בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, כ"ח ניסן, מבה"ח אייר, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. שבת מברכים חודש אייר הוא לעולם גם השבת שלאחרי אחרון של פסח, שבו נעשית העלי' של כל עניני אחש"פ, כמו בכל שבת שבו מתעלים כל עניני השבוע, כמ"ש1 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".
ונוסף לזה מודגשת יותר השייכות של השבת לאחש"פ בקביעות שנה זו, שאחרון של פסח חל ביום ראשון בשבוע, כך, שאחש"פ הוא התחלת השבוע, שסיומו ביום השבת שלאחריו.
[ולהעיר, שבקביעות כזו יש אמנם הפסק של חמשה ימים (מיום שני עד יום ששי) בין אחש"פ לשבת שלאחריו, משא"כ כשאחש"פ חל בימי השבוע שלאח"ז, ה"ה קרוב יותר ליום השבת; אבל אעפ"כ יש מעלה יתירה בקביעות כזו, מצד השייכות המיוחדת שבין יום ראשון ליום השבת].
ויובן מכפי שהי' בשבוע הראשון בתחלת הבריאה:
ביום ראשון מששת ימי בראשית נאמר2 "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ומפרש רש"י (מדברי המדרש3 ): "לפי סדר לשון הפרשה הי' לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני שלישי רביעי, למה כתב אחד, לפי שהי' הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום ב'" (ועאכו"כ שאר הנבראים, בהמות וחיות, וכן אדה"ר, שנבראו בימים שלאח"ז).
[ואף שמצינו בגמרא4 ש"עשרה דברים נבראו ביום ראשון", מ"מ, הי' חלק ביום ראשון שבו הי' הקב"ה יחיד בעולמו, משא"כ בשאר הימים לא הי' זמן שבו לא היו עוד נבראים].
ועד"ז ביום השבת – שאז היו אמנם כל הנבראים שבעולם, אבל כולם היו במעמד ומצב של עלי' למעמד ומצב נעלה ביותר, שזהו הפירוש ד"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם".
וכפי שמביא הצ"צ5 מה ששמע מרבינו הזקן בענין האכילה דשבת, שאינה לברר בירורים [וכידוע בביאור מאמר הזהר6 "ולא פרש שבתכם", ולא כמו ביו"ט שבו נאמר7 "פרש חגיכם"], אלא להעלות הטוב למעלה כו', שזהו לפי שבשבת מתעלה העולם למעמד ומצב נעלה יותר כו'.
וענין זה מובן גם ע"פ נגלה דתורה ועד להלכה בפועל (כמדובר כמ"פ8 שכל ענין בקבלה וחסידות מצינו גם בנגלה דתורה) – כפי שמצינו בנוגע לדמאי, שביום השבת מאמינים אפילו לעם הארץ שגם הוא אינו משקר בשבת9, שזהו מצד עליית העולם לדרגא נעלית יותר, שלכן, אע"פ שהעולם מצד עצמו הוא "עלמא דשיקרא"10, הנה ביום השבת מתעלה העולם למעמד ומצב שניכר בו ענין האמת שהוא "חותמו של הקב"ה"11.
ונמצא, שיום השבת – שבו ניכר בעולם חותמו של הקב"ה אמת – הוא בדוגמת "יום אחד", שהי' הקב"ה יחיד בעולמו.
ומצד השייכות המיוחדת של יום השבת ליום ראשון – מודגשת יותר השייכות דשבת מברכים אייר לאחרון של פסח שחל בשנה זו ביום ראשון בשבוע.
ב. בנוגע לענינו של אחש"פ דובר לעיל12 (וכן בשנים שלפנ"ז) – מיוסד על השיחה משנת תש"ד13 ("ויהי בשלושים שנה"14 ) – שבימים האחרונים דחג הפסח גופא (שבכללות קשורים עם משיח, ביחס לימים הראשונים שקשורים עם יצי"מ) ישנו חילוק בין שביעי של פסח, שענינו הוא הגילוי של משה רבינו, לאחרון של פסח, שענינו הוא הגילוי של משיח – כמודגש בקריאת התורה וההפטרה, שהקריאה דשש"פ היא בענין קריעת ים סוף ושירת הים שהיתה ע"י משה רבינו, ואילו באחש"פ ההפטרה היא אודות משיח: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' וגו'"15, ככל פרטי הענינים שבזה, ובהמשך לזה מבואר גם השינוי בעולם שיהי' ע"י משיח – "וגר זאב עם כבש וגו'"16, עד "לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"17.
והענין בזה:
הפירוש ד"מלאה הארץ דעה גו' כמים לים מכסים" הוא – ש"מקום המים קרוי ים, והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע, ואמר, כמו שכל הים מכוסה במים, כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעה"18, והיינו, שכשם שכאשר מסתכלים בים לא רואים את הברואים שבים, אלא רק את מי הים, כך גם לעתיד לבוא לא יראו את מציאות הנבראים, אלא רק אלקות – "דעה את ה'".
וזהו גם תוכן היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"19 – שיהי' גילוי כבוד ה' באופן שלא יראו את מציאות הנברא, אלא רק את כח הפועל בנפעל ("פי ה' דיבר"), שיהי' בגלוי בראי' מוחשית לא רק "לעיני בשר", אלא באופן שהבשר עצמו יראה "כי פי ה' דיבר" (כמבואר בשער האמונה20 ).
וכיון שכל ענין שבעולם מתחיל מהתורה, כמאמר21 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי מובן, שגם השינוי בעולם שיהי' בביאת המשיח צריך להתחיל בתורה:
ידוע שלעתיד לבוא תתגלה תורתו של משיח, שילמד תורה את כל העם כולו22, ולימוד זה יהי' באופן של ראי' – שדוקא עפ"ז מובן "איך יוכל האחד לשאת ריבוא רבבות אנשים"23, כיון שהלימוד יהי' באופן של ראי', שבמשך זמן קצר תופסים ריבוי פרטים בבת אחת, ולא כמו בשמיעה שיש צורך בריבוי זמן לתפוס פרט אחר פרט וכו'24.
וכיון שלימוד התורה ע"י משיח יהי' באופן של ראי' – יומשך גם בעולם הענין ד"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'".
ג. ויש לבאר ההוראה מענין זה בעבודת האדם:
ובהקדים המדובר כמ"פ בנוגע לכל הענינים שנאמרו בתורה, הן בנוגע לסיפור שאירע בעבר, והן בנוגע ליעוד שיהי' לעתיד לבוא, שנוסף לכך ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"25, שאכן אירע מאורע זה בעבר בעתו ובזמנו או שכך יהי' בעתיד, ככל פרטי הענינים המסופרים בתורה, מ"מ, עיקר ענינו שהוא חלק מ"תורה" לשון הוראה26, שצריך ללמוד ממנו הוראה בעבודתו עתה, כשלומד ענין זה בתורה.
וכמו בנוגע ליצי"מ – ש"בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"27, והיינו, שמפרטי הענינים שנאמרו בתורה בנוגע ליצי"מ יש ללמוד הוראה בנוגע לענין דיצי"מ כפי שהוא בעבודה הפרטית של יום זה; ועד"ז בנוגע לקריעת ים סוף – כדאיתא בתוספתא28 שצריך לזכור גם קרי"ס בכל יום – שמפרטי הענינים שנאמרו בתורה בנוגע לקרי"ס ושירת הים כו', יש ללמוד בנוגע לענין דקרי"ס כפי שהוא בעבודת כל יום.
ועד"ז בנוגע ליעודים שנאמרו בתורה בנוגע לזמן דלעתיד לבוא – שיש בהם גם הוראה בנוגע לאופן העבודה עתה, בזמן הגלות, שהרי כל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות29, וכיון שמדתו של הקב"ה היא "מדה כנגד מדה"30, הרי מובן, שכאשר יודעים כיצד יהי' מעמד ומצב העולם לעתיד לבוא, אזי יודעים גם באיזה אופן צריכה להיות העבודה עתה, כדי שתפעל שיעודים אלו יתקיימו כפשוטם בביאת המשיח.
ד. ומזה מובן גם בנוגע ליעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שנאמר בהפטרת היום) – שיש בזה הוראה בנוגע לעבודתו של כל אחד מישראל גם עתה:
אצל כל אחד מישראל ישנו הענין ד"דעה את ה'" – ע"י לימוד התורה, שבו חייב כל אחד מישראל31, אם באופן ד"והגית בו יומם ולילה"32 כפשוטו, או עכ"פ באופן ד"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"33, ובלשון רבינו הזקן: "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"34, "כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה"35.
ובכן: כשיהודי יודע שלעתיד לבוא יהי' מעמד ומצב ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – הרי זו הוראה עבורו בנוגע ללימוד התורה ("דעה את ה'"), שבאותה שעה שלומד תורה, צריך להיות אצלו מעמד ומצב ש"מלאה גו' דעה את ה' כמים לים מכסים", היינו, שכל כולו מונח לגמרי בלימוד התורה באופן שזוהי כל מציאותו!
וכאמור, שעי"ז שעבודתו היא באופן כזה, ה"ה פועל שיקויים היעוד ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" כפשוטו.
ה. וכיון שתורת-אמת דורשת זאת מכל אחד מישראל – הרי בודאי שיש בכחו לקיים זאת בפועל.
ואין לתמוה כיצד יתכן שעבודת כל אחד מישראל עתה תהי' באופן הקשור עם יעוד שנאמר בנוגע לימות המשיח – שהרי נת"ל36 מ"ש במאור עינים37 שאצל כל אחד מישראל יש ניצוץ משיח,
ויתירה מזה, שענין זה הוא (לא בהעלם בפנימיות נפשו באופן שיתכן שאינו יודע מזה כו', אלא) בגילוי אצלו, ועד שזהו בגילוי בעולם באופן שאפילו גוי רואה זאת, כמסופר בירושלמי38 אודות גוי שחלם שבלע כוכב, ואמרו לו, שהכוונה בזה ליהודי שנקרא בשם "כוכב", שזהו שמו של משיח, עליו נאמר39 "דרך כוכב מיעקב",
ומזה מובן, ששייכותו של כל אחד מישראל למשיח היא באופן שזוהי מציאותו, כך, שאין הדבר תלוי בבחירתו, כי, ענין הבחירה שייך רק בנוגע למעשה דיבור ומחשבה, אבל לא בנוגע לעצם מציאותו,
וכמו שלא שייך בחירה בנוגע לעצם היותו "חלק אלקה ממעל ממש"40, שלכן פוסק הרמב"ם41 שרצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא "לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני", אזי מתגלה רצונו האמיתי; וברור הדבר ש"לא ידח ממנו נדח"42, וסופו לעשות תשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר43,
וגם אם יש שנים או שלושה שאומרים שאין רצונם בכך – אומר הקב"ה "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"44, ואין זה ענין של גזירה, אלא יש על זה הסברה בשכל – כיון שהקשר עם הקב"ה הוא עצם מציאותו של יהודי, ואין הדבר תלוי בבחירתו; הבחירה היא רק אם ענין זה שמצד עצם מציאותו יתפשט בכל הגוף, בנוגע למחשבה דיבור ומעשה כו'.
וכן הוא בנוגע לשייכותו של כל אחד מישראל למשיח, כיון שמצד עצם מציאותו יש בו ניצוץ משיח.
ו. וענין זה מודגש ביותר באחרון של פסח, כיון שהפטרת היום היא בענינו של משיח.
ובפרט ע"פ המנהג שנתפרסם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר45, שהבעש"ט הי' עורך באחרון של פסח סעודת משיח, היינו, שענינו של משיח נמשך וחודר גם בסעודה (מאכל ומשקה) גשמית, שנקראת סעודתו של משיח, וכיון שכן הוא ע"פ תורה, הרי אין נפק"מ אם מרגישים זאת אם לאו, כיון שהמציאות האמיתית היא שבמאכל ומשקה הגשמיים נמשך וחודר ענינו של משיח.
ומובן שהכוונה בקיום מנהג זה באחרון של פסח היא – לא שישאר בו ביום בלבד, אלא שממנו יומשך על כל השבוע, עד ליום השבת, ומיום השבת יומשך על כל השנה כולה,
וההמשכה היא באופן המתאים לענינו של יום השבת – ש"אין עצב בה"46, אלא באופן של תענוג אמיתי – "וקראת לשבת עונג"47, ובאופן ד"כל מלאכתך עשוי'"48,
ועד שמזה באים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"49, בגאולה האמיתית והשלימה, כפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"50, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
* * *
ז. הביאור במ"ש51 "ויסע משה את ישראל מים סוף", "הסיען בעל כרחם", כיון שהיו עסוקים בביזת הים,
– שהתעסקותם בביזת הים (מיד לאחרי התגלות השכינה בקרי"ס, ובעמדם בהשתוקקות למ"ת) היתה (לא בכדי שיהי' להם ריבוי כסף וזהב, שלא הוצרכו לזה כו', אלא) רק כדי לקיים את הציווי52 (ש"יצאו53 ברכוש גדול"54, ועד) "ונצלתם את מצרים"55.
ולכן, כשאמר להם משה (ציווי ה') שנסתיים זמן העבודה ד"ונצלתם את מצרים"56, ועכשיו צריך לילך למ"ת, הוצרכו לנתק את עצמם "בעל כרחם" ממצבם הקודם שעסקו בקיום הציווי "ונצלתם את מצרים" בכל לבבם נפשם ומאודם.
וההוראה מזה, שיהודי צריך לעסוק בעבודתו בכל מאודו57, עד שמקבל הוראה שנסתיים זמן עבודה זו58 ועכשיו צריך לעסוק בעבודה אחרת [כמו יושבי אוהל, שבדרך כלל מונחים בלימוד התורה, אך יש זמנים שצריכים להתנתק מלימוד התורה ולצאת החוצה59 לעסוק בהצלת נפשות ע"י הפצת התורה והיהדות; ועד"ז בעלי עסק, שעיקר עבודתם בעובדין טבין, אבל גם הם חייבים לקבוע עתים לתורה60 ], ואז, הנה מצד התמסרותו לעבודתו הקודמת, צ"ל אצלו ההרגש שזהו "בעל כרחו", אבל אעפ"כ, "על כרחך אתה חי"61, להתחיל "לחיות" בעבודה החדשה.
והוראה נוספת מזה ש"הסיען בעל כרחם", בנוגע לקירוב בנ"י לתומ"צ (במכ"ש מבירור הניצוצות שבכסף וזהב דמצרים), שגם אם כבר קירב ריבוי יהודים, הנה כל זמן שנשאר עדיין יהודי אחד שצריך לקרבו, צריך להמשיך בעבודה זו בכל החיות כו'62 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 77 ואילך.
ח. וזוהי ההוראה שלמדים מהענין ד"ויסע משה" שהי' לאחרי קריעת ים סוף בשביעי של פסח, שהכוונה בזה היא כדי להמשיך על כל השנה כולה, כמו כללות הענין דיצי"מ וחג הפסח בכלל, כפי שביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר63 שרבינו הזקן לא הכניס בסידורו "חסל סידור פסח", כיון שחג הפסח אינו מסתיים, אלא נמשך בכל השנה כולה.
ובענין זה יש חידוש בחג הפסח לגבי שאר ימים טובים, חג השבועות וחג הסוכות, שהשפעתם נמשכת בכל השנה – שבשאר המועדים נמשכת רק השפעת היו"ט, אבל לא היו"ט עצמו, ואילו בחג הפסח הנה היו"ט עצמו לא מסתיים אלא נמשך בעצמו בכל השנה64.
ועד"ז בנוגע לענין דקרי"ס שבשביעי של פסח, וכן בנוגע לעניני אחש"פ – שכולם נמשכים על כל השנה כולה.
וכאשר ישנו הענין ד"ויסע גו'", "הסיען בעל כרחם" לקבלת התורה – הרי זה נעשה הכנה לנסיעה לקבלת תורתו של משיח בגאולה האמיתית והשלימה, שתלוי' במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, בשמחה ובטוב לבב.
* * *
ט. ישנו עוד ענין באחרון של פסח הקשור במיוחד עם קביעות שנה זו:
אחרון של פסח קשור גם עם הכניסה לארץ ישראל, שהרי התכלית של יצי"מ היא – "והבאתי אתכם אל הארץ גו'"65 [ועד שבגלל זה יש סברא שגם "והבאתי גו'" נכלל בלשונות של הגאולה66 ], וכיון שגמר ושלימות היציאה ממצרים היתה בקרי"ס בשביעי של פסח67, הרי מובן, שבאחרון של פסח מתחיל ענין הכניסה לארץ.
ולכן מצינו לאח"ז בכיבוש הארץ ע"י יהושע, שכיבוש יריחו – שהיתה מנעולה של ארץ ישראל68 – התחיל באחרון של פסח, כדאיתא בסדר עולם רבה69 : "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הזה70 (י' ניסן) .. בי"א בניסן – ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל ("הילודים במדבר") אל גבעת הערלות71 (כי "בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא"72 ). בי"ד בניסן שחטו ישראל את פסחיהן, שנאמר73 ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח וגו'. בט"ז בניסן הקריבו בני ישראל את העומר, שנאמר74 ויאכלו מעבור הארץ וגו'. אחר הפסח (לאחרי שביעי של פסח) בכ"ב בניסן (שבו חל בחו"ל אחרון של פסח) – וסבותם את העיר וגו' ויהי ביום השביעי וגו'75 (והיינו, שבאחרון של פסח התחילו לסבב את החומה, וכך עשו במשך ששה ימים, וביום השביעי סיבבו את החומה ז' פעמים, ואז נפלה החומה, וכבשו את יריחו). רבי יוסי אומר יום השבת היתה מלחמה של יריחו" (שלכן נאמר76 "והיתה העיר חרם" – הקדש, דכיון שהכיבוש הי' בשבת קודש, "קודש היא לכם"77, ראוי כל השלל להיות קודש).
[ולפלא, שבסדר הדורות78 הובא חשבון אחר, ואינו מציין כלל למ"ש בסדר עולם רבה הנ"ל].
וענין זה שכיבוש יריחו (כשנפלה החומה לאחרי שסיבבוה במשך שבעה ימים החל מאחרון של פסח) הי' בשבת – הוא כקביעות שנה זו, שכ"ב ניסן (אחרון של פסח) חל ביום ראשון בשבוע, שאז חל כ"ח ניסן (יום השביעי מאחש"פ) בשבת, ולכן מודגש בו יותר הענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"79.
י. והענין בזה בעבודת האדם:
הענין דכיבוש הארץ בעבודת כל אחד מישראל הוא – לפעול בעצמו להיות במעמד ומצב ד"ארץ", "שרצתה לעשות רצון קונה"80 ; ועי"ז שפועל זאת בעצמו, ה"ה פועל גם בחלקו בעולם ובכל העולם.
וענין זה מתחיל מכיבוש יריחו – שענינו בעבודה הו"ע עבודת התפלה, כפי שמבאר רבינו הזקן81 ש"יריחו" הוא מלשון ריח, והו"ע התפלה שבמקום תמידין תקנום82, והרי ענין הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'"83 ; והשייכות של עבודת התפלה לענין הריח מודגשת גם במאמר84 "לבעל החוטם אני מתפלל".
וההוראה מזה לכל אחד מישראל – שצריך לעסוק בעבודת התפלה, ולא לטעון שמדאורייתא יוצא י"ח בלאה"כ, ואפילו מדרבנן מספיקה תפלה סתם, גם ללא עבודת התפלה, אלא כמ"ש רבינו הזקן במכתב הידוע85 אודות גודל ההכרח שבעבודת התפלה, שלכן, "האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם", וכמבואר בלקו"ת86 שענין התפלה הוא ע"ד חוט השדרה, שאינו בכלל ח"י החוליות שבמנין האברים, אבל הוא המעמיד ומקיים את כל האברים כו', ועד"ז היא פעולת עבודת התפלה שבהתחלת היום על כל הענינים שבמשך כל היום כולו, שניכר שנעשים ע"י יהודי שעסק בעבודת התפלה כו'.
וכל זה הוא בהדגשה יתירה ביום השבת, שענינו העיקרי הוא עבודת התפלה87, ועד שבו מתעלים גם התפלות של כל ימות החול, שענינם הוא הארה מיום השבת כו'88.
ועד שע"י העבודה דשבת, יום השביעי, באים לעילוי ד"ויהי ביום השמיני"89, שקשור עם כינור של שמונה נימין דמשיח90, יבוא ויגאלנו כו' בקרוב ממש.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני וגו'.
* * *
יב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק91 "וישא אהרן את ידיו גו' ויברכם", "ברכת כהנים, יברכך יאר ישא", "וירד", "מעל המזבח",
– שהברכה היתה בפסוקי ברכת כהנים (ולא שאהרן קיים כאן מצות ברכת כהנים), בקשר ובשייכות לפעולת השראת השכינה במשכן לאחרי גמר הכפרה על חטא העגל: "יברכך" – הקב"ה עצמו (ולא אהרן, שהיתה לו שייכות למעשה העגל), "יאר" – הארת פנים דהשראת השכינה, עי"ז ש"ישא" – יכבוש כעסו.
ורק לאחרי הברכה, אזי "וירד", "מעל המזבח" (אף שעלייתו למזבח היתה לצורך עשיית הקרבנות), כיון שהברכה היתה בשייכות לעבודה על המזבח, ולכן נאמרה בסמיכות אלי', בהיותו על המזבח –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 39 ואילך.
יג. כאן המקום לבאר מה שצויין במראה-מקומות למכתב כללי דחג הפסח92, לדברי אאמו"ר93 בנוגע לנוסח הברכה "חג הפסח כשר ושמח", שזהו לפי שמצוותו של חג הפסח היא במצות ויין (ד' כוסות), וזהו "כשר" – בנוגע למצות, שצ"ל "ושמרתם את המצות"94 [אע"פ שגם בשאר הימים טובים נוגע ענין הכשרות, כמו בחג הסוכות בנוגע לדיני סוכה וד' מינים, ואפילו חג השבועות שאין בו דינים מיוחדים, הרי ישנם בו הדינים שבכל יו"ט], ו"שמח" – בנוגע לד' כוסות יין ה"משמח אלקים ואנשים"95 ; ומוסיף ש"כשר" ר"ת "כ.מוצא שלל רב"96.
ויש לבאר השייכות המיוחדת ד"ושמרתם את המצות" לענין ד"כמוצא שלל רב" – ובהקדים:
בנדון97 התנאי בקיום מצות מצה – דצ"ל שיכולה לבוא לידי חימוץ – ישנן ב' ילפותות:
בבבלי98 : "אמר קרא99 לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן יד"ח במצה, יצאו אלו (אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ". ומוסיף ביאור לאח"ז שהכוונה בזה – לידי דין איסור חימוץ – שהרי בדין דחמץ קאי קרא.
בירושלמי שם100 : "ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור, יצאת זו (רבוכה – בשמן וחלוטה) שא"צ שימור" (מחימוץ – המציאות דחימוץ, שהרי לא נזכר בזה דין).
והביאור י"ל:
השם "חמץ" חל עוד בהיותו חטים וקמח, ובמילא חל גם האיסור דלא תאכל חמץ, ובמילא הוכשר לתאכל מצות, אף אם אח"כ רבוכה היא. אלא ש(לבבלי101 ) מיעטו קרא מטעם אחר – דלא הוי "לחם עוני"99;
השם "מצות" הוא כשנעשה לחם, וכשנאמר שצ"ל שמירה שתהי' מצה – ה"ז צ"ל סמוך לזה, משא"כ ברבוכה – שא"צ שימור.
והנה, הירושלמי עכצ"ל דס"ל דרשת הבבלי, שהרי תנא במתני'98 שאין יוצאין בטבל אף שצריך שימור – והטעם משום דאין בו איסור חמץ.
בנוגע לבבלי – את"ל שהבבלי פליג בזה על הירושלמי וס"ל ד"ושמרתם את המצות" פי' (רק) "הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ"102, ורק למצוה (בעלמא) צריך להדר אשימור103 – הרי רבוכה באופן שהיא לחם עוני אבל א"צ שימור – היינו בשאר מי פירות – אין יוצאין בה להירושלמי, אבל יוצאים להבבלי,
והרמב"ם104 שפסק שיוצאים ברבוכה זו – לשיטתי' דפי'102 ושמרתם גו' הזהרו במצה כו' כנ"ל. ומתורצת בזה השקו"ט שבנ"כ שם105.
– הפר"ח106 מפרש שכוונת הרמב"ם שעירב בה מים ג"כ (ודלא כהמ"מ, לח"מ, ב"י וכו'), ומכריח זה מהירושלמי. ועפ"ז, לפענ"ד, אינו מובן כלל שלא רמזה הרמב"ם. ועפהנ"ל – אדרבא הרמב"ם לשיטתי'.
יד. והנה107, אדה"ז בשולחנו106 כתב ד"עיסה שנילושה במי פירות כו' (כל המשקין שבעולם לבד מתולדות המים – כמש"כ בס"ב), אינו יוצא בה יד"ח כו', מפני שהיא מצה עשירה, והתורה אמרה לחם עוני. ועוד שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבוא לידי חימוץ אם לא הי' משמרה מחימוץ, כמשנ"ת בסי' תנ"ג".
ועכצ"ל שהציון לסתנ"ג הוא רק לכללות הדין, אבל לא לפרטיו, שהרי בסתנ"ג ממעט המינים שאין יכולים לבוא לידי חימוץ, משא"כ בנדו"ד שהמדובר שהעיסה צ"ל זקוקה לשימור.
וכללות יסודו הוא כמ"ש הב"י106 "לא ראיתי לשום אחד מהפוסקים שחילק (כהרמב"ם) בין יין כו' לשאר מי משקין, דלעולם אין המצה כשרה אלא במים בלבד".
ולכאורה הול"ל הטעמים בסדר הפוך, תחלה משנ"ת כבר בסתנ"ג, ואח"כ החידוש שבכאן דהוי מצה עשירה108 והתורה אמרה כו'109.
ועפהנ"ל ג"ז מובן, דהנה להרמב"ם (ע"פ הנ"ל): א) הבבלי לא ס"ל כהירושלמי דצ"ל זקוקה לשימור סמוך לאפי', ב) נילושה בשאר מי פירות – לא הוי מצה עשירה,
וע"פ הכלל110 דאין להרבות במחלוקת (ובפרט בנדו"ד – דהרמב"ם יחידאה הוא נגד כל הפוסקים כמ"ש בב"י), דיינו לומר דפליגי רק בחדא – דהפוסקים ס"ל דהוי מצה עשירה, ולכן הובא זה כטעם העיקרי. ורק כהוספה קאמר (דפליגי על הרמב"ם גם בזה, דס"ל דהבבלי ל"פ על הירושלמי, ולכן יש טעם) עוד שצ"ל מצה שנחוץ בה ש"משמרה מחימוץ".
ויש להמתיק – זה שמביא אדה"ז הנ"ל עכ"פ בתור הוספה אף שאין להרבות במחלוקת – דשאני הכא די"ל דהפוסקים מרבים במחלוקת על הרמב"ם ע"פ כלל זה עצמו – בכדי שלא להרבות במחלוקת בין הבבלי והירושלמי. ובכ"ז ה"ז רק הוספה, שהרי מובן דעדיף לא להרבות במחלוקת דבתראי (הפוסקים) מאשר דקמאי (מש"ס לש"ס111 ) כיון שהיו לנגד עיני בתראי.
טו. והנה, בקרא96 "שש אנכי על אמרתך" (מצותיך) מסיים "כמוצא שלל רב" – שענין שלל הוא שייך כשיש מציאות הנלחם בו, מציאות דהיפוכו. ובמצוות – הם המצוות שכוללים עשי' וגם שלילת ההיפך, וכמו זכור אל תשכח וכיו"ב, מתחיל ממצות112 מילה113, שצ"ל מהול ולא יהי' ערל114, ועאכו"כ המצוות ששני ההפכים תלויים זב"ז, וכבנדו"ד דיוצאים במצה דוקא באם היא בבל תאכל חמץ (משא"כ במילה דאפשר (אף שהוא מיעוט) הא בלא הא).
ומדייק בקרא:
א) כמוצא שלל, ולא כרגיל לשלול שלל וכיו"ב – לשלול מצוה הבאה בעבירה, ובנדו"ד "אין אדם יוצא יד"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו"115.
ב) כמוצא שלל רב, ולא כמוצא רוב שלל116 – שהחילוק: רוב שלל – ריבוי בכמות, שלל רב – (כולל גם) ריבוי באיכות, וע"ד "בהמה רבה איקרי"117.
ובנדו"ד: מקרא ד"לא תאכל עליו חמץ גו'" דילפינן (רק) דברים (מינים) הבאים לידי חימוץ – ה"ז ג"כ שלל כנ"ל, ובמילא גם רבוכה בכלל; נוסף מקרא ד"ושמרתם את המצות גו'" (כבירושלמי) – דגם רבוכה (בשאר משקין) דהוי שלל, אין יוצא יד"ח, דבדברים אלו עצמן צ"ל זקוקה לידי משמרה מחימוץ שלולא זאת תבוא לידי חימוץ – שלל רב דוקא.
טז. וברוחניות הענינים – בנוגע לעבודת האדם:
חמץ – מורה על היצה"ר118, וצ"ל "ושמרתם את המצות" – להזהר מכל הענינים הבלתי-רצויים שבאים ע"י היצה"ר כו'.
ועד שבאים לשלימות העבודה – בחג השבועות, שאז מביאים שתי הלחם מחמץ דוקא119, כיון שענין החמץ נעשה באופן שיכולים להשתמש בו לקדושה, וכמו הענין ד"ואתהלכה ברחבה"120, ועד למעמד ומצב שמתאר הרמב"ם בסוף הל' מלכים בנוגע לימות המשיח.
ועכשיו בזמן הגלות הרי זה נעשה ע"י לימוד התורה – שהרי "מאן מלכי רבנן"121, ו"אמר מלכא עקר טורא"122, שקאי על עקירת היצה"ר ש"נדמה להם כהר"123, כמארז"ל124 "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'", ועד שעי"ז מתגלה אצלו הענין ד"ממלכת כהנים"125, שלכן "אקיים126 בך והיו127 מלכים אומניך"128.
* * *
יז. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בהתחלת הפרשה איתא בזהר129 : "ויהי ביום השמיני וגו'89, ר' יצחק פתח ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני האלקים130, זכאין אינון ישראל דקב"ה יהיב לון אורייתא וכו'", ומבאר אאמו"ר131 "השייכות דהפתיחה הזאת הכא, ולמה ר' יצחק דוקא פתח בה וכו'", ומבאר גם השייכות למיתת בני אהרן נדב ואביהוא שבהמשך הפרשה וכו' – ע"ד הקבלה.
ועדיין צריך להבין הביאור בזה בפשטות הענינים, וגם, מהי השייכות של ר' יצחק דוקא לענין ש"קב"ה יהיב לון אורייתא כו'", ובפרט שענין זה בא בהמשך לפסוק "ברן יחד כוכבי בוקר", ששייך לעבודת התפלה של נש"י132.
וכפי שיתבאר לקמן.
יח. נהוג גם לבאר ענין בפרקי אבות, כמ"ש רבינו הזקן בסידורו ש"נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת, ואומרים לפניו משנת כל ישראל" – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר133 ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"134.
ובביאור דברי המשנה – איתא במפרשים135 שהכוונה ב"עולם הבא" כאן היא לעולם התחי' [ולא לגן עדן (שגם הוא נקרא "עולם הבא", וכפי שמבאר הרמב"ם136 ש"זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וכו' אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה וכו'"), שאינו בכל ישראל בשוה137 ], כדמוכח מהמשך המשנה: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", ומבואר הטעם בגמרא: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".
ועז"נ "לעולם ירשו ארץ" – שקאי על ירושת הארץ כפשוטה (ולא על גן עדן, שנקרא "ארצות החיים"138 ), שדוקא בזמן התחי', לאחרי הגאולה העתידה שאין אחרי' גלות, אזי תהי' ירושת הארץ באופן ד"לעולם"139 (ולא כמו ירושת הארץ בזמן יהושע, שלאח"ז הי' ענין של גלות כו').
וטעם הדבר הוא – לפי שהם "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
וצריך להבין:
א) מהו הצורך להביא ב' ענינים – "נצר מטעי", וגם "מעשה ידי להתפאר", ולא מספיק אחד מהם?
ב) "נצר מטעי" – ידוע שקאי על הנשמה עצמה כפי שהיא למעלה מגוף. וכיון שכאן מדובר אודות עולם התחי', נשמות בגופים, אין מקום לכאורה להביא הענין ד"נצר מטעי"?
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
יט. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הטעם שאינו מבאר השייכות של ר' יצחק לענין התורה, הוא, לפי שענין זה מובן מעצמו (ע"פ המבואר בכ"מ):
ידוע140 שענינם של ג' האבות מכוון לג' הרגלים: פסח – כנגד אברהם, כמ"ש141 "לושי ועשי עוגות", ופסח הי'; שבועות – כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק142 ; וסוכות – כנגד יעקב, כמ"ש143 "ולמקנהו עשה סוכות".
וענינם בספירות – כנגד ג' המדות חג"ת: חג הפסח הו"ע החסד – "זכרתי לך חסד נעוריך וגו'"144, ולכן שייך לאברהם; חג הסוכות, "חג האסיף"145, שענינו אסיפת התבואה והפירות בריבוי מופלג146, שייך ליעקב, מדת התפארת, שהיא "נחלה בלי מצרים"147 ; וחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", שייך למדת הגבורה, כמרומז בכך שהתחלת עשה"ד היא "וידבר אלקים גו'"148, בחי' הגבורה, ובלשון חז"ל149 "אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום", ולכן הרי זה שייך ליצחק, מדת הגבורה.
ולהעיר גם מהמבואר בחסידות150 בפי' המשנה151 "האשה נקנית בשלש דרכים כו', בכסף בשטר ובביאה", ש"אשה" קאי על כנס"י, ו"נקנית" – לבעלה זה הקב"ה – "בשלשה דרכים": "בכסף" – מלשון "נכסוף נכספת"152, שהו"ע האהבה, מדתו של אברהם [ולכן מצינו בנוגע לקידושי כסף ש"גמר קיחה קיחה משדה עפרון"153, כמ"ש באברהם "נתתי כסף השדה קח ממני"154 ]; "בשטר" – הו"ע התורה, שהיא השטר האמיתי על האירוסין והנישואין בין כנס"י עם הקב"ה, שזהו ענינו של יצחק; ו"בביאה" – ענינו של יעקב, שתיקן תפלת ערבית155, שהיא רשות156, וכמבואר בזה, שלאחרי ההקדמה ד"ימינא ושמאלא", שהו"ע תפלת שחרית ומנחה, אזי נעשה היחוד בדרך ממילא, שזהו"ע דרשות157.
כ. וכאן המקום להזכיר – עכ"פ בקיצור נמרץ – אודות הענין של "מיהו יהודי":
במאמר הזהר הנ"ל מדובר אודות גודל מעלתם של בנ"י – "זכאין אינון ישראל דקב"ה יהיב לון אורייתא כו'", ומפרט כמה מעלות בנוגע לתורה: "קדישא" – קודש מלה בגרמי', קאי על בחי' החכמה158 ; "חדוותא דכלא חדוותא דקב"ה" – הו"ע הבינה, "אם הבנים שמחה"159, היינו, שהו"ע שפועל שמחה הן למעלה והן למטה, ע"ד ענין היין ש"משמח אלקים ואנשים"95; "ואטיילותא דילי', דכתיב160 ואהי' שעשועים יום יום וכו'" – כמבואר במפרשים161 שטיול קשור עם ענין התענוג, ועד לענין דשעשועי המלך בעצמותו162.
וענין זה מדגיש יותר את חומר הענין של מיהו יהודי – שענינים נפלאים אלו [וכן הענין ד"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כו'"] רוצים לתת לגוי שלא התגייר כהלכה, רחמנא ליצלן!
וכל זה – בגלל שישנם כאלו שלא מתאים להם להודות על טעותם, ומתעקשים שלא לוותר על הכבוד המדומה לשבת על כסא של "שר",
– אפילו אם מדובר אודות שעה קלה בלבד, שהרי סוכ"ס יזרקו אותם, כמובן מדברי הגמרא163 ש"סהדי שיקרא אאוגרייהו זילי" (השוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניו), ועד"ז בנדו"ד, בנוגע ל"עדי שקר" שמעידים על חוק זה שהוא "הישג דתי", שהם מבוזים בעיני אלו ששכרו אותם לומר עדות שקר הנ"ל, וסוכ"ס יזרקו אותם החוצה (אם כי גם לאחרי שיזרקו אותם דרך הדלת, יחזרו וינסו להיכנס דרך החלון...)! –
ובשביל זה הם מוכנים "למכור" את כל היהדות, נוסף לכך שמזיק את חבריו לדעה, סיעתו ומפלגתו; כמדובר פעם164 שפגיעה בענין שבין אדם למקום (עד ל"אנכי ה' אלקיך"165 ) פוגעת סוכ"ס גם בין אדם לחבירו.
ואלו שטוענים "לא ידעתי" (שיש מקרים של רישום גוים בתור יהודים) – הנה נוסף לכך שזה גופא הו"ע של חטא, וכידוע מ"ש השל"ה166 בפי' הכתוב167 "חטאתי כי לא ידעתי", שהא גופא ש"לא ידעתי" הו"ע של חטא [ועד שרואים בפועל שגם אצל גוים נהוג כן, ועאכו"כ אצל בנ"י], הרי האמת היא שהכל יודעים זאת, וכפי שכבר נתפרסם צילום פספורט של גוי בקליפורני' שנרשם בתור יהודי, בחתימתו של פלוני, כך שבודאי "יודע" מזה.
ויה"ר שכיון שגם פלוני הוא בכלל "כל ישראל" ש"יש להם חלק לעולם הבא וכו'", הנה סוכ"ס ישוב גם הוא בתשובה168 ; באיזה אופן יהי' הדבר, אם בעל כרחו או בחסד וברחמים, הרי זה ענינו וחשבונו של הקב"ה... והעיקר – שניפטר מכל הצרה הזאת, שתתבטל מכל וכל169.
כא. כאן הי' מאמר המוסגר, שכדאי שא' מראשי הישיבה או המשגיחים יעורר את התלמידים (במקום שאצטרך בעצמי להיות ה"שמש" שמעורר על זה) בנוגע להנהגה באופן של נימוס ודרך ארץ (אף שבאמת היו צריכים להבהיר זאת עוד בהיותם ב"גן ילדים"),
– שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה"170, וכמודגש בק"ש, שעוד לפני "ושננתם לבניך"171 נאמר "ואהבת את ה' אלקיך"172, ופירשו חז"ל173 "שיהא שם שמים מתאהב על ידך", ולא באופן של חילול שם שמים ח"ו –
ולדוגמא: שלא לפהק174 בפה פעור ברבים, וכן בנוגע לשמירת הנקיון במקום ציבורי, שלא לרוק או להשליך על הרצפה ניירות וכיו"ב, ובפרט כשמדובר אודות בית-הכנסת ובית-המדרש שיש ציווי (מן התורה או עכ"פ מדרבנן – כידוע חילוקי הדעות בזה175 ) לשמור על קדושתו176,
– ולכל היותר, מנסים להסתיר ממני שלא אבחין בכך. אבל מהי התועלת בזה, בה בשעה שמדובר אודות ענין שנוגע לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה!... –
וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות א' שזכה לחלק גדול בגן-עדן, בגלל שהי' נוהג (בערב שבת או בכל יום) לכבד את הרצפה הסמוכה לארון הקודש באמצעות הזקן שלו177 !...
כב. וכיון שמדברים כבר אודות ענינים בלתי-רצויים [שבאמת אין להאריך בהם ביום השבת, אלא שרוצים להיפטר מהם] – יש להזכיר אודות ענין נוסף:
באחרון של פסח נערכה התוועדות במשך חמש וחצי שעות לערך, שבה נאמרו דברי תורה, בנגלה ובחסידות ועבודת ה', מהבעש"ט, הרב המגיד, רבינו הזקן וכל רבותינו נשיאינו, ובמשך זמן מסויים, כעשרים דקות, דובר178 אודות ענין של הצבעה, ואודות הצורך שפלוני יתפטר מתפקידו וכו'.
ומה היתה התוצאה מזה לאחרי ההתוועדות? – עיקר החיות והלהט ("דער קאָך") הי' בנוגע לענין הנ"ל שדובר אודותיו זמן קצר בלבד, שדוקא בזה דייקו מה נאמר, ובאיזה סדר נאמרו הדברים וכו', ואילו כל מה שדובר במשך חמש שעות – הרי זה כלא הי'!...
ח"ו לומר ששכחו אודות הבעש"ט וכו', אבל לא בזה הי' החיות והלהט, כי אם בענין הנ"ל, למרות שהי' ענין צדדי וטפל לגבי עיקר ההתוועדות,
ומה גם שזהו ענין שאינו נוגע כלל לבחורי הישיבה, שתפקידם לשבת וללמוד נגלה וחסידות (וגם בנוגע לבעלי-בתים כו', בודאי אין הכוונה שיעסקו רק בענין זה, שהרי מלבדו נאמרו ריבוי ענינים כו'),
ולעומת זאת, כשחוזרים תורה מהבעש"ט וכיו"ב, הנה הכוונה בזה שאח"כ יעיינו בפנים וילמדו זאת וכו'; ויש צורך שראשי הישיבות והמשפיעים יעוררו על זה וכו', והמשגיחים ישגיחו שאכן יעשו זאת.
ולהעיר, שלא מדובר כאן אודות אלו שהם בבחינת "אודנין דלא שמעין"179, אליהם אי אפשר לבוא בטענות... אלא מדובר אודות אלו ששייכים לשמוע, והראי', שבשעה שמדברים בענין הנ"ל אזי מתעוררים ומקשיבים היטב כו', ואעפ"כ, חסרה שימת-הלב בנוגע לשאר הענינים כו'.
כג. ויש לסיים בענין המשמח – בנוגע להקדמה לפרקי אבות במשנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו'":
מ"ש כאן "צדיקים" – אין הכוונה לאמיתת שם התואר והמעלה של "צדיקים", שעליהם אמרו רז"ל180 "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים כו'", אלא הכוונה היא לדרגא כזו ששייכת לכל אחד מישראל, ש"עמך כולם צדיקים".
וכיון שכללות הענין של "צדיקים" שייך רק במקום שיש נתינת מקום לענין הפכי, ואעפ"כ, עומדים שם במעמד ומצב של צדיקים [וע"ד האמור לעיל (סי"ג) בענין "ושמרתם את המצות", שזהו דוקא כשיש אפשרות לענין של חימוץ], הרי מובן, שענין זה שייך דוקא אצל נשמות בגופים (ולא כאשר הנשמה היא למעלה באופן ד"טהורה היא"181, שאז אין אפשרות לענין שהוא היפך דצדיק כו'), ולכן הרי זה שייך לעולם התחי' דוקא, שבו יהיו נשמות בגופים, שיצטרכו לאיזה ענין של תיקון כו'182.
ולכן, גם השכר על זה הוא ש"לעולם ירשו ארץ", שקאי על תחיית המתים (כנ"ל סי"ח), שאז יהיו נשמות בגופים דוקא.
וטעם הדבר – לפי שכל ישראל הם "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", שגם כאן מודגש הענין של נשמות בגופים דוקא:
"נצר" – קאי על הנשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל"183 ; "מטעי" – קאי על נטיעת הנשמה בגוף, שאז נעשית בבחי' "(חלק אלקה ממעל) ממש"40; ו"מעשה ידי" – קאי על הגוף, כפי שמצינו בנוגע לגופו של אדה"ר שהי' "יציר כפיו של הקב"ה"184.
ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון "מעשה ידי" – שמעשה הוא גם מלשון כפי'185, כמו "מעשין על הצדקה"186, והיינו, שמצד פחיתות גוף האדם [שהוא למטה אפילו מגופי בעלי-החיים, כמבואר בתו"א187 ובתו"ח188 בביאור הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שבכולם נברא הגוף יחד עם הנפש, ואילו באדם נעשה תחילה גופו בלי שום נפש חיונית כו'], צ"ל למעלה ענין של אתכפיא, כביכול, לירד ולהתצמצם בציור של "מעשה ידי" (עשי' דייקא, שלמטה מיצירה, "יציר כפיו"),
אלא שהכוונה בירידה זו היא כדי שע"י העבודה בהעלאת הגוף יתעלה כל סדר ההשתלשלות, "עד"מ כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים ממנו"189, ועד שעי"ז נעשה עילוי גם בנשמה כו'.
ומסיים: "להתפאר" – שענין התפארת הוא מריבוי גוונין ועד להתכללות ב' הפכים190, ובנדו"ד, הו"ע חיבור הנשמה והגוף ("נצר מטעי מעשה ידי"), שהוא בכח המפליא לעשות שמקשר רוחניות (גשמיות שברוחניות) עם גשמיות (רוחניות שבגשמיות)191, כמבואר בלקו"ת192 שזהו ע"י הממוצע דנפש השכלית כו'.
כד. ובהמשך לזה באה התחלת מסכת אבות – "משה קיבל תורה מסיני":
לכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "(משה קיבל תורה) מסיני", ולא מהקב"ה, או מפי הגבורה?
אך הענין הוא – שהכוונה בזה היא להדגיש שנתינת התורה היא במקום שיש נתינת מקום לענין הפכי (ע"ד האמור לעיל (סי"ג) בענין "ושמרתם את המצות", שזהו דוקא כשיש אפשרות לענין של חימוץ), וכדברי הגמרא במסכת שבת193 "מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו".
וכמו"כ מודגש כאן הענין של חיבור הפכים – שהרי ביחד עם זה שירדה שנאה לאוה"ע, נפעל גם ענין האהבה לבנ"י,
ועד"ז מודגש ענין חיבור ההפכים בהר סיני עצמו – "דמכיך מכל טוריא"194, היינו, שמחד גיסא הוא "הר" שגבוה ממקום מישור, אבל לאידך גיסא הוא נמוך מכל שאר ההרים,
שזהו בדוגמת ב' ההפכים שבחיבור הנשמה עם הגוף, שמחד גיסא, הגוף הוא הכי תחתון בעולם, ולאידך גיסא, הנה ע"י עבודת הנשמה עם הגוף באופן ד"עזוב תעזוב עמו" (כתורת הבעש"ט195 על הפסוק196 "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו"), נפעלת עלי' גם בנשמה.
כה. המשך הביאור בפירוש רש"י בענין ברכת כהנים – נכלל לעיל סי"ב. ובסיום הענין אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
ואע"פ שבזמן הגלות הרי זה בחו"ל רק ביו"ט (ובארץ ישראל – גם בשבת, ובמקומות מסויימים גם בימות החול)197, הרי כיון שמצד קושי הגלות גדול יותר הצורך בברכת ה' תמיד, הנה יה"ר שתמיד יומשך הענין דברכת כהנים, באופן ש"יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וגו' וישם לך שלום"198.
ולכל לראש – בהמשך לגמר ושלימות "זמן חירותנו" באחרון של פסח – בנוגע לחירות מכל הענינים המבלבלים הן בגשמיות והן ברוחניות, ע"י ענין השמחה, שפורצת גדר199, עד לאופן ד"ופרצת"200, ועד שבאים לחג השבועות כו'128.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקן משקה להנהלת צאגו"ח עבור הכינוס, להרה"ח ר' בן ציון שם טוב עבור הבנין החדש בלונדון, ולכמה בעלי שמחה בהזכירו אותם, בהמשך להמדובר אודות ענין השמחה].
* * *
כו. בנוגע לחודש אייר שמתברך ביום הש"ק זה, ידוע המבואר בחסידות201 ש"אייר" ר"ת א.ברהם י.צחק י.עקב רחל, שהם ד' רגלי המרכבה202 (ונפק"מ לדינא – לכתיבת שם החודש בשטרות בב' יו"ד'ין203 ).
וענינו של חודש אייר – החודש השני שבא לאחרי חודש ניסן שהוא חודש הראשון – שלאחרי העבודה הראשונה דיצי"מ שהיא באופן דאתכפיא, באה העבודה השני' באופן דאתהפכא כו'204.
וזהו גם כללות הענין דספירת העומר – שזוהי המצוה המיוחדת בכל ימי חודש אייר205, שפועלת חשיבות בכל ימי החודש, גם בימות החול, שבכל יום מברכים ברכה בפני עצמה וכו' – שהרי מנחת העומר באה מן השעורים, מאכל בהמה206, ומזה עושים קרבן לה', שמורה על בירור נפש הבהמית כו', ובאופן ד"וספרתם לכם"207, כפירוש רבינו הזקן208 ש"וספרתם" הוא מלשון בהירות, כמו אבן ספיר, ופי' "וספרתם לכם", שצריכים לעשות שיהי' ה"לכם" בהיר, ועד שעי"ז באים לחג השבועות, שבו מביאים שתי הלחם, מחטים209, מאכל אדם, ובאופן שיכולים כבר להיות "חמץ" (שהרי "כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם"210 ), כיון שכבר נתברר כו'211.
ואור זה ממשיכים על כל השנה כולה, החל מימי הקיץ שיהיו ימים מוארים, באופן של "אורה ושמחה"212, כפי שנמשך כבר מימי הפורים, אע"פ ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"213, ועד לאורה ושמחה שתהי' בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה