בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו".
א. בין הדינים של ימים אלו – כותב רבינו הזקן בשו"ע שלו1 : "בשביעי ושמיני של פסח נוהגין לומר בתפלה ובקידוש זמן חירותנו כמו ביום טוב הראשון".
והטעם שיש צורך להבהיר זאת – כי:
"זמן חירותנו" בפשטות – הוא יום ראשון של חג הפסח, ט"ו ניסן, שבו יצאו ממצרים, כמ"ש2 "ויהי בעצם היום הזה יצאו .. מארץ מצרים",
– "לפי שהיו מצריים אומרים .. אין אנו מניחין אותם לצאת .. אמר להם הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכו'", ועד ש"לא עכבן המקום כהרף עין"3, שמזה משמע שהי' מקום לקס"ד לענין של עיכוב, ואעפ"כ לא עכבן כו' –
ובאופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"4, כפירוש התרגום: "בריש גלי", ובפירוש רש"י: "בגבורה גבוהה ומפורסמת" (פירסום הכי גדול).
ועד"ז בנוגע לענין הגאולה ברוחניות הענינים (נוסף על הגאולה כפשוטה, שזהו העיקר, וכפתגם אדמו"ר מהר"ש שאמר לצ"צ שצריכים משיח כפשוטו5 ) – כידוע שבשעה שיצאו ישראל ממצרים לקחו עמהם את כל ניצוצות הקדושה שהיו שם, ועז"נ ש"יצאו ברכוש גדול"6, "וינצלו את מצרים"7, "כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים"8 ; וכמבואר בכתבי האריז"ל9 שזהו הטעם שאסור לבנ"י לחזור ולגלות למצרים10, כי, כל סיבת הגלות היא כמארז"ל11 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", דקאי12 על בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שנפלו ונאבדו שם, וכיון שבמצרים לא נשארו ניצוצות קדושה, אסור לחזור לשם. ונמצא, שביצי"מ הי' שלימות ענין הגאולה גם ברוחניות.
[ומזה מובן גם שט"ו ניסן בכל שנה ושנה הוא "זמן חירותנו" – כי, אע"פ שאומרים (בתור הקדמה לאמירת ההגדה) "השתא עבדין" (ורק "לשנה הבאה בני חורין .. בארעא דישראל"), הרי [נוסף לכך שבכל יום יכולים לפעול ענין הגאולה, כמארז"ל13 בנוגע למענה של משיח על השאלה "לאימת אתי מר" – "היום", "הכי אמר לך, היום14 אם בקולו תשמעו", הנה] בט"ו ניסן, יום הראשון דחג הפסח, נקל יותר לפעול ענין הגאולה, כיון שהזמן עצמו – "זמן חירותנו" – מעורר ומסייע ונותן כח לענין הגאולה].
וכיון שענין הגאולה נפעל כבר בשלימות ביום הראשון דחג הפסח – יש מקום לקס"ד שבשביעי ושמיני של פסח (ועד"ז בחול המועד פסח) אין לומר "זמן חירותנו". ולכן יש צורך להבהיר שגם "בשביעי ושמיני של פסח נוהגין לומר .. זמן חירותנו".
וטעם הדבר – כמבואר באחרונים15 שזהו לפי שבקרי"ס נגמרה גאולת מצרים, כי, גם לאחרי ש"גורשו ממצרים"16, הנה כל זמן שנשארה בעולם מציאות של מצרי, ועאכו"כ שמצרים נשארה בתוקף של מלכות כו', נשארה עדיין אימת מצרים עליהם, ובלשון הכתוב17 : "אמר אויב ארדוף אשיג וגו'"; ורק בשביעי של פסח שאז היתה קריעת ים סוף, והמצריים "טובעו בים סוף"18, ועד ש"לא נשאר בהם עד אחד"19 – אזי נתבטל המורא ממצרים, ולכן הי' יכול להיות הענין ד"אשירה לה'"20 בשלימות21. וזהו הטעם שאומרים בשביעי של פסח "זמן חירותנו", כיון שדוקא אז היתה הגאולה בשלימותה.
ב. ועפ"ז ניתוסף דבר חדש – שבשביעי של פסח ישנו הענין של "זמן חירותנו" באופן נעלה יותר מאשר ביום הראשון של פסח:
ובהקדים המבואר בשיחה הידועה22 בנוגע לי"ט כסלו, שזהו כמשל שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בב"ד, שאז יש בו תוקף גדול יותר מאשר שטר שלא יצא עליו ערעור, והיינו, שאע"פ שגם שטר שלא יצא עליו ערעור הוא שטר כשר וסומכים עליו כו', מ"מ, לאחרי שיצא עליו ערעור ונתקיים בב"ד, אזי ניתוסף בו תוקף גדול יותר23 ; ודוגמתו בנוגע לי"ט כסלו, שאע"פ שגם לפני המאסר הי' גילוי החסידות ולימוד החסידות, הנה לאחרי שהי' קטרוג (למעלה, ובמילא גם למטה) על הענין של הפצת המעיינות, ואח"כ נתבטל הקטרוג וכו', אזי ניתוסף תוקף גדול יותר בכללות הענין דהפצת המעיינות.
ועד"ז יש לומר בנוגע לימים האחרונים דחג הפסח – שכיון שיש קס"ד ושקו"ט שבהם אין לומר "זמן חירותנו", ואעפ"כ המסקנא היא שגם בהם נוהגין לומר זמן חירותנו, אזי ענין החירות שבהם הוא באופן נעלה עמוק וחזק יותר מאשר בימים הראשונים שבהם אומרים בפשיטות "זמן חירותנו".
ובזה גופא ניתוסף עילוי באחרון של פסח גם לגבי שביעי של פסח:
בשלמא בנוגע לשביעי של פסח יש הסברה על אמירת "זמן חירותנו", כיון שאז הי' הענין של קרי"ס, שעל ידו נשלמה הגאולה ממצרים (ולכן גם כאשר "השתא עבדין" הרי זה זמן מסוגל לענין הגאולה, כנ"ל); משא"כ אחרון של פסח, שהוא יו"ט שני של גלויות, היינו, שכל ענינו של היו"ט הוא רק מצד ענין הגלות ("השתא עבדין"), שהרי כשיבוא משיח, אזי יהי' יו"ט רק יום אחד – הרי זה לכאורה ענין הפכי מ"זמן חירותנו".
ואעפ"כ נוהגים גם באחרון של פסח לומר "זמן חירותנו" (מאיזה טעם שיהי'), שבזה מודגשת גודל מעלתו של איש ישראל, שגם בהיותו בגלות, בכחו לעשות "יו"ט שני" של "זמן חירותנו"; ומזה מובן שענין החירות באחרון של פסח הוא ביתר שאת ותוקף לא רק לגבי ענין החירות בימים הראשונים דחג הפסח, אלא גם לגבי ענין החירות כפי שהוא בשביעי של פסח.
ג. ויש להוסיף בזה עוד ענין:
איתא בדרשות מהרי"ל24 שיש אומרים בימים האחרונים של פסח (לא "זמן חירותנו", ששייך בעיקר לימים הראשונים, כנ"ל, אלא) "זמן שמחתנו", שהרי ימים טובים בכלל הם "מועדים לשמחה"25, וחיוב השמחה ביו"ט הוא מן התורה (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע26 אפילו בנוגע לחול המועד (שלכן צריך לשתות רביעית יין כו', לפי "שעכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין"27 ), ועאכו"כ בנוגע ליו"ט).
[ואע"פ שענין השמחה שבכל המועדים ישנו גם בימים הראשונים דחג הפסח – הרי בימים הראשונים צריך לומר "זמן חירותנו", כדי להדגיש את ענינם המיוחד לגבי שאר הימים טובים,
– וע"ד שמצינו בברכות הנהנין, שאע"פ שברכת "שהכל נהי' בדברו" כוללת את הכל, וכמו"כ ברכת "בורא פרי האדמה" כוללת גם פירות האילן (שאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל הכל אם בירך שהכל נהי' בדברו יצא28 ), מ"מ, מברכים על כל סוג ברכה מיוחדת –
משא"כ בימים האחרונים, שיש מקום לומר שכבר נשלם הענין ד"זמן חירותנו" בימים הראשונים – אזי אומרים "זמן שמחתנו"].
ואף שהמסקנא היא שגם בימים האחרונים דחג הפסח אומרים "זמן חירותנו", ולא "זמן שמחתנו" – הרי התורה לא באה לגרוע, כי אם להוסיף, ומזה מובן שלא נגרע בענין השמחה דימים האחרונים שהוא מן התורה, אלא שחכמים הוסיפו עוד ענין נעלה יותר – ענין החירות (למעלה גם מענין החירות שבימים הראשונים, שבהם צריך לומר "זמן חירותנו" כדי להדגיש את יחודם לגבי שאר הימים).
ומזה מובן, שמעלת ימים האחרונים דחג הפסח היא לא רק בנוגע לענין החירות, אלא גם בנוגע לענין השמחה.
וכפי שרואים במנהג ישראל (ש"תורה הוא"29 ) שהשמחה בימים האחרונים היא גדולה יותר מאשר בימים הראשונים (אע"פ שגם בימים הראשונים צ"ל אמירת ההגדה בקול רם ובשמחה30 ), ובפרט באחרון של פסח שבו נוהגים לערוך סעודת משיח31.
ושמחה זו ממהרת ומביאה את היעוד32 "שמחת עולם על ראשם" שיהי' בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ד. בהמשך להמדובר אודות החילוק בין הימים הראשונים לימים האחרונים דחג הפסח בנוגע לענין החירות, ישנו גם החילוק בין שביעי של פסח לאחרון של פסח, כמבואר בשיחת אחרון של פסח תש"ד33 – "ויהי בשלושים שנה"34 – ששביעי של פסח הוא הגילוי של משה רבינו (גואל ראשון35 ), ואחרון של פסח הוא הגילוי של משיח (גואל אחרון35), והיינו, שע"י משה היתה הגאולה ממצרים, וע"י משיח תהי' הגאולה העתידה, והרי אע"פ ששניהם ענינם גאולה וחירות, מ"מ, יש חילוק ביניהם.
והענין בזה:
ידוע שגאולת מצרים היא גאולה כללית שכוללת את כל הגאולות, עד לגאולה העתידה (וכמשנת"ל (במאמר די"א ניסן36 ) שיצי"מ היא סיוע ונתינת כח לכל הגאולות שלאח"ז), כי, כשם שגלות מצרים כוללת את כל הגלויות, כמארז"ל37 "כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל", כך גם גאולת מצרים כוללת את כל הגאולות, דכיון שהיתה פתיחת שער לענין הגאולה, לכן ה"ה כוללת את כל הגאולות (וע"ד הענין דראשי-תיבות, שאות א' כוללת את כל התיבה, כפי שמצינו38 שהיו כותבים על כלי האות הראשונה מן השם, כמו ק' במקום קרבן39 ).
אמנם, אע"פ שגאולת מצרים כוללת כבר את הגאולה העתידה, וכמודגש גם בכך שבשירת הים נאמר כבר "אז ישיר"20, לשון עתיד40, היינו, שההתכללות של הגאולה העתידה קשורה עם מעשה בפועל של ענין השירה, מ"מ, לא נשלם אז ענין הגאולה, שהרי לאחרי' הי' ענין של גלות, ולכן הוצרכו לגאולה נוספת, עד לגלות הזה האחרון שממנו ניגאל בגאולה העתידה; ואילו הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה, שאין אחרי' גלות41.
וזהו גם החילוק בין ימים הראשונים לימים האחרונים – שהימים הראשונים הם באופן שלאחריהם יש עוד ימים ב"זמן חירותנו" שבהם ניתן לפעול בענין החירות (אלא שיש בזה בחירה חפשית, כמ"ש42 "נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת גו'"), שזהו בדוגמת הגאולה ממצרים שלאחרי' היו עוד גאולות, ואילו ימים האחרונים הם הסיום של "זמן חירותנו" (אלא שאפשר להוסיף מחול על הקודש), שזהו בדוגמת שלימות הגאולה דלעת"ל.
ה. אך עדיין צריך להבין: כיון שהגאולה ממצרים היתה בשלימות (שלכן כוללת את כל הגאולות שלאח"ז עד לגאולה העתידה) – מהי הסיבה לכך שאחרי' הי' גלות?
והביאור בזה – כפי שמצינו במדרשי חז"ל43 (כמדובר כמ"פ44 שכל ענין בא ברמז או אפילו בגלוי בנגלה דתורה), שאילו זכו, היתה הגאולה ממצרים גאולה שלימה שאין אחרי' גלות, אלא שלא זכו, ולכן הי' לאחרי' גלות.
אך ענין זה גופא דורש ביאור – מהו החילוק בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, שבגאולת מצרים הי' יכול להיות מעמד ומצב ד"לא זכו"?!
וכללות הביאור בזה – לפי שגאולת מצרים היתה קודם מ"ת:
החידוש דמ"ת הוא – שאז נפעל הענין ש"עליונים ירדו לתחתונים", באופן ש"אני המתחיל", כמ"ש45 "וירד ה' על הר סיני", ועי"ז – "תחתונים יעלו לעליונים"46. והיינו, שבמ"ת נפעל שיומשכו למטה הענינים כפי שהם למעלה, ולא כמו קודם מ"ת שהי' יכול להיות הענין למעלה באופן שלא יומשך למטה.
ומזה מובן גם בנוגע לענין הגאולה – שאף שהגאולה ממצרים היתה בשלימותה, הרי כיון שעדיין לא הי' הענין דמ"ת [שהרי אף שתכליתה הו"ע מ"ת, כמ"ש47 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", מ"מ, עדיין לא הי' הענין דמ"ת], לכן היתה שלימות הגאולה רק מצד למעלה, אבל עדיין אין הכרח שתומשך גאולה שלימה גם למטה, כל זמן שהמטה הוא במעמד ומצב שאינו כלי לזה – "לא זכו".
ו. אמנם, בנוגע לגאולה העתידה לבוא ע"י מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות48 – הנה מיום ליום נעשה הענין ד"זכו" באופן גדול וחזק ומרעיש ("שטורעם'דיקער") יותר, עי"ז שבכל הדורות הולכים ומוסיפים בנ"י בכל עניני תורה ומצוות ומעשים טובים, ועי"ז הולכים ומתקרבים ל"אור גדול"49 שיהי' בגאולה העתידה.
ועוד זאת, שאפילו אלו שנמצאים במעמד ומצב בלתי רצוי (היפך מצדיקים) – נאמר עליהם ש"מלאים מצוות כרימון"50,
– ולהעיר מדיוק הלשון "מלאים", שמורה על מעלה נפלאה, שלא זו בלבד שיש להם ריבוי מצוות, אלא הם "מלאים מצוות", והרי הפירוש ד"מלא" [בנוגע להלכה שצ"ל כלי מלא51, כמו "שניהם מלאים סולת גו'"52 וכיו"ב] הוא שלא נשאר מקום פנוי כלל, כי כל זמן שנשאר מקום פנוי, אפילו משהו, אינו נקרא "מלא" –
ובנוגע לענינים הבלתי-רצויים – הנה לא זו בלבד ש"אין עבירה מכבה מצוה"53, להחלישה ועאכו"כ לבטלה ח"ו, לפי ש"יחוד זה (שנעשה ע"י קיום המצוה) .. הוא נצחי לעולם ועד"54, הרי כיון ש"לא ידח ממנו נדח"55, בודאי שסוכ"ס ישובו בתשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר (כדברי רבינו הזקן56 ), ועי"ז יתבטלו כל הענינים הבלתי-רצויים, או שיתהפכו ל"זכיות"57.
וכיון שבכל רגע ניתוסף אלפי ענינים של תומ"צ – הרי זה ממהר ופועל קיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"58, ועד ש"לילה כיום יאיר"59, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
ז. בנוגע להאמור לעיל (ס"ה) אודות הענין דמ"ת שעליונים ירדו לתחתונים וכו' – ישנו על זה משל גשמי מגוף האדם, שיש בו "עליונים" ו"תחתונים", וצריך לפעול שעליונים ירדו לתחתונים וכו'.
ובכללות – "עליונים" קאי על הראש, ו"תחתונים" קאי על האיברים שלמטה ממנו. ועז"נ60 "החכם עיניו בראשו" – להנהיג את כל אברי הגוף ע"פ השכל שבראש, שיומשך ויחדור בלב, ו"לבא פליג לכל שייפין"61, להמשיך לכל אברי הגוף, עד לרגל, שעי"ז מבטיחים שההנהגה במעשה בפועל תהי' כרצון ה', שהרי "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"62, כי, לולי ה"רוח שטות", הי' השכל שבראש פועל עליו להתנהג ע"פ רצון ה'.
אך בשביל זה יש צורך בענין ד"זכו", מלשון זַכות ובהירות – לבטל את הענין דמיצר הגרון (שזהו"ע דמצרים63 ) והפרסא64 שמעכבים את השפעת ופעולת השכל שבראש על הלב ושאר האברים.
ח. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכל אחד מישראל – כן הוא בנוגע לכללות בנ"י בכל הדורות:
יש נשמות שהם בבחי' ראש ומוח, ויש נשמות שהם בבחי' זרועות וירכין (כהנוסח ב"מענה לשון"65 ), ועד לנשמות שהם בבחי' רגלים ועקביים, כמו "נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא (ועד לעקבתא דעקבתא דמשיחא), שהם בחי' עקביים ממש כו'"66.
וגם ענין זה צריך להיות באופן שיומשך מהראש לכל שאר האברים עד שיפעל גם על הרגל כו'. והיינו, שישנה אמנם מעלת הרגל, וכפי שאמר משה – שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"67 – "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"68, שהכיר את המעלה המיוחדת שיש ברגל דוקא (כמבואר בארוכה בכמה מאמרים69 ), אבל ביחד עם זה צריכה להיות פעולת הראש על הרגל כו'.
וענינו בעבודה – כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק70 שבדורות שלפנ"ז "ת"ת הי' עיקר העבודה אצלם וע"כ היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים", ואילו בעקבות משיחא, "כל עיקר עבודת ה' .. היא עבודת הצדקה .. בבחי' עשי' .. מעשה הצדקה", שזהו החילוק71 בין בירור המוחין שנעשה ע"י לימוד התורה, לבירור הרגל שנעשה ע"י עבודת הצדקה, הקשורה עם "היקום אשר ברגליהם"72, "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו"73.
והרי יש מעלה בבירור והגבהת הרגלים, שעי"ז מגביהים את כל הגוף וגם את הראש, כידוע בביאור הענין ד"ושקל בפלס הרים"74, ע"פ המשל מכלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר; אבל ביחד עם זה, יש צורך בפעולת הראש על הרגל כו'.
ט. וענין זה קשור גם עם החילוק שבין ימים הראשונים לימים האחרונים דחג הפסח:
ימים הראשונים – הרי בשם "(יום) ראשון" ישנם האותיות "ראש", והיינו, שיום ראשון של חג הפסח כולל את כל ימי הפסח, כשם שהראש כולל את כל אברי הגוף; אך לא די בהתכללות זו, אלא יש צורך שמיום ראשון דחג הפסח יומשך בכל ימי חג הפסח, עד לימים האחרונים שהם בדוגמת ענין הרגל.
וענין זה מודגש במנהג שנקבע בשנים האחרונות שהולכים לשמח יהודים בשמחת החג – "מועדים לשמחה" בכלל, ו"זמן חירותנו" בפרט, ובמיוחד בימים האחרונים דחג הפסח; והרי ענין ההליכה קשור במיוחד עם הרגל – מצוה שברגל, אלא שזהו באופן שהרגל נעשית חדורה עם המוחין שבראש והרגש שבלב, שלכן, הנה אע"פ שהליכה ברגלים קשורה עם יגיעה וטירחא כו', הרי זה באופן שלא מראים את העייפות כו', אלא אדרבה – מראים ששמחים מזה שיכולים לילך לשמח יהודים נוספים.
י. ובנוגע לפועל:
כל אלו שהשתתפו בתהלוכה – יאמרו לחיים על יין המשמח, כמארז"ל75 "אין שמחה אלא ביין",
– וכפי שמבאר רבינו הזקן בשו"ע27 ש"עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין, שנאמר76 ויין ישמח לבב אנוש" –
וינגנו ניגון מרעיש ("אַ שטורעם'דיקן ניגון"), ועי"ז ירעישו את כללות העבודה דזמן הגלות, ובאופן ש"שמחה פורץ גדר"77, שתפרוץ את השיריים של כתלי הגלות, ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
יא. יש חילוק נוסף בין הימים הראשונים לימים האחרונים של חג הפסח – שהימים הראשונים קשורים עם יצי"מ, כמודגש בעריכת ה"סדר" ע"י (פסח) מצה ומרור, כדרשת חז"ל78 על הפסוק79 "והגדת לבנך גו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", ואילו הימים האחרונים קשורים עם קריעת ים סוף, כולל גם בקיעת הנהר דלעתיד לבוא, כפי שאומרים בהפטרה דאחרון של פסח (שקשור עם הגאולה העתידה) "והניף ידו על הנהר גו' והכהו וגו'"80.
ולכאורה הם הפכיים זמ"ז:
קרבן פסח – ובמילא גם מצה ומרור, שהרי "על מצות ומרורים יאכלוהו"81 – צ"ל דוקא באופן שכל משפחה ומשפחה היא בפ"ע (עולם בפ"ע), "שה לבית"82, ובאופן ש"לא תצאו איש מפתח ביתו גו'"83, ועד"ז בפסח דורות, שאין מוציאין מחבורה לחבורה ומבית לבית84.
ואילו בקריעת ים סוף – הנה אע"פ שנאמר85 "לגוזר ים סוף לגזרים", לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטים86 [ועד"ז בגאולה העתידה, כאשר "יוסיף אדנ-י שנית ידו" לאסוף את בנ"י "מאשור וממצרים וגו'"87, שלכן תהי' בקיעת הנהר "לשבעה נחלים" (גזרים), לעבור בו שבע גליות האמורות למעלה88 ], הרי (נוסף לכך שזוהי חלוקה לשבטים ולא למשפחות) חלוקה זו אינה נוגעת לעיקר הענין דקרי"ס, שהי' באופן שכל בנ"י (כמ"ש89 "דבר אל בני ישראל ויסעו" – כולם ביחד) ירדו ועלו באותו ים, וניצלו מאותה סכנה, ובהיותם "בתוך הים ביבשה"90 הקיפו אותם מי הים מימינם ומשמאלם וגם מלמעלה (כדאיתא במדרש91 ), ומתחתם היתה קרקעית הים כו', שבכל זה מודגש ענין האחדות דוקא.
ועוד זאת, שעיקר הענין של קרי"ס הי' בתור הכנה למ"ת,
– שכדי שהתורה שהיא "נעלמה מעיני כל חי"92, תוכל לבוא בגילוי למטה, באופן שיוכלו ללמדה גם לתינוק שמתחיל לדבר, קודם שהגיע לחינוך, שאביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה גו'"93, שזהו"ע של ירושה, שאפילו תינוק בן יומו יורש הכל94, הוצרך להיות דוגמתו בעולם, שבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים, היינו, שהעלם הים בא בגילוי95 –
והרי במ"ת מודגשת אחדותם של כל ישראל, כמ"ש96 "ויחן שם ישראל", לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"97 (אע"פ שהיו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"98 ), ועי"ז קיבלו בנ"י "תורה אחת לכולנה"99, לא רק אלו שהיו במעמד הר סיני בגופם, אלא גם כל הנשמות של כל בנ"י עד סוף כל הדורות100, שכולם קיבלו תורה אחת (כולל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שנאמר למשה מסיני101 ), באופן שלא תהי' מוחלפת102, כשם שאצל הקב"ה – נותן התורה – לא שייך שינוי כו'.
יב. והענין בזה:
ענין האחדות – הוא החידוש שנפעל ע"י מ"ת, כיון שהעולם מצד עצמו הוא באופן של ריבוי התחלקות, שהרי בריאת העולם ע"י הקב"ה היתה באופן שישנו ריבוי עצום של נבראים, ובזה ניכרת גדלות הבורא – "מה רבו מעשיך ה'"103, כולל גם בכך שהם שונים וחלוקים זה מזה, כמארז"ל104 "להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ו(עם היותו חותם אחד, הרי זה באופן ש)אין אחד מהן דומה לחבירו", אלא כל אחד בפ"ע הוא "עולם מלא".
ורק מצד התורה נעשית אחדותם של ישראל, והיינו, שאע"פ שהתורה עצמה מעידה שכל אחד בפ"ע הוא "עולם מלא", הרי כיון שהתורה היא "תורה אחת" שניתנה מ"ה' אחד", נעשה על ידה הענין ד"ויחן", לשון יחיד, וכמ"ש105 "אתם נצבים גו' כולכם וגו'", לאחדים כאחד106, וכמארז"ל107 "כל ישראל ערבים זה בזה", שפירושו גם מלשון מעורבים זב"ז108 (נוסף על הפירוש מלשון עריבות ומתיקות109 ), היינו, שכל אחד מישראל מעורב עם כל שאר בנ"י, כיון שהוא כולל את כולם, וכולם נכללים בו, שזהו מצד פעולת התורה שפועלת עליו להיות חלק מהכלל, וליטול חלק בפעולות של כל אחד מישראל.
[וע"ד המדובר כמ"פ110 בנוגע לחלוקת הש"ס, שכל המשתתף בזה נחשב כאילו למד כל הש"ס, כיון שזהו ע"ד מלאכה שאי אפשר לעשותה ע"י אחד, ששנים שעשאוה חייבים, כאילו כל אחד מהם עשה את כולה111 ].
וזהו הטעם שהחיוב של לימוד התורה הוא אצל כל בנ"י ללא חילוקים, כמ"ש הרמב"ם112 והביאו רבינו הזקן בשו"ע שלו113 : "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו וכו', חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר114 (לא ימוש ספר התורה הזה מפיך) והגית בו יומם ולילה"; החילוקים הם רק כמה הוא השיעור שמחוייב כל אחד ללמוד – כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה, אבל עצם החיוב דלימוד התורה הוא בכל ישראל בשוה, והיינו לפי שהתורה מאחדת את כל בנ"י.
ומצד ענין ההתכללות שע"י התורה, יכול להיות מעמד ומצב שיהודי אחד פועל על כל בנ"י, כמ"ש רבינו הזקן115 : איתא בתיקונים116 שאפילו אם הי' צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח.
וזהו שלאחרי התחלת חג הפסח באופן ד"שה לבית", הנה בקרי"ס, שבאה בתור הכנה למ"ת, מודגש ענין האחדות דוקא.
יג. אמנם, גם לאחרי שישנו ענין האחדות, צריך כל אחד לעשות כל אשר בידו וביכלתו, ולא לסמוך על מישהו אחר שיעשה זאת עבורו, או שישלים אותו ויוסיף עליו,
ועד ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"104, והיינו, שלא זו בלבד שעליו לעבוד עבודתו הפרטית, אלא יתירה מזה, שעליו מוטל תיקון כל העולם כולו שבשבילו נברא – החל מההשפעה והפעולה על יהודי נוסף, מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"117, וכמ"ש רבינו הזקן בסידורו: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"118.
ולכל לראש – בנוגע לעניני חג הפסח, כמו הענין דיצי"מ, ש"חייב אדם (כל אחד מישראל, בכל דור ודור, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, מהמלך בישראל ועד לאיש פשוט) לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"119,
וכמו"כ הענין דקרבן פסח כפי שהוא ברוחניות הענינים – "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח"120, "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה"121, שצריך "לשחוט" את ה"עבודה זרה" של מצרים ושל פרעה מלך מצרים שהי' מושל בכיפה122, ועד"ז בנוגע ל"עבודה זרה" של כל מדינה כו', ו"לשרוף" אותה – "ראשו על כרעיו ועל קרבו"123, שכולל כל סדר ההשתלשלות הן של "עולם קטן"124 והן של עולם גדול – באש של אהבת ה' ("ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'"125 ), באופן שתתבטל החומריות וישאר רק הגשמיות כו',
ועד"ז בנוגע לתוכן העבודה דקרי"ס שהיא ההכנה לזמן מתן תורתנו.
יד. וכל זה נעשה באופן שגם בשעה שנמצאים עדיין בחושך כפול ומכופל של זמן הגלות, במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"126, מתנהגים באופן ד"עם אחד"126,
ועי"ז ממהרים ופועלים את הגאולה של כללות עם ישראל, וביחד עם זה, באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"127, שהקב"ה בעצמו "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו"128,
ואז תהי' האחדות של בנ"י בתכלית השלימות – ש"אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים"129, ויתירה מזה, "וקרב אותם גו' ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי"130, "ורועה אחד יהי' לכולם"131 – משיח צדקנו, עליו נאמר132 "ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' וגו'",
ואז תהי' גם הפעולה בעולם באופן ש"גר זאב עם כבש וגו'"133, הן כפשוטו ועאכו"כ במובנו הרוחני, ו"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"134, ועד שהעולם כולו יהי' בבחינת "הר קדשי", כיון שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות ועתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל135.
ויקויים היעוד136 "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", כיון שהקב"ה יתעסק עם כל אחד מישראל להסביר לו עד שיונח בשכלו מה היתה מעלת הגלות כו'.
וכן תהי' לנו בקרוב ממש, ש"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות"137 ע"י משיח צדקנו, ו"שמחת עולם על ראשם"32.
* * *
טו. נת"ל (ס"ח) מדברי רבינו הזקן ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו .. היא עבודת הצדקה", אבל אעפ"כ, בודאי שגם בעתים הללו יש מעלה גם בענין התורה, וכאמור, שעל ידה נעשה ענין האחדות כו'.
ועד כדי כך גדלה מעלת התורה, שאע"פ ש"המעשה הוא העיקר"138 [שלכן אין להסתפק בכך שהלב והמוח של יהודי הם כדבעי ("אַ אידישע האַרץ און אַ אידישע קאָפּ"), אלא יש צורך בענין המעשה דוקא, שזהו כללות ענין הצדקה כו'], הרי מצינו בנוגע לקרבנות, שבזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים ואי אפשר להקריב קרבנות בפועל, הנה "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"139 (אלא שכשיבנה ביהמ"ק צריך להשלים זאת, כמאמר140 "לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה", אבל עד אז, הרי זה נפעל ע"י התורה).
וטעם הדבר – לפי שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, שעל ידה ברא את העולם, כמאמר141 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ותורה זו נתן הקב"ה לנו, כפי שאומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו .. ונתן לנו את תורתו", ומסיימים: "נותן התורה", לשון הוה142, ועד כדי כך, שכאשר יהודי לומד תורה אזי "הקב"ה קורא ושונה כנגדו"143 ; וכיון שהקב"ה הוא למעלה ממדידות והגבלות (שלכן גם היחוד שנעשה ע"י התומ"צ הוא "נצחי לעולם ועד"54), לכן שייך שלימוד התורה יפעל את ענין העולה והחטאת כו'.
טז. ועוד ענין בזה:
בענין קיום מצוות מעשיות נכלל גם החיוב להביא את דבר ה' לכל אחד מישראל באשר הוא שם, גם אם הוא במקום רחוק בגשמיות או ברוחניות.
וכיון שאי אפשר להמתין עד שהלה יתעורר ויתחיל לחפש כו' (כפי שהי' בדורות הקודמים), כיון שבינתיים מעכבים ביאת משיח צדקנו, וכלל ישראל נשאר בגלות, ביחד עם "שכינתא בגלותא"144 – לכן צריך ללכת ולמצוא יהודי שחסרה לו ידיעה בעניני יהדות, תורה ומצוותי', ולספר לו אודות ה"ירושה" היקרה שיש לו מהקב"ה – כל התורה כולה, שניתנה לו בתור יחיד, כמ"ש145 "אנכי הוי' אלקיך", לשון יחיד146 ; שזהו כללות הענין דהפצת התורה והמעיינות חוצה (שבזה נכלל גם המנהג לילך לבתי כנסיות כו', כנ"ל ס"ט).
ואז, אם רק ידבר בדברים היוצאים מן הלב, בודאי יכנסו הדברים אל הלב147, ויפעלו עליו להיות לומד תורה ומקיים מצוות בחיי היום יום, ביום ובלילה, בכל רגע במשך כל ימי חייו, באופן שכל יום חדור ביהדות ("אַ אידישער טאָג"), תורה ומצוותי', באופן דהלוך ומוסיף ואור.
יז. אמנם, כדי לפעול על הזולת, צריך להיות בעצמו במעמד ומצב שכל מציאותו חדורה בתורה, באופן שניכר עליו ש"הם חיינו ואורך ימינו"148, והיינו, שאין צורך להסתכל בסידור... כיון שהוא מהוה "דוגמא חי'" לכך; וככל שהוא בעצמו יהי' יותר יהודי תורני ("אַ תורה איד"), יהי' נקל יותר לפעול על הזולת.
וענין זה מתחיל מהחינוך התורני ב"חדר" וב"ישיבה" כו', ששם לומדים תורה בהתמדה ושקידה, ומחדירים את ההנחה שמציאותו של יהודי תלוי' בתורה, כמו "דגים שבים", שכל חיותם היא מי הים, "אין מים אלא תורה"149, ועד כדי כך, ש"כיון שעולין ליבשה מיד כו' אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד כו'"150.
וזוהי ההכנה ונתינת כח שיגדל להיות מורה דרך ברוחניות או בגשמיות כו', ותהי' "תורתו קבע ומלאכתו עראי"151, ובאופן כזה ימלא שליחותו בעולם.
יח. ובהתאם לכך, הנה בעמדנו בסיומו של "זמן חירותנו", שהוא הכנה למ"ת – נכון הדבר שכל אחד מתלמידי הישיבות יקבל על עצמו להתכונן למ"ת ע"י ההוספה בלימוד התורה באופן נעלה יותר, ויעשה כן בפועל ממש, ומתוך שמחה.
ויה"ר שמהם יראו וכן יעשו, הקטנים עם הגדולים, ועד שיפעלו גם על הוריהם ומוריהם, ובלשון ההגדה: "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", כולל גם במובן הפנימי – שכבר הגיע הזמן לסיום ליל הגלות והתחלת שחר הגאולה152.
וכיון שנמצאים כאן תלמידי הישיבה (איזה ישיבה שתהי') – יאמרו כולם "לחיים", ושיהי' "לחיים ולברכה", להיות הגוף בריא ושלם (ש"מדרכי השם הוא"153 ), באופן שלא יבלבל ללימוד תורה בהתמדה ושקידה, ולימוד המביא לידי מעשה149, ועד שיפעל הענין ד"מעשה גדול"154, כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יט. האמור לעיל אודות מעלת התורה – מרומז בתורה עצמה (כמו כל הענינים) בשייכות לעניני חג הפסח:
בהתחלת פירושו על התורה מביא רש"י ש"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש155 הזה לכם וכו'" – שעיקר ענינה של פרשת החודש הוא לימוד דיני והלכות קרבן פסח וכו' (שההכנה לזה מתחילה מר"ח156 ), כך, שמיד בהתחלת חג הפסח מודגש הענין של לימוד התורה.
ועד"ז מודגש ענין לימוד התורה בסיומו של חג הפסח – בקריעת ים סוף שהיתה בשביעי של פסח, ש"אז ישיר משה ובני ישראל"20, שענין זה קשור עם לימוד התורה, כי, מצד ענין השירה בלבד היו בנ"י יכולים לענות אמן, וכיון שבנ"י היו עונין אחרי משה157, ומשמעות פשוטו של מקרא שכל אחד מישראל אמר (לא רק התחלת השירה, אלא) את כל השירה, לאחרי ששמע ממשה רבינו, ועד שנעשה חלק בתורה – הרי מובן שזהו ענין של לימוד התורה.
ובזה גופא יש מעלה בלימוד התורה כפי שהוא בשש"פ (בענין השירה) לגבי כפי שהוא בתחלת חג הפסח (בענין החודש הזה לכם) – כי, הלימוד ד"החודש הזה לכם" בדיני הפסח הו"ע שנוגע למעשה בפועל, ואילו לימוד התורה שבענין השירה הו"ע שאינו נוגע למעשה בפועל, כי אם באופן ד"דרוש וקבל שכר"158.
ועוד זאת, שבענין השירה מודגש ענין התענוג שבתורה – שזהו גם מה שיתחדש לעת"ל בתורתו של משיח לגבי תורת עוה"ז159 [שזהו ענין ששייך לימים האחרונים דחג הפסח, ובמיוחד לאחרון של פסח, שבהפטרת היום מדובר אודות האופן שמשיח ינהיג את עם ישראל, שבזה נכלל גם הענין שילמד תורה את כל העם160, כולל גם אלו שכבר למדו את כל התורה כולה, כמבואר בארוכה בדרושי אחרון של פסח161 ], כמובן מהמבואר באגה"ק162 בנוגע להתגלות הרצון והתענוג לעת"ל, שהכוונה בזה לענין התענוג שבתורה – "ישקני מנשיקות פיהו"163.
כ. והנה, כללות ענין התורה הוא באופן שמצד עצמה היא "נעלמה מעיני כל חי"92, אלא שנמשכת וחודרת בכל פרטי עניני התורה כפי שבאים בריבוי התחלקות – "ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר"164 ; ועד"ז בנוגע לחילוקי הדרגות שבלומדי התורה, שהרי אע"פ שכל אחד מישראל חייב בלימוד התורה, מ"מ, יש בזה חילוקי דרגות כו', כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה (כנ"ל סי"ב).
ובהמשך להמדובר לעיל (סי"ח) אודות תלמידי הישיבה – הנה:
כיון שתלמידי הישיבה הם במעמד ומצב שאין להם דאגות כלל כו', הרי מובן, שעליהם מוטל החיוב דלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז, ועוד יותר אפילו מראש הישיבה, שהוא טרוד בהכנת השיעורים ובחינת התלמידים וכו', ואילו התלמיד, אם רק ירצה להתנהג כדבעי, אין לו ענינים המבלבלים כלל.
ובין תלמידי הישיבה – שביניהם גופא יש חילוקי דרגות – ישנם התלמידים שהגיעו לכאן מארץ הקודש (הן אלו שהגיעו לאחרונה, והן אלו שהגיעו משך זמן לפנ"ז), ע"פ פס"ד הרמב"ם165 אודות ההיתר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כדי ללמוד תורה.
אך לכאורה אינו מובן: הרי אפשר ללמוד תורה גם בא"י?! – ועכצ"ל, שההיתר לצאת מא"י הוא באופן שככל שתגדל מעלת הלימוד בא"י הנה מאיזו סיבה יהי' הלימוד בחו"ל באופן נעלה יותר מכמו שהי' יכול להיות בא"י, כך, שכדי להגיע לדרגא נעלית יותר בענין ד"תעבדון את האלקים גו'"47 יש צורך לצאת ("בהוציאך גו'") אפילו מא"י.
ומזה מובן גודל החיוב (ובמילא גם הזכות) של התלמידים שהגיעו מא"י, ביתר שאת וביתר עוז – להוסיף בלימוד התורה הן בכמות והן באיכות, ולנצל לזה כל רגע פנוי, והיינו, שמלבד אותם רגעים שע"פ שו"ע חייבים לעסוק בהם בענינים אחרים, הנה כאשר מתפנה מהם, אזי אין לו בעולמו אלא רק לימוד התורה בהתמדה ושקידה, בפועל ממש.
וכיון שהציווי על זה הוא מהקב"ה, כהפס"ד ב"תורה אור"166 – צריך לקיים זאת בשמחה ובטוב לבב, כך, שהלימוד הוא "במקום שלבו חפץ"167 (או "רוצה"168 ), שאז בודאי יצליחו בלימוד, מתוך חירות מכל הענינים המבלבלים, ועד לחירות מה"אל זר אשר בקרבך"169.
ותקויים אצלם ההבטחה "יגעת ומצאת"170,
והרי ענין המציאה קשור עם משיח (שענינו שייך במיוחד לאחרון של פסח), כמ"ש171 "מצאתי דוד עבדי", וענין זה שייך לכל אחד מישראל, כמ"ש במאור עינים172 (לתלמיד הבעש"ט) שבכל אחד מישראל יש ניצוץ משיח (ועפ"ז מתורצת הסתירה בפסוק173 "דרך כוכב מיעקב", אם קאי על משיח174, או שקאי על כל אחד מישראל175 ),
ובהמשך לזה – יקויים בהם מ"ש "ונחה עליו רוח ה' וגו'"120, ככל פרטי הענינים שנימנו בפסוק, ויפעלו בעצמם להיות במעמד ומצב ד"הר קדשי", עד ש"מלאה גו' דעה את ה' כמים לים מכסים"134,
ויהיו "דוגמא חי'" לשאר תלמידי הישיבה, לראשי הישיבה, לבעלי-בתים ולכלל ישראל, ובקרוב ממש ילכו – יחד עם כל צבאות ה' – לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שהתלמידים שבאו מא"י יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון מא"י, והתחיל בעצמו לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].
* * *
כא. בשיחת אחרון של פסח תש"ד176 – "ויהי בשלושים שנה"34 – מדובר אודות הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה",
– שקשור גם עם המנהג דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח177, שנתקיים בו הענין דיפוצו מעינותיך חוצה, שנתפשט גם בחוצה –
ומבואר שם, שאין הכוונה שהמעיינות יהיו בפנים ויתפשטו כל כך עד לחוצה, אלא הכוונה היא שהמעיינות עצמם יהיו בחוצה כו' (ומובן, שכיון שזהו מעין דקדושה, הרי זה באופן שקדושה לא זזה ממקומה178, והיינו, שגם כשהמעיין נמצא בחוץ, הרי זה באותו מעמד ומצב כפי שהוא בפנים).
ומבאר, שזהו הענין ד"חכמות בחוץ תרונה"179, והיינו, ש"חכמות" קאי על התורה שהיא חכמתו של הקב"ה, וכיון ש"תורה אור", הנה עי"ז שממשיכים ומביאים את התורה ("חכמות") בחוץ, הרי זה פועל שגם בחוץ נעשה ענין של שמחה – "תרונה".
כב. והענין בזה:
עצם המציאות שיש מקום בעולם שנקרא "חוץ", יכול לפעול על יהודי ענין של היפך השמחה, כפי שמבאר בשיחה, שכאשר יוצאים מביהכנ"ס וביהמ"ד לרחוב, הרי המעמד ומצב של הרחוב גורם ענין של היפך השמחה ("פאַר מרה-שחורה'ט").
ובפשטות: כיון שזה עתה אמר "שמע ישראל גו' ה' אחד"180, ויודע הרמז בתיבת "אחד", שז' הרקיעים והארץ וד' רוחות בטלים לאלופו של עולם181, שמנהיג אותם וכו', הנה כשיוצא לרחוב ורואה מה שנעשה בעולם, שישנו מקום בעולם שעדיין לא הגיעה לשם הידיעה שהעולם מונהג ע"י אלופו של עולם וכו', הרי זה פועל עליו תנועה של היפך השמחה.
וכדי שגם בחוץ יהי' ענין של שמחה – הרי זה ע"י "חכמות בחוץ (תרונה)", להמשיך ולהביא את התורה בחוץ.
וכפי שמצינו שקודם הירידה לגלות מצרים נאמר182 "ואת יהודה שלח (יעקב) .. להורות לפניו גו'", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", והיינו, שכדי שתקויים ההבטחה "אנכי אעלך גם עלה"183, הרי זה ע"י שקובעים שם "בית תלמוד", וע"י לימוד התורה במצרים, הנה לא זו בלבד שבטוחים שתהי' היציאה ממצרים, אלא עוד זאת, ש"יצאו ברכוש גדול"6, ועד לאופן ש"ינצלו את מצרים"7.
ו"מעשה אבות סימן לבנים"184 – שגם במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"185, פועלים הענין ד"זמן חירותנו" עי"ז שמתקנים "בית תלמוד", ולא רק עבור עצמו ובני ביתו, אלא גם עבור כל העולם כולו (שהרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"104), שכאשר נודע לו שבמקום מסויים בכדור הארץ חסר מלמד עבור תשב"ר, הנה כיון שהגיעה אליו ידיעה זו, הרי זו הוכחה שזהו התפקיד שעלה בגורלו, שעליו לעשות כל התלוי בו כדי לתקן זאת.
וכיון שישנה ההבטחה ש"חכמות בחוץ תרונה", הרי מובן, שענין השמחה הוא לא רק לאחרי שמשלימים את הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", אלא גם בשעה שנמצאים עדיין בחוץ ועוסקים להביא לשם את המעיינות ("חכמות"), עושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ששמחה זו עצמה מוסיפה במסירה ונתינה בעבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובמדת ההצלחה בעבודה זו – ע"ד החילוק בין מי שנמצא בשבי' ואינו יודע מה יהי' בסופו, למי שבטוח שבקרוב יצא מן השבי', ועוד זאת, שיודע שהסיבה לכך שנמצא בשבי' אינה אלא כדי שתהי' הגאולה ביתר שאת וביתר עוז.
*
כג. יש עוד ענין במעלת ימים האחרונים לגבי ימים הראשונים דחג הפסח – שזהו הענין דספירת העומר:
ספירת העומר היא מצות עשה מן התורה, ובזמן הזה – עכ"פ מדברי סופרים186, ו"מן התורה צריך למנות הימים וגם השבועות ("מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי"187, שהם שני ענינים בפ"ע188 ) .. ואם לא עשה כן לא יצא ידי חובתו מן התורה"189. וכיון שהתחלת הספירה היא בליל שני דחג הפסח, נמצא, שהפעם הראשונה שבה סופרים הן הימים והן השבועות היא בליל אחרון של פסח, שאז אומרים "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר".
והנה, כללות הענין דספה"ע הוא הכנה למ"ת, כדאיתא בר"ן190 : "בהגדה .. אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה .. לסוף חמשים יום, היו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר .. מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן".
וכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"191 (וכמודגש במיוחד בנוגע לחג הפסח ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"119), הרי מובן, שימי ספה"ע מסוגלים לעורר את הכוסף והתשוקה לקבלת התורה, ובאופן שמיום ליום הולך וניתוסף בתשוקה זו, כפי שהדבר מתבטא בנוסח הספירה: "היום שני ימים", "שלשה ימים", ולא יום שני יום שלישי וכו'192, היינו, שהתשוקה שהיתה ביום הראשון בתקפה עומדת, אלא שמיום ליום ניתוסף בזה עוד יותר – במשך כל שבעת הימים, שכוללים כל אופני הכוסף והתשוקה כו', מחסד שבחסד עד למלכות שבחסד.
ובהמשך להאמור לעיל (סי"ח-כ) אודות הדגשת ענין לימוד התורה אצל תלמידי הישיבות – הרי מובן שאצלם צ"ל השתדלות מיוחדת גם בנוגע להתעוררות הכוסף והתשוקה לקבלת התורה, הן בנוגע לעצמם והן בנוגע לזולת כו'.
ועי"ז יפעלו שבקרוב ממש נזכה לקיים מצות ספה"ע מן התורה (לכל הדעות186), ואז תהי' גם קבלת התורה (לאחרי ההכנה דספה"ע) בתכלית השלימות – שילמדו תורתו של משיח מפיו של משיח.
וההכנה לזה בימי הגלות האחרונים צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב – "תרונה" (מבלי הבט על הענינים המבלבלים ל"דבר הוי' זו הלכה"193 ), ושמחה זו גופא תוסיף בפריצת שיירי חומת הגלות, ו"מיד הן נגאלין"194, ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש, בעגלא דידן.
* * *
כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והחרים ה' את לשון ים מצרים וגו'.
* * *
כה. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"א ואילך) אודות הענין ד"חכמות בחוץ תרונה" – יש להתעכב על כמה דיוקים בזה.
ובהקדמה – שכיון שמדובר אודות פסוק בתושב"כ, הרי זה באופן שכל תיבה כו' היא בתכלית הדיוק, שזהו כללות החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, שבתושבע"פ נוגע בעיקר תוכן הענין (ולא כ"כ האותיות), וכפי שמצינו שיש ענינים שנאמרו ע"י כמה תנאים ואמוראים באופן שכל אחד אומר זאת בסגנון ואותיות שלו, ועאכו"כ במפרשי הש"ס, כהלשון הידוע195 שהרא"ש והר"ן אומרים אותה סברא, אבל כל אחד אומרה בסגנון שלו; משא"כ בתושב"כ, גם האותיות הם בתכלית הדיוק, וכדאיתא בגמרא196 "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים (ודורשין197 ) כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת וכו'".
וכיון שכן, הרי בודאי שכל פרטי התיבות שבפסוק "חכמות בחוץ תרונה" – שבכל אחת מהן יש ענין מיוחד בפ"ע, ובצירוף כולם יחד בא התוכן הכללי שבפסוק – הם בתכלית הדיוק.
וצריך להבין:
א) בתיבת "חכמות" – מדוע נאמר "חכמות" לשון רבים, בה בשעה שהכוונה היא לחכמת התורה, והרי התורה היא חכמה אחת?!
ולהעיר, שגם מה שאמרו רז"ל198 "יש חכמה בגוים תאמין" (ורק "יש תורה בגוים אל תאמין"), הרי זה קשור עם חכמת התורה – לא מיבעי בנוגע ללימודם "בשבע מצוות דידהו", שעל זה אמרו199 ש"אפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול" [ומובן שאין הכוונה ל"עובד כוכבים" ממש, שהרי גוי שעובד ע"ז חייב מיתה200, כי אם גוי סתם201, אלא שמפני יראת הצענזור כו' הוסיפו תיבת עכו"ם], אלא גם בנוגע לשאר עניני חכמות שקבע הקב"ה בטבע העולם, שכולם נשתלשלו מחכמת התורה.
והיינו, שאין זה באופן שישנם שתי חכמות, הא' עבור בנ"י והב' עבור אומות העולם, אלא יש רק חכמה אחת שיש בה חילוקי דרגות זו למעלה מזו (כפי שמצינו בדברי גדולי ישראל ברי סמכא שיש ג' חכמות או ז' חכמות כו'202 ), וכמ"ש הרמב"ם בפתיחת המורה נבוכים ששאר החכמות הם הקדמה לחכמת האלקות, חכמת התורה203.
וכיון שיש רק חכמה אחת – למה נאמר "חכמות" לשון רבים?
ב) בתיבת "בחוץ" – הרי "חוץ" מורה על ענין שהוא ריק מכל ענין של תוכן ראוי, שהרי אם הי' בו איזה תוכן הראוי, לא הי' "בחוץ" מגבול הקדושה אלא בפנים, וא"כ, מהי השייכות של "חוץ" ל"חכמות"?!
ג) בתיבת "תרונה" – מלשון רינה ושמחה – הרי ענין השמחה הוא לא רק דבר נפרד מענין החכמה, אלא הם ענינים הפכיים שסותרים זל"ז, כי, ענין החכמה קשור עם הבנה והשגה, שבשביל זה יש צורך בתנועה של התיישבות ומנוחה דוקא, ולא לעמוד בתנועה של הרגש הלב, שרק מבלבל להבנה והשגה שבמוח [וכמו ענין השוחד מצד אהבת עצמו, או מצד היראה מפני דבר המזיק כו'], כך, שענין השמחה ("תרונה") הוא לכאורה היפך ענין החכמה, ובפרט שכדי לקבל דבר שכל צ"ל הענין ד"שפתותיו נוטפות מר"204, שזוהי תנועה הפכית מענין השמחה. וא"כ, מהי השייכות של "תרונה" ל"חכמות"?!
כו. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לכללות ענין ה"חוץ" – שגם הוא נברא ע"י הקב"ה, והרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"205 :
כתיב42 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו'" (גם היפך החיים והטוב, שבזה נכלל גם ענין ה"חוץ"), וממשיך בכתוב לבאר טעם הדבר: "ובחרת בחיים" – כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, כי, אם הי' בעולם רק ענין של חיים וטוב (ובסגנון אחר: אם הענין של גן עדן הי' בגילוי בעוה"ז206 ), הי' האדם מוכרח להתנהג באופן כזה, ולא הי' יכול להיות אצלו ענין של בחירה.
וזהו גם הסדר שתחילה "נופת תטופנה שפתי זרה" ורק "אחריתה מרה כלענה"207 (כמשנ"ת גם בהתוועדות הקודמת208 ) – דלכאורה אינו מובן: כיון ש"חותמו של הקב"ה אמת"209, איך יתכן שהענין של "זרה" יהי' באופן של "נופת"?! אך הענין הוא – שהקב"ה עשה שיהי' כך, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, שהרי אילו היו רואים מיד בתחילה הענין ד"מרה גו'", אזי לא הי' יכול להיות ענין הבחירה; ולכן מוכרח להיות תחילה הענין ד"נופת תטופנה שפתי זרה", ואעפ"כ, דורשים מיהודי להיות "חכם הרואה את הנולד"210, ולראות מיד בתחילה המעמד ומצב שיהי' ב"אחריתה".
וזהו גם כללות החילוק שבין קדושה ללעו"ז, שבנוגע ללעו"ז נאמר211 "אשר נאכל במצרים חנם", ואילו בקדושה אין ענין של חנם212,
– וכידוע בנוגע להנהגת האריז"ל213 (ואף שאין אנו יכולים להידמות לדרגתו הנעלית כו', הנה שמץ מזה צ"ל אצל כל אחד מישראל) בענין קניית הדברים של מצוה כגון לולב ואתרוג, שלא זו בלבד שלא רצה לקיים מצוה בחנם, אלא עוד זאת, שהי' נותן למוכרים כל מה ששאלו ממנו בפעם הראשונה, ולא הי' מסרב עמהם על השער כו'.
וע"ד שמצינו בגמרא214 שרבן גמליאל לקח לולב באלף זוז. אלא שבזמנו של האריז"ל שהי' כמה דורות לאחרי ר"ג, הי' צורך בהוספה בעבודת ה' לגבי זמנו של ר"ג (בגלל שניתוסף בחשכת הגלות כו'), שלא זו בלבד ששילם סכום גדול כו', אלא עוד זאת שהי' מוכן לשלם כל סכום שיבקש המוכר, מבלי לדעת מהו הסכום כו'215 –
אלא יש צורך בעבודה ויגיעה דוקא, ועד כדי כך ש"לא יגעת ומצאת, אל תאמין"170.
ועד"ז מובן גם בנוגע לענין ה"חוץ" – שדוקא על ידו יכול להיות ענין הבחירה, וענין של עבודה ויגיעה כו'.
ויתירה מזה, שהתכלית היא להפוך את ענין ה"חוץ", שגם שם יהי' מעמד ומצב ד"חכמות בחוץ תרונה".
וע"ד הביאור בסיפור הגמרא216 אודות רבי אלעזר ש"נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר, אמר לו .. כמה מכוער אותו האיש .. אמר לו .. לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" – שכיון שגם בנוגע ל"כלי מכוער" ישנו ה"אומן שעשאני", ברור הדבר שיש בזה תכלית ומעלה כו'217, שדוקא עי"ז יהי' יתרון האור מן החושך כו'; וכפי שהשיב ריב"ח ל"ברתי' דקיסר" ש"אמרה לי' .. אי חכמה מפוארה בכלי מכוער": "אביך רמי חמרא במני דפחרא" (נותן יין בכלים מכוערין של חרס)218, והיינו, שרואים בטבע העולם שיש מעלה בכלי חרס, שדוקא בהם משתמר היין (משא"כ בכלי זהב וכסף מחמיץ היין), ועד"ז יש מעלה "בכלי מכוער", שדוקא בו מתקיימת "חכמה מפוארה". ועד"ז גם בענין ד"חכמות בחוץ (דוקא) תרונה".
כז. והענין בזה:
כדי לבוא להבנת והשגת החכמה כדבעי והמסקנא האמיתית וכו', הנה "שמעתא בעא צילותא"219, שבשביל זה יש צורך בישוב הדעת מתוך מנוחה, ולכן מצינו220 שהסנהדרין היו נושאין ונותנין כל הלילה, איש איש לעצמו כו'.
וכיון שכן, הרי מובן, שהמקום הראוי לבירור החכמה הוא – לא "בחוץ", אלא דוקא בפנים כו'.
וכדמוכח גם ממה שמצינו בנוגע ללימוד התורה בסוכה, שאע"פ שכשנמצא בסוכה ה"ה מוקף במצוה כו', מ"מ, "יכול ללמוד חוץ לסוכה (בבית, שחייב עכ"פ במזוזה, או אפילו בבית המדרש, שפטור ממזוזה221 ) כדי שתהא דעתו מיושבת עליו"222.
אמנם, כל זה הוא קודם שנתבררה החכמה, שאז מקומה בפנים; אבל לאחרי שכבר נתבררה החכמה – אזי יש צורך להביאה ולהשתמש בה כו' גם בחוץ (ופשיטא – לא באופן שהחוץ פועל שינוי בחכמה, אלא להיפך, שהחכמה פועלת שינוי בחוץ כו').
ואדרבה: "חכמות בחוץ תרונה" – שדוקא כשהחכמה נמשכת ומתפשטת בחוץ אזי נעשה ענין של שמחה ("תרונה"), שהרי ענין השמחה הוא מצד החידוש שבדבר שלא ע"ד הרגיל (כמודגש בענין שמחת המועדים לגבי ימות החול).
כלומר: בנוגע ללימוד התורה בכלל שצ"ל מתוך שמחה וטוב לבב, ישנו ענין השמחה שצ"ל בתור הכנה ללימוד התורה, כמארז"ל223 ש"אין שכינה שורה .. אלא מתוך דבר שמחה של מצוה .. וכן לדבר הלכה .. כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן", אבל "לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא", היינו, שהלימוד עצמו הוא מתוך יראה כו', "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'"224 ;
ואילו ענין השמחה בתורה עצמה – הרי זה דוקא כשישנו החידוש שהתורה נמשכת ובאה בחוץ, שאז "חכמות בחוץ תרונה".
וע"ד שמצינו בר' יהודא ב"ר אילעי שאמרה לו ההיא מטרוניתא שפניו נראים כשתויי יין225, ואמר לה שזהו לפי שתלמודו מצוי בידו, ועד"ז מצינו בר' אבהו שצהבו פניו מפני שמצא תוספתא עתיקתא226 (או חדתא227 – שאצלו היתה זו חדתא), שהסיבה לכך היא לפי ש"חכמת אדם תאיר פניו"228, והיינו, שהתורה שלמד נמשכה ובאה גם בחוץ, באופן שאפילו ההיא מטרוניתא ראתה את השינוי במראה פניו, שהתבטא באופן הקשור עם ענין השמחה – כשתויי יין, ש"אין אומרים שירה אלא על היין"229, שזהו תוכן הענין ד"חכמות בחוץ תרונה".
כח. והדיוק בזה – "חכמות (בחוץ) תרונה", בלשון רבים, כיון שבענין החכמה – תורה – יש שני ענינים:
ישנו ענין התורה כפי שנוגע למעשה בפועל, שעל זה אמרו230 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", והיינו, שגדלות הלימוד הוא כשבא לידי מסקנא אמיתית בנוגע לפס"ד הלכה למעשה, שזוהי הבחינה שהלימוד הי' כדבעי למהוי כו', שלכן ישנו הכלל ש"אין למדין הלכה לא מפי לימוד כו' הלכה למעשה"231, "מעשה רב"232.
והענין בזה233 – שחכמה ומעשה הם אמנם ענינים שונים, חכמה לחוד ומעשה לחוד, אבל אי אפשר להגיע לחלק המעשה אלא ע"י הקדמת הלימוד שמביא לידי מעשה; ועד"ז לאידך גיסא, שכדי לידע שהלימוד הי' כדבעי, עד מקום שיד שכלו מגעת, וכפי שורש נשמתו וכו' – הרי זה דוקא כשרואים שהלימוד הוא באופן שמביא לידי מעשה.
אך ישנו ענין התורה שאינו נוגע כדי לידע את המעשה אשר יעשון, אלא באופן ד"דרוש וקבל שכר"158, שזוהי דרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה באופן ש"אלפים שנה קדמה תורה לעולם"234, ועד כפי שהיא "שעשועים גו' לפניו"235, שעשועי המלך בעצמותו236.
ובכללות הרי זה החילוק שבין תורת עוה"ז לתורתו של משיח (כנ"ל סי"ט) – שתורת עוה"ז עיקרה בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון, ואילו תורתו של משיח היא בזמן שיקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"58, ו"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"134, כך, שלא תהי' מציאות של היפך רצון ה', ובמילא יהי' לימוד התורה רק באופן ד"דרוש וקבל שכר".
ועז"נ "חכמות בחוץ תרונה", לשון רבים – שלא זו בלבד שהחכמה שענינה לידע את המעשה אשר יעשון צריכה לבוא ולהגיע גם בחוץ, אלא אפילו החכמה שענינה דרוש וקבל שכר, תכליתה ושלימותה כשבאה גם בחוץ, שגם בחוץ ניכר שהוא חדור בדרגא היותר נעלית שבתורה, שזהו כללות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה; ודוקא עי"ז נעשה הענין ד"תרונה"237.
ולהעיר גם מהמבואר בתו"א238 ש"פי' בזהר239 חכמות תרי, חכמה עלאה וחכמה תתאה וכו'", ודוקא כ"שהארת ח"ע נמשכת בח"ת ומתלבשים בחוץ, דהיינו בבי"ע, עד שנמשכים בעשי' גשמית ממש .. אז דוקא תרונה, פי' שיהי' עי"ז תוספת וגילוי אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה אפילו מבחי' ח"ע".
כט. וכל האמור לעיל – נוגע גם לפועל:
כאשר יוצאים בחוץ ורואים מה שנעשה בעולם – ש"אין יום שאין כו'"240, ובפרט בזמן דעקבתא דמשיחא, ככל הסימנים שנימנו בזה בסוף מסכת סוטה, שיש בהם ענינים מבהילים כו', וככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, נעשה המעמד ומצב של ה"חוץ" למטה יותר, עד לדרגא הכי תחתונה – מתעוררת השאלה למה עשה ה' כזאת?! ועד שלפעמים יכולים ליפול ליאוש ח"ו!
ובכן: נוסף לכך ש"בהדי כבשא דרחמנא למה לך"241, הנה עז"נ "חכמות בחוץ תרונה", והיינו, שדוקא ע"י עבודת בנ"י בהפצת ה"חכמות" בחוץ שנעשית בדורות האחרונים, בגלות מר שלא הי' כמוהו עד היום הזה – ניתוסף עילוי גדול יותר, כיתרון האור מן החושך כו'.
ולהעיר, שכיון שנוהגים ללמוד מסכת סוטה בימי ספה"ע242 – להיותה קשורה עם העבודה דספירת העומר, שהרי כל המנחות באות מן החטים חוץ ממנחת העומר ומנחת סוטה שבאות מן השעורים243, כמבואר הענין בזה בספרי מוסר וחסידות244 – נמצא, שדוקא בסמיכות לחג השבועות לומדים את הדף שבו מדובר אודות הסימנים של עקבות משיחא. ומלימוד דף זה – הולכים לקבלת התורה בשמחה עצומה!
וענין זה נוגע גם לעבודה בפועל – כי, בשעה שעומדים בתנועה של יאוש, או עצבות ומרירות כו', אי אפשר לפעול בכל התוקף וה"שטורעם", ובמילא נחסר במילוי שליחותו כו'; ולכן צריכים לידע שהכוונה בענין החושך כו' היא כדי לפעול יתרון האור, ובודאי נתן לו הקב"ה הכחות ו"כלי הנשק" הדרושים כדי לפעול זאת, עי"ז שיעבוד עבודתו מתוך שמחה כו', ועד שיהי' הענין ד"תרונה".
ל. אמנם, כיון שבשביל זה יש צורך בענין הבחירה (כנ"ל סכ"ו), שלכן מראים לאדם שיש שני דרכים, "את החיים ואת הטוב" וגם ההיפך, ומבקשים ממנו "ובחרת בחיים", שעי"ז יגיע לשלימותו ויפעל שלימות גם בעולם כו' – הנה מצד הענין של בחירה חפשית, שהיא למעלה מכל מדידה והגבלה, למעלה מהשכל וכו', יכול אדם לבחור לעשות ענינים שהם למטה והיפך השכל (כולל גם השכל שלו) – להזיק את סביבתו, ואפילו את בני ביתו ואת עצמו, ובלבד שלשעה קלה יהי' אצלו מעמד ומצב ד"נופת תטופנה", אע"פ שלאח"ז יתברר כך וכך.
ועל זה אמרו רז"ל62 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", כי, אדם נורמלי – לא רק יהודי, אלא כל אדם, גם אם אין בו מעלה מיוחדת, אם הוא רק נורמלי – מבין שאין לעבור עבירה, אפילו עבירה קלה, ועאכו"כ עבירה חמורה, ועאכו"כ עבירה שכוללת את כל ג' הענינים245 שבהם ישנו החיוב "יהרג ואל יעבור"246.
ואין צורך לפרש במה דברים אמורים; מדובר אודות הענין של מיהו יהודי, שגורר אחריו את הענינים של גיוס נשים, ניתוחי מתים והיתר עבודה בשבת וכיו"ב – שהכל רואים בגלוי שהם ענינים של שטות שאין למטה ממנו, שטות כפשוטה בגשמיות [וכבר לפני 3-4 שנים היו יכולים לראות את השטות שבדבר, ועד היכן יתדרדר המצב כו', אבל עכשיו הכל רואים זאת בגלוי], כך, שאין מקום להתווכח אם זה "הישג דתי" או "שאול תחתית"!
הסיבה היחידה לכך שעושה זאת היא – בגלל שנכנס בו רוח שטות! ועד כדי כך, שאפילו בשעה שרואה שחבירו, שבמשך כמה זמן אחז בדעה הרעה כמותו, התחרט ושב בתשובה – אין זה פועל עליו לשוב בתשובה. אבל, כיון שזהו היפך השכל, לא שייך לשאול קושיות!...
אלא שבחיצוניות אינו נראה כמו "שוטה"... ולכן יכול להיות מעמד ומצב שגורר בעקבותיו את כל אלו שמסכימים עמו, רוקדים לצלילו ואומרים לו "יישר כח" – כפי שאירע בימים הכי אחרונים שנערכה הצבעה שבה הצביעו 200 אנשים נגדו, אבל לעומת זאת הצביעו 300 אנשים בעדו, והאמת היא, שבכך הוא מבזה אותם, והעיקר – שמבזה "דבר הוי' זו הלכה"193, ומסית ומדיח אחרים לעשות כן!
בתחילה התפלאתי מדוע לא עשו רעש ("טומל") מהעובדה שהרוב הצביעו בעדו, אבל אח"כ התברר הדבר:
אחד מאלו השייכים לכת דילי' עמד והודיע ברבים, שיותר מ-200 אנשים מה-300 שהצביעו עבורו, הם הפקידים והשלוחים שמתפרנסים מעבודתם בלשכות וכו', ובגלל זה הצביעו עבורו; ומזה מובן גם בנוגע לשאר המצביעים שהשלימו את המספר הקרוב ל-300.
כלומר: הוא בעצמו יודע שאם יטלו ממנו את הכסף וכו' (שעל ידו יש ביכלתו לפרנס את הפקידים והשלוחים כו') – הנה גם אלו שהצביעו עבורו, יצאו בגלוי במלחמה נגדו! ואעפ"כ, נפל רח"ל למטה כ"כ, שמתנהג היפך החכמה והיפך השכל בגלוי, ובלבד שישאר לישב על ה"כסא" לשעה קלה.
מצב כזה – אינו נורמלי, כי אם ענין של חולי. וכשיש חולה מסוכן רח"ל, צריכים להציל אותו. ואם הוא מתנגד – צריכים לקשור את ידיו ורגליו ולטפל בו כראוי, אא"כ הוא נמצא במקום אחר שלא יכולים או לא רוצים להגיע אליו כו'.
לא. נמצאים איפוא במעמד ומצב שבחוץ יש ירידה גדולה וחמורה ביותר:
ובהקדם המסופר בהפטרת יום ב' דחג הפסח247 אודות "ערי יהודה ומסיבי ירושלים", שהי' צורך "להוציא מהיכל ה' את כל הכלים העשוים לבעל ולאשרה" (עניני ע"ז ממש), והיינו, שהכניסו לירושלים עניני ע"ז, ועד שהעמידו צלם בהיכל ה' – כולל גם ל"היכל ה'" שבלב כל אחד מישראל, כמ"ש248 "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה", שמצד ענין הבחירה יכולים להכניס שם צלם רח"ל!
ועד"ז בנדו"ד, שמתאספים בירושלים 120 אנשים, 117 יהודים, ו-3 גוים, להבדיל, ועושים דברים שהם היפך רצון ה', שעי"ז נחקק באויר שמסביבם ענין שהוא היפך רצון ה' – כפי שמצינו ש"אויר ג"ע מתפשט סביב כל אדם ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה', וכן להיפך ח"ו נרשמים באויר המתפשט מגהינם סביב כל אדם"249.
וא"כ, נשאלת השאלה: במעמד ומצב כזה – איך יכולים להיות בשמחה?!
והמענה לזה – "חכמות בחוץ תרונה":
צריך לצאת בחוץ ולפרסם את ה"חכמות" – חכמת התורה, "דבר הוי' זו הלכה", באופן גלוי, ולעשות זאת באופן של שמחה – "תרונה", היינו, לא להתיירא שבגלל זה יחטוף סנוקרת ("אַ שנעל אין נאָז"), אלא להיות שמח על כך שהעמידו אותו במקום שהוא במעמד ומצב של "חוץ", כדי שתהי' לו אפשרות לומר בגלוי דבר ה' שבתורה, ש"לא102 תהא מוחלפת"!
צריך לצאת לחוץ ולומר בגלוי את האמת כמו שהיא, ולא לשתוק, או להמנע מלהצביע נגד ענין בלתי-רצוי, ולהלביש זאת באיצטלא של יראת-שמים, שהמנעותו בהצבעה היא כדי שעי"ז "ירויח" ענין זה או ענין אחר!
ואלו שנמנעים מלומר בגלוי דבר ה' וכובשים פניהם בקרקע – הנה על זה מסופר בגמרא250 אודות שמעון בן שטח וחכמי הסנהדרין: "נפנה לימינו, כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו, וכבשו פניהם בקרקע אמר להן וכו' מיד בא וכו'", והיינו, שאע"פ שמדובר אודות חכמים שהיו ראויים להיות בסנהדרין, סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו251, הנה כשהתנהגו באופן ש"כבשו פניהם בקרקע", הי' זה ענין בלתי רצוי כו'. וענין זה מסופר בגמרא – כדי שידעו שההנהגה באופן ש"כבשו פניהם בקרקע" היא נתינת יד לענין שהוא היפך "דבר ה' זו הלכה"!
לב. ומה שמתרץ את עצמו ששאל את פב"פ וקיבל ממנו היתר וכו' – אין זה תירוץ, ובודאי שהוא בטל ומבוטל:
כיון שפב"פ יודע בודאי סיפור הגמרא אודות אלו ש"כבשו פניהם בקרקע", מה שאמר להם שמעון בן שטח, ומה אירע לאח"ז כו' – לא יתכן שיורה היתר לשתוק ולהמנע בהצבעה; כאשר מדובר אודות ענינים שצריך לקרוע עליהם "קריעה" רח"ל – אי אפשר ואסור לשתוק כו', כיון שעי"ז נותנים יד לאלו שלוחמים נגד "דבר ה' זו הלכה"!
אלא מאי, בודאי נשאלה השאלה בנוסח מעורפל, ובהתאם לכך נתקבל מענה שהוא בבחי' "מאמר סתום" שיכול להתפרש באופנים שונים, והשואל מפרש אותו כפי שכדאי לו... וכנראה בחוש, שיכולים לומר דבר ולהתכוין כך וכך, ומישהו אחר יפרש זאת באופן אחר לגמרי.
וע"ד מה שאירע252 בעת המחלוקת הידועה שסיפרו על פלוני שרקד עם נקבה בתשעה באב...
מעשה שהי' כך הי': לאחרי שעברו הרבה שנים מהחתונה ולא נולדו לו ילדים, עזר הקב"ה ונולדה לו בת בתשעה באב. וכשהוצרך להעביר את התינוקת מחדר לחדר, נשאה ע"ג טס, באופן שניכרה על פניו בת-שחוק מצד שמחתו הגדולה על הולדת הבת!...
ובכן: מי שסיפר את הסיפור, סיפר את העובדה כמו שהיא מבלי לשנות מאומה – שפלוני רקד עם נקבה בתשעה באב; אלא שלא סיפר את כל שאר הפרטים שבדבר – שנקבה זו היתה תינוקת בת יומה, תינוקת שלו, שנולדה בתשעה באב לאחרי הרבה שנים שלא היו להם ילדים, וה"ריקוד" לא הי' אלא נשיאתה מחדר לחדר מתוך תנועה של שמחה שניכרה בהבעת הפנים – פרטים כאלו שמשנים לגמרי כל תוכן ומשמעות הסיפור!
ועד"ז בנדו"ד: יתכן שאמרו דבר אחד, ואח"כ בא מישהו אחר ופירש את הדברים באופן אחר לגמרי, שלא כפי כוונת אומרם; אבל לולי זאת, לא יתכן שמישהו יתן רשיון שיכולים לומר "שישו בני מעי" ש"אני את נפשי הצלתי", ולשתוק ולכבוש פניו בקרקע, ולא לומר בגלוי דבר ה' כמו שהוא, ולסמוך על כך שמסתמא יתוקן הדבר במשך הזמן.
ומובן שאין כאן בכלל ענין של פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים, שכן, כיון שהנני מכיר את פלוני, אינני יכול להאמין שנתן רשיון להמנע מלומר בגלוי דבר ה',
ואינני רואה מה מקום להתיירא לומר בפירוש שאסור להמנע מלהצביע נגד ענין שהוא היפך התורה – לאחרי שיודעים מה שאמר שמעון בן שטח בנוגע לאלו ש"כבשו פניהם בקרקע"; זהו דבר המפורש בגמרא מסכת פלונית, דף פלוני ועמוד פלוני, כך, שאין מה להתבייש לחזור על הדברים. ועאכו"כ בנדו"ד, שהאנשים שאודותם מדובר, אינם בעלי סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו... ולא עוד אלא יתכן שיש להם גם איזו נגיעה בדבר... וכאשר שותקים ולא מוחים, אינני רואה מדוע אינם נכנסים בסוג ש"כבשו פניהם בקרקע".
[ומה שטוענים שלא יודעים אם המחאה תועיל שישמעו בקולם כו' – הנה לכל לראש מצינו בגמרא253 שאפילו במעמד ומצב ש"אם מיחו בהם לא יקבלו מהם", עדיין ישנה הטענה ש"הי' בידם למחות", שכן, "אם לפניך (רבונו של עולם) גלוי, להם מי גלוי"; ובפרט שבענין זה קרוב לודאי שהמחאה תועיל ותפעל פעולתה].
ומזה מובן, שכל ענין ה"היתר" כו' הוא דבר בטל ומבוטל, ואם יש לו איזו אחיזה – הרי זה רק בגלל שמלכתחילה שאלו שאלה "שלא בדרי דאונא", וקיבלו מענה לפי אופן השאלה, ויצא העגל הזה!...
לג. וההוראה הכללית בזה – שצריך לומר בגלוי "דבר ה'" בכל הענינים, ולומר את האמת כמו שהיא, ולא לשתוק ובכך ליתן יד לענין שהוא היפך "דבר ה' זו הלכה".
וכאמור, שצריך להיות הענין ד"חכמות בחוץ תרונה", לומר בגלוי בחוץ שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת – תורה כפי שהיא, לא תורה כפי שמעורבת עם מי יודע מה... אם קוראים זאת "דרך ארץ", או "קרדום לחפור בה" וכיו"ב, אלא התורה כמו שהיא, ללא עירוב עם ענין אחר, צ"ל בגלוי גם בחוץ; וצריך לעשות זאת באופן ד"תרונה", מתוך רינה ושמחה.
וענין זה יתן חיזוק ותוקף שתהי' ההנהגה כרצון הקב"ה, מבלי לחפש "היתר", או "הישג דתי" של הצבעה נגד "דבר ה' זו הלכה", או המנעות מלהצביע נגד ענין שהוא היפך התורה, באופן ש"כבשו פניהם בקרקע", אשר, במצב ההוה, אינני רואה חילוק ביניהם.
לד. ויש עוד בחינה בזה – ע"פ המסופר במדרש "מי השילוח" (מהמדרשים שלא הגיעו אלינו, אבל הובא בספרים ברי סמכא254 ) אודות מאורע נוסף שאירע בזמנו של שמעון בן שטח:
אברך אחד שלא הי' יכול להתגבר על יצרו הרע שהסיתו לעניני תאוות כו' – בא אל שמעון בן שטח וביקש ממנו עצה. ואמר לו שמעון בן שטח, שיתן לו עצה קלה – שיזהר שלא לומר דבר שקר, אלא רק את האמת. וכאשר האברך הסכים לכך, אמר לו שמעון בן שטח, שלא די בהסכמתו, אלא עליו להשבע, ואכן נשבע על כך, והלך לדרכו.
הפעם הבאה שבא היצה"ר להסיתו – אירעה כשראה שבבית שכנו לא נמצא אף אחד, ונכנס לשם ורוקן את הבית והחביא את החפצים כו'. אבל אח"כ "תפס" שכאשר השכנה תחזור לביתה ותראה את הבית הריק, בודאי תרעיש על כך, ותבוא לשאול אותו אם יודע משהו אודות המאורע, ולא יוכל לומר שאינו יודע מאומה, שהרי נשבע שלא לומר דבר שקר, ויצטרך לומר את האמת, ואז יהיו לו בזיונות וכו', ולכן עמד והחזיר מיד כל מה שלקח מהבית.
ומזה יש ללמוד גם בנוגע לעניננו:
כל אלו ש"כבשו פניהם בקרקע", וכן אלו שהצביעו נגד "דבר ה' זו הלכה" – צריכים רק לצייר לעצמם שעומדים לפני ב"ד של מעלה, ושואלים אותם: האם היתה כוונתם להרויח את ה"הישג דתי", ולא ידעו את חומר הענין ששתיקתם יכולה להתפרש כהודאה ("מדשתיק – אודי לי'"255 ) על ענין שהוא היפך דבר ה', או שידעו שהם עושים דבר שהוא היפך "דבר ה' זו הלכה", אלא שלא היו יכולים להתאפק כו', ובלבד שלפי שעה יהי' אצלם הענין ד"נופת תטופנה", וסמכו על כך שאח"כ יכתבו מאמר ארוך בעיתון ו"יסבירו" שבכך הצילו את כלל ישראל!...
וכאשר יערכו את החשבון ביחס לב' הסיפורים הנ"ל אודות שמעון בן שטח, אזי יתפסו בעצמם כו', ובמילא לא יהי' יותר צורך ליטול זמנם של יהודים באחרון של פסח כדי לדבר אודות ענינים כאלו.
וכיון שברור הדבר שמשיח מגיע, וברור הדבר שתתגלה האמת ("אמת מארץ תצמח"256 ), ואז יתביישו כו' – הלואי יצליח השי"ת לכל אחד מהם לתפוס היכן הם נמצאים, ומכאן ואילך יחטפו את ימי הגלות האחרונים להצטרף – מתוך שמחה ואריכות ימים – לאלו שמגינים על דבר ה', בנוגע לכל תרי"ג מצוות, ועאכו"כ בנוגע לחמורות שבחמורות.
ובקרוב ממש יקויים היעוד257 "קץ שם לחושך", בביאת משיח צדקנו, שיגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, "ביד רמה"4, "בריש גלי", ומתוך שמחה רבה ונפלאה.
* * *
לה. כיון שמחר מתקיים "כינוס תורה" – בודאי ישתתף כל אחד בזה, ולא רק ע"י שמיעת הדברים, אלא גם ע"י הערות ושקו"ט בפלפולה של תורה (שזהו א' ממ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם258 ).
ובתור השתתפותי – ידובר בקיצור עכ"פ (בהתאם להגבלת הזמן מצד תפלת ערבית וספירת העומר) – בנוגע לענין הקשור עם שביעי ואחרון של פסח (ששייך גם להמדובר בי"א ניסן259 בנוגע לענינים המיוחדים שבקביעות שנה זו).
הביאור בדברי רבינו הזקן בשו"ע260 ש"אין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות [האחרונים] כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח" (ולא כמ"ש במג"א261 "שאינו רגל בפני עצמו") – להשמיענו בגדר ברכת הזמן על המועדים, שיש להסתפק אם החיוב הוא מצד החידוש שבדבר, שהוא בהתחלת הזמן, אלא שאם לא בירך אז, יכול להשלימה כל ימי החג, או שהחיוב הוא על זמן המועד בכללותו, אלא שהברכה בהתחלת החג פוטרת את כל החג (כדיוק לשון אדה"ז: "שכבר אמרו"), ולכן אם לא בירך בהתחלת החג, אזי הברכה בשאר ימי החג אינה בגדר תשלומין, כיון שכל המועד זמנה הוא262 (ונפק"מ לדינא, אם נאנס בשאר ימי החג) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס263 בלקו"ש חל"ז ע' 14 ואילך.
(וסיים:) ויה"ר שבקרוב ממש יהי' צורך בשקו"ט בנוגע לתשלומין על ענינים שהם מן התורה, כמו הענין ד"הקהל" שבשנה זו, ועד"ז כו"כ ענינים שתלויים בביהמ"ק – כאשר "יעמוד מלך מבית דוד כו' וילחם מלחמות ה' כו' ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל"264, באופן ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"137.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, וכן הניגון "האָפּ קאָזאַק", באמרו, שמובא בשיחת אחרון של פסח תש"ד265 שנוהגים לנגן ניגון זה בשמח"ת ובאחש"פ].
* * *
לו. בנוגע ליצי"מ מצינו ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"266, עי"ז שלא שמו לב לגזירת פרעה, ואדרבה: "פרו וישרצו גו' במאד מאד"267, והעמידו "צבאות ה'"2, ובשעת קרי"ס – "הם הכירוהו תחילה"266 ואמרו "זה א-לי ואנוהו"268, ורק לאח"ז הכירוהו גם הגדולים כו'; וכמו"כ תהי' גם הגאולה העתידה בזכות נשים צדקניות שבדורנו269 (שהוא גלגול הדור שיצא ממצרים, כדאיתא בכתבי האריז"ל270 ).
והענין בזה:
אשה בישראל – היא עקרת הבית, שתפקידה להקים בית ומשפחה בישראל, ובאופן ד"שה לבית .. ושחטו אותו"271, היינו, לפעול שיהי' זה בית שבו "שוחטים" את כל עניני ה"עבודה זרה" של המדינה (כנ"ל סי"ג), שלא להתחשב בהם כו', ולא להתחשב בשכנים וכו', אלא למלא רצון הקב"ה בשמחה וטוב לבב,
וכל זה – מתוך ידיעה שלא זו בלבד שלא יחסר מאומה, אלא אדרבה כו', וכמודגש בקרבן פסח ש"נאכל על השובע"272 (שכן חובת כל הקרבנות, כדקיי"ל למשחה לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין273 ), ובאופן ש"לא תותירו גו'"274, ועד ש"יצאו ברכוש גדול"6 – שיהי' ענין של עשירות (עוד בזמן הגלות, שהרי לאחרי ביאת משיח לא יעסקו באסיפת כסף וזהב כו', כיון שכולם יהיו עסוקים בענינים רוחניים),
ואז – "ופסח ה' על הפתח ולא יתן גו' לבוא אל בתיכם גו'"275, היינו, שכל הענינים הבלתי-רצויים של המדינה אין להם שייכות לבתי בנ"י, ו"לכל בני ישראל הי' אור במושבותם"276.
ועד שנעשה הענין "שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית"152 – כי:
רבותינו מצד עצמם, נמצאים בדרגא כזו שלא שייך אצלם ענין של גלות (ע"ד שמצינו277 ש"לפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'"), כך, שאצלם אין נפק"מ אם נמצאים עדיין בחשכת הלילה או שכבר האיר היום; ולכן צריכים התלמידים לעוררם ולומר להם – בפה מלא – שלא מספיק שיהי' לימוד התורה בלילה, אלא "הגיע זמן ק"ש של שחרית" – גאולה בפועל.
וכפי שאמר אדמו"ר מהר"ש להצ"צ, שאנו צריכים ביאת משיח כאן למטה5 – כי, אצל הצ"צ, שהי' אז הנשיא בדורו, נחשבה הדפסת הלקוטי תורה כמו ביאת משיח278, ולכן הי' צורך שאדמו"ר מהר"ש – שהי' אז לפני נשיאותו, תלמיד ומקבל – יעורר ויאמר שלא מספיקה גאולה ברוחניות, אלא הכוונה היא שתהי' הגאולה גם בגשמיות.
ולהעיר גם מפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר279 בפירוש המאמר280 "ברוך שומר הבטחתו לישראל .. (ש)חשב את הקץ", שמצד גודל התענוג למעלה בעבודת בנ"י בזמן הגלות, היתה יכולה הגלות להימשך ח"ו ללא קץ, ולכן יש להודות להקב"ה ש"חשב את הקץ", שענין הגלות יהי' באופן של גבול וקץ כו' (נוסף לכך שחישב את קושי השעבוד בעבודת פרך כו' להשלים מנין שנות הגלות281 ).
וכן תהי' לנו – שע"י הנהגת נשים צדקניות באופן ד"שה לבית", באופן שבני הבית יוכלו לנצל את הזמן ללימוד התורה בהתמדה ושקידה ולקיום המצוות כו', ללא בלבולים מעניני פרנסה, שתהי' בהרחבה כו' – יעמידו משפחות משפחות כו'.
ובקרוב ממש יהיו ישראל במעמדם (אנשי מעמד282 ), לוים בדוכנם וכהנים בעבודתם – בביהמ"ק השלישי, בביאת משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, בעגלא דידן.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פעם אחת), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל אחד מהמסובים מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה