בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. ענינו המיוחד של חג השבועות (נוסף על היותו אחד משלשת הרגלים שענינם "מועדים לשמחה"1 ) – "זמן מתן תורתנו"1 – קשור עם משה רבינו, ש"קיבל תורה מסיני"2, והתורה נקראת על שמו3, כמ"ש4 "זכרו תורת משה עבדי", ועד שבשעת מ"ת הי' הענין ש"בך יאמינו לעולם"5, וכמ"ש הרמב"ם "במה האמינו בו – במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר וכו'"6.
[ולהעיר, שענין זה בא בהמשך להמבואר לפנ"ז7 – בפרק והלכה בפ"ע (והרי גם חלוקת ההלכות ברמב"ם היא בתכלית הדיוק, ועד שלמדים מזה ענינים להלכה8 ) – מעלת נבואת משה לגבי שאר הנביאים, ומזה מובן שזהו יתרון במעלת דרגת משה9 ].
ויש עוד ענין בחג השבועות, ששייך לדוד המלך – שאז קורין מגילת רות, לפי שבעצרת מת דוד10, ואיתא באחרונים11 שגם נולד בשבועות.
ועוד ענין בחג השבועות שניתוסף בדורות האחרונים – שהוא גם יום ההילולא של הבעש"ט.
ב. והנה, אע"פ שכבר דובר כמ"פ12 אודות ג' ענינים אלו, הרי עניני התורה הם באופן ד"הפך בה והפך בה"13, כך, שיכולים תמיד להוסיף בביאור הענינים.
והסדר בזה – שהרי אי אפשר לדבר אודות כל ג' הענינים בבת אחת – צריך להיות לפי סדר הזמנים,
– אע"פ שיש גם סברא להיפך, שיש להתחיל בענין היותר קרוב לזמנינו. וע"ד שמצינו להלכה שכיבוד אביו קודם לכיבוד זקנו14 [אע"פ שיש סברא לומר15 שכיבוד זקנו קודם לכיבוד אביו, לפי שהוא ואביו חייבים בכבודו, וכמו שכיבוד אב קודם לכיבוד אם, לפי שהוא ואמו חייבים בכבודו16, ועד"ז כיבוד רבו קודם לכיבוד אביו, לפי שהוא ואביו חייבים בכבודו17 ], לפי שאביו קרוב יותר אליו18 –
לכל לראש – הענין דמ"ת ששייך למשה רבינו, ולאח"ז ענין הסתלקות דוד, ולאח"ז ענין הסתלקות הבעש"ט, שהרי לפני הסתלקות הבעש"ט היו בחג השבועות רק ב' ענינים, מ"ת והסתלקות דוד, ולפני הסתלקות דוד הי' בחג השבועות רק הענין דמ"ת (שרק ענין זה הי' אז בפועל ובגלוי, ואילו שאר הענינים היו אז בהעלם, ונתגלו לאח"ז), ולכן יש להתחיל בענין דמ"ת ששייך למשה רבינו.
ג. ויש להוסיף במעלת הענין דמ"ת שקשור עם משה רבינו – שמודגש בו יותר ענין הנצחיות:
לכל לראש – ישנו הענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"19, שכאשר "נזכרים" אזי חוזרים ו"נעשים", שכן הוא בכל הענינים.
ונוסף לזה ישנו ענין הנצחיות המודגש במיוחד בתורה – ש"התורה היא נצחית"20, וכפי שמבאר הרמב"ם21 (בהמשך לביאור מעלת משה רבינו) מעלת התורה "שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת כו'".
ונוסף לזה ישנו ענין הנצחיות המודגש במיוחד אצל משה רבינו (ש"קיבל תורה מסיני"2) – שמעשה ידיו הם נצחיים, כמארז"ל22 שלא שלטו בהם שונאים, אלא "נגנז אוהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו כו'", וכמו"כ נגנזו הארון, המנורה, השולחן והמזבח23 (וקיימים גם עתה), ולא כמו בית ראשון ושני והכלים שבהם כו'; ועד שאילו זכינו היתה הגאולה ממצרים גאולה שאין אחרי' גלות24, שזהו מצד ענין הנצחיות שבכל הענינים שנעשו ע"י משה25.
וענין זה נוגע גם להלכה – כפי שמצינו בנוגע לשבועת משה, "ויואל משה"26, שאע"פ שהותרה ובטלה, חלה השבועה על המתפיס בה27, כיון שעניניו של משה רבינו הם נצחיים.
ונמצא, שבענין של מ"ת שקשור עם משה רבינו מודגש ענין הנצחיות באופן משולש.
ד. ובכן:
הענין דמ"ת הוא – שאז ניתנה כל התורה כולה, שהרי עשרת הדברות כוללים את כל התורה כולה28, כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שגם זה ניתן במ"ת29.
ולא עוד אלא שיש מעלה בפרטי עניני התורה כפי שהם כלולים כולם יחד במ"ת לגבי כל פרט כפי שהוא בפני עצמו – כפי שמצינו בנוגע לבנ"י, שדוקא כשיש צירוף של כמה פרטים ביחד אזי נעשה מנין ויכולים לומר דבר שבקדושה, ועד"ז בס"ת, שדוקא כאשר כל היריעות מצטרפות ביחד אזי נעשית ס"ת שמברכים עלי' כו'.
ומזה מובן, שלכל לראש צריכה להיות בחג השבועות החלטה הקשורה עם לימוד התורה (כולל גם ענין הלימוד שמביא לידי מעשה – קיום המצוות, ועד"ז בנוגע לענין דתמכין דאורייתא כו') באופן הקשור עם מ"ת, עד שפועל גם על האברים הגשמיים, כמובן ממארז"ל30 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", והיינו לפי ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"31 – שענין זה נאמר בנוגע לכל אחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים, שאליו נאמר בעשה"ד בלשון יחיד "אנכי ה' אלקיך (ולא אלקיכם) אשר הוצאתיך (ולא הוצאתי אתכם) וגו'"32.
והחלטה זו צריכה להיות בתוקף נצחי, שנמשכת תמיד, במשך כל השנה כולה, בכל ה"שטורעם", שאז הרי הוא בטוח שלא יהיו לו מניעות בעבודתו, ויוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות, ועד לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"33, ובאופן שתומשך לו גם פרנסה כפשוטה בהרחבה, ובשמחה וטוב לבב.
* * *
ה. נוסף על הדגשת ענין הנצחיות בנוגע למשה רבינו (כנ"ל בארוכה) – ישנו ענין הנצחיות גם אצל דוד המלך:
בנוגע לדוד המלך נאמר34 "דוד מלך ישראל חי וקיים" (כפי שתיקנו לומר זאת בקידוש לבנה), שזהו ענין מיוחד שמצינו רק בדוד. – בנוגע ליעקב נאמר אמנם ש"יעקב אבינו לא מת"35, ועד"ז בנוגע לאליהו ש"עלה בסערה השמימה"36 ; אבל הענין ד"חי וקיים" מצינו רק אצל דוד.
והפירוש ד"חי וקיים" הוא – כפשוטו – בכל הזמנים, ולא עוד אלא שהוא "חי וקיים" בתור "מלך ישראל",
– שהרי מ"ש "דוד מלך ישראל חי וקיים", הוא לא רק כדי ליתן סימן שידעו על איזה דוד נאמרו הדברים, שהרי יכולים ליתן סימנים אחרים, אלא הכוונה היא שהוא "חי וקיים" בתור "מלך ישראל", היינו, בזמן שהי' מלך על כל בנ"י (ולא כמו בזמן שהי' מלך רק על חלק מבנ"י37 ) –
והיינו, שגם בשעה ששלמה הי' מלך, ולאחריו רחבעם בן שלמה, הנה אע"פ שמלכות שלמה היתה יכולה להתחיל רק לאחרי הסתלקות דוד, מ"מ, גם אז הרי הוא "חי וקיים" – באופן תמידי, ללא הפסק בינתיים – בתור "מלך ישראל".
ושני ענינים בזה: (א) שמעלת דוד שהוא "חי וקיים" היא בגלל בנ"י, ע"ד האמור בנוגע למשה רבינו "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל"38, (ב) שלהיותו "מלך ישראל", הרי הוא ממשיך אצל כל בנ"י ענין המלכות – שהרי "עבד מלך מלך"39, ובאופן ד"חי וקיים".
ו. והענין בזה:
ענינו של המלך הוא – "אשר יוציאם ואשר יביאם"40, וכל עניני המדינה מתנהלים ונחתכים על פיו, ועד כדי כך, שמציאותם של אנשי המדינה אינה מציאות בפני עצמה, אלא היא מציאות המלך, שלכן, המורד במלך – ללא נפק"מ אם עובר על ציווי חמור או ציווי קל, ועד אפילו "מחוי במחוג קמי מלכא"41 – ענשו היפך החיים42, שזהו עונש ע"פ תורת אמת, לפי שלאמיתו של דבר נוגע קיום ציווי המלך לעצם מציאותו43.
והיינו, שאין זה כמו החיוב לשמוע בקול אביו או רבו, שאם אינו מקיים ציוויו, הרי זה חסרון בענין פרטי, אבל לא בענין שנוגע לעצם מציאותו; משא"כ אם אינו מקיים ציווי המלך, הרי זה ענין שנוגע לעצם מציאותו, והיינו לפי שכל המציאות של בני המדינה היא מציאות המלך.
ולכאורה אינו מובן: איך אפשר לומר שכל המציאות של בני המדינה היא מציאות המלך – בה בשעה ש"ממך44 הכל"?!
ויובן בהקדם ענינו של המלך עצמו45 :
מחד גיסא – הוא בתכלית התוקף, שהרי "מלך פורץ גדר"46 (שזהו אמנם בנוגע לענין פרטי להלכה, אבל זוהי הסתעפות מעיקר ענינו של המלך שהוא למעלה מגדרים והגבלות כו'), ועד ש"אמר מלכא עקר טורא"47.
ומאידך גיסא – הוא בתכלית הביטול לאלקות, כפי שמצינו בנוגע לתפלה, שאף ש"המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם"48, הנה "המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף"49, וטעם הדבר – דלכאורה, הנהגה זו, שבשעה שכל העם זוקף, הנה המלך עדיין כורע, היא היפך תוקף המלכות – לפי שדוקא ע"י הביטול לאלקות בתכלית ("כיון שכרע שוב אינו זוקף") נעשה תוקף ענין המלוכה, כיון שכל מציאותו של המלך היא להמשיך בעולם גילוי מלכותו של הקב"ה – "ה' מלך גו' ה'50 ימלוך לעולם ועד" – באמצעות בשר ודם שכל מציאותו אינה אלא התגלות מלכותו של הקב"ה51.
וענין זה מודגש במיוחד אצל דוד המלך – כמבואר בקבלה וחסידות52 שענינו של דוד המלך הוא ספירת המלכות (וכידוע שמשה ענינו חכמה עילאה, ודוד ענינו חכמה תתאה, שזהו"ע ספירת המלכות), ועוד יותר משלמה, שענינו חכמה שבמלכות, ואילו עצם ואמיתת המלכות הוא ענינו של דוד.
וזהו שמצינו גבי דוד53, שעם היותו מלך ישראל שהוא בתכלית התוקף, הי' בתכלית הענוה והשפלות, ועד ש"אם לא שויתי ודוממתי"54, בבחי' דומם, ומצד הביטול שלו לאלקות הי' "מפזז ומכרכר לפני ה' .. לעיני אמהות עבדיו .. (כ)אחד הרקים"55, באמרו, "ונקלותי עוד מזאת וגו'"56.
ז. וענין זה ממשיך דוד המלך לכל בנ"י – שגם אצלם יהיו ב' קצוות אלו:
בנוגע לעניני תומ"צ – צריך לעמוד בתכלית התוקף, ולהיות בטוח שבודאי יוכל למלא את שליחותו, ועד לאופן ש"אמר מלכא עקר טורא", כולל גם בנוגע ליצה"ר ש"נדמה להם (לא "כחוט השערה" בלבד, ועאכו"כ לא כמו בדוד ש"הרגו בתענית"57, אלא) כהר"58 ("טורא"), והרי הפירוש ד"עקר טורא" הוא59 – לא שה"הר" מתבטל ממציאותו, כמו "עוקר הרים וטוחנן זה בזה"60, שטוחן את ההר עד שנעשה כעפר, אלא שעוקר את ההר ממקומו ומעבירו למקום אחר – מצד הלעו"ז לצד הקדושה, שזהו אופן העבודה ד"בכל לבבך", "בשני יצריך"61, באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא62.
אמנם, זהו רק בנוגע לעניני התומ"צ, וכן בנוגע לפעולה על הזולת כו', אבל בנוגע לענינים שלו – צריך להיות בתכלית הביטול כו'. וכמודגש גם בנוגע לענין הצדקה, שאין זה באופן שלכל לראש דואג לעצמו שיהיו לו מלבושי כבוד וזבח משפחה וכו'63, ואח"כ יתן מה שנשאר לצדקה, אלא אדרבה: הוא בעצמו מסתפק ב"קב חרובין"64, כיון שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל השאר נותן לצדקה65.
וענין זה שייך לכל אחד מישראל (שהרי דוד הוא מלך ישראל), בכל הזמנים, ובפרט בחג השבועות, יום ההילולא של דוד, ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" מתעלים לשרשם ומקורם כו', ומתגלים ומאירים בבחי' גילוי מלמעלה למטה (כמבואר באגה"ק66 ), לכל אחד מישראל בעבודתו כו'.
וכאשר העבודה היא באופן כזה, אזי מתבטלים כל המניעות והעיכובים כו', ובאופן ש"גם אויביו ישלים אתו"67, ועד שזוכים לקיום היעוד68 "ועבדי דוד מלך עליהם גו' נשיא להם לעולם".
* * *
ח. בהמשך לב' הענינים של משה ודוד, תורה ומלכות, שנמשכים בכל הדורות לכל אחד מישראל (שיש אצלו ענין לימוד התורה, וכן ענין המלכות) – ישנו גם הענין השלישי שבחג השבועות, שהוא יום ההילולא של הבעש"ט:
בנוגע לבעש"ט – שישנם אצלו ריבוי ענינים – ישנו ענין עיקרי שהובא בשיחת חג השבועות תש"ד69 ("ויהי בשלושים שנה"70 ): מורנו הבעש"ט אומר שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא71.
ט. ובהקדמה:
תוכן הענין שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא – ישנו כבר בספרים שלפני הבעש"ט, וכפי שכבר צויין72 המקור לזה בזהר73 : "אדם דאיהו מחשבה", ויש גם ראי' לזה בנגלה דתורה – מעירובי תחומין: "מי שצריך לילך ד' אלפים אמה לרוח אחת מרוחות העיר, שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפים מן העיר .. שדעתו של אדם ודירתו במקום מזונותיו הוא, וכיון שמזונותיו מונחים שם בין השמשות, הרי זה כאלו הוא עצמו שבת שם, ויכול להלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח אע"פ ששבת ולן בבית"74.
ואעפ"כ מובא ענין זה בשם הבעש"ט דוקא – לפי שהוא גילה והמשיך75 ענין זה באופן השייך לכל אחד בעבודתו בחיי היום-יום (ע"ד המבואר בענין "פתח ר"ש כו'"76 ).
וע"ד שמצינו במאמר המשנה בפרקי אבות77 : "שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וגו'" – דלכאורה אינו מובן78 : הרי זה פסוק מפורש במשלי79, ולמה נאמר "שמואל הקטן אומר" – אך הענין הוא, שהפסוק במשלי הוא אחד מריבוי הענינים שאמר שלמה המלך, ואילו אצל שמואל הקטן הי' זה ענין מיוחד ועיקרי בשיטתו והנהגתו כו' (וע"ד הלשון בכ"מ: "הוא הי' אומר", שהי' רגיל תמיד לומר כן)80.
ולא עוד אלא שענין זה התעצם עמו כל כך עד שנקרא על שמו, שלכן אינו צריך לאמרו בשם אומרו – אע"פ ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"81 – כיון שאינו זקוק לקבל ענין זה משלמה המלך, אלא הוא בעצמו הגיע אליו כו', ע"ד שכל אחד מישראל יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב82.
וזהו גם הביאור בנוגע להנהגת רבותינו נשיאינו, שלפעמים אומרים דברים בשם אומרם ולפעמים לא, ולדוגמא בספר התניא, שיש ענינים שכותב עליהם "שמעתי ממורי ע"ה"83, ויש ריבוי ענינים שאינו מביא בשם אומרם – שאף שבודאי יש בתניא ריבוי ענינים שכתב רבינו הזקן מעצמו [שהרי ח"ו לומר שזהו רק ליקוט בלבד ("לקוטי אמרים כו' מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים כו'"84 ), ללא חידושים משלו], הרי יש שם גם כו"כ ענינים שמצינו בתורת הבעש"ט והרב המגיד בסגנון דומה כו', ואעפ"כ לא הביאם רבינו הזקן בשם אומרם (ועד"ז מצינו אצל גדולי ישראל שלפני רבינו הזקן) – כי, החיוב לומר בשם אומרו הוא בשעה שאומר זאת רק בגלל ששמע מרבו, משא"כ כשאומר זאת לאחרי יגיעתו וכו' עד שהענין נתאחד ונתעצם עמו (נוסף לכך שכללות ענין ההבנה והשגה הוא באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות כו"85 ), ונעשה ענין שלו86.
ומזה מובן גם בנוגע למאמר במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, שבכל המקומות שראיתי (אף שלא ראינו אינו ראי') הובא (סתם או) בשם הבעש"ט – לפי שנעשה אצלו ענין עצמי.
י. והענין בזה:
תורת הבעש"ט הנ"ל נאמרה בקשר לתירוץ הקושיא בפסוק87 "שרפים עומדים ממעל לו", איך אפשר שיהיו השרפים עומדים ממעל לו, היינו, ממעל לבחי' אד' שנאמר לפנ"ז88 "ואראה את אדנ-י יושב על כסא רם ונשא" – לפי שמחשבתם ורצונם בהשגתם הוא בבחי' קדוש ומובדל שזהו למעלה משם אד', לכן ה"ה כאילו עומדים שם.
ומזה מובן, שהענין דבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, הוא לא רק ביחס למדרגה הכי נעלית שבנבראים, אלא גם ביחס למדרגות באלקות.
ובהקדמה – שבאלקות יש כו"כ מדריגות, החל ממה שמצינו בפשטות הכתובים שהקב"ה נגלה בים כגבור מלחמה ובמ"ת כזקן מלא רחמים (שלכן הוצרך לומר "אנכי הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועל הים")89, וכפי שמצינו שע' שמות יש להקב"ה90, ועד לחילוקים שבין ז' שמות הקדושים שאינם נמחקים91, כמו החילוק בין שם אד' לשם הוי', שהוא שם המפורש, שם העצם וכו'92, שיש בו גילוי אלקות באופן נעלה יותר מאשר בכל שאר השמות.
וגם בנוגע לחילוקי המדרגות שיש באלקות נאמר שבמקום שנמצא הרצון שם הוא נמצא, שלכן, הנה אע"פ שמקומם של השרפים הוא בעולם הבריאה, עולם הכסא93, למטה מדרגת האלקות ש"על הכסא", מ"מ, כיון שיש להם רצון ותשוקה להגיע למעלה מבחי' אד' שיושב על הכסא, עד לבחי' שם העצם כו', קובעת תורת אמת שרצונם אכן מעמיד אותם במקום זה – "שם הוא נמצא", ולכן "שרפים עומדים ממעל לו".
וכיון שענין זה נאמר בתורה, הרי זה שייך לא רק למלאכים ושרפים כו', אלא גם לכל אחד מישראל, שבכחו ויכלתו להעמיד את עצמו במעמד ומצב נעלה יותר – ע"י הרצון, כיון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא; ולא רק בדרגת הנבראים, להתעלות מהדרגא ד"חוטב עציך" לדרגא ד"ראשיכם שבטיכם"94, אלא גם במדרגות שבאלקות, בדוגמת הענין ד"שרפים עומדים ממעל לו".
יא. ועפ"ז מובן שגם אצל הבעש"ט מודגש ענין הנצחיות, כמו אצל דוד ומשה:
ענין של שינויים אצל איש ישראל (מאיזו סיבה שתהי', מצד מקומו, מצד החינוך וכו') – שייך רק מצד כחותיו ועניניו הגלויים, בלימוד התורה וכו', אבל לא מצד עצם מציאותו; ולכן, כשפוגשים יהודי שחסר אצלו בענין הקבלת עול ובקיום המצוות בהידור כו', ושואלים אותו: היתכן?! – עונה שזהו באשמת גשמיות העולם שמסביבו, הפרעת בני הבית או בגלל ש"שאור שבעיסה מעכב"95, אבל מצד רצונו – רוצה באמת לקיים רצון ה'.
ולכן הדין הוא ש"גט המעושה בישראל כדין כשר"96, כלומר, "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל .. מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט, והוא גט כשר"97 [ועד"ז בנוגע לקרבנות: "יקריב אותו98, מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו98, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"99 ], ועד שגם "אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש, הרי זה כשר", כי, "זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו"97, והיינו, שאפילו יהודי שנפל למטה ביותר עד כדי כך שלא נוגע לו ("אים רירט ניט אָן") ציווי הקב"ה, ומתפעל רק מגוי שמראה לו פנים זועפות ומכה אותו ("גיט אים אַ שמיץ"...) – גם בנוגע אליו אומרים שרק נדמה שעושה זאת בגלל הכאת הגוי, אבל האמת היא שעושה זאת בגלל שזהו ציווי ה', כיון שאמיתית רצונו הוא לקיים ציווי ה'.
וענין זה נפעל במ"ת, שאז נאמר "אנכי הוי' אלקיך", ועי"ז נפעל אצל כל אחד מישראל שהוי' הוא הפנימיות שלו – "אלקיך", כחך וחיותך100 (ולאח"ז הרי זה נמשך ומתגלה גם בכחות הגלויים, ע"י לימוד התורה וכו').
והוסיף הבעש"ט לגלות ולבאר, שענין זה הוא אצל כל אחד מישראל בכל מקום ובכל זמן, ובכל מעמד ומצב כו', אפילו אצל יהודי שהוא בבחי' תינוק שנשבה לבין העכו"ם, ומעולם לא שמע אודות יהדות – דכיון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, והרי הרצון של כל אחד מישראל הוא בשלימות, שרוצה לקיים רצונו של הקב"ה, הנה "שם הוא נמצא", באופן תמידי ונצחי, ולא שייך בזה שינויים או התחלקות בין בנ"י, בני אברהם יצחק ויעקב, שמקבלים את כל עניניהם בירושה.
וגם כאשר אין זה נראה בגלוי – הנה עז"נ101 "אל תבט אל מראהו", כיון שזהו רק מה שנראה בחיצוניות, ולכל היותר צריך לרחוץ את הגוף ונפש הבהמית כו', כיון שרצונו של הקב"ה שגם הגוף ונה"ב יהיו במקום ש"שם הוא (רצונו הפנימי והאמיתי) נמצא", כך, שאין צורך לשנות ("איבערמאַכן") את עצמו, אלא רק להביא את הגוף ונה"ב למקום ש"שם הוא נמצא".
יב. וכללות הענין בזה:
משה רבינו פועל שכל אחד מישראל שלומד תורה מתאחד עם נותן התורה באופן ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"102 ; דוד המלך פועל שבכחו של כל אחד מישראל להיות במעמד ומצב ד"עבד מלך מלך"; והבעש"ט פועל לגלות את הרצון האמיתי שבכל אחד מישראל באופן שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא.
וכאשר מתבוננים בכל הנ"ל, אזי מתבטלים כל המניעות ועיכובים לעסוק בתומ"צ בשמחה וטוב לבב, ונעשים במעמד ומצב ד"תמים תהי' עם ה' אלקיך"103, ועד שממשיכים ופועלים תמימות זו גם בארץ, שנעשית "ארץ טובה ורחבה"104, החל מחלקו בעולם ועי"ז גם בכללות העולם, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים105.
* * *
יג. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין הרצון (במקום שרצונו של אדם כו') – הנה בנוגע להתגלות הרצון באברי גוף האדם, יש מעלה לעקב שברגל אפילו לגבי הראש:
ידוע הפתגם106 שנקל יותר להכניס את הרגל למים חמים מאשר את הראש. וההסברה בזה – לפי שמצד הראש, שענינו שכל, הבנה והשגה, ישנם חשבונות וכו', משא"כ בנוגע לרגל, הנה כשיש צורך להכניס את הרגל במים חמים, שלכן רוצה לעשות כן, אזי תיכף ומיד נעשה הדבר בפועל. ונמצא, שהתגלות הרצון הוא ברגל יותר מאשר בראש.
ועד"ז בנוגע לקיום המצוות – שעיקר גילוי רצון העליון הוא במצוות התלויים ברגל, כי, במצוות התלויים בשכל שבמוח ורגש שבלב, יכול להיות שעשייתם היא מצד השכל והרגש, ודוקא במצוות שאינם תלויים בשכל ורגש, ואעפ"כ מקיימים אותם, ובשמחה וטוב לבב, אזי ניכר בגלוי שעשייתם היא מצד רצון ה'.
וכן הוא בנוגע לכללות סדר הדורות בעם ישראל:
אמרו רז"ל107 "אם ראשונים בני מלאכים אנו כו'", והיינו, שיש מעלה בדורות הראשונים לגבי דורות האחרונים, בדוגמת מעלת הראש לגבי הרגל.
אבל אעפ"כ, יש גם מעלה יתירה דוקא בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שלמרות פחיתותו לגבי שאר הדורות, דור יתום, בדוגמת העקב שברגל שבפשטות הוא החלק היותר תחתון שבגוף, וכן הוא גם בנוגע לענין החיות שלא ניכר בו כו'108, הרי דוקא בדור זה רואים בגלוי מעלת המס"נ כו'.
ועד כדי כך, שאפילו משה רבינו התפעל כשראה את המס"נ של הדור דעקבתא דמשיחא (כמארז"ל109 ש"הראהו הקב"ה למשה דור דור וכו'"), כידוע ביאור רבינו הזקן110 במ"ש111 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (לא רק בדורו, אלא גם עד סוף כל הדורות), שעיקר ענוותנותו של משה היתה לגבי דרא דעקבתא דמשיחא; והרי מדתו של משה היא מדת האמת112, כך, שבודאי ידע מעלותיו כו', ואעפ"כ הי' אצלו באמת רגש של נחיתות ("אַראָפּגעפאַלנקייט") כלפי דרא דעקבתא דמשיחא, מצד גודל מעלת המס"נ שמתגלית דוקא בבחי' העקב שברגל.
וזהו גם מ"ש113 "והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו'", שיש ב' פירושים ב"עקב"114 : (א) שקאי על מצוות קלות שאדם דש בעקביו, (ב) שקאי על הזמן של עקבתא דמשיחא, ושני הפירושים קשורים זב"ז – שבזמן דעקבתא דמשיחא יש הדגשה יתירה בנוגע למצוות הקשורות עם העקב שברגל, ללא שכל והרגש כו', ודוקא עי"ז זוכים לענין הברית והחסד כו'.
יד. וענין זה קשור גם עם המנהג שהולכים ברגל – ומהלך רב – כדי לשמח יהודים בשמחת יו"ט, שזוהי מצוה התלוי' ברגל, בבחי' "רגליך לטוב ירוצו"115, ולא עוד אלא שעושים זאת בזריזות, ובשמחה וטוב לבב.
ועל זה מגיע להם שכר מיוחד, ולכל לראש, שבהתאם לכך שדוקא ברגל מתגלה יותר רצון האדם, אשר, במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, הנה עי"ז נמשך רצון העליון בגילוי ובפועל, והרי הרצון העליון הוא שכל מקום יהי' בבחינת דירה לו ית', בגאולה האמיתית והשלימה.
ולכן: כל אלו שהלכו כו' – יאמרו עתה לחיים וינגנו ניגון שמחה.
ויה"ר שפעולה זו – בתוך שאר הפעולות בלימוד התורה וקיום המצוות כולל גם הענין ש"בכל דרכיך דעהו", שנעשים מתוך שמחה ברגעי הגלות האחרונים – תמהר ותזרז ביאת משיח צדקנו, שמוכן וממתין לבוא "היום אם בקולו תשמעו"116, ביחד עם ביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים"117, ויקויים היעוד118 "לילה כיום יאיר", בעגלא דידן.
* * *
טו. האמור לעיל (סי"ג) בענין מעלת העקב לגבי הראש, שיש ענינים שנעשים ע"י העקב דוקא, ועד שכאשר הראש רוצה לילך ממקום למקום, הנה דוקא העקב מוליך את הראש כו' – קשור עם הוראה כללית ועיקרית בנוגע לתורה, שלכן הרי זה שייך במיוחד ל"זמן מתן תורתנו":
ידוע מאמר רז"ל119 "יש חכמה בגוים תאמין, יש תורה בגוים אל תאמין". ומובן, שהכוונה ב"חכמה בגוים" היא לחכמה אמיתית (לא סתם "ווערטלאַך"), שיש לה ערך לגבי התורה, ואעפ"כ יש אצלם רק חכמה, אבל לא תורה.
וכבר עמדו על זה – שלכאורה אינו מובן: מהו הקס"ד שיש תורה בגוים (שלכן צריך לשלול ולומר "אל תאמין"), בה בשעה שמובן וגם פשוט שהתורה ניתנה לבנ"י דוקא, כפי שאומרים בנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ובפרט ע"פ מאמר רז"ל120 "שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה"?!
טז. ויובן בהקדם ביאור החידוש דתורה לגבי חכמה121 :
בהשקפה ראשונה החילוק שבין חכמה לתורה הוא – שחכמה קאי על הענינים שגם השכל מחייבם, והחידוש דתורה הוא בנוגע לענינים שאינם מחוייבים ומובנים ע"פ השכל.
וזהו שקבלת התורה הוצרכה להיות באופן של הקדמת נעשה לנשמע, כי, היסוד של קבלת התורה הוא, שצריך אמנם להיות הענין ד"נשמע", להבין בשכלו כו', כיון שרצונו של הקב"ה שהאדם יעבוד אותו גם עם שכלו, ולכן צריך להשתדל להבין טעמי המצוות וכו'122, אבל אעפ"כ, אין זה תנאי שמוכרח להבין כל דבר, אלא גם אם אינו מבין בשכלו, אין זו סתירה ומניעה ח"ו לעבודת ה', שכן, מהו הפלא בכך שנברא אינו מבין את שכל הבורא שבאין ערוך אליו, ואדרבה: הפלא הוא שבאיזהו מקומן נתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו123 ; ולכן היסוד הוא הענין ד"נעשה".
וכמדובר כמ"פ124 שאי אפשר לסמוך על השכל בלבד, כפי שראו בפועל בדור האחרון, שדוקא אלו שהתפארו בהנהגה ע"פ שכל כו', הגיעו לתכלית הירידה עד לענינים של רציחה וכו' רח"ל, באמרם, שזהו תכלית הטוב והיושר כו'.
יז. אבל באמת, החידוש ד"תורה" לגבי "חכמה" הוא גם בענינים המובנים ומחוייבים ע"פ שכל:
גם במצוות שהשכל מחייבם, כמו מצוות כיבוד אם ואם, שהשכל מחייב שכיון שאביו ואמו התייגעו לגדלו להיות אדם הראוי לשמו וכו', לכן צריך לכבדם בתור תשלום חוב וכו'125 – אין ביכולת השכל להכריחו לעשות כן בפועל.
השכל יכול להסביר לו, שכדי להיות אדם ישר ומעורב בין הבריות וכו', עליו להתנהג כפי חיוב השכל, אבל אם הוא טוען שלא איכפת לו להיות אדם בלתי ישר והגון, לא לפרוע חובו ולא לעמוד בדיבורו וכיו"ב, ועד להיות חובל בעצמו – אזי אין לשכל מענה על זה.
ובפרט במצב של נסיון מצד ענין של תאווה ורצון כו', שאז אין בכח השכל לסייעו להתגבר ולעמוד בנסיון, ועד שגם אצל חכם גדול ביותר, יכול להיות רצון חזק שיתגבר וישלוט על חיוב שכלו כו'.
וכידוע הסיפור126 אודות אריסטו – אחד מגדולי חכמי אוה"ע, שנזכר בכ"מ בשם "חכם אחד" – שפעם תפסו אותו בדבר מכוער, שלא הי' מתאים לתורת המוסר שהוא בעצמו לימד לתלמידיו, ושאלו אותו: היתכן? והשיב: עכשיו אני לא אריסטו!...
וענין זה קשור גם עם האמור לעיל (ס"ח) ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", רצונו דייקא, ולא אמרו שבמקום ששכלו של אדם שם הוא נמצא – כיון שהרצון שולט ומושל על השכל, ועד שמטה את השכל, כפי שרואים בענין ה"שוחד" ש"יעור עיני חכמים"127, שאף שנשאר "חכם", הנה מצד לקיחת ה"שוחד" [ולא רק שוחד ממש ע"י קבלת מתנה כו', אלא גם אם רק "עביד נייחא לנפשי'"] נעשה השכל מעוות כו', שזהו מצד הרצון שמטה את השכל.
ומזה מובן, שיש צורך בענין שיש בו תוקף יותר מאשר ענין הרצון, שיוכל להתגבר גם על הרצון ששולט על השכל – שזהו ענין ה"תורה", מלשון הוראה128, היינו, שאין זה רק ענין שכלי, שאז יכול הרצון להתגבר על השכל, אלא זוהי הוראת דרך בחיי היום-יום בנוגע להנהגה בפועל, שמיוסדת על הענין דהקדמת נעשה לנשמע.
יח. והדגשת המעלה שב"תורה" לגבי "חכמה" – נוגעת במיוחד לענין החינוך, שזהו אחד הדברים שלצערנו הגדול לא נתתקן כדבעי129 :
פעם הי' הסדר שב"חדר", "תלמוד תורה" או "ישיבה" לימדו את הילד "חכמה" – מקרא משנה וגמרא, דיני התורה וכו', ואילו ענין ה"תורה" – ההכרה שאין זה רק ענין של חכמה בלבד, אלא הוראה שכך צריך להתנהג בפועל, מצד יראת שמים ("פרומקייט") וכו' – קיבל הילד מהאווירה ששררה בבית, מההורים, האחים והאחיות הבוגרים [ולא עוד אלא שגם ברחוב היתה אווירה של יראת שמים כו'], שהסבירו לו שכל מה שלמד ב"חדר" עליו לקיים בפועל כו', ורק בגלל טרדתם בעניני פרנסה, אין ביכלתם ללמדו, ובשביל זה שולחים אותו ל"חדר" כו'.
אבל בימינו, שנשתנו העתים ונעשה בלתי-סדר, בלבול ו"מבול" בכל העולם – אי אפשר לסמוך על החינוך שיקבל הילד בבית, אלא יש צורך והכרח שהילד יקבל ב"חדר" או ב"ישיבה" לא רק "חכמה" אלא גם "תורה".
כל מלמד ומדריך, ראש-ישיבה ומשפיע וכו', צריך לדעת, שכדי שהתלמידים יגדלו להיות יראים ושלמים, לא מספיק שילמדם "חכמה", מקצוע של חומש ומקצוע של גמרא וכו', ולסמוך על כך ש"המאור שבה יחזירם למוטב"130 [ומה גם שאי אפשר לדעת כמה זמן יעבור עד שיחזור למוטב, ובינתיים חבל על הזמן כו'], אלא תפקידו ללמדם גם "תורה" – להחדיר בהם יראת שמים כו'; ואם מלמדם רק "חכמה" ולא "תורה", אינו ממלא תפקידו באמונה, כיון שחסר העיקר!
ואינו יכול לטעון שגם המלמד שלו לימד אותו רק "חכמה" – כיון שהוא גדל ונתחנך לפני ה"מבול" שבדורנו, ואילו עתה בהכרח שהחינוך יהי' באופן שיודגש שהעיקר הוא ענין ה"תורה".
ועוד ענין בזה, שכאשר עיקר החינוך יהי' בענין ה"תורה", כולל גם להחדיר בתלמידים את ההכרה ביוקר התורה ש"יקרה היא מפנינים"131, ובלשון הידוע132 : "די תורה איז די בעסטע סחורה" – הנה גם אם בגלל זה יחסר מהזמן שצריך להשקיע בענין ה"חכמה", להעניק לתלמידים ריבוי ידיעות כו', יהי' זה "די והותר" לפעול על התלמידים שישתדלו מעצמם להוסיף ולהשלים את ידיעותיהם בתורה, בבחי' "תן לחכם ויחכם עוד"133.
יט. וענין זה קשור במיוחד עם "זמן מתן תורתנו":
איתא במדרש134 : "בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה, אמר להם (הקב"ה) אני נותן לכם תורתי, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם, אמרו, אבותינו עורבים אותנו .. נביאינו ערבין לנו וכו'", ולא קיבל הקב"ה ערבות זו, עד ש"אמרו הרי בנינו עורבים אותנו", ואז "אמר הקב"ה, הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם".
וטעם הדבר – לפי שטבע ההורים שמשתדלים לתת לילדים את הטוב ביותר, גם מה שהי' חסר אצלם כו'135, ולכן, כשמקבלים על עצמם לחנך את הילדים בדרך התורה, הרי זו הערבות הטובה ביותר כו'.
וזהו הסך-הכל מכל האמור לעיל – שכאשר ההורים שולחים את הילדים למוסד חינוך, עליהם לדרוש ולהבטיח שהחינוך יהי' באופן שהילדים יגדלו להיות יהודים יראים ושלמים כו', עי"ז שיעוררו ויגלו אצלם את הרצון כו', באופן שיומשך ויחדור בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, בבריאות שלימה כו'.
ואז יוכלו לומר "ראו גידולים שגידלנו" – צבאות ה', שהולכים עמהם לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
כ. בשיחת חג השבועות תש"ד הנ"ל (ס"ח) שבה הובא פתגם מורנו הבעש"ט שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, מוסיף, שרבינו הזקן חידש שהאדם גם לוקח עמו משם ("ער נעמט מיט מיט זיך פון דאָרטן").
וביאור הענין:
כיון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, והרצון הוא בעה"ב שמושל ושולט על כל עניני האדם (כנ"ל סי"ז) – הרי בכחו וביכלתו להשתנות מן הקצה אל הקצה כו'.
וענין זה גילה הבעש"ט ופעל אצל כל בנ"י, מהפשוט שבפשוטים, "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", עד לגדול שבגדולים, "ראשיכם שבטיכם": לפשוט שבפשוטים (ועד לתינוק שנשבה בין העכו"ם) – שלא יפול ברוחו בגלל מעמדו ומצבו בהוה, כיון שברגע אחד יכול להשתנות כו'; ולגדול שבגדולים – שאע"פ שעומד בדרגא נעלית, וכבר עברו רוב שנותיו ולא חטא כו'136, מ"מ, "אל תאמין בעצמך"137, ועד שצריך להבטיח את מעמד ומצב ומקום הרצון כו'.
[וכידוע ביאור רבינו הזקן138 במאמר התמוה שאמר ריב"ז לתלמידיו "איני יודע באיזו (דרך) מוליכים אותי"139, אף שהי' בדרגא נעלית ביותר, ש"לא הלך ד' אמות בלא תורה וכו'"140 – כיון שידיעת מעמדו ומצבו בנוגע לכחות הגלויים אינה מהוה הוכחה בנוגע למעמד ומצב דפנימיות ועצם הנפש כו'].
אמנם, ענין הרצון מצד עצמו יכול להיות בהעלם כו', ועד כדי כך, שיתכן שכדי לגלות את הרצון יהי' צורך בענין של כפי' עד שיאמר רוצה אני99, וגם אז, הרי זה מספיק רק לפי שעה – כשצריך להקריב קרבן בביהמ"ק "לרצונו"98, ולאח"ז צריך לפעול שהרצון שנתגלה אצלו בהיותו בביהמ"ק, יומשך גם לאחרי שחוזר מביהמ"ק למקומו, לעסוק בל"ט עובדין דחול כו' באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"141 ו"בכל דרכיך דעהו"33.
וענין זה פעל רבינו הזקן ע"י תורת חסידות חב"ד בהוספה על תורת החסידות הכללית – שהרצון יומשך ויתגלה בחכמה בינה ודעת, שענין הדעת (כמודגש גם בענין ד"בכל דרכיך דעהו") הוא "מלשון והאדם ידע את חוה142, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו כו' ויתקע מחשבתו כו'"143, שעי"ז תהי' הולדת המדות, כיון שהמוח שליט על הלב144, ולבא פליג לכל שייפין145, שנמשך עד למעשה בפועל.
והענין בזה – שמחד גיסא, יש מעלה בענין הרצון שהוא בתוקף בל ישונה, ולא כמו השכל שיש בו שינויים כו',
– וכמו בנוגע לתורה, ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'"2, עד לתלמיד ותיק שהחידוש שלו נאמר למשה מסיני146, אבל אעפ"כ אינו דומה המקבל הראשון למקבל השני כו', ועד שבין דורות הראשונים לדורות האחרונים יש חילוק שלא בערך כלל, ועד"ז בנוגע למצוות (שהרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה147 ), ביחס לענין הכוונה כו' –
ולאידך גיסא, יש מעלה בכך שתוקף הרצון נמשך ומתגלה גם בחב"ד, שעי"ז נמשך גם במדות שבלב, ועד למעשה בפועל, שזהו מה שפעל רבינו הזקן ע"י תורת חסידות חב"ד.
כא. וגם ענין זה מודגש במיוחד ב"זמן מתן תורתנו":
כללות הענין דמ"ת הי' ע"י הקדמת נעשה לנשמע – שזהו ענין המשכת ביטול הרצון ("נעשה") בהבנה והשגה דחב"ד ("נשמע").
וגם ההמשכה עד ל"מעשיך" ו"דרכיך" מודגשת במ"ת:
מצינו שיש הדגשה מיוחדת בחג השבועות על הענין דמאכל ומשתה יותר מבשאר המועדים – שבשאר המועדים יש סברא שצ"ל "כולו לה' או כולו לכם", או "חציו לה' וחציו לכם", ואילו בעצרת, "הכל מודים .. דבעינן נמי לכם (שישמח בו במאכל ומשתה), מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא" (להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו)148.
ולכאורה149 : הענין שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה תורה – מתאים יותר להראות ע"י העסק בתורה?!
ואעפ"כ, הנה נוסף לכך שעוסקים בתורה, ואומרים "תיקון ליל שבועות" וכו', יש הדגשה מיוחדת להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה תורה ע"י השמחה במאכל ומשתה, וטעם הדבר – לפי שתכלית התורה היא לא רק הלימוד (שאז לא יודעים עדיין כיצד תהי' ההנהגה בפועל), אלא פעולתה בתור הוראה בחיים במעשה בפועל, עד לענינים של מאכל ומשתה, שגם הם קשורים עם התורה (שזהו מה שנפעל במ"ת לגבי לימוד התורה שהי' גם לפני מ"ת, שהרי "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם"150 ).
כב. וכאן המקום להזכיר אודות ההכרח הכי גמור שלכל אחד מישראל תהי' קביעות עתים לתורה,
ובאופן שהקביעות היא לא רק בזמן, אלא גם בנפש (כפתגם רבינו הזקן151 ), שאז הנה גם לימוד בזמן מועט נעשה באופן ש"קבוע לא בטל"152, בבחי' "עשה תורתך קבע"153, כך, שבאותה שעה שלומד הרי הוא במעמד ומצב ד"תורתו אומנתו" – שזהו אמנם ענין שנאמר בנוגע לרשב"י וחבריו154, אבל עד"ז יכול להיות אצל כל אחד מישראל עכ"פ באותה שעה שלומד תורה, שאינו מפסיק מלימודו עבור כל הענינים שבעולם,
ובאופן שנמשך וחודר גם במשך כל היום כולו, ופועל שתהי' "מלאכתך עראי"153 (גם אם כמות הזמן היא גדולה יותר), ומה גם שמנצל זאת לענין של "תמכין לאורייתא"155, כך, שבמשך כל היום, כל החודש, כל השנה וכל משך ימי חייו, ה"ה מאוחד עם התורה, ועי"ז מתקשר עם "נותן התורה", באופן ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" (כמ"ש בזהר102) – כשם שבלימוד התורה מתאחדים השכל והמשכיל והמושכל ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו .. להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" (כמבואר בתניא85).
כג. וענין זה נוגע במיוחד בזמננו זה, שריבוי הכמות של אומות העולם עומד נגד בנ"י, ולכן יש צורך לגלות את האיכות של בנ"י שהיא באופן קבוע שאינו מתבטל מפני ריבוי הכמות של הגוים, ע"י פעולתו של כל אחד מישראל בעצמו – שהרי כל מה שיש בעולם יש באדם156 – שמגביר את האיכות, שזהו"ע התורה (שיש רק בישראל, שהרי תורה בגוים אל תאמין), באופן ד"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".
וזוהי גם ההכנה לזמן שעליו נאמר157 "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד",
– אבל באופן שגם אז יהי' חילוק בין בנ"י לאומות העולם, כמ"ש "ועמדו זרים ורעו צאנכם"158, "והיו מלכים אומניך"159 –
כאשר "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה",
– ולכן הנה גם לפנ"ז צריך כל אחד מישראל להשתדל שיהודי נוסף ילך בדרך התורה והמצוות, ולא להתפעל מהטענה שזוהי "כפי' דתית"... שהרי זוהי דרך העבודה של ימות המשיח –
"וילחם מלחמות ה'" וינצח, "ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"160, ועד ש"והיתה לה' המלוכה"161,
בקרוב ממש, ע"י ההוספה בלימוד התורה וקיום המצוות – "היום אם בקולו תשמעו"116, שעי"ז אתי מר דא מלכא משיחא162.
* * *
כד. בהמשך להמדובר לעיל אודות ההוספה בלימוד התורה – יש לעורר גם אודות מבצע מזוזה, שגם הוא שייך במיוחד ל"זמן מתן תורתנו".
ובהקדים – שהקביעות דחג השבועות אינה תלוי' בימי החודש, אלא ביום החמישים לספירת העומר163.
וכיון שהתחלת ספה"ע היא ממחרת הפסח, כמ"ש164 "וספרתם לכם ממחרת השבת", שפירושו ממחרת יו"ט165 (ראשון של פסח) – שזהו ענין עיקרי, "שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש"166 [וכפי שלמדים גם מסברת הצדוקים (בבחי' "מאויבי תחכמני"167 ) שהיו סבורים ש"ממחרת השבת" היינו "שבת בראשית", וטענו שבזה תלוי המשך הכתוב "מיום הביאכם את עומר התנופה", שמניפים את העומר רק ממחרת שבת בראשית, ביום ראשון בשבוע] – הרי מובן שחג השבועות קשור עם חג הפסח.
וכמובן גם ממאמר המדרש168 "ראוי' היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח וכו'", שבזה מודגשת השייכות של חג השבועות עם חג הפסח, שנקראת "עצרת של פסח", בדוגמת שמיני עצרת שבא בהמשך לשבעת ימי חג הסוכות (ואין סתירה לזה ממה שמברכים שהחיינו בחג השבועות – שהרי גם בשמע"צ מברכים שהחיינו להיותו רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב169 ).
והענין בזה – כמ"ש הר"ן170 (מהגדה): "בשעה שאמר להם משה (ביצי"מ) תעבדון את האלקים על ההר הזה171, אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמשים יום, והיו מונים כל אחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר .. (שאנו) מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן", היינו, שהענין של ספה"ע מבטא את התשוקה לקבלת התורה שהיתה אצל בנ"י בזמן שבין חג הפסח לחג השבועות.
ומתאים גם עם המבואר בזהר172 שהענין ד"וספרתם לכם גו' שבע שבתות"164 הוא בדוגמת הענין ד"וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר"173, שזהו כללות ענין בירור נפש הבהמית, שלכן באה מנחת העומר (וכן מנחת סוטה) מן השעורים שהם מאכל בהמה174.
וזהו גם א' הביאורים במ"ש175 "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אשר בראתי שמים וארץ (כקושיית האבן עזרא)176 – כיון שהגמר והסיום של יצי"מ הי' במ"ת, וכמ"ש171 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".
כה. והענין דיצי"מ שבחג הפסח קשור עם ענין המזוזה:
קודם יצי"מ באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"177 – נצטוו בנ"י "ויקחו להם איש שה גו' ושחטו אותו גו' ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות גו' והי' הדם לכם לאות גו' וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהי' בכם נגף למשחית וגו'"178.
ומזה למדים גם בנוגע למצות מזוזה179 – שענינה הוא השמירה על הבית וכל אשר בו, כהר"ת דשם שד"י שמבחוץ למזוזה: "שומר ד.לתות (או ד.ירות) י.שראל"180, בדוגמת פעולת נתינת הדם על שתי המזוזות ש"לא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף"181, וכדאיתא בזהר182 ש"מזוזה" אותיות "זז מות" (ויתירה מזה, שמצות מזוזה מביאה אריכות ימים ושנים טובות, כדלקמן סכ"ו).
וכיון שחג השבועות קשור עם חג הפסח – הרי כשם שחג הפסח קשור עם ענין המזוזה, קשור גם חג השבועות עם ענין המזוזה.
ועפ"ז יש לבאר מה שמצינו בטענת קרח שבית מלא ספרים צריך להיות פטור ממזוזה183 – דלכאורה אינו מובן: הרי בית מלא ספרים הו"ע התורה, ומזוזה הו"ע המצוות, וא"כ, מהי שייכותם זל"ז שבית מלא ספרים יפטור ממזוזה? – שזהו לפי שמצות מזוזה יש לה קשר מיוחד עם מ"ת, מצד שייכותו ליצי"מ, שאז היתה נתינת הדם על שתי המזוזות.
כו. ובהתאם לכך, הנה כאן המקום לחזור ולעורר אודות הענין של מבצע מזוזה, וגם להשיב על דבריהם של אלו שמחפשים תמיד לקרר כל ענין שקשור עם תומ"צ, בהביאם "ראיות" מתורה כו',
– כדרכו של היצה"ר, ש"היום אומר לו עשה כך וכו'"184, כידוע הפירוש בזה185, שהיצה"ר אינו מתחיל לומר ליהודי שיעשה דבר שהוא היפך רצון ה', אלא בתחילה מסכים לו על כל דבר אשר יעשה, שאומר לו מה שעשית כך וכך הוא ראוי ונכון, "עשה כך"!... ומזה בא אח"כ לומר לו "לך עבוד כו'" –
ובנדו"ד, נתעורר רעש ("אַ גאַנצער טומל") על זה שאומרים שצריך לפרסם אודות סגולת מצות מזוזה שפועלת שמירה וכו', בה בשעה שהרמב"ם מאריך בהלכות מזוזה186 אודות "אלו הטפשים .. שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן וכו'", באמרם, שהן אמת שאיתא בגמרא187 שמצות מזוזה פועלת שמירה, אבל בודאי ידע הרמב"ם את דברי הגמרא, ואעפ"כ כתב כן.
אך עזר הקב"ה... שישנו הטור והשו"ע, שבודאי ידעו דברי הרמב"ם...
ובכן: בהתחלת הלכות מזוזה כותב הטור188 : "כל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב189 למען ירבו ימיכם וימי בניכם", אלא שמסיים "ומ"מ לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עלי'".
ובשו"ע188 (שבו הובא רק הפס"ד להלכה, ולא כמו הטור שבו הובאו גם חילוקי דעות (שלפעמים אינו מכריע ביניהם), סברות וטעמים וכו') – מביא הב"י רק "שכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו", ואפילו אינו מביא סיום דברי הטור ש"לא יהא כוונת המקיימה אלא כו'" (אף שברור הדבר שאין כוונתו לומר ח"ו שיש לקיים מצות מזוזה בגלל סגולתה לאריכות ימים).
וכיון שכן, הרי בודאי שיש לפרסם ולהכריז בין בנ"י: שכל הזהיר במצות מזוזה יאריכו ימיו וימי בניו (לא רק חיים סתם, אלא אריכות ימים), כמפורש בכתוב – שאומרים בק"ש פעמיים בכל יום – "למען ירבו ימיכם וימי ביניכם"!
ואם יש למישהו קושיא מדברי הרמב"ם – יכול לפלפל בזה לבריאות ("געזונטערהייט") וכו', אבל בנוגע לפועל ישנו הפס"ד בשו"ע!
ובודאי שאין מקום לצאת נגד זה רק בגלל שההתעוררות על זה באה מפלוני בן פלוני, ולכן צריך הוא לומר ההיפך – כיון שאין זה חידוש של פב"פ, שהרי מפורש הדבר בשו"ע שנדפס עוד לפני שפב"פ עורר על זה!...
כז. וענין זה מודגש במיוחד בגלל המאורע שאירע ל"ע ול"ע בארץ הקודש – ששם הוא המקום העיקרי של מצות מזוזה, כמובן מהדין שהשוכר בית בא"י חייב במזוזה מיד, ואילו בחו"ל החיוב הוא רק לאחר שלושים יום190 – שראו בגלוי שהי' חסר בענין השמירה שע"י מצות מזוזה191.
בנוגע לסיבת הדבר, מדוע אירע העונש לילדים שנהרגו על קידוש ה' הי"ד – הנה "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"192 ; אבל בכל אופן רואים בגלוי שהי' חסר בענין ד"ה' ישמר צאתך גו'"193 [שכאשר יוצאים לדרך אזי יש צורך בשמירה מפני הלסטים וכו', ע"י נתינת כלי נשק וכו', ובהעדר השמירה עלולים לקרות דברים בלתי רצויים ח"ו], שבמקום שממנו יצאו הילדים היו המזוזות פסולות!
ועד כדי כך הי' הדיוק שבדבר, שכשהודיעו בתחילה על 17 נעדרים, אזי מצאו 17 מזוזות פסולות, וכאשר נודע שיש עוד 4 נעדרים, אזי נתברר שיש עוד 4 מזוזות פסולות!
ואח"כ ניתוספה עוד ידיעה שמדגישה יותר את קשר הדברים – שלפני המאורע בבית-הספר, נכנסו המחבלים לבית פרטי והרגו שלשה בני משפחה, הי"ד. ולאחרי שנעשה רעש אודות ענין המזוזות, הלכו ובדקו את המזוזות שבבית, ומצאו שכולם היו פסולות!
ובכן: כשרואים דבר גלוי כזה, הרי זה הרבה יותר מאשר "מקרא זה אומר דרשני"!...
כח. והסך-הכל מהאמור לעיל הוא:
נוסף לכך שמצוה גדולה בכל הזמנים להשתדל ולפעול על מספר היותר גדול של יהודים לקיים כל עניני תומ"צ, הנה בזמן הזה יש להשתדל במיוחד בנוגע למצות מזוזה, שיש בה סגולה מיוחדת בנוגע לענין השמירה, ולא רק כשנמצאים בתוך הבית, אלא באופן ש"ה' ישמר צאתך וגו'", כיון שיוצא מבית שיש בו מזוזה, והשמירה היא – כסיום הכתוב193 – "מעתה ועד עולם"; ובפרט בא"י, ששם יש צורך בשמירה יתירה, ובמיוחד לאחרי המאורע הנ"ל, שעדיין מחפשים מחבלים נוספים שחדרו לשם כו'.
ומצד הענין "שכל ישראל ערבים זה בזה"194, הנה כאשר אחד מישראל מקיים מצות מזוזה בכל מקום שהוא, הרי זה פועל גם בנוגע לכל בנ"י (במכ"ש מכמו שהוא במדה ההפכית, שהרי מרובה מדה טובה כו'195 ).
וענין זה שייך גם לנשי ישראל, שהרי גם נשים חייבות במזוזה196, כדברי הגמרא197 בנוגע לשלילת הקס"ד להקיש מזוזה לתלמוד תורה ולומר שנשים פטורות [היינו, שאינן חייבות כמו אנשים, כיון שהחיוב שלהן הוא רק כדי לידע ההלכות הצריכות להן198, אלא שיש להם חלק גם בלימוד התורה של האנשים, כדברי הגמרא199 "נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו כו' ובאתנויי גברייהו כו'"] – "דכתיב למען ירבו ימיכם, גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי" (בתמי'),
ואדרבה: בנוגע לאנשים הדין הוא ש"הי' צריך לתפילין ולמזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם, תפילין קודמין"200, משא"כ נשים שאינן חייבות בתפילין (אלא שיכולות להשתתף במבצע תפילין ע"י נתינת כסף לקניית תפילין כו'201 ); ומה גם שכיון שמצות המזוזה קשורה עם הבית ("וכתבתם על מזוזות ביתך"202 ), יש לה שייכות מיוחדת לאשה להיותה "עקרת הבית"203, שתפקידה לפעול שהבית יהי' באופן שהקב"ה יוכל לומר עליו "ושכנתי בתוכם"204.
ויה"ר שיעסקו במבצע זה ביתר שאת וביתר עוז, ובשימת לב המתאימה, ובאופן ש"אל יבוש מפני המלעיגים"205, ובודאי שעי"ז יתוסף בענין השמירה באופן ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"206, ויקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ"207, הן בארץ הקודש והן בחוץ לארץ, ועד – "ואולך אתכם קוממיות"208, לקבל פני משיח צדקנו, בעגלא דידן.
* * *
[ניגנו ניגון חדש209 על פסוק בתהלים קאַפּיטל ע"ג210 : "ואני קרבת אלקים לי טוב וגו'", ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
כט. כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, יש לקשר גם הניגון הנ"ל עם "זמן מתן תורתנו":
הענין ד"קרבת אלקים" הוא ע"י לימוד התורה – דכיון שהקב"ה "הלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, הרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול"211, כמאמר212 "אנא נפשי כתבית יהבית", ועי"ז – "אותי אתם לוקחים"213, וכדאיתא במדרש214 "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה .. משל למלך שהיתה לו בת יחידה וכו'", כך, שע"י לימוד התורה מתאחדים עם "נותן התורה", וכנ"ל (ס"ט. סכ"ב) שזהו באופן של יחוד נפלא כו'.
ונוסף על לימוד התורה לעצמו, שעי"ז נעשה "קרבת אלקים לי טוב", צ"ל גם הפעולה על הזולת – "לספר (גם לאחרים215 ) כל מלאכותיך".
וכפי שמצינו גבי משה רבינו, שלאחרי ש"משה הי' לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו .. נכנסו בניו .. נכנסו זקנים וכו'", ועד ש"נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם"216, כפי שהי' "סדר משנה", והרי גם סדר בתורה הוא תורה.
ל. ובהמשך לזה – הנה כאן המקום להשתתפותי ב"כינוס תורה" שייערך מחר, כרגיל, ע"י אמירת דבר תורה מענינא דיומא.
הביאור והשקו"ט בדברי הרמב"ם7 אודות מעלת נבואת משה ושייכותה לתורה, שאף שתורה היא למעלה מנבואה217, הרי ע"פ החקירה והשקו"ט הידועה אם בדרגא הנעלית נכללת גם הדרגא הפחותה, יש מקום לומר שבענינים ששמעו בנ"י מפי משה (בעת שהתנבא, משא"כ לאח"ז, דחשיב כמו ששומע מפי התורגמן218 ) יש גם הדין דשומע מפי נביא (שהעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים219 ללא נפק"מ אם זה ענין חמור או קל220 ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 177 ואילך221.
(וסיים:) ויה"ר שאצל כל אחד מישראל יהי' לימוד התורה באופן ד"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"31, שלכן נאמר בעשה"ד "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"222, "דלכאורה, מלת לאמר אין לה הבנה, ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמר לזולתו, משא"כ בעשה"ד אי אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו" (כולל גם בנ"י שבכל הדורות, כדאיתא בפרדר"א223 ), אלא הפי' ד"לאמר" הוא, שבמ"ת ניתן כח לישראל שההלכה היוצאת מפיהם תהי' דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני כו'224, כיון שהלימוד הוא באופן שהקב"ה קורא ושונה כנגדו כו'.
והלימוד יהי' באופן המביא לידי מעשה, ומתוך הרחבה, ללא דאגות, כפי שניתנה התורה לאוכלי המן כו'225, ומה גם ש"דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"226, והרי בשבת "כל מלאכתך עשוי'"227, וענין זה נמשך ופועל גם בלימוד התורה בימות החול.
ועד שעי"ז יפעלו ביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
* * *
לא. צוה לנגן228 ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.
* * *
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ אמר:]
לב. קודם הסיום – יש להזכיר עוה"פ אודות מבצע מזוזה, ששייך לכל אחד ואחת (גם נשים ובנות), וכן אודות כללות ענין המבצעים: מבצע תורה, מבצע תפילין, מבצע ספרים ומבצע צדקה (וכפי שיתבאר המשך הדברים בענינים אלו בעזה"י בהתוועדות הבאה229 ).
והמעשה הוא העיקר230 – לפעול בכל ענינים אלו באופן המתאים שיגיע לכל אחד מישראל, ובצירוף כולם יחד – "ברכנו אבינו כולנו כאחד"231, לקבל ברכת ה' שתהי' שנת תורה, שנת אורה ושנת ברכה וכו', וכל הברכות שמתחילות בשאר אותיות הא"ב, שיומשכו למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה לעיני בשר.
ועד לקיום היעוד232 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה", ואח"כ בירך ברכה אחרונה.
טרם צאתו – התחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה