כי תשא, ש"פ תשא, שושן פורים, ה'תשל"ד

בס"ד. ש"פ תשא, שושן פורים, ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

כי תשא את ראש בני ישראל גו' לכפר על נפשותיכם1. וידוע הדיוק בזה שענין המנין נאמר כאן בלשון תשא דוקא, שפירושו הרמה, וכדאיתא בגמרא ב"ב2 אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא, דלכאורה הרי יש כמה לשונות בענין המנין, ומהו הטעם שמדייק כאן לומר הלשון תשא דוקא, שפירושו הרמה, ועד"ז נאמר בחומש הפקודים3 שאו את ראש כל עדת בנ"י, שאו דוקא. גם צריך להבין מה שמדייק לומר כי תשא את ראש גו', הרי ענין המנין והחשבון אינו שייך לראש דוקא, אלא לכללות הדבר הנמנה, וא"כ הול"ל כי תשא את בני ישראל. ובפרט ע"פ האמור שתשא הוא מלשון הרמה, ולכאורה לא שייך לומר זאת על הראש ומוח שהוא המלך והמעולה והמשובח שבאדם, כי אם על האברים התחתונים והנמוכים שבו, וא"כ למה נאמר כאן כי תשא את ראש דוקא, ועד"ז בחומש הפקודים נאמר שאו את ראש דוקא.

ב) ויובן בהקדים מ"ש4 איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש וגו', ואיתא בגמרא5 דכולן על שמו נקראו, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי ששמע אל תפלתו, בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. ומזה מובן שכוונת הכתוב היא להדגיש את מעלתו של מרדכי בענין התפלה. וצריך להבין6, דלכאורה הרי עיקר מעלתו של מרדכי היתה בענין התורה, שהי' ראש הסנהדרין7 ומאנשי כנסת הגדולה8. ועוד זאת, שהפירוש דבן יאיר וגו' בן שהאיר וכו' גופא קשור עם הענין דחב"ד9, כי, בן יאיר, בן שהאיר כו', הו"ע החכמה שענינה אור, ועד שחכמה היא אור בלי כלי10. בן שמעי, בן ששמע כו', הרי שמיעה הו"ע ההבנה וההשגה, בחי' הבינה. ובן קיש שהקיש על שערי רחמים, הוא קו האמצעי, בחי' הדעת. והרי ענין המוחין (חב"ד) הו"ע התורה, וא"כ, מהו הטעם שמדגיש כאן מעלת מרדכי בענין התפלה, שענינה בלב, וכמ"ש11 ולעבדו בכל לבבכם גו', ואמרז"ל12 איזו היא עבודה שבלב זו תפלה. וגם מ"ש בתחלת הכתוב איש יהודי, קשור עם ענין התפלה, כי יהודי הוא ע"ש ענין ההודאה, כדאיתא בגמרא13 שמרדכי מבנימין קאתי, ואמאי קרי לי' יהודי, על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, כיון שכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה14, והרי ענין ההודאה, היינו שמבטל עצמו למי שמודה אליו, שייך לתפלה יותר מאשר לתורה, כי בלימוד התורה צריך להיות בתוקף המציאות, באופן של מלך דוקא, דמאן מלכא רבנן15, ואילו בתפלה הרי הוא כעבד העומד לפני רבו16 (כמבואר בשו"ע17 וכן בשו"ע אדה"ז18 ). ובפרט שענין ההודאה שייך לשם הוי', כמובן ע"פ המבואר במהרש"א19 שע"י הודאתו של יהודה זכה שיקרא כולו על שמו של הקב"ה.

ג) ולהבין כ"ז צריך להקדים ענין הברכה וההודאה6, שיש בכל אחד מהם מעלה שאינה בחבירו. דענין הברכה הוא גילוי אור, וכידוע שברכה הוא מלשון המשכה, כמו המבריך את הגפן20, היינו ברכה והמשכה ממקום שלמעלה ממנו, ומשם נמשכת למטה ובאה בגלוי ובפנימיות בהשגתו21 באופן שמתאחדת עמו. משא"כ בענין ההודאה הרי זה רק בדבר שאינו משיג, שלכן צריך להודות. אבל לאידך יש בזה מעלה מצד ענין הביטול, שמודה ומבטל עצמו למה שלמעלה הימנו.

והנה ב' ענינים אלו דברכה והודאה הם בכללות בב' השמות דהוי' ואלקים. דהנה, החילוק שבין הוי' ואלקים הוא, שהוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד22, דהיינו שהוא למעלה מענין הזמן, ולכן יכול לפעול התאחדות בהי' הוה ויהי', משא"כ אלקים לשון רבים23 שבא בריבוי והתחלקות שבהעולמות. וזהו גם החילוק שבין סוכ"ע וממכ"ע, דסוכ"ע (ועד לדרגה הכי נעלית שבו) הוא למעלה מהעולמות, שאין העולמות מסתירים עליו, משא"כ ממכ"ע הוא האור שנמשך בכל עולם ועולם לפי מדרגתו, ובשמות הו"ע שם אלקים, שהוא בלשון רבים, מצד התחלקות העולמות, ובא בהתלבשות בעולמות, דעולם מלשון העלם24, ואלקים בגימטריא הטבע25, מלשון26 טבעו בארץ שערי'27. והנה, על בחי' ממכ"ע, הקשורה עם שם אלקים, נאמר28 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שזוהי ההתבוננות שאין דבר עושה את עצמו29, וכן ההתבוננות בהשגחה פרטית כו', כמבואר במ"א פרטי ההתבוננות שבזה, שעי"ז נעשה אצלו ענין ההבנה וההשגה, בינה, ועד שבא לבחי' ראי' דחכמה, שזהו"ע ראו מי ברא אלה, באופן שלא יצטרך לאמונה. וזהו גם מ"ש30 שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, שע"י ההתבוננות בהוי' אלקינו, שבכללות ה"ז ההתבוננות בברכות ק"ש ובפרט בק"ש, אזי בא להוי' אחד, שממשיך אלופו של עולם בהח' והד' שרומזים על ז' רקיעים וארץ וד' סיטרין31. וכ"ז שייך בבחי' האלקות שבעולמות, שהוא בחי' שם אלקים. אמנם שם הוי' הוא למעלה מעולמות. וזהו גם מה שהוי' נק' שמש, וכמ"ש32 כי שמש ומגן הוי' אלקים, דכשם שאי אפשר ליהנות מהשמש כ"א ע"י מגן ונרתק, כן הוא גם בשם הוי' שהוא כמו השמש, ובלעדי המגן ונרתק דשם אלקים, לא היתה מציאות העולמות, ולא הי' ענין העבודה כמו שהוא עכשיו. וזהו שהוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי', דאף שלכאורה ה"ז מורה שיש לו שייכות לענין הזמן, הי' הוה ויהי', מ"מ אומרים שהוא למעלה מהזמן, שהוא הי' הוה ויהי' ברגע אחד (כמבואר בשער היחוד והאמונה33 ), וכן הוא למעלה מבחי' מקום, וכמו שמקום הארון אינו מן המדה34, אע"פ שהוא אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו גו'35, אלא שזהו בחי' שלמעלה ממקום כפי שבאה במקום. ומזה מובן, שמצד שם הוי' שלמעלה מעולמות לא שייך ענין ההבנה וההשגה, כי אם ענין ההודאה, באופן שמתבטל ממציאותו כו'. ואילו ענין הברכה, שהוא המשכת האור לבחי' שלמטה ממנו, ועד שמתאחד עם מציאות המקבל, הרי זה מצד שם אלקים דוקא.

ד) והנה דוגמת החילוק בין ברכה להודאה הוא גם החילוק בין תורה לתפלה, דתורה הו"ע ההבנה וההשגה, ועד לאופן של התאחדות, כמבואר בתניא36 שבידיעת התורה מתאחדים המשכיל עם המושכל ביחוד נפלא [ועד"ז בכללות ענין ההבנה וההשגה, שע"י ההתבוננות בענינים שצריך להתבונן בהם באופן שיתקע מחשבתו בחוזק37 ], וכיון שמתאחד עם הדבר, ה"ה בבחי' תוקף המציאות, ועד שנעשה למציאות חדשה. משא"כ בתפלה שצ"ל כעבדא קמי מרי'16, שהו"ע הביטול. ואף שגם לימוד התורה צ"ל בביטול, כמ"ש38 תען לשוני אמרתך, הנה (נוסף לכך שזוהי דרגא נעלית ביותר) ביטול זה גופא פועל שיהי' בתוקף המציאות, והיינו, שהביטול בתפלה (כעבדא קמי' מרי') הוא באופן שנעשה להעדר המציאות, משא"כ הביטול דלימוד התורה הוא באופן שעי"ז נעשה בתוקף המציאות דמלך (כנ"ל ס"ב), ועד שע"י שמתקשר עם נותן התורה, שהוא אמיתית המציאות, אזי נעשה למציאות אמיתית. וכללות הענין בזה, שתורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, והיינו, שנוגע המציאות דמטה שבו תהי' ההמשכה, שזהו שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא39, ולכן לימודה צריך להיות בתוקף המציאות דוקא. משא"כ תפלה ענינה העלאה מלמטה למעלה, דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס40, והיינו שמתעלה ממדרגתו ומתבטל ונעשה בבחי' העדר המציאות [ואף שבתפלה יש גם הענין דמילוי בקשת צרכיו, שענינו המשכה מלמעלמ"ט, הרי זה נעשה לאחרי התפלה, אבל התפלה גופא היא בדרך העלאה מלמטלמ"ע].

ה) וזהו איש יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר גו'. דהנה, איש יהודי הוא ע"ש ענין ההודאה, שהו"ע התפלה (כנ"ל ס"ב). ובזה גופא יש ב' בחינות41, הא', ההודאה דמודה אני מיד בקומו משנתו בבוקר, והב', ההודאה דמודים שבסוף התפלה (לאחרי ההתבוננות כו')42. והיינו, שאע"פ שעיקר מעלתו של מרדכי היתה בענין התורה, היתה אצלו גם מעלת הביטול וההודאה שבתפלה. וענין זה פעל גם על ההשגה שבתורה, שעי"ז נעשה הרמה והגבהה גם בחכמתו ותורתו, שזהו שאמרה לו אסתר, זקן שבישראל, אם אין ישראל למה הוא הפסח43, הרי שקראה לו בשם זקן שבישראל, דזקן הוא מי שקנה חכמה44, ועד שנעשה בעה"ב על התורה, וכמ"ש45 ויעבר מרדכי, שעבר על דת46, שכ"ז הוא ע"י ההעלאה שבענין התפלה דוקא. וזהו בן יאיר, בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, שדוקא עי"ז שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, ניתוסף אצלו גם בהענין דיאיר, שמורה על ענין השכל. וכן לאידך גיסא, שהענין שהאיר כו' בתפלתו נמשך ע"י התורה. וע"ד המבואר בענין התשובה, דאף שהיא למעלה מהתורה, שהרי ממלאה כל החסרונות שבתומ"צ, מ"מ, התגלות מעלת התשובה (שגם אנו יודעים זאת) היא ע"י התורה47. וזהו גם הענין דכי תשא את ראש בנ"י, שזהו"ע ההרמה וההגבהה גם בהראש, שהו"ע התורה, שנעשה ע"י התפלה.

ו) והנה הענין דכי תשא שייך גם לפורים, שהרי ביטול הגזירה דפורים (לאחרי שבנ"י היו במעמד ומצב שהושחרו פניהם כשולי קדרה48 ) הי' עי"ז שהקדימו שקליהם לשקליו49, שזהו התוכן דפ' שקלים שבהתחלת פ' כי תשא. ונוסף על השייכות דפ' תשא לפורים שבכל שנה ושנה, יש הדגשה מיוחדת בקביעות שנה זו, שבכרכים המוקפין חומה קוראים בש"פ תשא הקריאה דפורים, ויבוא עמלק וגו'50. וענין זה קשור גם עם מ"ש בהפטרה דשבת זכור, פקדתי את אשר עשה עמלק51, ששם מודגשת המעלה של קבלת עול (הודאה), כמ"ש52 הנה שמוע מזבח טוב וגו', וממשיך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם53, ולכן ניתנה מלכותו של שאול לרעך הטוב ממך54, שהו"ע מלכות בית דוד (יהודה), ובאופן שכבודי לאחר לא אתן55, עד הגאולה העתידה שתהי' ע"י משיח שהוא מבית דוד56. וזוכים לזה ע"י ההנהגה כפי שמרדכי ואסתר רצו שיתנהגו בה, להיות איש יהודי, שכופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה, ואיש יהודי, דאיש הוא לשון תוקף, כמ"ש57 כאיש גבורתו41, דהיינו הגבורה והתוקף בענין ההודאה. וזהו איש יהודי הי' בשושן הבירה, שגם בשושן הבירה יש אצלו התוקף דיהודי, שכופר בע"ז ומודה בכל התורה. ועי"ז נעשה (מ"ש בפ' תשא58 ) לכפר על נפשותיכם, ועד לאופן הכי נעלה בכפרה שנפעלת ע"י התשובה (כמבואר באגה"ת59 ), וישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין60.