בס"ד. שיחת יום ה' פ' יתרו, ט"ו בשבט, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. נזכר כמ"פ (במיוחד לאחרונה1 ) מ"ש רבינו הזקן בהתחלת שער היחוד והאמונה [וכידוע סיפור החסידים2 שהיתה קס"ד ששער היחוד והאמונה יהי' החלק הראשון וההתחלה של ספר התניא, שלכן נאמר בהקדמה לשער היחוד והאמונה: "כמו שי.תבאר", על ענינים שנתבארו בחלק ראשון של התניא], מ"ש בכתבי האריז"ל3 ונתפרש יותר בתורת הבעש"ט4, ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו'" – שמהוה ומחי' ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה.

ומזה מובן גם שבשעה שיש כמה ענינים שיש להם אותו שם בלשון הקודש – שהשם מבטא ענין עיקרי, ויש להם אותו שם – הרי זה גופא הוכחה שהענינים הנקראים בשם זה יש להם ענין עיקרי ששוה בכולם.

ובנוגע לעניננו5 : כיון שהמשנה6 מתחילה "ארבעה ראשי שנים הם", ומפרטת אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי וחמשה עשר בשבט (כפי שההלכה היא כבית הלל7 ), שכולם נקראים בשם "ראשי שנים" – הרי מובן מזה שיש בהם צד השוה; והצד השוה הוא עיקרי כ"כ, שבגלל זה נקראים בשם "ראשי שנים", והיינו, שאע"פ שיש חילוק במהותו של "ראש השנה", אם הוא "למלכים", "למעשר בהמה", "לשנים" או "לאילן" (כמפורט במשנה), הנה התחלקות זו באה לאחרי שמודיעים תחילה שישנם ד' ענינים, ד' זמנים, שנקראים באותו שם: "ראשי שנים".

ומזה מובן גם שבבוא אחד מד' ראשי השנים, הרי בודאי שזהו הזמן להתבונן בענין המיוחד שבר"ה זה, ולדוגמא: בחמשה עשר בשבט – בענינו של "ראש השנה לאילן", אבל גם להתבונן בכך שהוא אחד מ"ארבעה ראשי שנים", שיש להם צד השוה.

ב. הנקודה העיקרית ב"ראש השנה", מובנת ממ"ש רבינו הזקן בלקוטי תורה8, ואדמו"ר האמצעי מאריך בזה בעטרת ראש9, שנקרא בשם "ראש השנה", ולא "תחילת השנה", להיותו בדוגמת "ראש", שהוא לא רק ההתחלה, אלא הוא כולל את כל הענינים והחיות של האברים, ואפילו לאחרי שכל אחד ואחד מהאברים הוא במקומו, מנהיג אותם הראש, עי"ז שבכל אבר נמצא ענין שהוא בדוגמת הראש הכללי; ועד"ז בנוגע לר"ה (בענין זה) ביחס לכל השנה, שבו כלולים תחילה כל הימים שיהיו בשנה זו, ואפילו לאחרי שהימים הם בנפרד, כל אחד ואחד במקומו, מונהגים הם ע"פ ההוראות וההחלטות שנתקבלו בר"ה.

וכיון שהראש ביחס לכל הגוף הוא המלך על כל אברי הגוף,

– ואע"פ שבכלל יש בגוף ג' מלכים, ובלשון הידוע: "תלת שליטין אינון"10, שהם הראש הלב והכבד, הרי העיקר וה"ראש" שבראשים הוא הראש, שהרי המוח שליט על הלב (אפילו "בטבעו ותולדתו", כפי שמדגיש רבינו הזקן בספר התניא11, ועאכו"כ כפי שצריך להיות ע"י העבודה) –

הרי מובן מזה שענינו של כל ר"ה (ובנדו"ד: "ראש השנה לאילן") צריך להיות קשור עם ה"ראש" של כל הבריאה, "ראשי ראשין"12, ועד כפי שהוא למעלה מכל גדר התחלה – שזהו הענין ד"תמליכוני עליכם"13 (שזהו ענינו של "ר"ה לשנים", שנעשה ענין כללי על כל השנה כולה), היינו, שממשיכים מבחי' התנשאות עצמית, להיות מלך וראש על עמו בנ"י14.

ג. ונוסף לזה ישנו ענינו המיוחד של "ראש השנה לאילן":

ע"פ דברי הגמרא במסכת תענית15 שמ"ש16 "כי האדם עץ השדה" קאי על תלמיד חכם, מובן, שמודגש הענין שכל אחד מישראל הוא חלק מתורה, ולא רק חלק, אלא הוא כל התורה – שהרי "ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"17, שיש לכל אחד מישראל אות בתורה שמיוחד לו, ולכן יש לו את כל התורה כולה, כיון שתורה היא למעלה מהתחלקות, וע"ד תורת הבעש"ט18 "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", כך, שבגלל שיהודי הוא אות בתורה, הרי הוא "תופס בכולו".

וזהו גם מה שהתחלת התורה – הדיבור הראשון של עשרת הדברות שבמ"ת (שקורין בפרשת השבוע19 ) – נאמר בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך (ולא "אלקיכם") אשר הוצאתיך (ולא "הוצאתי אתכם") גו'", ועד"ז המשך הדברים, להורות, שלכל אחד מישראל ניתן לגמרי דיבור ראשון, שכולל כל עשרת הדברות, שהם כוללים כל התורה כולה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה (אפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש), כדאיתא בירושלמי20 על הפסוק21 "מזה ומזה הם כתובים".

וכשם שכל יחיד ופרט מבנ"י (אות אחת בתורה) הוא כמו כל בנ"י ביחד (כל התורה כולה) – עד"ז הוא גם בקצה השני, שעל כל בנ"י ביחד נאמר (בשייכות לנתינת התורה וקבלת התורה) "ויחן שם ישראל"22, "ויחן" לשון יחיד, וכדאיתא במדרש23 שאז אמר הקב"ה "הרי שעה שאני נותן תורה לבני".

ומזה מובן, שהשייכות של יהודי עם התורה, כפי שבאה לידי ביטוי בענין הזמן, מודגשת במיוחד ב"ראש השנה לאילן", "האדם עץ השדה", ובפרט בקביעות שנה זו, שר"ה לאילן חל בפרשת יתרו, שבה מדובר אודות מתן תורה.

ד. וכשם שמצינו בנוגע לר"ה בכלל, שזהו הזמן להחלטות טובות24 (מצד קבלת עול, ואח"כ באים בשמע"צ בקו של שמחה25 ), הנה עד"ז הוא בכל אחד מד' ראשי שנים, וכן בר"ה לאילן, בחמשה עשר בשבט – שיש לקבל החלטות בנוגע להתקשרות של יהודי עם התורה, שתהי' ביתר שאת וביתר עוז.

וענין זה צ"ל באופן של צמיחה – שזהו הסימן של צומח, ובפרט אילן – הלוך והוסיף בתורה מיום ליום ומרגע לרגע, בהתאם לכך שענין התורה הוא "לאפשא לה" (כדאיתא בזהר26, והובא בתורה אור27 בביאור).

וענין זה מקשרים גם עם ארץ ישראל – כמנהג ישראל (תורה הוא28 ) ליהנות מפירותי' של ארץ ישראל במיוחד בר"ה לאילן29 – לאחד תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל עם הקב"ה בהתאחדות ועד ליחוד אמיתי, ואז הרי זה מבטל את כל המחיצות וההגבלות, ובא בגלוי באופן ש"מראה באצבע ואומר זה"30, החל מ"זה א-לי ואנוהו"31, ואח"כ "ביום הזה באו מדבר סיני"32, שזהו הענין של מ"ת, ולמטה מעשרה טפחים, ובקרוב ממש.

* * *

ה. מאמר ד"ה בחודש השלישי וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ו. דובר לעיל (במאמר33 ) בנוגע למ"ת, שאיחד את כל הבריאה עם הבורא,

– ועד"ז אבל ב"זעיר אנפין" גם בענין ד"ראש השנה" (בכל ד' ראשי השנים, גם בחמשה עשר בשבט, שהוא ר"ה לאילן, "האדם עץ השדה") שכולל את כל הימים וכל הענינים של כל השנה שנכללים כולם ביום ד"ראש השנה" (כנ"ל ס"ב); ובתכלית השלימות הרי זה במ"ת, שכולל ומאחד את כל עניני הבריאה כו' –

עי"ז שבטלה הגזירה ש"עליונים לא ירדו כו' ותחתונים לא יעלו כו'", ובאופן ש"אני המתחיל"34 – "וירד הוי' על הר סיני"35, "ואל משה אמר עלה אל הוי'"36,

ולכן צ"ל בדוגמת זה בעבודת כל אחד מישראל – נפש האלקית ביחד עם נפש הבהמית, עי"ז שהתורה היא עוז לנפש האלקית ותושי' לנפש הבהמית (כנ"ל37 מהדרוש בתורה אור38 ),

ולאחרי שישנה העבודה דנפש האלקית עם נפש הבהמית, בהתאם לכך שהנשמה לא ירדה כדי לתקן עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית39 – הנה על ידם צריך לתקן גם את חלקו בעולם, ועי"ז את כל העולם, כמבואר בארוכה בתניא40, ש"כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כל העולם .. וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם .. להעלותו לה' כו'", שעי"ז מתעלית כל המציאות כולה, החל מהתחתון ביותר שהוא עוה"ז התחתון.

וזהו כללות סדר העבודה, שצריך לילך "מבית הכנסת לבית המדרש"41, ואח"כ "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"42 – אצל כל אחד (יושבי אוהל או בעלי עסק) לפי ענינו.

ז. וענין זה בא גם בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז43 בנוגע למזוזה:

ובהקדים – שבנוגע למציאותו של יהודי בעולם, יש ג' חלוקות כלליות: (א) כפי שהוא לעצמו בתור יחיד, (ב) איש וביתו, (ג) חלקו בעולם, ועי"ז כל העולם, שהרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"44 (כל העולם כולו).

וענינם בעבודה:

עבודתו מצד עצמו – הו"ע תורה ותפלה, וגם ענין התפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"45 ), שענינם לשעבד להקב"ה את המוח והלב46 ;

עבודתו בחלקו בעולם וכל העולם כולו – הו"ע הצדקה (ששקולה כנגד כל המצוות47, והיא כללות כל המצוות48 ), שהרי נתינת הצדקה היא ע"י עניני העולם, ע"ד נתינת זהב כסף ונחושת וכל י"ג או ט"ו דברים שבהם נבנה המשכן49, שעי"ז נעשה העולם כולו דירה לו ית';

והענין באמצע – שקשור עם הבית, כולל גם הפירוש ש"בית" קאי על כל המשפחה, כמו "איש וביתו באו"50 – שזהו ענינה של המזוזה, "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"51, לפעול שהבית יהי' מאוחד עם הקב"ה, עי"ז שקובעים על הבית את הענין ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"52 [כידוע הרמז ד"אחד", שהח' מורה על ז' רקיעים וארץ, והד' מורה על ד' רוחות העולם, וההתחלה היא בא', שמורה על אלופו של עולם53 ], שזהו פסוק ראשון של ק"ש שכולל כל ג' הפרשיות, ועאכו"כ שתי פרשיות ראשונות שכותבים במזוזה, עד לסיום ב"למען ירבו ימיכם וימי בניכם גו' על הארץ"54, וזהו ה"חותם"55 שמהוה סימן – לאדם עצמו, ב"צאתך" וב"בואך"56, וגם לכל העולם כולו, שזהו בית יהודי, וכל מה שבתוכו נמצא תחת שליטת מלך מלכי המלכים הקב"ה,

ולכן נעשה גם ענין השמירה, כדברי רז"ל57 : "מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ", והיינו, שההדגשה בזה היא בשתים – שע"י מזוזה מראה יהודי שהוא עבד מלך, ועי"ז נעשית גם שמירתו,

ועד כדי כך, שגם במצב שאודותיו למדנו בפרשת בא, שיש צורך בשמירה מיוחדת, "שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין כו'"58, כך שיכול להיפגע אפילו מי שלכאורה לא אשם כלל – איתא בזהר חדש59 : "פתח המצויין במזוזה, אין מזיק ואין שטן ואין פגע רע מתקרב אליו, מפני שהקב"ה שומר הפתח, אפילו בשעה שניתן רשות למלאך המשחית לחבל, זוקף עיניו ורואה ששם שד-י עומד על הפתח .. לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וכו'", ולא זו בלבד שאינו פוגע, אלא עוד זאת, כפי שמצינו הלשון ש"ערקין מקמי'"60, היינו, שהמזוזה מבריחה אותו!

ובדוגמת ענין המזוזה שהי' קודם יצי"מ, כמ"ש61 "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות גו' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (אע"פ ש"ניתנה רשות כו'").

אלא שבזמן יצי"מ, קודם מ"ת, הי' צורך בכמה עניני זהירות כו', ואילו לאחר מ"ת, הנה ע"י מצות מזוזה, שומר הקב"ה את עבדיו באופן שאפילו כשניתנה רשות להיפך הטוב כו', הנה לא זו בלבד שאין לו שליטה, אלא אדרבה: הוא בורח!

ומזה מובן, שהכוונה בהדגשת ענין המזוזה אינה סתם לחטוף עוד מצוה ועוד מצוה, בהסתמך על כך ש"מצוה גוררת מצוה"62 (שגם זה לבד מספיק כבר), אלא זהו ענין שבא בהמשך לג' החלוקות הכלליות הנ"ל: בנוגע לאדם עצמו, בנוגע לכל העולם, וביניהם – בנוגע לבית.

וכמדובר לעיל63, שבכל בית יהודי צריך להיות סידור ותהלים, שזהו ענין התפלה, וכן ספר של תורה, וגם קופה של צדקה, וכל זה ביחד עם מצות מזוזה, שעי"ז נעשה דבר השלם.

ח. ובענין זה יש הדגשה מיוחדת בנוגע לנשים:

בנוגע למ"ת כתיב64 "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", והיינו, שתחילה צ"ל האמירה "לבית יעקב אלו הנשים", "תאמר להן בלשון רכה", ורק לאח"ז "ותגיד לבני ישראל", האנשים. ועד"ז מצינו שנשים קדמו בנוגע לבנין המשכן, כמ"ש65 "ויבואו האנשים על (עם) הנשים" (וסמוכין אליהם), וכידוע השיחה של בעל ההילולא בזה66.

ועד"ז יש ענין עיקרי לנשים בנוגע לבניית משפחה באופן שהבית יהי' מיוסד על יסודי התורה והמצוה, שהדבר תלוי ב"עקרת הבית"67, כפי שיתבאר לקמן.

והרי מנהג ישראל ("תורה הוא"28) לערוך חנוכת הבית68 בשמחה69, ביחד עם ענין והתעוררות של תורה, ואדרבה: בתוספת כו', כמבואר גם בדרושי חסידות של רבותינו נשיאינו בענין חנוכת המשכן70 – גם בנוגע לחנוכת הבית, ועד לד"ה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד לרבינו הזקן71, שהוא א' המאמרים שאמר בשעת חנוכת הבית.

ובהמשך הכתוב72 "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" – נאמר73 : "כי דיליתני", שיש בזה ב' פירושים שהם מן הקצה אל הקצה74 : מלשון דלות75, ומלשון הרמה והגבהה76 – שנעשית ההתאחדות של גבוה גבוה עם מטה מטה, ושל מטה מטה עם גבוה גבוה.

ובפשטות – שהקב"ה מוציא את בנ"י מהחושך כפול ומכופל של עקבתא דמשיחא, מהגלות המר, ומעמיד אותם ברום המעלה, ובאופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"77, ובקרוב ממש.

* * *

ט. בדוגמת הענין דר"ח ("ביום הזה"32) שבו נעשה מולד הלבנה, ע"י יחוד סיהרא ושמשא78, שהשמש מתחילה להאיר בה, שזוהי ההתחלה למילוי הלבנה, "קיימא סיהרא באשלמותא"79 – מצינו גם בנוגע למזוזה, כפי שמביא הצ"צ80 (מכמה ספרים) ש"מזוזה" אותיות "זו" "זה" (בתוספת אות מ' בתחלתו), ובכללות, "זו" ו"זה" הם שמשא וסיהרא (והאות מ' קאי על ספירת הבינה81, כך, שמזוזה מורה על כללות העולמות בריאה יצירה עשי').

ויש לומר עכ"פ בדא"פ גם בנוגע לתוספת האות מ' – ע"פ משנת"ל (במאמר82 ) מהדרוש בתו"א83 בפירוש "מדבר סיני"32, ש"מדבר" הוא מלשון דיבור, שהו"ע התורה (וגם "סיני" קשור עם מ"ת, שאז "ירדה שנאה לאומות העולם"84 ), אלא שהדיבור הוא בתוספת מ', להורות שהדיבור הוא בביטול, כעונה אחר הקורא; ועד"ז י"ל בנוגע למזוזה, שהחיבור וההתאחדות של "זו" ו"זה" נעשה ע"י תוספת האות מ' בתחלתו, שמורה על האתעדל"ת כפי שהיא מצד אתעדל"ע, כעונה אחר הקורא.

י. וענין זה קשור גם עם ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן:

ידוע מ"ש אאמו"ר (במכתב, שכבר נדפס85 ) ש"אילן במלואו אל"ף יו"ד למ"ד נו"ן גימט' שב"ט", ו"אילן הוא הוי' אד' כמספרו".

וענין זה שייך גם ל"מזוזה" (אף שמזוזה בגימטריא אד'86, שזהו ענינה של ספירת המלכות, שהו"ע הבית), כי, "זו" ו"זה" שבמזוזה כפי שהם בענין השמות הרי זה שם הוי' ושם אד'87.

יא. ובהמשך הדברים מבאר אאמו"ר: "יש ד' ר"ה, הוא ע"ד שין של ד' ראשין (כדאיתא בזהר פ' ואתחנן88 בנוגע לתפילין), שין מלשון שנה89.. וד' ראשי השין הוא כמו ד' ר"ה. ומפני שיש ג"כ ש' של ג' ראשין, לכן יש דעה בריש מס' ר"ה90 שר"ה למעשר בהמה הוא ג"כ בא' בתשרי (ולא בא' באלול, כדעת ת"ק), א"כ הם ג' ר"ה, בניסן בתשרי בשבט".

והענין בזה:

מבואר בדרושי חסידות (בסידור91 ) החילוק בין ש' של ג' ראשין וד' ראשין, שתלוי במעמד ומצב שבו נמצא מוח הדעת – כי, ש' של ג' ראשין מורה על ג' מוחין חכמה בינה ודעת. אמנם, התכלית של מוח הדעת היא שיומשך ויבוא בפועל, כמבואר בתניא92 שעי"ז "שמקשר דעתו כו' ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת א"ס ב"ה", אזי "יוליד בנפשו יראה ואהבה", ולכן "הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה, פי' אהבה וענפי' ויראה וענפי'", והיינו, שמוח הדעת נחלק לשנים, ואז נעשה ש' של ד' ראשין.

והענין בעבודת האדם:

אע"פ שתכלית העילוי במין המדבר הוא לכאורה ענין השכל, הרי כוונת בריאת האדם היא – "לשמש את קוני"93, וענין זה נעשה דוקא ע"י עבודת המדות.

וכמבואר בקבלה94 בנוגע לשבירת הכלים, שענין השבירה הי' בעיקר בשבע המדות, ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם שעיקר העבודה היא בשבעת המדות, שזהו"ע כיבוש ארץ שבעה אומות, ואילו הכיבוש דג' האומות קני קניזי וקדמוני (שכנגד ג' המוחין) יהי' רק לעתיד לבוא, כמבואר בארוכה בכ"מ95.

וזהו ענין ש' של ג' ראשין וד' ראשין – שביחד הם ז' ראשין (אע"פ שבכללות הם שני האופנים שבמוח הדעת, כנ"ל).

וה"בכן" מזה בנוגע לפועל – כאמור לעיל, שבכל ענין צ"ל אמנם הקדמת ענין ההבנה וההשגה, אבל ה"בכן", ומה שמורה שהשכל הוא כדבעי – הרי זה בשעה שנמשך ובא במעשה בפועל, ע"י אהבה וענפי' ויראה וענפי', כמו בעשה"ד, שדיבור "אנכי" כולל כל רמ"ח מצוות עשה (הקשורים עם אהבה וענפי'), ו"לא יהי' לך" כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה (הקשורים עם יראה וענפי'), כמבואר בתניא96, שזהו כפי שכל ענין העבודה הוא בתורה גופא.

וע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות (שאז צ"ל החילוק בעבודה בין אלו שהם יושבי אוהל לאלו שהם בעלי עסק), באים אח"כ לאופן העבודה כפי שתהי' לעתיד לבוא – שכיון שאז יהיו ישראל "עושין רצונו של מקום", אזי תהי' מלאכתן (חרישה וזריעה וכו') נעשית ע"י אחרים, כמ"ש97 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", ואילו עבודת בנ"י תהי' באופן שיעסקו בחכמה בינה ודעת להשיג את דעת בוראם עד כמה שנברא יכול להשיג דעת בוראו, ועד לאופן ד"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"98 (כמ"ש הרמב"ם99 ), והיינו, שאז יהי' העסק של כל בנ"י בלימוד התורה בלבד, אלא שיהי' זה באופן של מעשה, שלכן אמרו שלעתיד לבוא יהי' "מעשה גדול"100 (כמבואר בארוכה במ"א101, ואין כאן המקום להאריך בזה).

יב. ובנוגע לעניננו:

כל הענינים הנ"ל שייכים למזוזה – ע"פ המבואר בספרים102, שמזוזה כוללת את כל המצוות כולם, כיון שהפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע" (שנכתבו במזוזה) הם גם בדוגמת "אנכי" ו"לא יהי' לך", שהרי "שמע" "והי' אם שמוע" הם כמו חסד וגבורה, כמבואר בארוכה בלקו"ת בדרושי פ' ואתחנן103, וכן הוא בפשטות, שענינה של פרשת שמע הוא כפי שבנ"י עומדים בתנועה של "עשה טוב", משא"כ בפרשת והי' אם שמוע החידוש הוא ששוללים הענין ד"סור מרע", לא תעשה.

וע"י כללות שניהם יחד נעשה דבר שלם, ונעשית ההתחברות של "זו" עם "זה", ובתוספת מ' בתחילתו.

וענין זה נמשך אח"כ בשם שנכתב בגלוי על המזוזה מבחוץ, שהר"ת שלו שומר ד.לתות י.שראל104.

וכן תהי' לנו – כפי שהי' בעת "ימי צאתך מארץ מצרים", שכל הענינים הבלתי-רצויים שאירעו בעולם לא פגעו בבנ"י, "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם"105, ועד"ז "אראנו נפלאות"106, בעקבתא דמשיחא, ש"לכל בני ישראל יהי' אור במושבותם" ברגעי הגלות האחרונים, ובקרוב ממש "בני ישראל יוצאים ביד רמה", "מיד הן נגאלין"107, בביאת משיח צדקנו, ונלך ללמוד תורתו של משיח מפיו של משיח, שילמד תורה את כל העם כולו108, בעגלא דידן.

* * *

יג. נזכר לעיל (סי"א) שלעתיד לבוא נאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם", והיינו, שאע"פ ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"109, יהיו כל העמים בפני עצמם, באופן ש"עמדו זרים ורעו צאנכם".

ומזה מובן, שכאשר יהודי נעמד בתוקף המתאים, נעשה ענין זה באופן ד"טועמי' חיים זכו"110 בימי הגלות האחרונים, שלא להתפעל מפני הגויים כו' – ע"י כל הענינים האמורים:

כאשר יהודי קובע מזוזה על פתח ביתו – מראה בכך שהוא לא מתבייש שכל אלו שעוברים ברשות-הרבים דרך ביתו יראו שהוא גאה [לא רק שלא מתבייש, אלא גאה] בכך שהוא יהודי, ועאכו"כ שלא שייך שיהי' ירוד ח"ו בעיני עצמו.

ועד"ז ענין התפילין – שפועל ש"ראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך"111, היינו, שלא זו בלבד שאינו מתבייש ח"ו מפני הגוי, אלא אדרבה: הוא מראה לגוי הענין ד"שם הוי' נקרא עליך", ע"י ה"תפילין שבראש", וזוהי הדרך שפועלת ש"יראו ממך".

ועד"ז ענין הצדקה – שלוקח דבר ששייך לעולם ונותנו עבור דבר קדוש, כולל גם נתינת צדקה לעני, בשליחותו של הקב"ה, כמ"ש112 "מלוה הוי' חונן דל".

יד. ובודאי שיש לבטל ולשלול בתכלית השלילה את הקס"ד להתבייש ולהתיירא מפני הגוי, ועאכו"כ לא לרדוף אחריהם, ובודאי לא לרצות להתנהג כמותם, ועאכו"כ לא לעשות תורתם של ישראל פלסתר, רח"ל, ע"י רישום גוי בתור יהודי, אע"פ שכולם יודעים שנשאר גוי, והגוי בעצמו יודע שנשאר גוי (ולכן אח"כ סובלים ממנו צרות, בידעו שרימו אותו כו'), כיון שזה ענין שנעשה שלא כהלכה.

והסיבה לכך היא – בגלל שנמצאים בגלות אצל גויים כפשוטם, ונמצאים בגלות אצל היצה"ר, "א-ל זר אשר בקרבך"113, ה"גוי" אשר בקרבו, ועושים ממנו מציאות ("אַ גאַנצע מציאות"), ומצייתים אליו ורודפים אחריו, ולכן, כשפוגש אח"כ גוי ברחוב, מתחיל לבקש ממנו שיסכים שירשמו אותו בתור יהודי!

וכשבא אח"כ בין בנ"י, אזי תופס מה שעשה כאן: הוא לקח "גאון יעקב" ו"גאון ישראל" (שצריך להיות גאה בכך שהוא יהודי), והשפילו "עד שאול תחתי'"114, רח"ל, באופן ד"שומו שמים"!... מלבד העובדה שזהו היפך הטוב והאנושיות כו', הרי הוא מכניס את עצמו בשאול תחתי', רח"ל, ובלבד לישא חן בעיני הגוי.

הוא מכניס את עצמו לבוץ, ומבקש מהגוי לדרוך עליו (על היהודי ששוכב לפניו בבוץ), שיסכים שירשמוהו בתור יהודי!

טו. ועד כדי כך, שכשמחפשים עצות כיצד לכפר על גודל הבזיון של גאון ישראל וגאון יעקב – אזי נפלו על המצאה חדשה:

מה עושים רעש מהענין של "מיהו יהודי" – בה בשעה שהדבר הכי חשוב הוא ענין החינוך: כאשר יחנכו את ילדי ובני ישראל כדבעי, אזי לא יעלה על הדעת לגייר גוי שלא כהלכה! ובמילא, מה יש לעסוק בלהט ("קאָכן זיך") בענין של "מיהו יהודי" – כמדובר כמ"פ115 בנוגע לענין ד"אשר קרך בדרך"116, לקרר כו'; לעת-עתה יש להניח זאת הצדה, ולהתעסק בענין החינוך – שזהו ענין שנאמר בק"ש, הן בפרשה ראשונה: "ושננתם לבניך"117, והן בפרשה שני': "ולמדתם אותם את בניכם"118, וע"י החינוך כדבעי, יבטלו את הסיבה שבגללה הגיע הקס"ד לגיור שלא כהלכה, שירשמו גוי שנתגייר שלא כהלכה בתור יהודי!

ולא מתביישים בכך! – כותב זאת יהודי שומר תומ"צ, וחותם על זה, ומבקש שידפיסו זאת, ואין פוצה פה ומצפצף! ואם הדבר יעבור בשתיקה רח"ל, יוסיפו עוד לשבח אותו, למחוא-כפים ולומר שיש לו ראש טוב, ונפלה לו המצאה, שכיון שצריך לחשוב אודות חינוך, יכולים לדחות את הענין של "מיהו יהודי", ועאכו"כ לא לנהל מלחמות וכו'.

והגע עצמך:

כשמדובר אודות עניני פרנסתו – אינו רוצה לוותר, אע"פ שפרנסתו אינה קשורה עם ענין של חינוך, אלא הוא משרת אצל מישהו בענין של מסחר, בבנק או בכל דבר מעניני רשות והיתר, ולא עוד אלא שעוסק בלהט ומשתדל שהממשלה תבחר בו או בבא-כח שלו לתפקיד של ניהול בעניני כספים, או חלוקת מישרות בעניני כשרות, שעי"ז יוכל להבטיח פרנסה עבור אח או דוד כו'.

ולכאורה, אם אתה סבור שצריך לעסוק בלהט רק בענין החינוך – הרי לא נוגע העיסוק בכל ענינים הנ"ל; עליך לבקש אך ורק שימנו אותך להיות "מלמד", ויותר מזה אתה לא צריך, ובנוגע לכל שאר הענינים, תסמוך על זה שכאשר יניחו לך לחנך ולגדל דור לפי רצונך, אזי בדרך ממילא יתקיימו כל התורה ומצוותי', כיון שתעמיד דור ישרים יבורך!

אך בפועל, הנה רק כשמדובר אודות "מיהו יהודי", אזי מתעוררת אצלו ה"יראת שמים", לרצות באמת – דבר שיש לו מקום בשכל – שיעסקו בענין החינוך, לחנך ילדים מקטנותם בדרך התורה והמצוה, ועי"ז יתקיימו כל תרי"ג מצוות במילואם.

ובכן: מצינו אמנם יסוד בפסקי-דינים שבשביל ענין החינוך ("ושננתם לבניך") יכולים לעשות כמה ענינים119, אבל הבעי' היא צירוף הדברים, לנצל זאת באופן בלתי-רצוי – שבגלל זה לא נוגע לעסוק בלהט ב"מיהו יהודי"! אלא מאי, בינתיים ירשמו עוד גוי או גוי' וכו', ואח"כ יהיו מזה צרות וכו' [כמו מסירת סודות לממשלה זרה, שונא, אויב ומתנקם, כפי שכבר היו מקרים כאלו] – לזה ידאגו אח"כ, ובינתיים אולי תהי' איזה תועלת כו'.

ועיקר השאלה היא: הרי בינתיים מתרחשים רח"ל ענינים של גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה120, וכל דבר אסור שבתורה, וא"כ, היתכן לומר (ולהתגאות בכך ולפרסם) שהוא הגיע אל האמת, ומצא שבק"ש ישנו ציווי על ענין החינוך, ולכן, מה יש לעסוק בלהט בכל שאר הענינים; אין "לתעות" (לדבריו) ולעשות עיקר מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, כמו הענין של "מיהו יהודי", שמביא לידי עירוב גויים בקהל ישראל, רח"ל, שזהו ענין של גילוי עריות, ומביא אח"כ לב' הענינים הנוספים שעליהם ישנו חיוב "יהרג ואל יעבור"121, ואין כאן המקום להאריך בזה.

לא שמים לב, שכך התחיל כל הענין שעל ידו הגיעו לצרה של "מיהו יהודי" – שטענו שעושים זאת בשביל "הישג דתי", כיון שעי"ז יצילו את החינוך של ילדים רבים.

ועכשיו התעורר הדבר ע"י אלו שעד עתה ניהלו מלחמה בענין "מיהו יהודי" – שתפסו, שאפשר אולי לוותר קצת, אולי זה מדי חריף וכו', ולכן התחילו לטעון, וכאמור, בדפוס ובפרסום הכי גדול, שאין מה להרעיש אודות "מיהו יהודי"; מה שנוגע בעיקר – הרי זה ענין החינוך!

יש לקחת בחשבון מה יקרה רח"ל אם מי שיקרא את הדברים ויקח זאת ברצינות – בראותו שכותב זאת יהודי שומר תומ"צ [במקרה הנני מכירו, והוא אכן שומר תומ"צ, ואינני יודע מי הדיח אותו להחליק במדרון כו'] – יתחיל לחשוב באותו כיוון, ויסיק, שאין לו מה לעסוק בכל שאר הענינים, לא בניתוחי מתים, לא בשמירת שבת, לא ב"מיהו יהודי" ולא ב"מסיון" וכיו"ב; הדבר היחידי שצריך לחשוב – להשתדל שהוא ואחיו והוריו, בני-הדודים וכל הקרובים, יתמנו להיות "מלמדים", וכל שאר הענינים יכולים לעזוב רח"ל! – מובן מאליו מהי התוצאה שיכולה לבוא מזה, שילכו צעד אחד רחוק יותר, רח"ל, שהרי "עבירה גוררת עבירה"62, ועד שלא יודעים להיכן יכולים להגיע!...

טז. ויה"ר (כמדובר כמ"פ) שלא יצטרכו יותר לדבר אודות ענינים המצערים ומבהילים,

– כולל גם ההבהלה (לא כ"כ מעצם הענין, אלא) מזה שיהודים שומרי תומ"צ מאפשרים לומר דבר כזה, וטופחים על הגב ואומרים "יישר כח"... –

כיון שיהי' מעמד ומצב ש"מלאה הארץ דעה"98, ובנדו"ד, אין צורך אפילו ב"דעה את הוי'";

די להתבונן בכך שמי שנולד יהודי, אין לו להתבייש בפני אף גוי, ואפילו לא בפני כל הגויים ביחד, וכאשר גוי רוצה להיות יהודי, עליו לדעת שזוהי הזכות הכי גדולה עבורו, ואם בשביל זה צריך לעשות את כל הענינים הדרושים ע"פ הלכה, הרי הפלא הוא שזה מועיל לעשות מגוי יהודי; אבל לא לקבוע באופן ש"יקוב הדין את ההר"122 שבכל מקום שישנו גוי שיכולים לפעול עליו להרשות שירשמוהו בתור יהודי, ניתן להחריב כו"כ ענינים של יהדות וכו"כ ענינים של בנ"י, ובלבד שהגוי יירשם בתור יהודי, בה בשעה שיודעים שהוא גוי, והוא בעצמו אומר שהוא גוי וישאר גוי, ובכלל לא רצה שירשמו אותו כיהודי, אלא שלא רצה לנהל מלחמות בשביל זה.

והלואי שעכ"פ מכאן ולהבא תהי' הכרת הערך של עם ישראל, גאון ישראל וגאון יעקב, שאין ליהודים מה להתבייש בפני גויים.

ואילו היתה הכרה זו בעבר – לא היו כל הצרות מזה שהתפעלו מהמצריים, ואח"כ התפעלו משאר הערבים, ולפנ"ז התפעלו מזה שיושב במקום פלוני ובמקום פלוני, וכיו"ב, עד שהגיעו למעמד ומצב שבו נמצאים עתה.

אמנם, כיון שמדובר אודות בנ"י, שהם בעצם למעלה מן הזמן ומקום – די בכך שהם מחליטים בשעתא חדא וברגעא חדא שמעכשיו והלאה אינם מתביישים בכך שהם יהודים.

לא מדובר עתה אודות לימוד התורה וקיום המצוות; מדובר אודות עצם הענין שהוא נולד לאם יהודי', שלא זו בלבד שאין לו מה להתבייש, רח"ל, אלא עליו להתגאות בכך, ולהודיע ולהכריז זאת – אם ע"י קביעת מזוזה, או ע"י הנחת תפילין, ע"י ציצית, או ע"י נתינת צדקה בתור שלוחו של הקב"ה (כנ"ל סי"ג).

ואז – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", ויפעלו כמה פעמים ככה, ויקויים מ"ש123 "ונתתי שלום בארץ .. וחרב (אפילו חרב של שלום124 ) לא תעבור בארצכם".

וכך יחנכו דור צעיר של יהודים שיהיו גאים בכך שהם יהודים,

ולא באופן שכאשר שומע "קול עלה נדף" שמתגלגל בחצרו של גוי, ה"ה פוחד מזה, ומפחיד את כל משרתיו, שכירו ולקיטו, ואת כל ה"משרד" שלו, שכיון שבחצר של הגוי התגלגל והתהפך עלה, יתכן שזה סימן שהגוי לא מרוצה מהאף העקום או הישר של היהודי, וכו' וכו',

ולפלא, שזה עשרים וחמש שנים125 שנמצאים במצב של עבדות במצרים, "ערות הארץ"126, ולא יכולים להשתחרר מהפחד והבושה בפני הגוי, שהוא גוי, ואילו הוא נולד בתור יהודי – שזוהי הסיבה הראשונה לכל הצרות, רח"ל, שהיו עד עתה.

וכאשר יערה עליהם רוח ממרום, ויפסיקו להתבייש בעובדת היותם יהודים, ובמילא יפסיקו להתבייש ביהדותם, בזקניהם וזקנותיהם – אזי יגדלו חזקים ברוח, וחזקים גם בגוף ובחלקו בעולם,

ואז יהי' להיפך – ש"נפל פחד היהודים עליהם"127, ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"128, כן תהי' לנו, בקרוב ממש.

* * *

יז. דובר לעיל (ס"ח) שענין החינוך תלוי בעיקר באם – לא רק בקטנותו של הילד, בזמן ש"צריך לאמו"129, שתלוי לגמרי בידה, אלא גם לאחרי שהילד גדל, הנהגתו היא ע"פ החינוך שהתחיל בשנים שבהם הי' "צריך לאמו", שעז"נ130 "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"; ועאכו"כ שבה תלוי' הנהגת והנהלת הבית, להיותה עקרת הבית.

וענין זה בא גם בקשר להמדובר לעיל131 אודות הצורך בהשתדלות מיוחדה לחזור ולבנות את הקשר המשפחתי בכל בית מישראל, שיהי' "בית" שפירושו "משפחה", שהאבות והאמהות עם הבנים והבנות יהיו כמו דבר אחד.

יח. וגם כאן רואים שכל הקשיים וכל הצרות מתחילים מזה שרודפים אחר החכמה שאצל הגויים:

ישנם כאלו ששיטתם נקראת בשם "חמרנות", שבונים את הכל על גשמיות כו',

[אך כבר דובר לעיל132 אודות הפתגם הנפלא ("גוואַלדיקן וואָרט") של הבעש"ט133 בפירוש הכתוב134 "לא על הלחם לבדו יחי' האדם", שההדגשה היא על תיבת "לבדו", היינו, שכאשר ה"לחם" הוא "לבדו", שחוץ מלחם לא רואים בזה מאומה, אזי לא יכול להיות שעי"ז "יחי' האדם". כאשר בונים את כל החיים, כולל גם הרוחניות של החיים, על ענין הגשמיות ("לחם") בלבד, לא יכול להיות ש"יחי' האדם", שיגדל אדם בריא, שראוי לשם "אדם", ולא בהמה המהלכת על שתי רגלים],

וכתוצאה מזה נקבעה אצלם שיטה שלימה – שכיון שענין הפרנסה תופס מקום חשוב בחיי האדם, הנה כל מבנה היחסים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו בין אדם לבניו ובנותיו, תלוי באופן שבו נקבעו עניני הפרנסה.

ולכן, בדורות שלפנ"ז שהסדר הי' שענין הפרנסה הוא בחיק המשפחה, שכל אחד עבד לעצמו, במלאכת-יד או במסחר וכיו"ב, אזי הי' יכול להיות קיום למשפחה בתור משפחה, כי, בשעה שהאב הי' עוסק במלאכת-יד, הי' יכול לעשותה בביתו ובחצרו, ובמילא עזרה לו האשה, ועזרו לו הילדים, וכך חינכם ע"פ דרכו, ובמילא נשאר קישור ביניהם;

אבל כשנעשה שינוי בעניני פרנסה, עי"ז שנוסדו בתי-חרושת וכו', כך שענין הפרנסה אינו באופן שהבעל עובד יחד עם האשה והילדים, אלא אנשים בני משפחות שונות ובני עמים שונים עובדים יחד במקום מסויים, לא במקום שבו הוא גר, אוכל וישן – אזי מתחזק הקישור וחיבור בין אותם אנשים שעובדים במקום אחד בנוגע לפרנסתם, ונחלש הקישור עם בני-אדם אחרים שאין ביניהם שייכות בענין פרנסה.

ועפ"ז מובן מדוע במצב כזה אין קיום לענין המשפחה, שאינו ענין חשוב כ"כ וכו'.

ועד לסדר שהי' במשך זמן במדינה שמשם יצאנו, שהתיישבו בדעתם, שתמורת זה שחינוך הבנים והבנות יהי' באופן שיסמכו על האב והאם, בה בשעה שלא כל אחד מסוגל לחינוך, ואפילו לא מסוגל לבחור מחנך ומלמד טוב, וא"כ, איך אפשר לתת בו אימון בנוגע לחינוך של "אפרוח" שזה עתה נולד, אשר לכן, הנה מיד לאחרי שנולד ילד, היו לוקחים אותו למוסד ציבור, שבו העמידו מומחים גדולים בחינוך וגידול ובתזונה וכו', באמרם, שבשעה שיבחרו מומחה לאותו מקצוע, ובפרט שלא יהיו לו נטיות, מצד אהבת הבן או אהבת הבת, לוותר ולתת להם את השטויות והתאוות שלהם וכו' – הנה דוקא בדרך זו יחנכו אותם כדבעי, שיהיו חכמים ונבונים ושלימים ובריאים, בגוף וברוח גם יחד.

אך לפועל יודעים, שלאחרי משך זמן ראו את הצרות-צרורות שאירעו כתוצאה מזה.

ולכאורה, הנהגה זו יש לה מקום והסברה ע"פ שכל, שכן, האם העובדה שהילד נולד אצלו, מהוה ראי' והוכחה שהאב והאם יכולים להיות מחנכים טובים?! – אין לזה שייכות כלל, שהרי יכולים להיות אב ואם שאינם מבינים כלל לא בחינוך ולא בתזונה שצריך ליתן לילד, וכו' וכו'.

אלא ששכחו, שאדם הוא לא רק לחם וגשם; יש לו גם נשמה, ויש גם היחס של האב או האם להבן, עם האהבה ושימת-הלב שבדבר וכו', שאין להם תחליף.

ועד"ז בנוגע למשפחה יש גם ביאורים שונים ומשונים מדוע אין מקום וקיום לענין של משפחה – כיון שענין הפרנסה בנוי באופן שעובדים ב"בית-חרושת" או "מעבדה" וכיו"ב שבו מתקבצים אנשים שמצד עצמם אין להם שייכות זל"ז, אלא שמתאחדים מצד פרנסתם; ואילו היחס בין האיש והאשה, הבעל ואשתו, ובין ההורים והבנים והבנות – הוא דבר מקרי, שיכולים לקיימו משך זמן, שבוע, חודש או שנה, ואח"כ הם חפשים לנפשם; למה צריך לקשור בני-אדם – שישארו במצב של בחירה חפשית!...

אבל אנו אין לנו אלא תורת אמת, תורה שלימה שלנו, שאומרת "כבד את אביך ואת אמך"135, "ושננתם לבניך"117, ו"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה גו'"54; ו"תורה זו לא תהי' מוחלפת"136, היינו, שמבלי הבט על אופן הפרנסה, תנאי המקום ותנאי הזמן, והתנאים מצד אלו שעומדים על גביו ולוחצים עליו לעשות היפך השכל – הנה "תורה זו לא תהי' מוחלפת", ומצוותי' הם נצחיים.

וכן הוא בנוגע לענין המשפחה, ש"לא תהי' מוחלפת", אלא מוכרח להיות קיום המשפחה וביסוס המשפחה וחיזוק המשפחה והתפשטות המשפחה.

ודוקא באופן ד"למשפחותם לבית אבותם"137, מעמידים את כל שבטי ישראל באופן של "עדות לישראל"138 שהשכינה שורה בישראל139, ומעמידים עם אחד להוי' אחד, ע"י הנהגה ע"פ תורה אחת היא לנו.

יט. וכאמור, אחריות עיקרית וזכות עיקרית וכחות עיקריים בענין זה ניתנו דוקא לנשים ובנות.

וכיון שהנשים עומדות לערוך אסיפה חצי-שנתית, אסיפה שנתית, הן בארצות-הברית, ושבוע לאח"ז בלונדון140, שתייצג את כל הארצות של אירופה,

– והרי ידוע מ"ש בקונטרס החלצו141 גודל מעלת התאחדות כו"כ מבני ישראל או מבנות ישראל ביחד, שנוסף על הענין ד"תשועה ברוב יועץ"142, יש זכות הרבים וכח הרבים, שהציבור מעניק תוספת כח וכחות מיוחדים, ועד לגילוי כחות נעלמים, לפעול גדולות ונפלאות בכל דבר טוב –

הנה התקוה חזקה שהאסיפה תהי' בהצלחה רבה, ובה תהי' הדגשה על הנקודות האמורות בכלל, ובפרט על ביסוס וחיזוק והתפשטות המשפחה, שכדי שיהי' לזה קיום אמיתי, הרי זה צ"ל מבוסס ומיוסד על תורת אמת, ומצוותי', שאמורות בתורה ויודעים אודותם ע"י לימוד התורה.

ויה"ר שיערכו בקרוב ממש אסיפה של נשי ובנות חב"ד בפרט, ואסיפות של נשי ובנות ישראל בכלל – גם בארץ הקודש143, להתייעץ כולם יחד כיצד לחזק את ענין המשפחה ולבססו על יסודי התורה ומצוותי',

החל מג' המצוות שניתנו במיוחד לנשים, שהר"ת שלהם "החן"144 : ה.דלקת הנר ח.לה ונ.דה, ומזה יומשך גם בכל הנהגת הבית, החל מכשרות האכילה ושתי' כפשוטם, וגם כשרות ה"אכילה ושתי'" שמכניסים לראש (כפתגם בעל ההילולא145 ), שזהו החינוך הרוחני, ויעשו זאת מתוך חיות והתלהבות.

ועי"ז יהיו בדוגמת הנשים צדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים146, וכך גם בזכותן יגאלו כל בנ"י שבדור הזה מגלות זה147.

כ. כאן המקום לעורר על ענין נוסף:

יש כמה ענינים שגילתה המלחמה האחרונה בארץ הקודש – שלכן צריך לעורר לחזור ולבחון אפילו אותם ענינים שכבר הורגלו בהם.

ולדוגמא, בנוגע לתכסיסי מלחמה כפשוטם – כידוע לאלו שמתעסקים בזה, שמלחמה זו גרמה למהפכה בכל היחס לטנקים ושריונות, שעד אז העריכו שעל זה יכולים לבנות את הנצחון וכו', אבל כשראו את הפצועים, רח"ל, באופן מבהיל לגמרי, הנה כשחקרו ודרשו מדוע הי' זה דוקא במלחמה זו, נתברר, שהיתה טעות – משני הצדדים, הן מהצד של בנ"י והן מהצד שכנגד – באומדן כח ההגנה, ויותר מזה, כח ההתקפה שיש בטנק, וטעות זו גרמה לכו"כ ענינים, ועד לאופן הפצעים וריבוי הפצעים באופן מבהיל. ולכן התחילו מיד לחזור ולהתבונן ולאמוד כו', ועומדים לעשות מהפכה שלימה בכל היחס של תכסיסי מלחמה – מה מקומם של טנקים בזה.

ובכן: אין ענין לדבר עכשיו אודות תכסיסי מלחמה, ואין זו אסיפה של אלו שצריכים להתעסק עם תכסיסי מלחמה, כי אם להזכיר זאת בנוגע לענין עיקרי:

בגלל סיבה – בדוגמת כמה ענינים שנקבעו רק בגלל השאיפה לנצחון של מפלגה – התחילו לגייס בנות ישראל (נשים) לצבא148.

אנשי צבא טענו אמנם שאין הדבר כדאי, זה עולה מדי הרבה כסף וטירחא, וזה מבלבל וכו'; אבל כשמפלגה אחת צריכה להראות לחברתה (או פב"פ צריך להראות לפב"פ) מי בראש ומי ניצח – נקבע הדבר רח"ל שהתחילו לגייס נשים ובנות לצבא.

וזהו אחד הדברים שגילתה המלחמה האחרונה – כפי שכבר מודים בזה – שנתברר שהי' זה כשלון מוחלט!

ובכלל זה התחילו להדפיס אפילו אצל ה"שמאלנים", שלפי דעתם אין להם שייכות לדת, ויתירה מזה, שהם נגד דת, שאחת התוצאות של המלחמה, שהנשים והבנות הכריזו והודיעו, שתפסו שהמקום שלהם – להיות בבתיהם ולחזק את משפחותיהם, את ההורים או את המשפחה של האח המבוגר – אם היא עדיין קודם החתונה, ולסייע בחינוך הילדים, בזמן שהמורים מגוייסים לצבא ונמצאים בחזית (ובכל אופן, לא בבית הספר) – שם הוא המקום הנכון של נשים ובנות (ועאכו"כ נשים ובנות) מישראל.

ועד כדי כך, שכאשר הי' אחד שסיפר את האמת, שבין החיילות אירע מאורע של נפילה בשבי, ומה שאירע לאח"ז, רח"ל, ואין כאן המקום לדבר אודות דברים מבהילים – מצאו לנכון להכחיש שלא היו דברים מעולם, לא גייסו ולא נפלו בשבי וכו', בידעם שיום לפנ"ז נדפס בעיתון שמה של הנופלת בשבי.

עד כדי כך תפסו שזהו דבר בלתי רצוי – לא רק מצד עניני תורה, ששייך בעיקר אצל יהודים שומרי תומ"צ, אלא גם אצל סתם בעלי שכל, הן אצל בנ"י והן אצל גויים, להבדיל, בגלל שראו את התוצאות שנגרמו מזה.

ולכן התחילו הנשים עצמם לצעוק, שזוהי טעות וכשלון שלוקחים נשים מחיי משפחה, או שלוקחים בנות לפני החתונה מהמשפחה – בה בשעה שצריך לנצל אותן עבור הענין שהוא עיקר תפקידם, שזהו התפקיד הכי גדול – להעמיד ולקיים עם בריא, איזה עם שיהי', ועאכו"כ עם בני ישראל, שמיוסד על צדק וחנינה ואהבה ורחמנות בין איש לרעהו, ועאכו"כ בין הורים לבנים ולבנות, או בין אחים לאחיות וכו'.

כא. ויה"ר שכשם שחוזרים ומתבוננים בנוגע לכלי נשק, וכבר הגיעו להחלטה שההערכה שהיתה עד עתה בטעות יסודה לגמרי – הנה גם בענין זה יוותרו על כבוד עצמם, אם בפומבי או בחשאי, כדי שלא יחזור ויכנס לענין של מי בראש ומי ינצח וכו', ובלבד שיבוא הדבר לידי פועל – שישחררו מהצבא את כל נשי ובנות ישראל, כדי שיוכלו להתעסק בתפקידם העיקרי, שזהו הענין של חיי משפחה וחינוך בנים ובנות, ואפילו אלו שלפני החתונה – שיתכוננו לחיי משפחה תקינים, על יסודי החמלה והצדקה והיושר.

ולא לחשוב שבהכרח שיהי' גבאי, רב, חזן, קולונל ("אַ פּאַלקאָווניק") או חייל וכו' – דוקא מנשים ובנות149 ; עי"ז עושים מהאשה בעלת-מום, רח"ל, וגורמים הרס וחורבן במשפחתה.

ואין המקום להאריך בדברים המצערים; הכוונה בזה (שרואים מה שנתעורר ע"י הנ"ל) היא – ע"פ השיחה הידועה150 ש"אין רע בלא טוב", שזהו דבר טוב להעמיד על האמת,

ובנדו"ד, שיבטלו מעיקרו, בחשאי ובאופן של כבוד וכו', את כל הענין של גיוס בנות ונשים, באיזה אופן שיהי', ויניחו להן להתעסק במילוי תפקידם העיקרי, שזהו התפקיד הכי חשוב, הכי יקר והכי נעלה – לבנות משפחות בישראל, הן בארץ הקודש והן בחוץ לארץ,

וכך יהיו ילדים בריאים, שיבריאו את ההורים, ואז יבריאו ההורים את אופן ההנהגה בכל מקום ומקום,

ויעמידו עם בריא, שיהיו לו חיים בריאים, בגשמיות וברוחניות גם יחד, וילכו בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו, בשמחה ובטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' הבבות (בבא הרביעית – פעם אחת), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].