בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. ענינו של יום השבת בכלל הו"ע התענוג, כמ"ש1 "וקראת לשבת עונג", שלכן צריכים להיות כל עניני השבת מתוך תענוג.
ובפרט שבת שבו מברכים את החודש, כפי שנקבע ע"פ מנהג ישראל שבשבת שלפני ר"ח מברכים את החודש הבא בציבור, היינו, שיש בו סיוע מהקב"ה לכל הציבור להמשיך את כל הברכות לכללות החודש,
ועאכו"כ שבת מברכים חודש סיון, "ירחא תליתאי"2, שבו הי' הענין דמתן תורה, שהוא מקור כל הברכות, כמ"ש בפרשת השבוע3 : "אם בחוקותי תלכו", שפירושו "שתהיו עמלים בתורה"4, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו'", וכל הברכות האמורות בפרשה.
[ולהעיר, שענין זה נתחדש במ"ת, כי, אע"פ שגם לפני מ"ת הי' כבר ענין לימוד התורה, כמארז"ל5 "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם .. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' וכו'", מ"מ, כיון שקודם מ"ת היתה הגזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים"6, הרי מובן, שלימוד התורה אז לא הי' לו קשר ושייכות לפעול המשכת הברכות בארץ ("ונתנה הארץ יבולה וגו'"), כיון שישנה גזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים"; ורק כשנפעל במ"ת ביטול הגזירה, אזי פועל לימוד התורה המשכת כל הברכות בארץ].
ומזה מובן, שבעמדנו בשבת מברכים חודש סיון, ובפרט "ברוב עם"7, במעמד כו"כ עשיריות מישראל, אשר, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"8, וכמבואר באגה"ק9 שזהו מצד עצם המעמד של עשרה מישראל, "אף שאינם מדברים בדברי תורה", ועאכו"כ כשעוסקים בענין של תומ"צ (או בהתעוררות לתומ"צ כו') – צריך לדבר רק ענינים של שמחה ותענוג, ולא להיפך ח"ו, שהרי "אין עצב בה"10.
ב. אמנם, ישנו דין ש"מותר לפקח על עסקי רבים בשבת"11, וכיון ש"מותר", אזי נעשה חיוב לפקח כו' – הרי מובן, שיש ענינים שאינם בתכלית השלימות, שלכן צריך לעיין ולבחון מה חסר ולמה חסר וכו', והעיקר – לתקנם ולהשלימם, ועד כדי כך נוגע הדבר, שמוותרים על ענין התענוג בגלל הצורך לפקח כו'.
ומובן שבשבת יש סיוע מיוחד "לפקח", ובאופן שיפעל תיקון הדבר, כי:
בשבת יש לכל אחד מישראל "נשמה יתירה"12 – "נשמה" דייקא, לא "נפש" או "רוח" בלבד, והיינו, שאע"פ שלמדים זה ממ"ש13 "שבת וינפש", "כיון ששבת ווי אבדה נפש" (דרשינן לי' אוי על הנפש שהלכה לה14 ), מ"מ אמרו חז"ל12 "נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם כו'".
והענין בזה – ש"נשמה" קאי על בחי' בינה15, שנקראת "אם הבנים"16, שלמעלה מהם כו'. ושייכותה לשבת, שמחד גיסא הוא יום השביעי, א' משבעת ימי השבוע, ולאידך גיסא, הרי הוא למעלה מהם, ועד ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"17, וכמרומז בשם "שבת", ש' בת18 : "בת" – קאי על ספירת המלכות, שזהו ששבת הוא א' משבעת ימי השבוע, ו"ש'" – קאי על בינה [ועד ששבת קשור עם בחי' החכמה19, שהרי שבת נקרא "קודש" (למעלה מיו"ט, "מקרא קודש"), דקאי על ספירת החכמה]20, שזהו ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", כשם שבינה היא "אם הבנים" שמשפעת להם כו' (וזהו גם "אם הבנים שמחה"16, שהשי"ן ד"שמחה" רומז על שבת).
ומובן, שמצד ה"נשמה יתירה" שיש בשבת לכל אחד מישראל, ובפרט כשמתאספים כו"כ מישראל כך שיש כו"כ נשמות יתירות – אזי נקל יותר לפקח על צרכי הציבור, ולפעול התיקון והשלימות ביתר שאת וביתר עוז.
ולכן, אע"פ שבדרך כלל הסדר הוא שמבארים ענינים בתורה כו', הנה מצד הענין דמפקחין על צרכי ציבור, יש לשנות את הסדר הרגיל ולהתחיל בענין שאירע בימים האחרונים – מאורע מבהיל21 שהוא היפך טבע האנושיות כו', אשר, עם היותו ענין של היפך התענוג, הרי כוונת הדיבור בזה היא התיקון והמשכת ענין התענוג כו'.
ג. ובהקדים22 מ"ש הרמב"ם בריש הלכות תעניות23 בשייכות לפסוק בפרשת השבוע: "בזמן שתבוא צרה .. ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן .. וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם .. יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו וכו'", ומסיים: "הוא שכתוב בתורה24 והלכתם עמי בקרי וכו'".
והיינו, שיש כאן פסק הלכה לכל אחד מישראל, שכשקורה מאורע מסויים, אסור לומר שזה "מנהג העולם" ו"נקרה נקרית", אלא צריך לדעת שסיבת המאורע היא בגלל שהיו מעשים בלתי-רצויים, שצריך לתקנם כו', ועצם הידיעה וההתבוננות בזה פועלת כבר שהענין הבלתי-רצוי מתבטל לגמרי, ועכ"פ – בנוגע מכאן להבא (אף שתיקון הענין במעשה בפועל יהי' לאח"ז).
ויש לדייק בלשון הרמב"ם (ע"פ הידוע25 שמדיוק הלשון של הרמב"ם לומדים ענינים בנוגע להלכה בפועל): "דבר זה ממנהג העולם .. וצרה זו נקרה נקרית" – דלכאורה, "מנהג העולם" ו"נקרה נקרית" הם ב' ענינים הפכיים (אלא שבשניהם ישנו הצד השווה שלא תולים זאת במעשיהם כו'), שהרי "מנהג העולם" פירושו שזהו דבר הרגיל, ואילו "נקרה נקרית" פירושו שזהו מקרה בלתי רגיל?
וגם צריך להבין: לשון הכתוב "והלכתם עמי בקרי" – הוא בהתאם לכך שאומרים ש"צרה זו נקרה נקרית", ולמה מוסיף הרמב"ם גם הענין ד"מנהג העולם"?
והביאור בזה:
החילוק בין "מנהג העולם" ל"נקרה נקרית" הוא רק מצד גדרי העולם, כפי שנראה בפשטות (לאינו-יהודי, ואפילו אצל יהודי, מצד נפשו הבהמית כו') – שיש ענינים בלתי-רצויים שהם מצד "מנהג העולם", כמו "כל דאלים גבר"26, שמי שהוא חזק יותר, בכמות כו', אינו מתיירא מזולתו ומנצח אותו כו', ו"דרך רשעים צלחה"27, ועד להמובא בתניא28 ש"כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו"; ויש ענינים שגם מצד העולם רואים שזהו דבר בלתי רגיל, היפך הנהגת העולם – בדרך מקרה, "נקרה נקרית".
אבל כשמסתכלים על העולם מצד התורה – אין מקום ל"מנהג העולם", שהרי התורה היא למעלה מהנהגת הטבע,
– בשלמא קודם מ"ת, קודם ביטול הגזירה כו', יש מקום לסדר הנהגת הטבע באופן ש"זרע וקציר גו' ויום ולילה לא ישבותו"29, אבל לאחרי מ"ת, כשבטלה הגזירה כו', אזי גם מציאות העולם קשורה עם התורה כו'30. וזהו גם הביאור בכלל שהענין ד"דינא דמלכותא דינא"31 הוא רק כשאין זה בסתירה לדיני התורה, כיון שהתורה היא בעה"ב על מציאות העולם –
ובכחה לשנות את הנהגת הטבע, כידוע בענין "לא-ל גומר עלי"32, ו"צדיק גוזר כו'"33, שללא רעש ("טומל") משתנה טבע העולם מצד תורה.
ולכן כותב הרמב"ם "הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי", היינו, שבתורה נתפרש רק הלשון "קרי" ("נקרה נקרית") – כיון שבערך הנהגת התורה, גם "מנהג העולם" אינו אלא בבחי' "נקרה נקרית"; בנ"י והנהגת העולם – אין קשר הכרחי ביניהם, כך, שלגבי בנ"י, גם הנהגת הטבע – מקרה היא.
ומ"מ מתייחס הרמב"ם לכך שמצד גדרי העולם יש חילוק בין "מנהג העולם" ל"נקרה נקרית", כדי להדגיש יותר את השייכות בין המאורע למעשיהם ("בגלל מעשיהם כו'"), שענין זה מודגש יותר במאורע שאי אפשר לומר עליו שהוא "ממנהג העולם", כיון שכל אחד רואה שאין זה דבר הרגיל, שהרי אדרבה, זהו היפך סדר העולם, היפך השכל והיפך היושר אפילו מצד גדרי העולם (אפילו מצד "כל דאלים גבר"), ולכן נקל יותר שהאדם יתעורר לפשפש במעשיו ולתקן הענינים שיש לתלות שהם בבחי' "מדה כנגד מדה"34, כמודגש בדברי הרמב"ם "הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", דלכאורה איך שייך ענין של "קרי" – מקרה – אצל הקב"ה, אלא זה מצד "מדה כנגד מדה".
ד. ובנוגע לעניננו:
לאחרי המאורע כו', חכיתי יום יומיים, מתוך תקוה שיעמוד מישהו – ובפרט מי שנתמנה למנהיג רוחני, ויש לו סמיכה לרבנות וכו', ותפקידו לומר מהי דעת תורה כו' – ויבהיר, שכיון שברור הדבר שגויים אינם בעלי-בתים על יהודים, הנה כשקורה מאורע כזה, צריך מיד לקשר זאת עם מעשיהם של בנ"י.
ובהקדמה – שבודאי אין בזה משום הצטדקות ח"ו בנוגע למחבלים שעשו זאת, ובודאי יענשו על זה כו',
– וע"ד שמצינו בנוגע לשעבוד מצרים, שאע"פ שהיתה גזירה מלמעלה "ועבדום וענו אותם וגו'"35, מ"מ, אין זה מצדיק את הנהגת פרעה ועמו, שנענשו על זה והי' להם סוף מר כו' (כמבואר בדברי הרמב"ם והראב"ד ונו"כ36 ). ועד"ז בנוגע לכל המלכיות שנקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל37 –
אבל בנוגע לבנ"י עצמם – עליהם לדעת שאין לגויים שליטה עליהם כלל, ואינם אלא כגרזן ביד החוצב בו38, כך, שבנ"י צריכים להתייחס למאורע זה שהוא "בגלל מעשיהם".
ה. וכדי לדעת מהו הענין הדורש תיקון במעשינו כו', הנה לפעמים ההשגחה העליונה היא בהעלם כו', וצריך להתייגע כדי למצוא ("יגעת ומצאת"39 ) כו', אבל בנדו"ד הראה הקב"ה בגלוי ענין של השגחה פרטית:
ישנו אברך מצפת שטילפן לכאן (שהרי עכשיו יש כבר "טלפון"...), והודיע, שכיון שהמאורע שאירע בעת טיול הילדים במעלות הי' עם ילדי ביה"ס בצפת, לכן מבקש שיזכירום לברכה על הציון או בתפלה כו'. והוסיף, שהלך מדעת עצמו ("זיך אָנגעשלאָגן") לבדוק את המזוזות בביה"ס שבו למדו הילדים, וכל 17 המזוזות שהיו שם נמצאו פסולות40.
וכאן רואים ענין של השגחה פרטית – שמספר המזוזות הפסולות הי' מכוון למספר הילדים הי"ד.
וכאשר התפרסם למחרת בעיתונות שמספר ההרוגים רח"ל גדול יותר, נתעורר אצלי פלא בהתאמת הדברים, ובקשתי לברר עוד הפעם בקשר למספר המזוזות, ואכן נתברר שיש שם עוד כמה חדרים שיש בהם עוד 4 מזוזות – שתיים מהם היו פסולות בודאי, והשתיים האחרות ספק פסול.
עד כדי כך גדול הדיוק שבדבר – שכאשר הודיעו שנהרגו 17 ילדים, מצאו 17 מזוזות פסולות, וכאשר הודיעו שיש עוד הרוגים, מצאו עוד מזוזות פסולות!...
ו. ועתה נתבררה כוונת ההתעוררות בנוגע למבצע מזוזה:
בתקופה האחרונה41 הרביתי לדבר בלהט ("קאָכן זיך") בנוגע למבצע מזוזה. לא ידעתי בעצמי מהי הסיבה לכך, אבל דחפו אותי ולא נתנו לי מנוח ("מ'האָט42 מיר געשטופּט און ניט געלאָזט רוען") – לדבר ולתבוע ולהרעיש אודות הצורך להשתדל בענין מבצע מזוזה.
הסברתי אמנם טעם הדבר – שמבחוץ למזוזה נכתב השם שד"י, ר"ת שומר ד.לתות י.שראל43, ואיתא בזהר44 שמצות מזוזה פועלת ש"ה' ישמר צאתך ובואך גו'"45, "כד נפיק וכד עייל", היינו, שהשמירה היא לא רק בשעה שנמצא בבית, אלא גם בשעה שיוצא מהבית ונמצא מחוץ לבית, ולא עוד אלא שהכתוב מקדים "צאתך" ל"בואך" וכו', וכן ש"מזוזה" בגימטריא אדנ-י46, שזהו אחד משמותיו של הקב"ה [שיש לו כו"כ שמות – שבעה שמות47, ובמדרש48 – שבעים שמות, שכל שם מורה על ענין נוסף אצל הקב"ה], שתוכנו שהקב"ה הוא אדון העולם ובעה"ב על העולם כו'; אבל אעפ"כ, למה לעסוק במבצע מזוזה דוקא, בה בשעה שיש ריבוי מצוות, ולכל מצוה יש סגולה מיוחדת (אע"פ שלא מקיימים את המצוות בשביל הסגולה והשכר שבה, אלא בגלל שזהו ציווי הקב"ה).
אך עכשיו רואים בגלוי איך שכל מאורע הנ"ל הי' קשור עם מצות מזוזה שסגולתה לפעול ענין השמירה וכו'.
וכיון שכן, הרי כל אחד שיכול לפעול במבצע מזוזה – תבוא עליו ברכה!
ויש להתחיל בזה מיום השבת – עי"ז שמפקחין על צרכי ציבור בשבת, ואח"כ במוצאי שבת, ביום ראשון וביום שני וכו', ולדרוש מהרבנים, מנהיגים רוחניים ומדריכי נוער, שהם יעוררו על זה.
ומי שטוען שאינו רוצה להיות מושפע וללכת בעקבות ליובאוויטש, ואדרבה: כיון שליובאוויטש "נתפסה" למצות מזוזה, אזי מהיכי תיתי... – לא מבקשים מאף א' לעשות זאת בשם ליובאוויטש, ובשביל זה לא זקוקים לליובאוויטש; כל אחד שמסתכל בעצמו בחומש, רואה שבשתי הפרשיות דק"ש שאומרים פעמיים בכל יום בבוקר ובערב נאמר "וכתבתם על מזוזות גו'"49 ; והענין שמזוזה פועלת ש"ה' ישמר צאתך ובואך" – נאמר בזהר בחלק שנקרא בשם "רעיא מהימנא", שהם דברי משה רבינו, והרי כל חכם בדורו איקרי משה50.
ז. אך לדאבוננו, הנה במקום לזעוק על הצרה ע"י הפשפוש במעשיהם כו', ישנם כאלו שזעקו רק על רשעות המחבלים, באמרם שה"קוזק" הוא "קוזק" וכו' – שבזה לא חידשו מאומה, שהרי זה דבר ידוע לכל, ומקרא מלא דיבר הכתוב (עוד לפני מ"ת, ועד"ז לאחר מ"ת) "והוא יהי' פרא אדם ידו בכל וגו'"51, ורש"י52 אומר לבן חמש למקרא ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"!
ולהעיר ולהבהיר:
בודאי שצריך להרעיש את העולם, להפגין ולזעוק על הרשעות של המחבלים וכו', וזהו ענין שיש בזה תועלת כו'. וכפי שמצינו מקור לזה בתורה – כמסופר בגמרא53 ש"גזרה המלכות גזרה .. הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא .. אמרה להם בואו והפגינו בלילה, הלכו והפגינו בלילה .. וביטלום";
אבל צריך לדעת להבחין בין העיקר לטפל, ולדעת מהו התפקיד של מי שנמצא ברחוב – שהוא זה שצריך להפגין ולזעוק על רשעותם כו', ומהו התפקיד של רב, מנהיג ומדריך רוחני וכו', שמסתכלים עליו ורוצים לשמוע חוות דעתו בנוגע לרוחניות הענינים – שהוא צריך לזעוק: "אידן טוט תשובה", בואו ונפשפש במעשינו – להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות, הנחת תפילין, שמירת שבת וכו'. והיינו, שעיקר החיות והלהט ("דער קאָך") צריך להיות בביטול סיבת המאורע – "מעשינו כו'", ובדרך ממילא יש הצלחה גם בפעולות שעושים בדרך הטבע לבטל המסובב כו'.
וע"ד המשל שהובא בספרי מוסר וחסידות בנוגע לענין העשירות54 : איתא בגמרא55 : "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו וכו'". אך כיון שצריך גם לעשות "כלים" בדרך הטבע כו', הנה ישנם טפשים שעוסקים כל ימיהם בתפירת ארנק גדול שבו יוכלו להכניס ריבוי כסף וזהב, אבל שוכחים על העיקר – להתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שלולי זאת לא תהי' תועלת כלל בעשיית הכלים כו'.
אמנם, יש "רב" שטוען שאם ידבר אודות הצורך להוסיף בתומ"צ כו', יאמרו עליו הבעלי-בתים שהוא "בטלן"... מדובר כאן אודות מחבלים כו', והוא בא וטוען שצריך לעסוק בתומ"צ – זוהי בטלנות, שמתאימה לדור הישן, ליהודי זקן שיושב ב"מושב זקנים"; אבל הוא, שלמד ב"פּאָבליק-סקול", מדבר אנגלית רהוטה, ויש לו תואר אקדמאי – לא מתאים לו הנהגה של "בטלנות", לדבר על תומ"צ כו', אלא צריך לדבר כמו פוליטיקאי ("קונגרס-מאַן").
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר: אין כוונתי לפגיעה ("פאַרטשעפּען זיך") ברבנים הצעירים... אבל) מסופר על ר' יחיאל המשולח (שהי' נוסע לאסוף כסף עבור ישיבת תומכי תמימים, בהסבירו גודל מעלתה כו', כדי שיתנו לו עוד כמה קאָפּקעס או רובלים), שביקר פעם אצל מישהו שהציג לפניו את בנו, שהי' ללא זקן, באמרו: "דאָס איז מיין זון", ואמר לו ר' יחיאל: "ס'איז ניט קיין זון, נאָר אַ לבנה", ובמענה לשאלתו: מה פתאום "לבנה", הסביר לו, ש"לבנה" יש לה צורת פני אדם, אבל ללא זקן... (כך היו אומרים פעם ב"חדר"). ועד"ז בנדו"ד, שה"רב" נראה כמו "לבנה" כו'56. –
אבל האמת היא – שממנו מצפים לשמוע אודות רוחניות הענינים כו', ועל זה הוא מקבל דמי השכירות... ולכן עליו למלא תפקידו ולעורר אודות ההתחזקות בעניני תומ"צ כו', ולא לחשוש ולהתיירא שמא דבריו לא ימצאו חן בעיני הבעלי-בתים, ואז לא יתנו לו דמי השכירות – שהרי את הפרנסה נותן הקב"ה, ומה גם שבשעה שמדובר בענין של פיקוח נפש, לא שייך לחשוב על פרנסה וכו'.
ח. ויש להוסיף, שזעקתם על הצרה בנוגע לרשעות המחבלים בלבד, קשורה ובאה בהמשך לסיבת הצרה "בגלל מעשיהם כו'":
אלה שמדגישים עתה את הרשעות של המחבלים כו', הם אותם אנשים שבדרך כלל יש להם רגשי נחיתות כלפי הגוי, ולכן משתדלים לשאת חן בעיני הגוי ולרדוף אחריו כו' – שזוהי סיבת הגזירה של "מיהו יהודי", שישנם אלו המכניסים גוים לתוך קהל ישראל, לאחרי שרודפים אחרי הגוי לרשום אותו בתור יהודי, ומרוצים מזה שהגוי "מסכים" לכך, ועד שמחשיבים זאת ל"הישג דתי"!
ו"עבירה גוררת עבירה"57 – "לא תחנם"58, שנותנים לגויים חני' בארץ הקודש ובירושלים עיר הקודש. וגם זה נחשב "הישג דתי" – כפי שאמר אחד מהם (בקיץ שעבר) בנוגע לירושלים59, שזוהי עיר לדוגמא להראות שיהודים יכולים לחיות יחד עם בני ישמעאל!...
והגע עצמך: דרים עכשיו בירושלים 65 אלף ערבים, שהם "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם"60, וכפי שרואים בפועל שזקוקים לאמצעי שמירה והגנה מפניהם כו'. ומובן, שהן אמת שהמצב הוא שאין יד ישראל תקיפה, ולכן לא יכולים לגרש אותם משם, אבל, מה יש לך להתפאר בכך שאתה נותן לגויים חני' בארץ הקודש, ודואג לכך שחברך יתן להם כסף בשביל כל ההצטרכות שלהם וכו', ועוד טוען שזה "הישג דתי"?!...
ולאחרי שרודפים אחרי הגוי ומשתדלים לשמח אותו שיעלה על שפתיו חיוך ("אַ שמייכל טאָן") – הנה לפתע תופסים עכשיו ("מ'האָט זיך געכאַפּט") ממאורע הנ"ל שהגוי אינו אוהב ישראל!... – מה החידוש בכך?! וכאמור, שמפורש הדבר בתורה, אלא שהוא מחפש למצוא כל דבר (לא בתורה, אלא) דוקא אצל הגויים, ולכן הוצרכו "לגלות" זאת ע"י מאורע הנ"ל רח"ל!
ט. ולהעיר, שעד"ז הוא בענינים נוספים בכללות הנהגת הממשלה שם – גם בנוגע לענינים שבין אדם לחבירו [ע"פ המדובר כמ"פ61 שכאשר חסר בענינים שבין אדם למקום אזי חסר גם בענינים שבין אדם לחבירו, ועד שיכולים לבוא לענינים הכי גרועים, כמו היפך הענין ד"לא תגנוב"62 וכיו"ב, שגם הוא מיוסד על הענין ד"אנכי ה' אלקיך"63 ], ולדוגמא:
למרות שטוענים שאסור לפגוע וליטול מאנשים את חירותם כו'64 – רואים בפועל שמעולם לא הי' מעמד ומצב של העדר חופש הפרט לגמרי כפי שהוא עכשיו: מדברים ומדפיסים בעיתונים רק מה שהממשלה מצווה לומר ולהדפיס, וחושבים שמרמים את כל העולם!...
ועד"ז בנוגע לטענה שאי אפשר לעשות הבדלה בין אזרחי המדינה65, שכולם צריכים להיות שוים, בהתאם לשיטתם שדוגלים בסוציאַליזם – בה בשעה שבפועל מתנהגים בעצמם באופן הפכי:
ובהקדמה – שטוענים שאני נגד שיטת הסוציאַליזם. ובכן, אף שאינני "סוציאַליסט", ואין כוונתי לומר שאני אוחז מסוציאַליזם ("איך קאָך זיך ניט אין דעם"), הרי האמת היא שיש בזה דברים טובים.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר66 שפעם נסע ברכבת שישבו בה קבוצת חוקרים ודברו אודות שיטת הסוציאַליזם, מעלותי' או חסרונותי', וכל אחד הביא ראי' לדבריו וכו', ואח"כ שאלו אצלו מהי דעתו ע"פ השקפת התורה, ואמר, שיש דברים טובים בכל שיטה, והמקור של כל דבר טוב שיש בכל שיטה הוא – בתורה, ולדוגמא: שלילת ענין העניות – "אפס כי לא יהי' בך אביון"67.
אמנם, למרות שהם מתפארים בכך שדוגלים בשיטת הסוציאַליזם (ומתחלה סברתי שינצלו הדברים הטובים שבזה, כפי שמסתבר גם ע"פ שכל אנושי), הנה בנוגע לפועל, לא הי' מעולם כזה פער בין עשירים לעניים כפי שהמצב הוא עכשיו!
ועד"ז בנוגע לכללות הפחד "מה יאמרו הגויים" וכו' (אע"פ שהאמת היא שלגוי לא נוגע כלל מה שנעשה אצל יהודי) – שזהו היפך דברי המנהיג שלהם (שהוא בעצמו לא הבין עד כמה מכוונים הדברים...), שאין נפק"מ מה שהגוי אומר, אלא העיקר הוא מה שיהודי עושה... והרי הם בעצמם חוזרים על זה בכל הזדמנות ועד שנעשה לסיסמא אצלם.
י. ונקודת הדברים – שיש להתנהג ע"פ מ"ש הרמב"ם23 ש"בזמן שתבוא צרה .. ידעו הכל שבגלל מעשיהם כו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".
ולהעיר, שבהמשך דברי הרמב"ם יש לשונות חריפים כו', דכיון שזהו ענין שנוגע להלכה בפועל, אזי אי אפשר להתחשב בענין של "לשון נקי'"68 ; אבל אין זה שייך להתוועדות בשבת מברכים, שבה צריך לדבר באופן טוב, ובודאי אין ענין סתם לגרום ליהודים שברון לב ("רייסן די האַרץ"); והעיקר – שיתבטל הדבר הבלתי רצוי ועד שיתהפך לטוב.
וזהו מ"ש69 "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", וכפי שמפרש הבעש"ט70 שלא זו בלבד שיפטר מן הצרה, אלא עוד זאת ש"ממנה יושע", שמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה, והיינו, שה"צרה" עצמה נהפכת ל"צהר" שהו"ע האור כו', עי"ז שממשיכים רצון (צרה גם אותיות רצה, שהו"ע הרצון) חדש מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות כו'.
ומסיימים את ימי הגלות האחרונים באופן ד"לפום צערא אגרא"71 (כמ"ש בפרקי אבות שאומרים ביום הש"ק זה),
ועד לקיום היעוד72 "הקיצו ורננו שוכני עפר" – דבנ"י בכלל, ובמיוחד אלו שמסרו נפשם על קידוש השם73, ועד למאורע שאירע בימים האחרונים,
ובקרוב ממש – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"74 נלך לקבל משיח צדקנו, ו"שמחת עולם על ראשם"75.
* * *
יא. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין השמירה שע"י מצות מזוזה – הנה בפשטות שייך הדבר רק לבני הבית שבו נקבעה המזוזה, ולכאורה אין זה שייך ליהודי נוסף, ובפרט אם הוא מעבר לים כו'.
ובנדו"ד, כיון שמדובר אודות הצורך בענין ההגנה בארץ הקודש, נשאלת השאלה: מה שייך ענין זה ליהודי חוץ לארץ?!
ובפרט שבמצות מזוזה מודגש ש"עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'"76, שלכן יש חילוקים בין א"י לחו"ל באופן קיומה – שבא"י חייבים לקבוע מזוזה מיד כשנכנסים לגור בבית, משא"כ בחו"ל קובעים את המזוזה רק לאחרי שלושים יום77. ואפילו לפי מנהג בית הרב שגם בחו"ל קובעים המזוזה מיד כשנכנסים לבית, הרי אין מברכים על קביעת המזוזה אלא לאחרי שלושים יום (שאז מחליפים מזוזה אחת במזוזה יפה ומהודרת יותר, ומברכים על קביעתה, ומכוונים לפטור את שאר המזוזות שבבית)78, ואילו בא"י, מיד כשנכנסים לבית קובעים את המזוזה בברכת "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שעי"ז נמשכת קדושה וברכה כו' – שזהו מצד הקשר המיוחד שבין בנ"י עם א"י כו'.
וא"כ, מהי השייכות של קביעת מזוזה בחו"ל לשמירה והגנה על בנ"י שנמצאים בא"י?!
אך הביאור הוא – שזהו מצד אחדותם של ישראל:
כתיב79 "ואהבת לרעך כמוך", ש"זה כלל גדול בתורה"80, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא פרק ל"ב, ש"מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה .. מצד שרש נפשם .. רק שהגופים מחולקים" – שמצד זה ישנו הענין ד"חייך קודמים"81, אבל לאחרי שבטל הגדר ד"חייך קודמים", הרי זה "כמוך" ממש, כיון שכל בנ"י הם מציאות אחת.
ומזה מובן, שכאשר יהודי מקיים מצות מזוזה בחו"ל, הרי זה פועל ענין של שמירה והגנה גם על יהודים שבא"י.
ובפרט שענין השמירה שנפעל ע"י קיום מצות מזוזה הוא לא רק על האדם כפי שנמצא למטה, אלא גם על שורש נפשו, שרשו ומקורו באלקים חיים, כך, שהשמירה היא גם על הקב"ה, כביכול, וכיון ש"אב א' לכולנה", הרי קיום מצות מזוזה של יהודי אחד בחו"ל, שפועלת שמירה גם בשרשו ומקורו באלקים חיים, מועילה גם לכל שאר בנ"י שכלולים יחד בשרשן ומקורן באלקים חיים, ש"אב א' לכולנה".
– מובן וגם פשוט שכאשר יהודי אחד קובע מזוזה בביתו אין זה פוטר את חבירו לקבוע מזוזה בביתו כו', אבל עכ"פ מועילה פעולת השמירה שנפעלת ע"י מצות המזוזה לא רק בבית שבו נקבעה המזוזה, אלא גם בנוגע לכל בנ"י בכל מקום שהם.
*
יב. ומענין לענין באותו ענין – יש להזכיר ענין נוסף שבו מראה הקב"ה בגלוי אמיתת הדברים, כמדובר כמ"פ82 שכיון שנמצאים בחושך הגלות שהולך ומתגבר, הנה מצד חסדו של הקב"ה מראה לפעמים דברים ברורים, שגם ללא התבוננות כו', נראים מיד באופן גלוי:
בנוגע למצב בארץ הקודש עתה, הנה עיקר הרעש והמחלוקת וכו' – בנוגע לשליטה על הר חרמון, שזהו ה"מפתח" לשמירה ושליטה על כל סביבת שטח הגולן.
ובהקדמה – שברור הדבר שהר חרמון (וכן קונייטרה) שייך לעם ישראל, כמפורש ביהושע שכבש גם את "בקעת הלבנון תחת הר חרמון"83. אלא שאח"כ הי' הפסק זמן שלא הי' בשליטת בנ"י, מצד כללות ענין הגלות – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"84 (שבזה גופא מודגש שגם כאשר "גלינו", הרי זה נשאר "ארצנו"), ועכשיו – מצד איזה טעם שיהי' – חזר להיות בשליטת בנ"י.
אך יש להבהיר, שאין זה שייך כלל ל"אתחלתא דגאולה"85, שכן, נוסף על עומק הגלות הרוחני שרק הולך ומתגבר, הנה גם בגשמיות לא הי' מעולם מצב של העדר העצמאות והעדר גאון יעקב וכו' כמו עכשיו (מבלי ליתן פתחון פה למדת הדין כו') – שנמצאים במצב של פחד תמידי, ועל כל צעד ושעל צריך לסמוך על כך ש"אחות יש לנו בבית המלכות"86 בוושינגטון, והכל תלוי במה שיחליטו שם וכו'. – לא בשביל להגיע למעמד ומצב כזה סבלו בנ"י 1900 שנה בגלות!...
ובנוגע לעניננו: בעובדה שכל הצרות שיש עכשיו מתחילים בהר חרמון, רואים ענין של השגחה פרטית – כיון שהנהיגו שם חילול שבת בפרהסיא (כפי שהתפרסם בשעתו בכל העיתונים),
– שזהו ענין הקשור גם עם מ"ש בפרשת השבוע87 אודות העונש על העדר שמירת מצות השמיטה –
אלא כיון שהקב"ה הוא "ארך אפים"88, הרי זה נמשך כמה שנים, עד שרואים עכשיו שכל הצרות כו' הם בשייכות למקום זה דוקא.
וגם בענין זה לא הי' פוצה פה ומצפצף מאותם הדתיים שעושים את הצרות בנוגע למיהו יהודי – שלא רצו להרעיש על זה (אלא דוקא אחרים הרעישו על זה), באמרם, שחוששים מהטענה שזוהי "כפי' דתית" לומר שאסור לעשות כך וכך, שתעורר את דעת הציבור נגד הדת וכו'.
*
יג. ועוד ענין בנוגע ל"שריפה אשר שרף ה'"89 – שישנם אלו שמיד ניסו לנצל זאת לענינים הפכיים:
אלו שעושים את הצרות בנוגע למיהו יהודי, טילפנו לאנשים שלהם בחו"ל, ואמרו, שכיון שקרה מאורע מבהיל כזה, לכן צריכים לשלוח מברקים ולהפעיל לחץ שהם חייבים להיות בממשלה.
– הם בעצמם לא יכולים לדרוש זאת, כיון שהרבנים שלהם פסקו שאסור להם לשבת בממשלה, ולכן מבקשים שאחרים יפעילו לחץ וכו', בגלל מאורע הנ"ל.
וזאת, למרות שהכל יודעים שישיבתם בממשלה אין בה תועלת כלל לעניני בטחון כו', כיון שלא מתחשבים בדעתם כלל, ולא מספרים להם מאומה כו'. ומה גם שענין זה אינו נוגע עכשיו, כי: בממשלה הישנה (שנשארת כל זמן שאין הסדר כו') – הרי הם יושבים כבר (היפך פס"ד הרבנים), וממשלה חדשה – תהי' רק בעוד כמה שבועות (ו"חכם רואה את הנולד" – שגם היא תתפרק כו'), כפי שאומרים יודעי דבר.
ובכן: הנהגה כזו לנצל מאורע כזה כו' – היא היפך האנושיות לגמרי, שלא מצינו אפילו אצל גויים, ואילו הם לא מתביישים לעשות זאת, ובלבד שיוכלו להמשיך להיות דבוקים ל"כסאות"!
ועכשיו נפלו על המצאה חדשה (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק: ומסתמא תהי' אח"כ הכחשה על זה!...) – שכיון שהם נותנים כסף לישיבות ומוסדות תורניים וכו', הרי אם לא ישבו על הכסאות, יכול להיות שיחסר מהתקציב הכספי, ולכן יש צורך שראש-הישיבה יטען שפלוני מוכרח להשאר על כסאו, והיינו, שהתביעה לא תבוא מצדו, אלא מצד הראש-ישיבה, שכן, הוא בעצמו אינו חפץ בכך, כביכול, וזה היפך טבעו וכו', אלא שאעפ"כ ה"ה "מוסר את נפשו" להשאר על כסאו, כדי שיהי' כסף לישיבות!
ולפלא, שאלה שמקבלים כאן את הבקשה לשלוח מברקים כו' – עושים כך!... מדובר אודות יהודי דתי שמניח תפילין, והרי מבואר בשו"ע90 שענין התפילין הוא לשעבד הלב והמוח, וכדאיתא בב"ח91 (וכן משמע בשו"ע אדה"ז92 ) שאין זה רק כוונת המצוה, אלא חלק מהמצוה עצמה, כמו במצות סוכה, שעלי' נאמר93 "למען ידעו דורותיכם וגו'", שענין זה הוא חלק מהמצוה. וא"כ, גם אם יש מי שמנצל את "שעבוד הלב והמוח" כדי להצמד לכסא – איך יכול הוא למלא בקשתו שהיא היפך התורה?!
יד. ויה"ר שיתבטלו כל הענינים הבלתי רצויים כו' – בהתאם לכך שבתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת במדבר סיני [כמובא בטור94 שלעולם קורין פ' במדבר לפני מ"ת (אלא שלפעמים קורין גם פ' נשא) כדי להפסיק בין הענינים דהיפך הברכה שבפ' בחוקותי לעצרת95 ], ש"סיני" מורה "שירדה שנאה כו'"96 לכל הענינים המבלבלים את בנ"י מתומ"צ כו';
ובנוגע לבנ"י – מדובר בהתחלת הפרשה אודות מנין בנ"י (ועד שכללות הספר נקרא חומש הפקודים97 ), ש"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"98,
וכמדובר פעם99 שרואים דבר פלא במנין בנ"י, שהוצרך להיות "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא"100, והרי "יוצא צבא" צ"ל בריא ולא בעל מום ח"ו, וכיון שמספר "כל פקודי בני ישראל .. כל יוצא צבא"101 הי' למעלה מששים ריבוא, שזהו המספר שיצאו ממצרים, נמצא שכל בנ"י היו בריאים ושלמים כו'.
ובנוגע לאלו שהם מנהיגים רוחניים כו' – עליהם לעמוד בתוקף, כמ"ש בפרשתנו102 : "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"103, בכל הקשור להנהגה ע"פ התורה ומצוותי', ואלו שאין בכחם לעשות זאת – עליהם לחדול להיות מנהיגים, מרצונם הטוב, בחסד וברחמים, ויכבדו וישבו בביתם לאורך ימים ושנים טובות, וישובו בתשובה על הענינים שקלקלו במשך כל הזמן באופן דהיפך מ"מזכי הרבים", ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר104, שבמקום להיות "פירער", הי' פלוני "פאַרפירער"...
ויה"ר שלא יצטרכו יותר לדבר בנוגע לענינים כאלו, אלא רק בענינים שמחים וטובים, בטוב הנראה והנגלה105.
* * *
טו. כיון שביום השבת נעשה הענין ד"ויכולו השמים וגו'"106 בנוגע לכל עניני ימי השבוע – הרי כאן המקום להשלים המדובר בכינוס שנערך ביום ראשון107 אודות מצות שמיטה שנאמרה בהתחלת פרשתנו:
כתיב108 "כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגו'". ומפרש רש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
ונתבאר הטעם שענין זה נתפרש במצות שמיטה דוקא, ומזה למדים בנוגע לכל המצוות – כיון שיחודה של מצות השמיטה היא שקיומה במשך כל מעגל השנה, שכוללת את כל שינוי הזמנים ד"זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף"29, ומבלי הבט על שינויי הזמנים, הנה בכולם מקיימים מצוה זו ללא שינויים, שזה מורה על הענין ש"התורה הזאת לא תהא מוחלפת"109, ומזה למדים שקיום כל המצוות צ"ל באופן כזה.
ועוד ענין במצות שמיטה – שקיומה בארץ, שהיא הדרגא היותר תחתונה – דומם, שאין בו חיות כו', שחיות מורה על רוחניות, טהרה וקדושה כו', ומזה למדים שקיום המצוות צ"ל גם בדברים תחתונים וארציים כו'.
והוראה נוספת ממצות השמיטה, שקיומה הן ב"שדך" והן ב"כרמך", שהחילוק ביניהם, ששדה, שבו צומחת תבואה, מורה על דברים הכרחיים לקיום האדם, וכרם, שבו צומחים אילני פירות, מורה על דברים שאינם מוכרחים לקיום האדם, אלא הם לשם תענוג [כדאיתא בטור110 (והובא בחסידות111 ) בפי' נוסח הברכה "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", דהיינו "כל מה שהם חסרים .. וכל שאר הדברים .. שלא היו הנפשות חסרים מהם .. שאינן אלא להתענג כו'"], וההוראה ממצוה זו, שקיום המצוות צ"ל הן בדברים ההכרחיים והן בדברים שהם לשם תענוג.
ולדוגמא – בנוגע ללימוד התורה, שצ"ל מתוך תענוג, כמסופר אודות הצ"צ112 (ועד"ז מובא במהרי"ל113 בנוגע לר"ת) שלפעמים הי' מניח אצלו קערה עם מטבעות זהב בשעת לימודו, כדי שהלימוד יהי' מתוך הרחבת הדעת ותענוג;
ועד"ז בנוגע לקיום המצוות, שיש צורך בענין של הרחבה ועשירות כדי שקיום המצוות יהי' בהידור – "הידור מצוה עד שליש"114, ועד כפי שמצינו בנוגע לאריז"ל115, ש"הי' נותן למוכרים כל מה ששאלו ממנו בפעם הראשונה ולא הי' מסרב עמהם על השער" (וכיון שהובא גם באחרונים116, הרי זה ענין ששייך לא רק לקבלה ופנימיות התורה, אלא גם לאלו שהחיות והלהט שלהם הוא בדברי האחרונים בנגלה דתורה).
טז. ויש להוסיף עוד נקודה בנוגע להדגשת קיום מצות השמיטה הן ב"שדך" והן ב"כרמך" – שכוונת התורה להבהיר ולשלול טענות של שני סוגי יצה"ר:
יש סוג יצה"ר שטוען, שעבודת ה' צ"ל רק בנוגע לענינים של תענוג ("כרמך") – דכיון שהקב"ה נותן לו דברים שאינם מוכרחים לקיומו, עליו להודות להקב"ה על זה, עי"ז שמקיים תומ"צ באופן ד"כל חלב לה'"117 ; אבל בנוגע לדברים המוכרחים לקיומו, כמו מאכל ומשקה שעל ידם נעשה חיבור הנשמה והגוף בכח המפליא לעשות118 – הרי כיון שהקב"ה ברא אותו, ו"על כרחך אתה חי"119, חייב הקב"ה ליתנם לו, ובמילא אין צורך להודות להקב"ה על זה, באופן שיצטרך לברך על כל דבר מאכל ומשקה, לפניו ולאחריו כו'. והיינו, שדברים מיוחדים ומשובחים כו', צריך ליתנם להקב"ה, כאמור, "כל חלב לה'", אבל כל השאר נשאר עבורו. ועד"ז בנוגע לקיום מצות שמיטה – שעבודת השדה, שבה צומחת תבואה שמוכרחת לקיום האדם, תהי' מותרת גם בשנת השמיטה.
ויש סוג יצה"ר שטוען להיפך – שבשלמא בנוגע לדברים המוכרחים ("שדך"), כיון שבלעדם אינו יכול להתקיים, לכן צריך להודות להקב"ה עליהם, אבל בנוגע לענינים שאינם אלא לשם תענוג, שגם בלעדם יכול להתקיים, אין צריך להודות להקב"ה.
ועל זה מבהירה התורה שקיום מצות השמיטה צ"ל הן ב"שדך" והן ב"כרמך", היינו, שכללות ענין העבודה וההודאה להקב"ה צ"ל הן בנוגע לדברים המוכרחים והן בנוגע לעניני תענוג; ועי"ז ניתוסף בהמשכת ברכותיו של הקב"ה בב' הסוגים הנ"ל, ובלשון הכתוב בפרשת השבוע3: "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו".
יז. ובהמשך לזה, יש להזכיר נקודה נוספת שדובר אודותה בשבת שלפנ"ז120, בשייכות לל"ג בעומר יום ההילולא דרשב"י – שקשור גם עם ענין השמיטה:
נתבאר שענינו של רשב"י הו"ע השבת, כפי שמצינו בזהר שת"ח איקרי שבת121, ובמיוחד רשב"י, ש"רבי יהודה קארי לי' שבת"122. ומרומז גם בנגלה דתורה, כמסופר בגמרא במסכת שבת123 : "רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו לי' כו'" – שהביאו לכבודו מאכלים משובחים כו', "אמר להו, מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו לי', מי עדיפת לן מינה", "כלום אתה חשוב לנו מן השבת? לכבוד שבת הכננום וכו'", וההסברה בזה שאפשר להשתמש במאכל שהכינו לכבוד שבת עבור ענין אחר – שזהו לפי שלאמיתו של דבר אין זה ענין אחר, כיון שת"ח ענינו "שבת" בנפש, כמו ענין ה"שבת" בזמן.
ומצינו ראי' לדבר – יותר מרמז – בסיפור הגמרא שכאשר רשב"י ור"א בנו יצאו מהמערה, "חזו אינשי דקא כרבי (חורשים) וזרעי, אמר (רשב"י) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה"124, והיינו לפי ש"רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו', תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים"125 [שזהו המעמד ומצב דפרשה ראשונה דק"ש, שבה לא נאמר "ואספת דגנך גו'"126 ] – שזהו סדר העבודה דיום השבת שאסור במלאכה כו', אלא שאצל רשב"י נמשך סדר העבודה דיום השבת גם בימות החול (ע"ד ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"17) – שהיתה תורתו אומנותו127, ועי"ז פעל גם אצל חבריו שתהי' תורתם אומנותם, ועד שפעל בכל אחד מישראל שבאותה שעה שלומד תורה יהי' במעמד ומצב ד"תורתו אומנותו".
והרי זהו גם ענינה של מצות השמיטה – כמ"ש בפרשת השבוע108 "ושבתה הארץ שבת לה'", וכיון שלא עוסקים בעבודת הארץ, חרישה וזריעה כו', אזי מוקדש כל הזמן הפנוי ללימוד התורה128 – "תורתו אומנותו".
יח. ונקודה נוספת שדובר אודותה129 – בנוגע לשייכות של ל"ג בעומר לפורים:
בנוגע לקביעות המועדים ישנו הסימן (א"ת ב"ש כו') פל"ג, שפירושו, שביום שחל בו פ.ורים יחול לעולם ל"ג בעומר130.
ובזה מודגשת השייכות של רשב"י עם משה רבינו (שענינו תורה) – כמובן מדברי הגמרא במסכת מגילה131 : "כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, (והגמרא מסיימת) ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" ("כדאי הלידה שתכפר על המיתה"132 ), והיינו, שלידת משה פעלה ביטול גזירת המן, ועד לאופן ד"ונהפוך הוא"133, שפעל שמחה הכי גדולה, למעלה יותר משמחת המועדים – באופן ד"עד דלא ידע"134.
ועוד ענין בזה – שקשור עם קביעות שנה זו:
לפני הסימן פל"ג – הובא גם הסימן ו"פ, שפירושו שביום ו' של פסח חל פורים שעבר.
ובקביעות שנה זו, יום הששי דפסח (וכן פורים שלפניו ול"ג בעומר שלאחריו) הוא גם יום הששי בשבוע, שיום זה נקרא בשתי שמות: יום שישי – שמורה על שייכותו לשאר ימי השבוע, וערב שבת – שמורה על שייכותו ליום השבת, שענין זה מודגש יותר ביום שישי לאחר חצות.
וענין זה שייך לכללות הזמן שבו עומדים עתה – אלף השישי לאחר חצות135,
שאז ישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו"136 – טעימה מתורתו של משיח, ע"י הפצת המעיינות חוצה, לאחרי התחלת גילוי פנימיות התורה ["אילנא דחיי (עץ החיים) דלית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו'"137 ] ע"י רשב"י, ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר .. יפקון בי' מן גלותא ברחמים"137, באופן ד"וקראתם דרור בארץ"138, "ע"י גילוי מבחי' עלמא דחירו"139,
ומזה באים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"140.
* * *
יט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וזכרתי להם ברית ראשונים וגו'.
* * *
כ. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להכריז אודות המסיבה ("דינער") לטובת ישיבת תומכי תמימים. ואח"כ אמר:]
כרגיל לבאר ענין בפירוש רש"י בפרשת השבוע, וכיון שהזכירו עתה אודות כסף עבור בדק הבית, נתעכב עתה על הענין דפרשת ערכין141, ש"סתמן לבדק הבית"142 – שבענין זה יש שאלה בפשטות הכתובים שהיא בבחינת "קלאָץ קשיא", ואף שבדרך כלל דוקא על "קלאָץ קושיות" לא נעמדים המפרשים, הנה על קושיא זו מתעכבים פשטני המקרא, ואילו רש"י לא מתעכב על זה כלל.
פרשת ערכין באה לאחרי הפסוק (שעורך סיכום וסך-הכל על מ"ש לפנ"ז) "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"143. ואינו מובן:
למה נאמר הפסוק "אלה החוקים והמשפטים וגו'" לפני פרשת ערכין, שנאמרה לאח"ז כמו ענין חדש שאינו נכלל בחוקים ומשפטים כו' [שלכן הוצרך הכתוב לחזור ולהוסיף בסיום הספר (לאחרי פרשת ערכין) "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני"] – הרי גם פרשת ערכין היא חלק מהחוקים והמשפטים והתורות כו', וא"כ, מקומו של הפסוק "אלה החוקים והמשפטים וגו'" צ"ל לכאורה לאחרי פרשת ערכין?!
ורש"י – שדרכו לבאר כל ענין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, ועד שבמקום שאין לו ביאור בפשוטו של מקרא, כותב "לא ידעתי", וכמ"ש בהתחלת פרשת ערכין בפירוש תיבת "ערכך"144 : "כפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא"145 – אינו מתעכב כלל לבאר זאת.
והנה, הספורנו מפרש, ש"כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחוקותי הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות .. הברית אשר כרת אתם בחורב146, אבל ערכי אדם וכו' נאמרו אחר זה הברית, אע"פ שנאמרו גם הם בהר סיני, כאמרו אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, אבל לא ניתנו .. בברית".
אבל, נוסף לכך שהא גופא דורש ביאור, מדוע מצות ערכין לא ניתנה בברית כמו שאר המצוות,
– אף שמצינו כמה חילוקים באופן נתינת המצוות, החל מהחילוק בין הענינים שנתפרשו בעשה"ד לכל שאר תרי"ג מצוות שנכללו בהם ברמז בלבד147, ולאח"ז הענינים שלמד משה מהקב"ה במשך ארבעים יום וארבעים לילה שהי' בהר, ועד לענינים שניתנו בזמנים שלאח"ז –
אי אפשר לומר כן בשיטת רש"י בפשוטו של מקרא, כי, רש"י מפרש מ"ש143 ("אלה החוקים והמשפטים) והתורות", "אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם ניתנו למשה מסיני", וכיון שבתורה שבע"פ נכללת גם מסכת ערכין, הרי בודאי שבפסוק זה נכללת גם פרשת ערכין שבתושב"כ.
ועכצ"ל, שענין זה מובן ממה שרש"י פירש כבר לפנ"ז, ולכן אינו צריך לחזור ולפרש זאת, וכפי שיתבאר לקמן.
כא. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר, הנה בהמשך להמדובר לעיל במאמר148 בענין "וזכרתי להם ברית ראשונים"149, והקשר בדא"פ עם התחלת הפרשה "אם בחוקותי תלכו"3 – נתעכב על דברי אאמו"ר150 במאמר הזהר151 בפי' מ"ש152 "את חוקותי תשמרו", שהו"ע "גזירין דאורייתא", ש"כללות הגזירין .. נקראים חק, כי חק פירושו הוא גבול ומדה שעד פה תבוא ולא יעבור, וכמו חק נתן ולא יעבור153, והיינו גבורות שמצדם הוא מדה וגבול שעד פה תבוא ולא יותר".
וממשיך לבאר, ש"חק הוא אותיות ח' ק', שניהם תמונתם כתמונת ה', והשנוי הוא ברגל השמאל, שבה' הרגל השמאל קצר מרגל הימין, ובח' הוא שוה שמתארך למעלה, ובק' הוא מתארך למטה. והיינו, הרגל הימני הוא חסד שהוא חד אריך154, והרגל השמאלי שקצר בה' הוא גבורה שהוא חד קציר154. וח"ק, שאותיות אלו רומזים על גבורות, זהו שבהם מתארך הרגל השמאלי, להורות על בחי' גבורות, דהיינו שהם בחי' גבורות בעיקר, לכן בהם נתארך הרגל השמאלי הרומז על גבורות .. ועיין בזה"ק פ' תצוה155 בענין מה שבאותיות ח"ק בתהלה לדוד אין ו' באמצע (והיינו שבכל פסוק מכ"ב פסוקים אלו דתהלה יש ו' באמצע, ארוממך כו' ו.אברכה שמך כו', זולת .. באות קף ובאות חת), מפני שיש מהם יניקה ע"ש, והוא מפני שהם בחי' גבורות".
אך עדיין דרוש ביאור, מהי השייכות לאות ו' דוקא. וכפי שיתבאר לקמן.
כב. נהוג גם לבאר משנה בפרקי אבות בשבתות שלומדים פרקי אבות – כמ"ש רבינו הזקן בסידורו "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ" – הנה בהמשך להמדובר בשבת שלפנ"ז156 (בקשר לכינוס של נשי ובנות חב"ד שנערך ביום ראשון) אודות מאמר המשנה157 "כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים", נתעכב עתה על מאמר המשנה (בפרק דיום הש"ק זה)158 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכו'".
ובהקדמה:
כאשר יש ענין של "כנסי'", שבה מתאספים ביחד כו"כ אנשים ש"אין דיעותיהם שוות"159, הרי זה יכול להיות באופן שבאים לידי החלטה אחת, אבל יכול להיות גם באופן שיש מחלוקת ביניהם. וכיון שלכאורה הרי זה ענין של חסרון כו', לכן צריכה המשנה להבהיר שאין מה להתיירא, שכן, אם זוהי מחלוקת שהיא לשם שמים, אזי סופה להתקיים כו'. והיינו, שאע"פ שמחלוקת בכלל אינה דבר רצוי, ועד שמצינו במדרש160 "למה אין כתיב בשני כי טוב .. (לפי) שבו נבראת מחלוקת, שנאמר161 ויהי מבדיל בין מים למים", מ"מ, מחלוקת שהיא לשם שמים שאני.
כג. ובהמשך דברי המשנה, "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
וצריך להבין:
א) מהו פירוש דברי המשנה שמחלוקת הלל ושמאי שהיא מחלוקת לשם שמים – "סופה להתקיים" [שהכוונה בזה שהמחלוקת עצמה נשארת בקיומה, ולא באופן שסוכ"ס יבואו לידי מסקנא כא' מב' הדעות], דלכאורה, ממה-נפשך: הרי ההנהגה בפועל היא או כב"ה או כב"ש, ולא באופן ששניהם מתקיימים?
וגם לפי מ"ש בכתבי האריז"ל162 ש"סופה להתקיים" פירושו שלעתיד לבוא תהי' הלכה כב"ש – עדיין אינו מובן, שהרי כשם שעכשיו ההלכה היא כב"ה ולא כב"ש, כך לעת"ל תהי' ההלכה כב"ש ולא כב"ה, ונמצא, שבכל זמן מתקיימת רק דעה אחת.
ב) מדוע מביאה המשנה דוגמא למחלוקת שהיא לשם שמים מ"מחלוקת הלל ושמאי" דוקא, בה בשעה שלפני משנה זו – בפרק האחרון שבמסכת אבות (שהרי פרק ששי הוא ברייתא), שהיא המסכת האחרונה שבסדר נזיקין, סדר רביעי – ישנם ריבוי מחלוקות של תנאים, החל מהמשנה הראשונה בש"ס, שבה נחלקו ר"א, ר"ג וחכמים?
ג) מדברי המשנה "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי", מובן, שכל שאר המחלוקות אינם לשם שמים, וא"כ, למה צריכה המשנה להוסיף "ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו"; ויתירה מזה – שמזה משמע שרק מחלוקת קרח אינה לשם שמים, ואילו כל שאר המחלוקות הם לשם שמים, כך שלכאורה יש סתירה בין ב' הבבות?!
ובסגנון אחר: כל שאר המחלוקות שבין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח – לאיזה סוג שייכים הם, לסוג מחלוקת שהיא לשם שמים או לסוג מחלוקת שאינה לשם שמים, או שהם סוג נוסף בפ"ע.
ד) כמו"כ יש להתעכב על דיוקי הגירסאות במשנתנו – ע"פ מ"ש בשער הכולל163 ש"אפשר שמזה הטעם הדפיסם אדמו"ר בסדור", כדי לקבוע את הגירסא שנוגעת לאמירתם בשבתות אלו – (א) "מחלוקת הלל ושמאי", ולא כהגירסא "מחלוקת שמאי והלל" (כפי שהובא גם בזהר164 ), (ב) בנוגע למחלוקת שאינה לשם שמים, שיש בזה כמה גירסאות: "זו מחלוקת קרח", "מחלוקת קרח ועדתו", והגירסא שמביא רבינו הזקן היא: "קרח וכל עדתו", דלכאורה, גם לפי הגירסא "מחלוקת קרח" (סתם) מובן שבזה נכללת גם עדת קרח שהשתתפו עמו במחלוקת, ועאכו"כ להגירסא שמפרשת "קרח ועדתו", ומה ניתוסף בדיוק "קרח וכל עדתו", שמשמעותה שבעדת קרח גופא היו כמה סוגים כו'.
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
כד. הביאור בנוגע לפרשת ערכין שנאמרה לאחרי הפסוק "אלה החוקים וגו'"165 :
הסכום שצריך ליתן לבדק הבית עבור ערכו של אדם, אינו תלוי במעלת האדם כלל, כי אם במספר השנים – "מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה", "מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה", או "מבן חודש ועד בן חמש שנים"166. ומזה מובן שדין זה הוא גם אם הנערך הוא נכרי, ובמכ"ש מזה שאפילו בנוגע ל"בהמה טמאה" נאמר167 "והעריך הכהן אותה גו'"; וכמו"כ אם המעריך הוא נכרי.
ולהעיר, שבתו"כ168 יש פלוגתא בין ר"מ לר"י, שלדעת ר"מ, "נערכים אבל לא מעריכים", ולדעת ר"י, "מעריכים אבל לא נערכים"; אבל בפשוטו של מקרא מסתבר לומר שנערכים ומעריכים.
וכמובן גם ממ"ש בפ' אמור169 "איש איש גו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם גו'", ומפרש רש"י170, "לכך נאמר .. איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל"; ומזה מובן (ולכן לא צריך רש"י לפרש זאת) גם בנוגע לערכין, שעז"נ168 "איש כי יפליא נדר בערכך גו'", ועד"ז בנוגע למ"ש בפ' מטות171 "איש כי ידור נדר גו' לא יחל דברו" (אע"פ שכאן לא נאמר "איש איש" ב"פ). וכמובן גם מזה שעוד לפני מ"ת נאמר כבר "וידר יעקב נדר וגו'"172.
וכיון שהדין דפרשת ערכין שייך (לא רק אצל בנ"י, אלא) גם אצל נכרים, אין זה בכלל "אלה החוקים וגו' אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל גו'", שבא בהמשך למ"ש בהתחלת הפרשה3 "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", "ואם לא תשמעו וגו'", שזהו"ע הברית כו'146, ששייך לבנ"י דוקא; ועל זה נאמר בסוף הפרשה "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", שבזה נכללים גם הענינים ששייכים לנכרים, כפי ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח .. מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה כו'"173.
ובנוגע לפ' אמור שבה נאמר "איש איש", "לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" – הרי כללות הפרשה היא ציווי אל הכהנים ("דבר אל אהרן ואל בניו"174 ) בנוגע לקרבנות דבנ"י,
[ועד"ז בפ' מטות, שרק הפרט ד"איש כי ידור גו' לא יחל דברו" שייך גם לנכרים, אבל כללות הפרשה שייכת לבנ"י דוקא, החל מענין "הפרת נדרים ביחיד מומחה", כפי שלמדים מזה שנאמרה "אל ראשי המטות"175, וכן כל פרטי הדינים שבנדרים ש"בין איש לאשתו ובין אב לבתו" ששייכים לבנ"י דוקא],
ולכן היא בכלל "אלה החוקים וגו' אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל גו'";
משא"כ פרשת ערכין – אף שבהתחלת הפרשה נאמר168 "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", הרי כללות הענין דערכין שייך גם לנכרים, ולכן אין זה בכלל "אלה החוקים וגו' אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל גו'".
[ומה שלאחרי פרשת ערכין נכתבו עוד פרטי דינים ששייכים רק לישראל, כמו דין מקדיש שדה אחוזתו176, ששייך רק לישראל, שהרי נכרי אין לו שדה אחוזה בא"י177, וכן דין בכור בהמה178, ששייך רק לישראל, כמ"ש179 "קדש לי כל בכור גו' בבני ישראל באדם ובבהמה" – הרי זה מצד קשר והמשך הענינים, דכיון שלאחרי דין ערכי אדם נאמר180 "ואם בהמה אשר יקריבו גו'", "ואם כל בהמה טמאה גו' ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך", לכן נאמר לאח"ז דין מקדיש שדה אחוזתו, שגם בו ישנו הדין ש"אם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו"181 ; ובהמשך לזה נאמר גם דין בכור, ש"אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו"182, ועד"ז בנוגע לשאר פרטי הדינים שבכתובים אלו].
כה. בנוגע להערות אאמו"ר – כמדובר כמ"פ שמצד צמצום הנייר והדיו כתב בקיצור, וסמך שיבינו לבד ביאור הענין, הנה בנדו"ד סמך אאמו"ר על ביאור הצ"צ ברשימותיו לתהלים183, וז"ל:
"והענין י"ל, עפמ"ש בזהר184 בהטעם אשר במזמור185 לדוד אליך הוי' נפשי אשא לא אית בי' וא"ו, דהא וא"ו אילנא דחיי הוא, והאי אילנא דמותא הוא ובא לכפר על עוונות .. נמצא הוא"ו מורה על עץ החיים, והוא ת"ת קו האמצעי בריח התיכון המבריח מן הקצה .. לכן בתהלה לדוד יש ו' בכל הפסוקים, המשכת עה"ח, הנמשך מבחי' תהלה כו', כדי שיהי' מבריח מן הקצה אל הקצה. אך באות קו"ף, שרגל הקוף מורה על רגלי' יורדות מות186, וזהו עיקר אילנא דמותא187.. לכן אין בו וא"ו, שלא ינק הסט"א מעץ החיים .. גם אות הח"ת מורה על היניקה לחיצונים, שזהו ההפרש בין מצה ובין חמץ הוא בין אות ה"א לח"ת188, ע"כ גם באות ח"ת ליכא וא"ו".
ועפ"ז יש לומר הפירוש ד"חוקותי תשמרו"152 בעבודת האדם – שצ"ל השמירה מענינם של האותיות ח' וק':
ח' מורה על חמץ, כאמור, שההפרש בין מצה לחמץ הוא בהשינוי מאות ה' (מצה.) לאות ח' (ח.מץ), שמורה על הישות וההתנשאות (ובלשון אאמו"ר: "ח' .. מתארך למעלה"), שזהו החילוק שבין מצה לחמץ, שמצה מורה על ביטול, וחמץ מורה על ישות והתנשאות189.
והפירוש "ח.וקותי (ח' בהתחלת וראש התיבה) תשמרו" – שצ"ל השמירה מהענין דאות ח', ר"ת חמץ, ישות והתנשאות, ע"י הביטול וקב"ע, שזהו תוכן הענין ד"חוקותי", אותיות החקיקה190.
ויש לומר, שזהו ע"ד מ"ש בהמשך הכתוב בריש פרשתנו "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", כמובן מדרשת חז"ל191 על הפסוק192 "ושמרתם את המצות", "אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד", שענינו בעבודת האדם, שצריך להזהר שקיום המצוות (כללות העבודה) לא יהי' באופן של ישות והתנשאות ח"ו, אלא באופן של ביטול דוקא.
ונוסף (ובהמשך) לזה, צ"ל גם השמירה מענין הק' ("חוקותי תשמרו"), "שמתארך למטה", היינו, שהביטול (שלילת הישות וההתנשאות דאות ח') לא יהי' באופן של ירידה למטה, כאסקופה הנדרסת ח"ו, שמזה יכול לבוא יניקת החיצונים, בדוגמת רגל השמאלי דאות ק' שהו"ע "רגלי' יורדות מות".
כו. הביאור בפרקי אבות165:
בנוגע לכללות ענין של מחלוקת – הנה "כשהי' בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו, אם ידעו אמרו לו, אם לאו .. עולין לירושלים .. (ועד ש)באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול (שעז"נ193 "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא", "שהמקום גורם", "סנהדרין סמוך לשכינה") ושואלין .. אם לא הי' הדבר ברור אצל בית דין הגדול, דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב (כמ"ש194 "אחרי רבים להטות", ואז מתבטל המיעוט לדעת הרוב), ויאמרו לכל השואלים כך הלכה (ועד שנעשה בזה כל התוקף ד"לא תסור גו'"195 ) .. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל וכו'"196.
אמנם, אם אירע שבשעה שפסקו דין בב"ד שבלשכת הגזית לא נכחו גדולי חכמי הסנהדרין – אזי יכולים גדולי החכמים לחזור ולפסוק הדין באופן אחר, כשם שב"ד אחד יכול לבטל דברי ב"ד שלפניו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין197.
אבל במה דברים אמורים שיכולים לחזור ולפסוק את הדין – בסמיכות זמן והמשך המעמד ומצב כו'; אבל לאחרי שעבר ריבוי זמן ארוך ביותר, ובינתיים נשתנתה המציאות וכו', וכמו לאחרי תחה"מ, שאז תשתנה לגמרי מציאות הבריאה כו' – נשאלת השאלה האם יוכלו לחזור ולפסוק הדין.
ובכן, מדברי המשנה ש"מחלוקת שהיא לשם שמים", ש"זו מחלוקת הלל ושמאי", "סופה להתקיים" – יש להוכיח שלאחרי תחה"מ יוכלו לחזור ולפסוק הדין, כדלקמן.
כז. ובהקדים הענין המיוחד שבמחלוקת הלל ושמאי דוקא:
כל המחלוקות שלפנ"ז היו בשנים כתיקונן, שבהם היו יכולים לעמוד למנין ולפסוק כדעת הרוב, ואז היתה מתבטלת המחלוקת מיד;
משא"כ מזמן שמאי והלל – החל מהלל ושמאי עצמם ש"לא נחלקו אלא בשלשה מקומות"198, ועאכו"כ בזמן בית שמאי ובית הלל "שרבו מחלוקת בישראל"199 – הנה כיון שמצד הגלות כו' נתפזרו בנ"י, ולא היו יכולים להתאסף לעמוד למנין כו' [מלבד במקרים מיוחדים, כפי שמצינו ש"נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל"200, ו"אותו היום הי' הלל כפוף ויושב לפני שמאי .. והי' קשה לישראל כו'"201 ], לכן נשאר כל אחד לעמוד על דעתו, כך שתלמידי הלל נהגו כהלל ותלמידי שמאי נהגו כשמאי (וע"ד שבאתרי' דרב נהוג כרב וכו'202 ),
ועד שבסופו של דבר התאספו ונכנסו חכמי ישראל לדון ולברר את כל הענינים שנחלקו בהם, ולא הניחו הלכה שלא העמידוה על בורי' ועל אמיתתה203, חוץ משלשה דברים שנשארו ללא הכרעה (אם בגלל שהיו מחצה על מחצה או מצד סיבות אחרות), עד ביאת המשיח, שאז יקומו המתים לתחי', ויחזרו ויעמדו למנין ויכריעו פסק ההלכה.
כח. ועפ"ז יש לבאר דברי המשנה שמחלוקת הלל ושמאי "סופה להתקיים":
הפירוש ד"מחלוקת" ש"סופה להתקיים" הוא – שלאחרי תחה"מ יחזרו לדון במחלוקת זו כדי להכריע ולפסוק ההלכה.
ובהקדמה – שגם כשפוסקים הלכה כדעה אחת, אין פירוש הדברים שהדעה השני' מתבטלת מכל וכל, שהרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"204, אלא שפסק ההלכה בנוגע למעשה בפועל יכול להיות רק כדעה אחת, אבל בעולם המדות שלמעלה ממעשה, נשארים ב' הדעות, הן הדעה שמצד מדת החסד והן הדעה שמצד מדת הגבורה.
[וע"ד המבואר205 בענין "עושה שלום במרומיו"206, בין מיכאל שר של שלג (או מים) וגבריאל שר של אש, שאין מכבין זה את זה207, והיינו, שאינם מתבטלים ממציאותם שהם הפכיים זמ"ז, שזה שר של מים וזה שר של אש, אלא שבעמדם לפני הקב"ה, מתעלים לעולם נעלה יותר מכמו שהם בפועל, ושם יכולים לעמוד ביחד כו'].
וכיון שכן, הנה גם לאחרי שנפסקה הלכה כדעה אחת, יכול להיות שלאחרי זמן יבוא ב"ד אחר ויחזור לדון ולהעמיד למנין כו' ולפסוק ההלכה כדעה השני', וכן הלאה כו', כך, שהמחלוקת היא באופן ש"סופה להתקיים".
אך ענין זה נאמר בנוגע למחלוקת הלל ושמאי דוקא – כי, בנוגע לכל שאר המחלוקות שלאח"ז, החל מתלמידי הלל ושמאי ותלמידי תלמידיהם וכו', אין לומר שסופם להתקיים עי"ז שיחזרו ויעמדו למנין כו', כיון שאין צורך בכך, לפי שיוכלו לברר הדין אצל רבותיהם הגדולים מהם, עד להלל ושמאי, ובמילא בטלה המחלוקת; ולכן, רק מחלוקת הלל ושמאי – שהיא היסוד והמקור לכל המחלוקות כו' – סופה להתקיים.
כט. ואין להקשות שלכאורה אפשר לומר גם בנוגע למחלוקת שמאי והלל שיוכלו לברר הדין אצל רבותיהם שמעי' ואבטליון – כי:
מבואר בחסידות208 בנוגע להלל ושמאי, ששניהם קיבלו משמעי' ואבטליון ואעפ"כ זה אוסר וזה מתיר, כיון שהסברא שקיבלו מרבותיהם כפי שהיא בעולם השכל היא בבחי' פשיטות ולמעלה מהתחלקות המדות דחסד וגבורה, ומצדה יש מקום לנטי' הן כלפי חסד (כדעת הלל) והן כלפי גבורה (כדעת שמאי).
ומצינו דוגמא לדבר (סברא שכלית שיש בה מקום לנטי' הן לחסד והן לגבורה) בנוגע לדור המבול – שבתחילה נאמר209 "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", ולכן "ויאמר ה' אמחה את האדם וגו'"210, ואח"כ נאמר211 "לא אוסיף עוד להכות גו'", "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", והיינו, שהסברא שבגללה החליט הקב"ה להביא מבול לעולם היא אותה סברא שבגללה חזר והחליט שלא לעשות זאת כו'212.
ולהעיר גם מהמבואר בענין שלישי המכריע שהלכה כמותו – שאין זה באופן ש"מסכים לאחת מב' הדעות", אלא באופן ש"כולל ב' הדעות ושניהם מסכימים לדעת המכריע"213 ; וע"ד מדת התפארת שבקו האמצעי שמכרעת בין חסד לגבורה – שאין זה באופן שמבטלת את החסד והגבורה ונשאר רק תפארת [שהרי צ"ל עשר ספירות, "עשר ולא תשע"214, וכ"ש לא שמונה], אלא באופן שכוללת חסד וגבורה.
ועפ"ז מובן שלא יועיל לשאול אצל שמעי' ואבטליון – כיון שמצדם יש מקום לב' הדעות כפי שהובנו ע"י שמאי והלל. ולכן יהי' צורך לחזור ולקיים את מחלוקת שמאי והלל ולעמוד למנין כו'.
ויש להוסיף בזה, שכיון שמחלוקת שמאי והלל היא היסוד והשורש לכל המחלוקות שבתורה אם להטות לחסד ולהקל או להטות לגבורה ולהחמיר כו', נמצא, שע"י קיומה של מחלוקת שמאי והלל (ש"סופה להתקיים"), מתקיימים גם כל שאר המחלוקות שהם ענפים שיוצאים ונמשכים ממחלוקת שמאי והלל.
ל. והמשך המשנה, "ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו":
בביאור דיוק הלשון "קרח וכל עדתו" – יש לומר, שקאי על שני הסוגים שהיו בעדת קרח: השרופים – כמ"ש215 "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת", והבלועים – כמ"ש216 "ותפתח הארץ את פי' ותבלע .. את כל האדם אשר לקרח וגו'".
ועל זה נאמר במשנה שאצל שני הסוגים שבעדת קרח – "קרח וכל עדתו" – היתה "מחלוקת שלא לשם שמים", כדלקמן.
לא. בנוגע לשרופים – כיון שמדובר אודות מאתיים וחמישים איש (שלא היו "קטלי קני באגמא"217, אלא) "ראשי סנהדראות"218, שנבחרו ע"י משה רבינו, הרי מובן, שהקרבתם הקטורת – למרות שמשה רבינו הזהיר אותם באמרו להם "והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"219, "מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים"220 – לא היתה סתם כדי לחלוק על משה רבינו, אלא בגלל שהשתוקקו שתהי' להם המעלה המיוחדת שבענין הקטורת, בידעם שעי"ז נפעלת השראת השכינה וכו', ועד כדי כך, שבשביל זה היו מוכנים למסור נפשם, שזהו"ע של רצוא בלי שוב כו'.
ובדוגמת מ"ש221 "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עלי' קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה", שעז"נ222 "בקרבתם לפני ה' וימותו", כמבואר בפי' האוה"ח "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש .. עד כלות נפשותם מהם", וכמבואר בחסידות223 שהי' אצלם ענין הרצוא ללא שוב כו', שזוהי דרגא נעלית ביותר, ועד שיש צורך לחפש ביאור והסבר מדוע אין זה דבר הרצוי!
ולהעיר גם ממה שמצינו בנוגע לכהנים גדולים שלא היו ראויים להיכנס לפני ולפנים, ואח"כ דחקו את עצמם ("זיך געשפּאַרט") להיכנס כו'224 – דלכאורה אינו מובן: הרי הם ידעו שכאשר נכנס מי שאינו ראוי ליכנס, לא הי' יוצא, אלא היו צריכים להוציאו משם225... וראו בפועל שכך אירע בשנה שעברה כו', וא"כ, בידעם מעמדם ומצבם (כפי שידע איניש בנפשי') שאינם ראויים ליכנס – מדוע בכל זאת התעקשו ליכנס?! ובפרט שמדובר אודות יוהכ"פ, שאז עומד כל אחד מישראל בהתעוררות תשובה, וכדברי אדמו"ר האמצעי226 : "גם היותר קלים וכו'". אך הענין הוא227 – שזהו מצד גודל החפץ והתשוקה להיכנס לקדש הקדשים, לראות את הארון כו', ולהקטיר הקטורת, עד כדי כך, שאפילו אם בגלל זה תתבטל מציאותם, כדאי הדבר!
ולעומת זאת, אצל הבלועים הי' ענין של שוב בלי רצוא, שהרי כללות הטענה של קרח היתה "מדוע תתנשאו"228, כיון שעיקר הכוונה היא להיות לו ית' דירה דוקא בתחתונים229, וכיון שכן, טענו, אין צורך בענין של רצוא.
ולהעיר מהמבואר בתו"א בתחלתו ובלקו"ת בסופו, שלעתיד לבוא (שאז יהי' בגלוי הענין דדירה בתחתונים) יהי' רק ענין של שוב, ללא רצוא כו'. אבל ענין זה שייך רק לעת"ל, ואילו בזמן הזה צ"ל גם ענין הרצוא כו'.
לב. וזהו שמחלוקת קרח וכל עדתו היתה מחלוקת שלא לשם שמים:
"שם שמים" – הנה "שם" קאי על מלכות230, ו"שמים" (אש ומים231 ) קאי על תפארת (שכוללת חסד וגבורה), שבזה נכללים כל ג' הקוין שבהם צ"ל כללות ענין העבודה: תורה עבודה וגמילות חסדים232.
וענין זה מודגש גם במ"ש בהתחלת פרשתנו (בחוקותי) "אם בחוקותי תלכו":
אמרו רז"ל233 "אין אם אלא לשון תחנונים", והיינו, שהקב"ה מתחנן הלואי בחוקותי תלכו, "בחוקים שחקקתי לכם", שהם החקיקות דג' הקוין234.
ולכאורה אינו מובן: וכי יש עוד דרך להלך בה מלבד דרך התומ"צ (שנכללים בג' הקוין), שהקב"ה צריך להתחנן ש"בחוקותי (דוקא) תלכו"?
אך הענין הוא, שמצד הענין ד"תלכו", שהליכה אמיתית היא בלי גבול235, יכול לטעון יהודי שרצונו להתקשר עם הקב"ה באופן של רצוא עד א"ס כו', ובפרט שזהו טבעו של יהודי – ש"נשמת האדם .. חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' .. ותתבטל שם במציאות לגמרי"236.
ולכן מבקש ומתחנן הקב"ה: "בחוקותי תלכו", היינו, לא באופן של רצוא בלבד, אלא דוקא ע"י עבודה בכל ג' הקוין.
ולהעיר גם ממה שהובא בכת"י הר"פ ז"ל237 שהיו יכולים להיות ספירות אין קץ, ומ"מ נתהוו עשר ספירות דוקא, לפי238 שרצה הקב"ה שהעולמות והנבראים יהיו באופן וסדר כפי שהם עתה, ולכן קבע שיהיו דוקא עשר ספירות ובאופן שנחלקים לג' קוין. ועד"ז בנוגע לעבודת האדם, שהכוונה היא שתהי' לא באופן של רצוא עד א"ס, אלא דוקא בסדר מסודר דג' קוין, שזהו הסדר דעולם התיקון כו'239.
וזהו שמחלוקת קרח וכל עדתו היא מחלוקת שלא לשם שמים – כי, אצל השרופים הי' ענין הרצוא בלי שוב, ואילו אצל הבלועים הי' ענין השוב בלי רצוא, כך, שהי' אצלם רק קו א', ולכן אין זה "לשם שמים", שכולל כל ג' הקוין.
ולהעיר, שע"פ האמור לעיל במעלת העבודה דרצוא בלי שוב, יש לומר, שהענין ד"שלא לשם שמים" הוא למעלה מ"שם שמים" – ע"ד מ"ש בעשרה מאמרות240 ("אַ געשמאַקער וואָרט") בפי' מארז"ל241 ש"עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא", שאין להם צורך בעוה"ב, שזהו ענין שלמטה ממדרגתם כו'.
לג. ולעומת זאת, מחלוקת הלל ושמאי היא מחלוקת לשם שמים:
ובהקדים המבואר בהקדמה לתניא, ש"נשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו'", ועד"ז בנוגע לנשמות ששרשן ממדת גבורה כו'. ואעפ"כ, "מצינו כמה דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה242 (שמזה מוכח שאין זה מצד טבע נפשם, שאינו יכול להיות באופן הפכי), ללמדנו, שאף ב"ש ששרש נשמתם מבחי' שמאל העליון, ולכן היו דנין להחמיר .. אעפ"כ, בכמה דברים היו ב"ש מקילין, מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין, וכן שורש נשמת ב"ה כלול גם משמאל כו'"243.
ויש לומר, שההנהגה להטות כלפי חסד או כלפי גבורה לפי טבעם מצד שרש נשמתם היא רק אצל תלמידי הלל ושמאי, בית הלל ובית שמאי, משא"כ הלל ושמאי עצמם היתה מחלוקתם "לשם שמים" (וזהו הדיוק במשנה "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי", ולא מחלוקת בית הלל ובית שמאי), שלא היתה מצד טבעם בהתאם לשרש נשמתם, אלא למעלה גם משרש נשמתם כו'.
ולהעיר גם מהמבואר בלקוטי דיבורים244 שכל החידוש של ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו, ומובן, שאין הכוונה לטבע המדות של נפש הבהמית, שהרי על זה אין צורך בחידוש של ענין החסידות, אלא הכוונה היא שצריך לשנות אפילו טבע המדות של נפש האלקית, והיינו, שהעבודה לא תהי' מצד טבע מדותיו, אלא לשם שמים כו'.
וכמבואר בתו"א245 בענין "מעשה דר' יוסי בן קיסמא עם ר' חנינא בן תרדיון .. שא"ל ר"ח מה אני לחיי עוה"ב, וא"ל כלום מעשה בא לידך246.. שהי' ר' חנינא בן תרדיון מסופק בעצמו ענין מסירת נפשו בשביל עסק התורה אם הוא באמיתות לשם שמים בלבד, אף שהי' צדיק כו' [והרי חיי הצדיק אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים, שהם אמונה יראה ואהבה247 ] .. לפי שיש בנ"א שמצד טבעו ומזגו ומדותיו .. יחשוק נפשו ולבו להגות בה יום ולילה .. ושאל מר' יוסי היאך הוא משיג בו .. והשיבו זה לא יבורר כ"א אם בא מעשה לידך כו'" (שבהיותו גבאי צדקה248 התנהג כמו בנימין הצדיק249 ) – בענין שהוא היפך טבעו, שרק על זה נופל הלשון "כלום מעשה בא לידך", היינו, שאין זה סדר העבודה שרגיל בו תמיד, כפי טבעו, אלא מעשה מסויים שבא לידו להתנהג היפך טבעו, שמזה מוכח שעבודתו אינה רק מצד טבע נפשו, אלא לשם שמים כו'.
וע"ד שמצינו במ"ש בנוגע לאברהם אבינו לאחרי נסיון העקדה: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"250 – דלכאורה אינו מובן, מהו הרבותא בזה, לאחרי שכבר נתנסה בכמה נסיונות כו', אך הענין הוא, שעבודת אברהם היתה מאהבה, מצד טבע מדותיו באהבה לה' כו', ולכן, דוקא בנסיון העקדה שהי' באופן של שינוי טבע מדותיו, שכבש רחמיו כו', אזי נתברר ("עתה ידעתי") שעבודתו היא באופן שלמעלה מטבע נפשו כו'251.
ובאופן כזה צריכה להיות עבודת כל אחד מישראל – שנוסף לכך ש"ישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן .. שלכן נקראת הנשמה בת כהן"252, צריכה להיות גם "עבודת הצדקה"253, ש"לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו .. ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו וכו'"252.
לד. ולאחרי אמירת פרקי אבות מסיימים במשנת254 "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות כו'".
והענין בזה – שכיון שצריך לקרב לתומ"צ כל יהודי שפוגשים כשיוצאים לרחוב, לכן הרבה הקב"ה תומ"צ, כי, לכל אחד יש מצוה ששייכת אליו במיוחד באופן ד"זהיר טפי"255, ולכן יש צורך בריבוי מצוות, כדי שיוכלו למצוא עבור כל אחד את המצוה השייכת במיוחד אליו.
ולאחרי כן – הנה "מצוה גוררת מצוה"57, ועד לקיום כל תרי"ג מצוות, שעי"ז נעשה במעמד ומצב ד"תמים תהי' עם ה' אלקיך"256, ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מצוות לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידים257 ; וזהו גם הטעם שבמ"ת נתרפאו כולם ולא היו בעלי מומין כו'258.
ובאופן כזה מסיימים את העבודה דספירת העומר, והולכים לקבלת התורה, ולאח"ז קיץ בריא כו', ועד שזוכים לקבל תורתו של משיח, בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה