בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"א סיון, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. השייכות של יום הש"ק זה לחג השבועות היא – לכל לראש – להיותו יום השבת שלאחרי חג השבועות, והרי ביום השבת מתעלים כל הענינים של ימי השבוע (שביניהם גם הימים שבהם חל חג השבועות) עד לתכלית העילוי דבחי' התענוג – "וקראת לשבת עונג"1, כפי שנמשך למטה בענינים גשמיים, שמצוה לענגו בעונג אכילה ושתי'2.

ואם הדברים אמורים בנוגע לכל עניני ימי השבוע, עאכו"כ בנוגע לעניני חג השבועות שבימי השבוע – כי:

יו"ט בכלל שייך לשבת, לפי ששבת הוא "קודש"3, ויו"ט הוא "מקראי קודש"4, כדאיתא בזהר5 שקוראים ומזמינים בחי' קודש כו',

ובפרט חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", ששייך במיוחד לשבת, כמארז"ל6 "דכו"ע [לב' הדעות בנוגע לזמן מ"ת – ששה בסיון או שבעה בסיון] בשבת ניתנה תורה לישראל", וכמבואר בתורה אור7 השייכות דמ"ת לשבת, וכפי שמצינו שת"ח נקרא שבת8 – כמרומז בגמרא9, ומפורש בזהר10 שקראו לרשב"י "שבת" [והיינו, שענין זה הוא בגלוי יותר בפנימיות התורה, ששייכת יותר לשבת, כמבואר בקונטרס עץ החיים11 החילוק בין ימות החול ליום השבת בסדר הלימוד דנגלה דתורה ופנימיות התורה],

ומזה מובן, שהעילוי שניתוסף בשבת הוא באופן מיוחד בנוגע לענינים שמצד עצמם שייכים ליום השבת, שזהו ענין היו"ט בכלל, ובפרט חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", שנעשים עוד יותר "שבת'דיק".

ב. ונוסף לכך שזהו השבת שלאחרי חג השבועות, הרי זה גם בימי התשלומין של חג השבועות – עד י"ב סיון.

ובהקדמה – שאף שעיקר הענין דימי התשלומין הוא בנוגע לקרבנות, שזהו ענין ששייך לזמן שביהמ"ק הי' קיים, מ"מ, כיון ש"התורה היא נצחית"12, הרי מובן שגם עכשיו ישנו ענין זה ברוחניות עכ"פ, וכמבואר באור התורה ריש פרשתנו13 בנוגע לעניני המשכן, ש"יש כל בחי' אלו בנפש האדם .. גם עכשיו .. כי התורה היא נצחית".

ובפרט שהענין דימי התשלומין נוגע להנהגה במעשה בפועל גם בזמן הזה, כפי שמביא רבינו הזקן בסידורו (השוה לכל נפש) שבימים אלו אין אומרים תחנון ונפילת אפים, והיינו, שענין הנצחיות שבכל עניני התורה בא בגילוי במעשה בפועל, שעי"ז נעשה הענין בקיום ובתוקף יותר, כמבואר בדרשות הר"ן14 בנוגע לקישור עניני נבואה עם מעשה בפועל.

והרי הענין של ימי התשלומין הוא – שבהם ניתן להשלים כל מה שהי' חסר בחג השבועות, באופן שכל הענינים יהיו בתכלית השלימות.

ג. ומעלה יתירה – כשישנם ב' הענינים גם יחד, הן העלי' דיום השבת, והן הענין דימי התשלומין:

מצד ענין השבת שלאחרי היו"ט – נעשית עלי' בעניני היו"ט, אבל לא נעשה ענין של השלמה, כך, שאם הי' חסר ביו"ט איזה ענין, צריך לחפש דרכים כיצד ניתן להשלים זאת.

ומצד הענין דימי התשלומין ניתן להשלים מה שהי' חסר בחג השבועות, אבל עדיין צריך להמתין ליום השבת שבו יתעלו עניני חג השבועות עד לבחי' התענוג כו'.

וזוהי המעלה כשישנם ב' הענינים ביחד – יום השבת שלאחרי חג השבועות שהוא גם בימי התשלומין – שאז נעשים הן השלמת החסר והן העלי' לבחי' התענוג.

ד. ומזה מובן בנוגע לקבלת החלטות טובות כפי שהי' צ"ל בזמן מ"ת בנוגע ללימוד התורה וכו' – שאם מאיזו סיבה שתהי' הי' איזה חסרון באיזה פרט כו', הרי עכשיו הוא הזמן להשלים זאת.

וכיון שענין זה (ועכ"פ – התחלתו) נעשה ביום השבת, הרי זה באופן נקל יותר, כיון שבשבת אין דאגות כו', לפי ש"כל מלאכתך עשוי'"15 – "כל מלאכתך", לא רק בנוגע לענינים גשמיים, כמו חרישה וזריעה, אלא גם בנוגע לענינים רוחניים,

– נוסף לכך שאצל יהודי הנה גם חרישה וזריעה הם ענינים רוחניים, כמובן ממ"ש בפרקי דר"א16 על הפסוק17 "ויזרע יצחק": "וכי יצחק זרע דגן ח"ו, אלא .. זרע צדקה .. זרעו18 לכם לצדקה", והיינו, שכאשר אינו-יהודי מסתכל על זה, אזי רואה פעולה של זריעה גשמית, אבל לאמתתו של דבר הרי זו זריעה רוחנית הקשורה עם תומ"צ כו'19 –

כמובן מענין התפלה, שבשבת אין בקשת צרכיו20, גם לא בקשת "סלח לנו"21 – דלכאורה: כיון ש"מצות עשה (מן התורה) .. שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם" (כמ"ש הרמב"ם22 ), איך יתכן שבשבת לא מקיימים מצוה זו?! אך הענין הוא – שזהו לפי שבשבת "כל מלאכתך עשוי'", גם מלאכה רוחנית כמו בקשת סליחה כו', כך שאין כאן צרכים שצריך לבקש עליהם כו' –

וללא טירחא, שהרי ענין הטירחא שייך לערב שבת, כמארז"ל23 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ואילו ביום השבת יש רק ענין התענוג.

ומיום השבת – יומשך בעבודת כל השנה כולה בלימוד התורה וקיום המצוות, ועד לענין ד"בכל דרכיך דעהו"24, מתוך מנוחה ותענוג. ועד שלקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה נזכה כבר לתורתו של משיח.

* * *

ה. כאן המקום להשלים איזה ענינים שלא נתבארו בחג השבועות מפני קוצר הזמן:

ולכל לראש – בנוגע לענין המבצעים, שאלו שמחפשים להיטפל ("צוטשעפּען זיך") לכל דבר, נטפלו גם לכך שמשתמשים בשם "מבצע", באמרם, שזהו לשון חדש שלא מצינו בתורה, ובמילא הרי זה בגדר "חדש"25, ומהו הצורך בכך וכו'.

ובכן26 :

השורש דתיבת "מבצע" הוא: "בצע", שפירושו תועלת, כמ"ש גבי יוסף: "מה בצע וגו'"27, שזהו לשון שאמרו השבטים, "שבטי י"ה"28.

ונוסף לזה, מצינו בספרי קבלה29 ש"בצע" הם ג' האותיות השניות של שמות האבות: אב.רהם יצ.חק יע.קב,

– ולהעיר, שבדרך כלל אין ענין להמציא לבד ראשי-תיבות וכו', אבל כאן מדובר אודות ר"ת שמופיע בספרים ברי-סמכא שנזכרו גם בתורת החסידות כו'. ואכ"מ לבאר טעם הדיוק בנוגע לאותיות השניות דוקא (לא האות הראשונה, או האות האחרונה) –

שענינם הוא ג' הקוין דתורה (יעקב) עבודה (יצחק) וגמ"ח (אברהם)30, שזהו תוכן ג' המבצעים: מבצע תורה, מבצע תפילין – שעבוד המוח והלב31, שזהו"ע העבודה, ומבצע צדקה (גמ"ח),

ו"בצע" בתוספת מ' היינו "מ.בצע", שמורה על פעולת הענין ביחס אל הזולת, כמו: אוכל או מ.אכיל32, עושה או מ.עשה וכיו"ב, החל מהפעולה על ה"זולת" בעצמו גופא – שנפש האלקית פועלת על נפש הבהמית והגוף שגם הם עוסקים בענינים אלו כאילו בכח ובהתעוררות עצמם.

וכאשר ישנה הפעולה על הזולת, אזי כל א' מג' ענינים אלו כלול משלשתם,

– מלבד ענין ההתכללות שישנו בכל עניני קדושה, שכל מצוה כלולה מכל תרי"ג המצוות, שלכן, "העוסק במצוה פטור מן המצוה"33, כיוון שבמצוה שמקיים כלולה גם המצוה שנפטר ממנה, ועד ש"כל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדברות הן" (כמובא בפירוש רש"י34 ), ויתירה מזה, ש"שני דברות הראשונים אנכי ולא יהי' לך הם כללות כל התורה כולה" (כמובא בתניא35 ), ועד שכל המצוות כלולים בתיבת "אנכי", ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית"36, ועוד זאת, שמצד ענין הראשי-תיבות מובן שאם כל אות בתיבת "אנכי" כוללת תיבה נוספת, הרי בודאי שהאות א' ד"אנכי" כוללת תיבת "אנכי" עצמה –

והיינו, שענין הצדקה ישנו גם בתורה ותפילין, כיון שהפעולה על הזולת בנוגע לתורה ותפילין היא ענין של צדקה; ענין התורה ישנו גם בתפילין וצדקה, שהרי תורה היא מלשון הוראה37, להורות כיצד לקיים ענין התפילין והצדקה; וענין התפלה (קו העבודה, שהו"ע התפילין) ישנו גם בתורה וצדקה, שהרי אם על ענינים גשמיים צריך להתפלל כדי להצליח, הרי בודאי שצריך להתפלל להצליח בענינים רוחניים כו'.

ו. ויש להוסיף ולבאר השייכות של עניני המבצעים לג' האישים הקשורים במיוחד עם חג השבועות – משה רבינו, שהתורה נקראת על שמו, כמ"ש38 "זכרו תורת משה עבדי"; דוד המלך, שמת בעצרת39, וכיון שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום (כפי שמצינו במשה רבינו בנוגע לז' אדר)40, הרי מובן שגם נולד בעצרת, ולכן קורין מגלת רות בעצרת41, שעיקרה לייחס את דוד; והבעש"ט שחג השבועות הוא יום ההילולא שלו, כמבואר באגה"ק סי' ז"ך וכ"ח ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", "שעמלה נפשו בחייו כו' מאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה":

מבצע תורה ומבצע ספרים – קשורים עם משה רבינו, שענינו תורה.

וכן מבצע תפילין – שהרי מצינו שמשה רבינו ביקש מהקב"ה "הראיני נא את כבודך"42, והקב"ה אמר לו "וראית את אחורי"43, ומפרש רש"י: "הראהו קשר של תפילין", שהוא מאחורי התפילין של ראש.

ויש להוסיף בזה גם בנוגע לראיית התפילין עצמם שקשורה עם ראיית הפנים, כמובן ממ"ש44 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש"45 – שנרמז בהמשך הכתוב "ופני לא יראו":

לכאורה מספיק לומר "וראית את אחורי", ולמה צריך להוסיף "ופני לא יראו"? – והביאור בזה, שאם הי' כתוב רק "וראית את אחורי", נמצא, שלא נשלם המבוקש שלו, ולכן מוסיף הכתוב "ופני לא יראו", שמשמעותו, שיש לו שייכות גם לראיית הפנים, אלא שהיא באופן ד"פני לא יראו" – כמו ידיעת השלילה, שגם היא נחשבת לידיעה (כולל גם ענין הידיעה שהוא מלשון התקשרות כו'46 ), ועד שתכלית הידיעה שלא נדעך47 – ידיעת השלילה דוקא,

ויתירה מזה: הענין דתכלית הידיעה שלא נדעך הוא ע"פ חקירה, שלא שייך למעלה מזה, שהרי אילו ידעתיו הייתיו48, אבל תורת החסידות מגלה שאכן ישנו הענין דידעתיו הייתיו49, כפי שחסידים מספרים בשם כ"ק מו"ח אדמו"ר (אף שלא שמעתי ממנו בעצמו) אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בנוגע ללימוד הלקו"ת כו'50, והיינו, שגם ענין שאומרים עליו "אילו ידעתיו", שהוא למעלה מידיעה כו', הנה זה גופא נמשך באופן שנעשה המציאות שלו – "הייתיו", ועד שישראל וקוב"ה כולא חד51.

וכיון שמבצע תפילין שייך למשה רבינו, הרי מובן הקשר גם למבצע מזוזה – כיון שבמזוזה כתובים שתי פרשיות שבתפילין: שמע והי' אם שמוע.

וכן מבצע צדקה שייך למשה רבינו – כפי שמצינו בנוגע לפלפול התורה שניתן למשה, ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר52 טוב עין הוא יבורך וגו'"53, והיינו, שמשה נתן לישראל ענין הכי נעלה שהי' אצלו – פלפול התורה, ועשה זאת לא מצד ציווי הקב"ה, אלא מדעת עצמו, בתורת צדקה54.

ז. ובעמדנו ביום השבת שלאחרי חג השבועות, ובימי התשלומין – הרי זה הזמן המתאים לעורר אודות גודל וחשיבות ההתעסקות בעניני המבצעים, ולפעול בזה מתוך "שטורעם", ובאופן ד"נשא את ראש"55.

ועד שיפעלו קיום היעוד56 "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"57 – עי"ז שעוד בימי הגלות האחרונים עומדים "בקומה זקופה" בכל הקשור להתעסקות בענינים הנ"ל בכל מקום, ועד שבאים למעמד ומצב ד"קוממיות" כפי שיהי' לעתיד לבוא, "מאתיים אמה, כשתי קומות של אדה"ר", או "מאה אמה כנגד היכל וכתליו"58, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ח. בהמשך להמדובר אודות ענין המבצעים, הנה נוסף על הקיום בפועל ממש, יש גם תועלת בעצם הזכרון אודות ענינים אלו, נוסף לכך שמעורר ומביא גם את הקיום בפועל ממש.

וזהו תוכן הענין של מבצע (בית מלא) ספרים, שבכל בית יהיו לכל-הפחות חומש, תהלים וסידור וכו'59, שהכוונה בתיבת "וכו'" היא לכל לראש לספר התניא – שעצם מציאותם של ספרים אלו מזכירה אודות לימוד התורה וענין התפלה;

ועד"ז בנוגע לזכרון על ענין הצדקה59 – עי"ז שבכל בית תהי' קופת צדקה [משא"כ בנוגע למזוזה, שאין זה ענין של זכרון בלבד, אלא זהו קיום המצוה עצמה], שנוסף על התועלת שבזה בנוגע לקיום מצות הצדקה בפועל, שגם בשעה שהעני אינו עומד לפניו יכול לקיים מצות הצדקה ע"י נתינת המעות בקופת הצדקה, ומה גם שקופת הצדקה עצמה מזכירה ומעוררת שיש לקיים מצות הצדקה – הרי זה מזכיר את ענינה של מצות הצדקה גם בזמן שאין ביכלתו לקיים מצות הצדקה בפועל ממש, אם בגלל שאין בידו מעות מן המוכן, או בגלל שזהו יום השבת ויו"ט שאי אפשר ליתן צדקה ע"י ממון.

ט. והענין בזה:

מצינו בנוגע לקרבן התמיד60, שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" (להזכיר זכות ישני חברון61 ), והיינו, שאפילו במעמד ומצב נעלה ביותר, בשעה שכהן עומד בביהמ"ק – "שער השמים"62 – ומוכן להקריב קרבן התמיד, שזוהי התחלת עבודת היום שפועלת "מהפכה" ("אַ איבערקערעניש") בכל סדר ההשתלשלות כו' – הנה גם אז מחפשים להוסיף ולהזכיר זכות אבות, והיינו, שכיון שאין ביכלתו להמשיך את האבות עצמם, ה"ה עכ"פ מזכיר אותם, עי"ז שמזכיר את חברון (ולא את האבות עצמם, שהרי אינו אומר "ישני חברון"), שזהו רק כמו "קופסא" שבה נמצאים האבות, ועי"ז נפעל עילוי בכללות הענין דהקרבת התמיד!

ומזה מובן גם בנוגע לענין הזכרון שנעשה ע"י קביעת קופסא של צדקה בכותל הבית, וכן ע"י הספרים שנמצאים בבית; ומה גם שענין זה אינו רק בבחי' הזכרת "זכות אבות", אלא הזכרת זכותו של יהודי זה עצמו, שלמד והתפלל בספרים אלו, וקיים מצות צדקה ע"י קופת צדקה זו.

י. ועוד זאת, שיש בזה גם הענין של זכות אבות – הזכרון אודות האישים הנ"ל שעמהם קשורים ענינים אלו:

חומש ותהלים – שקשורים עם משה רבינו ודוד המלך,

וסידור – שקשור עם הבעש"ט, כי:

המעלה שבתפלה (סידור) לגבי לימוד התורה היא, שבה משתווים כל בנ"י מהגדול שבגדולים עד לפשוט שבפשוטים (ולא כמו בלימוד התורה שיש חילוקי דרגות – מהדרגא הכי נעלית ד"תורתו אומנתו"63 ועד לדרגא הכי פחותה שיוצאים י"ח ע"י אמירת ק"ש64 ), הן בנוגע לנוסח התפלה, שכולם מתפללים בנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה שהוא שוה לכל נפש, והן בנוגע לכוונת התפלה, שהכוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד"65 [שאודותה פוסק הרמב"ם66 "שכל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה", ולא כמו הכוונה הפרטית, שמעכבת רק בברכה ראשונה, שאם לא כיוון בה צריך לחזור, משא"כ בשאר הברכות67 ], היא אצל כל בנ"י בשוה, גם אצל איש פשוט, ואדרבה, כיון שאינו שייך להעמקה והתבוננות של הגדול שבגדולים בענין הוא וחכמתו אחד, שהרי אינו יודע החילוק בין הוא לחכמתו כו', או החילוק בין "מה רבו מעשיך"68 ל"מה גדלו מעשיך"69, ה"ה מתפלל להקב"ה בעצמו – עצמות ומהות!...

וענין זה קשור במיוחד עם הבעש"ט – שבתורתו מודגשת מעלת הרצון של כל אחד מישראל, שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא70, שמצד אמיתית רצונו של כל אחד מישראל – גם אם הוא תינוק שנשבה לבין העכו"ם, וגם אם הוא במעמד ומצב שצריך לכפותו עד שיאמר רוצה אני, ונקרא "לרצונו" כיון שזהו רצונו האמיתי – הרי הוא מאוחד עם הקב"ה.

יא. ויש להוסיף בזה, שכללות ענין הזכרון קשור עם משה רבינו:

כתיב38 "זכרו תורת משה עבדי", "זכרו" דייקא (אף שהי' הכתוב יכול לומר למדו תורת משה עבדי וכיו"ב) – שבזה מודגשת השייכות של ענין הזכרון למשה דוקא.

והענין בזה – שזכרון הוא בחכמה71, שזוהי דרגתו של משה – ספירת החכמה72.

ומודגש גם באופן לימוד התורה אצל משה רבינו – ש"בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר73 ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו"53, היינו, שהחידוש בנתינת התורה למשה במתנה התבטא בענין הזכרון.

יב. המשך הביאור בענין נבואת משה ושייכותה לענין התורה – נכלל בשיחת יום ב' דחג השבועות ס"ל74. ובסיום הענין אמר:

וכיון שהתורה היא נצחית12, בהכרח לומר שהמדובר אודות השייכות דתורה לנבואה נוגע גם עכשיו, אף שמשחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה75, ולכאורה "מאי דהוה הוה"76.

והביאור בזה:

בתורת הבעש"ט70 שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, הובאה הראי' ממ"ש77 "שרפים עומדים ממעל לו" (ממעל לשם אד'), דכיון שמחשבתם ורצונם בהשגתם כו' הוא למעלה משם אד', הרי זה כאילו עומדים שם – "עומדים ממעל לו".

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר יהודי רוצה להתעלות ולהגיע לדרגא כזו שלימוד התורה שלו יהי' באופן של נבואה, ובפרט כאשר לבו נשבר בקרבו מזה שאינו בדרגא זו, כיון שנוגע לו בנפש כו' [כידוע הסיפור אודות החסיד ר' אייזיל מהאָמיל78 שכתב פתקא להצ"צ שיאמר לפניו מאמר חסידות, כיון שזה נוגע לו בנפש], הנה אע"פ שמצד סדר ההשתלשלות לא שייך עתה ענין כזה, ביכלתו של יהודי – מצד רצונו כו' – להתעלות לדרגא שלמעלה מסדר השתלשלות כו', באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד51.

ועוד זאת, שכבר בהתחלת עבודתו יודע שיש ביכלתו – ולכן חפץ בכך – להגיע לדרגא נעלית זו, ומצד זה עוסק ומתייגע בלימוד התורה כו'.

ועד שבאים לשלימות ענין הראי' (שזוהי מעלת הנבואה79 ) כפי שתהי' לעתיד לבוא – "וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"80 – כמ"ש81 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר (בראי' חושיית ממש) .. כי פי ה' דיבר".

* * *

יג. האמור לעיל אודות ההתעסקות בעניני המבצעים הו"ע שצריך להיות בכל הזמנים, אלא שניתוסף בזה הדגשה יתירה בזמנים אלו מצד המאורעות שאירעו לאחרונה,

ועד למאורע שאירע בימים האחרונים עם הילדים כו'82 – מאורע בלתי רצוי שהוא היפך הטבע והיפך האנושיות כו', כך, שאפילו גוים היו צריכים לצעוק שזהו היפך האנושיות כו', ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שעומדים מסביב ושותקים, אלא יש כאלו ששמחים מזה, כמו שהי' בזמן הנאַצים ימח שמם וזכרם!

וכמדובר לעיל83 שהתחלת הדיבור אודות עניני המבצעים הי' מבלי לדעת טעם הדבר, ואח"כ נתברר שהי' זה בבחי' הקדמת רפואה למכה84.

יד. ויש להוסיף ולהבהיר:

כשקורה דבר בלתי רצוי, צריך יהודי לפשפש במעשיו וכו'85. אבל, ישנם ענינים שככל שמחפשים כו' לא יכולים למצוא ולא יכולים להבין למה אירעו דברים כאלה86. וכפי שמצינו בפ' תבוא87, שלאחרי שנימנו ריבוי ענינים בלתי-רצויים, מוסיף הכתוב ענין חדש, גרוע יותר – "והפלא ה' את מכותך"... דבר פלא שאינו מובן בשכל כלל...

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם88 לא' שרצה להסביר את המאורעות של ה"שואה": "מ'דאַרף דעם אויבערשטן ניט פאַרענטפערן". צריכים לידע שזהו ענין שאינו מובן ע"פ שכל, והוא בבחינת "והפלא ה'"... ובמילא אין להצדיק את הקב"ה.

ופשוט, שאין זה בסתירה ח"ו לענין האמונה, ואין זה גורם שום חלישות ח"ו בענין האמונה, ואדרבה: מצד תוקף האמונה בה', והידיעה הוודאית שרק מה' יצא הדבר – יש לו אל מי לפנות ולבוא בטענות...

ולאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקב"ה כו') – הרי מקור הדברים הוא בדברי הגמרא89 : "אתא משה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמי' ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו, לא אמר נורא. דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו אי' גבורותיו, לא אמר גבור .. היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה .. מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא (מסכים על האמת ושונא את השקר90 ) לפיכך לא כיזבו בו", כלומר, אף שמשה רבינו אמר "הגבור והנורא", ואנשי כנסת הגדולה (ש"החזירו עטרה ליושנה") "אתו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורותיו .. ואלו הן נוראותיו כו'"89, מ"מ, כאשר רואים בעיני בשר מאורע שהוא ההיפך ד"הגבור והנורא", לא היו יכולים לומר "הגבור והנורא", כיון שזהו היפך ממה שרואים הם, ואינם יכולים לומר דבר שהוא היפך האמת – "מתוך .. שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו"!...

ועד"ז בנדו"ד – שכאשר רואים מאורע שאינו מובן בשכל כלל (גם לאחרי שמפשפשים בהמעשים כו'), צריכים לומר את האמת (ולא לחפש להצדיק את הקב"ה), שאין הדבר מובן בשכל כלל, אלא זהו באופן ד"והפלא ה'", ובמילא, "שרייט ער"...

ובודאי שהקב"ה בעצמו מצטער על זה,

– ומ"ש בהמשך הכתובים (לאחרי "והפלא ה' גו'") "והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם גו' כן ישיש ה' עליכם וגו'"91, הרי הפירוש בזה הוא ש"ישיש את אויביכם עליכם"92, כי, שמחתו של הקב"ה אינה אלא "להיטיב אתכם" –

שכן, אף שיודע שכתוצאה מזה נעשה אצל בנ"י מעמד ומצב ש"לבי ער... להקב"ה לתורה ומצוותי'" [תמורת המעמד ומצב ד"אני ישנה, בגלותא"]93, מ"מ, מצטער על כך שהתעוררות זו באה ע"י ענינים כאלה...

אלא מאי, אם מצטער מזה, למה עשה ה' ככה, ומי מעכב בעדו?! – הרי ענין זה גופא הוא באופן ד"והפלא ה'"...

טו. אמנם, מצינו בגמרא94 שרבה בר בר חנה שמע "בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ("מן הגלות, כדכתיב קראי טובא בנביאים", ועל זה אומר "אוי לי", "משום דבכל95 צרתם לו צר"), ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי", ועל זה אמרו לו חכמים "הי' לך לומר לו מופר לך", היינו, שבכחו של יהודי להפר שבועתו של הקב"ה.

ועד"ז בנדו"ד: אף שנאמר בפסוק "והפלא ה' וגו'" בנוגע לענינים דהיפך הטוב, יש בכחם של בנ"י להפר ולבטל את ה"והפלא" דהיפך הטוב, באופן שמכאן ולהבא יהיו רק ענינים טובים, "להיטיב אתכם", בטוב הנראה והנגלה, ובאופן ש"מרובה מדה טובה כו'"96.

וענין זה נעשה עי"ז שעבודת בנ"י בעניני קדושה היא באופן ד"והפלא", למעלה מטעם ודעת כו'.

ובנדו"ד, שההתעסקות בענין המבצעים צריכה להיות באופן ד"והפלא", למעלה מטבעו ורגילותו, והיינו, שמצד טבעו ורגילותו רצונו ללמוד תורה ולהאריך בתפלה כו', ואעפ"כ עוזב את כל הענינים למשך זמן, ויוצא לרחוב לחפש יהודי שיניח תפילין, יקבע מזוזה, וישים קופת צדקה בביתו וכו'.

יש לו אמנם ראיות שלא זו היא עבודתו ותפקידו, כי אם הענין שאוחז באמצע ההתעסקות בו במשך זמן, והצליח בזה וכו', ואעפ"כ, מתנהג באופן ד"והפלא", לצאת מד' אמותיו ולחפש יהודי לפעול עליו בעניני המבצעים, והיינו, לא רק לפעול על יהודי שפוגש בשכונתו – שאין זה ענין של "והפלא", כי אם סדר הרגיל בעבודה, דכיון שפוגש אותו ומדבר עמו בעניני הרשות, הרי בודאי שצריך לנצל זאת כדי לפעול עליו בעניני תומ"צ כו', אלא עליו לצאת לרחוב, ועד למקום רחוק, מתוך כוונה ורצון (באופן שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, היינו, שמונח בזה כו') למצוא יהודי שיוכל לפעול עליו בעניני המבצעים.

טז. וכאמור, שכאשר הנהגתו בזה היא באופן ד"והפלא", הרי זה מבטל את ה"והפלא" בצד ההפכי כו', באופן שמכאן ולהבא יהי' רק הענין ד"שש ה' עליכם להיטיב אתכם", היינו שהשמחה היא לא רק מצד התכלית והתוצאה כו' (כנ"ל סי"ד), אלא גם מצד הפעולה עצמה, להיותה טוב הנראה והנגלה.

ועד שפועלים אצל הקב"ה להביא את הגאולה – שהרי מבואר בשערי אורה97 שבכחם של בנ"י לפעול ביאת משיח עוד לפני שהגיע הקץ, ועאכו"כ לאחרי ש"כלו כל הקיצין", "ואין הדבר תלוי אלא בתשובה"98,

– ואף שיש בתשובה כמה דרגות, הרי בכחם של בנ"י לשנות את ההגבלות והגדרים כו', ולפעול שגם ע"י הדרגא הכי תחתונה תהי' התשובה בשלימותה –

וכאשר ישראל עושין תשובה, אזי "מיד הן נגאלין"99, באופן שבאים מתוך דילוג וריקוד ("מ'טאַנצט אַריין") אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש וגו'.

* * *

יח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק100 "עבודת עבודה", "הוא השיר במצלתים וכנורות שהוא עבודה לעבודה אחרת", "ועבודת משא", "כמשמעו",

– בהקדם פירוש רש"י עה"פ55 "נשא את ראש בני גרשון גם הם", "כמו שצויתיך על בני קהת (מנה מהם את הראויין לעבודת משא101, והם מבן שלושים ועד בן חמשים .. נתמלא כחו102 ) לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה", כיון שעיקר ענין עבודת משא היתה אצל בני קהת ש"בכתף ישאו"103, משא"כ בני גרשון שנשאו היריעות וכו' ע"ג עגלות; ואעפ"כ "נשא את ראש בני גרשון גם הם", "לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה", כיון שגם בכדי להטעין ע"ג העגלות צ"ל בעלי כח, ולכן גם אצלם צ"ל נשיאות ראש וחשיבות במנין של בעלי כח104.

ומזה מובן שגם "עבודת עבודה" דורשת בעלי כח, ולכן מפרש רש"י "הוא השיר במצלתים וכנורות"105, שהם כלי שיר הקשורים עם מלאכת יד, ומשמיט "נבלים"106 (שנתפרשו בדברי הימים107 ), כיון שהם ע"י נפיחה בפה (וכ"ש שירה בפה), שאינה דורשת יגיעה כ"כ108 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס109 בלקו"ש חי"ח ע' 44 ואילך.

יט. בהערות על מאמר הזהר110 "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה", מבאר אאמו"ר111 השייכות דירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה וכו', אבל אינו מבאר הצורך בענין השבועה, דלכאורה – אדרבה: כיון שיש שייכות ביניהם, הרי גם ללא שבועה צ"ל הסדר שהקב"ה "לא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה"?

וכמדובר כמ"פ שמצד קוצר הנייר וכו' כתב אאמו"ר רק ענינים שיש בהם חידוש, ובנוגע לשאר הענינים סמך שיבינו לבד ע"פ המבואר במק"א. וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

כ. נהוג גם לבאר ענין בפרקי אבות, ואע"פ שעומדים כבר אחרי חג השבועות, הרי רבינו הזקן כותב בסידורו ש"יש נוהגים כך ("לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת") כל שבתות הקיץ", ובכל אופן, איך שתהי' ההנהגה בזה במשך כל הקיץ, הנה עכ"פ בשבת שלאחרי שבועות, שיש לו שייכות לשבועות, יש לבאר משנה בפרק שלפי ה"יש נוהגין" שייך ליום הש"ק זה:

בפרק ראשון יש ג' משניות ממאמרי הלל112 – שלהיותו מזרע דוד113, יש לו שייכות לחג השבועות.

ועוד לפני העיון והדיוק בתוכן המאמרים, ישנו דיוק בכללות הענין – שהמשנה הראשונה והשלישית הם בלשון הקודש, והמשנה האמצעית היא בארמית.

ובהקדמה – שהלל עלה מבבל114, ששפת המדינה היא ארמית, ולכן יש מאמרים שאמר בארמית. אבל עדיין אינו מובן סדר ג' המשניות, שדוקא המשנה האמצעית היא בארמית, שמפסיקה בין ב' המשניות שבלשון הקודש (כמו ההפסק בתרגום בין מקרא למקרא115 ). ואע"פ ש"אין סדר למשנה" – הרי זה רק בב' מסכתות116, אבל במסכתא אחת, באותו פרק, ובג' משניות שבאות בהמשך זל"ז – בודאי יש קשר ושייכות ביניהם, כמו רישא וסיפא כו', ובודאי שגם שינויי הלשונות וסדרם הוא בדיוק. וכפי שיתבאר לקמן.

כא. בהמשך להמוזכר לעיל אודות השייכות של דוד המלך לחג השבועות – הנה:

בנוגע לדוד המלך נאמר "דוד מלך ישראל חי וקיים"117 – שיש בזה שני ענינים118 : (א) שייכותו לכל אחד מישראל, להיותו מלך ישראל, (ב) ענין הנצחיות – "חי וקיים", שלכן, גם שייכותו לכל אחד מישראל היא באופן נצחי.

והענין בזה – שמצינו אצל דוד שני קצוות119 : מחד גיסא – תכלית הביטול, "שויתי ודוממתי"120, ומאידך גיסא – ענין המלכות באופן של התפשטות וגדלות בתכלית התוקף.

וע"י דוד המלך נמשכים ב' תנועות אלו לכל אחד מישראל:

אצל כל אחד מישראל צ"ל הענין ד"שויתי ודוממתי" – שזהו ענין הביטול וקבלת עול, שלכל לראש עליו לקיים את רצונו של הקב"ה באופן של "נעשה ונשמע"121, ולדוגמא: בנוגע למצות תפילין, שלכל לראש עליו להניח תפילין בפועל ממש, ובפרט אם זה כבר קרוב לשקיעת החמה ועדיין לא הניח תפילין, שאז אין זמן להמתין עד שיסבירו לו תוכן הדברים, אלא אומרים לו: דוד המלך אומר שצריך להיות אצלך הענין של קבלת עול, ולכן עליך להניח תפילין!

וביחד עם זה, צריך להיות במעמד ומצב של התפשטות וגדלות ותוקף של מלך ביחס לעניני העולם כו'.

ויש להוסיף, שהשייכות של דוד המלך לכל אחד מישראל היא עוד יותר מאשר השייכות של משה רבינו:

אצל משה רבינו – ישנו הענין דאתפשטותא דמשה בכל דרא122, ולא רק בנוגע לראשי הדור, אלא גם בנוגע לכל אנשי הדור, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"123, כמבואר באגה"ק124 ש"מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים"; וכמבואר בתניא חלק ראשון125 ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה (ניצוץ) מבחי' משרע"ה, כי הוא משבעה רועים כו'", ולכן נאמר126 "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'", שענין היראה הוא אצל כל אחד מישראל "מילתא זוטרתי", כיון ש"לגבי משה מילתא זוטרתא היא"127.

אמנם, אף שמשה רבינו הוא רועה שממשיך עניניו בכל אחד מישראל, הרי עדיין אין זה באופן שמציאותו היא מציאות העם;

ואילו דוד המלך – הרי ענינו של המלך הוא לא רק שממשיך עניניו אל כל העם, אלא עוד זאת, שכל מציאות העם היא מציאות המלך128, ועוד יותר מאשר עבד ואדון, שכן, לאחרי כל העילוי המבואר בהמשך תרס"ו129 בנוגע לעבד פשוט, שכל מציאותו וכל כחותיו, מכח העשי' עד כח התענוג, הם של האדון כו', הרי עדיין אינו מציאות אחת עם האדון, ואילו בנוגע למלך ועם, הרי כל מציאות העם היא מציאות המלך. ו"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"130 – שזהו ענינה של ספירת המלכות, שעל ידה נמשכים כל ההשפעות למטה, החל מענין ההתהוות131, ובאופן שתחילה נעשית התהוות הכלים (כידוע בענין "והוא יכלכלך"132, שהקב"ה נותן גם את הכלים כו') שנעשים ראויים לקבל האורות, ולאח"ז נמשכים בהם האורות, הן אורות פנימיים והן אורות מקיפים כו'.

כב. ובהמשך לזה – יש לבאר השייכות של עניני המבצעים עם דוד המלך:

תורה:

מצינו בנוגע לדוד ויואב ש"אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה", שזכותו של דוד שהי' עוסק בתורה עומדת לו כו'133.

וכן מצינו בדברי דוד המלך להקב"ה אודות החילוק בינו לכל מלכי מזרח ומערב [אף שלכאורה אינו מובן מהו הצורך למצוא חילוק בין כל מלכי מזרח ומערב לדוד המלך, בה בשעה שבנוגע לכל אחד מישראל נאמר134 "והיו מלכים אומניך וגו'", שתהי' זכות למלכי אומות העולם לשמש איש ישראל, אפילו איש פשוט, חוטב עציך ושואב מימיך, ואפילו ילד קטן כו'], ש"כל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך"135, שהי' קם בחצות לילה ועוסק בתורה136 ; "כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה (שרומז גם על כנס"י והקב"ה137, כמו בשיר השירים138 ) וכו'"135, שזהו ע"י העסק בלימוד ופסקי דינים בתורה כו'.

תפילין:

קשר של תפילין צ"ל כצורת דל"ת139, וקשור עם ספירת המלכות, שעלי' אמר דוד "דלותי גו'"140.

וגם בפשטות הענינים – שהרי על דוד נאמר141 "דם לרוב שפכת", כיון שהתעסק במלחמות כו' [בניגוד לשלמה, שעליו נאמר142 "וישב שלמה על כסא ה'", שהי' "איש מנוחה"143, ולכן דוקא על ידו הי' בנין ביהמ"ק. ולהעיר, שגם בימות המשיח יהי' הסדר144 שתחלה "ילחם מלחמות ה'" – ששייך לדוד, ואח"כ "בנה מקדש במקומו" – ששייך לשלמה]. והרי הנצחון במלחמה נפעל ע"י קיום מצות תפילין, כמדובר כמ"פ אודות מ"ש בהלכות קטנות להרא"ש145 ש"מפני קיום מצות תפילין (שמניחים על הזרוע והקדקד) יתקיים באנשי המלחמה וטרף146 זרוע אף קדקד".

וזהו גם מה שמצינו ש"שח בין תפילה לתפילה (בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש) עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה"147 – דלכאורה אינו מובן: מדוע נקט "שח בין תפילה לתפילה" דוקא, ולא דוגמאות אחרות? – כיון שהזהירות במצות תפילין מסייעת בנצחון המלחמה.

ובפנימיות הענינים – תפילין של ראש הו"ע שעבוד המוח, ותפילין של יד הו"ע שעבוד הלב31, והזהירות שלא לשוח ביניהם ענינה שההשגה שבמוח לא תתעכב במיצר הגרון אלא תומשך בהרגש הלב, שזהו שלילת הענין דטמטום המוח וטמטום הלב כו'148 ; ועיקר הדיוק בזה הו"ע השעבוד כו', היינו, שלא די בהבנה והשגה בלבד, אלא צ"ל שעבוד לענין שלמעלה מהשגה כו'. והרי ענין השעבוד קשור עם ענין המלכות, שזהו ענינו של דוד המלך.

מזוזה:

דובר כמ"פ ש"מזוזה" אותיות "זז מות"149. והענין בזה – דלכאורה: אם אין ענין של מות, הרי זה ענין של חיים, וא"כ, מהו דיוק הלשון "זז מות" – שבזה מודגש שיש ענין של "מות", אלא שמזיזים אותו כו'150.

וענין זה שייך במיוחד לדוד – כידוע שדוד מצד עצמו הי' "בר נפלי"151, ועליו נאמר152 "חיים שאל ממך נתת לו", שקיבל שנות חייו מאדה"ר ומהאבות, כמבואר בספר המצוות להצ"צ153.

וצדקה:

אמיתית ענין הצדקה שייך רק אצל מי שמרגיש את העני, בגלל שהוא בעצמו הי' במעמד ומצב של עניות, כידוע מאמר העולם154 שאדם שבע אינו יכול להבין את ההרגשה של אדם רעב ("אַ זאַטער פילט ניט דעם הונגעריגען"). וזהו גם מה שאמרו רז"ל155 "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", והיינו, שעד כמה שישתדל להתבונן במעמדו ומצבו מתוך חקירה ודרישה כו', אינו יכול לדונו עד ש"יגיע למקומו", ואז יכיר בכך ש"מקומו גורם לו כו'", ועי"ז יוכל לקיים מאמר רז"ל156 "הוי שפל רוח בפני כל האדם" (לא רק "בפני כל אדם", אלא "בפני כל האדם"), כמבואר בתניא157.

ומזה מובן, שענין הצדקה שייך במיוחד לספירת המלכות158 (באין ערוך לגבי שאר הספירות), שלית לה מגרמה כלום159, ומקבלת כל ההמשכות מהספירות שלמעלה ממנה.

ודוגמתו במלך כפשוטו (ענינו של דוד המלך) – שהרי המלך אסור בעשיית מלאכה (במכ"ש מפרנס שנתמנה על הציבור שאסור בעשיית מלאכה בפני שלשה160 ), אלא שאנשי המדינה נותנים לו את כל צרכיו – לא רק דברים הכרחיים, "לחם צר ומים לחץ"161, אלא באופן של הרחבה, כראוי למעמד ומצב ד"מלך ביפיו תחזינה עיניך"162.

וכמו"כ ישנה השייכות של כל עניני המבצעים לבעש"ט, כפי שיתבאר לקמן163.

כג. בנוגע לביאור במאמר הזהר:

הקשר והשייכות של ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה ("כעיר שחוברה לה יחדיו"164 ) הוא בשנים כתיקונם, בזמן שביהמ"ק הי' קיים; אמנם, בזמן הגלות, ש"עוונותיכם מבדילים"165, "ובפשעיכם שולחה אמכם"166 – הרי לכאורה אין חיבור בין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, ובמילא, הכניסה לירושלים של מעלה אינה צריכה להיות תלוי' בהכניסה לירושלים של מטה.

ולכן "נשבע הקב"ה וכו'" – כי, כדי לפעול שגם בזמן הגלות, במעמד ומצב שאין חיבור בין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, מ"מ, תהי' הכניסה בירושלים של מעלה תלוי' בהכניסה בירושלים של מטה – יש צורך בשבועה דוקא, שעל ידה נעשה תוקף הדבר גם במקום שאין על זה הסברה ע"פ שכל (כידוע167 בענין "כריתת ברית" – שקשורה עם "אלה" ו"שבועה" – שפעולתה שלא יהי' שום שינוי בהתקשרות כו', גם אם יבוא מעמד ומצב שאין על זה הסברה ע"פ שכל, ואדרבה כו').

וע"ד שמצינו ש"נשבעין לקיים את המצוה"168 :

אע"פ שגם לולי שבועתו חייב הוא לקיים את המצוה, להיותו "מושבע ועומד מהר סיני"168, מ"מ, כיון ש"השאור שבעיסה מעכב"169, יתכן ח"ו שלא יקיים את המצוה. ועל זה מועילה השבועה שנשבעין לקיים את המצוות.

וההסברה בזה – שהסיבה לכך שיש אפשרות שלא יקיים את המצוה, היא, משום שאין זה ענין שנוגע וקשור לעצם הנשמה, כי אם ענין פרטי שנוגע לאבר או גיד פרטי בלבד, כידוע170 שרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ולכן, כאשר עובר על מצוה אחת נעשה פגם רק באבר או גיד פרטי שכנגדו, "עד"מ מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים .. תרי"ג מצות, וכשעובר ח"ו על אחת מהנה, נפסק חבל הדק וכו'"171, אבל אין זה נוגע לכללות ההתקשרות שמצד עצם הנשמה.

וזהו שנשבעין לקיים את המצוות – דכיון ששבועה קשורה עם עצם הנפש, אזי השבועה לקיים מצוה פרטית, פועלת המשכת עצם הנפש להתקשר במצוה פרטית זו, היינו, שמצוה פרטית זו שמצד עצמה קשורה ונוגעת לאבר או גיד פרטי בלבד, נעשית ענין שקשור ונוגע לעצם הנפש, ולגבי עצם הנפש בטלים כל המניעות והעיכובים כו' על קיום המצוה.

ועד"ז בנוגע לעניננו – שהשבועה שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה, פועלת המשכת העצמות להתקשר עם ירושלים של מטה, גם כאשר מצד עצמה (לולי השבועה) ה"ה במעמד ומצב שאינה קשורה ומחוברת לירושלים של מעלה.

כד. והטעם שמספרים זאת ליהודי – כיון שזהו ענין שנוגע אליו:

ובהקדים – שכניסת הקב"ה בירושלים של מעלה שתלוי' בכניסתו בירושלים של מטה, צריכה להיות באופן שנכנס לא רק בחלק מירושלים, אלא שנכנס בירושלים כולה, ואם יש חלק בירושלים שבו אין הקב"ה יכול להכנס, כביכול, אזי אינו נכנס בירושלים כלל.

וענין זה נוגע ליהודי שנמצא בירושלים – שאינו יכול להסתפק בכך שכיון שמקיים תומ"צ כו' יכול הקב"ה להכנס בד' אמותיו, ובפרט שהוא הולך ל"כותל המערבי" ועורך שם תיקון חצות וכו', אלא צריך לדעת, שכל זמן שיש חלק בירושלים שבו לא יכול להיות הענין ד"ושכנתי בתוכם"172, אזי אין הקב"ה נכנס בירושלים כלל, כיון שכניסתו צריכה להיות בירושלים כולה.

ועאכו"כ כאשר ההנהגה היא היפך האיסור ד"לא תחנם"173, שמכניסים גוים ונותנים להם חני' בארץ הקודש ובירושלים עיר הקודש – שעוזרים להם שיוכלו להשאר לגור שם עי"ז שנותנים להם עניני סעד כו'; בה בשעה שכאשר יהודים רוצים לבוא לגור שם, הנה לא זו בלבד שלא מסייעים להם, אלא אדרבה: מערימים עליהם קשיים כו' שלא יוכלו לגור שם!

ומוסיפים להתפאר בכך174 – כפי שהכריז פלוני בשנה שעברה ב"יום ירושלים" (כפי שנקרא שם), שבזמן כהונתו כ"שר הפנים", הגיעו ל"הישג" שירושלים היא עיר לדוגמא להראות איך שיהודים וערבים חיים יחד בשלום!

הוא לא מתבייש להכריז ולפרסם זאת בגלוי, בה בשעה שכולם יודעים גודל הפחד והדאגה מפני הערבים שגרים בירושלים, וכפי שראו בזמנים האחרונים175 שהי' צורך לגייס מאות או אלפי יהודים כדי לשמור ולהגן מפניהם, ורק בחסדי ה', באופן של נסים גלויים ממש, הנה בפועל לא היו צרות כו', ועבר בשלום לפי ערך, והלואי שלא יהי' גרוע יותר.

כה. ומי שאחראי לזה – הוא ראש הצועקים בנוגע לענין "מיהו יהודי" שזהו "הישג דתי", כך, שכל זה נעשה עם גושפנקא דתית!

אילו הי' אומר זאת "קומוניסט" או "שמאלני", אזי לכל-הפחות אינו אומר זאת בשם התורה, אלא בשם עצמו (או בשם מישהו אחר שאמר לו לומר כך); אבל הוא אומר זאת בשם התורה, ובכך הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, היינו, שאומר שענין זה הוא "פנים" ו"בתורה", אבל המסקנא היא "שלא כהלכה"!

זהו ענין שמהרס את עם ישראל, רח"ל, כיון שעושים פרצות במחיצה שמבדילה בין ישראל לעמים.

ועוד זאת, שעי"ז פגעו גם בשלימות המחיצה בגבולות של ארץ ישראל בגשמיות, שדרכה חדרו המחבלים לארץ ישראל – כמדובר לעיל176 שע"פ החוק ד"מיהו יהודי" היו המחבלים יכולים להכנס בגלוי דרך הכניסה בלוד, ולדרוש מהפקיד שירשום אותם בתור יהודים,

– הם היו אומרים לפקיד: אל תתערב בענינים שאינם שייכים אליך! ישנו אדם שהצהיר והודיע והכריז בגלוי ש"מיהו יהודי" הוא הישג דתי, ובמילא, הנך מוכרח לרשום אותם בתור יהודים –

ואז לא היתה לפקיד שום ברירה, והי' צריך ליתן להם תעודה רשמית בתור יהודים – כפי שאכן קורה בפועל, שישנו בחור גוי בישיבה בדרום אפריקא, ועד"ז גוי' במקום אחר, שאין כאן המקום לדבר על זה, שרשומים בתור יהודים ב"פּאַספּאָרט" בחותמו של פלוני!

אלא שלא איכפת לו משום דבר, שיכנסו מחבלים וכו'; העיקר שהוא יושב על ה"כסא"! וגם לאחרי שחבריו כבר שבו בתשובה – ממשיך להתעקש שלא לרדת מה"כסא", למרות שיש פס"ד של רבנים שאסור לו לשבת בממשלה כל זמן שלא מתקנים את החוק. ומה שטוען שלא יכנס לממשלה החדשה – הרי משמעות הדברים שהוא מודה שאין זה "הישג דתי", וא"כ, אסור לו לשבת גם בממשלה זו, ואין לו מה לדחות זאת לעתיד.

כו. והצרה היא שאין פוצה פה ומצפצף!

הרבה אנשים עומדים מסביבו ומברכים אותו בברכת "שלום עליכם", "עליכם שלום", ומחייכים אליו וכו' – במקום למחות נגדו.

וכמדובר כמ"פ שאילו היו קמים ועושים "ויצעקו", היו יכולים להדיח ולהוריד אותו מהכסא, והכל הי' עובר בחסד וברחמים; שום דבר לא יקרה אם לא ישב על ה"כסא", אלא ישב בביתו וילמד תורה ויקיים מצוות, ולא יהי' מנהיג בישראל...

אלא מאי, החבר שלו נותן כמה לירות עבור דברים טובים לאלו שעומדים מסביבו כדי שישתקו ולא יצעקו נגדו!

אמנם, הקב"ה – "לא יקח שוחד"177, וברור הדבר שסוכ"ס "דבר אלקינו – "דבר ה' זו הלכה"178 – יקום לעולם"179, אבל השאלה היא – מדוע לדחות זאת?! יש לעשות זאת רגע אחד קודם!

כז. וכל הנ"ל מודגש יותר בבואנו זה עתה מ"זמן מתן תורתנו":

מ"ת הוא הזמן שבו נעשו בנ"י לעם, עי"ז ש"אתה בחרתנו מכל העמים"180, ובשביל זה הוצרך להיות אצלם ענין הגיור, ע"י מילה וטבילה כו' (כדאיתא בגמרא במסכת יבמות181 ), ורק אז הי' יכול להיות הענין דמ"ת.

ולכאורה הרי זה דבר פלא:

מדובר אודות בני אברהם יצחק ויעקב, שהולכים ומתנהגים בדרך ה', כמ"ש באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'"182.

ואם לא די בכך – עברו גם את "כור הברזל"183, במשך מאתיים ועשר שנים בגלות מצרים (כולל גם עבודת פרך כו'), שזהו מעמד ומצב של גלות גרוע יותר מגלות זה האחרון, דכיון שנקרא ע"ש מצרים184, הרי מובן שגלות מצרים הי' גרוע יותר.

ולאחרי כן יצאו למדבר – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"185 – עם תינוקות רכים ("פּיצלעך קינדער")... רק בגלל שמשה רבינו אמר להם שזהו רצון ה'!

ולאחרי כל זה, הנה בהגיעם להר סיני, אומר הקב"ה: לא! כל זה לא מספיק כדי לקבל את התורה, אלא מוכרח להיות גיור כהלכה, ע"י מילה וטבילה בפני ב"ד כשר, ורק לאח"ז יכולה להיות נתינת התורה.

ואם הדברים אמורים בנוגע לבני אברהם יצחק ויעקב לאחרי גלות מצרים וכו' – הרי עאכו"כ בנוגע לגוי שבא להתגייר כו'.

ולמרות שענין זה שגיור מוכרח להיות ע"י מילה וטבילה וכו' הוא דבר הידוע לכל, גם לפלוני ולאלו שעומדים מסביבו – לא איכפת להם להכניס גוים רח"ל לעם ישראל! איך הם יכולים להיות נוכחים במתן תורה – כל זמן שלא תיקנו ענין זה?!

כח. ויה"ר שיתבטלו כל הענינים הבלתי-רצויים הנ"ל, ומכאן ולהבא יוכלו לדבר רק אודות עניני טוב וקדושה, באופן של עלי' מחיל אל חיל.

ועד שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה,

– שאז יראו בגלוי שהמעמד ומצב דעתה לא זו בלבד שאינו אתחלתא דגאולה כלל186, אלא אדרבה: עי"ז שאמרו שזהו אתחלתא דגאולה האריכו והגבירו את החושך כפול ומכופל של הגלות המר כו' –

שתהי' ע"י משיח צדקנו, וכמ"ש הרמב"ם144 יעמוד מלך מבית דוד כו' ויכוף כל ישראל כו' וילחם מלחמות ה' וינצח ויבנה מקדש במקומו, ורק אז – יקבץ נדחי ישראל, בקרוב ממש.

* * *

כט. בנוגע לפרקי אבות:

כיון שהתחלת המשנה היא "הלל ושמאי קבלו מהם", משמעי' ואבטליון, שבזה מודגש סדר של ירידה מלמעלה למטה כו', הנה בהמשך לזה בא גם המאמר של הלל בענין הירידה למטה – "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן .. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", והיינו, "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא [שאין בהם מעלה אחרת מלבד היותם בריות שנבראו ע"י הקב"ה], צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה .. לקרבן לתורה כו'" (כמבואר בתניא187 ), וכידוע הדיוק בזה188 – לא לקרב ולהתאים את התורה ח"ו אל הבריות, אלא לקרב את הבריות לתורה כו'.

אמנם, כשמקיים הוראה זו, כך, שלמרות היותו גדול בישראל, ה"ה יורד ממדריגתו ומתעסק עם בריות בעלמא – הרי יתכן שמזה יבוא לידי גאוה וישות, ויחפוץ שהבריות יכבדוהו וכו'.

ועל זה נאמר במשנה הבאה: "נגד שמא אבד שמה"189, היינו, שאם יחפוץ בהגדלת והתפשטות שמו, ועד שיורד למטה כ"כ לרדוף אחר הכבוד, ולא רק כבוד מתלמידי חכמים, אלא כבוד מעמי הארץ ("בריות"), שזוהי ירידה גדולה ביותר – הרי זה יגרום שיאבד שמו, והיינו, שלא זו בלבד ש"כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו"190, אלא יתירה מזה: "אבד שמה".

וענין זה נאמר (לא בלשון הקודש, אלא) בלשון ארמית, כיון שהמכוון בזה הוא גם ל"בריות", שאינם יודעים לשון הקודש [כי, אם הם יודעים לשון הקודש, הרי יש להם מעלה יתירה מלבד היותם "בריות" – שמדברים בלשון הקודש191 ], שגם הם צריכים להזהר שלא לכבדו כו', כדי שלא לגרום לו הענין ד"אבד שמה".

אך עפ"ז יכול לחשוב, שכדי לא להסתכן בכך שיהי' "נגד שמא אבד שמה", מוטב שיחדל להתעסק בקירוב הבריות, אלא ישב בביתו, ויתנהג באופן של ענוה, ועד לתכלית השלימות בענין הענוה כו',

– שהרי בענין הענוה יש כו"כ דרגות כו', (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת שחוק:) כידוע הסיפור192 שפעם הגיע מישהו לעיירה שהיו בה כו"כ ענוים, ושיבח א' מהם על מדת ענוותנותו, וטען אותו ה"עניו", היתכן שמשבח אותו במדה מועטת, בה בשעה שענוותנותו היא בדרגא נעלית הרבה יותר!... –

ועל זה אומרים, שאין לו לחדול ח"ו מההתעסקות עם הבריות, ואדרבה, עליו להוסיף בזה, "ודלא מוסיף יסף"193.

ובנוגע לחשש מענין הישות כו' – הרי ידוע הסיפור194 אודות א' החסידים של אדמו"ר האמצעי שהתאונן על כך שמתעורר אצלו רגש של הכרת ערך עצמו כתוצאה מזה שחוזר חסידות ברבים,

– כידוע שאדמו"ר האמצעי דרש מהאברכים להט ("קאָכן זיך") בלימוד תורת החסידות, גם בשעה שהולכים ברחוב כו', וכך נקבע הסדר שכאשר היו חוזרים מליובאוויטש היו חוזרים חסידות בכל המקומות שעברו בדרכם, וכך נהג גם החסיד הנ"ל. אך כשהגיע לליובאוויטש בשנה הבאה, התאונן על זה כו' –

וענה לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבּעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטוּ חזר'ן"!...

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת שחוק: אלא שהדוגמא לזה היא מ"ציבּעלע" דוקא (שהרי כל דבר הוא בדיוק)195 – שכמות קטנה של בצל מוסיפה טעם ועריבות במאכל, אבל אם לוקחים כמות גדולה יותר, אזי מתחילים לבכות!...].

אך עדיין יכול לעשות חשבון צדק בנפשו, שנמצא במעמד ומצב ירוד, שצריך להזהיר אותו מהענין ד"אבד שמה", ועד "דאשתמש בתגא (בכתרה של תורה196, כתרו של מלך מלכי המלכים הקב"ה) חלף", וכתוצאה מזה – לבוא לידי עצבות ויאוש כו'.

ועל זה נאמר במשנה הבאה – בלשון הקודש, כיון שכאן מדובר כבר אודות החשבון צדק שעורך לעצמו, ולא בנוגע ל"בריות" – "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני":

ובהקדמה – שבמאמר זה ישנם ב' הקצוות שנזכרו לעיל (סכ"א) בנוגע לדוד המלך: מחד גיסא – ענין המלכות באופן של התנשאות ותוקף, "אם אין אני לי מי לי", ומאידך גיסא – תכלית הביטול ד"שויתי ודוממתי", "כשאני לעצמי מה אני".

ובנוגע לעניננו: מחד גיסא – צריך לידע מעמדו ומצבו כו', "כשאני לעצמי מה אני", ועל כל ענין צריך לסיוע מלמעלה, כמארז"ל "בא ליטהר מסייעים אותו"197, ועד ש"אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"198 ; אבל ביחד עם זה, צריך לידע שמוכרחת להיות עבודתו ופעולתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להתעסקות עם הבריות כו', שכן, "אם אין אני לי מי לי".

ועדיין יכול לטעון, שהן אמת שצריך לעסוק עם הזולת כו', אבל תחילה צריך להתעסק עם עצמו שיהי' במעמד ומצב הראוי, שלא יצטרכו להזהירו על הענין ד"אבד שמה" וכו', ורק לאח"ז יוכל להתעסק עם הזולת.

ועל זה אומרים לו, שאי אפשר לדחות זאת לאחר זמן, כי, "אם לא עכשיו אימתי"!

ל. וההוראה מזה – שכל אחד מישראל צריך לעבוד עבודתו בעצמו, מבלי לסמוך על מישהו אחר, ובלשון המדינה: "סעלף-מייד מען", ובנדו"ד אין זה רק מאמר העולם, "היינו דאמרי אינשי"199, אלא ענין שיש לו מקור בתורה – מאמר המשנה: "אם אין אני לי מי לי".

והיינו, שאין לו להסתגר בד' אמותיו, ולהיות "אַ200 צדיק אין פּעלץ"... ולטעון שאינו יכול לפעול מאומה בעולם; זהו עולמו של הקב"ה, ועליו להתמודד עמו ("זאָל ער זיך אַיינקערן מיט זיין וועלט"...), ואילו אנו, "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", כהלשון בסוף מסכת סוטה – שהרי ענין זה נאמר בהמשך לסימנים על הזמן דעקבות משיחא, ש"חוצפא יסגא .. ומלכות תהפך למינות וכו'", ובסיום הענין: "ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים", וידוע הביאור בזה201, שזהו אחד הסימנים על גודל הגלות המר, שטוענים שלא יכולים לעשות מאומה, כי אם לסמוך על אבינו שבשמים!...

אך האמת היא – שאדרבה: כל אחד חייב לפעול בעצמו ולעשות כל מה שביכלתו, ואז זוכה לברכתו של הקב"ה להצלחה בכל פעולותיו, כמ"ש202 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה".

וענין זה שייך במיוחד לשנה זו, שהיא השנה השמינית שלאחרי שנת השמיטה, שעלי' נאמר203 "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים", "לקצת הששית .. ולשביעית ולשמינית כו'", כולל גם באופן ש"אף בתוך המעיים תהא בו ברכה"204, היינו, שגם לאחרי האכילה שהמאכל הוא כבר במעיו, הרי הוא "מתברך במעיו"205, שזהו ענין שלמעלה לגמרי מהגבלת הטבע.

ולהעיר גם מהסיפור206 אודות הבעש"ט (שיום ההילולא שלו בחג השבועות), שפעם הוצרך לדבר מה, והלך ודפק על החלון של מישהו, ולא המתין עד שיענה לו, וכששאלו אותו לפשר הדבר, השיב, שבשבילו מספיק לדפוק על החלון כדי לעשות כלי ("בכל אשר תעשה") לברכתו של הקב"ה, ואכן כך הי' בפועל, שפלוני רץ אחריו ונתן לו מה שהי' צריך כו'.

לא. ומכאן באים להקשר ושייכות של עניני ה"מבצעים" עם הבעש"ט:

ולכל לראש בנוגע לענין התורה – שהרי החידוש של הבעש"ט הוא תורת החסידות, שענינה גילוי פנימיות התורה, שהיא הדרגא היותר נעלית בתורה, שנחלקת לד' הסוגים דפרד"ס, עד לחלק הסוד, שהו"ע פנימיות התורה כו'.

וענין זה קשור גם עם המדובר לעיל (ס"י-יב) במעלת הרצון שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, שזוהי לא רק תורת הבעש"ט, אלא בזה מתבטא כל ענינה של תורת החסידות שקשורה עם בחי' הרצון, כידוע207 בענין הבחינות דנפש רוח נשמה חי' ויחידה כפי שהם בתורה, שתורת החסידות היא בחי' היחידה [למעלה מבחי' נפש ורוח, שענינם מעשה ומדות, ולמעלה מנשמה, שהו"ע הבנה והשגה, כמ"ש208 "נשמת שד-י תבינם", ולמעלה אפילו מחי', שהו"ע החכמה (ראשית ההשתלשלות), בחי' ברק המבריק כו'], שזהו"ע הרצון כו';

וזוהי גם השייכות של תורת החסידות למשיח, שזכה ליחידה [כידוע209 שדוד זכה לנפש, אליהו זכה לרוח, משה לנשמה, אדה"ר לחי', ומשיח ליחידה], ולכן תלוי' ביאת משיח צדקנו בכך שיפוצו מעינותיך (דהבעש"ט) חוצה210, ובפרט כפי שתורת הבעש"ט נתבארה באופן של הבנה והשגה בחב"ד ע"י רבינו הזקן (לאחרי פטרבורג), שהראה כיצד יכולים (לא רק להתעלות למקום הרצון, אלא גם) להמשיך הרצון בחב"ד וכו', שזהו בבחי' "טועמי' חיים זכו"211 לגילוי תורתו של משיח.

וכללות השייכות של הבעש"ט לענין התורה מודגשת גם בכך שקודם התגלותו שימש בתור עוזר ("באַהעלפער") למלמד תינוקות, להוליכם ל"חדר" ולומר עמהם "אמן יהא שמי' רבא" וכו'212.

ועד"ז בנוגע לצדקה – כידוע213 שתחלת עבודתו של הבעש"ט היתה בהנהגת הצדיקים הנסתרים לעזור ליהודים בענינים גשמיים, ורק לאח"ז לעורר אותם אודות ענינים רוחניים, ובאופן שגם אם עדיין לא פעל הטבה ברוחניות, אלא רק בגשמיות – תבוא עליו ברכה (כמרומז בכך שענין זה נתגלה בשנת תע"ב, ר"ת תבוא ע.ליו ב.רכה214 ).

ועד"ז בנוגע לתפילין – שענינם שעבוד הלב והמוח (כנ"ל ס"ה-כב), שהרי הבעש"ט התעסק הן עם אנשים פשוטים שאצלם מודגש יותר רגש הלב, והן עם בעלי השגה כו'.

ועד"ז בנוגע למזוזה – שענינה "זז מות" (כנ"ל סכ"ב), שכולל גם שלילת ענין העצבות שהיא היפך ענין החיים ("שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו"215 ), שזוהי דרכו של הבעש"ט, שהכניס חיות ושמחה בקיום התומ"צ, והרחיק ביותר את ענין העצבות; ועד שהענין ד"זז מות" הוא באופן שגם בשעה שיש צורך בענין של מרירות עכ"פ כו', הרי זה נעשה באופן ד"לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה, כמארז"ל216 מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא", שעז"נ217 "בכל עצב יהי' מותר" (כמבואר בתניא215), וע"ד מ"ש218 "ועת צרה גו' וממנה יושע", שמה"צרה" עצמה נעשית ישועה כו'219.

ועד"ז בנוגע לענין בית מלא ספרים שפועל הזכרון כו' (כנ"ל ס"ט) – כידוע220 שכללות ענינו של הבעש"ט ששמו "ישראל" הי' בבחי' הזכרת שם "ישראל" דכלל ישראל (שזהו שמו של כל אחד מישראל, ש"אע"פ שחטא ישראל הוא"221 ) כדי לעוררו ממעמד ומצב של התעלפות חזקה כו'.

וכאמור לעיל – שיש להוסיף בהתעסקות בכל המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה ובית מלא ספרים, ויה"ר שעי"ז יפעלו ענין הזכרון למעלה – "שיעלה זכרוניכם לפני לטובה"222, ועד לקיום היעוד223 "והיתה לה' המלוכה" (עי"ז "שתמליכוני עליכם"222), בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה עבור לונדון, מנשסתר וכפר חב"ד. ואח"כ (וכן לאחר תפלת מנחה) התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].