באתי לגני, ש"פ בשלח, יו"ד שבט (מאמר א), ה'תשל"ד

בס"ד. ש"פ בשלח, יו"ד שבט (מאמר א), ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

באתי1 לגני אחותי כלה2, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ליום ההילולא3 מאמר המדרש4 על הפסוק, לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, והיינו עולם הזה הגשמי שבו היתה עיקר שכינה5, שזהו שעולם על מילואו נברא6, שמיד בתחילתו היתה עיקר שכינה בתחתונים5, דטעם הדבר הוא (כמבואר בהמשך המאמר3) כי נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים7. אמנם אח"כ הי' החטא הידוע דאדה"ר שבגללו נסתלקה השכינה מהארץ לרקיע, ואח"כ ע"י שאר החטאים נסתלקה עד לרקיע הז'. ואח"כ היתה המשכת השכינה למטה ע"י הצדיקים, אברהם (אחד הי' אברהם8 ) זכה והוריד את השכינה מרקיע הז' לו', ואח"כ היו שאר הצדיקים שהורידו את השכינה לשאר הרקיעים, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין9, והורידה מרקיע הא' לארץ, שאז נעשה שוב עיקר שכינה בתחתונים. וזהו מה שמשה נצטווה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם10, שזהו הציווי על עשיית המשכן והמקדש, משכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן11, שע"י העבודות שבמשכן ובמקדש ממשיכים עיקר שכינה למטה. ועיקר עבודת המשכן והמקדש היא עבודת הקרבנות12, וארז"ל13 רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, היינו שע"י הקרבן מגיעים בבחי' רזא דא"ס, ועל מעשה הקרבנות נאמר ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני14, היינו שזהו ענין של תענוג שלמעלה (נחת רוח). וכן הוא גם בעבודת כאו"א מישראל, כמארז"ל15 בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שע"י העבודה נעשה השראת עיקר שכינה בתוך כאו"א מישראל. והיינו ע"י עבודת הבירורים בבחינת אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא16, וכמאמר17 כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דהיינו אור כזה שהוא בכולהו עלמין בשוה, אור הסוכ"ע, עיקר שכינה. ועד"ז הוא בעבודת הקרבנות, שגם בה ישנו ענין אתכפיא ואתהפכא, כמבואר שם.

וממשיך לבאר18 שבזה יובן מה שהמשכן הי' מעצי שטים דוקא, דלהיות שעיקר העבודה במשכן ובמקדש היא לאתהפכא חשוכא לנהורא, לכן הי' מעצי שטים, כי שטה פירושו נטי', דהיינו שנוטה מדרך הישר, שיש דבר שהוא אמצעי, וההטי' לאיזה צד, למעלה או למטה, נק' שטה, וכן פירושו שטות, דשטות הוא ההטי' מהידיעה והחכמה. והנה, יש שטות דלעו"ז, וכמ"ש19 כי תשטה אשתו, ופרש"י תט מדרכי הצניעות, וכתיב20 וישב ישראל בשטים, שהוא ענין השטות דלעו"ז, וכמארז"ל21 אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שזהו ענין הנטי' מדרך התומ"צ שהוא דרך הישר. ושטות זו היא למטה מטעם ודעת. והסיבה לזה שנכנס בו רוח שטות הוא מחמת הנה"ב המכסה על הנה"א, ולכן יכול לבוא לענין של שטות דלעו"ז שלמטה מטו"ד. אמנם הנה"א הרי הוא ע"פ טו"ד, או באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטו"ד. וזהו נקודת הפרק השלישי, שהשטות דלעו"ז שבנה"ב הוא המכסה על אור הנה"א.

ב) וממשיך לבאר בתחלת פרק הרביעי (הפרק השייך לשנה זו22 ) – דלכאורה אינו מובן, איך יכול הנה"ב להעלים ולהסתיר על הנה"א שהיא חלק אלקה ממעל ממש23 – ד"זה שהנה"ב מכסה על הנה"א כו' הוא רק על המדות דנה"א, אבל לא על העצמות דנה"א". אמנם לכאורה עדיין צריך ביאור, איך בכלל יכול הנה"ב להסתיר על הנה"א.

ובהקדים דהנה בשער היחוד והאמונה24 מבאר רבינו הזקן פירוש הבעש"ט על הפסוק25 לעולם ה' דברך נצב בשמים, שדבר ה' המהווה ומחי' ומקיים את כל הנבראים צריך להוותם תמיד בכל רגע ורגע מאין ליש ממש, ומקשה26, דא"כ, למה אין כל הנבראים בטלים במציאות למקורם, כיון שמקורם (האין המהווה אותם) נמצא תמיד בהם להחיותם. ומבאר27, דבסידור שבחיו של הקב"ה כתיב28 הגדול הגבור כו', ופירוש הגדול היא מדת החסד והתפשטות החיות בכל העולמות כו', שמדה זו היא שבחו של הקב"ה לבדו, שאין ביכולת שום נברא כו' ואין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכלתה לברוא יש מאין, וכמו שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג מדת גדולתו, שהיא היכולת לברוא יש מאין ולהחיותו, כך ממש אין ביכולתו להשיג מדת גבורתו של הקב"ה, שהיא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות כו' מלירד ולהתגלות כו', וכאילו גוף הנברא הוא דבר בפני עצמו כו', וזה אין בשכל שום נברא להשיג מהות הצמצום וההסתר ושיהי' אעפ"כ גוף הנברא נברא מאין ליש כו'. והנה, בשלמא בבריאה יש מאין, הנה אם לא הי' בה גם מדת הגבורה וההעלם, לא הי' יכולת להיות התהוות הנברא יש מאין, כיון שהנברא הי' מרגיש את מקורו ומתבטל למקורו, אבל לענין הסתר הנה"ב על הנה"א, לכאורה השאלה במקומה עומדת, מדוע ואיך יכולה הנה"ב להסתיר על הנה"א, בה בשעה שהם שני דברים נפרדים. ואין לתרץ ע"פ המבואר בתניא29 שבאמת גם הסט"א אין לה ספיקות כלל באמונה, רק שניתן לה רשות וכח מלמעלה כו', כהמשל שבזה"ק30, כי, לפי זה עדיין אינו מובן, איך יכול להיות ענין של הסתר והעלם בנפש האלקית עצמה, שהרי ע"פ המבואר כאן מובן שבכח הנה"ב גם להעלים ולהסתיר על הנה"א עצמה.

ויש להוסיף בזה, בהקדם מה שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער האמונה31 בענין הפך ים ליבשה32, דהנה מצינו במארז"ל33 כמה דברים שהם קשין כקריעת ים סוף, ולכאורה אינו מובן, מדוע נאמר ענין הקושי על קרי"ס דוקא, ולא על מעשה בראשית שלפנ"ז. ומבאר, דהלשון קשה נאמר רק כשיש שני הפכים בנושא אחד, היינו שהנס אינו באופן של קו אחד, אלא באופן שיש שני הפכים. וזהו החילוק שבין בריאת העולם לקרי"ס, שבריאה יש מאין היא בקו אחד, ולכן אין זה בגדר קושי, ועד"ז ביטול מציאות העולם הוא ג"כ בקו אחד, ואין זה קושי, משא"כ בקרי"ס, הרי לא נתבטלה מציאות העולם ומציאות הים, אלא שבתוך העולם ובתוך הים היתה קריעת ים סוף, באופן של חיבור ההפכים, שהים נשאר במציאותו, ואעפ"כ היו בו ענינים של יבשה, וכלשון הכתוב הפך ים ליבשה. ועד"ז ברוחניות הענין, דים הו"ע עלמא דאתכסיא, ויבשה הו"ע עלמא דאתגליא, והפך ים ליבשה היינו שעלמא דאתכסיא נשאר מציאות של עלמא דאתכסיא, ואעפ"כ הי' בו ענין של התגלות, שזהו חיבור הפכים. ויש לבאר זה ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ (בספר החקירה34 ) בענין אם אפשר שיהי' מציאות של נמנע הנמנעות (מצד כל יכול) בנבראים, דלכאורה, מכיון שהתהוות הנבראים היא בכח העצמות שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו (כמבואר באגה"ק35 ), והעצמות הוא נושא הפכים ונמנע הנמנעות, הרי הי' יכול להוות הנבראים ג"כ באופן שיהי' אצלם שני הפכים בנושא אחד. אך אעפ"כ מבאר הצ"צ, דנמנע הנמנעות הוא רק בחיק הבורא, כי בריאת סדר ההשתלשלות היתה באופן כזה שיתאים לכללי השכל וטעם ודעת36, ולכן אין בנבראים ענין של שני הפכים בנושא אחד. וכיון שהבריאה היתה באופן שיתאים לטו"ד, לכן כשיש שני הפכים בנושא אחד הרי זה ענין של קושי. וזהו גם מה שמבאר אדמו"ר מהר"ש (בד"ה מי כמוכה37 ) שאי אפשר לומר שמציאות העולם היא מציאות של דמיון ואחיזת עינים, וכדמות ראי' לזה מהא דארז"ל38 שנים לוקטין קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור, הרי מוכח מזה שמציאות העולם אינה אחיזת עינים כו'. וכן מובן גם ממ"ש בתורת אמת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ39, שכל דבר שבתורה הוא אמת, וא"כ גם ענין הבריאה הוא ענין אמיתי, ובפרט שמפורש בתורה שחוקות השמים והארץ נקבעו ע"י הקב"ה (חוקות שמים וארץ גו' שמתי40 ) באופן שלא ישבותו41. ומכל זה מובן שמציאות העולם וגדרי העולם הם מציאות, וכדי לשנות מציאות זו צ"ל חידוש.

וע"פ הקדמה זו תוגדל יותר הקושיא איך אפשר שהנה"ב תסתיר ותעלים על הנה"א. שהרי עי"ז שהנה"א מתלבשת בנה"ב באופן שהנה"ב מעלים ומסתיר על הנה"א, יש כאן שני הפכים בנושא אחד, הן בנה"א והן בנה"ב. דבנה"ב, הרי זה שהיא מציאות של נה"ב, וביחד עם זה היא כלי לנה"א, ה"ז שני הפכים. וכן בנה"א, הרי זה שהיא נפש אלקית, וביחד עם זה יכולה הנה"ב להסתיר עלי', ה"ז שני הפכים. וע"פ הנ"ל שענין של שני הפכים בנושא אחד אינו אלא בחיק הבורא, ולא בחיק הנבראים, איך יוכל להיות כדבר הזה.

ג) אך הענין הוא, דהנה ידוע הכלל42 שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר. וכמבואר בכתבי האריז"ל43 על הפסוק44 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, כידוע הקושיא בזה45, הרי ישנו מוצא פי הוי' שבאדם (מאמר נעשה אדם46 ), וא"כ, למה צריך האדם לקבל חיות ממוצא פי הוי' שבלחם ודצ"ח בכלל. ובפרט שהאדם הוא נעלה יותר מדצ"ח, שהרי האדם הוא מסוג המדבר, וא"כ למה צריך לדבר הוי' שבדצ"ח. אך הענין הוא45, ששרש מוצא פי הוי' שבדצ"ח הוא למעלה יותר משרש מוצא פי הוי' שבאדם, כיון שכל הגבוה יותר יורד למטה יותר. ויובן זה בפרטיות יותר ע"פ תורת הבעש"ט47 על הפסוק44 ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, וקשה דהההין של ב"פ האדם מיותרים, דהול"ל יחי' אדם. ויש להוסיף ולדייק בפסוק זה, דצריך ביאור קשר הענינים בפסוק, שענין ויענך וירעיבך הוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו כו'. וגם מהו ענין ויענך וירעיבך. וגם מהו אומרו כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם, לבדו דייקא, והול"ל כי לא על הלחם יחי' האדם גו'. ומבאר בזה, דמ"ש ויענך וירעיבך הוא כי המן הי' רוחני מאד, וההדיוטות לא הי' להם קורת רוח ממנו (להיותו רוחני כ"כ), ועל כן אמרו48 ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, וז"ש ויאכילך את המן, שהוא רוחני מאד, לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים49, אלא שנתגשם קצת כדי שתהי' בו תפיסת יד אדם. ויש לבאר דבריו ע"פ המבואר במ"א50 ששרש המן הוא מבחי' התענוג שלמעלה, וכמו שהוא בבחי' התענוג למעלה, כך ירד למטה, אלא שכדי שיותפס בעולם הזה, נעשה ממנו ענין של לחם, אבל עדיין הי' ענין רוחני, ולכן הי' נבלע באיברים49. וזהו ויענך וירעיבך. וזהו גם מה שאכילת המן היא בדוגמת אכילת שבת שאין בה פסולת, פרש שבתכם לא קאמר51, וכן המן לא היתה בו פסולת49, כי המן הוא ענין רוחני כמו אכילת שבת52. וממשיך בתורת הבעש"ט, וזהו למען הודיעך וגו', שאפילו בזמן שתבוא לא"י ותאכל לחם גשמי, תקדים כבוד נשמתך לכבוד גופך ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות, כי לא על הלחם לבדו, פי', בזמן שהוא לבדו גשמיות בלי התעוררות הרוחניות, בו יחי' האדם, פי', הנשמה, שנק' האדם בה' הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקראת אדם, כי על כל מוצא פי הוי', מזה יחי' האדם, שהיא הנשמה, שניזונית מרוחניות המאכלים שהם הניצוצין קדישין שנפלו לדומם צומח וחי. ויש להוסיף בביאור קשר הענינים, דכשם שהמן שרשו הוא בבחי' התענוג שלמעלה שהוא למעלה מבחי' מוצא פי הוי' שבאדם, עד"ז גם הניצוצות שבדצ"ח שמהם יחי' האדם, וזהו למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם. ומכל זה מובן ענין כל הגבוה יותר יורד למטה יותר, שלכן, הנה דוקא המוצא פי הוי' שבדצ"ח שהוא למטה ממוצא פי הוי' שבאדם, יש בכחו להחיות את האדם.

ד) והנה ע"פ הכלל דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, מובן, שכשם שבדצ"ח לגבי האדם, להיותם למטה ממנו לכן החיות האלקי שבהם שרשו למעלה ממנו, כן הוא בדברים שהם למטה גם מדצ"ח, שהחיות האלקי שבהם שרשו למעלה עוד יותר. דהנה, דברי הרשות שבדצ"ח, הרי קיומם וחיותם נשפע ונמשך מקליפת נוגה שהיא תערובת טו"ר (כמבואר בתניא53 ), אך יש דברים שהם למטה מזה, המקבלים חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין בהם טוב כלל, כמבואר בתניא54. ומקשה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה55 (ובכ"מ56 ), איך אפשר לומר שאין בהם טוב, והלא אי אפשר בלא טוב כלל, שהרי יש בהם איזה חיות והוא מן הטוב כו'. [ויש להוסיף בזה, שהרי בתניא57 גופא מבואר שצד הקדושה אינה אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ששורה על דבר שבטל אצלו ית', אבל כל מה שאינו בטל אצלו ית', אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, אינו מקבל חיות מפנימיות הקדושה כו', אלא מבחי' אחוריים כו'. ומזה מוכח שגם גקה"ט מקבלים חיות מקדושה. וכן מפורש לקמן58 שכל החיות שבסט"א אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה]. ומבאר, שההפרש בין ק"נ לגקה"ט הוא, שבק"נ הרע רק מעורב עם הטוב, אבל אינו מתאחד עמו, משא"כ בגקה"ט, המעט טוב שבהם מתאחד עם הרע. וביאור הענין, דהנה מבואר בכתבי האריז"ל59 שיש כמה אופנים בענין תערובת טוב ורע בעולמות העליונים. דעולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע, ועולם היצירה הוא מחצה על מחצה, ועולם העשי' רובו רע ומיעוטו טוב. אמנם, אף שעולם העשי' רובו רע ומיעוטו טוב, מ"מ, אין זה באופן של התאחדות, משא"כ בגקה"ט הרי זה באופן שהרע מתאחד עם הטוב. ומביא דוגמא לזה מדיני תערובת איסור בהיתר, שיש בזה ב' אופנים, הא', שהאיסור הוא רק מעורב בהיתר, אבל ההיתר הוא היתר בעצם, והב', שההיתר נהפך להיות איסור, וכמו חתיכה עצמה נעשה נבילה60. ועד"ז בק"נ הטוב רק מעורב ברע אבל אינו מתאחד עמו, משא"כ בגקה"ט הטוב מתאחד עם הרע, היינו שנהפך להיות רע. וע"פ משנת"ל שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, הרי כיון שהניצוץ שבגקה"ט נפל למטה מטה ביותר עד שנהפך להיות רע, נמצא, ששרשו הוא גבוה גבוה ביותר. ומזה מובן הכח שיש לסט"א להתנגד לעניני קדושה ועניני תומ"צ, וכן הכח שיש לנה"ב להעלים ולהסתיר על הנה"א, שזהו לפי ששורש הניצוצות שבקליפות הוא גבוה ביותר.

ה) אמנם עדיין צריך ביאור בדבר, דהן אמת שכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, אבל הא גופא קשיא, איך אפ"ל שהניצוץ שבקליפות שרשו נעלה יותר, עד שיש בכח הקליפות להעלים על עניני קדושה.

ויובן ע"פ תורת הרב המגיד61 בביאור הפסוק62 ואתה הרם את מטך ונטה את ידך גו', ומקדים לבאר, שהעולם לא נברא אלא בשביל שעשוע הקב"ה ותענוגו כביכול במעשה המצוות שאמר ונעשה רצונו, פי', שעיקר התענוג הוא מה שהאדם חושב ומתלהב לעשות נח"ר לפניו ית' והוא למלאות רצונו, כי העבדות עצמו אינו עיקר, כי לפעמים אדם לומד מפני טבעו שיש לו חשק ללמוד וכו', רק עיקר התענוג ממעשה המצוות הוא ההתלהבות, אך ההתלהבות לבד לא הי' לו כלים במה להתלבש, וצריך להתלבש בעובדא. והנה האדם העושה הכל רק כדי למלאות רצונו ית' ולעשות נח"ר לפניו ית' הוא מכניס במעשיו ומשרה בו אלקות, ומחשבה זו (שעלה ברצון הקדמון לברוא העולמות בשביל התענוג שיקבל ממעשה בני אדם בהתלהבות לעשות רצונו) היא עיקרא ושרשא דכולא (והטעם, כדי שיוכל האדם במעשיו ובמחשבתו להעלות העולמות, כיון ששרשם והוויתם וחיותם היא מחשבה זו, דהיינו התענוג שמקבל השי"ת כל יום ממעשה התחתונים). ונודע מחכמי המחקר, שכל דבר יכול לעלות לשרשו, וע"י דבר זה שיש לו עלי' עד רצון הקדמון, יש לו סגולה נפלאה, והוא שיכול לעשות בו השתנות, דרך משל, שבהתגלות יש חילוק בין מים ויבשה, משא"כ בשרשן ברצון העליון הקדום, שם הכל אחדות פשוט. וזהו סוד ואתה הרם את מטך ונטה ידך גו', פי', מטה לשון הטי', ור"ל הרם הגבי' למעלה לעולם העליון הטי' שבהתגלות שהטה מים לצד א' ויבשה לצד א' חלוקים זה מזה, אבל למעלה הכל א', ויביא למדת אין, ואח"כ תמשיך משם לעוה"ז יבשה במקום מים, וזהו ונטה את ידך יוד"ך כו' (שהיו"ד הוא מקור כל סדר ההשתלשלות). וכמבואר בארוכה בד"ה ואתה הרם את מטך לאדמו"ר הצ"צ63, שהרם את מטך הו"ע ההרמה למעלה מכל סדר ההשתלשלות בבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מכל הגדרים, ומזה יכול להיות ונטה את ידך, היינו העלאת בחי' חכמה (יו"ד) באופן של נקודה וצמצום, כדאיתא בזהר64 ע"פ65 שחורה אני, שהיו"ד לית בי חוורי, רק שחרות וחושך, להיות שהחכמה היא בבחי' צמצום על הכתר, וזהו ונטה את יד"ך להעלות החכמה לבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, שמזה נמשך ענין קרי"ס, הפך ים ליבשה.

והנה ע"פ תורת הרב המגיד הנ"ל, מובן, שמקור הכל הוא התענוג שמקבל השי"ת ממעשה התחתונים, שזהו שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. והיינו שתענוג זה הוא השורש והחיות של כל הדברים שבעולם. וכיון שמצד שורש ומקור זה הכל הוא באחדות פשוטה, לכן אין התחלקות בין כל הנמצאים, כי מצד התענוג הרי כולם שוים, שבכולם העיקר הוא התענוג שיגיע ע"י מעשה התחתונים. וי"ל שמזה נמשך מה שמצד המקיפים שלמעלה הרי לפניו ית' כחשיכה כאורה66, וקדושה ולעו"ז שוים, כמבואר בכ"מ67 שגם הקליפות מקבלים חיות מבחי' המקיף, כי מצד ענין התענוג הרי הכל הוא בשוה. ויש לומר בדא"פ יתירה מזו, דלהיות שעיקר ותכלית הכוונה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים שאין תחתון למטה ממנו, היינו עולם הזה שהוא מלא קליפות וסט"א68, נמצא, שמצד ענין התענוג והתאוה דדירה בתחתונים יש צורך שתהי' מציאות הקליפות דוקא. וכיון ששורש התהוות הקליפות הוא בתענוג זה, לכן יש כח בנה"ב להסתיר על הנה"א וכו', משום שדוקא עי"ז נשלמת הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים.

ו) אמנם נת"ל (מהמאמר) שזה שיש כח לנה"ב להסתיר על הנה"א זהו רק על המדות והתפשטות הנה"א (וג' הלבושים דמחדו"מ), ולא על עצם הנפש. והענין בזה, שהרי תכלית הכוונה אינה בקליפות עצמן ח"ו, אלא באתכפיא ואתהפכא, והכח לזה הוא ע"י שהעצם שבנפש אינו מוסתר ונעלם ע"י הנה"ב, ולכן, עצם הנפש פועל על לבושי הנפש שיהי' אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא, ועד שבאים אל המצב דלעת"ל, שאז לא יהי' העלם והסתר גם על לבושי הנפש. ועי"ז יהי' אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין.

וזהו באתי לגני אחותי כלה לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דע"י העבודה בזמן הגלות לעשות לו ית' דירה בתחתונים פועלים שלעת"ל יהי' הענין דבאתי לגני לגנוני, שיהי' עיקר שכינה בתחתונים, דירה בתחתונים.