התוועדויות תשל"ד
דף מתוך 3
|
מעמקים לשון רבים – ב' מדריגות ב"מעמק" שלמעלה מ"עומק", הן בעומק שבאדם – עומקא דלבא, והן בעומק שלמעלה – עומקא דבירא. ושייך לבנין המלכות (בעשי"ת שבהם אומרים שיר המעלות ממעמקים), שלאחרי הסילוק צריך להמשיכה משרשה ברדל"א – ממעמקים למעלה, ע"י העבודה ממעמקים דישראל. התעוררות הרצון למלוכה (ע"י ביטול העם אל המלך) הוא לא רק מבחי' עומק, האור שלאחר הצמצום, ששם יש כבר מלוכה בפועל (קבלו גזרותי), אלא מבחי' מעמק, האור שלפני הצמצום, ששם שייך רק רצון למלוכה. ובזה גופא – מעמקים לשון רבים, ב' הבחינות דגילוי האור לעצמו – מחשבה, וגילוי לזולתו – רצון הגלוי. ו"ממעמקים" – מבחי' רצון המוחלט בעצמותו ממש. וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל – מצד שרשם בעצמותו ית', שבהם נמלך, ועי"ז הוחלט הרצון למלוכה ועד שנמשך בענין המלוכה בפועל. ולכן אינם צריכים השתדלות מיוחדת, כי אם באופן ד"קראתיך", כאדם הקורא לחבירו. |
|
קביעות השנה: מר"ה נכנסים לשבת |
|
התעוררות העומק שלמעלה (פנימיות התענוג בענין המלוכה) – ע"י העבודה (ביטול אל המלך מתוך רצון ותענוג) מעומקא דלבא. ג' דרגות ב"ממעמקים" דלמעלה: רצון הגלוי (שנעשה ע"י ההכתרה, ושייך כבר לענין המלוכה, ששיער בעצמו כו'), רצון הקדום (באתעדל"ע מצ"ע – הורמנותא דמלכא), ורצון המוחלט בעצמותו (בריש הורמנותא דמלכא). ודוגמתם בעומקא דלבא: מקיף דחי' (שפועל על הכחות הפנימיים), מקיף דיחידה (שאין נתינת מקום למציאות אחרת), ועצם הנשמה. ולכן נאמר שובה ישראל, שם המעלה – דקאי על הענין דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כפי שישראל מושרשים בעצמותו ית'. ולגבי מעלתם של ישראל, הנה גם המשכת האור דרך צמצום היא עיוות ועיקום – עוונך. ומסיים ונשלמה פרים שפתינו, שהו"ע עליית הקרבנות (לא ע"י המלאכים, אלא) ע"י שפתינו, שקאי על הצדיקים שעומדים לפנים מהמלאכים. |
|
א. קביעות השנה: סמיכות ר"ה לשבת ב. המשך מאמר ד"ה שובה ישראל ג. 1) פשש"מ (לב, מח-נ): "עלה אל הר העברים הזה וגו'" 2) לקוטי לוי"צ (ע' תסג): "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדיו" ד. 1) המשך הביאור בפרש"י פ' תבוא (יג) 2) הביאור בנוגע לפשש"מ 3) הביאור בלקוטי לוי"צ ע"ד "מיהו יהודי"; הסמיכות דפ' האזינו וברכה (יח) ה. שבת הראשונה של השנה: עריכת "מלוה מלכה" כיד המלך (יט) |
|
א. סיום מסכת חלה ההפסק ד"בכורות" (חי) בין ב' הדוגמאות דביכורים (צומח) – כדי (לקצר ו)לסמוך ב' הענינים דיוסף הכהן, כך שהענין הב' שהעלה בניו כו' (מדבר) יהי' לבסוף; והדיוק "פסח קטן בירושלים" – שהותר להחזירם, כי היו רחוקים מהעזרה; הקשר להתחלת המס' – "דגמרינן חלה מפסח" (ב-ו) מצות חלה מתקנת הירידה דהחטא – שהיא צורך עלי' בכפליים, וזהו"ע התשובה דעשי"ת, ועד"ז הו"ע דיאָרצייט – שתכליתו העילוי דתחה"מ (ז) ב. הפטרת חנה: ההוראה מאי-עלייתה לשילה ג. מצות חלה: ההוראה בחיי האדם ד. סיום מסכת חלה (המשך); השייכות לענין "הקהל" ה. דברי האריז"ל אודות קביעות ז' ימי התשובה (המשך) פרשת ברכה: אינה נקראת בשבת – המשכת הברכה גם בעובדין דחול (כח) ו. 1) "מגבית"; ע"ד נתינת צדקה בלילה (כט) 2) ע"ד אופן כניסה ל"יחידות" – ללא אריכות (ל) |
|
שנה של מנוחה, ובעבודת עצמו – להוסיף כהנה וכהנה |
|
להרעיש את העולם בלימוד התורה, לעצמו ועם זולתו |
|
הטעם שנבחרו ד' מינים אלו דוקא – מצד מעלתם בענין האחדות (כפת תמרים – שהעלים דבוקים זב"ז כאילו הם אחד. ענף עץ עבות – ג' בחד קינא. ערבי נחל – שגדלים באחוה. פרי עץ הדר – דר באילנו משנה לשנה, שסובל כל שינויי האוירים וגדל מהם), לפי שבהם ניכר האין המהוה את היש, ומצד האין לא שייך ניגוד והתחלקות, ועד שפועל ביש ביטול המציאות. ולכן נעשה עי"ז המשכת הדעת – שדעת מביא להעדר הפירוד, שלכן לעת"ל לא ירעו ולא ישחיתו, כי מלאה הארץ דעה את ה', ועד שלא יהי' חילוק בין משפיע ומקבל – ש"לא ילמדו עוד איש (הקב"ה) את רעהו (ניצוץ הנשמה) כי כולם ידעו אותי" (עצמות ומהות). נוסף על האחדות בכל א' מד' המינים, נעשים כל ד' המינים ענין אחד – מצוה אחת, ועי"ז נעשה אחדות אמיתית בין כל ד' סוגי בנ"י, נוסף על האחדות שמצד קיום מצות ואהבת לרעך כמוך. ויובן מענין "ואהבת את ה' אלקיך", שהוא לשון ציווי (על ההתבוננות), ולשון הבטחה, שהם ב' אופני אהבה: אהבה שבאה ע"י התבוננות, שהיא בהגבלה, ואהבה שאינה יכולה לבוא ע"י התבוננות, להיותה למעלה ממדידה והגבלה, בכל מאדך. וענין זה נעשה ע"י העבודה בבירור נה"ב, ששרשה מתהו (שלמעלה מתיקון), שבו אורות מרובים, שמאיר האור בעצם. וזוהי גם מעלת העבודה הקשורה עם ענין הגשם (ד' מינים גשמיים דוקא), שבהם ישנו מוצא פי ה' מעולם התהו. וזהו גם ענין הקרבת שבעים פרים בחג הסוכות – בירור הניצוצות דתהו (שרש ע' האומות), שעי"ז גבר עלינו חסדו, למעלה ממדידה והגבלה. |
|
א. אפשריות והכרח ההתוועדות בזמן כזה (מלחמת יוהכ"פ) ב. הקדמה למאמר (ו) מאמר ד"ה ולקחתם לכם ג. המשך: ביטול הקס"ד להחזרת שטחים ד. סיום מסכת חלה (המשך) ביטול הקס"ד בנוגע לשלימות העם ("מיהו יהודי") – ע"י הכרזה בעשרה (יא) ה. הוספה בתורה וצדקה ומתוך שמחה, ובפרט בערב סוכות (יב-ג) |
|
ישראל הם "מקדשי שמך" – דכיון שע"י הקריאה בשם (שזהו"ע קיום התומ"צ, לאתקנא רזא דשמי') ממשיכים עצמותו ית' שנפנה בכל עצמותו (שזוהי מעלת השם על האור), לכן ממשיכים קדושת העצמות בהשם, שמצד עצמו אינו אלא ענין חיצוני בשביל הזולת. והכח לזה הוא ע"י ש"ישמחו בך", כי, שמחה פורצת גדר המדידה וההגבלה של סדר השתלשלות, ולכן על ידה ממשיכים ישראל משרשם בעצמותו ית'. אלא שענין זה צ"ל ע"י עבודתם בקיום התומ"צ בגשמיות דוקא, כיון שבדברים הגשמיים ישנו כח העצמות, ועי"ז נעשית דירה לעצמותו ית' בתחתונים. וזהו ענין מצות ישיבה בסוכה – בהגבלת מקום וזמן גשמיים דוקא, ובעניני אכילה ושתי' דוקא, ועי"ז נעשה הגילוי דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות, שהו"ע גילוי המקיפים דחי' יחידה, ועד לעצם הנשמה, בחי' ניצוץ בורא, בחי' יחיד שממנו מקבלת בחי' היחידה. |
|
א. עריכת התוועדויות של שמחה – "מלאה הארץ פאַרבריינגען'ס" מאמר ד"ה בסוכות תשבו ב. המשך; אודות הענין ד"הקהל" (ג) |
|
ממ"ש "חג הסוכות שבעת ימים להוי'" למדים שסכך הסוכה יש בו קדושת הגוף (יותר מאשר ציצית ושאר תשמישי מצוה, אף שכל המצוות ענינם להמשיך קדושה בדבר הגשמי שבו נעשית המצוה). וטעם הדבר – לפי שבדרגת הקדושה (שנמשכת עי"ז שקדשנו במצוותיו) יש חילוקי דרגות, עד לבחי' קדושתי שלמעלה מקדושתכם, שנמשכת ע"י עבודת הכה"ג ביוהכ"פ בקדה"ק. וענין זה נמשך ומתגלה בסכך הסוכה, שנעשה מענן הקטורת דיוהכ"פ. וכיון שהמקיף דסוכה נמשך בפנימיות ע"י נטילת ד' מינים, מודגש גם בהם ענין המשכת הקדושה בגשמיות – שהרי הסיבה לכך שנבחרו ד' מינים אלו היא לפי שבהם נראה בגלוי ענין האחדות (כפות תמרים – כפוּת, כאילו הם אחד. ענף עץ עבות – תלתא בחד קינא. ערבה – אחוינא, שגדלים באחדות. פרי עץ הדר – שסובל כל שינויי האוירים וגדל מהם), שזהו מצד גילוי האין המהוה את היש. |
|
א. קביעות השנה: אין הפסק מיו"ט לשבת הקדמה למאמר (ח) מאמר ד"ה חג הסוכות שבעת ימים ב. בהמשך למאמר: גילוי האין ע"י ענין האחדות שבד' מינים ג. המשך הסיום על מסכת חלה הדיוק "הקונה ב(כל) סוריא כאילו קונה בפרוור שבירושלים" (דוקא) – כיון שלע"ל עתידים פרוורי ירושלים "להגיע עד דמשק", וירושלים היא "נגד (כל) סוריא בסוד דמשק" בירתה, כך שבכיבוש דמשק מקבלים במילא את כל סוריא, והרי הפס"ד שכבר בערב שבת (הגאולה) יש לטעום מכל תבשיל ותבשיל; וכיון שהתחלת המלחמה היתה ביוה"כ שעיצומו מכפר (וכל הענינים כו' שעשו בו ביום היו לצורך המלחמה) – הרי הפס"ד שכולם צדיקים; ומב' בירורי ההלכה אלו שבהסכם כל הנאספים יומשך למטה בנצחון המלחמה והחזרת השבויים (יד-ח) |
|
ליל שמיני עצרת לאחרי תפלת מנחה |
|
א. שמע"צ ושמח"ת: מעלתם לגבי שאר מועדים לשמחה מעלת השמחה דשמע"צ ושמח"ת – שהיא למעלה מהגבלות ושוה בכל, והשייכות לקליטת ענין ההכתרה שהוא למעלה מהתחלקות (הוגה) (ב) ולזה ניתוסף דוקא בחו"ל היום דשמח"ת – כיון שגודל השמחה הוא לפי ערך הריחוק; המשכת השמחה על כל השנה, ובפרט שבנ"י נעשים מלך ("עצרת") שג"כ פורץ גדר (ג-ד) ב. מעלת שמח"ת לגבי שמע"צ: מסוכה לדירת קבע ג. המשך: שייכות ב' הפירושים ב"שמחת תורה" (הוגה) (ח) ד. פסוקי הקפות: ביאור הפסוק הראשון והאחרון חיבור ההפכים ד"הוי'" (שלמעלה מגדר העולם) ו"אלקים" (שבעולם) כיון ששניהם מצד "אין עוד מלבדו", וזאת הראו לכאו"א מישראל במ"ת; "ציון" הוא ל' סימן, שענינו להבדיל את א"י משאר הארצות, והיינו ע"י הנהגה ע"פ "תורה ודבר ה'" (יא-ב) |
|
עצרת תהי' לכם, לך לבדך ואין לזרים אתך – שולל לא רק זרים ממש, אלא אפילו מלאכי השרת, שנקראים זרים לגבי מעלת בנ"י, מצד מעלת הנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש, חלק שקשור עם העצם (ויבאר החילוק בין התהוות הנשמה להתהוות שאר הנבראים, כולל מלאכים). ובזה גופא – הנה מצד עצם הנשמה, הרי זה באופן ד"עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם", ללא צורך לשלול את בני המדינה; ואפילו מצד הגוף (שנדמה בחומריותו כו') – "אמר המלך לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא" – באופן ש"אין לזרים אתך". וזהו שקורין בתורה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ – ששמים קאי על הענינים הרוחניים ששייכים לבנ"י בלבד, ע"ד הסעודה קטנה כדי שאהנה מכם, וארץ קאי על עניני הגוף, שגם הם יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. |
|
קביעות שמח"ת (ה"ויכולו" דפ' ברכה) בערב שבת (בראשית) מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת |
|
הפסוק בראשית ברא גו' קאי לא רק על שמים וארץ כפשוטם, אלא גם על כל עשר הספירות הקשורים עם ד' עולמות אבי"ע, כמובן גם מזה שזוהי התחלת התורה, שיש בה ד' אופני הלימוד דפרד"ס שכנגד ד' עולמות אבי"ע. בראשית קשור עם חודש תשרי – אותיות רשית, החל מרשית השנה (ראש השנה), שבה נפעל הענין ד"תמליכוני עליכם . . בשופר", שעי"ז פועלים את כל ההמשכות מהמקום הכי נעלה (פנימיות ועצמות א"ס) עד למטה ביותר, בבני חיי ומזוני רויחי; וסיומו בשבת בראשית, שלאח"ז מתחילה עיקר העבודה למטה בארץ באופן דויעקב הלך לדרכו. ההליכה לדרכו צ"ל באופן דוישא יעקב רגליו, לפי שהובטח בשמירה, וככל שניתוסף בבטחון (ובמילא גם בשמחה) ניתוסף בהצלחה ובאופן של נצחון. |
|
א. העילוי בניגון "ושמחת" בתיבות ד"ופרצת" ב. "שבת בראשית": הטעם שלא נק' "ש"פ בראשית" ג. מבה"ח מרחשון: הטעם שמתברך בחודש תשרי מאמר (כעין שיחה) ד"ה בראשית ברא ד. 1) פשש"מ: בריאת שמים וארץ ובריאת האור 2) לקוטי לוי"צ (ע' ח): בבריאת האדם "אזדעזעו כל עלאין ותתאין" ה. 1) הביאור בנוגע לפרש"י בריאת שמים וארץ הגשמיים – מבחי' שלמעלה מאמירה ("ויאמר"); וההוראה – שלא להתפעל מחושך העולם (כ-כא) 2) הביאור בלקוטי לוי"צ |
|
"לעושה נפלאות גדולות לבדו" – שאפילו "נפלאות גדולות", הנהגה שלמעלה מהטבע מבחי' סוכ"ע, ואפילו כפי שהם "לבדו", בבחי' "הוא ושמו בלבד", הנה לגבי עצמותו ית' ה"ה נחשבים לבחי' עשי' ("לעושה") בלבד (ע"ד כולם בחכמה עשית), כי, גם השם (שיש בו מעלה אפילו לגבי אור) שעל ידו נמשך העצם, אינו בערך כלל לגבי עצמותו ית'. וזוהי מעלת ישראל שנקראים מקדשי שמך – שכיון ששרשם בעצמות, לכן, ע"י עבודתם ממשיכים קדושה נוספת בשמו ית' – המשכת העצמות. כללות העבודה ד"מקדשי שמך" היא בחודש תשרי, החל מר"ה, בנין המלכות, שהו"ע השם, ואח"כ בעשי"ת, "כאן ליחיד", העבודה דבחי' יחידה שמאוחדת בעצמות, וכל זה נמשך בגילוי בסוכות, ובקליטה בפנימיות בשמע"צ ושמח"ת, ועד לשבת בראשית שבו נעשית עיקר ההמשכה על כל השנה (באופן נעלה יותר מאשר בר"ה, שגם בחי' התענוג שלמעלה מעולמות נמשך במציאות העולמות). |
|
א. קביעות השנה: הדגשת הענין ד"אתה בחרתנו" שביו"ט ב. ע"ד ה"תהלוכה": "מצות היום" – ברגל ג. "האדרת והאמונה": הפיכת הניגון דצרפת לקדושה ד. פסוקי הקפות: "לעושה נפלאות גו'" ה. המשך: הפסוק "אין כמוך גו'" מאמר ד"ה לעושה נפלאות ו. "עצרת תהי' לכם": קליטת עניני חגה"ס ב"לכם" שבכאו"א ז. שנת הקהל: ההוראה לכאו"א, ובמיוחד בנוגע לנשים ח. "מתכיפין התחלה להשלמה": הקשר דשמח"ת ופ' בראשית ט. ל"כינוס תורה": הקהל – מצות המקהיל או הנקהלים (הוגה) (מב) י. אודות "קרן השנה" (מג) |
|
השמים כסאי והארץ הדום רגלי – באלקות: השפלה לירד למטה (במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו), אבל באופן ששולל ב' אופני יניקת החיצונים; ובתורה וישראל: תומ"צ – המשכה מלמעלה למטה, ונש"י – שפועלים העלאת העולם. ובפרטיות יותר: תורה – המשכה, ומצוות – העלאה, ובתורה גופא – תושב"כ ותושבע"פ; ובנש"י – ישראל ויעקב. החילוק בין שמים וארץ עכשיו לשמים החדשים והארץ החדשה דלעת"ל – שהשמים כסאי הוא רק חיצוניות עתיק, ואילו שמים חדשים וארץ חדשה הם מבחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת לגמרי, פנימיות עתיק (עומדים לפני דייקא). וכן בתורה – תורתו של משיח שבאין ערוך לגילוי התורה עכשיו. וכן בנש"י – שלעת"ל יהיו נשמות חדשות שלא נכללו בנשמת אדה"ר. ואעפ"כ נקראים באותו שם – שמים וארץ – דכיון שגם בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת לגמרי, לא שריא אלא באתר שלים, צ"ל גם עכשיו מעין ודוגמא לגילוי דלעת"ל, שנעשה ע"י מעשינו ועבודתינו עתה. ולכן, כן יעמוד זרעכם ושמכם, שגם הבחי' דאתעדל"ת (כללות העבודה – זרעכם ושמכם) תתעלה לעמוד בבחי' הפנימיות ממש. |
|
א. חודש מרחשון: "אל תירא עבדי יעקב" ב. המשך: הדגשת ההליכה "לדרכו" – אצל האורחים (ד) מאמר ד"ה כי כאשר השמים החדשים ג-ד. 1) פשש"מ: מאין לקחה היונה את עלה הזית (הוגה) (ו) 2) לקוטי לוי"צ (ע' כא): "ועמך כולם צדיקים . . דמשתדלי באורייתא" ה. 1) "מי נח": ענינם בעבודה וההדגשה בזה בימים האחרונים 2) אנשי הצבא: הוראות מהנהגתם 3) ע"ד "מיהו יהודי" והמצב באה"ק |
|
שליחות לבקר אצל אנשי הצבא |
|
ושלשת – כמו סגול, ב' נקודות זו אצל זו ואחת תחתיהן, שהו"ע והייתם לי סגולה מכל העמים, שע"י בירור העמים, שכללותם ב' הנקודות דעשו וישמעאל (חו"ג), ע"י נקודת הביטול דאתם המעט מכל העמים (הנקודה שתחת ב' הנקודות), נעשה מסגול – סגולתא, למעלה מב' הנקודות. וזהו גם כללות הענין דמחר חודש – שע"י ההעלם לגמרי נעשה מולד הלבנה ועד שקיימא סיהרא באשלמותא. הקשר עם התחלת הפרשה: ואלה תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה – שיעקב מברר את עשו, ובאופן ד"ואלה", מוסיף על הראשונים – שמברר גם את ישמעאל, כי יעקב הוא קו האמצעי, שמחבר ומברר ב' הקוין דחו"ג. |
|
א. חודש השלישי: מעלת וסדר החדשים סיון וכסלו ב. מעלת הקביעות: מברכים החודש בערב ר"ח מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן ג. 1) פרש"י (כה, כז) ד"ה יודע ציד – "היאך מעשרין את המלח כו'" (הוגה) (יג) 2) לקוטי לוי"צ (ע' צב): "ויגדלו הנערים" ע"י "סטרא דאברהם" 3) לקו"ש השבועי: הטעם שמזמור א' וב' בתהלים נמנו כפרשה אחת ד. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ 2) ע"ד המצב באה"ק ה. ענינים מופלאים בפרש"י: שיטתו בגדר המעשר דאברהם (הוגה) (כב) |
|
בפסוק פדה בשלום נזכר גם קרב (מלחמה), ובמילא ישנו גם הממוצע בין שלום למלחמה, שזהו"ע חרב של שלום. וג' ענינים אלו באים ע"י ג' אופני העבודה דתורה (שלום) תפלה (חרב של שלום) וגמ"ח (קרב): תורה – בירור בדרך מנוחה, שלום אמיתי, כי, לימוד התורה עיקרו עם נפש האלקית והשכלית, ובדרך ממילא פועל גם על נפש הבהמית, ללא צורך במלחמה, ואפילו לא חרב של שלום. תפלה – שעיקרה לפעול אהבת ה' גם בנה"ב (בשני יצריך), הו"ע חרב (אבל) של שלום, כיון שההתעסקות היא רק עם נה"ב, כפי שקשורה עם נה"א, ולא עם העולם. וגמ"ח – הו"ע של מלחמה (קרב), באופן של התלבשות בדברים הגשמיים שבעולם. אמנם, ע"י הקדמת העבודה דתורה (כדיוק חז"ל "כל העוסק בתורה (תחלה ואח"כ) ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור"), נעשית גם העבודה דתפלה וגמ"ח באופן של שלום. וזהו שהולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, ובכח זה נעשית אח"כ עבודתו גם בתפלה (חרב של שלום) וגמ"ח (מלחמה). |
|
א. ענין ההתוועדות: "נזכרים ונעשים" ב. "שרים רדפוני חנם גו'": הפתק שהשאיר אדמו"ר הזקן ג. "פדה . . מקרב לי": הנשק הרוחני להרמת ה"מורל" ד. המשך: "הנשק הסודי" – רק אצל בנ"י ה. מאסר אדה"ז: ההוראה מהפנים השוחקות שהראה לחוקריו ו. "הנשק הסודי": תפילין סידורים תהלים וקופת צדקה בכל מחנה מאמר ד"ה פדה בשלום ז. 1) המשך: חידוש המנהג שבכל בית יהודי תהי' קופת צדקה (לו) 2) י"ט כסלו וחנוכה: ה"תכתבו" ו"תחתמו" דר"ה לחסידות ח. חלוקת הש"ס (מג) ט. סיום מסכת ברכות: "ת"ח מרבים שלום בעולם" בירושלמי לא הביא שאר הפסוקים – כיון שבא"י יש מלכתחילה שלום בת"ח, וגם ההמשכה מלמעלה היא בתמידות; ההבהרה "אל תקרי כו'" – נצרכת רק כשמרבים שלום בעולם ממש (ברכות) ובדיוטא תחתונה (כריתות) (נה-ז) השייכות לסיום המשנה – ש"הפרו תורתך" להרבות שלום, ולהתחלת המסכת – שהפרו תורתך ואמרו "עד חצות" למנוע מכשול בעולם, ולמאמר הקודם – שנוסף להליכה מישיבה לישיבה ("בניך"), יוצאים גם לבנות את העולם, ודוקא עי"ז מתרבה השלום גם בהת"ח (נח-ט) י. חנוכה וחינוך: כינוסי ילדים בחנוכה יא. 1) נשי ובנות ישראל: שייכותן לי"ט כסלו וחנוכה, ופעולתן בכינוסי חנוכה הנ"ל (סד) 2) ע"ד "ועידת ז'נבה", ו"מיהו יהודי" |
|
ג' הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמ"ח – בפסוק פדה בשלום נפשי, וכן בפסוק וכל בניך לימודי ה' (תפלה) ורב שלום בניך (תורה) בצדקה תכונני (גמ"ח). ואע"פ שהם ג' אופני עבודה: גמ"ח ומצוות – בדרך מלחמה, תפלה – חרב של שלום, ותורה – שלום, מ"מ, ע"י התורה נעשים גם התפלה והגמ"ח באופן דפדה בשלום. שלימות ענין השלום – לעתיד לבוא, שאז יהי' גילוי פנימיות עתיק. ובעבודה הו"ע בכל מאדך, מצד בחי' היחידה, ששם אין מציאות של מנגד, ולכן הרי זה באופן דפדה בשלום. ואף שעיקרו בביאת משיח, עליו נאמר ירום ונשא וגבה מאד, מ"מ, שייך גם עכשיו הענין דבכל מאדך, מאד שלך. |
|
א. פ' וישב: תוכן שם הפרשה בשייכות לימי הגאולה ב. המשך הסיום על מס' ברכות; ע"ד "מיהו יהודי" ו"אתחלתא דגאולה" גיור שלא כהלכה מרבה פירוד; הפגיעה בשאר השלימויות; שלילת שיטת ה"אתחלתא": ההכרח שדברי הרמב"ם בסדר הגאולה הם בדיוק (ולא ש"לא ידע אדם כו'"), והטעם שמאריך בטעות החכמים בבן כוזיבא – לשלול טעות כיו"ב אצל חכמים בעתיד; המשך הסיום, ומעלת השלום בא"י בכלל (יב-טו) מאמר (כעין שיחה) ד"ה פדה בשלום ג. 1) הכנות לחנוכה והפעולות בג' הקוים 2) ע"ד ועידת ז'נבה (המשך) ד. פשש"מ – חלומות יוסף; לקוטי לוי"צ (ע' קמה) – עילוי יעקב במצרים |
|
החשיבות של ימין היא מעולם האצילות ולמטה, אבל למעלה מאצילות יכול להיות גם שמאל, ואדרבה, שרש התורה הוא בגבורה דע"י. ולכן, רוב המצוות ככולן (וכן כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו) צ"ל בימין, לפי שבהם נמשך הרצון במדידה והגבלה דעולם האצילות; אבל נר חנוכה משמאל, מפני שע"י המס"נ המשיכו מגבורה דע"י באופן שגם למטה היא כמו בשרשה למעלה (וע"ד החילוק בין כל המצוות שהאדם מקיימם ברצונו, שהם מבחי' אריך, למצוות שאינם תלויים ברצון דעת האדם, כגון מצות שכחה ונשיאות, ששרשם מבחי' עתיק). וזהו ענין "כי אתה נרי הוי' והוי' יגי' חשכי" – שהוי' הב', ובתוס' וי"ו, קאי על בחי' עתיק, שהוא למעלה מהגבלה, ולכן בכחו להאיר את החושך. וזוהי גם פעולת נרות חנוכה, שהם במספר שמונה, ואין בטלים לעולם, להיותם מבחי' שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה משינויים. |
|
א. חינוך העולם: שייכות ג' הפירושים ב"חנוכה" ב. המשך: הדגשת "חינוך העולם" בנר חנוכה ג. המשך: הדגשת כח פעולת היחיד בפ' וישב-מקץ מאמר (כעין שיחה) ד"ה תנו רבנן נר חנוכה ד. 1) פשש"מ: ביאור חכמתו של יוסף בפתרון חלום פרעה (הוגה) (יז) 2) לקוטי לוי"צ (ע' קעו): צדקה שבתורה וצדקה כשלעצמה (יח) 3) המשך הסיום על מס' ברכות ה. 1) בנוגע לדרך הלימוד ב"סיום" (כו) 2) הביאור בלקוטי לוי"צ |
|
"כי עמך מקור חיים" – מקור החיים טפל ובטל לך. "באורך נראה אור" – שענין החיים יהי' באופן של אור (ע"ד הפי' ב"ובחרת בחיים", שבוחר באמיתית ענין החיים), ע"י "באורך" – האור ד"נר מצוה ותורה אור". ובפנימיות הענינים: "מקור חיים" הוא מלכות דאצי' כפי שנעשה עתיק לבי"ע, והוא רק "עמך" שטפל לגבי עצמות האצילות. אמנם ע"י תומ"צ יכול איש ישראל להגיע בעצמות האצי' ("אורך"), ולגלות את האור גם בבי"ע ("נראה אור"). ועוד ענין בזה, שגם אנחנו בנ"י נֵרָאה לפניו באור זה לדבר חשוב. וענין נעלה יותר בזה – שקאי על הבקשה בזמן הגלות ל"אורך" בגאולה העתידה. ועפ"ז יש לומר בספירות, ש"מקור חיים" קאי על מלכות דא"ק שנעשה כתר לעולמות בי"ע הכלליים, והוא "עמך", טפל ובטל; וע"י התומ"צ לוקחים בנ"י את העצמות, ועי"ז "נראה אור" גם למטה. |
|
א. "ימי שמחה": ביאור שיטת הרמב"ם בגדר ימי חנוכה (הוגה) (א) ב. מוצאי חנוכה: התחלת ה"בחינה" לפעולה דחנוכה בהארת החושך ג. 1) כינוסי ילדים בחנוכה: הדלקת נרות (בלי ברכה) גם ביום 2) מעלת יום ה' דחנוכה: הדגשת הפעולה ד"יגי' חשכי" מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי עמך מקור חיים ד. ע"ד אלו שעשו פעולות בימי חנוכה ה. (בהמשך למאמר:) כח האור דתורה לשנות מציאות; פעולות בג' העמודים |
|
מזוזה מימין (המשכה) ונר חנוכה משמאל (העלאה) – הם ב' אופני הילוך: מלמעלה למטה – ע"י תומ"צ, ומלמטה למעלה – ע"י תפלה. ובתומ"צ גופא: תורה – המשכה, ומצוות – העלאה. אבל בפרטיות יותר, גם בתורה יש העלאה מלטמלמ"ע, וגם בתפלה יש המשכה מלמעלמ"ט. והשייכות לפרשת ויגש – שכללות ענין הגשת יהודה ליוסף הו"ע התפלה (סמיכת גאולה לתפלה), ויש בזה הן העלאה – ויגש אליו, עד לבחי' אליו ולא למדותיו, והן המשכה – בי אדוני, דקאי על י"ב ברכות אמצעיות שעל ידם נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, מבחי' אדנ"י, ללא ממוצעים. וכן הוא בענין הגשת יהודה ליוסף: יוסף ויהודה ענינם תלמוד (מלמעלמ"ט) ומעשה (מלמטלמ"ע), שבזמן הזה תלמוד גדול, שלכן ניגש יהודה ליוסף, אך לעתיד לבוא יהי' מעשה גדול. וזהו גם הדיוק דסמיכת גאולה לתפלה (ולא סמיכת תפלה לגאולה), שהעיקר היא התפלה (העלאה), ואילו ההמשכה (גאולה) היא נתינת כח שתוכל להיות ההעלאה. |
|
א. שבת שלאחרי חנוכה: הוראה מחנוכה – דילוג ומס"נ ב. המשך: הצורך בהוראה מחנוכה בנוגע לפועל (ז) ג. חנוכה – חינוך העולם: השייכות לפרשתנו, ומעלת הנשים בזה מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויגש אליו יהודה ד. 1) פשש"מ (מה, ג): תמיהת יוסף "העוד אבי חי" (הוגה) (יח) 2) לקוטי לוי"צ (ע' קצא): "עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה" 3) המשך הביאור בעניני חנוכה ה. הביאור בלקוטי לוי"צ |
|
ב' הפירושים ב"וארא": (א) לשון עבר, שנתגלה לאבות, (ב) לשון עתיד שהוא לשון הוה, שבחי' זו ישנה תמיד בכל זמן בכל אדם – שייכים זה לזה, שאצל כל אחד מישראל (גם בהיותו עדיין בגלות מצרים) יכול להיות הגילוי ד"וארא" באותו אופן שנתגלה לאבות. ועי"ז נעשה ענין הגאולה. כללות ענין הגאולה בעבודת האדם הו"ע התשובה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שיש בה ד' אופנים, כנגד ד' לשונות של גאולה – עלי' לדרגא הד' ד"טהורה היא" (למעלה מבראתה יצרתה ונפחתה). ונוסף על ד' לשונות של גאולה, שהיא יציאה ממצב הפכי, ישנה גם העלי' לבחי' "נתת בי" (שלמעלה מטהורה), כנגד הלשון החמישי, "והבאתי", שהוא עילוי במצב של גאולה עצמו – בחי' הכתר, קוצו של יו"ד, שלמעלה מד' אותיות שם הוי', אבל מחובר לאות יו"ד, מפני שנמשך ממילא לאחר העבודה בד' הדרגות שלפנ"ז. ע"י העבודה בגלות האחרון (שלא נתגלה קיצו), ובפרט ע"י הפצת המעיינות חוצה, פועלים גילוי הקץ, וביאת משיח, שתהי' בו גם דרגא החמישית ד"מאד", שלמעלה מד' הדרגות דישכיל ירום ונשא וגבה. |
|
א. "וארא – אל האבות": ההוראה משם הפרשה בשייכות לחודש ההילולא ב. המשך: ההוראה מתורת אדה"ז בעל ההילולא דכ"ד טבת מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא ג. 1) פשש"מ (ז, ח-י): מדוע לא השתמש אהרן במטה משה 2) לקוטי לוי"צ (ר"פ): ג' דרגות במצות מילה ורמזם ביוסף (יא) 3) ע"ד "מיהו יהודי" ומצב הבטחון ד. הביאור בנוגע לפרש"י ה. הביאור בלקוטי לוי"צ |
|
הכח שבנפש הבהמית להסתיר על הנפש האלקית (שלכאורה יש בזה שני הפכים בנושא אחד) – הוא מכיון ששרש הניצוצות שבקליפות הוא גבוה ביותר, על-פי הכלל "כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר" (כידוע שמטעם זה צריך האדם לקבל חיותו מ"מוצא פי הוי'" שבדצ"ח, מאחר ששרשם למעלה משרש האדם). וטעם הדבר – כיון ששרש ומקור כל הענינים הוא בשביל התענוג שמקבל השי"ת ממעשה התחתונים דוקא (שהרי "נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים"), ולצורך ענין זה יש צורך שתהי' מציאות הקליפות דוקא; ומאחר ששרש התהוות הקליפות הוא בענין התענוג שנעשה ע"י מציאותם – לכן יש בנפש הבהמית כח להסתיר על הנפש האלקית. ומ"מ, אין כח בנפש הבהמית להסתיר אלא על התפשטות הנפש האלקית ולא על עצם הנפש; וטעם הדבר – כיון שתכלית הכוונה אינה בקליפות עצמן אלא באתכפיא ואתהפכא, ולזה צריך שעצם הנפש יהי' בגלוי ולא יוסתר ע"י הנפש הבהמית. |
|
ש"פ בשלח, יו"ד שבט א. יום ההילולא: קביעותו בש"פ בשלח ב. ההוראה משם הפרשה – "בשלח" מאמר ד"ה באתי לגני ג. 1) כפל פירושי רש"י (טז, ז-ח) בנוגע לשאלת לחם ובשר (הוגה) (י) 2) לקוטי לוי"צ (ע' סא): "מאי בפניו אלין אבהתא" ד. בהמשך לביאור בפרש"י ה. הביאור בלקוטי לוי"צ |
|
הכח שבנפש הבהמית להסתיר על הנפש האלקית (שלכאורה יש בזה שני הפכים בנושא אחד) – הוא מכיון ששרש הניצוצות שבקליפות הוא גבוה ביותר, על-פי הכלל "כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר" (כידוע שמטעם זה צריך האדם לקבל חיותו מ"מוצא פי הוי'" שבדצ"ח, מאחר ששרשם למעלה משרש האדם). ומ"מ, אין כח בנפש הבהמית להסתיר אלא על הנפש האלקית הבאים בגילוי, ולא על עצם הנפש שלמעלה מגילוי; ומצד גילוי עצם הנפש מתבטל ההעלם והסתר, ותמורת הטי' שלמטה מטעם ודעת נעשית הטי' שלמעלה מטעם ודעת. וטעם הדבר – מאחר שע"י עבודתו מעלה האדם את מציאות העולם עד לשרשו בבחי' התענוג (שהוא מקור הכל), וע"י העלאתו לשרשו יכול הוא לעשות בו השתנות – שינוי הטיית הרוח שטות מצד היפך הטוב והקדושה לצד הקדושה, שהו"ע אתכפיא ואתהפכא. |
|
א. פתיחה: מעלת ההתוועדות ב. 1) הטעם לעריכת התוועדות של שמחה בקשר עם היאָרצייט 2) יום ההילולא: קביעותו בש"פ בשלח ג. פ' בשלח: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (המשך) ד. "יצאו ברכוש גדול": לא להסתפק בעבודה עם עצמו ה. 1) "כמה גדולים מעשי חייא": הוראה לכאו"א 2) ענין בנגלה: החילוק בין "ללכת בדרכיו" ו"לדבקה בו" ו. ג' הקוין בכל בית יהודי; מבצע מזוזה ז. ענין "מסירת מפתח" (של מוסד ציבורי) ח. חיזוק המשפחה: סעודת שבת ביחד ט. מיהו יהודי מאמר ד"ה באתי לגני י. ג' התקופות בנשיאות בעל ההילולא ביאור חילוקי עבודתו בג' עשורי-השנים ונקודת המס"נ שבכולן (הוגה) (נה)סלילת הדרך בזה לכאו"א (נו) יא. סיום |
|
שלש תקופות, שלשה אופנים במסירות נפש |
|
הגילוי דמתן-תורה – חיבור מעלה ומטה (שכולל ב' ענינים: (א) מעלה ומטה במקום, ובכללות – אצילות ובי"ע, (ב) התחלקות ולמעלה מהתחלקות, אור הגבול ואור הבלי-גבול), ובשני אופנים: (א) "עליונים ירדו לתחתונים", גילוי בדרך מלמעלה למטה; (ב) נתינת כח לעבודת התומ"צ, שהו"ע "תחתונים יעלו לעליונים", הפעולה בהעולם שיהי' כלי לאלקות. ירידת העליונים למטה פעלה גם בהתחתונים, הן בכל הששה קצוות דמקום והן בכל המשך הזמן, כדי שעי"ז יהי' הנתינת כח לעליית התחתונים. וזהו החידוש בהדיבור דהקב"ה בעת הלימוד ("תען לשוני אמרתך") על הדיבור שבמ"ת, כי הגילוי דמ"ת הוא בשביל עבודת האדם, ולכן הדיבור שבא ע"י לימוד האדם הוא נעלה יותר. ב' ענינים אלו בתורה – "עוז ותושי'", "עוז" לנפש האלקית (מלמעלה למטה) ו"תושי'" לנפש הבהמית (מלמטה למעלה). וזהו "ביום הזה באו מדבר סיני": "מדבר" – לשון דיבור, "כעונה אחר הקורא", ועי"ז נעשה "סיני", שירדה שנאה לאומות העולם (בירור הנפש הבהמית). ועי"ז (ובפרט – ע"י לימוד פסוק זה עתה) נעשה "ויסעו מרפידים", שמסיע עצמו מהחלישות בדברי תורה. |
|
א. ר"ה לאילן: הצד השוה עם כל ראשי שנים וענינו המיוחד מאמר ד"ה בחודש השלישי (מוגה) ב. סדר המבצעים: תהלים סידור תפילין, צדקה, מזוזה ג. מבצע מזוזה: השייכות לר"ה לאילן ולמ"ת ד. "מיהו יהודי": ההמצאה החדשה, והצורך ב"גאון יעקב" ה. נשי ובנות ישראל: תפקידן בחיזוק המשפחה; שלילת גיוסן לצבא |
|
"ואלה גו' אשר תשים לפניהם" – שהרב שלומד התלמיד צריך להראות לו פנים, שהו"ע המשכת בחי' הארת פנים, ועד לבחי' "חכמת אדם תאיר פניו", שזהו גילוי בחי' חכמה סתימאה שבחלק הפנים שפנוי ולמעלה מהצמצום דשערות. וענינו בבחי' הפנים שבתורה – לא רק נובלות חכמה שלמעלה, אלא כפי שהתורה היא בבחי' שעשועי המלך בעצמותו. ובאופן שיומשך בבחי' הפנימיות דישראל, ובטעם והסברה. וזהו "ואלה גו' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" – שבמ"ת היתה המשכת פנימיות ועצמות התורה, ועד"ז צ"ל בלימוד התורה של כל אחד מישראל בכל זמן, שלימודו הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני. וענין זה נעשה ע"י משה רבינו, שענינו מדת האמת, שנמשך בכל מקום בלי שינויים, ולכן נעשית על ידו המשכת חותמו של הקב"ה אמת, באופן ד"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו'", להמשיך בחי' הפנים דתורה לפנימיותם של ישראל. |
|
א. חודש אדר: שייכות ההצלה הגופנית וענין ההודאה ("יהודים") ב. פ' משפטים: השייכות ד"משפטים" ל"סיני" ג. כ"ד שבט: יום נבואת "דברים ניחומים" על ירושלים מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה המשפטים ד. רש"י (כ"ד, ו-ח) ד"ה באגנות וד"ה ויזרוק: שיטתו בענין הכנסה לברית (הוגה) (כא) ה. לקוטי לוי"צ (ע' פח): הסתלקות הנשמה "זכייא נקיי' ברירה" |
|
מחצית השקל – כופר נפשו, וכולל את קרבנות כל השנה – הו"ע כללי, ובעבודת האדם הו"ע האמונה, שהו"ע כללי, שמשפיע ופועל בכל עשר כחות הנפש, ע"י העבודה דרעה אמונה, לפרנסה ולחזקה שתהי' כדבעי (ולא באופן דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא) עד שתפעל על הכחות הפנימיים. קישור האמונה עם הכחות הפרטיים יכול להיות ע"י השגה, שמתבונן שהקב"ה נמצא למטה ובאופן השייך לפעולה פרטית (לעזרו בפרנסתו שלא יצטרך לגנוב כי ירעב); אך ישנו אופן נעלה יותר – כי תשא את ראש, הרמה בהשגה להעלותה לדרגת האמונה. וזהו החילוק בין האמונה מצד הירושה מאברהם (לפני ביטול הגזירה דמ"ת) לאמונה שמצד משה – שהאמונה היא לא רק מצד ממכ"ע וסוכ"ע, אלא מצד בחי' האלקות שלמעלה מהעולמות לגמרי, אנכי הוי' אלקיך, שנמשכת ע"י משה, שענינו תורה, כפי שמיוחדת עם עצמותו ית', ואמונה זו ממשיך משה בישראל, לפי שישראל – ע"י אורייתא – הם חד עם קוב"ה. |
דף מתוך 3
