בס"ד. שיחת ש"פ פקודי, פ' החודש, מבה"ח וער"ח ניסן, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש ניסן, וגם פרשת החודש, כברוב השנים, שפרשת החודש היא בשבת שלפני ר"ח ניסן (משא"כ כשר"ח ניסן חל בשבת, שאז קורין פרשת החודש בשבת ר"ח ניסן).

ובזה גופא יש ב' אופנים: (א) שר"ח ניסן חל כמה ימים לאחרי השבת, (ב) שר"ח ניסן חל מיד לאחרי השבת, כבקביעות שנה זו, שהיא כמו "ממוצע" בין הקביעות שר"ח ניסן חל כמה ימים לאחרי השבת להקביעות שר"ח ניסן חל בשבת, כי, אף שר"ח ניסן אינו חל בשבת עצמו, ולכן קורין פרשת החודש בשבת שלפני ר"ח (שבת מברכים החודש), הרי כיון שאין הפסק בין שבת לר"ח, ששבת הוא ערב ר"ח, שיש לו שייכות (וממנו נכנסים מיד) לר"ח, הרי זה ע"ד שקורין פרשת החודש בר"ח עצמו.

וע"פ תורת הבעש"ט1 שכל דבר שיהודי רואה או שומע, מהוה הוראה בעבודתו לקונו,

– וכמדובר כמ"פ2 שזהו דבר המובן בפשטות, דכיון ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"3, הרי מובן, שבכל רגע צריך לשמש את קונו, כדי להצדיק את בריאתו ברגע זה, ע"י קיום התומ"צ וכללות ההנהגה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"4 ו"בכל דרכיך דעהו"5, ולכן, כשרואה או שומע ענין מסויים בעולם (ללא השתדלותו, אלא באופן שהענין בא אליו), הרי אם הוא רק מאמין שיש בעה"ב לבירה זו6, הרי בוודאי שראיית או שמיעת הדבר אינה באקראי ח"ו, אלא שבעה"ב של בירה זו הזמין לו ענין זה, שיש לו קשר ושייכות אליו, ועד שמתאחד עמו, עי"ז שלומד ממנו הוראה בהשימוש לקונו –

יש ללמוד הוראה בעבודת ה' גם מזה שפרשת החודש היא בסמיכות ממש לר"ח ניסן, ללא הפסק בינתיים – הוראה שלמדים לא רק בנוגע לשנה זו, אלא בנוגע לכללות העבודה בכל הזמנים.

ב. ויובן ע"פ סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בקשר לחג הפסח.

ובהקדים – שחג הפסח הוא עיקר ענינו של ר"ח ניסן, "ר"ה לרגלים", "רגל שבו ראש השנה לרגלים"7, וזהו גם ענינה של פרשת החודש, שלאחרי הפסוק השני שבו מדובר אודות ר"ח ניסן, עוסקת הפרשה כולה בחג הפסח, ואעפ"כ נקראת בשם "פרשת החודש". ולכן הרי זה הזמן המתאים לסיפור בנוגע לחג הפסח.

וזה דבר הסיפור8 :

אצל הצ"צ הי' נהוג, שהחסידים האורחים שהגיעו אליו לחג הפסח, היו מקבלים את צרכי הפסח – עכ"פ הענינים הקשורים עם זכר ליצי"מ: מצה ומרור כו' – ע"י שליח מהצ"צ, והסדר הי' שלא המתינו עד ערב פסח, אלא היו מקבלים את צרכי הפסח ימים אחדים לפני הפסח, כדי שיהיו רגועים ללא בלבולים כו'.

ופעם אירע שבערב פסח הגיע החסיד ר' יחזקאל דרויער לביתו של הצ"צ, והתאונן שאין לו צרכי הסדר. ומיד נעשה רעש, היתכן?! וכששאלו את הצ"צ לפשר הדבר, השיב שבודאי שלח לו את צרכי הסדר ע"י השמש, כמו לשאר האורחים. ואז התברר, שאכן השמש הביא להר"י מה ששלח הצ"צ, אלא שכאשר הר"י – שהי' שקוע בעבודתו כו' – שמע שהצ"צ שלח עבורו דבר-מה, לא חשב הרבה, ומבלי להמתין משך זמן, אכל מיד כל מה שקיבל מהצ"צ... ואח"כ אמר, שמה ששלח לו הצ"צ אכן הועיל לו בענינים שעסק בהם באותה שעה – לימוד החסידות ועבודת התפלה כו'. ובסופו של דבר הזמין הצ"צ את הר"י לערוך את הסדר אצלו.

ג. סיפור זה – דורש ביאור:

בודאי ידע הר"י שהצ"צ נוהג לשלוח לאורחים את צרכי הסדר ימים אחדים לפני פסח; וא"כ איך עשה דבר כזה – לאכול את צרכי הסדר תיכף ומיד בשעה שקיבל אותם?!

ומסתמא ידע הר"י מה הוא אוכל – שהרי בודאי ברך לפני האכילה, וההבדל בין מצה למרור נוגע גם לברכתם!

אך הענין הוא – שהר"י הי' במעמד ומצב שלא שייך לשאול עליו קושיות, כיון שהי' בטל במציאות ("אויס מציאות"), באופן שכל מציאותו היא שהוא חסיד של הצ"צ,

– כי, כל מציאותו של יהודי אינה אלא לשמש את קונו, והרי הענין ד"ויאמינו בהוי'" קשור עם "משה עבדו", כמ"ש במכילתא9 "כל מי שמאמין ברועה נאמן כאילו מאמין במי שאמר והי' העולם" –

ולכן, כשהגיע לו דבר ששלח רבו הצ"צ, הי' ברור אצלו שדבר זה נוגע ושייך לעבודתו ברגע זה, ולכן לא המתין, אלא אכלו מיד, באופן שנעשה דם ובשר כבשרו.

ואכן רואים בפועל שהנהגה זו סייעה לו בעבודתו באותה שעה, ולא עוד אלא שהרויח גם שהצ"צ הזמינו לסדר שלו!

ד. וההוראה מסיפור זה – דכיון שסופר ברבים ע"י נשיא אודות נשיא כו', בודאי יש בו הוראה:

יש לנצל כל דבר לעבודת ה' – תיכף ומיד, ולכן, כשרואה או שומע דבר מסויים בהשגחה פרטית, הנה מיד באותו רגע עליו לנצל זאת בעבודת ה'.

והרי רואים במוחש שכאשר מעוררים על ענין מסויים ועושים זאת תיכף ומיד, אז נעשה הדבר בחיות ולהט ("שטורעם") יותר מאשר דבר שנעשה (אפילו ע"י "עבד נאמן"10, שמרגיש וחי את הענין כו', אבל) רק לאחר זמן.

וזוהי גם המעלה שבקביעות שנה זו, שפרשת החודש היא באופן שממנה באים מיד לר"ח ניסן, ללא הפסק בינתיים.

ה. וכמו"כ יש הוראה מהקביעות דערב ר"ח ביום השבת:

ענינו של ערב ר"ח הוא – בלשון הכתוב11 : "מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך", היינו, שלפני מולד הלבנה מחדש באופן ד"כזה ראה וקדש"12, נעשה מיעוט הלבנה באופן של ביטול לגמרי ("יפקד מושבך"), ועי"ז נעשה למחרת מולד הלבנה מחדש ("ונפקדת").

וענינו בעבודה – כידוע13 שערב ראש חודש (עליו נאמר14 "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה כו'") נקרא "יום כיפור קטן" [ולהעיר שהפעם היחידה שמצאתי ענין זה במאמר חסידות הוא באוה"ת15 : "ערב ראש חודש נקרא כיפור (לא "יום כיפור", אלא "כיפור") קטן"], שבו יש לערוך חשבון צדק על כללות העבודה במשך החודש שעבר, וענין זה מהוה הכנה וסיוע לכללות העבודה במשך החודש הבא.

וענין זה הוא בכל ערב ר"ח, אבל יש מעלה מיוחדת כאשר ערב ר"ח חל בשבת, שאז עושים רעש ("שטורעם") גדול יותר מערב ר"ח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמירת הפטרה מיוחדת: "מחר חודש" (ועכ"פ פסוק ראשון ואחרון מהפטרה זו).

ובהקדמה – שלכאורה יש מקום לומר להיפך, שדוקא כשערב ר"ח חל באמצע השבוע, ביום חול, שבו עסוקים בעובדין דחול, וצריך לנתק את עצמו מהם כדי לעסוק בעבודה דערב ר"ח, אזי יש צורך בסיוע מיוחד כו', משא"כ כשערב ר"ח חל ביום השבת, שמצד עצמו הוא בדרגא נעלית כו'.

אבל אעפ"כ רואים בפועל שה"רעש" מהענין של ערב ר"ח הוא דוקא כשחל בשבת – כי, כשערב ר"ח הוא ביום חול, שבו מצַוה התורה לעסוק בעניני חול, "בכל אשר תעשה"16, אי אפשר לדרוש מיהודי להתנתק לגמרי מהעולם, ולהיות במעמד ומצב ד"ונפקדת כי יפקד מושבך", וכמארז"ל17 שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן; ורק כשערב ר"ח חל בשבת, שאז נמצא יהודי במעמד ומצב שלמעלה מהעולם כו', אפשר לדרוש ממנו שיהי' אצלו הענין ד"ונפקדת כי יפקד מושבך" בכל ה"שטורעם".

והמקור לכך שיש עילוי בערב ר"ח שחל בשבת בנגלה דתורה (שהרי כל דבר מובא גם בנגלה דתורה, עכ"פ ברמז18 ) – בדברי הגמרא במסכת זבחים19 : "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי" (בתמי'), והיינו, שאע"פ שהתמידין קרבים בכל יום, מ"מ, ניתוסף בהם עילוי מצד מעלת השבת (ועד"ז בנוגע ליוהכ"פ20 ).

ו. והענין בזה:

ענינו של יום השבת – כמ"ש21 "ויכולו גו'", שהוא מלשון כליון ותענוג22, כמ"ש23 "וקראת לשבת עונג", והו"ע התענוג באלקות, שנמשך גם בתענוג כפשוטו, שזהו"ע מצות עונג שבת שמצוה לענגו בבשר שמן ויין מבושם (כמ"ש הרמב"ם24, ומובא גם בתניא25 ),

– אלא שזהו באופן שהתענוג הגשמי הוא מאלקות, כמובן גם ממ"ש הצ"צ בספר המצוות26 : "כמו ששמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבינו נ"ע בכפר פייענא בימים שלפני הסתלקותו .. על ענין האכילה בשבת (כשנעשית עליית חיצוניות העולמות) .. (ש)כל המאכלים בבוא שבת נעשים רק טוב ולכן א"צ לבירור, אלא כוונת האכילה היא להעלות הטוב למעלה מעלה כו'" –

וענין התענוג הוא במשך כל המעת-לעת דיום השבת, ואפילו בעת השינה, וכדאיתא בילקוט ראובני27 ש"שבת" ר"ת שינה ב.שבת תענוג, ועאכו"כ שעניני העבודה הם באופן של תענוג.

ומזה מובן שכאשר ערב ר"ח חל בשבת, נעשית גם העבודה דערב ר"ח – ענין הביטול ד"יפקד מושבך" – באופן של תענוג.

וההסברה בזה – דלכאורה אינו מובן: איך יכול להיות ענין של ביטול באופן של תענוג, בה בשעה שתענוג ענינו התרחבות והתפשטות עד בלי גבול – ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו28 (לבעל ההילולא דב' ניסן) בענין "עבד נאמן", שאף שענינו של עבד הוא ביטול וקבלת עול, יש אצל עבד נאמן גם ענין של תענוג באופן של התרחבות והתפשטות, אלא שהתענוג והתרחבות והתפשטות אינם שלו, אלא של האדון, כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות האדון, ולכן גם התענוג שלו הוא תענוג האדון (שלא נשאר אצלו, אלא נמשך גם אצל העבד, שבטל אליו באופן שזוהי כל מציאותו).

ובנוגע לפועל – "טאַפּאָרו דאַ פּלאַחו"29 – צריך יהודי לדעת שהוא עבד של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והיינו, שהוא עבד שעבודתו היא מתוך ביטול וקבלת עול, אבל זהו באופן ש"עבד מלך מלך"30 (לא רק "כמלך"31 ), שלכן, גם ענין הקבלת עול אינו בתנועה של צמצום, כיווץ ונפילת הרוח כו', אלא באופן שעבודתו חדורה בכל עשר כחות נפשו (האלקית והבהמית) באופן של התרחבות והתפשטות, ומתוך תענוג.

ז. ונוסף על כללות הענין ד"מחר חודש", ישנה נקודה נוספת – שזהו ערב ר"ח ניסן, עליו נאמר32 "החודש הזה לכם ראש חדשים גו'", "חודש של גאולה"33, שזהו ענין נעלה יותר, כפי שיתבאר לקמן.

* * *

ח. כפי הנראה – צריך להסביר כל דבר באותיות פשוטות עד למטה מטה34 :

כשאומרים ליהודי שצ"ל הענין של קבלת עול,

– ובלשון המשנה35 : "שיקבל עליו עול מלכות שמים", ויתירה מזה, כהוספת הגמרא36 : "שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה", ולא די בכך, אלא צ"ל גם "מקבל עליו עול מצוות"35, כי, אע"פ ש"רחמנא לבא בעי"37, הרי כיון ש"לבא פליג לכל שייפין"38, צריך הדבר לבוא לידי ביטוי בקיום המצוות בפועל –

ובאופן שביחד עם ענין הקבלת עול יהי' אצלו גם ענין של תענוג – טוען הוא שקב"ע ותענוג הם ענינים הפכיים, כיון שקב"ע הו"ע של ביטול וצמצום, ואילו תענוג הו"ע של הרחבה והתפשטות.

ועל זה מסבירים לו, שע"י הביטול והצמצום דקב"ע הרי הוא מגיע להתרחבות והתפשטות התענוג, דכיון ש"עבד מלך מלך", נעשית אצלו תכלית השלימות כמו אצל מלך (הקב"ה), עד לענין התענוג.

וגם כשטוען שאי אפשר שב' ענינים אלו יהיו אצלו בבת אחת – הנה המענה על זה, ע"פ מאמר הזהר39 שהובא בתניא40 : "בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא",

אלא שבזה גופא, יש מי שזוכה שיוכלו להיות אצלו שני הענינים בבת אחת, וגם מי שאינו זוכה לכך, הרי גם אצלו יכולים להיות שני הענינים בזמנים שונים, כך, שגם בשעה שעוסק בקו אחד, יודע שתובעים ממנו גם את הקו השני, אלא שעכשיו הוא אוחז בהתחלת העבודה, ולכן עבודתו היא רק בקו אחד, אבל בהמשך העבודה יגיע בודאי גם לקו השני,

ועד"ז בנדו"ד, שאע"פ שבהיותו בהתחלת העבודה אי אפשר שיהי' אצלו ענין הביטול והקב"ע ביחד עם ענין התענוג, הנה גם בשעה שעוסק בעבודתו מתוך קב"ע, יודע שביחד עם זה תובעים ממנו גם ענין התענוג, ובסופו של דבר יגיע גם לזה.

אך אין הכוונה שעבודתו מתוך קב"ע היא כדי שיגיע אח"כ לעילוי והשלימות של ענין התענוג – שהרי עבודה כזו היא "על מנת לקבל פרס", ועל זה אמרו41 "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", וכמבואר בזה42 ש"פרס" הוא מלשון פרוסה בלבד כו'; עבודתו מתוך קב"ע היא בגלל שזה מה שדורשים ממנו, ולכן עוסק בזה, אלא שיודע שעבודה זו פועלת ומביאה גם את העילוי והשלימות של ענין התענוג.

ולאמיתו של דבר, שלימות התענוג של יהודי – שאינו מציאות לעצמו, אלא עומד בתנועה של ביטול וקב"ע.

וכמו בענין הקדמת נעשה לנשמע43, שההתחלה היא אמנם באופן של "נעשה", אבל לאח"ז מגיע גם לענין ד"נשמע", הבנה והשגה, ועד לענין התענוג, שהרי התגלות עתיק בבינה44, ועד לענין ד"תומת ישרים תנחם"45, ע"ד "ישר יחזו פנימו"46, שנעשה מציאות אחת עם הקב"ה.

ט. וההוראה מזה:

כשבאים ליהודי ואומרים לו (ועד"ז כשיודע בעצמו) שתובעים ממנו ענין של קב"ע – כפי שתורת-אמת קוראת זאת בשם "עול", כדאיתא בזהר47 (ומבואר בארוכה בתניא48 ) "כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא כו'" – צריך לידע שאין זה עול שפועל כיווץ וצמצום, אלא עול שמביא לידי תענוג והתרחבות אמיתית.

וכאשר שואל מניין יש לו הכח לזה – אומרים לו, "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"49 :

רואים במוחש עשרות דורות של יהודים שהתנהגו באופן של קב"ע, ועי"ז נעשתה אצלם התרחבות אמיתית, כולל גם התרחבות אמיתית בחיים גשמיים, כך, שזהו דבר ברור, בדוק ומנוסה.

וזוהי הנתינת כח שיהי' כן גם אצלנו, כיון שענין זה נמשך ובא באופן של ירושה לנו מאבותינו,

ועד שנעשה אצל כל אחד באופן ד"זה א-לי ואנוהו"50, והיינו, לא רק באופן ד"אלקי אבי"50, אלא גם באופן ד"זה א-לי", כי, אע"פ שההתחלה היתה מ"אלקי אבי", הרי זה נמשך גם באופן ד"זה א-לי". – ביצי"מ הי' הסדר שתחילה נאמר "זה א-לי", ואח"כ "אלקי אבי", וכמארז"ל51 שהתינוקות שנולדו במצרים "הם הכירוהו תחילה", אבל בזמן הגלות, הנה מצד ההעלם וההסתר כו', הסדר הוא שתחילה צ"ל "אלקי אבי", ואח"כ נעשה גם "זה א-לי".

*

י. נוסף על כללות ההוראה מהקביעות דער"ח בשבת, ששייך בכל ערב ר"ח – יש לבאר גם העילוי המיוחד שישנו מצד ר"ח ניסן:

בנוגע לעילוי של חודש ניסן לגבי שאר החדשים – "החודש הזה לכם ראש חדשים וגו'" – איתא במדרש33: "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים וכו'".

והענין בזה:

גאולה ממצרים ענינה יציאה ממדידה והגבלה, כי, מצרים הוא מלשון מיצר וגבול, מדידה והגבלה, שזהו ענינו של העולם, שהוא במדידה והגבלה, ולא שייך בו ענין של בלי גבול, שלכן, כשהי' אוא"ס (בלי גבול) ממלא כל מקום החלל לא הי' מקום לעמידת העולמות52, ורק ע"י צמצום הראשון התחילה נתינת מקום למציאות העולם באופן של מדידה והגבלה; ומזה מובן שהגאולה ממצרים ענינה יציאה מהמדידה וההגבלה של מציאות העולם ("אויס וועלט"), ולא רק בנוגע לבנ"י עצמם, אלא גם בנוגע לעולם, שהרי הענין דקביעת החדשים (ר"ח) נוגע לכל העולם.

והחידוש שבזה הוא גם בנוגע למציאות העולם כפי שניכר בו שהוא "עולמו." של הקב"ה, ובאופן ש"בחר הקב"ה בעולמו", היינו, עולם שיש בו מעלת הבחירה, ואעפ"כ, הרי זה ענין של מדידה והגבלה, "מצרים"; ואילו "כשבחר ביעקב ובניו" ניתוסף ענין נעלה יותר – "ר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים", למעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.

וזהו גם מה שמצינו במ"ת – שאז הי' ענין הבחירה ד"בחר ביעקב ובניו", "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו'"53 – שמיד בהתחלת עשה"ד נאמר54 "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכמבואר בדרושי חסידות55 בתירוץ השאלה56 מדוע נאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא נאמר "אשר בראתי שמים וארץ", שהענין של יצי"מ הוא נעלה יותר אפילו לגבי בריאת העולם.

ויש להוסיף ולהעיר, שבנוגע לשאלה למה לא נאמר "אנכי גו' אשר בראתי שמים וארץ", מאריכה תורת החסידות בביאור המעלה שבבריאת שמים וארץ, אף שלכאורה אפשר להסתפק בהזכרת השאלה בקיצור, ולהאריך בביאור העילוי דיצי"מ – כי, ככל שתגדל המעלה שבבריאת שמים וארץ, תגדל יותר הפלאת המעלה שביצי"מ גם לגבי גודל המעלה שבבריאת שמים וארץ.

יא. וההוראה מזה:

כשיהודי פועל על עצמו, וכן על אחרים, לקבל עול מלכות שמים ועול מצוות, עד שנעשה לומד תורה ומקיים מצוות כדבעי למהוי – יכול לחשוב שדי בכך שמתנהג ע"פ הוראת השו"ע, כפי שלומד עכ"פ ב"קיצור שולחן ערוך" (ומה גם שכבר תורגם באופן ד"באר היטב" "בשבעים לשון"57, שהרי העיקר הוא התוכן כו'), ושוב לא דורשים ממנו יותר מזה.

ועל זה אומרים לו, שכל זמן שעבודתו היא במדידה והגבלה, הרי זה עדיין בגדרי העולם, ועד כפי שהעולם הוא בשלימותו, כפי ש"בחר הקב"ה בעולמו"; אך לא זה הוא החידוש שנפעל ע"י עבודתו של יהודי – "משבחר ביעקב ובניו", שאז "קבע בו ר"ח של גאולה", "הוצאתיך מארץ מצרים" – שצ"ל באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

והענין בזה – שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן ד"בכל מאדך"58, שעבודה זו דוקא נקראת "עושין רצונו של מקום"59, היינו, שממשיכים רצונו ית' בעולם, וגם פועלים רצון חדש כו'60, משא"כ כאשר העבודה היא במדידה והגבלה, הרי זה נקרא ש"אין עושין רצונו של מקום"59.

ובאותיות פשוטות – שאין להסתפק בלימוד התורה וקיום המצוות ע"ד הרגיל, במדידה והגבלה, שזהו עדיין בגדרי העולם, ששייך גם לאינו-יהודי, שגם הוא עוסק בעניני חכמה (ולא רק חכמות חיצוניות, אלא גם בחכמת התורה – בענינים השייכים למצוות בני-נח), וגם נותן צדקה (ש"שקולה כנגד כל המצוות"61, "ובכל תלמוד ירושלמי נקראת בשם מצוה סתם"62 ), אלא העבודה צריכה להיות באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – ללמוד יותר מרגילותו63, עי"ז שגוזל כמה דקות מזמן השינה כדי להוסיף בלימוד התורה, ועד"ז בנוגע לנתינת צדקה יותר מרגילותו64, וכיו"ב בשאר המצוות.

וענין זה מתבטא גם בכך שתובעים מיהודי שעבודתו צריכה להיות בב' קוין הפכיים – באופן של קבלת עול ומתוך תענוג (כנ"ל בארוכה); ועד"ז תובעים ממנו עמידה בתוקף – כמובא מיד בהתחלת השו"ע65 הענין ד"הוי עז כנמר .. וגבור כארי"66, וביחד עם זה צ"ל אצלו תכלית הביטול, "כיונה תמה", כדאיתא במדרש67 שלגבי אוה"ע "הקב"ה מגבירן לישראל ונעשין בפני האומות כחיות .. אבל אצל הקב"ה נעשים כיונה תמה ושומעין לו כו'".

יב. ויש ללמוד הוראה נוספת – מזה שהענין ד"בכל מאדך" (עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה) נאמר מיד בפרשה ראשונה דק"ש:

לכאורה אינו מובן: כיון שסדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד, הי' ראוי להקדים תחילה הפרשה שבה נאמר רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם"68, ורק לאח"ז תבוא הפרשה שבה נאמר גם "בכל מאדך"?

אך הענין הוא, שכשמדובר אודות בנ"י ("בחר ביעקב ובניו"), לא פוחדת התורה לומר מיד את האמת כמו שהוא, כפי שהענין הוא לאמיתתו – שתחילה הי' גילוי אוא"ס הבלי גבול, ורק לאח"ז הי' הצמצום כו', ובהתאם לכך, צריך יהודי לדעת מיד בהתחלת עבודתו שנדרשת ממנו עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – "בכל מאדך", שלכן נזכרת מיד בפרשה ראשונה דק"ש, עוד לפני פרשה שני' שבה נזכרת רק העבודה ד"בכל לבבכם ובכל נפשכם".

ואע"פ שבעבודה בפועל הסדר הוא מן הקל אל הכבד, תחילה "בכל לבבך ובכל נפשך" ואח"כ "בכל מאדך", מ"מ, גם כשאוחז עדיין בדרגא ד"בכל לבבך ובכל נפשך", ה"ה יודע שהתכלית היא שמזה יבוא לדרגא ד"בכל מאדך",

– וכמו בענין הקב"ע ותענוג, שגם בהתחלת העבודה שהיא באופן של קב"ע, יודע הוא שהתכלית היא לבוא לענין התענוג (כנ"ל ס"ח) –

ומצד זה, הנה גם העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" היא באופן נעלה יותר מאשר העבודה ד"בכל לבבכם ובכל נפשכם" (ולא כפי שיכולים לחשוב שהענין ד"בכל לבבך ובכל נפשך" הוא באותו אופן כמו הענין ד"בכל לבבכם ובכל נפשכם"), כי, כשיודעים מלכתחילה שהתכלית היא לבוא ל"בכל מאדך", אזי גם העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" היא בהתאם לכך.

יג. וזוהי כללות ההוראה שלמדים מר"ח ניסן ("ראש חדשים ראשון .. לחדשי השנה"), "חודש של גאולה" – שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של יציאה ממיצרים וגבולים, למעלה ממדידה והגבלה של גדרי העולם.

אך מובן, שאין הכוונה שצריך לבטל את מציאות העולם, אלא שבעולם גופא צריך להמשיך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה.

והענין בזה69 – שבודאי צריכה להיות מציאות העולם, ומה גם שהעולם נקרא בשם "גן", כמ"ש70 "באתי לגני", שזהו מקום שהולכים לטייל בו לשם תענוג. ורק בגלל שרצונו של הקב"ה שיהי' ענין של עבודה, כדי לגלות את מעלת בן המלך כו'71, לכן יש בעולם העלם והסתר על אלקות, שצריך לבטלו, ולהביא את העולם למעמד ומצב של שלימות, ולא רק כפי שהקב"ה "בחר בעולמו", אלא כפי שניתוסף "משבחר ביעקב ובניו", ש"קבע בו ר"ח של גאולה" – למעלה ממדידה והגבלה.

ולהעיר, שזהו כללות החילוק בין הגישה של תורת המוסר לגישה של תורת החסידות – על יסוד תורת הבעש"ט הידועה72 על הפסוק73 "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות (לא באופן של ביטול ושבירת הגוף, אלא) דוקא ביחד עם הגוף, לבררו ולזככו כו', שדוקא עי"ז ניתוסף יתרון אצל נפש האלקית כו',

וכהסיפור74 אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהפשיל שרוולו והראה על ידו75 באמרו בנוגע למעלת הגוף, שבשבילו (בשביל בשר ועצמות אלו) "שפכו" ריבוי תומ"צ,

ועד כדי כך גדלה מעלת הגוף, שהבחירה בבנ"י במ"ת היא בנוגע לגוף, כפי שמבאר רבינו הזקן76 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון (שאומרים בברכות ק"ש, וכדאיתא בשו"ע77 שבפיסקא זו צריך לכוין על מ"ת) הוא הגוף כו'".

ובהתאם לכך הוא גם כללות החידוש דמ"ת, שאז בטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה78, כמ"ש "וירד ה' על הר סיני"79, "ואל משה אמר עלה אל ה'"80 – לפעול למטה בעולם דוקא, וכאמור, שבעולם עצמו צריך להמשיך הענין ד"ר"ח של גאולה", שזהו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה.

ומר"ח ניסן נמשך ענין זה בכל ימי חודש ניסן (ובפרט ע"פ מ"ש בשל"ה81 ש"החודש כולו הוא ראשי חדשים כי כל יום ויום הוא כראש חודש"), באופן ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"82, ועד שע"י מעשינו ועבודתנו בסיום זמן הגלות פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, כמארז"ל83 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", מיד בהתחלת חודש ניסן.

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים.

* * *

טו. הסדר הרגיל הוא לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע, ולפעמים מתעכבים על ענין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא שרש"י אינו מבאר על אתר, ובהכרח לומר שענין זה מובן מעצמו, או שמובן ע"פ פירוש רש"י שלפנ"ז, שלכן לא צריך רש"י לחזור ולבארו – כמדובר כמ"פ אודות גודל הדיוק בפירוש רש"י (כמ"ש החיד"א84 ) הן באופן דלא חסר והן באופן דלא יתיר כו'.

וכמו הציווי בנוגע לכללות התורה: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"85 – דלכאורה אינו מובן: בשלמא ענין של גרעון הוא דבר שלילי, אבל מה החסרון בענין של הוספה – דכיון שזוהי תורת ה', הרי היא בודאי בתכלית השלימות, שלא חסר בה דבר, ו"כל המוסיף – גורע"86.

[ולכן יש צורך בביאור בנוגע למצוות דרבנן שאין זה ענין של הוספה87 – דלכאורה, אף שצריך לקיימן מצד הציווי ד"לא תסור גו'"88, הרי ציווי זה הוא רק בנוגע אלינו, אבל עדיין נשאלת השאלה איך יתכן ענין של הוספה בתורה? – אם בגלל שזהו רק גדר וסייג למצוות התורה, או כפי שמבואר באגה"ק89 ש"ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן .. אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג כו'" (שלכן מספר המצוות הוא תרי"ג, ולא תר"ך, אותיות כתר)].

וכן הוא גם בנוגע לפירושי התורה המכוונים כו', שהם באופן שאין בהם לא חסר ולא יתיר.

טז. הביאור90 מדוע לא צריך רש"י לפרש טעם הכפלת סיפור עשיית המשכן וכליו בפרשיות ויק"פ (שכבר נאמר בפרשיות שלפנ"ז), אף שהכתוב הי' יכול לומר בקיצור ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה91 – כיון שכבר פירש בפ' חיי שרה92 בנוגע ל"פרשה של אליעזר" ש"כפולה בתורה" לפי ש"יפה שיחתן כו'", ומזה מובן גם בנוגע להכפלת סיפור עשיית המשכן, מצד גודל חביבות המשכן אצל הקב"ה.

ואף שבפ' חיי שרה מדובר אודות "שיחתן של עבדי אבות", הנה העיקר בזה (לא היתרון של "עבדי אבות" על "בנים"93, אלא) הדגשת העילוי והחביבות של "שיחה" לגבי "תורה", כבפרשיות אלו, שאין בהם ציווי חדש (תורה), כי אם "שיחה" שמבטאת גודל חביבות המשכן.

וענין זה מרמז רש"י בהזכרת שם בעל המאמר, "רבי אחא", שדריש94 "ודברת בם"95 (לא כהדעות: "בם ולא בתפלה"96, "בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים", אלא) "עשה אותן קבע כו'", והיינו, שאינו שולל "דברים אחרים", שאינם דברים בטלים, אבל אינם "תורה" (ציווי ודין), כי אם "שיחה" (סיפור ודברי התעוררות כו')97 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 458 ואילך.

יז. ויש להוסיף ולהעיר, שכללות ענין עשיית המשכן שייך ליום הש"ק זה, ערב ר"ח ניסן98 :

בנוגע לר"ח ניסן – נאמר בפרשתנו99 : "וידבר ה' אל משה לאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש (ר"ח ניסן) תקים את משכן אוהל מועד". וכיון שבר"ח ניסן הוצרכו להקים את המשכן בפועל, הרי מובן שהציווי על זה הוצרך להיות משך זמן לפנ"ז, ובפשטות – הי' זה בערב ר"ח, שהוא הכנה לר"ח, ע"ד שהציווי הוא הכנה ו"ערב" לעשי' בפועל.

ובפרט שבערב ר"ח עצמו עומדים עתה לאחרי חצות היום, בזמן של "רעוא דרעוין"100, ששייך כבר למחרתו – ר"ח ניסן, כפי שהדבר מתבטא בכך שבמנחה אין אומרים "צדקתך צדק"101.

וע"פ הידוע בענין "הימים האלה נזכרים ונעשים"102, שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי, אזי חוזרים ו"נעשים" אותם ענינים – הרי מובן שבכל שנה בר"ח ניסן נעשה הענין דהקמת המשכן, לאחרי ההכנה לזה בערב ר"ח ניסן.

ועוד ענין בנוגע לערב ר"ח ניסן – דכיון שלפני הקמת המשכן בר"ח ניסן היו שבעת ימי המילואים (החל מכ"ג אדר), נמצא שערב ר"ח (כ"ט אדר) הוא גמר ושלימות שבעת ימי המילואים.

והענין בזה:

החילוק בין שבעת ימי המילואים לר"ח ניסן – שבשבעת ימי המילואים היתה עבודת המטה באופן של אתערותא דלתתא (ובפרט ע"פ שיטת רש"י שהקמת המשכן בשבעת ימי המילואים לא היתה ע"פ ציווי מפורש, כפי שנתבאר בארוכה בלקו"ש השבועי103 ), ואילו בר"ח ניסן הי' הגילוי מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא.

והרי ידוע שיש עילוי בעבודת האדם גם לגבי הגילוי מלמעלה, וכמארז"ל104 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", ועוד זאת, שגם הגילוי מלמעלה בא ע"י הקדמת עבודת האדם, והיינו, שע"י עבודתו בקב שלו נמשכים התשעה קבין של חבירו באופן שגם בהם ישנו העילוי שמצד עבודת האדם (שלו)105.

ועפ"ז מובן שבערב ר"ח ניסן, ובפרט לאחרי חצות היום, בסמיכות לר"ח ניסן, ישנם ב' המעלות – הן גמר ושלימות העילוי שבעבודת האדם, והן המשכת הגילוי מלמעלה.

וזוהי הנתינת כח על כללות העבודה – שהרי גם בכל ענין פרטי מעניני תומ"צ ישנם ב' הענינים דעבודת האדם וההמשכה מלמעלה,

– והיינו, שיש עילוי בעבודת האדם כשלעצמה, גם לולי ההמשכה והגילוי מלמעלה, וע"ד "אילו נצטווינו לחטוב עצים כו'"106, שגם אז היו עושים זאת בכל ה"שטורעם", ועאכו"כ כשישנו גם העילוי שע"י הגילוי וההמשכה מלמעלה –

אלא שזהו בנוגע לענין פרטי זה, ואילו במשכן הרי זה בנוגע לכללות ענין העבודה וההמשכה מלמעלה, כיון שהמשכן הוא כללות ענין עבודת האדם – "ועשו לי מקדש", וכללות ענין הגילוי וההמשכה מלמעלה – "ושכנתי בתוכם"107.

ומכל זה מובן גודל החביבות שבענין המשכן, שדוקא על ידו נפעל הענין ד"ושכנתי בתוכם", אף שכבר הי' לפנ"ז ענין התומ"צ שבפרשיות יתרו ומשפטים כו'; ודוקא על ידו נפעלה הכפרה על חטא העגל (שהי' חטא כללי) באופן ד"סלחתי כדברך", בשמחה ובלב שלם108, ועד כדי כך, שתמורת זה שתחילה נאמר "ושלחתי לפניך מלאך גו' כי לא אעלה בקרבך"109, נעשה הענין ד"פני ילכו"110, "כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך .. ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"111.

יח. בהערות אאמו"ר112 מתעכב על מאמר הזהר113 בנוגע לעשיית המשכן ע"י בצלאל ואהליאב, ש"בצלאל מסטרא דימינא הוה .. אהליאב .. מסטרא דשמאלא", "דהא מתרין סטרין אלין אתעבד משכנא, ואתתקן בהו לאתקשרא בהו כו'", ומבאר "הג' לשונות אתעבד אתתקן אתקשר" ע"ד הקבלה.

וכמדובר כמ"פ שמצד צמצום הנייר והדיו כתב אאמו"ר הערותיו בקיצור, בסמכו על כך ששאר הענינים יבינו לבד, על יסוד ביאוריו או ע"פ המבואר בחסידות במקומות אחרים, ועד לביאור פשטות הענינים.

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

יט. כללות ענינו של חודש ניסן קשור עם יציאת מצרים, והיינו, שאע"פ שיצי"מ בפועל היתה בחג הפסח, נקרא חודש ניסן כולו "חודש של גאולה", וכמודגש גם במארז"ל83 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" – לא בט"ו ניסן דוקא, אלא בניסן סתם.

והענין בזה:

יצי"מ הו"ע שלמעלה מסדר הנהגת העולם ע"פ טבע (כאמור לעיל (ס"י) בנוגע למ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ) – הנהגה באופן של נסים, ובנסים גופא – שיש בהם כמה דרגות: נס המלובש בטבע, נס גלוי שלמעלה מהטבע, "נס בתוך נס"114 וכו' – "נסי נסים"115,

ועד כדי כך, שאפילו בנוגע למעלת הנסים דלעתיד לבוא [שאז תהי' הנהגת הטבע גופא באופן נסי116, כמ"ש117 "וגר זאב עם כבש וגו'"], נאמר118 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אשר, גם לפירוש הזהר119 שלעתיד לבוא יהיו "נפלאות" אפילו לגבי הנסים דיצי"מ, הרי מזה גופא מובן גודל מעלת הנסים דיצי"מ.

וזהו גם ענינו של חודש ניסן – כמובן מדברי הגמרא115 שהרואה בחלום שם שיש בו נו"ן, "נס נעשה לו", ואם רואה שם שיש בו שני נוני"ן, "נסי נסים נעשו לו".

ומזה מובן, שבבוא ר"ח ניסן שקשור עם הענין דיצי"מ, צריכה להיות הנהגת האדם באופן של יציאה מהגבלת העולם כו', שכן, יצי"מ אינה ענין חד-פעמי, אלא ענין שחוזר ונשנה בכל שנה, ובאופן שנמשך על כל השנה כולה, כמו הענין וכל ה"רעש" דמ"ת בחג השבועות, שישנו גם בכל השנה כולה, שלכן אומרים בברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה120.

ובפשטות – שיהודי נמצא במעמד ומצב של חירות מכל עניני העולם שיכולים לבלבלו כו', ואין לך דבר בעולם שיוכל לשלוט עליו, כיון שכל מציאותו היא השעבוד להקב"ה, כמ"ש121 "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", "ולא עבדים לעבדים"122.

כ. ובהמשך לזה – כאן המקום להזכיר אודות הענין של "מיהו יהודי":

ובהקדמה – שכל אדם מטבעו רוצה להיות ברשות עצמו, ולא להיות משועבד למישהו אחר, כך, שאם הוא רק אדם בעל שכל, הנה בהיותו במצב של שעבוד, צריך לרצות לצאת מהשעבוד, ובודאי לא להיפך כו'.

אלא שכאן מתערבת הסכלות של היצה"ר, "מלך זקן וכסיל"123 – לא "זקן זה שקנה חכמה"124, כי אם "זקן" שהוא פשוט "עובר בטל"... ולא סתם "כסיל", אלא תכלית הסכלות, אלא שאעפ"כ הוא "אומן במלאכתו"125, לפתות את פלוני לקבל ההצעה שמציעים לו להיות "עבד נרצע"...

ובזה גופא – לא עבד לאדונים גדולים וחשובים, אלא "עבד לעבדים", שהרי אצלם גופא מדובר רק אודות עקשנות ואינטרסים אישיים בלבד, ואעפ"כ, מסכים להיות "עבד נרצע", ובלבד לשבת יחד עם "בכור השפחה אשר אחר הריחיים"... ולא עוד אלא שמשתדל ורודף אחרי זה – היפך טבעו של אדם!

ומה גם שנוסף לכך שעושה זאת לעצמו, הרי הוא גורר ("שלעפּט אַריין") לענין זה גם אחרים, החל משכירו ולקיטו, וגם את אביו וזקנו, ואבי זקנו וכו', נשמות שבג"ע מהדורות שלפנ"ז, כו"כ דורות שמסרו נפשם בפועל על קידוש השם עבור ענינים אלו, עד לדור שהי' במעמד הר סיני ושמע מהקב"ה "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם", "ולא עבדים לעבדים"; את כולם הוא "מוכר" ומכניס לתוך ה"בוץ" שבו הוא נמצא!

ומה הוא מקבל תמורת זה – "כסא"!... אבל איזה כסא – לא כסא שעליו יושב האדם, אלא להיפך: כסא שיושב על ראש האדם! בדרך כלל יושב האדם על הכסא באמצעות החלק התחתון של הגוף, אבל כאן, הכסא יושב על ראשו, היינו, שהכסא הוא בעה"ב עליו, על השכל, הרצון והתענוג שלו, שכולם נזרקים ומושלכים תחת הכסא!...

הוא "עבד נרצע" שהולך ומכריז "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי"126, בה בשעה שהאדון האמיתי – הקב"ה – לא מסכים לכך, אשתו לא מסכימה לכך, ובניו לא מסכימים לכך; היחיד שחפץ בכך הוא ה"מלך זקן וכסיל"!...

ואח"כ מצוה על שכירו ולקיטו שישתדלו לארגן שישלחו לו מכתבי ברכה ותודה כו', ויכריזו "הידד, יחי העבד"!... – הם לא יכולים להכריז "יחי האדון", שהרי כולם יודעים שהוא "עבד", ולכן מכריזים "יחי העבד"!

כא. ובגלל זה הוא הולך ומסתבך באמירת שקרים – היום כך ולמחרת כך, שכן, אמת – ישנה רק אחת, אבל שקר – אפשר לומר ריבוי שקרים עד בלי גבול, ועד לשקר שנתחדש ביום ששי האחרון,

– הנני מדייק לומר יום ששי, כיון שלא יודעים איזה המצאות נפלו לו לאחרי כן, ביום ששי אחר הצהרים או ביום השבת!... –

שיצא בהצהרה לפרסם בכל קצוי תבל, שאכן אירע שכמה גוים נרשמו בתור יהודים, אבל הדבר נעשה שלא בידיעתו!

מה פירוש "שלא בידיעתו" – הרי זה כבר שלש שנים שמרעישים על כך, והוא זה שאמור להיות ה"אחראי" שכביכול יש לו דעה וביכלתו לשנות כו', וא"כ, איך נעשה דבר שלא בידיעתו?! ואם אכן אירע הדבר שלא בידיעתו, אולי יש מקרים נוספים שאירעו שלא בידיעתו?!...

בתחילה אמר, שרישום גוים בתור יהודים הוא "הישג דתי", זאת אומרת, שככל שרושמים מספר גדול יותר של גוים [ומבזבזים על כל אחד מהם 30.000 דולר, ונותנים לו כל מיני זכויות וכו'], אזי ה"הישג דתי" הוא גדול יותר!...

אך כאשר העומד על גביו אמר לו ששקר גדול כזה הוא כבר יותר מדי... (ומה גם שהגוי אינו רוצה בכך) – התחיל להכריז שבפועל לא רושמים גוים בתור יהודים, מלבד מה שאירעו 4-5 מקרים בודדים. וכאשר טענו שגם זה דבר בלתי רצוי הדורש תיקון, שינה את דבריו ואמר שצריך לפרסם שאין אפילו מקרה אחד של רישום גוי כיהודי!

וכאשר הגישו לו רשימה מפורטת של 160 גוים שנרשמו כיהודים, השיב, שיערוך חקירה ודרישה בדבר – לא חקירה ודרישה איך אירע הרישום הכוזב, אלא חקירה ודרישה איך אירע הדבר שהתפרסמה הרשימה שהיתה מונחת רק בלשכתו!...

ולאחרי שנתעורר רעש על זה – נפל על המצאה חדשה, שכל המקרים שברשימה הנ"ל אירעו לפני שהוא התמנה לשר הפנים! הוא יודע שבכל רישום מופיע תאריך מדוייק, כך, שיכולים לברר את האמת... אבל אעפ"כ, עד שיבררו יעבור בינתיים משך זמן (גם אם הוא זמן קצר, חמש דקות בלבד) שבו יוכל לישב על הכסא... ומוסיף לקוות שאולי עד אז ישכחו מכל הפרשה.

[וכפי שאכן אירע לאחרי שהתעורר מישהו [אחד מהשמאלנים או מהימניים או מישהו שבאמצע] – לאו דוקא בגלל שאיכפת לו מעניני דת, אלא בגלל שלא הי' יכול לסבול יותר את כל השקרים הנ"ל – והטריח את עצמו להגיש לכנסת "שאילתא" (כפי שנקראת שם) נגד השר שהכריז שאין שום מקרה של רישום כוזב, באמרו, שיש לו שם עם כתובת ותאריך כו' (לאחרי שהנ"ל נתמנה לשר הפנים) – אזי קם אחד שבחייו הפרטיים הוא אדם דתי, וחפר ומצא חוק שאסור לבייש אדם ב"כנסת" ע"י הזכרת שמו [כבנדו"ד, שמזכירים שמו של פלוני כדי להוכיח שאכן אירע כזה מקרה], ובגלל זה דרש להסיר את השאילתא [אף שבעצם אפשר לברר זאת גם ללא הזכרת שם, או שלא להכריז את השם ב"כנסת"], ואז החליטו להקים ועדה כו', ובינתיים "קברו" את השאילתא הנ"ל].

ועד"ז כשאומרים לו שגם אם בפועל אין מקרים של רישום גוים כיהודים, הרי ישנו פס"ד של רבנים שאסור לשבת בממשלה – אזי עונה, שלא קיים כזה פס"ד, בידעו, שאין החי מכחיש את החי127, ואפשר לברר זאת, לטלפן אל הרב ולשאול אותו ולשמוע ממנו שאכן ישנו פס"ד כזה, וכל זה – כדי להרויח איזה משך זמן שבו יהנה מכבוד המדומה שע"י ישיבה על הכסא!

ואע"פ שב"כבוד" זה מתערב גם ענין של בזיון, ולא רק בזיון שלו, אלא בזיון של היהדות כולה [לאמיתו של דבר אי אפשר לבזות את היהדות, אבל הצרה היא שהם מדברים כביכול בשם העם היהודי], ועד שהכבוד בטל בששים לגבי הבזיון – מוכן הוא לקבל את כל הבזיון בגלל שנדמה לו שהוא מקבל "כבוד"!

כב. ועוד עוולה חמורה בענין הנ"ל, שלא היתה אף פעם בדברי ימי העולם, אפילו אצל מקולקלים שבאומות:

בנוהג שבעולם, אפילו אצל הקומוניסטים, סטאַלין וכו', שכאשר הי' מגיע מכתב מ"רבינער", או להבדיל מ"גלח", היו מקבלים איזה מענה. – המענה הי' יכול להיות אמנם במילים חריפות ("אַ זידל וואָרט") כו', אבל בכל אופן הי' איזה מענה, אם מצד דמוקרטיא או מצד סוציאַליזם וכיו"ב.

ואילו בנדו"ד, היתה פני' של 1500 רבנים ומנהיגים בישראל אל ראש הממשלה בקשר לתיקון החוק, ולמרות שכבר עברו שנתיים ימים, הנה עד היום הזה לא נתקבל שום מענה! – הי' רק אישור מהמזכירות שהמכתב נתקבל, ותו לא. וגם לאחרי שלא התעצלו ושלחו מכתב נוסף, לא קיבלו מענה!

היא (ראש הממשלה) לא מוצאת לנכון לענות על המכתב. וזאת, בה בשעה שיש לה זמן עבור כל הענינים, ללכת לטייל, לבקר בתיאטרון וכיו"ב, ועד ללכת לבקר אצל אבי אבות הטומאה! ומוסיפה להתפאר בכך שבמשך כל זמן שיחתם לא הסירה את עיני' ממנו – בידעה שהוא זה שבגללו נהרגו עשרות אלפי יהודים, ואעפ"כ הולכת לבקר אצלו, ואח"כ הוא מבזה אותה כו'.

כג. ובנוגע לכל האמור לעיל – אין פוצה פה ומצפצף!

ישנם שתקנים גדולים – כל אחד עם הסיבה והתירוץ שלו, ועד לטענה שגם אם יצעקו לא יועיל מאומה.

אבל אין זה תירוץ אמיתי, כמובן מדברי הגמרא128 בנוגע לאלו ש"הי' בידם למחות ולא מיחו", שאע"פ שהקב"ה אומר "גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם", ישנה הטענה: "אם לפניך גלוי, להם מי גלוי"!

אלא שאעפ"כ אין אשמתם מגעת לאשמת פלוני שהכל על אחריותו, שהרי "אין שליח לדבר עבירה"129.

כד. אמנם, למרות שלעת-עתה נמצאים במעמד ומצב של חושך כפול ומכופל, ועד למעמד ומצב כפי שהי' במצרים בזמן מכת חושך – "וימש חושך", "שהי' כפול ומכופל ועב עד שהי' בו ממש"130,

– והסיבה לכך, כמבואר בפירוש רש"י131 : "ולמה הביא עליהם חושך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה וכו'"; ועליהם אמרו132 "אילו הי' שם לא הי' נגאל" –

ועד"ז בנדו"ד, שזה לא סתם חושך, שמצד זה ש"השוחד יעור עיני חכמים"133 יכול להיות שלא רואים את החושך, אלא זהו חושך כפול ומכופל ועב כל כך שאין צורך ב"עיני חכמים" כדי לראותו, אלא יכולים למששו בידים, כך, שלא יכולים לתרץ את עצמם שלא ידעו ששורר חושך... ואעפ"כ ישנם כאלו שלא רוצים לצאת ממצרים כו',

הרי כיון שמגיע ר"ח ניסן, ראש חודש של גאולה – הנה יה"ר שמכאן ולהבא נדע רק אודות עניני גאולה,

ולכל לראש – גאולה מהמעמד ומצב של "עבד לעבדים", עי"ז שהקב"ה יעשה את שלו להבטיח שישבו על הכסא רק אלו שראויים לכך, ואלו שאינם ראויים לכך, לא יניחו להם להשאר על הכסא, אלא שזה יהי' בחסד וברחמים...

ויראו את האמת – כפי שהיא ע"פ "דבר ה' זו הלכה"134, שהקב"ה הוא "המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים כו'",

ועד לקיום היעוד135 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר", כיון שישראל עושין תשובה "ומיד הן נגאלין"136.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקני משקה עבור ה"מלוה מלכה" של "חדרי תורה אור"137, עבור המסיבה השנתית לטובת "בית רבקה"138 ועבור ה"מלוה מלכה" של "צעירי אגודת חב"ד"].

* * *

כה. בנוגע לביאור בהערות אאמו"ר על הזהר – יש לומר בפשטות הענינים:

ג' הלשונות הם בהתאם לג' הענינים שהיו בעשיית המשכן: (א) "כמשפטו אשר הראת בהר"139 – ענין הראי', (ב) הציווי על עשיית המשכן – אמירה ודיבור, (ג) עשיית והקמת המשכן בפועל, שהם כנגד ג' הענינים דמוחין מדות ומלכות.

כו. בעמדנו בסמיכות לר"ח ניסן – שכולל את כל ימי החודש, שלכן נקרא בשם "ראש חודש"140, בדוגמת הראש שכולל את החיות של כל הגוף (כמבואר בעטרת ראש בתחלתו141 ) – יש לעורר אודות הענינים השייכים לחג הפסח (כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת142 ), שהרי אפילו שלושים יום לפני הפסח שואלין ודורשין בהלכות הפסח, ועאכו"כ מר"ח ניסן, בפרוס הפסח143, שגם לדעת רשב"ג שואלין ודורשין כו'144.

ולכל לראש – בנוגע למבצע מצה שמורה145, וכן בנוגע למכירת חמץ146, שבודאי יעסקו בזה כמו בכל שנה,

ובפרט בנוגע לענינים הקשורים עם קביעות שנה זו שערב פסח חל בשבת, שבגלל זה יש כמה ענינים שצריך לעשותם לפני ערב פסח, לפני שבת, לפי שאסור לעשותם בשבת, כולל גם ענינים שאין בהם משום מלאכה, אלא רק ענין של הכנה משבת לחול.

וכיון שאין הכל בקיאים בזה – מהנכון וראוי שימצאו רב שיכתוב כל פרטי הדינים השייכים לזה, ויתרגמו זאת לשפת המדינה, ויפרסמו בכל המקומות.

ויה"ר שמבצע זה – יחד עם כל המבצעים – יהי' בהצלחה, כולל גם בנוגע לפעולה על כל השנה כולה, כדאיתא בכתבי האריז"ל147 שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה, וכיון שהקב"ה יודע עתידות, נפעלת כבר הזהירות מחטא עוד לפנ"ז, החל מר"ח, ע"ד מארז"ל על הפסוק148 "וילכו ויעשו בני ישראל", "מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו".

ועד שזוכים לענין הגאולה – שהרי ישראל עושין תשובה "ומיד הן נגאלין"136 – ובנין ביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל (למעלה, וצריך רק ש)יגלה ויבוא מן השמים"149, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].