בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, כ"ד שבט, מבה"ח אדר, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. ענינו של שבת מברכים החודש – בפשטות – שבו מברכים את החודש בכל ששת הענינים שאומרים בברכת החודש (לפי נוסח חב"ד): "לששון ולשמחה", וכל שאר הפרטים, ומסיימים "ונאמר אמן", שפירושו "האמנת דברים"1 (כמו "אמת ואמונה", וכמו ענין החותם2 ), שבודאי יהי' כן לפועל, ועי"ז נמשכת הברכה בכל ימי החודש.
ומזה מובן, ששבת מברכים החודש הוא הזמן להתבונן בענינו הכללי של חודש זה, שזהו הצד השוה שבכל ימי החודש (כ"ט או ל' ימים, ובכמה שנים – אדר ראשון ואדר שני), שאע"פ שיש לכל יום ענינו המיוחד, "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"3, ישנו גם צד השוה שבו משתווים כל ימי החודש.
ובכן: יש חדשים שבהם צריך לחפש עד שמוצאים מהו הצד השוה בכל ימי החודש, אבל בנוגע לחודש אדר (שמתברך ביום הש"ק זה) מפורש בדברי חז"ל הצד השוה של כל ימי החודש – "משנכנס אדר מרבין בשמחה"4, והיינו, שאע"פ שבחודש אדר גופא יש ימים שונים, ימי הפורים, שבתות, ערבי שבתות ומוצאי שבתות וימות החול, יש נקודה משותפת שבה משתווים כל ימי חודש אדר, שבהם "מרבין בשמחה".
ב. ובנוגע לשמחה גופא – שיכולים להיות בה כו"כ אופנים, בהתאם לסיבה שגורמת את השמחה, דכיון שהשמחה היא מסובב ממאורע מסויים, הרי מובן שהיא בהתאם לסיבה שגורמת אותה – הנה:
הסיבה לכך ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא – בגלל היותו "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב"5, שזהו הנס שאירע בימי הפורים, שפעל לא רק שימי הפורים יהיו ימי שמחה, אלא שגם כל ימי החודש יהיו ימי שמחה, ולא רק הימים שלאח"ז (שזהו ענין שיש לו הסברה), אלא עיקר החידוש הוא שפעל גם על הימים שלפנ"ז, שגם הם נעשו ימי שמחה בגלל נס זה.
וכיון שהשמחה של חודש אדר קשורה עם נס פורים (שפעל על כל ימי החודש), הרי מובן שזוהי שמחה נעלית ביותר – לא שמחה שבמדידה והגבלה, אלא באופן ד"עד דלא ידע"6, ללא מדידות והגבלות.
ג. והענין בזה:
גזירת המן – שממנה היתה הצלת בנ"י בימי הפורים – היתה בקצה התחתון ביותר שאין למטה הימנו, וכפי שאומרים בנוסח ד"ועל הנסים" שהגזירה היתה על כל בנ"י: "מנער ועד זקן טף ונשים"7, וכיון שאחשורוש הי' אז "מולך בכיפה"8, בכל העולם כולו, לא הי' אפילו מקום שאליו יוכלו לברוח כו'9 ; וכן בנוגע לזמן היתה הגזירה "ביום אחד"7.
ולהעיר, שגזירה זו היתה היפך הענין ד"הקהל" (ששייך לשנה זו, שנת הקהל): במצות הקהל נאמר10 "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" [וכמדובר לעיל בארוכה11 מדברי האחרונים12 שבחיוב הבאת ה"טף" נכללים לא רק קטנים שהגיעו לחינוך, אלא גם "קטני קטנים"13, ועד שתיכף כשנולד ה"ה נכלל בגדר ד"טף"], שהקהילו את כל בנ"י, אנשים נשים וטף, לבית המקדש, "לראות את פני ה' אלקיך"14, והרי "באור פני מלך חיים"15 ; ואילו הגזירה היתה בקצה ההפכי – ענין של היפך החיים רח"ל לכל בנ"י.
וכיון שהגזירה היתה בקצה התחתון ביותר, לכן, השמחה על הצלת בנ"י מגזירה זו היתה בקצה העליון ביותר – שמחה גדולה ביותר ללא מדידות והגבלות, באופן ד"עד דלא ידע".
שמחה כזו לא מצינו בענין אחר, שהרי אפילו שמחת המועדים (שהיא מצות עשה מן התורה) היא במדידה והגבלה, כמבואר בשו"ע (והביאו רבינו הזקן בשו"ע שלו)16 ש"חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים כו'", להשגיח על בנ"י שהשמחה תהי' בהגבלה כו', משא"כ בשמחת פורים אין דין כזה, כיון שהשמחה היא למעלה מכל מדידה והגבלה, כך, שלא יועיל לשלוח שוטר להשגיח כו', דכיון שהוא אוחז ב"עד דלא ידע", הרי לא שייך לדבר אתו!...
וטעם הדבר, כאמור, בגלל שגזירת המן היתה בקצה התחתון ביותר, משא"כ ביצי"מ, כפי שאומרים בנוסח ההגדה: "פרעה לא גזר אלא על הזכרים", ובפשטות, הי' במצרים רק ענין של עבדות, "ויעבידו גו' בפרך"17, והנס של יצי"מ ענינו יציאה "מבית עבדים"18, ואילו בנוגע לפורים, אמרה אסתר: "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי"19, כיון שהגזירה היתה על ענין גרוע יותר מאשר עבדות.
ד. והנה, בענין שמחת פורים מצינו ב' ענינים שהם ב' קצוות הפכיים:
מחד גיסא – שמחת פורים קשורה עם הצלת הגוף, כידוע ביאור האחרונים נו"כ השו"ע20 בנוגע לחילוק שבין חנוכה לפורים, שבחנוכה היתה גזירה רוחנית – "להשכיחם תורתך"21, לכן נקבע היו"ט "להודות ולהלל לשמך הגדול"21, ולא בעניני אכילה ושתי', משתה ושמחה (ובודאי לא באופן ד"לבסומי"6); משא"כ בפורים היתה גזירת המן על הגוף, ולכן נקבע היו"ט במשתה ושמחה שקשור עם אכילה ושתי' גשמיים.
אבל לאידך גיסא, גזירת המן היתה קשורה עם תנאי – רק על אלו שנקראו בשם "יהודים", שזהו ענין רוחני, שהרי "יהודי" פירושו "הכופר בעבודה זרה"22, ש"כל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה"23, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתו"א24 ש"אם רצו להמיר דתם, לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו נפשם למות כל השנה כולה (כמעט משך שנה25 ), ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו".
ה. ויש לבאר תחילה הטעם שדוקא במגילה נקראים בנ"י בשם "יהודים", ולא כפי שנקראים בדרך כלל בשם "בני ישראל", וכיו"ב26 :
החילוק בין "ישראל" ל"יהודי" – ש"ישראל" מורה על ענין הראש (כדאיתא בספרים27 ש"ישראל" אותיות "לי ראש"), שזהו כפי שבנ"י הם במעמד ומצב הקשור עם מעלת ושלימות ענין השכל; ואילו "יהודי" מורה על ענין ההודאה, שענינה שלא נוגע ענין השכל, אם הוא מבין או לא, וגם לא נוגע הרגש הלב, אלא גם כאשר השכל ורגש הלב הם באופן הפכי, הרי הוא מודה ועושה כו'.
ובלשון פרשת השבוע28 – שההכנה לקבלת התורה וקיום מצוותי' היתה ע"י הקדמת נעשה לנשמע, היינו, שמקבל על עצמו לעשות אפילו אם אינו מבין, שזהו תוכן ענין ההודאה.
ובפרטיות יותר:
גם מי שהוא בעל שכל שההבנה שלו מתאימה לגמרי לשכל התורה, שכך מתחייב גם מצד שכלו – צ"ל אצלו ענין ההודאה, כי, ככל שתגדל מעלת שכלו והבנתו, אין זה בערך כלל לחכמתו ורצונו של הקב"ה שבתורה, שהיא למעלה שלא בערך משכלו, כמודגש בכך שבתורה יש לא רק משפטים ועדות, שמובנים בשכל האדם, אלא גם חוקים29, שאין עליהם הסברה בשכל האדם, ובלשון חז"ל30 (שהובא בפירוש רש"י31 ): "חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי'", כיון שזהו ענין שלמעלה באין ערוך משכל האדם.
ולא זו בלבד שלאחרי ההבנה וההשגה עד כמה שיד שכלו מגעת, צריך להיות אצלו ענין ההודאה, אלא יתירה מזה, שעוד לפני ההבנה וההשגה צ"ל ענין ההודאה, שהו"ע הקדמת נעשה לנשמע.
ולכן, הקדמת נעשה לנשמע היא ההכנה לכל תרי"ג מצוות התורה, שלהיותם כנגד אברי האדם32, יש מהם הקשורים עם ענין הראש, או הקשורים עם ענין הרגל, ועד"ז בנוגע לאברים שבינתיים, וההכנה לכולם – גם למצוות הקשורים עם השכל שבראש – היא הקדמת נעשה לנשמע.
ואדרבה – עיקר החידוש בענין ההודאה הוא אצל בעל שכל ששכלו מתאים לשכל התורה:
מי שאינו בעל שכל גדול, אלא רק חכם ע"ד הרגיל – אין זה פלא שמניח את שכלו הצדה ומתנהג באופן של הודאה, כי, מצד עצם מהותו שהיא מחוץ לענין השכל, נדרשת אצלו תנועה של הודאה;
אבל מי שהוא בעל שכל בעצם מהותו, היינו, שכל מציאותו וחיותו היא ענין השכל, ובזה הוא עסוק בלהט ("אין דערויף קאָכט ער זיך") יומם ולילה – הרי זה חידוש הכי גדול שיניח את שכלו הצדה ויעמוד בתנועה של הודאה, כיון שזהו ענין שהוא היפך מציאותו ממש.
ו. וזהו ענין ימי הפורים – שבכל המגילה נקראים בנ"י בשם יהודים, מצד ענין ההודאה, שמודים בכל התורה כולה, באופן של הקדמת נעשה לנשמע.
וענין זה נוגע גם לקיום הגוף של בנ"י, כאמור לעיל שהנס דפורים הוא הצלת הגוף, והיינו, שעמידתם מתוך מס"נ במעמד ומצב של הודאה, עד שלא עלה להם אפילו מחשבת חוץ כו', היתה הזכות והסיבה שהביאה את הצלת הגוף.
וזוהי ההוראה מהנס של ימי הפורים לכל אחד מישראל – שאפילו בנוגע לעניני הגוף נדרש ממנו הלהט וההנהגה ("זיך קאָכן און פירן זיך") באופן של הודאה.
ז. והענין בזה:
לכאורה יכול יהודי לטעון: בשלמא בנוגע לעניני הנשמה והנפש, עניני התומ"צ, נוגע שיתנהג באופן של הודאה; אבל כשמדובר אודות עניני הגוף, עניני בריאות ורפואה, שבהם מורה התורה עצמה לילך לרופא, או בנוגע לעניני פרנסה, עניני מסחר, שבהם מורה התורה עצמה להתנהג כמנהג התגרין – מה נוגע בענינים אלו הלהט בענין ההודאה באופן של הקדמת נעשה לנשמע?!
אך על זה באה ההוראה מימי הפורים – שקיום הגוף של יהודי תלוי בכך שגם הנהגתו בעניני הגוף היא באופן שניכר עליו שהוא "יהודי", ש"מודה בכל התורה כולה".
וכדי להיות "מודה בכל התורה כולה", צריך להיות "כופר בעבודה זרה" – כהפירוש הפנימי33 שהוא כופר בכל עבודה שהיא זרה ליהודי, ולדוגמא: כל תנועה של להט בעניני העולם היא זרה ליהודי, שלהיותו "חלק אלקה ממעל ממש"34, אין לו מה להיות מונח בעניני העולם ולהיות להוט אחריהם, וכמ"ש בחובת הלבבות35 שכשם שלא ישכנו אש ומים ביחד, כך לא תשכון אהבת ה' ביחד עם אהבת העולם.
וענין זה הוא גם מצד הגוף – שעליו נאמר36 "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים":
כיון שהנשמה מלכתחילה לא הלכה לגלות37, הרי מובן, שהחלק של היהודי שהי' בגלות מצרים הוא הגוף. ועז"נ "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שאפילו בנוגע לגוף שהי' בארץ מצרים, אומר הקב"ה: "אנכי הוי' אלקיך", היינו, ש"אלקיך" (ש"אלקים" פירושו בעל הכחות38 ), כחך וחיותך39, הוא "אנכי הוי'" – זוהי כל מציאותו!
וכיון שכן, הרי מובן שאין ליהודי שייכות עם עניני העולם, שהם בבחי' "עבודה זרה", דבר שהוא זר אליו, ורק בגלל שנשמתו ירדה למטה ונתלבשה בגוף גשמי – כדי לגלות כחות עמוקים יותר, ע"י ההליכה בדרך התומ"צ באופן של בחירה חפשית, כמ"ש40 "ובחרת בחיים" – צריך להתעסק גם בעניני העולם, אבל לא באופן של תאוה ולהט כו', כיון שלא זו היא המציאות שלו בתור יהודי ש"כופר בע"ז" ו"מודה בכל התורה כולה" באופן של הודאה שלמעלה מהשכל.
וזהו גם תוכן פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו41 בשם הצ"צ, שהשם "יהודיים" (כפי שנכתב כמ"פ) בשני יו"ד'ין, מורה על עשר כחות של נפש האלקית ועשר כחות של נפש הבהמית, והיינו, שהענין של "יהודי" הוא בשניהם יחד; וכמו"כ בנוגע לנשמה וגוף, שאין מחיצה ביניהם – כמובן ע"פ דברי הגמרא במסכת סנהדרין42 שהעבודה היא באופן שהגוף יש לו חלק בקיום המצוה, ולכן יהי' גם השכר דלעתיד לבוא באופן שהנשמה היא ביחד עם הגוף דוקא, כיון שהשכר הוא מצד מעשינו ועבודתנו עכשיו43. ועד"ז בנדו"ד, שגם בעניני הגוף מתנהג יהודי באופן ש"כופר בע"ז" ו"מודה בכל התורה כולה".
ח. וזוהי כללות ההוראה של ימי הפורים – שזוהי הנקודה המשותפת של כל ימי חודש אדר, החל משבת מברכים אדר, שזהו הזמן להתבונן בזה כו' – שגם הצלת הגוף קשורה עם הענין של "יהודים", שהו"ע הכפירה בע"ז וההודאה בכל התורה כולה.
ובפשטות – שבכל הענינים, גם בעניני פרנסה ומסחר כו', צריך להתנהג באופן שיודע שההתעסקות בהם היא רק בגלל שהתורה אומרת "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"44, היינו, שהעיקר הוא ברכת ה', וההתעסקות בענינים הגשמיים, "בכל אשר תעשה", אינה אלא כלי ולבוש לברכת ה',
– וכפי שהי' גם בימי הפורים, שאסתר עשתה כלי ולבוש בדרכי הטבע, לילך אל אחשורוש ולטעון לפניו כו', אבל הלבוש בדרכי הטבע הצליח רק לאחרי שכבר בטלה הגזירה למעלה, ע"י הפעולות של בנ"י בעניני תומ"צ כו'45 –
וברכה זו נמשכת ע"י הנהגתו באופן של "יהודי", ש"כופר בע"ז" ו"מודה בכל התורה כולה", ודוקא אז תומשך פרנסתו באופן שישתמש בכסף שמרויח רק עבור דברים טובים, שמחים ובריאים.
וכאשר יהודי מתנהג באופן כזה, אין לו מה להתפעל מפני הגוים שמסביבו, ואדרבה: "נפל פחד היהודים עליהם"46, ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"47, בגשמיות כפשוטו, בגלל שיש להם "אורה ושמחה וששון ויקר" ברוחניות הענינים, כדברי הגמרא48 "אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", כפי שהי' בגאולת פורים, במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"49.
ו"מיסמך גאולה לגאולה"50 – מגאולת פורים לגאולת פסח51, עלי' נאמר52 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ט. שבת מברכים אדר גופא יכול להיות בכמה אופנים ביחס לפרשת השבוע; ובקביעות שנה זו חל שבת מברכים אדר בפרשת משפטים.
וכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ויש בו הוראה בעבודת ה', כתורת הבעש"ט53 בנוגע לכל דבר שיהודי רואה או שומע, שצריך ללמוד ממנו הוראה בעבודתו לקונו, שזהו עיקר תפקידו של האדם, כמארז"ל54 "אני נבראתי לשמש את קוני" – יש ללמוד הוראה מזה ששבת מברכים אדר חל בפרשת משפטים.
ובפרשת משפטים גופא, שיש בה ריבוי ענינים [אפילו כשלומדים את הפרשה בפשטות הענינים, ועאכו"כ כשלומדים עם הביאורים של תושבע"פ, ועד לד' אופני הלימוד דפ.שט רמז ד.רוש וס.וד, ר"ת פרד"ס] – ישנה הנקודה המשותפת של כל עניני הפרשה [ע"ד המדובר לעיל (ס"א) אודות הנקודה המשותפת שבכל ימי חודש אדר], שבאה לידי ביטוי בשמה של הפרשה [כידוע55 בענין "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש", שמחי' ומקיים את הדבר שנקרא בשם זה] – "משפטים".
"משפטים" – הם מצוות ששכל האדם מחייב שצריך לקיימם, כידוע בג' הסוגים שבמצוות29: חוקים עדות ומשפטים, ש"חוקים" הם ענינים שלמעלה משכל האדם, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי'" (כנ"ל ס"ה), "עדות" הם ענינים שעושים לזכר על דבר חשוב שאירע בעבר, אבל זהו דבר שתלוי ברצון האדם, ולא דבר המוכרח כו', ואילו "משפטים" הם ענינים ששכל האדם עצמו מחייב שצריך להתנהג כן, ולכן נקראים מצוות שכליות (או שמעיות57 ), וכמו הדינים שבפרשתנו: דין עבד שנמכר בגנבתו58, דיני השומרים59 וכיו"ב (וזהו גם הפירוש של "משפטים" – דינים, שהפירוש של "דין" הוא שאין זה דבר שתלוי אם האדם רוצה לקיימו או לא, אלא כאשר ב"ד פוסק דין אזי מוכרחים לקיימו).
אך עז"נ למשה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"60, והיינו, שאע"פ שמדובר אודות מצוות ששכל האדם עצמו מחייב אותם, יש צורך שמשה רבינו יצווה אותם לבנ"י בשם ה'. ובפרט ע"פ המבואר במדרש61, ורש"י מביאו בפירושו על התורה (ששייך אפילו לבן חמש למקרא, שמתחילים לחנכו באופן כזה): "כל מקום שנאמר .. ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים (עשה"ד שבפרשת יתרו) מסיני, אף אלו (המשפטים שבפרשתנו) מסיני".
ולכאורה, הרי זה דבר והיפוכו – דממה-נפשך: בענין שניתן "מסיני" – לא נוגע שזהו ענין של "משפטים", שהרי כל מה שניתן בסיני, חוקים או משפטים, צריך לקיימו; ואילו בענין של "משפטים", ששכל האדם מחייב – אין צורך בציווי מסיני, וכדברי הגמרא במסכת עירובין62 : "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין כו'" (אפילו מבעלי חיים)?!
וכיון שגם ענינים שהשכל מחייבם ("משפטים") נאמרו בתורה ("מסיני") – אע"פ שבתורה אין דבר מיותר, דכשם שלא חסר דבר ("לא תגרעו"63 ), כך אין דבר מיותר ("לא תוסיפו"63), במכ"ש מזה ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"64 – עכצ"ל, שאין זה דבר מיותר, כיון שלא סומכים על חיוב השכל, אלא דוקא ע"י הציווי בתורה ניתוסף ענין חדש ועיקרי גם בענין שמתחייב מצד שכל האדם.
יא. והביאור בזה – עכ"פ באופן של נקודה65 :
התכלית של כל דבר שכל הוא – שלא ישאר בעולם השכל בלבד, אלא יומשך גם במעשה בפועל, לימוד שמביא לידי מעשה, והיינו, שכפי שהשכל מחייב כך תהי' הנהגת האדם בפועל.
ובשביל זה יש צורך בציווי התורה, כי, לולי זאת, יכול להיות העלם והסתר שמונע שהענין שבשכל יבוא לידי מעשה, מצד התערבות ענינים צדדיים כו',
ולכל לראש – ענין השוחד, כמ"ש66 "כי השוחד יעור פקחים ("עיני חכמים"67 ) ויסלף דברי צדיקים", והיינו, שתורת אמת קוראת אותו בשם "חכם" ו"צדיק", כך, שאין זה באופן שיודע את האמת ואעפ"כ עושה להיפך, שהרי "ברשיעי לא עסקינן"68, אלא השוחד מעוור את עיניו שלא יוכל לראות את הענין כפי שהוא לאמיתתו, אלא יהי' נדמה בשכלו באופן אחר.
כלומר: כיון שהוא חכם, בעל שכל – הרי אין סיבה ששכלו ישתנה, ואכן שכלו לא משתנה, אלא שהשוחד פועל שאינו רואה אמיתית הענין; הוא רואה מקום פתוח, אבל אינו יודע אם זוהי דלת שמוליכה למקום הראוי, או שזהו פתח של "בור" שיכול ליפול בו...
יב. ובענין זה אין צורך בהסברות כו', שהרי בימינו ראו זאת בגלוי69 :
אותה אומה שבמשך שנים נודעה והתפארה בכך שמצטיינת במיוחד בעניני שכל ומדע, חקירה ומוסר כו' – דוקא היא זו שניצלה את השכל והמדע לענינים של אכזריות כלפי יהודים היפך האנושיות לגמרי באופן שאין למטה ממנו, שלא היו כמותם אצל שאר אומות; ועד היום הזה אינם מביעים חרטה על זה!
ואעפ"כ, ישנם כאלו שמבקשים בכל לשון של תחנונים שיניחו להם ללכת אליהם ולהשתתף עמהם כו' – לא רק בנוגע לרכישת כלי נשק, אלא גם בנוגע לשאר ענינים, כמו משחקים ותחרויות וכו', בגלל רצונם להיות ככל הגוים – "ככל הגוים בית ישראל"70 ח"ו. ולא עוד אלא שגם לאחרי שניכווים פעם אחת – חוזרים ומנסים עוד הפעם וכו'71.
[וכל זה – נוסף על כללות הענין ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"72, וכפי שרואים אפילו בנוגע לטובים שבאומות, שלמרות שראו את ההנהגה האכזרית הנ"ל כלפי בנ"י, לא הביעו מחאתם וכו'; ולכן יש צורך בזהירות מיוחדת כשרוצים להכניס מישהו למקום (משרד) בטחוני – לבחון אם אפשר לסמוך עליו שיעזור להגן על בנ"י, ולא לחשוש שעלול לסייע לצד שכנגד כו'].
בתחילה טענו בעצמם שגם אלו שבימינו הם אותה אומה, וישנו החיוב ד"זכור" ו"לא תשכח" מה שעשו וכו'; אבל לאחרי שקיבלו שוחד, התחילו לטעון שעכשיו הרי זו אומה אחרת ("אַנדערע דייטשן") – היפך האמת שהכל יודעים שהם נשארו כפי שהיו... אלא טוענים כך רק בגלל השוחד שמטה את שכלם לגמרי!
יג. ובנוגע לענין השוחד – הרי אין לך שוחד גדול יותר מאשר הכרת ערך ומעלת עצמו, כבוד ואהבת עצמו, שגורם להטות את השכל לגמרי, עד שיוכל לעשות דברים שהם היפך השכל ממש!
וכפי שרואים בנוגע לענין של מיהו יהודי:
ובהקדם – שכיון שלפני שלש שנים נפלט מפיהם שיכול להיות גיור שלא כהלכה – לא מתאים להם להודות שטעו, ואינם מוכנים בשום אופן לתקן את החוק שידרוש גיור כהלכה דוקא.
אמנם, כיון שצריכים לתרץ את עצמם, נפלה להם המצאה:
כיון שיודעים ש"ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"73, הנה כאשר הגוי מסכים שירשמו אותו בתור יהודי, הרי זו הוכחה שהוא גר צדק! ובפרט כשרואים שהוא מוכן אפילו לשלם 25 דולר עבור תעודת גיור, אזי מאבדים את העשתונות!...
אך האמת היא שבנדו"ד אין זה מעמד ומצב של דוויים וסחופים כו' – שהרי נותנים לגוי סיוע ברכישת דירה וכו', ופוטרים אותו ממיסים, ומשקיעים בזה ריבוי ממון – בין 25 ל-40 אלף דולר [שלוקחים מכספים שיהודים תרמו במעמד ומצב של התעוררות, בתפלת "כל נדרי" ביוהכ"פ], ולאחרי ככלות הכל, אם משהו לא מוצא חן בעיניו, אזי קם וחוזר למדינתו, ומי יאמר לו מה תעשה!... – הלזה יקרא דוויים וסחופים?!...
ואח"כ באים וטוענים שהגיעו מברקים מיהודים בחו"ל שדורשים שלא ישנו את החוק!
מי טוען זאת – אלו שעד עכשיו טענו, שיהודי שגר בחו"ל אין לו מה להתערב בעניני ארץ הקודש, ואילו עכשיו טוענים שצריך להתחשב עם המברקים שמגיעים מיהודי חו"ל!
אך עזר הקב"ה, שחלק מאלו ששלחו מברקים נגד גיור כהלכה, הודיעו, שהם רוצים שיתקנו את החוק!
והגע עצמך:
יהודים אורטודוקסים טוענים שגיור חייב להיות כהלכה; קונסרבטיבים – טוענים גם הם שגיור חייב להיות כהלכה; חברי ה"מערך" – אין להם דעה משלהם, אלא אם השלשה-ארבעה אנשים אומרים שצ"ל כהלכה, עונים כולם אחריהם: כהלכה, ואם הם אומרים שלא כהלכה, עונים כולם אחריהם: שלא כהלכה;
ואילו היחידים שמתנגדים לגיור כהלכה הם – אותה מפלגה שיש להם רק ארבעה אנשים (ויש אומרים שישנם עוד שלשה)74. ובגלל אותם ארבעה (או שבעה), ש"נקנו" ע"י אנשי המערך – רוצים להרוס ח"ו את כל עם ישראל, עי"ז שלא זו בלבד שעושים פירצה (י"ג פרצות כו'75 ) בחומה המבדילה בין ישראל לעמים, אלא רוצים להסיר לגמרי את החומה ח"ו!
ומה שטוענים שאי אפשר לעשות פילוג בין יהודים, עי"ז שלא יכירו בגיורים מסויימים – הנה, נוסף לכך שלא מדובר כאן אודות יהודים, אלא אודות גוים, הרי כל אחד מבין שבשעה שצריך לערוך ניתוח76, יפנו דוקא לרופא מומחה שלמד והתמחה לצדו של העומד על גביו במשך חמש או עשר שנים, ולא יעלה על דעתו של אף אחד לומר שהעובדה שלא מניחים למישהו אחר לבצע את הניתוח נחשבת לענין של פילוג!...
וכך נהוג גם אצל גוים, להבדיל,
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) יש כאלו שכל זמן שלא רואים הנהגה מסויימת אצל גוי, טוענים שזהו ענין של קנאות וכו', ורק כשרואים שגם גוים עושים כך, הנה מ"שיחה בטלה שלהם"77 יש להביא ראי' שצריך לנהוג כן. –
אפילו בנוגע לניתוח באצבע קטנה שברגל שמאל, ועאכו"כ כשמדובר אודות "ניתוח" שצריך לעשות מגוי – יהודי!
ואח"כ חשבו על המצאה חדשה:
בינתיים, יש להשאיר את המצב כפי שהוא, ולאחרי שנה-שנתיים יחזרו לדון מה לעשות וכו'. – בעבר נלחמו הם בעצמם על גיור כהלכה, רק היות שנתנו להם שוחד והבטיחו להם עוד שר, לכן הסכימו לדחות לשנה-שנתיים...
ולפלא שאין פוצה פה ומצפצף, בה בשעה שזהו דבר שאין לו מקום בשכל כלל, שכן, אם מתחשבים בתורה, הרי התורה שבעוד שנתיים היא אותה תורה גם עתה, כך שאסור לדחות את תיקון החוק אפילו לרגע אחד!
הנהגה כזו היא בדוגמת הסיפור78 על יהודי עם-הארץ שה"פריץ" פיתה אותו להמיר דתו, רח"ל, ואח"כ התחרט והחליט לשוב ליהדות, אבל כיון שזה הי' בחודש אדר, הציעה אשתו לדחות את השיבה ליהדות עד לאחרי פסח, כדי לחסוך את העבודה הקשה הכרוכה עם ההכנות לחג הפסח – נקיון הבית, הכשרת הכלים וכו'!...
אך האמת היא, שהמניעה היחידה לתיקון החוק היא – בגלל שלא מתאים להם להודות שמה שכתבו לפני שלש שנים שצ"ל גיור סתם (ולא גיור כהלכה) הי' טעות!...
אבל: במלחמה האחרונה טעו בכו"כ ענינים, והודו בכך. וא"כ, למה אי אפשר להודות שטעו גם בענין זה?! ומה גם ש"שקר אין לו רגליים"79 – רגליים דייקא, כי, אף שאינו מתבטל מיד, הרי סו"ס (כש"יתהלך" בחוץ) תתגלה האמת!
ואם פלוני לא יכול לעסוק בתיקון החוק, יכול למסור זאת למישהו אחר – כמו כמה ענינים שאין ביכלתו לעשות ונעשים ע"י אחרים.
המורם מכל האמור לעיל, שאין לסמוך על השכל בלבד, שכן, מצד השכל בלבד יכול להיות ענין של שוחד ש"יעור עיני חכמים", ועד שיכולים לסטות ולהגיע לשאול תחתית... ולכן, גם כאשר ה"מלך זקן וכסיל"80 מפתה אותו שיוכל לקבל כבוד, כסא וכו' – עליו לקיים הוראת התורה66: "ושוחד לא תקח"; ואם נכשל ולקח שוחד, הנה גם על זה יש הוראה בתורה – שצריך לומר "פסילנא81 לך לדינא"!
יד. ונחזור לעניננו:
ההוראה שלמדים מפרשת משפטים היא – שגם בנוגע ל"משפטים" שמובנים ע"פ שכל, מדגישה התורה ש"אף אלו מסיני", שזהו ענין שלמעלה מהשכל.
ולאידך גיסא: אע"פ ש"אף אלו מסיני" (למעלה מהשכל), הרי הם "משפטים" (שמובנים בשכל) – כי, התורה דורשת הבנה והשגה בשכל, שזהו ענינה של תורה – "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"82,
– ומה גם ששכל הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם, ולכן צריך להשתמש בו לעבודת ה', וע"ד מארז"ל83 "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל ביהמ"ק", ועד"ז לא הי' ראוי העולם להשתמש בשכל, וניתן רק בשביל הבנה והשגה בתורה (ולא כדי להתייגע בשכלו כיצד להרויח עוד דולר כו', כדי שיוכל לרכוש דירה נאה וכלים נאים כו') –
ולכן צריך להשתדל בהבנת והשגת התורה עד כמה שיד שכלו מגעת, אלא שהיסוד לזה הוא ש"אף אלו מסיני", שלכן באה פרשת משפטים לאחרי פרשת יתרו, שבה מסופר אודות מ"ת ("הראשונים מסיני"), ועד לסיומה בענין המזבח, "מזבח אדמה גו' מזבח אבנים וגו'"84, שגם מעפר ואבנים שמסוג הדומם – עושים מזבח לה'; ובהמשך לזה באה פרשת משפטים, שעושים מזבח לה' גם מענינים שיורדים ונמשכים עד לשכל, עי"ז שמקשרים אותם עם ענין שלמעלה מהשכל85.
טו. ועפ"ז יובן גם מה שהענין דהקדמת נעשה לנשמע נאמר בפרשת משפטים דוקא86 :
לכאורה אין מקומה של הקדמת נעשה לנשמע בפרשת משפטים – הן מצד הזמן, שהרי הקדמת נעשה לנשמע היתה לפני מ"ת (בפרשה הקודמת), והן מצד תוכן הענין, שהקדמת נעשה לנשמע שייכת רק קודם ששומעים, ולא לאחרי ששומעים.
ואף ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"87, הרי אין פירוש הדברים שעניני התורה נכתבו ללא סדר, וכמ"ש השל"ה88 שיש צורך בטעם והסבר לשינוי סדר הענינים בתורה89.
אך הענין הוא – שכוונת התורה להדגיש שגם בענינים המובנים בשכל יש צורך בהקדמת נעשה לנשמע.
וזהו גם מה שאמרו רז"ל90 "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה", דלכאורה, בענינים של "משפטים" שמובנים בשכל, יש מקום לעשות חשבון שכדאי לוותר על ענין קל כדי להרוויח ענין חמור יותר כו', ולכן מדגישה התורה ש"קלה שבקלות" היא כמו "חמורה שבחמורות", אע"פ שהתורה עצמה אומרת שזו "קלה שבקלות" וזו "חמורה שבחמורות".
טז. וענין זה נוגע גם לחודש אדר:
היו"ט דפורים הוא לכאורה ענין שמובן ע"פ שכל – דכיון שהיתה גזירה על בנ"י, וניצלו ממנה, לכן עושים יו"ט כו'. ואעפ"כ, השמחה בפורים צריכה להיות למעלה מהשכל – "עד דלא ידע"6, למעלה מהגבלות וחשבונות כו', שכן, מצד השכל, יכולים לחשוב שאין מקום להיות בשמחה, שהרי מדובר אודות מאורע שאירע לפני ריבוי שנים, ומה גם ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"49, ובפרט בידעו מעמדו ומצבו שעלתה לו מחשבת חוץ כו'. ואעפ"כ אומרים שצריכה להיות שמחה שלמעלה מהגבלות וחשבונות כו'.
וכן הוא בנוגע למס"נ דפורים:
מצד ענין השכל כשלעצמו, לא מובן מדוע היתה הנהגת מרדכי באופן ש"לא יכרע ולא ישתחוה"91, אפילו לא פעולה של השתחוואה בלבד, ללא אמונה בלב כלל [שהרי אע"פ שבנוגע לב"ד ישנו כלל ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"92, הרי מרדכי ידע שאין זה ענין של ע"ז ח"ו], וכפי שידע המן בעצמו שהסיבה שמשתחווים אליו אינה בגלל שמחשיבים אותו לאלקה, אלא רק בגלל שיראים ממנו.
אך הענין הוא – שהמס"נ דפורים היא למעלה מחשבונות כו', וכמבואר בתניא93 שיהודי מוכן "למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל בלבו", בגלל חפצו ורצונו להתאחד עם הקב"ה, ועאכו"כ שלא ליפרד ממנו ח"ו (ללא נפק"מ אם זהו ענין שיקבל עליו עונש כו' אם לאו).
ועי"ז נעשית גם השמחה באופן שלמעלה מעניני חשבונות כו' – "עד דלא ידע", ופועלת ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"47, בכל הפרטים והפירושים שבזה.
* * *
יז. נוסף על האמור לעיל אודות הקביעות דשבת מברכים אדר בנוגע לפרשת השבוע, ישנה גם הקביעות בנוגע לימי החודש – כ"ד שבט94.
ובנוגע ליום זה – מצינו בנבואת זכרי'95 : "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט .. הי' דבר ה' אל זכרי'", ובהמשך הנבואה96 : "ויען ה' את המלאך הדובר בי דברים טובים דברים נחומים .. קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט (שזהו ענין הגלות ש"מפני חטאינו") והמה עזרו לרעה", ומסיים97 : "לכן כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה גו' ונחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים".
והנה, אף שנבואה זו נאמרה ע"י זכרי' בזמנו, הרי כל ענין שבתורה הוא הוראה98, וכיון שהתורה היא נצחית99, הרי זו הוראה נצחית, וכדברי הרגצ'ובי100 בנוגע למ"ש101 "ויואל משה", שגם לאחרי ששבועה זו הותרה ובטלה, הרי זה נשאר ענין נצחי, שלכן חלה השבועה על המתפיס בה, ומזה מובן, שבעמדנו בכ"ד שבט, הנה "הימים האלה נזכרים ונעשים"102, שחוזרת ונשנית נבואה הנ"ל.
וזהו הטעם שנתפרש הזמן שבו נאמרה נבואה זו – דלכאורה די באמירת הנבואה עצמה, ולמאי נפק"מ שנאמרה "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט" – כיון שזהו ענין שחוזר ונשנה גם בנוגע לכ"ד שבט בשנים שלאח"ז, שהקב"ה אומר "דברים טובים דברים נחומים" בנוגע לציון וירושלים.
ולכן הרי זה הזמן המתאים להתבונן בנבואה זו, וללמוד ממנה הוראה בנוגע לימינו אלו.
יח. ובהקדמה – שבזמן החורבן הי' שם זקן אחד כו'103, שניצל את ידיעותיו בתורה למלחמה נגד ירושלים, ומאורע זה גרם לחורבן כו'.
וכמו"כ יש גם מישהו שיש לו ידיעה טובה בתורה, ומנצל זאת להכניס גוים ולתת להם חלק בירושלים העתיקה, לפנים מן החומה,
– שגדלה מעלתה אפילו לגבי כל שאר ארץ ישראל, שקדושתה אינה דומה לקדושת ירושלים (שהרי "עשר קדושות הן"104 ), וכן השגחת הקב"ה על ארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה וגו'"105 (שהיא למעלה מההשגחה על כל העולם כולו106, אע"פ ש"לה' הארץ ומלואה"107 ) אינה דומה להשגחה המיוחדת על ירושלים, שבו נמצא ביהמ"ק שעליו נאמר108 "והיו עיני ולבי שם כל הימים" –
באמרו, שהוא מתחייב לסייע ולהסדיר את התיישבות הערבים בירושלים – מתחייב דייקא, לא רק במובן של מחוייבות כלפי השני ("קאָמיטעד" בלע"ז, שמחוייב לעשות ענין רצוי או בלתי רצוי), אלא בנדו"ד ה"ז גם מלשון חובה, היפך צד הזכות!
וכאשר בא מישהו ומציע לערבים שיתנו להם סכום כסף כדי שיעזבו את ירושלים וילכו לדור בין אחיהם הערבים – אוסרים אותו בגלל זה, ועוד מתפארים בכך!
אפילו אצל המקולקלים שבאומות לא נשמע דבר מבהיל כזה, שיאסרו אדם בגלל שנתן כסף למישהו כדי למכור את ביתו!
מעולם לא הי' כזה חושך כפול ומכופל, ובלשון הגמרא109 : "הושחרו פניהם .. כשולי קדירה" – שמורידים ומשפילים את "גאון יעקב" ו"גאון ישראל" לרדוף אחר הגוי כדי לישא חן בעיניו...
ולמרבה הפלא, יש כאלה שקוראים לזה "אתחלתא דגאולה"... – ח"ו לומר כן, כיון שבכך "מוכרים" את כל יסורי בנ"י במשך כל הדורות עבור "נזיד עדשים", ואפילו פחות מ"נזיד עדשים"!... (ואילו הענין של הצלת 3 מליון יהודים – הרי זה ענין בפ"ע שאינו שייך כלל לאתחלתא דגאולה110 ).
הם טוענים שאומר זאת רק אחד בדור, שנים או שלשה בדור, ואילו הם הרוב, ובגלל שיש להם קצת כסף ו"כסאות", טוענים שהם באי-הכח של עם ישראל. אבל האמת היא, שבאי-כח של עם ישראל הם הקב"ה והתורה, וע"פ התורה – ח"ו לומר על מעמד ומצב כזה, עם כל הקשיים והיסורים כו'111, שזהו אתחלתא דגאולה!
יט. ועל זה באה ההוראה, שאין להתייאש אפילו כשרואים שיהודים נמצאים במעמד ומצב ש"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"112.
וכמ"ש בנבואת זכרי' אודות "דברים טובים דברים ניחומים" – דלכאורה אינו מובן: מהו דיוק הלשון "דברים ניחומים", ומדוע לא מספיק "דברים טובים"? אך הענין הוא – ש"נחמה" ("ניחומים") הו"ע של חרטה, והיינו, שאע"פ שהי' תחילה ענין בלתי-רצוי, הנה מכאן ולהבא יהי' המצב כדבעי, ועד כדי כך, שדוקא מהמצב הבלתי-רצוי יהי' אח"כ עילוי גדול יותר, וכמו שלעתיד לבוא יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי"113.
וכמו שהי' בימי הפורים – "ונהפוך הוא"114, ש"בית המן נתתי לאסתר"115, ומרדכי היהודי נעשה משנה למלך116, ו"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"46, וכפירוש הרמ"א117 – פוסק בישראל – "שמתפחדים ממה שמפחדים היהודים כו' יראת שמים", ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"47, תורה וכו' ותפילין48 (ביחד עם מזוזה וצדקה, וכן עבודת התפלה) – כן תהי' לנו בנוגע לימי הפורים הבאים לקראתנו, שיחגגו אותם בכל מקום ומקום באופן ד"משפחה ומשפחה"102, כבימים שקדמונו118.
ועד ל"מיסמך גאולה לגאולה"50 – גאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
כ. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה המשפטים וגו'.
* * *
כא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק119 "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות", "שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים, להזות אותם על העם, ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים, שאין הזאה בלא טבילה"120 – שממ"ש כאן שחצו את הדם לשני חצאים (שלא מצינו דוגמתו במקום אחר), מוכח, שהי' זה ענין של כריתת ברית, כפי שפירש רש"י121 גבי ברית בין הבתרים, ש"דרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתרי'", ולכן גם ע"י הזאת דמים נכנסו ישראל לברית, כמו ע"י מילה122 שהיא "אות ברית ביני וביניכם"123. ואילו הטבילה היא רק הכשרה להזאה, "שאין הזאה בלא טבילה",
והביאור בפירושו על הפסוק124 "ויזרוק על העם", "ענין הזאה, ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא" – לא הזאה על העם, אלא זריקה על המזבח בעד (לכפר על) העם – שעפ"ז נתאחדו125 שני החצאים (החצי שזרק על המזבח והחצי שזרק "על העם") ע"ג המזבח,
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ו ע' 115 ואילך126.
כב. ועפ"ז יש לבאר גם חלקו הראשון של פירוש רש"י בפסוק ו' – "ויקח משה חצי הדם", "מי חלקו, מלאך בא וחלקו"127 :
מצינו במדרש128 : "ומהיכן הי' יודע משה חציו של דם", וכמה דעות בזה: "הדם נחלק מאליו .. נשתנו מראיו ונעשה חציו שחור וחציו אדום .. מלאך ירד בדמות משה וחלקו .. בת קול היתה יוצאת מהר חורב ואומרת עד כאן חציו של דם .. בקי הי' משה בהלכות דם וחלקו" (משה כיון מעצמו – ברוח הקודש, או בחכמתו).
וצריך להבין:
א) מהו הכרחו של רש"י לפרש בפשוטו של מקרא ש"בא מלאך וחלקו", ולא שמשה עצמו חלקו, כמשמעות לשון הכתוב "ויקח משה גו'"?
ב) מהו דיוק הלשון "מי חלקו" (ולא כלשון המדרש "מהיכן הי' יודע משה חציו של דם", ובזה גופא) – "חלקו" דייקא, ולא "מדדו", שלכאורה מתאים יותר לבטא הקושי שבמדידת הדם לשני חצאים?
כג. והביאור בזה:
ע"פ האמור לעיל (סכ"א) שחציית הדם הו"ע של כריתת ברית, מובן, שהעיקר הוא חציית הדם לשני חלקים, כדרך כורתי בריתות לחלק בהמה ולעבור בין בתרי', אבל לא נוגע שיהיו שני חלקים שוים דוקא, כשם שבכריתת ברית העיקר הוא לעבור בין חלקי הבהמה, אבל לא נוגע שחלקי הבהמה יהיו שוים.
ועפ"ז, מ"ש "ויקח משה חצי הדם גו' וחצי הדם וגו'" – הנה בפשוטו של מקרא אין הפירוש שהדם נחלק לשני חצאים שוים, אלא שנחלק לשני חלקים129, וכמו במ"ש130 "ויחץ גו' לשני מחנות", שלא נוגע הדיוק שיהיו מחנות שוים, אלא רק החלוקה לשני מחנות, כמובן מטעם החלוקה – "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה"131.
וזהו החילוק שבין דברי המדרש לפירוש רש"י בפשש"מ – שבמדרש מפרש "חצי הדם" חצי ממש, היינו, שהיו שני חצאים שוים, ולכן נשאלת השאלה "מהיכן הי' יודע משה חציו של דם", ובהכרח לומר שהי' זה באופן נסי, ככל פרטי הדעות שהובאו במדרש; אבל ע"ד הפשט אין צורך לומר שהי' בזה ענין נסי [ולכן לא שייכת כאן כל החקירה והשקו"ט שבדברי המפרשים132 אם אפשר לצמצם בידי אדם או בידי שמים כו'], כיון שלא הי' צורך שיהיו שני חצאים שוים, אלא רק שני חלקים.
כד. ועפ"ז מובן דיוק לשון רש"י: "מי חלקו" – לא מי מדדו, כיון שאין צורך למדוד שיהי' חצי הדם בדיוק, אלא די בחלוקתו לשני חלקים.
אלא השאלה היא "מי חלקו" – לא בגלל הקושי שבדבר (שהרי אין קושי כלל בחלוקת הדם לשתי חלקים שאינם שוים), אלא בגלל שבפסוק נאמר "ויקח משה חצי הדם" (ולכן מדייק רש"י ומעתיק בד"ה גם התיבות "ויקח משה", אף שמפרש רק התיבות "חצי הדם"), היינו, שבשעה שלקחו משה הי' כבר "חצי הדם", דאל"כ, הוה לי' למכתב תחלה שלקח את הדם (כולו) וחלקו, ואח"כ שלקח חציו133, ועכצ"ל שנחלק לפני שלקחו משה.
ועל זה מפרש רש"י "מלאך בא וחלקו"134.
* * *
כה. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:
במאמר הזהר135 "וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקיי' ברירה, קב"ה אנהיר לה בכמה נהורין", מבאר אאמו"ר (בהערה הראשונה בפרשתנו136 ): "הג' לשונות (זכייא נקיי' ברירה) י"ל לנגד נר"נ, גם לנגד מחשבה דבור ומעשה .. גם י"ל זכייא בקיום מ"ע, נקיי' במל"ת, ברירה בלימוד התורה. ואז קב"ה אנהיר לה בכמה נהורין מפני שעסקה במצות ותורה, שנר מצוה ותורה אור".
וכמדובר כמ"פ שמצד קוצר הנייר כו' כתב אאמו"ר בקיצור, ובנדו"ד, עדיין צריך להבין: מהי השייכות והקישור ד"אנהיר לה בכמה נהורין" לזמן ש"האי נשמתא נפקת מהאי עלמא" – הרי בכל פעם שיהודי מקיים מצוה או לומד תורה נפעל המשכת אור, ומדוע "אנהיר לה כו'" דוקא בשעת יציאת ועליית הנשמה מהאי עלמא?
והביאור בזה – שהדיוק הוא "אנהיר לה בכמה נהורין", שענין זה יכול להיות דוקא בשעת יציאתה מהאי עלמא, כי, בשעה שהנשמה נמצאת למטה בהגבלת הגוף, לא שייך הענין ד"אנהיר לה בכמה נהורין" ביחד, כיון שכל מצוה יש לה ענין והמשכה בפ"ע; ורק לאחרי ההסתלקות, כשעולים כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד במשך כל ימי חייו (כמבואר באגה"ק137 ), אזי נמשכים ומאירים כל הענינים ביחד, דכיון שאין הגבלת הגוף, יכולים להיות ריבוי אורות ביחד.
*
כו. נהוג מכמה שנים שבמוצאי ש"ק פרשת "אם כסף תלוה את עמי"138, נערכת המלוה-מלכה של חברת גמ"ח שומרי שבת139. ויה"ר שיהי' בהצלחה, ועד לקיום היעוד140 "אפס כי לא יהי' בך אביון".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה למנהל הגמ"ח, והורה לו לחבוש "שטריימל"141 ולומר דבר-תורה142. ואח"כ צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה"].
* * *
כז. בעמדנו בשבת מברכים חודש אדר – הנה כאן המקום להזכיר ולעורר עוה"פ אודות מבצע פורים, שיעסקו בזה כבכל שנה, ואין צורך לחזור על פרטי הדברים, שכבר נדפסו143.
וגם להעיר, שכיון שבשנה זו חל פורים בערב שבת, יש צורך בזהירות מיוחדת בנוגע לזמן של סעודת פורים, וכן בנוגע לברכת המזון אם נמשכה הסעודה בלילה וכו'144.
ויה"ר שכל זה יהי' בהצלחה רבה, וברוב פאר והדר.
והעיקר – שבעמדנו עוד בחודש שבט, לפני הגאולה של פורים ופסח, תהי' כבר הגאולה האמיתית והשלימה.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה