בס"ד. ש"פ שמיני, כ"ח ניסן, מבה"ח אייר, ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1 (וממשיך בכתוב פרטי הדברים כו'). וידוע הדיוק במאמרים2, וגם במאמר דשנת תש"ד3 (ויהי בשלשים שנה4 ), במ"ש ויהי ביום השמיני (אף שפסוק זה בא בהמשך למ"ש בסוף הפרשה שלפנ"ז אודות שבעת ימי המילואים, וא"כ הי' הכתוב יכול לומר ויהי למחרת), שפירש רש"י (מסדר עולם5 ) שמיני למילואים כו' ונטל עשר עטרות, שמזה מובן שהמדובר כאן שייך לענין דשמיני, ואח"כ מגלה תושבע"פ ששייך גם לענין דעשר (עטרות). וצריך להבין הענין בזה. גם צריך להבין מהו אומרו קרא משה גו', דלכאורה הול"ל ויהי ביום השמיני ויאמר משה, ומהו קרא משה. וגם מהו ענין הקריאה לזקני ישראל6, הרי כל האמירות היו (גם) לזקני ישראל, כפי שמצינו בסדר משנה, שמשה הי' לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן וכו' נכנסו זקנים וכו' (כמובא בפירוש רש"י בס"פ תשא7 מדברי הגמרא בעירובין8 ), וכיון שלאח"ז נאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר9, למה צריך להזכיר כאן במיוחד הקריאה לזקני ישראל.

ב) והענין בזה, דמ"ש כאן קרא משה, קשור עם כללות ענינו של משה, שהוא זה שפעל המשכת השכינה למטה. דהנה10 כתיב11 באתי לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה וכו', וע"י עבודת האבות והצדיקים שלאחריהם היתה המשכת השכינה מלמעלה למטה, עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין12, הורידה מהרקיע לארץ. וענין זה הי' בשעת מ"ת, שאז הי' ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה13, והיינו, שאע"פ שגם לפני מ"ת הי' כבר ענין התורה, מ"מ, הי' ענין של גזירה (אַ שניט14 ) שהפסיק בין העליונים והתחתונים, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובשעת מ"ת הי' ביטול הגזירה, וניטלה המחיצה המפסקת בין עליונים ותחתונים, ואז עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה. והטעם שענין זה נעשה ע"י משה דוקא, הוא, לפי שמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו15, היינו, שאצל משה לא הי' חילוק בין אצילות לבי"ע, שבאותו האופן שהי' באצילות הי' גם בבי"ע16, שזהו לפי שאצלו האיר בגילוי בחי' הכתר שלמעלה מאצילות ובי"ע גם יחד. וכיון שלא הי' חילוק אצלו בין אצילות ובי"ע, לכן הי' על ידו ביטול הגזירה המפסקת בין עליונים לתחתונים. וזהו גם ענין התחלת מ"ת באנכי גו'17, שע"י גילוי בחי' אנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ כו'18, היתה המשכת התורה עד למטה מטה.

וזהו גם הענין דויהי ביום השמיני קרא משה גו'19, שהענין דקרא משה, שהמשיך והוריד את השכינה למטה, קשור עם בחי' שמיני, שבחי' זו היא למעלה משבעת ימי הבנין, בחי' בינה, ועד שקשורה עם השלימות דלעת"ל, שזהו שכינור של ימות המשיח יהי' של שמונה נימין20. ועוד זאת, שיום השמיני נטל עשר עטרות, שזהו לפי שבחי' בינה כולל ג' ראשונות, ובזה גופא, לא רק עשר פנימיים, אלא עשר עטרות, שזוהי השלימות דעשר כפי שהם בכתר, וקשור גם עם הענין דכינור דלעת"ל של עשרה נימין, כמ"ש21 עלי עשור.

ג) והנה הענין דמ"ת בא בהמשך ליצי"מ, כמ"ש22 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ונת"ל בארוכה23 שביצי"מ ישנם ג' ענינים כלליים, כפי שיצי"מ היתה בפעם הראשונה, ואח"כ כפי שהיא בכל שנה ושנה בט"ו בניסן (וכן בכל יום ויום שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים24 ), ואח"כ כפי שתהי' לעת"ל באופן נעלה ביותר, כמ"ש25 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שיהיו נפלאות בערך לימי צאתך מארץ מצרים26, אלא שאעפ"כ יזכירו גם אז הענין דיצי"מ, אף שיהי' באופן טפל27. ועד"ז בקריעת ים סוף, שישנו הענין דקרי"ס כפי שהי' בפעם הראשונה, שהפך ים ליבשה28, ואח"כ ישנו הענין דקרי"ס כפי שהוא בכל שנה ושנה (וכן בכל יום, כמ"ש בתוספתא29 שצריך להזכיר קרי"ס בכל יום), ואח"כ ישנו הקרי"ס כפי שיהי' לעת"ל, בנהר יעברו ברגל28, באופן נעלה יותר שלא בערך לגבי הפך ים ליבשה, אלא שאעפ"כ יזכירו גם את הענין דקרי"ס, כמ"ש30 והיתה מסילה וגו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים. ומזה מובן, שגם במ"ת (שבא בהמשך ליצי"מ וקרי"ס) ישנם ג' ענינים אלו, הענין דמ"ת כפי שהי' בפעם הראשונה, ואח"כ כפי שהוא בכל שנה ושנה (וכן בכל יום ויום, שזהו"ע נותן התורה, לשון הוה31, שלכן אמרו רז"ל32 מה להלן וכו' אף כאן, וכפי שמבאר רבינו33 איך יכולים לתבוע שהלימוד עכשיו יהי' באימה וביראה ברתת ובזיע כמו בשעת מ"ת, שזהו לפי שכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו34, כמו שהי' בשעת מ"ת), ואח"כ ישנו הענין דמ"ת שיהי' לעת"ל, שהו"ע תורתו של משיח, שעל זה אמרו35 שתורת עוה"ז הבל היא לגבי תורתו של משיח. אלא שאעפ"כ יש מעלה במ"ת בפעם הראשונה, כידוע הפתגם36 שלא יהי' עוה"פ מ"ת, כיון שהכל ניתן כבר למשה מסיני37, כולל גם תורתו של משיח דלעת"ל.

ד) והענין בזה, דהנה, הטעם שגם לעת"ל יזכירו הענין דיצי"מ (אע"פ שאז יהיו נפלאות אפילו בערך לימי צאתך מארץ מצרים), הוא38, לפי שביצי"מ הי' הענין דאתכפיא [כמבואר בתניא39 בפי' מ"ש40 כי ברח העם, שזהו מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו', שלא הי' עדיין בחי' אתהפכא], והרי הענין דאתכפיא מעורר (מאָנט אַרויס) מדת הנצח והנצחון כו', ומצד המעלה שבזה, יזכירו זאת גם לעת"ל. וזהו גם הטעם שהענין דיצי"מ כפי שהי' בפעם הראשונה הוא הנותן כח לענין דיצי"מ בעבודה עכשיו, וגם לגאולה העתידה, כיון שאז נתחדש ונפתח הצינור לענין הגאולה (כמבואר במאמרים41 ). וזהו גם מה שאמרו רז"ל42 לא הי' ראוי להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שנאמר ביצי"מ, שזהו ענין מולד הלבנה43, ששייך לענין הגאולה44, כמאמר45 שהם עתידים להתחדש כמותה, שמזה מובן שגם הכח על הגאולה העתידה ניתן ביצי"מ, שזהו לפי שביצי"מ היתה המעלה דאתכפיא כנ"ל. ועד"ז בקרי"ס, שהמעלה דקרי"ס לגבי הענין דבנהר יעברו ברגל שיהי' לעת"ל היא, שאז הי' הענין דאתכפיא, שהרי אע"פ שהי' אז הגילוי דזה א-לי ואנוהו46, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול שבנביאים47, מ"מ, גם לאחרי גילוי זה ה"ה נשארה שפחה48, ועד"ז בנוגע לשאר הדרגות שלמעלה משפחה כו', ואילו לאח"ז הי' ענין הנבואה שייך רק ליחידי סגולה, כמו שבעים הזקנים, נדב ואביהוא, משה ואהרן וכו', ולא לכל בנ"י, והיינו, שהיו אז בבחי' אתכפיא בלבד. ומצד מעלה זו שבקרי"ס הרי זה נעשה גם הפתיחה לענין דבנהר יעברו ברגל שיהי' לעת"ל.

ועד"ז יובן גם בנוגע למ"ת. דהנה, אע"פ שבשעת מ"ת הי' הקול יוצא מד' רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה וכו'49, וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן50, מ"מ, הי' הכל בבחי' אתכפיא בלבד, שהרי גילוי זה הי' רק לפי שעה, אבל עדיין לא נזדכך העולם, ובלשון החסידות51, שאז הי' ביטול העולם, ולא זיכוך העולם, לפי שהי' הגילוי מלמעלה, ולכן היתה נתינת מקום לענינים הבלתי רצויים שהיו לאחר מ"ת כו'. וכשם שהעולם לא נזדכך עדיין בשעת מ"ת, כך גם בנוגע לבנ"י, שאמרו נעשה ונשמע52, והיינו, שאף שלא היו בדרגת "נשמע", מ"מ אמרו "נעשה", שזהו בחי' אתכפיא, שאע"פ שאינו אוחז (ער האַלט ניט) בדרגת הבנה והשגה, ה"ה מבטל את עצמו כו'. ומצד מעלת האתכפיא שבמ"ת, ניתן אז הכח על הענין דמ"ת עכשיו, שהוא (לא באופן של ביטול העולם, אלא) באופן של זיכוך העולם, היינו, להתעסק עם המטה לבררו ולזככו כו', שעי"ז באים לענין דמ"ת כפי שיהי' לעת"ל, כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ53, שאז יהי' גם הענין דאתהפכא (ועד שבמ"ת ניתן הכל, גם התורה דלעת"ל, כנ"ל שמ"ת לא יהי' עוד פעם).

ה) וזהו גם כללות הענין דספה"ע בימים שבין יצי"מ לחג השבועות. דהנה, מנחת העומר באה מן השעורים54, מאכל בהמה, והיינו, שבספה"ע היא העבודה עם הבהמה, נפש הבהמית וחלקו בעולם, בבחי' אתכפיא, ורק אח"כ בחג השבועות מביאים שתי הלחם מן החטים, מאכל אדם, שאז הוא בחי' אתהפכא55. וזהו גם שכל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם56, כיון שלאחרי גמר העבודה דספה"ע נהפך החמץ לקדושה כו'57. ועד שע"י כללות העבודה בזמן הזה בלימוד התורה (ולימוד המביא לידי מעשה58 דקיום המצוות) באופן שלא יכבה בלילה (דקאי על זמן הגלות59 ) נרה60, באים באופן דתלמודו בידו61 ללמוד תורה ביום, בזמן הגאולה62, כאשר משיח ילמד תורה את כל העם63, כמ"ש64 ישקני מנשיקות פיהו, כפירש"י סוד טעמי' כו', רזי תורה, שזוהי בחי' התורה כפי שהיא למעלה מענין הבירורים, כמ"ש באגה"ק65 בביאור הרע"מ66 שלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו'67.