בס"ד. מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ד
(הנחה בלתי מוגה)
באתי1 לגני אחותי כלה2, ומביא בעל ההילולא (בהמאמר שהוציא לאור ליום ההילולא שלו3 ) מ"ש בשהש"ר על הכתוב, לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה4, ואח"כ הנה ע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו נסתלקה מלמטה למעלה, ואח"כ הי' מעשה הצדיקים, החל מאחד הי' אברהם5 שהוריד את השכינה מרקיע הז' לו', וכן הצדיקים שלאחריו, עד למשה רבינו שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין6, שהוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ. ועז"נ7 צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', היינו, שבנ"י, ועמך כולם צדיקים8, ממשיכים ומשכינים9 בחי' עד בארץ, ע"י עבודתם באתכפיא סט"א, המביאה אח"כ לאתהפכא סט"א, וכדאיתא בזהר10 שעי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שזהו גילוי אור שהוא בכולהו עלמין בשוה, בחי' סוכ"ע, שהוא בבחי' רוממות, ולכן נקראת המשכה זו בזהר בלשון אסתלק11. ולכן הנה לאחרי ירידת השכינה לארץ הי' הציווי על עשיית המשכן שעליו נאמר12 ושכנתי בתוכם, שבו היתה עיקר העבודה בענין הקרבנות, שהו"ע הקרבת כל הכחות כו'13 עד רזא דא"ס14, ועי"ז נעשה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני15, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה, עד שיהי' ושכנתי (במשכן דאיקרי מקדש16, וגם) בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל17. וממשיך במאמר18, שבזה (שנתבאר שצריכה להיות העבודה דאתכפיא ואח"כ אתהפכא סט"א) יובן מה שהמשכן הי' מעצי שטים דוקא, כמ"ש19 ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים, דשטים הוא מלשון נטי', היינו נטי' מדרך הישר, והיינו, שהעבודה בשטות (שטים) דלעו"ז ע"י אתכפיא ואתהפכא היא ע"י שטות דקדושה, שזהו"ע עצי שטים שבמשכן, שזוהי העבודה שלמעלה מטו"ד, שעי"ז נשלמת הכוונה דושכנתי בתוכם.
ב) וממשיך לבאר בפרק רביעי [דלכאורה, לאחרי שהיתה סטי' ונטי' מדרך הישר, איך אפשר לחזור ולעלות על דרך התורה והמצוה, ועאכו"כ שתהי' הנטי' דקדושה, נטי' שלמעלה מטעם ודעת, ועל זה מבאר], ש"זה שהנה"ב מכסה על הנה"א, והיינו הרוח שטות (שעל זה אמרו רז"ל20 אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות), שמכסה ומעלים כו', הוא רק על המדות דנה"א, אבל לא על העצמות דנה"א", ומזה מובן, שכאשר העבודה מגעת לעצם נפשו האלקית, אזי מתבטל ההעלם וההסתר, ובמילא יכולה להיות ההטי' שלמעלה מטעם ודעת21.
אך עדיין צריך ביאור, איך יכול להיות העלם והסתר אפילו על המדות דנה"א, הרי בנוגע לנפש האלקית איתא בתניא22 שנפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל (ומוסיף) ממש, וא"כ, גם בנוגע למדות דנה"א, אינו מובן, איך יכול להיות בעולם ענין שיוכל להעלים ולהסתיר ועאכו"כ לנגד על ענין של נה"א שהיא אלקות. דהנה, אפילו בנוגע לעולם, שהוא מלשון העלם והסתר23, מבאר רבינו הזקן בארוכה בשער היחוד והאמונה24, שכשם שמדת הגדולה (שענינה השפעת חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ) היא ממדותיו של הקב"ה, והיא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו, כי הקב"ה ומדותיו אחדות פשוט כו', וכשם שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו, כך אינו יכול להשיג מדותיו, הנה כך ממש אין ביכולת שום שכל נברא להשיג מדת גבורתו של הקב"ה, שהיא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי, כי אם בהסתר פנים כו'. והיינו, שכח הבורא הוא באופן של העלם והסתר מהנברא, שלכן, גם כאשר מבין בשכלו ענין התהוות הנברא מהבורא, מ"מ, אין זה בהרגש שלו, שאז הי' צריך להיות כמו אור וזיו השמש כשנמצא במקורו ששם הוא אין ואפס, ואילו הוא מציאות של נברא. אמנם, כל זה הוא בנוגע לענין הגבורה והצמצום, שכח הבורא הוא בהעלם והסתר מהנברא, שכיון שמדת הגבורה היא ממדותיו של הקב"ה, הרי לא יפלא מה שהנברא אינו מבין מדותיו של הקב"ה. אבל כאשר יש נברא שמנגד על ענין של אלקות, היינו, לא רק ענין של העלם והסתר, אלא גם התנגדות, למרות שיודע שזהו"ע של אלקות, אינו מובן, איך יכול הנברא לנגד על ענין הקשור עם בורא.
ויובן החילוק בזה, דהנה ידוע מה שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בארוכה בשער האמונה25 בלשון חז"ל26 קשה כקריעת ים סוף [היינו, שקרי"ס הו"ע קשה, ועד שזהו קושי הכי גדול, שלכן, בנוגע לכמה ענינים נאמר הלשון קשה כקרי"ס], אף שהקב"ה עצמו עשה את הגבלות הטבע, כולל גם את ההגבלה דים ויבשה, כי, לאחר שהקב"ה קבע בטבע העולם שזה ים וזה יבשה [וכמבואר שם שענין הים הוא למעלה מעלה בתכלית העילוי, שלכן הרי זה דוגמא לעלמין סתימין, וענין היבשה הוא למטה מן הים, בחי' מקבל כו'], הנה כדי שבטבע הים ויבשה גופא יהי' הענין דהפך ים ליבשה27, הרי זה ענין שנקרא קשה מצד הטבע והבריאה. וזהו שהלשון קשה נאמר גבי קרי"ס, ולא לגבי בריאת שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקרי"ס (כמבואר בשער היחוד והאמונה28 ), ואעפ"כ לא נאמר על זה הלשון קשה, כי, הפלא שבבריאת שמים וארץ הוא בנוגע לכח הבורא, שזהו שבריאת יש מאין היא בחיק הבורא בלבד, וכנ"ל שהיא ממדת גדולתו ית', ולאחרי כן, כשישנה כבר מציאות הנברא, אין בזה סתירה וקושיא כלל. משא"כ הענין דקרי"ס, הנה כדי שיהי' בהטבע ובהנברא גופא הענין דהפך ים ליבשה, הרי זהו קושי שאינו נמצא אפילו בבריאת יש מאין. ועפ"ז צריך להבין בנוגע לרוח שטות, שנוסף לכך שהוא מעלים ומסתיר ה"ה גם מנגד על אלקות, בהיותו מציאות נברא, ובידעו שזהו אלקות, איך אפשר שיהי' דבר כזה. ואף שמבואר בתניא29 שבאמת אין שום ממשות כלל בסט"א, שלכן נמשלה לחושך שאין בו שום ממשות כלל (אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בע"ח הטמאים ונפשות אומות עכו"ם כו'), רק שלגבי נפש האלקית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגבי' עצמה כנגדה, הרי זה ענין שהי' צריך לומר עליו "קשה כקרי"ס"*, ולא מצינו זאת בנוגע לענין זה. ובלשון הצ"צ30, שזה "שאין לנמנע טבע קיים, היינו אצלו ית' כו' אבל שנלביש כח זה (שאומרים בנוגע להשם) על העולם כו', זה ודאי אינו", והיינו, שאפילו להרשב"א31 שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות, מ"מ מצינו גם בנוגע לעניני קדושה שזהו דבר הנמנע שיהיו שני הפכים בבת אחת, ואין סתירה בדבר, כי, הענין דנמנע הנמנעות הוא לגבי הבורא, שלא שייך בו הבנה והשגה, וגם לא ענין הטבע, ובמילא אין אצלו ענין הנמנעות, משא"כ לומר שהנברא בתור נברא יהיו בו שני הפכים, הרי זה דבר נמנע. ועד"ז גם בעניננו לכאורה, דהן אמת שמצד הבורא ניתן ללעו"ז כח לעמוד נגד קדושת נה"א, מ"מ, בנוגע להניגוד בפועל, שצריך להעשות בתור נברא דלעו"ז, נשאלת השאלה, באיזה כח בתור נברא יכולה הלעו"ז להביא לידי פועל את ההתנגדות והמלחמה עם צד הקדושה.
*) דבשלמא בנוגע להארון, שמקום ארון אינו מן המדה32 , שזהו"ע של נמנעות – למאי נפק"מ לומר ד"קשה", ובפרט שזהו בביהמ"ק שהיו תמיד עשרה נסים33 ; משא"כ בנוגע לזיווג וכו' (וגם בנוגע לקרי"ס – נאמר בדרך ממילא). ועד"ז הוצרך לומר הלשון "קשה" על התנגדות הסט"א בכל יום, שזה יעודד לנצחה (עדמש"כ בתניא פכ"ט).
ובפרט ע"פ מה שמבאר הצ"צ34 במ"ש בנוגע לקרי"ס, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך גו'35 (וכפי שיתבאר גם לקמן36 ), דמטך קאי על כל סדר ההשתלשלות, ואדרבה, לא על עולמות בי"ע שנקראים בשם שבט (כמבואר שם טעם הדבר), אלא על עולם האצילות ולמעלה יותר, שנקרא בשם מטה, שמורה על התוקף כו', בחי' איתן, ועז"נ הרם את מטך, שכדי שיוכל להיות הענין דקרי"ס, שבנבראים גופא יהי' הענין דהפך ים ליבשה, הוצרך להיות הרם את מטך, שהו"ע ההגבהה לבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות לגמרי (לא רק למעלה מעולמות בי"ע שנקראים שבט, אלא גם למעלה מאצילות והעולמות שלמעלה מאצילות שנקראים מטה), ואח"כ כתיב ונטה את ידך, שהוא בחי' היו"ד שהוא שרש כל המשכות גילוי אוא"ס הנמשך מלמעלה למטה כו', ועי"ז – ובקעהו, הפך ים ליבשה. וכיון שבשביל קרי"ס יש צורך בהמשכה מבחי' עליונה יותר גם מהעולמות שלמעלה מהאצילות, הרי מזה מובן בנוגע למלחמה שבכל יום שנה"ב (לא רק מעלים ומסתיר, אלא גם) מנגד על נה"א, שזוהי פעולה של הלעו"ז שנעשית באופן של התנגדות, שבהכרח לומר, שבשעת מעשה יש בה כח חזק יותר כביכול מהכח שבמדות דנה"א.
ג) ויובן בהקדם המבואר בכתבי האריז"ל37 על הפסוק38 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, שאע"פ שגם באדם ישנו מוצא פי הוי', מ"מ, צריך האדם למוצא פי הוי' שבלחם דוקא. ועפ"ז מבאר הבעש"ט בכתר שם טוב39 בנוגע להמן [שנזכר גם בפ' בשלח40 ], דכתיב בי'40 ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם [דלכאורה אינו מובן מהו קשר הענינים בזה, וגם, איך שייך לומר ויענך וירעיבך ביחד עם ויאכילך], שבס' לקו"ת מהאריז"ל39 כתב דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהי' חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי. ותירץ האריז"ל, דארז"ל41 בעשרה מאמרות נברא העולם כו', ותיכף כשאמר הקב"ה יהי רקיע נתהוה הרקיע כו' כל ימות עולם שיעמוד, כמ"ש42 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, וכן כשאמר תוצא הארץ נפש חי' או דשא ועץ פרי כו'43, וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר ברוך אתה ה', כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא כו', וזה החיות הוא מזון הנשמה. וזהו כי לא על הלחם לבדו, פי' בזמן שהוא לבדו, גשמיות בלא התעוררות הרוחניות, בו יחי' האדם, פי' הנשמה שנקראת האדם בה"א הידיעה (עיקר האדם), כי על כל מוצא פי הוי', פי' כשאתה מוציא השם בכוונה ע"י הברכה שברכת עליו, שעי"ז מתעורר בו הרוחניות, מזה יחי' האדם שהיא הנשמה, שניזונית מרוחניות המאכלים. והביאור בזה, כידוע שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר44 (כמובא בהמשך מאמרי ההילולא45 ), ולכן, כאשר ישנו ענין שלמטה ממדריגת מדבר, חי בלבד, או למטה מזה, צומח, או למטה מזה, דומם, הרי זה גופא הוכחה שיש בו ניצוץ קדושה שנמשך מגבוה גבוה יותר, וזהו המוצא פי הוי' שכאשר מגלים אותו ה"ה מחי' את המוצא פי הוי' שבאדם.
ומזה גופא מובן, שכאשר ישנה ירידה למטה מטה יותר גם מבחי' הדומם, ה"ה נמשך מגבוה גבוה יותר, למעלה גם מבחי' הגבוה שבמין הדומם. וזהו כללות החילוק בין קליפת נוגה לג' קליפות הטמאות. דהנה, בנוגע לגקה"ט מבואר בתניא46 שאין בהן טוב כלל (שלכן הם טמאות לגמרי). ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בד"ה ויגדלו הנערים47 ובכ"מ48 ), דלכאורה אינו מובן איך שייך שאין בהם טוב כלל, והלא אי אפשר בלי טוב כלל, שהרי יש בהם איזה חיות, והוא מן הטוב כו'. אך הענין הוא, דהנה, ההפרש בין ק"נ לגקה"ט הוא, דבק"נ הטוב רק מעורב ברע, אבל אינו מתאחד עמו [וכמו בעולמות, שישנו החילוק בין רובו טוב, חציו טוב ומיעוטו טוב49, הנה גם בעולם שרק מיעוטו טוב, הרי הטוב הוא בפני עצמו, והיינו שהוא רק מעורב ברע, אבל אינו מתאחד עמו], ובגקה"ט, המעט טוב שבהם (שמהוה ומקיים אותם) מתאחד עם הרע, והיינו, שהטוב נהפך להיות רע, וע"ד שבתערובות איסור והיתר יש אופן שההיתר נהפך להיות איסור, וכמו חתיכה עצמה נעשית נבילה50. אמנם, כיון שניצוץ זה נמצא למטה מטה יותר, למטה אפילו מדומם, הרי מזה גופא מובן ששרשו גבוה גבוה יותר, למעלה גם ממוצא פי הוי' שבדומם, ולמעלה אפילו ממוצא פי הוי' שבנפש האלקית. ועפ"ז מובן איך אפשר שגם מצד גדרי הנברא יש ביכלתו לנגד על הענינים דקדושת נפש האלקית.
ד) אמנם כל זה אינו אלא בנוגע לעניני נה"א כפי שבאים בגילוי, אבל לא בנוגע לעצם נה"א שלמעלה מהתחלקות ולמעלה מגילוי, שעל זה אי אפשר לנגד, ואפילו לא להעלים ולהסתיר בלבד, וכנ"ל (ס"ב) ממ"ש במאמר בפרק ד', ש"זה שהנה"ב מכסה על הנה"א, והיינו הרוח שטות שמכסה ומעלים כו', הוא רק על המדות דנה"א, אבל לא על העצמות דנה"א", וכפי שמוסיף לאח"ז, "וידוע דעל עצם הנשמה הרי אין שום דבר המעלים ומסתיר". וכנ"ל שמצד זה מתבטל ההעלם וההסתר, ותמורת ההטי' שלמטה מטו"ד, נעשית ההטי' שלמעלה מטעם ודעת.
ה) ויובן גם ע"פ ביאור הרב המגיד בלקוטי אמרים51 על הפסוק ואתה הרם את מטך (הנ"ל ס"ב). ומקדים לבאר, שהעולם לא נברא רק בשביל שעשוע הקב"ה ותענוג כביכול במעשה המצוות שאמר ונעשה רצונו, וכל מה שעלה ברצון הקדמון לברוא העולמות הכל הי' בשביל התענוג שיקבל ממעשה בני אדם (היינו עבודת הצדיקים), והוא מקור הכל וממנו נתהוה הכל. והנה נודע שכל דבר יכול לעלות לשרשו, ולכן כאשר האדם עושה המצוות (בעניני העולם) שעיקרם ושרשם הוא רצון הקדמון והתענוג הנ"ל, ה"ה מעלה אותם עד שרשם שהוא רצון הקדמון כו'. ועי"ז יכול לעשות בו השתנות, כמו בהחילוק בין מים ליבשה, שבשרשן ברצון העליון שם הכל אחדות פשוט, ולכן יכולה להיות ההשתנות מים ליבשה (וכפי שמביא גם הדוגמא דמי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק52 ). וז"ס הרם את מטך, פירוש מטה לשון הטי', ור"ל הרם, הגבי' למעלה לעולם העליון ההטי' שהטה מים לצד א' ויבשה לצד א', חלוקים זמ"ז, אבל למעלה הכל א', ואח"כ תמשיך משם לעוה"ז יבשה במקום ים, וזהו ונטה את ידך, יוד"ך כו' (כנ"ל שבחי' היו"ד הוא שרש כל המשכות גילוי אוא"ס הנמשך מלמעלה למטה).
ועד"ז מובן גם בנוגע לכללות העולם. דהנה, מציאות העולם כפי שנעשית מצד מדותיו של הקב"ה (כנ"ל ס"ב) היא באופן של העלם הבורא מהנברא, ומ"מ נעשה העולם מציאות אמיתית53. ובהקדם מ"ש הרמב"ם54 שאין אמתתו ית' כאמתת כל הנמצאים, והוא שהנביא אומר55 והוי' אלקים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת56 אין עוד מלבדו. אמנם, אעפ"כ נאמר57 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בכמה דרושים58, ובפרט בדרוש מי כמוכה59, שמזה מוכרח שבריאת העולמות היא מציאות אמיתית. ומביא כדמות ראי' לזה ממארז"ל60 שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור, וכיון שהעושה מעשה חייב (לפי שאין זה אחיזת עינים, אלא עשיית מעשה), עכצ"ל, שמציאות העולם היא מציאות אמיתית. אך הענין הוא, שמציאות זו באה מהוי' אלקים אמת, שהרי כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו61. וע"י עבודת האדם, שמעלה את מציאות העולם עד לבחי' רצון הקדמון ובחי' התענוג (כנ"ל), הרי זה נעשה כמו אמתת המצאו. ועי"ז יכול גם לעשות בו השתנות – לא רק ע"ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, או ע"ד הפך ים ליבשה, לשנות ההטי' שהטה מים לצד א' ויבשה לצד א', אלא גם למטה מזה – לשנות את ההטי' דהרוח שטות להיפך הטוב והקדושה, ולפעול שיהי' לא רק הענין דאתכפיא סט"א, אלא גם אתהפכא סט"א, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא62, והיינו, שתחילה נעשה מ"ש63 ואויביו עפר ילחכו, שזהו כללות ענין האתכפיא, ואח"כ נעשה גם מ"ש לאח"ז64 כל גוים יעבדוהו, שזהו"ע דאתהפכא, שלכן מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו65, ועד וימלא כבודו את כל הארץ66, כל הארץ דייקא, אפילו במקום שבו היו קודם גקה"ט לגמרי, הנה גם שם ה"ה פועל וימלא כבודו את כל הארץ.
ו) וזהו באתי לגני לגנוני, שגם הארץ הלזו התחתונה נעשית בבחי' גני, גנוני, עי"ז שצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', שמשכינים בחי' עד בארץ, ופועלים שימלא כבודו את כל הארץ, בכל הפרטים ובכל הענינים שנמצאים בהארץ. וכל זה נעשה ע"י עבודת האדם, עבודת הצדיקים, ועמך כולם צדיקים, שעושים זאת בכח האוצרות שמלך מלכי המלכים הקב"ה מגלה ונותן ע"י פקידי החיל לאנשי החיל67, והם מנצחים במלחמתם, ופועלים שיהי' ושכנתי בתוכם, ועי"ז מיד הן נגאלין (כיון שסוף ישראל לעשות תשובה)68, ע"י איש מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, וילחום מלחמת הוי' וינצח, ויבנה ביהמ"ק במקומו (ולאח"ז) ויקבץ נדחי ישראל69, בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.
הוסיפו תגובה