בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ שכאשר יהודים נפגשים יחדיו לאיזה ענין שיהי', אזי ישנו הענין ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא"1,

וכפי שכותב רבינו הזקן2 : "שמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד .. תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהי' מתבטל ממציאותו לגמרי",

[אלא שנשמות בגופים, להיותם מוגבלים, אינם מרגישים זאת באופן שיפעל אצלם ("ס'זאָל דערנעמען") עד כדי "כלות הנפש", אבל, גם אם אינם מרגישים זאת, הרי כן היא המציאות, כפי שנתגלה ב"תורת אמת"],

ומיד מוסיף, שגודל העילוי הנ"ל שבמעמד עשרה מישראל ביחד הוא "אף שאינם מדברים בדברי תורה", והיינו, שאין זה מצד קדושת ה"דבר קדוש" שעוסקים בו, אלא עצם העובדה שמתאספים עשרה מישראל, שנשמתו של כל אחד מהם היא "חלק אלקה ממעל ממש"3, הרי זה מגדיל את ענין השראת השכינה באופן נעלה יותר ממה שמלאך יכול לסבול.

ומובן, שכאשר המעמד של עשרה מישראל ביחד קשור גם עם ענין של תומ"צ, עי"ז שחוזרים "אימרה" ("אַ וואָרט") מתושב"כ או תושבע"פ, ובאופן של התעוררות שיבוא לאח"ז לידי מעשה, או שיבוא לידי מעשה בפועל גם בשעת האסיפה עצמה – אזי ניתוסף בגודל העילוי שבענין ד"שכינתא שריא" עוד יותר מאשר העילוי שמצד המעמד דעשרה מישראל כשלעצמו.

ב. ובזה ניתוסף עוד עילוי – ב"עת רצון", שאז נותנים מלמעלה כוחות מיוחדים ואפשרויות מיוחדות, שלא בערך מאשר בזמן רגיל, ועי"ז ניתוסף הצלחה וגדוּלה, הן בכמות והן באיכות, בענינים האמורים לפנ"ז.

ובהקדמה – שיש כו"כ דרגות ב"עת רצון" במשך השנה: יש "עת רצון" שנעשה מצד מעשה האדם; ויש "עת רצון" מצד מהלך השנה, כפי שקבע הקב"ה מלכתחילה שיש ימים בשנה שנקראים "יומין זכאין", "עת רצון".

וא' הזמנים של "עת רצון" הוא במוצאי שבת:

איתא בשו"ע4 שבמוצאי שבת צריך "ללות את השבת (שבת המלכה5 ) .. כדרך שמלוין את המלך", ומבואר בזה, שעצם מציאות הזמן (אפילו ללא פעולה) הוא "עת רצון", שזהו ה"ממוצע" שמחבר וממשיך את קדושת ועניני השבת – שעיקר ענינו הוא "וקראת לשבת עונג"6, שכל הענינים הם באופן של תענוג, ללא טירחא וכו' – בכל ימות החול שלאחרי השבת7.

ובענין זה יש עילוי במוצאי שבת אפילו לגבי יום השבת עצמו:

ביום השבת עצמו – כיון ש"מלאכת עבודה" ואפילו "מלאכת אוכל נפש" אסורה בשבת, הרי המשכת העונג בגלוי במשך השעות של יום השבת היא בענינים כאלו שאין בהם טירחא ומלאכה, כיון שאינם בסוג של "מלאכת עבודה", ולא בסוג של "מלאכת אוכל נפש", ואפילו לא בסוג של "עובדין דחול";

ואילו החידוש שנפעל במוצאי שבת – שעל ידו נמשכים עניני השבת, כולל גם עונג שבת, בעניני חול, "עובדין דחול", ולמטה מזה – בעניני מלאכה, "מלאכת אוכל נפש", ואפילו "מלאכת עבודה" (ככל הפירושים והדרגות שישנם ב"עבודה").

ועד שבאכילה של מוצאי שבת יש מעלה אפילו לגבי אכילת שבת – כדאיתא במדרש8, שיש עצם אחד באדם ושמו לוז, שממנו נבנה גוף האדם בתחיית המתים (שזהו ענין השייך להתוועדות הקשורה עם "יאָרצייט" ו"הילולא"); ועצם זה ("עצם לוז") ניזון מהסעודה של מוצאי שבת9 – כי, ה"עצם לוז" הוא דבר ממוצע, שהרי ממנו נבנה גוף שיהי' אוכל ושותה לאחרי תחיית המתים10, והוא גם עצם כפשוטו (כמובן מהמסופר במדרש בנוגע לעצם זה), ולכן זקוק הוא לאכילה ממוצעת, שזוהי הסעודה של מוצאי שבת.

ג. ונוסף על כל ענינים אלו, קשורה אסיפה והתוועדות זו עם נשמתו של יהודי שהוא נשיא הדור,

– ש"הנשיא הוא הכל"11, שכולל כל נשמות הדור (ששים ריבוא מישראל), וכיון שבשבילם נברא העולם12, הרי הוא כולל על ידם את כל העולם כולו עם שבעים האומות שבו, עליהם נאמר13 "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" –

ובפרט כפי שנשמת הנשיא היא למעלה מהגבלות הגוף, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק של תנחומין14 (כמוזכר בהתוועדות של יום השבת15 ).

וכיון שכן, הרי עאכו"כ שניתוסף תכלית השלימות בכל עניני קדושה, המשכה והשראה עד למטה מטה, ומתוך תענוג והרחבה – לכל ההולכים בעקבותיו וההולכים בדרכיו:

אלו שזכו ללמוד תורה מפיו בחיים חייתו בעלמא דין; וכיון ש"דברי צדיקים קיימים לעד"16 – הרי זה נמשך גם לאלו שלומדים תורתו, אע"פ שלא זכו לשמוע תורה מפיו, וגם לתלמידי תלמידיו (אלו שקשורים עם תלמידיו שלומדים תורתו), וגם לההולכים באורחותיו – אלו שעוסקים בענינים שרצה שיעשו אותם, ועאכו"כ בענינים שעליהם מסר את נפשו, ועושים זאת בשמחה ובטוב לבב.

וכיון ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"17, הנה אפילו אלו שמאיזו סיבה שתהי' לא היו שייכים עד עתה להסוגים המנויים, אבל עכשיו, ב"עת רצון", נופלת להם מחשבה שמכאן ולהבא יעשו א' מהענינים הנ"ל שעי"ז יהיו נכללים בהסוגים המנויים – אזי "הקב"ה מצרפה למעשה", וכפי שמפרש רבינו הזקן18 שהקב"ה מסייע שהמחשבה הטובה תבוא לידי מעשה בפועל, ואז מצטרפת המחשבה טובה שהיתה ב"עת רצון" אל המעשה שיבוא במשך הזמן.

ולאח"ז נעשה "שכר מצוה מצוה"19 – השכר הכי גדול, שזוהי המצוה עצמה20, ש"מצוה גוררת מצוה"19, היינו, שמצוה אחת מעוררת את הרצון לקיים מצוה נוספת, וכך הולכים "מחיל אל חיל"21 להוסיף ב"נר מצוה ותורה אור"22.

ועי"ז נעשה מואר אצלו, במשפחתו, בד' אמותיו ובחלקו בעולם, וכאשר כל זה נעשה ע"י ציבור בישראל ובפרהסיא, הרי זה מתפרסם בתוך העולם כולו, ועי"ז גובר אור של תורה ו"נר מצוה" ומאיר את העולם כולו, ומתבטל החושך כפול ומכופל של הגלות, ונעשה "לילה כיום יאיר"23, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא, ובקרוב ממש.

* * *

ד. דובר כמ"פ24 אודות השאלה הידועה בנוגע לעריכת התוועדות של שמחה בקשר לענין של "יאָרצייט".

ובהקדמה – שנוסף על הביאורים שיש בזה ע"פ פנימיות התורה, הרי כיון שזהו דין גם בנגלה, יש צורך בהסברה וביאור וטעם גם בנגלה.

ובכן: הטעם הפשוט על זה – לפי שע"פ דין השו"ע מצוה לקיים דברי בעל היאָרצייט25, וכיון שרצה שיהי' דוקא באופן כזה, הנה לא זו בלבד שאין נתינת מקום לשאלה, אלא אדרבה: כיון שעי"ז מקיימים את דין השו"ע לקיים את דבריו, הרי זה ענין של קיום ציווי התורה, ובזה גופא – לא רק באופן של שלילה, אלא באופן של חיוב.

וכידוע החידוש בענין החיוב לגבי ענין השלילה – כמובן מזה ש"כח דהתירא עדיף"26, שא' הטעמים על זה, לפי שעיקר ענין התורה הוא (לא ענין של העדר העשי' (שלילה) – שהרי לא בשביל זה ירדה הנשמה וניתנה התורה למטה, כיון שגם לולי זאת לא הי' ענין של עשי', אלא העיקר הוא) ענין של עשי' וחיוב27, לעשות דירה לו ית', ע"י ענינים של היתר, כמבואר בתניא28 בפירוש "לשון היתר ומותר .. שאינו קשור ואסור בידי החיצונים", שלכן יכולים להשתמש בו באופן ש"בכל דרכיך דעהו"29.

והענין בזה:

אע"פ שיהודי והעולם הם לכאורה שני ענינים שונים, ועד לשני הפכים, וכידוע המובא מספרי מוסר (חובת הלבבות30 ) שכשם שלא ישכנו אש ומים ביחד, כך לא יכולים לחבר אהבה הקשורה עם דברים גשמיים עם אהבה רוחנית הקשורה עם תורה ומצוותי' (שנכללת בכללות ענין האהבה: "ואהבת את הוי' אלקיך"31 ) – אעפ"כ, התורה "לא בשמים היא"32, אלא ניתנה דוקא למטה, כדי לפעול בעולם שיחזור להיות במעמד ומצב של "גנוני", כדאיתא במדרש33 על הפסוק34 "באתי לגני", "לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי מתחילה, ועיקר שכינה בתחתונים היתה", היינו, שכל העולם כולו יהי' במעמד ומצב שבו הי' אדה"ר בגן-עדן.

והרי עיקר ענינו של אדה"ר הי' בענינים של עשי' וחיוב, מלבד מצוה אחת ויחידה שהיתה קשורה עם שלילה – שלא לאכול מעץ הדעת; וגם ענין זה לא הי' באופן של שלילה לגמרי ח"ו, אלא רק עיכוב, כמובן מדברי המדרש35 שאדה"ר הי' צריך להמתין רק ג' שעות, ולאחרי ג' השעות, בסוף יום הששי, הי' יכול וצריך לעשות קידוש על יין מענבים של עץ הדעת ש"גפן הי'"36.

וזהו גם כללות הענין של דברי בעל היאָרצייט ובעל ההילולא, שציוה לערוך זאת באופן הקשור עם עשי' ועם שמחה37, שעי"ז יתוסף בודאי גם בתורה ומצוותי' – שלכן הרי זו דרך נעלית יותר.

ובדוגמת הענין ד"סור מרע ועשה טוב"38, שהם שני דרכים בעבודת השם – ש"עשה טוב" הוא עיקר תפקידו של האדם, ואילו "סור מרע" הוא רק הכנה. וכהמשל המובא בספרי מוסר39, שבשעה שמזמינים מלך, צריך להכין עבורו דירה נאה וכלים נאים ומאכלים נאים, אבל לפנ"ז צריכים להבטיח שהדירה והכלים והמאכלים הם נקיים וטהורים מענינים הפכיים, ודוגמתו בנמשל, ש"סור מרע" אינו אלא הכנה שלאח"ז יוכל להיות ענין השראת השכינה – "שכינה" ע"ש ששוכנת בתחתונים40 – ע"י ענינים של עשי', שכללותם הו"ע רמ"ח מצוות-עשה.

וזהו גם א' הטעמים לדין ש"עשה דוחה לא תעשה"41 – כיון שכללות הענין והכוונה העיקרית של נתינת התורה וקיום המצוות (שנחלקים לעשה ולא-תעשה) הו"ע העשי', ובנוסח אחר: "בכל דרכיך דעהו", "לעשות לו ית' דירה בתחתונים"42.

ובפרט ע"פ האמור שעריכת היאָרצייט קשורה עם הוספה בתורה ומצוותי', והרי עבודת ה' בשלימות יכולה להיות רק כאשר האדם הוא במצב רוח טוב ("אויפגעלייגט"), והגוף אינו מבולבל מרעב וצמאון ותענית וכו', ובלשון פסק הרמב"ם בהלכות דעות43 : "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא", וכפי שמבאר בארוכה לפנ"ז ולאח"ז, "שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וכו'"44 (ענין התענית וכו'); אלא שיש להבטיח שיהי' זה בהתאם להמצוה לקיים דברי בעל ההילולא והיאָרצייט דבי' עסקינן.

*

ה. והנה, כל האמור לעיל בנוגע למוצאי שבת הקשור עם יום ההילולא, שייך בכל יום הילולא שחל בשבת; אמנם, כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית ועד לפרטי-פרטים, הרי מובן, שבמוצאי שבת של פרשה מסויימת, יש הוראה מיוחדה הקשורה עם ענינו המיוחד של מוצאי שבת זה לגבי שאר מוצאי שבת, שזהו הזמן ה"ממוצע" שממנו לוקחים עניני השבת על הימים שלאח"ז, כמדובר לעיל (ס"ב).

ובנוגע לקביעות שנה זו – כפי שנקבע ע"י חכמי ישראל על כל הדורות כולם, החל מהלל הנשיא עד שיבוא מורה צדק, שאז יתחילו עוד הפעם לקדש החדשים ע"פ הראי', כך, שזהו ענין בתורה – הנה יום ההילולא דעשירי בשבט תשל"ד חל בשבת פרשת בשלח, והתוועדות זו בתור סיום וחותם יום ההילולא היא במוצאי שבת פרשת בשלח.

ו. והענין בזה:

דובר לעיל45 אודות אחת הנקודות של הענין ד"בשלח" (שזהו השם שבו נקראת הפרשה כולה, וגם השבת נקרא שבת פרשת בשלח) – שהיציאה ממצרים היתה באופן שבנ"י שולחו ממצרים, והשילוח הי' ע"י פרעה מלך מצרים, "בשלח פרעה את העם"46, היינו, שפרעה בעצמו מסייע ומכריח ועושה את כל התלוי בו שבנ"י יצאו ממצרים.

ובזה נכלל גם אופן היציאה ממצרים – "וינצלו את מצרים"47, "שעשאוה כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים"48, וכהפירוש בזה49, שהענין ד"וינצלו את מצרים" הי' הן בנוגע לענינים הקשורים עם "דגן", "ארץ ממנה יצא לחם"50, שמורה על "עלמא דאתגלייא", והן בנוגע לענינים הקשורים עם "דגים", ברואים שבים, שמורה על "עלמין סתימין" [ולהעיר שענין זה שייך במיוחד למצרים שכל חיותה היתה מן המים של היאור51 ] – שנטלו את כולם מן ה"מצודה" ומן ה"מצולה".

[וזהו טעם האיסור לחזור למצרים52, כמ"ש53 "לא תוסיפו לראותם עוד" – כפי שמבאר האריז"ל54 שבצאתם ממצרים לקחו בנ"י עמהם את כל ניצוצות הקדושה שהיו אז שם, ובמילא, מקום שאין בו ניצוץ קדושה, אין ליהודי מה לעשות שם, כי, אצל יהודי, כל תנועה וכל רגע מחייו מחושבים לצורך עבודתו לקונו, שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"55, וכיון שזוהי כל מציאותו שבשבילה נברא, הרי מובן בפשטות ע"פ דין, שכאשר ישנו רגע מסויים שבו אינו משמש את קונו, הרי זו סתירה והיפך כל בריאתו; ולכן, כשיש ארץ שהוציאו ממנה את כל ניצוצות הקדושה, הן הענינים שהיו בגלוי ב"מצודה", והן הענינים שהיו טמונים ב"מצולה" (כמו ג' המטמוניות שקיבץ יוסף56 ) – נאסר ליהודי לילך לשם.

אלא שלאח"ז הנה מאיזו סיבה שתהי' הובאו לשם ניצוצי קדושה חדשים57, ולכן "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא"58, כיון שיש צורך לערוך "מסחר" – לחזור ולהוציא את ניצוצי הקדושה; אבל כיון שניצוצי קדושה אלו אינם שייכים למקום זה באופן של קביעות, מצד הישוב עצמו, אלא רק הובאו לשם ע"י נוסע שעבר במקום זה כו', לכן גם ההיתר לחזור לשם הוא רק באופן עראי, "לסחורה ולפרקמטיא", אבל לא לישב שם בקביעות].

ועוד זאת, שהי' זה באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"59, "בריש גלי"60, וכפירוש רש"י "בגבורה גבוהה ומפורסמת" – דכיון שהיציאה ממצרים היא באופן ד"בשלח פרעה גו'", שהי' אז "מולך בכיפה" (כמבואר במדרשים61 ), הרי היא באופן ש"יוצאים ביד רמה", "בגבורה גבוהה ומפורסמת" בכל העולם כולו ובכל העולמות כולם.

ז. ויש להוסיף ולהעיר אודות דבר פלא בסדר הפרשה:

הפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", מקומו לכאורה בסיפור היציאה ממצרים שבפרשת בא, או עכ"פ בהתחלת פרשת בשלח, והיינו, שמיד לאחרי ההתחלה "ויהי בשלח פרעה את העם", הי' הכתוב צריך לומר "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ולאח"ז "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים"46.

אבל סדר הפרשה הוא – שתחילה מסופר שפרעה חזר בו, "ויהפך לבב פרעה גו'"62, עם כל גודל ההפחדה שבהמשך הכתובים63 : "ויקח שש מאות רכב בחור גו' ושלישים על כולו", "וירדוף אחרי בני ישראל"; ולאח"ז אומרת התורה "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"!...

אך הענין הוא – שכוונת הכתוב להורות שאפילו כשרואים שהגוי מתחרט על הבטחותיו, אין זה עושה רושם על בנ"י, ואינם מתפעלים מזה שישנו פרעה, ויש לו "שש מאות רכב בחור גו' ושלישים על כולו", אלא גם במעמד ומצב כזה הנה "בני ישראל יוצאים ביד רמה", כיון שה"יד רמה" שלהם קשורה עם "גבורה גבוהה ומפורסמת" של הקב"ה, שהוא המקור של גבורת ישראל.

וכדאיתא במכילתא על הפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה": "מגיד הכתוב שכשהיו המצרים רודפים אחרי ישראל היו מנאצים ומחרפים ומגדפים, אבל ישראל מרוממים ומשבחים ונותנים שבח וגדולה תהלה ותפארת למי שהמלחמה שלו ("ה' איש מלחמה"64 ), כענין שנאמר65.. ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך גו'".

ח. ובקביעות שנה זו שיום ההילולא קשור עם פרשת בשלח, יש הוראה מיוחדת שלמדים מנקודת כל הפרשה כולה – שהיציאה ממצרים היא באופן שלוקחים משם את כל ניצוצות הקדושה, ועאכו"כ שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, ובדוגמת זה תהי' הגאולה האחרונה האמיתית והשלימה66.

ועוד נקודה עיקרית – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", והיינו, שבנוגע לכל הענינים שבהם יצטרך יהודי לעסוק בימים שלאחרי מוצאי-שבת זה, נותנים כח מלמעלה שיוכל לעסוק בהם "בריש גלי", מבלי להתפעל מאף אחד – אם רק "מרוממים ומשבחים .. למי שהמלחמה שלו .. ה' אלקי אתה ארוממך גו'".

ובהמשך לזה נעשית בקיעת ים סוף, והולכים "אל ארץ טובה ורחבה"67, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

* * *

ט. בנוגע לפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ישנו הדיוק שכאן לא נאמר הלשון "עם", כמו בתחילת הפרשה: "ויהי בשלח פרעה את העם", אלא כאן נאמר על כולם "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

ואיתא בזהר – ברעיא מהימנא הידוע68 (שהובא באגה"ק69 ) בנוגע לגאולה העתידה: "בהאי חיבורא דילך .. יפקון בי' מן גלותא ברחמי",

ובהמשך לזה70 מבאר מה שמצינו אודות ההפלאות דימות המשיח, וביחד עם זה ישנו מאמר רז"ל הידוע71 "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" – שאלו שישארו ח"ו בדרגא של "עמי הארץ", הנה "מסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", משא"כ בנוגע ל"תלמידי חכמים" (אלו שלומדים תורה וכן אלו שהם "תמכין לאורייתא"72 ), תהי' כל ההפלאה והרעש ("שטורעם") שמצינו בנוגע לימות המשיח.

[וזהו גם אחד הביאורים והסברים בשיטת הרמב"ם, כמדובר בארוכה במשך הקיץ73 שמצינו סתירות בדברי הרמב"ם ממקום למקום, אם ס"ל כהדעה ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"74, או שס"ל כהדעה שמפליאה ביותר את מעלת ימות המשיח].

ומסיים שם בנוגע להחילוק בין עמי הארץ לתלמידי חכמים:

"עמי – עמי הארץ, ישראל – תלמידי חכמים, ובגינייהו איתמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

והיינו, שכיון שעומדים בדרגת "בני ישראל", שזוהי דרגא נעלית יותר ממ"ש בהתחלת הפרשה "בשלח פרעה את העם", לכן נעשית היציאה ממצרים "ביד רמה".

ובאופן כזה תהי' גם הגאולה בימות המשיח, עלי' נאמר75 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – לא רק ביטול "שעבוד מלכיות בלבד", אלא באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה", דכיון שיהיו בדרגת "בני ישראל", תהי' היציאה מהגלות "ביד רמה", בכל הרוממות גבהות והתנשאות שבימות המשיח.

י. והנה, ידוע מאמר רבינו הזקן76, שבזמננו אין "עמי-הארץ" כמו שהיו בזמן הש"ס, אבל אין גם "תלמידי-חכמים" גדולים כ"כ כמו שהיו אז.

ומזה מובן, שמ"ש בזהר אודות עמי הארץ, ש"מסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", הרי זה שייך רק ל"עמי הארץ" שאינם שייכים כלל לשום ענין; אבל אלו שיש להם שייכות ל"תמכין לאורייתא", שמצד זה מקדימים זבולון לישכר77, ובפרט אם הם גם לומדים תורה בעצמם, עכ"פ "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"78 – הרי הם בדרגת "בני ישראל" שלכן "יוצאים ביד רמה".

אמנם, גם ב"בני ישראל" עצמם יש כמה דרגות, ע"ד שיש כמה דרגות ב"תלמידי חכמים" שכולם נקראים בשם "בני ישראל".

וכיון שרוצים שיתוסף ככל היותר בענין ד"יד רמה", הרי מובן, שצריך להוסיף יותר בהסיבה והכלי לזה – דרגת תלמידי חכמים, ש"בגינייהו איתמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

ובסגנון אחר – במילים פשוטות: עד כמה שלמד וזוכר ויודע עד רגע זה – אסור לו להסתפק בכך, אלא אדרבה: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"79, וכיון שהוא סבור שיש לו כבר "מאתיים", צריך להיות "רוצה ד' מאות" – כפי שנקבע בטבע בני אדם מצד הטבעיות שלהם, ועאכו"כ שצריך להיות כן בנוגע לתורה, ש"טוב סחרה מכל סחורה"80, ו"יקרה היא מפנינים"81.

יא. וזהו גם מהטעמים להנהגת בעל ההילולא – שמחד גיסא התעסק להבטיח לימוד אל"ף-בי"ת לילדים קטנים, ולימוד מקרא עם "בן חמש" בשנים או בידיעות, וביחד עם זה התעסק גם בתמיכת והחזקת אנשי כולל שלמדו תורה לשמה בהתמדה גדולה במשך כמה שנים, וביחד עם זה – להגדיל את ענין לימוד פנימיות התורה עד להשכלה והעמקה הכי גדולות82.

כלומר: גם כשנמצאים במעמד ומצב שצריך להבטיח לימוד אל"ף-בי"ת, לימוד חומש ולימוד הלכה פשוטה – משקיעים גם כחות ומסירות נפש, שאלו שיש להם כבר "מנה" ו"מאתיים" וגם "ד' מאות", יוכלו להשיג עוד יותר – "שמונה מאות" וכו' וכו', ובלשון הכתוב83 : "יגדיל תורה ויאדיר".

ולהעיר מהמדובר כמ"פ84 שבפסוק זה מצינו שתי דרשות מן הקצה אל הקצה:

בגמרא מסכת חולין85, הובא הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" בנוגע למי שיודע כבר כל הלכות התורה, אלא שמוסיף ענין בלימוד התורה – כמבואר בהלכות תלמוד תורה86 בנוגע לסדר הלימוד, שיש קדימה ללימוד הלכות הצריכות לידע את "המעשה אשר יעשון", ולאח"ז מגיעים לדרגא שהלימוד הוא באופן של "דרוש וקבל שכר"87 (שמלבד ענין השכר, אין זה נוגע אליו למעשה בפועל).

ואילו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה88 (ע"פ גירסתו במסכת ב"ב89 ) מביא הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" לענין "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כו'"90.

ונמצא, ש"יגדיל תורה ויאדיר" קאי הן על מלמדי תינוקות של בית רבן, והן על תלמיד חכם היותר גדול שנמצא בדרגא שיודע כבר כל הדרוש להמעשה אשר יעשון.

יב. ובהנוגע לעניננו:

כמדובר כמ"פ שכאשר מתאספים יחדיו בקשר למאורע שקשור עם שיטה קבועה בעבודת ה' בענין הדרכת הדור, הדרכה והשפעה על כל אלו שישמעו על זה, ובנדו"ד, ההדרכה של בעל ההילולא, שממנו יראו וכן יעשו, לעסוק מתוך מס"נ בנוגע ללימוד תינוקות של בית רבן, וביחד עם זה, גם בנוגע ללימוד באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר" בתכלית העילוי, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה – הרי זה צריך להיות (כמו בכל הענינים) באופן ד"קשוט עצמך"91, היינו, שלכל לראש צריך לפעול זאת בעצמו, כאמור לעיל, להוסיף בקביעות עיתים בתורה, הלוך והוסיף ואור; ולאח"ז גם כשפוגש יהודי נוסף, צריך מיד לשאול אותו – בדרכי נועם בקירוב הלבבות וכו' – אודות קביעות עיתים בתורה, ולהסביר לו שצריך להוסיף בלימוד התורה כהנה וכהנה, הלוך והוסיף ואור.

ונוסף על הציווי בזה במשך כל השנה כולה – הנה בבוא יום ה"יאָרצייט" וההילולא, שאודותיו מבואר באגה"ק92 (כמוזכר ביום הש"ק15) ש"פעולתו אשר עבד", "כל עמל .. שעמלה נפשו", "מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה" (כפי שהוא במקורו ושרשו), ו"הימים האלה נזכרים ונעשים"93, שכאשר "נזכרים" מתוך חיות אזי חוזרים ו"נעשים" כל ההמשכות וההשפעות מחדש94 – נמשכת נתינת כח מיוחד שיוכלו לעשות זאת בהצלחה רבה בהנוגע לעצמו, ובהצלחה רבה בנוגע ליהודי נוסף שביכלתו להשפיע עליו, ובאופן ש"מאיר עיני שניהם הוי'"95, כדברי הגמרא במסכת תמורה96.

וכך מתקיימת ההבטחה ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל (שסוכ"ס נעשים כולם בדרגת "בני ישראל") לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר97 והי' כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך וגו'" (כמ"ש הרמב"ם98 ), בגאולה האמיתית והשלימה בעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו, ובאופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה".

* * *

יג. איתא במדרש99 "כל המלכיות נקראו על שם מצרים, ע"ש שהם מצירות לישראל", שלכן למדים כמה פרטים שהיו בגלות מצרים בנוגע לכל הגלויות, וגם לגבי הגאולה שבאה לאחרי הגלות, ועאכו"כ בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה.

ובהקדמה100 – שכל ענין הגלות הוא (לא בגלל שלגוי יכולה להיות איזו שליטה ח"ו על יהודי, אלא) רק "מפני חטאינו גלינו מארצנו":

כיון שיהודי איפשר ל"א-ל זר אשר בקרבך"101, זה יצר-הרע, להכנס ולחוות דעה, עכ"פ בדבר קטן, במעשה אחד או דיבור אחד או מחשבה אחת – אזי נחסר בהשלימות שלו, שזהו ענין החטא בדקות – "חטא" מלשון חסרון102, כמו "אני ובני שלמה חטאים"103, חסרון בהשלימות, ומזה בא אח"כ ענין של חטא כפשוטו. ובלשון הכתוב104 הידוע: "מושכי העוון בחבלי השוא" – בחבלים דקין, אבל אינו נעצר כו', עד שלאח"ז נעשה רח"ל "כעבות (חבלים עבות שמושכים בהם את) העגלה חטאה".

וכיון שע"י "חטאינו" מכניסים את הנפש האלקית ב"גלות" אצל ה"גוי" וה"מצרי" הפנימי שלו – נעשה עי"ז "גלינו מארצנו".

ומזה מובן, שכל פעולה של תשובה וכל פעולה ששוללת חלק מ"חטאינו" – הרי זו פעולה שמקרבת את הגאולה, להיותה פעולה של גאולה מהיצה"ר, "א-ל זר אשר בקרבך".

אמנם, מבואר בחסידות105, שאע"פ שהגלות הוא אמנם ענין של עונש, אבל כיון שזהו עונש של "תורת חסד", הרי מובן שבעונש גופא יש ענין של חסד.

ובלשון הגמרא106 : "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", כפי שלמדים ממ"ש107 (בהפטרת פרשת השבוע) "צדקת פרזונו בישראל", ע"ד אל תקרי פרזונו אלא פזרונו108.

ונקודת הביאור בזה – שענין הגלות הוא כדי ש"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"109, ע"י בירור הניצוצות מכל המקומות שנתפזרו בין האומות, כדלקמן.

יד. והענין בזה:

כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של שלימות, הנה מצד שלימותו, הרי גם בהיותו במקומו, יכולה להגיע פעולתו אפילו במקום רחוק.

וע"ד שמצינו בנוגע למלך – והרי "מאן מלכי רבנן"110 – שלהיותו מלך גדול ונורא, אין צורך שיבוא בעצמו לכל פינות מדינתו ולהורות מה לעשות, אלא די בכך שיושב בהיכל מלכותו, ומשם מוציא הוראה, חוק או ציווי, ומצד הגדלות והרוממות וההתנשאות שלו, הרי זה מגיע אפילו בפינה רחוקה, וכששומעים שם שאמר זאת מלך גדול, אזי מקיימים זאת כמו שהיו בד' אמות גשמיים של המלך.

ועד"ז בנוגע ל"עמך כולם צדיקים"111, וכדברי רבינו הזקן ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש" (כנ"ל ס"א), ו"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו" (כמאמר הידוע של הבעש"ט112 ) – שכאשר ה"חלק אלקה ממעל ממש" הוא אצלו בשלימותו, הנה בכל מקום שיש ניצוץ קדושה, שזהו כל דבר בעולם ששייך אליו שביכלתו לפעול בו, אינו צריך לכתת את רגליו ולבוא לשם בגופו, וע"י הגוף – גם בנשמתו, אלא די בכך שבהיותו במקומו "יפסוק" שענין פלוני שנמצא בקצוי תבל, צריך להשתנות ולהיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"29, ואז מרגיש זאת הניצוץ קדושה השייך אליו, ונעשה ניצוץ קדושה בגלוי.

וכידוע המשל הגשמי המובא על זה113 – שכאשר יש אבוקה גדולה ביותר, הרי היא מאירה במקום רחוק ביותר.

וע"ד שמצינו בפשטות בנוגע לימי שלמה, ש"שמע שלמה" הלך בכל הארצות, ומלכת שבא וכל עמי הארץ הביאו לו מתנות ומס (כמסופר בארוכה בתנ"ך114 ) – מבלי שיצטרך לילך בעצמו לשם ולקבל זאת. ועד"ז גם "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך"115, כפירוש הב'116 שקאי על מלך המשיח, ש"מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו"117, "כל גויים יעבדוהו"118 (החל מזה ש"אויביו עפר ילחכו"119, לאחרי ש"ילחם מלחמות ה' וינצח"120 ), ככל אריכות פרטי הדברים שבמזמור זה, שכל זה יהי' באופן שיביאו את כל הענינים השייכים לבנ"י ואליו בפרט למקומו הוא, מבלי שיצטרך ללכת לשם.

אבל כאשר חסר בשלימות האבוקה, שאינה אבוקה גדולה, או שאינה מאירה בכל ה"שטורעם" והתוקף – אזי מגיע האור רק במקום קרוב.

ודוגמתו בנמשל – שכאשר ישנו ענין בעולם ששייך אליו וצריך לבררו, והאור שיש לו ב"תורה אור"22 הוא באופן שחסר בו "שטורעם", חיות והתלהבות, שעי"ז יוכל להגיע למקום רחוק – אזי צריך לבוא בעצמו למקום זה, שאז מספיק גם אור מועט, כיון שנמצא בקירוב מקום.

טו. ומכאן יש הוראה ומענה על שאלה שנשאלת ע"י כו"כ, שמענה זה ניתן כבר בגלות מצרים וגאולת מצרים – בדוגמת השאלה ששאלו אצל בעל ההילולא, והשיב עלי' ע"י סדר חייו במשך כל פעולתו בחיים.

ובכן, השאלה היא: מדוע צריך למס"נ כ"כ עבור ענינים שנמצאים מחוץ לד' אמות (אף שגם הם אינם ד' אמות מדודות ומוגבלות, אלא ד' אמות גדולות ורחבות, "אידישע ד' אמות") – כדי ש"דבר הוי' זו הלכה"121, "נר מצוה ותורה אור"22, יגיע עד לפינה רחוקה?!

וכפי שהי' אז, ששלחו שלוחים – ו"נסעו" יחד עמהם ברוחניות122, באופן ש"שלוחו של אדם כמותו"123 – לפינה נדחת שבמדינה ההיא, שבה נמצא יהודי אחד או יהודים אחדים, למרות שהדבר הי' כרוך עם טירחא רבה וסכנת נפשות בפועל – בה בשעה שהיו יכולים לעסוק באותה טירחה במקומו הוא, ובמדה פחותה של סכנה.

טז. והמענה על זה – ישנו כבר מזמן גלות וגאולת מצרים:

בברית בין הבתרים נאמר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"124, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"109. ומסופר במדרז"ל125, שבנ"י טענו להקב"ה שהם מוותרים על ה"רכוש גדול", ובלבד שיצאו מגלות מצרים (שהיתה באופן ש"עבדום וענו אותם") רגע אחד קודם, ואעפ"כ אמר להם הקב"ה, שהיציאה ממצרים תלוי' בכך שתהי' "ברכוש גדול", ולכן צוה הקב"ה למשה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה (משכנתה ומגרת ביתה) כלי כסף וכלי זהב (ושמלות)"126, "שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".

ולכאורה: בגלל זה ש"קיים" או "לא קיים" צריך הקב"ה לייסר ח"ו את בנ"י?! ומה גם שהיתה לו ברירה מלכתחילה שלא לקשר זאת עם הבטחה ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול"!

אך הביאור בזה – שכל ענין הגלות אינו ח"ו כדי לייסר את בנ"י;

בנ"י צריכים לפעול בכל ענין שבעולם – שנודע להם אודותיו, או במקום שבו נמצאים – שיהי' ניכר בו טוב ואלקות, ובלשון הידוע42: לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא.

ולכן אומרים ליהודי: שמע, עליך לדעת שבעיר שלך נמצא באיזה מקום ילד או ילדה שאינם יודעים מהי יהדות, או שיודעים רק את ה"אל"ף-בי"ת" (התחלה) של היהדות, אבל אינם יודעים אודות יוקר החשיבות של שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכו'; ועוד עליך לדעת, שבפינה נוספת נמצא יהודי שלומד תורה, אבל הוא יכול ללמוד רגע נוסף, שעה נוספת או יום נוסף, ואתה יכול לעורר אותו שלא יהי' "שמח בחלקו"127 בענינים רוחניים128, אלא ירצה להוסיף כהנה וכהנה. ולכן עליך לפעול בכל זה.

ובשביל זה היתה ירידת הנשמה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"129 – אף שאין לך גלות גדולה יותר מזה, כיון שמדובר אודות "חלק אלקה ממעל (כלשון הכתוב באיוב130, ורבינו הזקן מדייק ומוסיף) ממש", ו"חלק אלקה ממעל ממש" זה נמשך ויורד בגוף, "משכא דחויא" (כלשון הזהר131 שהובא בתניא132 באריכות הביאור), בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, כך, שאין לך "בירא עמיקתא" יותר מזה, ובפרט כשניתוסף בזה גם ענין הגלות כפשוטו.

והפעולה בזה צריכה להיות ע"פ מארז"ל133 "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו', קלה שבקלות וחמורה שבחמורות", והיינו, שלמרות שהתורה עצמה אומרת שזו "קלה שבקלה" וזו "חמורה שבחמורות", אעפ"כ, כשבאה מצוה לידך, אזי "לא תהא יושב ושוקל":

כאשר נודע ליהודי שבפינה רחוקה בעולם נמצא יהודי שיכולים לעזור לו בגשמיות [והרי גם עזרה ליהודי בגשמיות היא בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך"134 שהיא "כלל גדול בתורה"135 ] או ברוחניות או בשניהם יחד – יכול הוא אמנם "להתווכח" עם עצמו, שיש לו עבודה רבה כ"כ במקומו הוא, וא"כ, היכן יש לו זמן כח ומרץ וכו' לחשוב אודות יהודי שנמצא בקצוי תבל, אבל אעפ"כ, כיון שהגיעה אליו ידיעה זו, והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, כי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"136, הרי זה סימן שדבר זה נוגע לו – לא באופן של ידיעה בעלמא, שאינה תכלית בריאתו בעולם, אלא באופן שיש ביכלתו לפעול שם שיהי' מצב טוב יותר מכמו שהי' עד עתה.

וכאשר יהודי טוען, שכיון שנמצא בחושך כפול ומכופל של גלות חשוך ומר (ובפרט שעכשיו קושי הגלות הוא יותר מכמו שהי' בכל השנים שלפנ"ז), הנה לכל לראש צריך לדאוג לעצמו ולבני ביתו, ולכן עליו לעזוב (עכ"פ לרגע) את כל הענינים האלו, ולהסתפק בענינים שעושה בנוגע לעצמו, ודי בכך כדי שיצא מהמעמד ומצב ד"עבדום וענו אותם" – אזי מסבירים לו, שכל הענין של "ועבדום וענו אותם" הוא "כדי שיתוספו עליהם גרים"106:

ובהקדם השאלה של אדמו"ר האמצעי137 : הרי לא רואים שיש ריבוי גדול כ"כ של גרים (כהלכה, שרק הם נקראים "גרים") שבשביל זה כדאי שבנ"י יהיו בגלות חושך כפול ומכופל קרוב לאלפיים שנה?!

והמענה על זה – ש"יתוספו עליהם גרים" קאי על כל ענין שבעולם שמצד עצמו הוא חלק מהעולם, ויהודי עושה ממנו ענין של קדושה וטוב, שזהו בדוגמת גר כפשוטו, שנעשה מגוי – יהודי (כיון שעושים זאת ע"פ "דבר הוי' זו הלכה"), וכך עושים דבר של קדושה מדבר שבעולם שהוא דבר הרשות, שאם לא עושים ממנו דבר של קדושה, אינו שייך ליהודי, ובמילא הרי זה דבר של גויים ("אַ גוי'אישע זאַך").

וכמבואר בספרי מוסר138, שהעולם נחלק לשלש סוגים: דברים שחייבים לעשותם – ענינים של מצוה; דברים שאסור לעשותם – "המעשה אשר לא תעשינה", ודברי הרשות; אבל המציאות של דברי הרשות היא רק באופן זמני, כי, דברי הרשות שיכולים להעלותם לקדושה – צריך יהודי לעשות מהם דבר של קדושה, ובלשון האמור לעיל (ס"ד): "בכל דרכיך דעהו" – שאין זה הידור מצוה, ענין של חסידות ומוסר לפנים משורת הדין, אלא דין פשוט בשולחן-ערוך139 (באותו שו"ע שבו נאמרו כל דיני תפלה, שבת ויום הכיפורים, יום הקדוש וכו'), שאכילתו ושתייתו וטיולו כו' צ"ל באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"140 ו"בכל דרכיך דעהו".

ולכן, כאשר יהודי מתחיל לטעון: מה נוגע לו כ"כ ה"רכוש גדול", ובלבד שיצא מהמעמד ומצב ד"ועבדום וענו אותם" – אומרים לו: אדרבה! כל הענין של "ועבדום וענו אותם" הי' כדי ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול", ואם לאח"ז תהי' היציאה ללא ה"רכוש גדול", הי' כל הענין כביכול ללא תועלת!

נשמתו היתה יכולה להשאר "חצובה תחת כסא הכבוד"141, ללא שייכות כלל עם ענינים של עולם, ועאכו"כ ללא שייכות עם "ועבדום וענו אותם"; וכל ירידת הנשמה היתה כדי לפעול בעולם שיהי' דירה לו ית', ואם הוא מניח זאת על הצד ח"ו, הרי זה היפך כל כוונת ירידת נשמתו למטה!

הן אמת שצריך להיות בזה סדר מסודר, כפסק השו"ע142 שלכל לראש צריך להיות "בית הכנסת" שבו מתפלל להקב"ה, ו"מבית הכנסת לבית המדרש"143, לקבוע עתים לתורה; אבל לאח"ז מוכרח להיות הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"144, לפעול בעולם ההנהגה ד"שמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"145, כפי שהתחיל ע"י היהודי הראשון, "אחד הי' אברהם"146.

יז. וזוהי הנקודה והסך-הכל של כל הענין:

פעולתו של בעל ההילולא שעסק בלהט ("זיך געקאָכט") ומסר נפשו לפעול על כל אחד ואחת מהאנשים ונשים שיהיו "משפיעים"147, לילך ולפעול על יהודי נוסף להתקרב להקב"ה, לתורתו ולמצוותיו – הרי זה ענין ש"הזמן גרמא", דכיון שסוכ"ס צריכים להיפטר מהגלות, ובלשון בעל ההילולא148 : "לשרוף את שיירי כתלי הגלות", ולצאת מהמעמד ומצב ד"ועבדום וענו אותם" – אזי חייבים ליקח את ה"רכוש גדול".

ואז יקויים היעוד59 "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ובקרוב ממש.

* * *

יח. בין פרטי ההוראות של בעל ההילולא, כולל גם עי"ז שהראה בעצמו דוגמא חי' (כמדובר כמ"פ שזהו האופן הכי פעיל כדי לפעול על הזולת), ובלשון חכמינו ז"ל149 : לא רק "נאה דורש", אלא גם "נאה מקיים" – ישנה גם הוראה המיוסדת על פס"ד הידוע בגמרא במסכת כתובות, כדלקמן (סי"ט).

וזהו גם המענה לשאלת כמה שטוענים: היתכן שעוסקים בלהט בהפצת המעיינות חוצה, או כפי שנקרא עתה: "ופּרצת", שזהו ענין הקשור עם נסיעה למקום רחוק בגשמיות, למצוא שם יהודים שהם רחוקים ברוחניות, ולפעול עליהם, ובשביל זה נוסעים גם כאלו שלכאורה ענינם הוא לעסוק בלימוד התורה, ובאופן ד"יגדיל תורה ויאדיר" (לא רק כפירוש הרמב"ם שקאי על מלמדי תינוקות, אלא גם) לפי הפירוש היותר נעלה שבגמרא במסכת חולין (כנ"ל סי"ד) – שבענין זה מצינו כבר בגמרא שתי שיטות של תנאים כו', והגמרא מסיקה ומסיימת איזו שיטה חשובה יותר.

ובהקדמה150 – שמדובר אפילו בזמן הש"ס, שאז הי' עיקר ענינם לימוד התורה, כפי שמבאר רבינו הזקן151 ש"ת"ת הי' עיקר העבודה אצלם, וע"כ היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים", שביחס ל"קומה שלימה"152 של בנ"י נקראים בשם "זרועות וירכין בסטרא דקדושה" (כפי שאומרים בנוסח של "מענה לשון"153 ), משא"כ "בעתים הללו בעקבות משיחא" (כפי שנקראים בלשון הש"ס154, ובלשון הקבלה155 : "מטו רגלין ברגלין"), שאז אוחזים בבירור הרגלים והעקביים של ה"קומה שלימה", הרי עיקר העבודה של רגלים היא – לא כמו עבודת הראש בלימוד התורה, או עבודת הלב הקשורה עם המדות שבלב, אלא בענין העשי', ש"המעשה הוא העיקר"156 (בנוגע ל"רגלים"). – הרגל צריכה אמנם לדעת לאן צריך ללכת (כמובא הדין בשו"ע157 "הוי רץ" לכל ענין של מצוה), ומהיכן צריך לברוח; אבל הפעולה והתכלית של הרגל – הרי זה ענין העשי', ולא ענין של הבנה והשגה.

וזהו בכללות החילוק בין זמן הש"ס, זמן המשנה והגמרא, וזמן הגאונים וכו', ולאח"ז עד דורותינו אלו – דאע"פ שבכל דור ניתוסף הענין ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש", שגם זה "נאמר למשה מסיני"158, כמו חידושו של ה"תלמיד ותיק" בכמה דורות שלפנ"ז, אבל אעפ"כ ישנו חילוק מהי עיקר העבודה ומה בא לאח"ז, ומהי העבודה של רוב ישראל ומהי העבודה של יחידי סגולה. וכפי שמצינו בגמרא159 שיש הנהגה מיוחדת ששייכת לרשב"י וחבריו, ואינה שייכת עכשיו – אפילו בנוגע לדין160, ועאכו"כ מצד פנימיות הענינים.

– ברור הדבר שהחיוב דלימוד התורה בכל ה"שטורעם" בנוגע לכל אחד מישראל, "בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהי' זקן כו'" (ככל פרטי הענינים שנימנו ברמב"ם161 ונעתקו ע"י רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו142), הרי זה דין בתורה, ש"התורה הזו לא תהי' מוחלפת"162, ולכן ישנו בכל התוקף גם עכשיו; אבל ישנו ענין של מצוה שהזמן גרמא, ועד למצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, כדברי הגמרא במסכת מו"ק163 בביאור הסתירה שבין הפסוקים: "כתיב164 יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב165 וכל חפצים לא ישוו בה, דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה" – "כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים", שדוחה לימוד התורה.

יט. ובכן, מצינו בגמרא166 שישנם ב' אופנים-סדרים כיצד לפעול שתתקיים התורה אצל בנ"י167 :

סדר הא', "דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא לי' מפלפולי", והיינו, שלהיותו למדן גדול, הרי הוא בטוח בעצמו, שאפילו אם תחסר התורה באיזה מקום, אזי יבוא לשם להיות "ראש ישיבה", ויחזיר מחדש את התורה.

וסדר הב' – כדברי ר' חייא: "אנא .. ציידנא טביא (צביים) .. ואריכנא מגילתא (ומתקן אני קלפים) .. וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי לי' אתני סידרך לחברך" (והיינו, שפועל בכל א' מהתינוקות חיות והתלהבות בתורה כ"כ עד שהוא בעצמו לומד עם שאר התינוקות).

והגמרא מסיימת איזה סדר חשוב יותר – "והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא".

ודוקא באופן כזה פועלים "דלא משתכחה תורה מישראל", והיינו, שאין זה באופן ש"חס ושלום נשתכחה תורה מישראל", ולאח"ז מחפשים עצה כיצד להחזיר ולהחיות את התורה מחדש, אבל בינתיים עובר משך זמן שבו נמצאים במעמד ומצב ש"חס ושלום נשתכחה תורה מישראל", אלא מלכתחילה "לא משתכחה תורה מישראל" אפילו לרגע אחד.

וכל זה – אפילו בזמן הש"ס, בזמנו של ר' חייא וחבריו, שאז היו כאלו שהי' בכחם להחזיר את התורה ע"י הפלפול שלהם ("מהדרנא לי' מפלפולי"), אפילו "אם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל", כיון שידעו שגם מי שלא למד תורה או שכח התורה, יחזור וילמוד תורה ממנו, והלימוד יהי' על מנת שיחדור ויפעול בו כו'; ועאכו"כ עתה, שנמצאים בזמן כזה שצריכים לפעול על הזולת שירצה לשמוע דבר תורה!

כ. אך עדיין צריך להבין בנוגע להנהגת ר' חייא:

ר' חייא, ובפרט כפי שנקרא בתלמוד ירושלמי בשם "ר' חייא רבה" – בודאי היו לו תלמידים ותלמידי תלמידים, וא"כ, למה הוצרך לרוץ בעצמו ולצוד את הצבי, לתקן בעצמו את הקלף, לכתוב וללמוד חומש עם בן חמש למקרא (כדיוק לשון הגמרא: "כמה גדולים מעשי חייא", לא "הנהגת חייא", "לימוד חייא" או "הוראת חייא", אלא "מעשי חייא" דוקא) – בה בשעה שהי' יכול לשכור אנשים שיעשו זאת?!

והביאור בזה בפשטות (דכיון שזוהי הלכה בתורה, צריך להיות הביאור כפשוטו) – שכאשר מתחילים לסמוך שחלק מהעבודה ימסור לתלמידים, תלמיד אחד ילך לצוד את הצבי, והשני יכתוב את החומש, והשלישי ילמד החומש עם התינוקות, ולעצמו ישאיר רק לימוד ענין עמוק בתורה, שאף א' אינו יכול לעשות זאת מלבד ר' חייא בעצמו – לא יבוא הדבר לידי פועל.

כדי להבטיח שהדבר יבוא לידי פועל – צריך להתמסר בעצמו לכל הענין מתחילתו ועד סופו.

ומה גם שלאחרי כל מה שימסור לתלמידיו ותלמידי תלמידיו ומשרתיו ושכירו ולקיטו – ישארו עדיין כו"כ מבנ"י שעדיין לא הגיע אליהם "דבר הוי' זו הלכה".

אלא מאי, "תורתו168 מתי נעשית"? – הרי בודאי ששאלה זו היתה אצל ר' חייא, שהיתה אצלו חביבות התורה, וביחד עם זה שהי' מלמד תורה, הי' גם תלמיד ומקבל מרבינו הקדוש, כלשון הגמרא169 : "רבי לא שנה ר' חייא מנא לי'", ואעפ"כ התעסק עם מעשה בפועל, שזהו הכנה להכנה ללימוד התורה!

ועאכו"כ שבימינו אלו יש צורך והכרח להתעסק בכל הנ"ל; וכאמור לעיל שיש הלכה פסוקה ש"מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים", הרי היא דוחה הענין דלימוד התורה לעצמו.

ובמקום ספק, הרי "אדם קרוב אצל עצמו"170, ומצד טבע ותכונת נפשו יש לו נטי' לא' מב' הקווין, לכאן או לכאן; ובשביל זה ישנם "מאן מלכי רבנן"110 שאצלם צריכים לברר את הדין ע"פ שו"ע – כיצד לחלק את זמנו בין "מעשי חייא" ללימוד התורה לעצמו, או לימוד התורה באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר" עם השני.

כא. ובהוספה על האמור לעיל שתובעים זאת מכל אחד, יש בזה עוד תנאי – שההתעסקות בזה צריכה להיות מתוך חיות והתלהבות:

יכולים לעשות ענין באופן של "מצות אנשים מלומדה"171, ולכאורה, כשמדובר אודות ענין של צדקה, כבנדו"ד, שמתעסקים עם יהודי נוסף ללמוד עמו ענין בתורה או לעזור לו בקיום המצוות, הרי אצל ה"עני" שמקבל הצדקה אין נפק"מ אם כוונתו של הנותן היא לשמה או שלא לשמה (כמבואר בפוסקים172 ).

אבל רואים בפועל, שכאשר צריך לקרב רחוקים, תלוי' ההצלחה בכך שהזולת מרגיש שמדברים אליו ב"דברים היוצאים מן הלב", ולא באופן שמדבר כדי לצאת ידי חובתו, בבחי' "מה חובתי ואעשנה"173, ולאח"ז יוכל להתעסק בענין אחר (שאודותיו חושב גם בשעת מעשה, אלא שאין לו ברירה, ובינתיים צריך לעשות ענין זה בעל-כרחו) – שאז יכולה להיות רק הצלחה קטנה, או שדבריו הם להבל ולריק, רח"ל, מבלי לפעול על הזולת.

וכפי שרואים בפועל במיוחד בנוגע להנוער שבדורנו, שכאשר רוצים לפעול אצלם ענין של תורה ומצוותי', הנה התנאי הראשון הוא – שיהי' אצלם הרגש שאכן נוגע לו שפלוני ילמד ענין בתורה ויקיים מצוה בפועל.

*

כב. ויש לקשר ענין זה עם כללות החילוק בין "והלכת בדרכיו"174 לענין ד"לדבקה בו"175.

ובהקדמה – שבדרך כלל הסדר הוא לקשר את יום ההילולא (שזהו ענין של "יאָרצייט") עם סיום מסכתא, כדי לצאת י"ח לכל הדעות176, אבל כאשר יום ההילולא חל בשבת, הרי כיון ש"אין עצב בה"177, יש צורך בזהירות יתירה שעריכת הסיום לא תתפרש באופן שלולי זאת הי' מקום לענינים שהם היפך הנהגת שבת178.

אך אעפ"כ ישנו ענין שמזכירים דרך "מעבר" – ענין בנגלה, ביחד עם ענין בחסידות, שקשור גם עם סיום מסכת כתובות (לא הסיום ממש, אלא ב-ג עמודים לפנ"ז), וקשור גם עם השיעור בתניא שלומדים מידי מוצאי-שבת באופן שקולו נשמע בכל העולם כולו, כדלקמן179.

כג. באגה"ק180 כותב רבינו הזקן אודות הענין ד"לדבוק במדותיו" – "כמארז"ל ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו".

[ולהעיר, שמצינו כן גם באו"ת להרב המגיד181 : "ולדבקה בו ואמרו רבותינו ז"ל .. הדבק במדותיו כו'", אבל, הלשון שם אינו מדוייק כ"כ, ולכן אי אפשר לדעת אם "אמרו רבותינו ז"ל" קאי על הבעש"ט, או על רז"ל שלפניו; ואילו הלשון "כמארז"ל" באגה"ק של רבינו הזקן – קאי בודאי על רז"ל שלפניו].

ולכאורה הרי זה דבר פלא – כיון שבמדרשי חז"ל לא מצינו דרש על הפסוק "ולדבקה בו" שתוכנו דביקות במדותיו,

ואדרבה: על הפסוק "ולדבקה בו" דרשו רז"ל במסכת כתובות182 : "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה". ועד"ז בספרי: "וכי היאך אפשר לו לאדם כו' אלא הדבק בחכמים כו'",

ואילו הלימוד בנוגע למדותיו של הקב"ה הוא מענין ההליכה בדרכיו – כדאיתא בגמרא במסכת סוטה183 : "מאי דכתיב184 אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר185 כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה כו'", ועד"ז בספרי על הפסוק175 "ללכת בכל דרכיו", "מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון" (שזהו ענין מדותיו של הקב"ה – י"ג מדות הרחמים).

ומובן החילוק בין "ללכת" ל"לדבקה" – שהם ב' סוגי מצוות שונים186 : "ללכת בדרכיו" – הרי זה מצוה שבמעשה, אם מעשה בפועל של עשיית חסד וצדקה, או "מעשה בפועל" של הרגש הלב, שיהי' אצלו רגש של חנינה ורחמנות וכו'; ואילו הענין ד"לדבקה בו" הו"ע רוחני שקשור עם הנשמה – דביקות הנשמה, כלשון הכתוב187 : "ותדבק נפשו", בדוגמת תפלה – "עבודה שבלב זוהי תפלה"188, שעל ידה מתקשר עם הקב"ה, "דע לפני מי אתה עומד"189.

ולכן: בנוגע לענין הדביקות נאמר בגמרא "אלא כו'", היינו, שאי אפשר לפרש "ולדבקה בו" כפשוטו, כיון שאי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא הכוונה היא לדביקות בתלמידי חכמים; משא"כ בנוגע להליכה בדרכיו הפירוש הוא כפשוטו – שצריך להלך אחר מדותיו של הקב"ה, ע"י גמילות חסדים וצדקה וכיו"ב.

וא"כ צריך ביאור בב' נקודות:

א) היכן הוא המקור לדברי רבינו הזקן אודות "מארז"ל ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו"?

[ולהעיר: רבינו הזקן שהי' פוסק בכח עצמו, יכול לומר ענין זה מעצמו; אבל כיון שכתב "כמארז"ל כו'", הרי זה סימן שיש לזה מקור בדברי רז"ל שקדמוהו].

ב) כיצד יתאים מארז"ל זה ("ולדבקה בו הדבק במדותיו") עם דברי הגמרא במסכת כתובות ש"לדבקה בו" קאי על דביקות בתלמידי חכמים, ואילו הלימוד בנוגע למדותיו של הקב"ה הוא מהפסוק "ללכת בכל דרכיו"?

וקושיא זו מתחזקת יותר – כיון שרבינו הזקן בשו"ע או"ח סקנ"ו מביא בעצמו ב' הדרשות מב' הפסוקים: "מ"ע מן התורה לילך בדרכי ה', שנאמר והלכת בדרכיו .. מה הוא נקרא חנון אף אתה הי' חנון וכו'"190, "מצות עשה לידבק ביודעי ה' .. שנאמר ולדבקה בו, וארז"ל וכי אפשר כו', אלא .. הדבק בחכמים ובתלמידיהם וכו'"191, והיינו, שרבינו הזקן בעצמו מפרש ש"לדבקה בו" אינו כפשוטו, אלא קאי על הדביקות בתלמידי חכמים.

כד. והביאור בזה ע"פ נגלה:

ובהקדים – שענין הדביקות שנאמר כמ"פ בחומש, נאמר פעם ביחד עם ההליכה בדרכיו: "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו"175, ונאמר גם בפני עצמו – בפ' ראה184: "ובו תדבקון".

ובכן: כאשר הענין ד"לדבקה בו" בא ביחד עם "ללכת בכל דרכיו", אי אפשר לפרש שגם "לדבקה בו" קאי על "דרכיו" – כיון ש"לדבקה בכל דרכיו" כולל בדרך ממילא את הענין ד"ללכת בכל דרכיו", ע"ד ש"יש בכלל מאתיים מנה"192.

וכמדובר פעם בארוכה193 בביאור הטעם שבפ' עקב מפרש רש"י "ולדבקה בו", "אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים כו'" – אף שבפ' ראה מפרש הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו' ובו תדבקון", "הדבק בדרכיו, גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה".

כה. ועפ"ז יש לומר בנוגע למקור דברי רבינו הזקן אודות "מארז"ל ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו" – שהמקום הראשון שמצינו זאת לראשונה הוא בפירוש רש"י על התורה הנ"ל: "ובו תדבקון", "הדבק בדרכיו כו'".

ואע"פ שישנו כלל194 שרש"י אינו פוסק אלא פרשן – הרי אין פירוש הדברים שדברי רש"י אינם פסק-דין ח"ו, אלא שבשעה שיש סתירה ממקום למקום, אזי התירוץ הוא שבמקום זה היתה כוונת רש"י לפירוש הכתובים, ואילו הפסק-דין הוא באופן אחר, אבל ודאי ישנם כו"כ פסקי דינים שמקורם הוא מפירוש רש"י על הש"ס, ואפילו מפירוש רש"י על החומש.

כו. אך עדיין נשארת השאלה בנוגע לדברי רבינו הזקן בשו"ע, שמביא דרשת הש"ס והספרי על הפסוק "לדבקה בו", "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא .. הדבק בחכמים וכו'" – בה בשעה שישנו הענין ד"הדבק במדותיו"?

והביאור בזה:

מצינו בכמה מצוות שקיומם הן במעשה או דיבור והן במחשבה או רגש – כמו ג' המצוות הכלליות (שהר"ת שלהם היא האות תי"ו) תורה תשובה ותפלה, שבמנין המצוות נחשב רק ענין המעשה או הדיבור בפועל195 :

תורה – לכאורה עיקר ענינה הוא באופן שמוכרחת להיות הבנה והשגה, ועיקר הלימוד הוא בתורה שבע"פ, שצ"ל על מנת "לאפשא לה"196, לחדש בתורה, וכהפס"ד בהלכות תלמוד תורה197, שמי שיכול לחדש בתורה ואינו מחדש, לא יצא י"ח לימוד התורה.

[וזהו גם הביאור במארז"ל198 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" – אף שלכאורה גם מקרא מגילה כשלעצמה הו"ע של "תלמוד תורה"199 – דכיון שקריאת המגילה היא באופן שאינו מחדש בה מאומה, הרי זה נקרא "ביטול תורה", "מבטלין תלמוד תורה"200 ].

ואעפ"כ, הענין של ברכת התורה [ברכה בפועל, ברכת המצוות או ברכת הנהנין201 ] הרי זה על הדיבור בתורה דוקא202 (אלא שעדיין יש מקום לשאלה אם מותר להרהר בדברי תורה לפני ברכת התורה אם לאו203 ).

ועד"ז מצינו גם בנוגע לתשובה:

ידוע הדיוק במ"ש הרמב"ם204 בנוגע למצות התשובה: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות .. וידוי דברים", ואינו מונה את עצם הענין, שמצוה לעשות תשובה ולשוב מחטאו. וא' הביאורים בזה – שיש ב' ענינים בתשובה: ענין שבמעשה בפועל – וידוי דברים, וענין שבמחשבה והרגש הלב – ש"יגמור בלבו שלא יעשהו עוד", עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"205. ומה שנמנה במנין המצוות – הרי זה ענין המעשה שבתשובה, וידוי דברים.

ועד"ז גם בענין התפלה – כמ"ש הרמב"ם206 "אמרו חכמים188 איזו היא עבודה שבלב זו תפלה", ואעפ"כ, כדי לצאת י"ח מצות התפלה צ"ל תפלה בדיבור דוקא. – התפלה בדיבור צ"ל מתוך כוונה, ונקראת "עבודה שבלב", אבל התפלה בתור מצות-עשה במנין המצוות, הו"ע הדיבור שבתפלה (להיותה מהמצוות שבדיבור).

ועד"ז גם בנוגע לב' הענינים שבאופן ההנהגה במדותיו של הקב"ה – "להלך אחר מדותיו של הקב"ה" ("והלכת בדרכיו", "מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון"), שזהו ענין של פועל (ליתן להזולת העזר שזקוק אליו כו'); ו"הדבק במדותיו", שצריך לעשות זאת מתוך דביקות בהענין – שהחלק שנכלל במצות עשה מן התורה (כפי שהובא בדברי הרמב"ם ובשו"ע של רבינו הזקן) הוא החלק של ההליכה אחר מדותיו (המעשה בפועל), ולא החלק של הדביקות במדותיו.

וכיון שצריך להיות ענין של פועל גם בנוגע להחיוב "ולדבקה בו" – הנה על זה בא הענין ד"כל המשיא בתו לתלמיד חכם וכו'", "הדבק בחכמים".

אמנם, כשם שבתורה ותשובה ותפלה, הנה אף שבמנין המצוות נמנה רק חלק הפעולה (הדיבור) שבדבר, מ"מ, העיקר בתורה הו"ע ההבנה והשגה, ו"עיקר התשובה בלב"207, והתפלה היא "עבודה שבלב", הרי מובן עד"ז גם בנוגע להנהגה במדותיו של הקב"ה, שאף שבמנין המצוות נכללת רק ההליכה אחר מדותיו בנוגע לפועל, "מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון", מ"מ, צריך לדעת שכדי להצליח בזה, צריך לעשות זאת באופן של דביקות – "הדבק במדותיו".

וע"ד האמור לעיל בנוגע לר' חייא רבה, שהי' כ"כ להוט ("אַזוי פאַרקאָכט") "שלא תשתכח תורה מישראל", שהלך בעצמו לצוד צביים, ועיבד בעצמו הקלף, ובעצמו כתב ולימד החל מחומש – כיון שענין זה הי' אצלו באופן של "ולדבקה", באופן שהי' מונח בזה לגמרי.

כז. והרי בנוגע לכל ענין בתורה, אפילו ענין שמסופר אודות גדולי ישראל, איתא במדרש208 ש"כאו"א מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב" – דכיון שכבר סללו את הדרך, הרי זה גופא הוכחה שעתה הגיע הזמן שכל אחד יכול לעשות – עכ"פ במעשה בפועל – בדוגמת מעשי האבות.

וכדי שהמעשה בפועל יהי' בשלימות – צ"ל אצלו "דברים היוצאים מן הלב", באופן שיהי' ניכר שהדבר נוגע לו, ואז, הנה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"209, והיינו, שכאשר הזולת מרגיש שהדיבור הוא "מן הלב" ("האַרציק"), כיון שנוגע לו הדבר בפנימיות לבבו, הרי זה חודר בפנימיות הלב של הזולת, ועד שנעשה לומד תורה ומקיים מצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב והתלהבות.

וכך מעמידים "צבאות השם"210, שבקרוב ממש ינצחו במלחמת ה' שתהי' ע"י משיח צדקנו, "ויבנה בית המקדש במקומו", ולאח"ז "יקבץ נדחי ישראל"120 (קיבוץ גליות), בעגלא דידן, ובשמחה ובטוב לבב.

* * *

כח. דובר לעיל (ס"ג), וגם במשך השבועות שלפנ"ז, אודות הצורך להגביר אור בעולם.

ובפרט כשרואים שהחושך נעשה גדול יותר הן בגשמיות והן ברוחניות, הרי בודאי שהכוונה בזה היא לעורר יהודי שיוסיף באור אמיתי כמ"פ ככה – כי, אם יוסיף רק לפי ערך מה שניתוסף בצד שכנגד, אין כאן ענין של ריוח, והרי מכל ענין צריך להיות ריוח, ובלשון חז"ל211 : "זבון וזבין תגרא איקרי" (בתמי'), והיינו, שסדר ה"מסחר" של ירידת הנשמה למטה אינו יכול להיות באופן של "זבון וזבין" בלבד, אלא בהכרח שיהי' ענין של ריוח, ולכן, כאשר נודע לו שניתוסף בלעו"ז, צריך להוסיף בצד הקדושה והטוב והאור לא רק כדי לבטל את ההוספה שבלעו"ז, אלא באופן שישאר ריוח בצד הקדושה.

ועל זה דובר בארוכה212, שדבר נכון ביותר שבכל בית יהודי יהיו קופת צדקה, סידור ותהלים, כדלקמן.

כט. ובהקדמה:

נמצאים אנו בזמן שצריכים להתעסק עם כאלו שכאשר מראים להם ענין של קדושה, יכול להיות שזוהי הפעם הראשונה בחייהם שרואים זאת, כי, לסיבת היותו "תינוק שנשבה בין העכו"ם"213, הנה עד עכשיו לא היתה לו הזדמנות לראות דבר שבקדושה, ועאכו"כ (אפילו אם ראה) לדעת שזהו דבר שבקדושה, ולדעת את היוקר שבדבר.

והנה, אע"פ שבענין של "נר מצוה" ישנם תרי"ג נרות, ובמילא מובן שגם ב"תורה אור"22 (שממנה בא "נר מצוה", שהרי "גדול לימוד שמביא לידי מעשה"214 ) ישנם תרי"ג חלקים, בהתאם לתרי"ג המצוות – הרי סדר הכיבוש הוא באופן ש"מעט מעט אגרשנו"215.

אלא שצריכים לדעת מלכתחילה שישנם תרי"ג מצוות, ואסור לוותר אפילו על אחת מהן, כיון שבזה תלויים כל תרי"ג המצוות,

ובלשון הרמב"ם בתור פס"ד216 : "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה כו'", כיון שכל התורה היא "תורה אחת", ולכן כאשר פוגעים בפרט אחד, אין זה רק פרט שמלבדו ישנם עוד כמה פרטים, אלא כל פרט הוא "כלל" של הכלל כולו,

ובלשון תורת הבעש"ט (הנ"ל סי"ד), "העצם כשאתה תופס במקצתו (או כלשון הב': "בחלקו") אתה תופס בכולו", והיינו, שפתגם התורה עצמו אומר שזהו ענין שנקרא "מקצת" (או "חלק"), אבל להיותו "מקצת" (או "חלק") מן העצם, הנה על ידו ישנו כל העצם, ככל פרטי הביאור בזה ע"פ חקירה, חסידות וקבלה, ועד להפס"ד להלכה בפועל, שכאשר אינו רוצה לקבל חלק אחד מתורה ומצוותי', תושב"כ או תושבע"פ, וגם אם יקיים זאת במעשה בפועל, אינו מודה שזוהי תורה מן השמים, הרי זה ענין שנוגע לכל התורה ומצוותי' ("תופס בכולו"), שלא שייך בה שינויים, ולאמיתתו של דבר לא שייך בה גם ענין של התחלקות.

אבל אעפ"כ, ביחד עם ההודעה שישנם תרי"ג מצוות מן התורה, ושבע מצוות מדרבנן, ו"לא תוסיפו גו' ולא תגרעו"217 וכו', הנה בנוגע למעשה בפועל יש לכל זמן ("כל יומא ויומא עביד עבידתי'"218 ) מצוה מיוחדת שבה צ"ל "זהיר טפי" (כלשון הגמרא במסכת שבת219 ).

ל. ולכן באה ההצעה האמורה:

להשתדל בכל אופן האפשרי שבכל בית יהודי תהי' קופת-צדקה, שאז, אפילו מי שאין לו ידיעה מהי יהדות ומה הם תורה ומצוותי', הנה כשיראה בעיני בשר שלו שישנו איזה דבר חדש בביתו ובחדרו, שנתקל ופוגש בו בעברו שם לאיזה צורך שיהי' ("בלכתך .. ובשכבך ובקומך"220 ו"בבואך .. בצאתך"221 ), וישאל מהו ענין זה – אזי יוודע לו אודות ענין הצדקה, וזו תהי' התחלה לענין ד"מצוה גוררת מצוה"19.

ומה גם שרואים בזמננו זה ובפרט במדינה זו222 שבנוגע למצות הצדקה כל בנ"י עֵרים אפילו בנוגע לפועל, והיינו, שנוסף לכך ש"אני ישנה – בגלותא, ולבי ער – לתורה ולמצוותי'"223, שענין זה יכול להשאר רק בלב, הנה בנוגע למצות הצדקה נענים ("רופן זיך אָפּ") בנ"י במעשה בפועל.

אלא שצריך לדעת שזוהי מצוה מן התורה; נתינת הצדקה אינה בגלל שיש לו לב רך וחלש שאינו יכול לסבול כו', אלא בגלל שעי"ז מקיים ציווי הקב"ה! – הן אמת שמצד מקבל הצדקה אין נפק"מ לכאורה אם זה "לשמה" או "שלא לשמה"172, אבל מצד נותן הצדקה (מקיים המצוה) הרי זה חילוק גדול ביותר, שצריך לדעת שזהו ענין שנקבע למצות הקב"ה.

וזוהי מעלת קופת הצדקה שנמצאת בבית – שהיא מזכירה לו אודות מצות הצדקה בכל פעם שעובר דרכה, ואפילו ביום השבת ויום-טוב שבפועל ממש אסור לשלשל לתוכה ממון, מזכירה לו קופת הצדקה שעוד מעט יהי' מוצאי-שבת, מוצאי יום-טוב, ואז יוכל לקיים מצות הצדקה בפועל.

זאת ועוד:

צדקה – היא ענין שתופס את העשי' שבאדם, אשר, "המעשה הוא העיקר"156, אבל יש צורך גם בענין שיתפוס את הרגש שבלב.

ולכן הציעו דבר נוסף – שבכל בית ובית מישראל, יהי' מונח (במקום גלוי שפוגשים בו תמיד) גם סידור, שקשור עם תפלה, ברכות ותהילות ותשבחות, וכשיראה שמונח על שולחנו (או על שולחן אביו ואמו אחיו ואחותו) ענין חדש וישאל מה הוא, תהי' זו ההתחלה ל"עבודה שבלב זו תפלה".

וכיון שהמובחר שבאדם הוא הראש, מקום השכל – יש צורך שיהי' בבית גם ענין של תורה.

ולכל לראש – ספר תהלים,

וכפי שרואים גם בפועל, ובפרט בתקופה הכי אחרונה, שיש התעוררות לאמירת תהלים, ואפילו אלו שרוצים להשלות ולרמות את עצמם ולטעון שאינם "דתיים" וכו', הנה כשמדובר אודות מזמור של "נעים זמירות ישראל"224, רצונם לעיין בו ולחזור ולקרותו, ולאח"ז מתחילים לחיות זאת!...

שזהו ענין של תהילות ותשבחות, ויש בו גם ענין של תורה225, כדאיתא במדרש תהלים226 על הפסוק227 "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי", שדוד המלך התפלל וביקש (והקב"ה קיבל את בקשתו) שאמירת תהילות ותשבחות של תהלים תהי' נחשבת "כנגעים ואהלות",

ועאכו"כ שספר תהלים הוא אחד מכ"ד ספרי קודש שמהם מורכב התנ"ך, החלק שבכתב של התורה.

לא. וע"פ האמור לעיל שדבר עיקרי בשליחות הנשמה הוא לפעול בעולם, יש צורך בענין נוסף – שגם מחוץ לבית יהי' ניכר שזהו בית של יהודי (ועד – כמדובר228 בנוגע להחידוש דנרות חנוכה – שאפילו גוי מכיר שזהו חלק בעולם ששייך ליהודי).

וענין זה נפעל ע"י מצות מזוזה:

מקום המזוזה הוא (בדוגמת נרות חנוכה229 ) – על פתח הבית או על פתח החצר, או גם על פתח שער העיר (כפי שהי' נהוג פעם שמסביב לעיר היתה חומה עם שערים ודלתות), וענין המזוזה הוא – עדות לכל באי הבית ולכל יוצאי הבית (ב"צאתך" וב"בואך"230 ), אפילו אינם-יהודים, שכל הבית וכל מה שנמצא בתוך הבית, חדור בתוכן פרשיות המזוזה, החל מ"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"231, ועד להסיום בהיעוד של הגאולה האמיתית והשלימה – "ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע הוי' לאבותיכם גו' כימי השמים על הארץ"232, באופן נצחי.

ועי"ז נעשית גם שמירת הבית ע"י הקב"ה:

אע"פ שהרמב"ם שולל הנהגת "אלו הטפשים .. שעשו מצוה גדולה .. כאילו הוא קמיע של הניית עצמן וכו'"233 – הרי איתא בכמה ספרים בנוגע לשם "ש-ד-י" שנכתב על המזוזה מבחוץ, שזהו ראשי- תיבות "שומר דלתות ישראל"234.

וכמובן גם מהסיפור235 שרבינו הקדוש נתן לקיסר מזוזה בתור מתנה, וכאשר הקיסר לא הי' מרוצה, כיון שזהו דבר ששוה פרוטות אחדות בלבד, בה בשעה שהקיסר נתן מתנה גדולה, הסביר לו רבינו הקדוש את החילוק שביניהם, שמתנתו של הקיסר צריכה שומרים, ואילו ענינה של המזוזה הוא, שהקב"ה שומר את האדם יחד עם ביתו ועם כל מה שנמצא בבית – ע"ד מ"ש236 "יברכך הוי' וישמרך", "יברכך, שיתברכו נכסיך, וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו כו', אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר" (ככל פרטי הענינים שבשמירה זו, כולל גם שהממון אינו בשביל לשלם לרופא, רח"ל, שהרי מוטב שלא הי' לו ממון, ולא הי' זקוק מלכתחילה לרופא).

וזהו ענין מצות מזוזה – "שומר דלתות ישראל", שהקב"ה שומר את הבית היהודי וכל מה שבתוכו מן המזיקים שבחוץ, וגם מה"אל זר אשר בקרבך"101, שיוכל בקלות יותר לנצח במלחמת היצר גם בנוגע לענינים שנמצאים בתוך הבית.

לב. והנקודה בנוגע לפועל – שיש להשתדל שבכל בית יהודי, וגם בכל פתחי החדרים שבתוך הבית, תהי' קבועה מזוזה כשרה.

וכיון שענין זה קשור עם תוספת הוצאות, שהרי יש צורך בבדיקת המזוזות שתהיינה כשרות וכו' – הנה ע"פ המדובר כמ"פ (בנוגע למבצע חנוכה237, וקודם לזה מבצע תפילין238 ) ישנם יהודים שכבר התנדבו להשתתף בהוצאות הקשורות עם ההשתדלות שתהיינה מזוזות כשרות על כל הדלתות של כל בית יהודי.

אלו שרוצים לשלם ולקנות את המזוזות (ולא ב"חנם"239 ) – מה טוב; ואלו שמאיזו סיבה שתהי' אינם אוחזים עדיין בזה – אין זה צריך להיות עיכוב ח"ו, ולכן יעניקו להם את המזוזות במתנה גמורה, או שגם הם ישתתפו בזה עי"ז שיקחו מהם עכ"פ פרוטה אחת (כפי שמצינו השתתפות בפרוטה בנוגע לנרות חנוכה240 ).

ובכל אופן התכלית היא – להבטיח שבכל חדר של כל בית יהודי תהי' מזוזה כשרה, שתעיד לכל באי הבית ולכל יוצאי הבית, ואפילו אינם-יהודים, שזהו בית שמשתמר ע"י מלך מלכי המלכים הקב"ה.

וע"ד המדובר228 בנוגע ל"מבצע חנוכה", שבנרות חנוכה יש סגולה מיוחדת שאפילו גוי רואה שנעשה שינוי בעולמו עי"ז שיהודי הדליק נר "על פתח ביתו מבחוץ"229 – הנה עד"ז רואים בפועל שדוקא מצות מזוזה נתפרסמה אפילו בין עמי הארץ, ועד שיש כו"כ אינם-יהודים שנושאים עמהם מזוזה בתור קמיע וכו'.

ועאכו"כ כשהמזוזה תהי' קבועה כדינה על פתח הבית ועל פתח החדר – בודאי תפעל פעולתה לשמור את הבית מבפנים, וגם להגן מפני הרוחות (שלע"ע הם בלתי-רצויות) המנשבות ברשות-הרבים, שלא תהי' להם שליטה ח"ו בבית, ויהי' בית כשר לכל פרטיו.

ועי"ז מעמידים בתים בישראל באופן שסוכ"ס יקויים "ויעש להם בתים"241, "בתי כהונה .. ומלכות"242 – שיבוא מלך המשיח (מ"בתי מלכות" של שבט יהודה ודוד מלך ישראל), ויבנה ביהמ"ק במקומו שבו יעסקו "כהנים (מ"בתי כהונה") בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן"198, ובקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

לג. ע"ד האמור לעיל שע"י קביעת מזוזה על החדר והבית, ועד לשער העיר ושער המדינה, נעשית עדות ושמירה על כל האנשים והענינים שנמצאים במדינה או בעיר, בבית ובחדר – יש ענין דוגמתו שנשתלשל ממנו בנוגע לקנינים גשמיים, כדלקמן.

ובהקדם המאמר243 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכמ"ש בב"ר בתחילתו: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה .. מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות (כפי שנקרא: "בּלוּ-פּרינט") יש לו .. כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם"; "אסתכל באורייתא" שכתוב "ויאמר אלקים יהי אור" – אזי "ויאמר אלקים יהי אור", "ויהי אור"244, ועד"ז בנוגע לשמים וארץ וכל צבאם.

ומובן, שבפנימיות הענינים, "ארץ" שנאמר בתורה, לא קאי על ארץ חומרית, ואפילו לא ארץ גשמית, אלא בלשון השל"ה הידוע245 : "התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים".

וזהו גם הביאור במ"ש הרמב"ם246 "מהו זה שכתוב בתורה .. יד ה' עיני ה' כו'", "הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגוי'", "אלא .. הכל משל" – כי התורה מדברת "בעליונים", ואמיתית ענין ה"יד" למעלה הו"ע ספירת החסד (יד ימין), ו"עיני ה'" – ספירת החכמה (ענין הראי') וכיו"ב; ורק כאשר התורה ניתנה למטה, אזי נשתלשלה למטה יד גשמית שבה מלובש כח האדם בענין החסד (או ביד שמאל – היפך החסד).

ולכן: בנוגע לאדם, שהלימוד שלו הוא מן המאוחר אל הקודם, מן הקל אל הכבד – ידיעתו "בעליונים" היא מידיעת הענין כפי שהוא "בתחתונים", כפי שבא לידי ביטוי בצורה גשמית בענין גשמי.

אבל התורה שניתנה מלמעלה למטה – "מדברת בעליונים", כך, ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"247, קאי על שמים וארץ רוחניים, ולאח"ז, כשירדה התורה למטה, נעשית גם בריאת שמים וארץ וכל צבאם הגשמיים248.

לד. ובנוגע לעניננו:

יש ענינים שעל ידם נעשה יהודי בעה"ב ברוחניות על כל הנמצא בביתו – בעה"ב באופן ש"כל מה שקנה עבד קנה רבו"249, וכפי שמדייק הרשב"א250, שאין זה באופן שתחילה קונה העבד, ואח"כ "קנה רבו", אלא כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו, אזי מלכתחילה קונה רבו – כמו עי"ז שקובע על פתח ביתו וחדרו (שדרכו יוצא ונכנס) מזוזה, שבה נאמר "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"231 ועד להסיום "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"251, שעי"ז נעשה הקב"ה בעל-הבית, והוא, בתור "עבד מלך" נעשה גם "מלך"252.

ומזה משתלשל גם בנוגע לקנינים גשמיים – שקניית הבית היא ע"י מסירת המפתח253 :

כאשר רוצים לקנות בית, יש דרך פשוטה – לקנות כל חלק מהבית בפני עצמו, ועי"ז שיקנה את כל הפרטים, אזי בדרך ממילא יהי' הבית כולו שלו.

אבל לא זו הדרך; הן אמת שבית נבנה מפרטים, אבל התכלית של הבית – שיהי' דבר חדש, היינו, לא רק צירוף של עצים ועפר ואבנים, שהם הענינים העיקריים שבבית (כפי שמצינו נפק"מ לגבי כמה דינים254 ), אלא שלאח"ז תהי' מציאות חדשה שנקראת בשם "בית"; ולכן יש גם קנין מיוחד שעל ידו קונים (לא רק את העצים בפ"ע, העפר בפ"ע והאבנים בפ"ע, אלא) את כל הבית, ובדרך ממילא נקנים כל הפרטים שבו כפי שהם בתור פרטים, שאין זה מגיע להעילוי שנעשה עי"ז שיש מציאות חדשה של "בית".

וא' מאופני הקנינים בזה – שכאשר מסר את המפתח (של הבית) הרי הוא קונה את כל הבית (ככל הפרטים והגדרים שבדבר), ומזה נשתלשל דרך הקני' ע"י נתינת המפתח אפילו אצל אומות העולם.

לה. והפירוש הפשוט בדבר:

ענינו של מפתח – שעל ידו פותחים את הדלת ונועלים אותה, שעי"ז מבטיחים את שני הענינים שהם התכלית של הבית – שיהיו בתוכו הענינים שצריכים להיות בבית, ולא יכנסו בו ענינים שאינם רצויים בבית.

אבל אין ענינו של מפתח לעשות מהבית דבר בפני עצמו, "עולם" בפ"ע שאין לו שייכות אל הסביבה – שאז אין צורך ב"דלת" שנפתחת ונסגרת – שהרי לא זו היא תכלית הבית, ובאופן כזה לא שייכת מצות מזוזה, שכן, דלת שהיא סגורה תמיד ולעולם לא יפתחו אותה, אינה חייבת במזוזה, ורק כשיש דלת שפותחים וסוגרים אותה, אזי ישנה מצות מזוזה255.

והענין בזה:

בית – הוא חלק מהסביבה, אלא שצריך להיות חילוק בין ה"בית" ומה שחוץ לבית, אע"פ שיש להם שייכות זל"ז, ולכן צריכה להיות אפשרות לצאת מהבית אל מחוץ לבית, ולהכנס מחוץ לבית אל תוך הבית.

וענין זה נעשה ע"פ הכרעת הדעת, שנקרא בלשון הקבלה והחסידות: "מפתחא דכליל שית"256, והיינו, שעל "פתח" הלב יכול להיות דבר טוב או דבר הפכי ש"לפתח .. רובץ"257, ולכן צ"ל ענין הדעת, שהוא "מפתחא דכליל שית", כללות המדות שבלב, שהו"ע ההבנה וההשגה באופן ש"יתקע מחשבתו בחוזק"258, כדי לידע היכן צריך לנצל את מדת האהבה והחסד והיכן צריך לנצל את המדה ההפכית, כך, שהדעת הוא ה"מפתח" לסגור או לפתוח את פתח הלב, בהתאם להבנה והשגה.

ובשביל זה יש צורך ב"מפתח" – שמורה שיש ב' מצבים: לפעמים צריך להיות פתוח, ולפעמים צריך להיות סגור (שהרי אם הפתח נשאר תמיד פתוח או סגור, אזי אין צורך ב"מפתח"), ויש צורך שמישהו יכריע בדבר, ויקבע את ניהול הבית (או הדבר שעבורו נועד המפתח) באופן הראוי.

וזהו תוכן הענין של נתינת המפתח – שנותנים לו את השליטה על ההכרעה כיצד לנצל את הדבר שעבורו נועד המפתח, באופן שימלא את תפקידו ושליחותו שזוהי תכלית בריאתו – הן בנוגע לעצמו והן בנוגע למה שמסביבו, שצריכה להיות שייכות ביניהם, אבל שייכות כזו שבצירוף שניהם יהי' הענין ד"סור מרע ועשה טוב"38: "סור מרע" – ע"י הסגירה באמצעות המפתח, ו"עשה טוב" – ע"י הפתיחה באמצעות המפתח כדי להכניס את כל הטוב האפשרי.

וכיון שע"י המפתח ממלא הבית (או הדבר שעבורו משמש המפתח) את תפקידו, הרי מובן הטעם לכך שאפילו ה"עולם" אומרים שמי שבידו נמצא ה"מפתח" אליו שייך הדבר שעבורו נועד המפתח; ועאכו"כ מי שבידו להחליט למי ליתן המפתח וכו' – הרי זה סימן שהוא זה שנבחר בהשגחה פרטית להיות הקובע איזה ענינים צריך להכניס להמקום שעבורו משמש המפתח, ואיזה ענינים אין להכניס לשם.

ואז, בשעה שממלא תפקידו כדבעי, אזי זכות הרבים מסייעתו שתהי' לו הצלחה, והיינו, שעד כמה שמכילה ההבנה וההשגה שלו, נותנים לו כמ"פ ככה מלמעלה לפעול בענינים השייכים למפתח, מתוך שמחה וטוב לבב, ועד להתכלית האמיתית – שתהי' שם דירה לו ית' בתחתונים.

לו. וענין זה מהוה גם הוראה בלימוד התורה:

לימוד התורה יכול להיות באופן שהתורה היא דבר אחד והוא דבר שני; הוא לומד אמנם תורה, ולומד בהתמדה ושקידה, אבל לאחרי שהולך מן הספר, אזי לא ניכר, רח"ל, שלמד תורה.

וכאשר שואלים אותו: היתכן?! – אומר, שישנם שני דברים בפני עצמם: הלימוד קשור עם ההבנה וההשגה במוח שבראש, ואילו הנהגתו קשורה עם הרגש הלב (ש"פליג לכל שייפין"259 ), תאוה, רצון וחשק שלו, והרי הם שני "עולמות" בפני עצמם, שיש ביניהם "מיצר הגרון"260.

ועל זה אומרים לו, שישנו ענין הדעת, שזוהי המדריגה שמחברת את השכל שבמוח עם הרגש שבלב, ואדרבה: דעת הוא "מפתחא דכליל שית", לפעול שלימודו בתורה יהי' באופן ש"גדול לימוד (והא ראי') שמביא לידי מעשה"214, במעשה בפועל, והיינו, שעם כל רגע שלומד עוד ענין בתורה, עוד פתגם ("אַ וואָרט") בתורה, נעשה אצלו עלי' ושינוי לא רק בשכל המוח שבראש, אלא באופן שיורד ונמשך בהרגש שבלב, ועד שיורד ונמשך במעשה ידיו וגם ברגליו, שירוצו לדבר מצוה.

ואז לימוד התורה שלו הוא בשלימות, להיותו אדם השלם – שהרגלים והידים הלב והמוח הולכים כולם ביחד.

וכך ממשיך שלימות בעולם מ"תורה שלימה שלנו", כי, כאשר חייו הפרטיים ופעולתו בעסקנות ציבורית מתנהלים ע"פ "תורה שלימה שלנו", "נר מצוה ותורה אור"22, אזי ממנו יראו וכן יעשו רבים, לעשות מכל העולם דירה לו ית', בשמחה ובטוב לבב.

* * *

לז. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע לכל בית יהודי, שצריך להשתדל שיהיו בו תהלים וחומש, סידור וקופת צדקה, וגם מזוזה, שפועלת את השמירה של הקב"ה על כל הבית, ובב' האופנים ד"צאתך ובואך"230, מה להכניס הביתה ומה לא וכו', הנה נוסף על הענינים הקשורים עם מבנה הבית וכללות ענין הבית כפי שהוא בגשמיות, ישנו גם ענין הבית כפי שהוא בפנימיות וברוחניות הענינים – ענין המשפחה261, ובלשון הכתוב262 : "איש וביתו באו", שהפירוש ד"ביתו" הוא (לא בית כפשוטו מעצים ואבנים ועפר, אלא) משפחתו, וכנ"ל (סל"ב) בפירוש "ויבנו להם בתים", "בתי כהונה ומלכות".

וכמדובר פעם בארוכה263, שא' הענינים שבהם תלוי קיום של עם בכלל ועם בני ישראל במיוחד – שלדאבוננו הוזנח לגמרי – הרי זה קיום המשפחה.

אפילו אלו שמשתדלים באמת להתנהג ע"פ דרך התורה והמצוה, הן בנוגע ללימוד התורה, לקבוע שיעורים בתורה, והן בנוגע לקיום המצוות, לקיימם בהידור, וגם אלו שלא רוצים לוותר ח"ו אפילו על יהודי שנמצא בריחוק הכי גדול ברוחניות, ומשתדלים עד כדי מס"נ להתעסק גם עמו – חסר אצלם (עכ"פ במדה חשובה, ועאכו"כ שאין זה במדה הצריכה להיות) בענין החזקת המשפחה בישראל, והיינו, שאפילו כאשר האב והאם והילדים הולכים כולם בדרך אחת, בדרך התורה והמצוה – אין זה באופן שההליכה בדרך התורה והמצוה היא גם בתור משפחה.

לח. והענין בזה:

מצינו בנוגע למנין בנ"י, שנוסף על הזכרת המספר של כל בנ"י: "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים"264, מדגישה התורה, וחוזרת זאת בכל שבט בפני עצמו, שאופן המנין הי' "למשפחותם לבית אבותם"265, היינו, שמנו אותם בתור משפחה.

וביותר מודגש ענין זה ע"פ תורת הסוד – כמבואר בקבלה ובחסידות בארוכה266, בנוגע למצות פרי' ורבי' שצ"ל לכל-הפחות בן ובת267, שהרמז על זה הוא שבשם הוי' יש י"ה ו"ה: י"ה – נקראים בקבלה בשם "אבא ואמא", כי, יו"ד קאי על ספירת החכמה שנקראת "אבא", להיותה בדוגמת האב, וה"א קאי על ספירת הבינה שנקראת "אמא", להיותה בדוגמת האם; ואותיות ו"ה שבשם הוי' – ז"א ומלכות – נקראים בן ובת. וכמבואר בתניא258, ששכל האדם (חכמה ובינה, שהם אב ואם) פועל הולדת המדות – אהבה שבאדם, מדת החסד והקירוב, שהיא בדוגמת "בן", או המדה ההפכית, מדת הצמצום והריחוק, שהיא בדוגמת "בת" (כמארז"ל268 "אשה צרה עיני' באורחים"). וכאשר ישנם "אב ואם" ו"בן ובת" – אזי ישנו שם הוי' בשלימותו.

ועד כדי כך מודגשת קדושת שם הוי' בשלימותו דוקא – כמ"ש בסיום וחותם פרשת בשלח: "כי יד על כס י-ה", שצ"ל "השם שלם והכסא שלם"269, ובגלל זה ישנו הציווי ד"מלחמה להוי' בעמלק מדור דור".

ומזה מובן גם הדגשת חשיבות ענין המשפחה בתור מציאות חדשה – כמו שם הוי', כביכול, שאינו ד' אותיות בפני עצמן שנכתבות ביחד, אלא שנעשית מציאות חדשה של שם העצם, שם המפורש וכו'270.

לט. וע"פ דין, הראי' הכי גדולה היא ממעשה בפועל – "מעשה רב"271 – שרואים בפועל את היפך הבנין, רח"ל, שנעשה מזה שהבנים והבנות והאב והאם הם ארבעה עולמות בפני עצמם.

ובהקדמה:

גם אצל אלו שהולכים בדרך התורה והמצוה, הרי יכול להיות שהאב מתפלל בבית-כנסת אחד, האם מתפללת בבית-כנסת שני, והבן והבת מתפללים בבתי-כנסת שונים. ועד"ז בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות. ואע"פ שלכאורה לומדים כולם תורת ה' ומקיימים מצוות ה' – הרי אינו בדומה דבר שנעשה בצירוף כולם יחד בתור משפחה בישראל, לגבי דבר שעושה כל אחד בפני עצמו.

ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע לאלו שאצלם הן האב הן האם הן הבן והן הבת הולכים כולם בדרך הישר, דרך התורה והמצוה, אלא שחסרה אצלם האחדות בתור מציאות של משפחה – עאכו"כ כשרואים בפועל שהחילוק אינו רק בנוגע לשיעורים בתורה (שהאב יש לו קביעות עתים בתורה בתור בעל-עסק, והבן יש לו קביעות עיתים בתורה בתור בחור-ישיבה שלומד כל היום כולו), או באיזו מצוה "הוי זהיר טפי"219, אלא החילוק הוא גם בנוגע לכל הגישה לתורה ומצוותי', שטוענים שזהו דור בפני עצמו, שיש לו הנהגה בפ"ע ודרישה בפ"ע, ובמילא דרוש גם פתרון אחר.

וכמדובר פעם (בקיצור עכ"פ), שראינו בדור שלפנ"ז שהנוער הלך לאבדון רח"ל ביחס ליהדות ואפילו ביחס לטוב וקדושה, כיון שהיו במעמד ומצב ש"נבוכים הם בארץ"272, והולכים ותועים, מבלי לדעת אפילו מה הם מחפשים!...

והסיבה לכך – בגלל שהניחו להם ללכת לבד, ולכן התחילו לתעות לבד! האב והאם היו עסוקים, זה בעניני פרנסה וזו בעסקנות ציבורית, ובמילא הוצרכו הבן והבת לבד למשש באפילה של הגלות ("טאַפּן אַ וואַנט, און אַ וואַנט פון גלות") ששורר בו חושך כפול ומכופל.

ולכן צריך להבטיח את קיום הנוער של דור זה, וגם לא להתייאש ח"ו אפילו מא' מהנוער של הדור שלפנ"ז, שגם ביחס אליהם "אין לך דבר שעומד בפני התשובה"273 – "תשובה" כפשוטה, להשיב אותם לחיק משפחתם, "למשפחותם לבית אבותם", ועד – "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"274.

ובכן: הסיבה לכל ה"קשיים" שישנם בין אבות ובנים (ככל השמות ה"יפים" או "אינם יפים"... שניתנו על זה בשפת המדינה) היא – בגלל שגם כאשר נתנו חינוך טוב, חסרה ההדגשה שצריך להסביר ש"כבד את אביך ואת אמך"275 וכן "ושננתם לבניך"220 אינם בבחי' "גזירה גזרתי וחוקה חקקתי", או ענין ששכרו יהי' לאחרי מאה ועשרים שנה, בעולם הבא, אלא ע"י "ושננתם לבניך" ו"כבד את אביך ואת אמך" נעשית ע"פ הלכה מציאות חדשה – מציאות של משפחה, שאז ניתוסף אצל האב חשיבות גדולה ביותר מכמו שהי' בתור מציאות בפ"ע מבני ביתו, ועד"ז בנוגע להאם, ובנוגע ליחס של הבן ובת לאביהם ואמם.

מ. וא' העצות בזה – שגם בלאה"כ הרי זה דבר גדול – שביום הש"ק יהיו כולם ביחד:

בדרך כלל, הנה מצד הנהגת העולם, יש ענינים שמבלבלים לאחדות של בני המשפחה, שכן, הענינים שבהם עוסק האב, אינם אותם ענינים שבהם עסוקה האם, או הבן והבת – כפי שהמצב הוא בדרך הטבע, ויש לזה גם יסוד בשולחן-ערוך.

ולכן, יש להשתדל שהחל מערב שבת לפנות ערב, ועאכו"כ בליל שבת, שאז עורכים סעודה הראוי' לשמה, סעודת שבת – יתאספו ביחד כולם, האב והאם עם הבנים והבנות, באותו חדר ועל אותו שולחן, וישתדלו שהדיבור ביניהם יהי' באופן המתאים ושייך לענין השבת.

וכאשר יתנהגו כך ביום השבת, שאז אין ענינים מפרידים של "עובדין דחול", כך שנקל יותר שיהי' צירוף וחיבור ודביקות כל בני המשפחה ביחד בתור מציאות אחת – אזי תהי' "משפחה בריאה" ביום השבת, ועי"ז תהי' "משפחה בריאה" גם במשך כל ימי השבוע שלאח"ז, כי, הענינים המצרפים ומחברים כולם יחד (ביום השבת, ובפרט בסעודת שבת), יכריעו ויתגברו על החילוקים שישנם בין האב לבן והאם לבת ("כאמה כבתה"276 ) בנוגע להתעסקותם הפרטית, ועד שגם הפרטים עצמם יצטרפו כולם יחד באופן שכל פרט משלים ומוסיף את הפרט השני.

וכיון שאין ענין שנעשה מעצמו, ועאכו"כ כשישנו הרגל של כמה שנים להתנהג בדרך של העדר שימת-לב לגמרי לענין המשפחה – הנה עכ"פ מכאן ולהבא צריך לדעת שזהו ענין שדורש שימת לב, יגיעה והשתדלות פעם אחר פעם, ואז ישנה ההבטחה שכאשר "יגעת" אזי בודאי "ומצאת"277.

מא. ובהמשך להמדובר278 אודות התפקיד והאחריות והזכות המיוחדים שיש לנשים ובנות בישראל – יש להעיר, שהאחדות של כל בני הבית בתור "משפחה", תלוי' כמעט לגמרי ב"עקרת הבית", שכן, אם אצלה יהי' ענין זה בחלישות ח"ו, לא תועיל ההשתדלות בזה מצד שאר בני המשפחה, אלא דוקא היא זו שצריכה להכניס אצל כל בני הבית את החום והקירוב והלבביות לענין האחדות בתור "משפחה".

ולכן, הנה כאן המקום להעיר בנוגע לענין זה:

לאחרי שרואים את החורבן רח"ל שנעשה בחיי משפחה, שנאבדו כו"כ נפשות יקרות של הנוער בגלל שהי' חסר בענין האחדות בתור "משפחה" – יש כאלו שחושבים ומשתדלים ע"ד האפשרות לנתק עוד יותר את האשה מתפקידה העיקרי בתור "עקרת הבית", ולהתמסר יותר לעסקנות ציבורית ב"טעמפּל", רח"ל, ולנהל מלחמות שיצרפו אותה למנין ותקבל עלי' לתורה, או שיבחרו אותה להיות "גבאי" או "חזן" בבית-כנסת או "מורה-דרך" ("ראַביי") בישראל וכיו"ב279.

ובכן: זוהי עוד אחת התחבולות של הצד שכנגד, שלא להניח לאשה בישראל לחשוב ולהתבונן אודות האחריות החיונית ("לעבנס- וויכטיקע") שבה תלוי עתידו של כל עם ישראל – להבטיח את קיומה של משפחתה בתור "משפחה", כך, שהילדים לא יצטרכו לחפש חום במקום אחר כו'.

אשה בישראל צריכה להתמסר לתפקידה העיקרי בתור "עקרת הבית", ולהרגיש את האושר האמיתי והנצחי שבמילוי תפקידה בשלימות, באופן ש"עולמה תראה בחיי'"280 – שתראה בפועל נחת אמיתי בפעולתה בקיום משפחתה, ולהראות דוגמא חי' לכל המשפחות שבסביבתה כיצד מתמסרת אשה בישראל לעיקר העיקרים – שיהי' בית יהודי חם ולבבי, שעי"ז בונים משפחות בישראל שנעשים "בתי כהונה ומלכות".

מב. ועוד ענין בזה – שעי"ז משחררים את האשה מהחיקוי והריצה אחר עמי הארץ, עובדי עבודה זרה281 :

מצינו דבר פלא בנוגע לעבודה-זרה, שנשים ובתולות היו עיקר המתעסקים בעריכת העבודות בבתי הבעל והאשרה וכו'282 (אלא שהיו גם אנשים שעסקו בזה).

והרי זה היפך לגמרי מכמו שהי' במשכן וביהמ"ק, שהעבודה היתה צריכה להיות ע"י אנשים דוקא.

והטעם בזה – לא בגלל שהנשים הם פחותות במדריגה, אלא אדרבה:

ובהקדים מ"ש283 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ודרשו חז"ל284 "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל".

ולכאורה: ענין השראת השכינה במשכן ומקדש – הי' צריך להיות נכתב בפירוש ובגלוי, וברמז – השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל; ובפועל – הרי זה להיפך: בגלוי נאמר בפסוק "ושכנתי בתוכם" (בתוך כל אחד ואחד), אלא שהעצה בשביל לפעול הענין ד"ושכנתי בתוכם" היא – "ועשו לי מקדש", שעי"ז יהי' הענין ד"ושכנתי בתוכם".

היכן הוא הענין ד"ושכנתי בתוכם"?

ובכן: בביהמ"ק – נמצא יהודי רק ביום, משא"כ בלילה ששערי המקדש ננעלין285. ואפילו ביום – ישנם כמה תנאים בנוגע לכניסה לביהמ"ק, ובכללות – כמ"ש286 "הוקר רגלך מבית רעך", והיינו, שאין ללכת לביהמ"ק ללא סיבה מיוחדת, כי אם לשם השתחוואה, הקרבת קרבן וכו', ולאחרי כל הזהירות בנוגע להכנה ע"י טהרה. ואפילו אז, יש מקומות שמותר להכנס ויש מקומות שאסור להכנס, ככל פרטי הדברים בנוגע לדרגות הקדושה בביהמ"ק, כפי שנחלקו ע"י מחיצות של פרוכות וחומות.

ואילו הענין ד"ושכנתי בתוכם" – הרי זה שייך אצל האב והאם הבנים והבנות, כאמור לעיל שהם מציאות אחת של משפחה; ודוקא שם מודגשת החשיבות והאחריות של "עקרת הבית", ובאופן ש"כל כבודה בת מלך פנימה"287 – בביתה דוקא.

ועד שמציאותו של הכה"ג בביהמ"ק תלוי' בהנהגת האשה באופן ד"כבודה בת מלך פנימה", כפי שמצינו בנוגע לקמחית שע"י הנהגתה זכתה שהיו לה שבעה בנים וכולן שמשו בכהונה גדולה288, וככל סיפורי התורה מהוה גם סיפור זה הוראה בנוגע לענין ד"ושכנתי בתוכם", כי גם עכשיו, ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" וחרב בית מקדשנו, ישנם כל הענינים ברוחניות בשלימותם.

מג. ובנוגע לפועל – כאמור לעיל שהדרך הקלה ביותר היא להתחיל לאסוף את המשפחה ביחד החל מליל שבת, "מעלי שבתא", ולאח"ז ינהיגו זאת לאט לאט גם במשך ימי השבוע, ועיקר התפקיד, עיקר האחריות ועיקר הזכות בזה – על נשי ובנות ישראל.

ודוקא ע"י ההנהגה באופן כזה נעשה בדוגמת מ"ש בפרשת בשלח, שמיד כאשר "אז ישיר משה ובני ישראל"289 – אזי "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחרי' גו' ותען להם מרים וגו'"290.

וכך יעמידו אנשים ונשים ובנים ובנות לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

מד. דובר לעיל (סט"ז) בנוגע ליצי"מ [ועד"ז בנוגע לכל הגלויות, כמובן ממאמר המדרש99 "כל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל", שלכן יש דוגמת גלות מצרים ויציאת מצרים בכל הגלויות והגאולות שלאח"ז (אע"פ שיש ביניהם כמה חילוקים), עד לגאולה מהגלות האחרון שעלי' נאמר75 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שבה יש דמיון גדול ביותר לגאולת מצרים], שהי' בה התנאי ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול", ולכן אמר הקב"ה למשה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", "שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".

ונתבאר בזה,

– דלכאורה אינו מובן: הרי הקב"ה שיער לכתחילה שבנ"י יעדיפו להקדים ולהשתחרר מהמעמד ומצב ד"עבדום וענו אותם" אפילו ללא "רכוש גדול", וא"כ, למה התנה ש"אחרי כן יצאו" תלוי "ברכוש גדול"; בשלמא לאחרי שהקב"ה הבטיח "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ישנה הטענה "שלא יאמר .. ועבדום .. קיים בהם .. יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", אבל אין זה תירוץ, כי אם העברת הקושיא: למה מלכתחילה הי' התנאי שהיציאה ממצרים מוכרחת להיות "ברכוש גדול" –

שזהו ענין שאי אפשר בלאה"כ, כי, לולי הענין ד"רכוש גדול" באופן ש"וינצלו את מצרים", לא הי' צורך בכל הענין ד"ועבדום וענו אותם".

ובדוגמת ירידת הנשמה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (שזהו גם ענין של גלות, כמ"ש באגה"ק291, וכמובן גם בפשטות), שהירידה היא צורך עלי', למעלה מכמו שהיתה קודם הירידה, דאל"כ, לא הרוויחו מאומה; ועד"ז בנוגע לירידה למצרים – "ירוד ירדנו"292, "אנכי ארד עמך מצרימה"293 – שתכליתה כדי שיהי' מזה ריוח: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ובזה גופא – הרי נוסף על "ביזת מצרים", הנה כשבאו לקריעת ים סוף (כמסופר בפרשה שקראנו ביום הש"ק זה) היתה גם "ביזת הים", ו"גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר294 תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף", ועד כדי כך, ש"לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם", כמ"ש295 "ויסע משה".

מה. והנה, כיון שהקב"ה קבע את הענין ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" בתור שכר296, הרי זה גופא סימן ש"רכוש גדול" – כפשוטו (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"297 ), "כלי כסף וכלי זהב ושמלות"298 – הוא ענין טוב.

אמנם, אע"פ שכוונת הקב"ה בענין ד"רכוש גדול" הוא מצד הטוב שבדבר, ועד שזהו דבר גדול כ"כ שבגללו הי' הענין ד"ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", מ"מ, מצד ענין הבחירה, ישנו ענין זה גם בלעו"ז, ולכן צריך להזהר שלא ליפרד ממשה, כי, כאשר נפרדים ממשה, אזי יכול להיות מעמד ומצב שלא רוצים לילך להר סיני, ויש צורך ב"ויסע משה", "בעל כרחם", כיון שלולי זאת עסוקים מתוך להט ב"ביזת הים"!

והענין בזה – שרצונו של הקב"ה שכאשר הנשמה יורדת למטה יהי' אצלה ענין של בחירה חפשית, "ובחרת בחיים"299 – לא בגלל שאין לו ברירה אחרת, דכיון שבלעו"ז אין ענינים של טוב, לכן בוחר בטוב, כי, כאשר הבחירה בטוב היא בלית ברירה, אין זה מורה שהוא עבד הקב"ה; אלא רק כשיש לו שני דרכים, ובבחירתו החפשית בוחר בחיים, אזי ממלא תכלית שליחות הנשמה בעוה"ז הגשמי.

ומזה מובן גם בנוגע ל"רכוש גדול" – כסף וזהב:

אילו הי' בעולם רק אמיתית ענין הזהב כפי שמיועד לביהמ"ק, כמוזכר לעיל300 מארז"ל301 "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל ביהמ"ק", אזי נתינת הזהב לביהמ"ק אינה בשלימות, שהרי אין ברירה אחרת, כיון שאין מציאות אחרת של זהב אחר; וכדי שנתינת הזהב עבור המשכן ומקדש תהי' בשלימות, יש צורך שיהי' זהב גם בעולם, ובאופן שיוכלו להשתמש בו גם באופן הפכי מנתינת זהב למשכן, כמובא בפירוש רש"י על הפסוק302 "ודי זהב", "הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהי' להם, שנאמר303 וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל". – הן אמת ש"הרביתי. להם", היינו, שהקב"ה נותן זאת, אבל אעפ"כ, אי אפשר ליטול את ענין הבחירה, וכיון שזהו דבר גדול, כח חזק, אזי יכול להיות גם הענין ש"זהב עשו לבעל".

וזהו גם מה שרואים עד כמה הזהירה תורה בנוגע לשוחד [שיכול להיות גם באופן של "שוחד דברים", ואיזה שוחד שיהי', אבל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ו"שוחד" כפשוטו הו"ע של כסף וזהב, החל מנתינת פרוטה] – ש"יעור פקחים"304, "יעור עיני חכמים"305, והיינו, שאע"פ שנקרא ע"פ תורה "פיקח" ו"חכם", הנה כאשר מתגנבת אליו פרוטה של שוחד, אזי יכול להיות ממנו היפך מ"פיקח" ו"חכם", ואדרבה: הוא מנצל את חכמתו ופיקחותו בשביל היפך הטוב, כמ"ש306 "חכמים המה גו'".

ולכן יש צורך בזהירות יתירה כיצד לנצל את הכסף וזהב שנותן הקב"ה ברשותו של כל אחד ואחד, שיהי' "רכוש גדול" שמביא לו תועלת, ולא ח"ו באופן ש"עושר שמור לבעליו" להיפך הטוב307, בדוגמת עשרו של קרח, שהי' עשיר מופלג, ודוקא העושר הסיר אותו מהדרך הישרה308.

מו. וע"פ האמור כמ"פ שכוונת הדיבור היא כדי שסוכ"ס יבואו הדברים לידי פועל, ובנוגע לפועל – הרי זה ענין שהזמן גרמא:

כאשר אוספים כספים עבור אחינו בנ"י בארץ הקודש, עם קדוש בארץ הקודש, כדי להשתמש בו עבור דברים טובים, ענינים של מזון וכיו"ב, או כדי להפחיד צורר ומתנקם וכו' – אזי בא הצד שכנגד ומנסה לפתות את מי שיש לו שליטה על הכסף (שביכלתו לתת לירה לכאן ולירה לשם), לנצל זאת כדי להסיר יהודי מן הדרך!

מז. ובהקדמה:

כאשר יש לך חילוקי דעות עם פלוני – אזי הדרך היא לדון ולהתווכח עמו, ואז, יש א' משתי אפשרויות: או שפלוני יוכיח לך שהצדק עמו, או שאתה תוכיח לו שהצדק עמך;

אבל כאן בא פלוני בן פלוני למי שמאיזו סיבה שתהי' יש ברשותו כך וכך כסף וזהב שיכול לחלקו, ואומר לו: שמע נא! מהו הצורך בדיון ושקו"ט עם פלוני – יש דרך פשוטה: קח מהכסף שנמצא ברשותך, ודבר עם פלוני [חדר לפנים מחדר, או אפילו ברשות הרבים, שהרי ה"עיתונים" יהיו מרוצים שתיתוסף אצלם גם ידיעה זו...] דברים ברורים, שאע"פ שיש לנו השקפות עולם שונות, לא נוגע לי חילוקי הדעות שבינינו; יש לי ברירה: ביכלתי ליתן לך כך וכך כסף וזהב, קח איפוא כך וכך לירות, ובלבד שבנוגע לפועל תתנהג לפי השיטה שלי!...

יש בידו "ביזת מצרים" ו"ביזת הים", ובודאי אין זה בתור מקרה שנתמנה להיות בעה"ב על זה, שהרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, וא"כ, למה לא ינצל זאת כדי לנסות להשפיע על פלוני, שגם הוא עושה אותו חשבון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, כולל גם מה שבאים אליו ומציעים לו סכום כסף עבור דבר טוב, ובלבד שיסכים להתנהג לפי שיטתו של פלוני.

אך האמת היא, שאע"פ שנדמה לו שהשיטה שלו היא שיטה טובה, אלא שפלוני לא מכיר בטובת השיטה, ולכן מותר לשחד אותו בכסף וזהב, כיון שעי"ז יעשה פלוני דבר טוב – הרי כיון ש"אדם קרוב אצל עצמו"170, יש צורך בזהירות יתירה שלא לנצל את העובדה שיש ברשותו ענינים של שוחד, עבור ענינים הקשורים עם דעות ושיטות והשקפות עולם, כי, ניצול שוחד של כסף וזהב כדי להעביר את פלוני על דעתו, הרי זה היפך האנושיות.

ועוד ענין בזה:

אין זה מצב שיש כסף וזהב בלי גבול, שהרי כל ענין בעולם הוא במדידה והגבלה, ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"136, כך, שכאשר נותנים סכום מסויים כדי לרכוש מזון, או ענינים של הגנה כו', לא נותנים פרוטה מיותרת שתהי' "לבטלה".

וא"כ, כאשר נוטלים מסכום זה (איזה סכום שיהי') עבור דבר שאינו שייך למטרה הנ"ל (כסף וזהב או דבר בלתי-רצוי) – הנה נוסף על היפך האנושיות שבשימוש בשוחד (כנ"ל), הרי עי"ז יחסר בענינים החיוניים שעבורם היו צריכים לנצל את הכסף.

מח. אמנם, לדאבוננו, יש כאלה שמתנהגים באופן האמור; וכפי הסדר בעולם שכאשר מנסים דבר קל ומצליחים לפעול זאת, מנסים אח"כ באופן כפול, ובלשון חז"ל79: "מי שיש לו מאתיים רוצה ד' מאות", או בענין שלהיפך: "מושכי העון בחבלי השוא" ולאח"ז נעשה "כעבות העגלה"104 – הנה יש כבר עסקנים כאלו שהולכים צעד אחד הלאה, ויותר נכון: צעד אחד למטה, באמרם, שגם בנוגע להשקפת עולם שקשורה (לא רק עם שכל ואנושיות, אלא) גם עם דת ואמונה, תורת אמת ומצוותי' עליהם נאמר309 "וחי בהם", יש להתנהג באותה דרך:

יש להציע לפלוני בן פלוני לפנות למי שצועק שע"פ תורה, דת והלכה, צ"ל ההנהגה באופן כך וכך, ולומר לו: שמע נא! יש לך השקפת עולם – לבריאות, אחוז אותה בכיסך, בבית-הכנסת ובית המדרש; אבל כשמדובר אודות חיים ציבוריים – אתן לך "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"310, ובנוגע למעשה אמור "הן" על כל מה שיצוו עליך לומר "הן", ואמור "לאו" על כל מה שיצוו עליך לומר "לאו"! והנה הכסף במזומן, באופן שלא יהי' ניכר וכו' וכו'.

ועוד זאת, שמייעצים לו למצוא הוראת-היתר – לומר זאת בנוסח וסגנון שישתמע שהוא גם "לה'" וגם "לצרינו", שהרי יש לו "ארבע מאות שקל כסף" שינוצלו רק עבור ענינים שהם לה'.

ובדוגמת המסופר311 אודות חנה ושבעת בני', שאנטיוכוס אמר שהוא ישליך ארצה טבעת זהב, ופלוני ירים את הטבעת ויתן לו, ו"במקרה" יעמוד שם ענין שהוא היפך רצון השם, אבל אף אחד לא מתכוין ורוצה את ההשתחוואה אליו ח"ו... ורק לעיני הרואים יתפרש כך.

ולהעיר, שכיון שיש לו הוראת היתר – הרי זה ע"ד מ"ש תלמידי רבינו יונה312 בביאור הטעם שאשם תלוי צ"ל שוה ב' סלעים (מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרים, והדינר ו' מעין), ואילו חטאת מספיק שתהי' "בת דנקא" (מעה, שתות הדינר)313, כי, בחטאת שבאה על הוודאי, היינו, שאין לו ספק שזוהי עבירה, כיון שלא מצא היתר, הנה גם כשיביא בהמה כחושה ששוה רק "דנקא", ישוב בתשובה בלבב שלם; משא"כ באשם תלוי שבא על הספק (ספק חלב ספק שומן, ספק אכל ספק לא אכל, ככל הספיקות שנימנו במשנה), הרי אם יצטרך להביא רק קרבן כחוש, בוודאי לא ישית לבו לשוב בתשובה, כיון שיש לו סברא לומר "אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת". ולכן החמירו בו יותר – כדי שיכיר בכך שלאחרי כל הספיקות חייבתו תורה לקנות בהמה ששוה שני סלעים, שמזה מוכרח שיש כאן ענין גרוע יותר מחטא שחייבים עליו חטאת שאינה אלא בת דנקא.

מט. ולכן, יש להזהיר על כך, ולקוות שכאשר יבוא מישהו לפתות את מי שברשותו נמצא הכסף לנצל זאת באופן הנ"ל – לא ישמעו בקולו, שכן, סוכ"ס לא נשארים בעולם "סודות"... ואז לא יהי' כדאי עבור כל אלו שמעורבים בדבר, וגם לא עבור הענינים שיהיו בנויים על דבר שמלכתחילה אין לו מקום כלל בחיי עם ישראל הראויים לשמם.

סוכ"ס אי אפשר להצליח לבנות מוסד של הקב"ה עם כסף שניתן כדי לעבור על "דבר הוי' זו הלכה"121.

ועוד זאת, שמי שמוכר את אמונתו עבור כסף, הנה סוכ"ס מאבד את כל חשיבותו בעיני מי שנתן לו את הכסף314, ומאבד את חשיבותו אפילו בעיני בני ביתו ועאכו"כ בני עירו, ומקבל את ה"שכר" כו', ואין כאן המקום להאריך בזה, כיון שאין זה בשבחם של ישראל.

נ. ולהעיר:

ידועה הטענה, שאומות העולם עושים כן ומצליחים וכו', כך עשה ה"פוליטיקאי" של אומה זו וה"מדינאי" של אומה נוספת, והיו מרוצים מזה, וא"כ, מדוע לא יעשו כן גם בד' אמות של בנ"י.

אבל, כאמור כמ"פ שיש חילוק עיקרי בין עצם המציאות של בנ"י לאינם-יהודים – "המבדיל בין ישראל לעמים"; ולדוגמא: שמירת שבת – אצל בנ"י הרי זה ענין שמביא חיים, והפכו אצל אינם-יהודים, שהרי "עובד כוכבים ששבת" הרי זה אצלו ענין של היפך החיים315.

ועד"ז בנוגע לענין השוחד:

האפשרות שבאיזה מקום תהי' הצלחה לענין השוחד – שייכת רק אצל אלו שהנהגתם היא באופן ש"פיהם דיבר שוא"316,

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק לרגע ואמר:) אין זה הזמן להאריך בזה, שהרי זקוקים עדיין לעזר שלהם, ולכן לא צריך לעורר את הצד הלא-טוב שבהם, אבל בכל זאת הרי "פיהם דיבר שוא" –

אבל בנוגע לבנ"י – הרי "נצח ישראל לא ישקר"317, כך שזהו דבר המושלל; אפילו אם עי"ז לא הי' נחסר במקום הצריך – אסור ליטול פרוטה כדי ליתן עבור ענין אחר, ועאכו"כ ליתן ממון כדי להכריח ולהעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, שזהו היפך האנושיות וכו' וכו'.

ובפרט כשנמצאים במעמד ומצב שזקוקים לשמירה ע"י הקב"ה, והרי "הוי' אלקים אמת"318, וכמ"ש הרמב"ם בתחלתו319, ש"הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו320, כלומר, אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו", וענין זה הוא באופן ש"אמת הוי' לעולם"321, והיינו, שבנ"י ממשיכים בעולם את האמת של הקב"ה עם תורת אמת שלו, ודוקא באופן כזה יכולים להגיע לשלום של אמת, נצחון של אמת, וחיים אמיתיים.

נא. ולכן, צריך להכריז ככרוכיא מתוך רעש ("מיטן גאַנצן שטורעם"):

ישנם כאלו שרוצים להידמות לגויים, וכיון ששמעו שאצל הגוי יכולים עבור כמה דולרים או פרנקים "לקנות" גם דעות, ואפילו ענינים הקשורים עם אמונה טפילה, נפלה לו סברא שגם הוא יעשה כן.

"שומו שמים"! – היתכן "למכור" ענין של "דבר הוי' זו הלכה" עבור כמה לירות שירצו לתת "שוחד" להקב"ה, כדי שיעלים עין ח"ו ממה שנעשה בנוגע ל"דבר הוי' זו הלכה", אם בענין "מיהו יהודי", או "ניתוחי מתים", או שמירת שבת וכיו"ב.

ולהעיר:

לכאורה זהו דבר שלא יכול להיות במציאות, כי, אפילו אם הדבר הי' נשאר בסוד, הרי להיותו "מאמין", יודע הוא שזהו סוד רק לגבי בני אדם, אבל לא לגבי הקב"ה, והרי "הנה הוי' נצב עליו .. ובוחן כליות ולב"322, ורואה שנותנים לו כמה לירות כדי לומר היפך דבר הוי'!... וא"כ, מהי התועלת בכך שבני-אדם לא ידעו מזה, ויטפחו על שכמו ויאמרו שהוא אדם טוב, עסקן טוב, וקיבל כסף עבור דבר טוב – בה בשעה שהקב"ה יודע שהוא מכר את האמונה שלו בהקב"ה רח"ל!... וא"כ, לכאורה לא יכול להיות דבר כזה במציאות אפילו בחושך כפול ומכופל של גלותנו זה.

אבל אעפ"כ, רואים בטבע, שעד כמה שיהי' מופרך שדבר מסויים יוכל לבוא לידי פועל, יש השפעה לעצם העובדה שאומרים שיש קס"ד פראית לעשות כן.

ולכן, אע"פ שנמצאים בחושך כפול ומכופל, ואי אפשר לדעת מה יכול אדם לעשות מצד צערו, או מצד סיבות שונות ומשונות – הנה מצוה לדבר ולהזהיר שח"ו שיהי' למישהו קס"ד אפילו להציע דבר כזה, ועאכו"כ לעשות כן.

וכל ההיתרים וסגנונות ופשרות שירצו לעשות בזה – הרי זה טוב רק בשביל להשלות את עצמו, את השני והשלישי כו'; אבל כאן מדובר אודות "דבר הוי' זו הלכה", והיינו, שכן היא ההלכה בגלל שזהו "דבר הוי'", ועל הקב"ה נאמר ש"לא יקח שוחד"323, וביחד עם היותו "אוהב גר" – כמ"ש בחדא מחתא בהמשך הפסוק324 – רצונו שהגיור יהי' "כהלכה", ואם לאו, הרי זה היפך הטובה עבור הגוי, וגם – להבדיל – עבור היהודי וכו'.

ואף א' לא ישלה את עצמו שפעם תהי' מזה תועלת בגשמיות, על יסוד מה שכבר הי' לעולמים – שלפני כמה שנים אירע ענין של "שומו שמים" עם "עליית הנוער", ואח"כ פעלו שיעברו על זה בשתיקה, מתוך טענה, שזה כבר לאחר המעשה, ויתנו כסף עבור מוסד פלוני, וכך הוה.

והעצה לזה – שידעו שאין זה ענין שאין להחזיר; אם ח"ו קיבלו כסף בתור שוחד – יכולים להחזיר ולומר "מה שעשיתי טעות הי' בידי", כיון שלא תפס מה שנעשה כאן.

נב. והעיקר – שכיון שהכוונה בזה היא להבטיח שלא תהי' קס"ד להציע למישהו למכור אמונה עבור כסף, רח"ל, יש מקום לתקוה (עכ"פ מצד "מרה לבנה") שיהי' די בכך להבטיח שלא ידברו עוד עד"ז, וישכחו מזה, ולא ישאר שום רושם כלל.

ומכאן ולהבא – ישאר גוי בתור גוי עד שיתגייר כהלכה, ודוקא באופן כזה תהי' האחדות של עם בנ"י בכל מקום שהם, ודוקא ע"י ההבדלה בין ישראל לעמים יכולים לבנות שלום של קיימא בין ישראל לעמים.

ומשלום זה בימי הגלות האחרונים – נבוא לקיום היעוד325 "יהי' גו' שלום גו' בימיו", "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך"115, שלפי כמה מפרשים116 קאי על מלך המשיח, ש"כל גויים יעבדוהו"118, לאחרי ש"אויביו עפר ילחכו"119, ועד ש"ימלא כבודו (של הקב"ה) את כל הארץ אמן ואמן"326.

* * *

נג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

* * *

נד. דובר לעיל (סי"ב) שכאשר מדובר אודות זכרון למאורע מסויים שקשור עם איש מסויים, הנה הכוונה בכל זכרון היא ההתבוננות שתביא לידי מעשה בפועל, עי"ז שתהי' באופן ש"יתקע מחשבתו בחוזק"258 כדי "לחיות" את הענין.

ומזה מובן גם שההתבוננות צריכה להיות לא רק בכללות הדבר, אלא גם בפרטי הדברים.

ובכן: ביום ההילולא, הנה "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה" (בכל ה"שטורעם" כפי שהוא בשרשו ומקורו), "מתגלה ומאיר בבחי' גילוי" ופועל פעולתו (כמובן מדברי רבינו הזקן באגרת הניחום שבאגה"ק, כמוזכר לעיל). אבל בזה גופא יש שינוי עיקרי בין הזמן שבו נתמנה לנשיא בגלוי ובין הזמן שלפנ"ז, ובמיוחד בנוגע לתלמידיו – שכאשר נתמנה לנשיא אזי נעשים כל בנ"י תלמידיו, וכיון ש"דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור"327, הרי מובן, שעד שנת תר"פ הי' באופן אחד, ומשנת תר"פ, שאז קיבל את הנשיאות ונעשה ממלא-מקומו של הנשיא שלפניו, אזי התחילה תקופה חדשה, ובמיוחד בנוגע לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו (ככל הפרטים שבזה שנימנו לעיל (ס"ג) בארוכה), ועד לאלו שהם בבחי' "גידולי גידולין" (כמ"ש באגה"ק האמורה).

וכללות ענין הנשיאות – משנת תר"פ עד שנת תש"י, "ויהי בשלשים שנה"328 – נחלק לג' חלוקות, בהתאם לחלוקה הידועה במשנה329 : "בן ארבעים כו' בן חמישים כו' בן ששים כו' בן שבעים כו'", דכיון שנולד בשנת תר"ם, הרי בשנת תר"פ הי' בן ארבעים, ובשנת תר"צ התחילה התקופה דבן חמישים, ובשנת ת"ש התחילה התקופה דבן ששים, שסיומה בשנת תש"י, בתקופה דבן שבעים.

וכמדובר כמ"פ330 שכיון שנמצאים בדור יתום, נותנים ענינים באופן שרואים מיד בהשקפה ראשונה את החילוקים שבדבר, ובנדו"ד, החילוקים העיקריים בין עשר שנים הראשונות של הנשיאות, עשר שנים השניים של הנשיאות, ועשר שנים השלישיים של הנשיאות.

ומובן שאין הכוונה סתם להראות המצאות בהסברת הענינים; זהו ענין שצריך "לחיות" באופן שיבוא לידי מעשה בפועל, ולכן, כשם שביום ההילולא ישנה העלי' של ג' תקופות אלו, צריכה להיות הוראה בנוגע למעשה בפועל מג' תקופות אלו (גם אם נמצאים באחת מג' תקופות אלו), כך, שמבלי הבט על השינוי שבין תקופה אחת לחברתה, יתקיימו אצלו ההוראות של בעל ההילולא בנוגע להליכה באורחותיו ובדרכיו ובנתיבותיו.

נה. המשך השיחה – ביאור החילוק בין ג' התקופות, שבתקופה הראשונה (מתר"פ עד תר"צ) היתה העבודה במדינה ההיא331 בהפצת התורה והיהדות במצב של סכנת נפשות332 בפועל ממש333, בתקופה השני' (מתר"צ עד ת"ש) היתה העבודה במקום שיש בו מספר גדול של אחינו בנ"י ומתאים להפצת תורת החסידות334, ובתקופה השלישית (מת"ש עד תש"י) היתה העבודה בחצי כדור התחתון, לבטל את ההנחה ש"אמריקה היא שונה"335, ולהתחיל לנטוע גם שם תורה וחסידות336 ; ולמרות החילוקים באופני המס"נ בפרטי עניני העבודות הנ"ל337, היו חדורים כולם בנקודת המס"נ שמצד עצם הנפש338 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 303 ואילך339.

נו. ומזה מובן גם בנוגע לזכרון והתבוננות בג' תקופות אלו:

אע"פ שלכאורה מי הוא זה שיכול להידמות לעבודה מתוך מס"נ באופן הנ"ל – הרי זה ע"ד הלשון הידוע "פתח ר' שמעון" וכיו"ב, שלאחרי שפותחים את ה"פתח"340, נעשית דרך סלולה שבה יכולים לילך גם קטנים וקטני-קטנים וכו', ועד"ז בנדו"ד, שלאחרי שבעל ההילולא סלל את הדרך והדליק "פנס אור" להאיר לכל אלו ההולכים באורחותיו, ועד ל"את אשר בשם ישראל יכונה" (כלשון המכתב הידוע לחגיגת י"ב תמוז בפעם הראשונה341 ) – יכול כל אחד ללכת לבטח דרכו בדרך זו.

ומההצלחה שהיתה לבעל ההילולא במילוי עבודתו בכל ג' תקופות הנ"ל, שהיו שונות בתכלית זמ"ז, נמשך גם לכל אלו (כולל גם "אשר בשם ישראל יכונה") שיחליטו לעסוק באחד או בכמה מענינים אלו – שתהי' ההתעסקות בהצלחה רבה ומרובה, ובאופן של הליכה "מחיל אל חיל"21.

ובקרוב ממש יקבלו פני משיח צדקנו, עם כל הניצוצים והבירורים שפעלו לברר ולזכך ולהעלות למעלה מעלה, ויאמרו "ראו גידולים שגידלנו", וכבר הגיע הזמן לקיום היעוד342 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו", ובקרוב ממש.

* * *

נז. רגיל גם ביום ההילולא לערוך "מגבית" בקשר ללימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה (ללא כוונות צדדיות אפילו של קדושה)343.

ויהי רצון שכל אחד יתנדב ביד נדיבה וביד פתוחה, ועד לאופן של "יד רמה" – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (כנ"ל ס"ו). וכל הרוצה – יציין גם שמו ושם אמו, כדי להזכירו על הציון של בעל ההילולא.

וכן להרבות ב"נר מצוה ותורה אור"22 בכלל, ובפרט בנוגע לענינים האמורים לעיל (ס"ל) – קביעת מזוזה בכל בית (ומה טוב – בכל דלת וחדר שבבית) ישראל, וכן בנוגע ל"מבצע" שבכל בית יהי' ספר של תורה – חומש או תהלים, וכן סידור של תפלה, וקופסא של צדקה.

וכן לחזור ולהנהיג חיזוק ובנין חיי משפחה בישראל, שהאב והאם והבנים והבנות יהיו מציאות אחת חזקה (כנ"ל סל"ז ואילך).

וע"י משפחות-משפחות אלו – יהי' "למשפחותם לבית אבותם"265, ונזכה ש"על הפקודים"344 יהיו "משה ואהרן עמהם"345, כפי שהיו ה"פקודים"346 ב"מדבר העמים"347, "המדבר הגדול והנורא"348, וכך יהי' כאשר "עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה"349, כפי שנאמר בנוגע לביאת משיח צדקנו350, ובאופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"351, וכפי שמביא רש"י352 שהקב"ה "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" ומוציא אותו מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שה"מנגנים" מהמדינה ההיא ינגנו ניגון (וניגנו הניגון "עך טי זימליאַק וכו'").

אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות. והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].