בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ה סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. בפרשת השבוע, פרשת שלח, שבה מסופר בפרטיות ובאריכות גדולה אודות ענין המרגלים, איך שמשה רבינו שלח אותם לתור את הארץ, מה שעשו בהליכתם וחזרתם, מה הביאו עמהם, מה אמרו ומה השיבו להם וכו' – מתעוררת שאלה וסתירה גדולה שדורשת ביאור1 :

מחד גיסא – כיון שהמרגלים נבחרו ונשלחו ע"י משה רבינו בעצמו, רועה נאמן של ישראל, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"2, ובפרט שכאן הי' לא רק ענין של דיבור, אלא מעשה בפועל, ובענין שנוגע לכללות בנ"י בקשר לכניסתם לארץ – הרי בודאי הי' זה ענין רצוי שיש לו מקום בשכל כו', ובודאי שמשה רבינו השתדל ("זיך אַריינגעלייגט") בענין זה שיהי' כפי הראוי.

ומאידך גיסא – רואים בפועל שהתוצאה מזה היתה באופן בלתי רצוי לגמרי:

בענין זה נתמלאה הסאה של עשר הנסיונות שניסו ישראל את הקב"ה, כמ"ש3 "וינסו אותי זה עשר פעמים", ועד כדי כך, שלולי תפלת משה הי' יכול להיות ח"ו הענין ד"אכנו בדבר ואורישנו"4.

ובכדי לבטל את הגזירה הוצרך משה רבינו לבקש "ועתה יגדל נא כח אדנ-י"5, והיינו, שלא די בדרגת האלקות דשם אדנ-י כפי שהוא מצד עצמו, אלא צ"ל ענין של הגדלה כו', ובזה גופא צ"ל ההגדלה ב"כח. אדנ-י" (ובפרט ע"פ המבואר בזה בלקו"ת6 ).

וגם כאשר הקב"ה נעתר לתפלת משה – אמר לו "סלחתי כדברך"7, כפירוש רש"י: "בשביל מה שאמרת מבלתי יכולת ה'", שזהו סיום טענת משה "ושמעו מצרים גו' ואמרו גו' מבלתי יכולת ה' וגו'"8, והיינו, שמשה רבינו לא הי' יכול לבטל את הגזירה מצד זכותם של בנ"י עצמם, אלא הוצרך לטענה שלא יאמרו מצרים כו'!

ב. ועוד זאת:

ענינה של התורה הוא – לא לספר סיפורים, אפילו סיפורים יפים שנוגעים לכללות בנ"י, ועאכו"כ לא סיפור שלכאורה אינו מורה על מעלתן של ישראל, אלא התורה היא – מלשון הוראה9, הוראה לכל אחד מישראל בכל זמן ובכל מקום, ועד"ז בנוגע לפרשת שלח, שההוראה מודגשת בשם הפרשה (שהרי השם מורה ומגלה את תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה10 ): "שלח", שמזה מוכח ששילוח המרגלים הוא ענין חיובי ורצוי כו'.

וענין זה מודגש יותר בהפטרה:

ידוע שההפטרה היא מענין הפרשה, שהרי כל ענין ההפטרה הוא "מפני שפעם אחת גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וקראו בנביאים מענין הפרשה .. ואח"כ כשבטלה הגזרה וחזרו לקרות בתורה, התקינו שיהא אחד קורא בנביא מענין הפרשה"11.

ובנדו"ד, מסופר גם בהפטרה אודות שילוח מרגלים – שיהושע שלח מרגלים ליריחו [שהיתה "מנעולה של ארץ ישראל"12, והרי ענין המנעול הוא שעל ידו קונים את כל הבית13 ], ואז הי' זה באופן הרצוי, שחזרו ואמרו "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי כנען מפנינו"14 ; וכיון שההפטרה היא מעין הפרשה, עכצ"ל שגם ענין המרגלים שבפרשתנו הוא דבר הרצוי. ולכאורה הרי זה דבר הדורש ביאור, כנ"ל.

ג. ויובן בהקדם כללות ענין הכניסה לארץ – שבשביל זה הי' שילוח המרגלים:

הכניסה לארץ היא תכלית גמר ושלימות של היציאה ממצרים, כמודגש בד' הלשונות של גאולה: "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'"15, שלאח"ז נאמר16 "והבאתי אתכם אל הארץ וגו'", והיינו, שהיציאה ממצרים לא היתה כדי להשאר במדבר, "במדבר הגדול והנורא וגו'"17, אלא להכנס ולבוא "אל ארץ נושבת"18.

ויתירה מזה, שגם בנוגע למ"ת – שזהו התכלית של יצי"מ, כמ"ש19 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – נאמר20 "וזאת המצוה וגו' לעשות בארץ גו'", היינו, ששלימות ענין קיום המצוות הוא בארץ ישראל דוקא (נוסף לכך שיש כו"כ מצוות שנתחייבו בהם רק משנכנסו לארץ).

ועד"ז בנוגע ללימוד התורה – דכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"21, הרי מובן, ששלימות ענין התלמוד תלוי בשלימות ענין המעשה, וכיון ששלימות ענין המעשה (קיום המצוות) הוא בארץ ישראל דוקא, הנה גם שלימות ענין התלמוד (לימוד התורה) הוא בארץ ישראל דוקא.

ובפרט ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו22 ששלימות ענין ההבנה וההשגה בתורה לכוין לאמיתתה של תורה הוא דוקא כאשר הלימוד הוא (לא רק לפלפולא בעלמא, אלא) לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא23 באופן שנוגע להלכה למעשה בפועל, שכן, בידעו שע"פ הפס"ד שלו תהי' ההנהגה במעשה בפועל, הנה בידעו גודל האחריות שבדבר, ה"ה מתעורר להכניס את עצמו ("אַריינלייגן זיך") להתעמק ולהתייגע בענין באופן אחר לגמרי ("גאָר אַנדערש"), ולבוא לנקודת האמת, ועד לאמת לאמתתו, כפי הרצון העליון.

וזהו גם ביאור ענין ההסתמכות על פס"ד של רב להתנהג כן בפועל – דלכאורה, הן אמת שנאמר24 "ובאת אל הכהנים גו' השופט אשר יהי' בימים ההם", אבל אעפ"כ, הרי התורה היא "תורת אמת", ואילו הרב הוא רק בשר ודם, ומניין הוודאות שהפס"ד שלו מכוון לאמיתתה של תורה? אך הענין הוא – שכיון שזהו ענין שנוגע למעשה בפועל, יש בזה סייעתא דשמיא ש"לא יאונה לצדיק כל און"25, כולל גם מי שרוצה להיות צדיק ולפסוק ע"פ תורת אמת [מבלי להתחשב במציאות ובישות שלו, ולכן הוא מוכן לחזור בו ממה שאמר לפני יום או לפני חצי שעה, ובלבד שיפסוק דין אמת], שאז הנה "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא"26, ו"רצון יראיו יעשה"27 – שהפס"ד שלו יהי' מכוון לרצון העליון.

וכידוע הסיפור28 אודות הנודע ביהודה בבואו לכהן ברבנות בפּראַג: בהיותה "עיר מלאה חכמים וסופרים"29, הנה למרות גדלותו כו', היו שם כאלו שחשבו שהם גדולים ממנו כו', וכדי לקנתרו בהלכה, הביאו לפניו כו"כ שאלות, ועל כל השאלות השיב כדבעי, מלבד שאלה אחת שנכשל בה. וכששאלו אותו: היתכן?! השיב, שבודאי לא היתה זו שאלה שנוגעת למעשה בפועל (כמו שאר השאלות שעליהם השיב כדבעי), ולכן לא היתה בזה סייעתא דשמיא לכוין אל האמת, כך, שהמענה שלו נשאר רק מענה של בשר ודם, שאינו אלא עד כמה שיד שכלו מגעת, ובמילא יכול גם לטעות כו'.

ומכל זה מובן גודל מעלת המעשה בפועל, שדוקא עי"ז נעשית הגדלות של התלמוד; וזהו מה שנפעל בכניסה לארץ, שאז נעשה קיום המצוות – ובמילא גם לימוד התורה – בשלימות.

ד. וענין זה קשור גם עם המדובר לאחרונה אודות ענין ה"מבצעים" – שזהו הענין שהזמן גרמא, ולכן יש צורך לחזור ולעורר על זה עוד פעם ועוד פעם, "אפילו מאה פעמים"30 – וככל הענינים צריך למצוא גם בענין זה קשר ושייכות עם פרשת השבוע, ע"פ פתגם רבינו הזקן31 שצריך לחיות עם הזמן:

תיבת "מבצע"32 – ששרשה "בצע" – היא מלשון "בצע אמרתו"33 (אלא שכאן הוא לטוב כו'), שפירושו34 כליון וגמר הדבר בפועל, היינו, שהענין שהי' תחילה באמירה, בא במעשה בפועל, שזהו גמר ותכלית הדבר, שהרי ה"מעשה הוא העיקר"35, ובשביל זה היתה ירידת הנשמה למטה כו'.

וזהו כללות ענין המבצעים – שכולם ענינים של מעשה בפועל.

ובהקדמה – בנוגע למבצע תורה, שלכאורה אין זה ענין של מעשה, אלא ענין של לימוד:

מזה גופא שאומרים "המעשה הוא העיקר", מובן, שמלבד ענין המעשה ישנם עוד ענינים, כי, אילו הי' רק ענין המעשה בלבד, לא הי' שייך לומר שהוא העיקר, ועכצ"ל שמלבד המעשה יש עוד ענינים חשובים.

ולכל לראש – הרי זה ענין הלימוד, שיש לו חשיבות בפני עצמו, ועד כדי כך, ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'"36, אלא שמ"מ לא די בכך, וצריך להיות לימוד שמביא לידי מעשה בפועל, שהוא העיקר.

[ולכן מצינו בנוגע לענינים שבזמן הזה הם בשלימותם גם כשאינם יכולים להיות במעשה בפועל, שכשיבנה ביהמ"ק יצטרך להיות גם ענין המעשה בפועל. וכמו בנוגע לגיור, שצ"ל מילה וטבילה וקרבן37, והרי בזמן הזה שאי אפשר להקריב קרבן, נעשה ענין הגירות בשלימות גם ללא קרבן (שהרי ענין הגיור שנאמר בתורה הוא "לדורותיכם"38, והתורה היא נצחית39 ), ואעפ"כ, כשיבנה ביהמ"ק יצטרכו הגרים להביא גם קרבן40. וע"ד שמצינו41 שרבי ישמעאל "כתב על פנקסו כו' לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה"].

ונוסף לזה: כיון שמצות לימוד התורה היא מהמצוות התלויים בדיבור, הרי הדיבור עצמו הוא המעשה שבדבר.

ובכן: בנוגע למבצע תורה – צריך לפעול על עצמו וגם על הזולת לקבוע עתים לתורה, ועד לאופן דתורתו אומנתו, והיינו, שגם מי שלומד רק במשך זמן מסויים ביום, ואילו במשך שאר כל היום עסוק בפרנסתו כו', הנה בשעה שלומד, צריך להיות הלימוד באופן של קביעות – "תורתך קבע"42, ועד לאופן דתורתו אומנתו. ובפרט עי"ז שלומד ענין בתורה בעל-פה, שאז נשאר הענין חקוק אצלו במוח הזכרון43, אפילו בשעה שישן, ועאכו"כ בשעה שהוא ער, שיכול להזכר בזה בכל עת שירצה.

ועד"ז בנוגע לשאר המבצעים:

מבצע תפילין – הנחת תפילין במעשה בפועל, כולל גם הכוונה דשעבוד הלב והמוח44, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת.

מבצע מזוזה – לקבוע מזוזה כשרה בכל פתח בבית, שעי"ז נעשה הענין ד"שומר ד.לתות י.שראל"45, באופן ש"ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"46, וכפי שרואים בפועל גודל ההתעוררות בנוגע למבצע מזוזה, כך, שנקל יותר לפעול זאת.

מבצע צדקה – לעורר על נתינת צדקה בפועל ממש, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בסידור47 על הפסוק48 "צדיק ה' בכל דרכיו", גודל הענין שנפעל ע"י צדקה (לא רק ברוחניות, אלא גם) בגשמיות, בכסף וזהב כפשוטם.

וכן הענין דבית מלא ספרים – לא רק בפנימיות הענינים, כפי שמבאר הצמח צדק49 ש"ספרים" קאי על עשר ספירות דאצילות, אלא ספרים כפשוטם, שהבית כולו נעשה ממולא בתוכנם של הספרים, והיינו, שגם אם הספרים הם מעט בכמות, הרי כיון שהם נעשים ענין עיקרי בבית, ושאר כל עניני הבית טפלים אליו, נמצא שהבית כולו מלא בספרים (וכמו בנוגע ללימוד התורה, שגם כאשר זמן הלימוד הוא מועט, הרי זה נעשה ענין עיקרי וקבוע לגבי כל שאר היום שעוסק במלאכה באופן ד"מלאכתך עראי"42, כך, שהיום כולו נעשה חדור בתורה).

ומעלה יתירה בענינים הנ"ל, שהמעשה בפועל הוא בענינים כלליים50 (ולכן גם הענין ד"מצוה גוררת מצוה"51 הוא ביתר שאת וביתר עוז) – החל מענין התורה, וכן תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"52, וכן מזוזה, כמבואר בסידור53 ששקולה כנגד כל המצוות (כמו ציצית), וכן צדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות"54 ו"מקרבת את הגאולה"55 שלא לפי ערך שאר המצוות56.

ועוד ענין בנוגע למזוזה, שע"פ מ"ש בתקו"ז57 ש"מזוזת" אותיות "זז מות", מובן, שבמזוזה מודגש גם הענין ד"סור מרע"58 ; וכאשר ישנו הענין ד"סור מרע", אזי נקל יותר להוסיף ב"עשה טוב"58, שזהו כללות ענין מעשה המצוות, וכן בלימוד התורה, שזהו הקו השלישי ד"בקש שלום"58, ובאופן שבכל ג' קוין הנ"ל ישנו גם העילוי שניתוסף ע"י ענין התשובה, כמבואר בלקו"ת פ' בלק59.

ה. וזוהי כללות ההוראה מענין שילוח המרגלים – שהעבודה צריכה להיות במעשה בפועל:

ידוע60 שהמרגלים לא רצו להכנס לארץ, כיון שלא רצו לפעול בעצמם ענין של ענוה ושפלות לירד לעולם המעשה, אלא רצו להשאר בעולם המחשבה או עכ"פ בעולם הדיבור.

ואע"פ שמשה רבינו הורה להם שצריך להכנס לארץ ושלח אותם וכו', והרי הם היו תלמידיו ושלוחיו של משה, דור דעה61, "כולם אנשים גו'"62 – הנה על זה אמרו63 "אל תאמין בעצמך כו'", ולא לחשוב שכיון שהוא שלוחו של משה, לכן יכול לערב את מציאותו ולעשות כפי רצונו והבנתו כו', כי, כאשר מערב את מציאותו, אזי מתערב גם ענין הישות והחומריות וכו', ועד – כפי שרואים מה שאירע אצל המרגלים, שקלקלו לא רק לעצמם, אלא לכל בנ"י, שנגזרה עליהם הגזירה וכו'.

וזוהי ההוראה בנוגע לפועל:

כשאומרים ליהודי שצריך לצאת לרחוב ולפעול על יהודי נוסף לקבוע עתים לתורה וכו' – אזי עלול לטעון שהוא אדם ששייך לעולם המחשבה, לעסוק בלימוד התורה בענינים עמוקים כו', ומה לו וליציאה לרחוב לחפש יהודי לפעול עליו כו', בה בשעה שבאותו זמן יכול לישב ולעסוק בתורה לעצמו!

אך על זה אומרים לו, שיש זמן שמשה רבינו בא ואומר, שעכשיו התפקיד הוא לצאת ל"חוצה" ולפעול על הזולת!

ומה שטוען שזהו ביטול תורה – הנה על זה אומרים לו: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה"64, והיינו, שהתורה עצמה אומרת שזהו "ביטולה של תורה", ואעפ"כ, הרי זה פועל את יסוד וקיום התורה, ולא רק בנוגע לזולת, אלא גם בנוגע לעצמו, כמובן ממארז"ל65 "הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכולן".

ולכן, צריך להשתדל לצאת ל"חוצה" ולפעול על הזולת בכל ענינים הנ"ל, ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב.

ומובן, שכדי שהפעולה על הזולת תהי' בשלימות, צריך לפעול על עצמו בענינים אלו בשלימות יותר, שהרי הזולת טוען שמספיק עבורו לעשות רק חלק ממה שעושה זה שפועל עליו, וא"כ, כדי לפעול על הזולת לקיים מצוה בהידור, צריך הוא בעצמו לקיים המצוה באופן של "מהדרין66 מן המהדרין"67.

וע"י הפעולה בהפצת התומ"צ בכל מקום, ממהרים ופועלים קיום היעוד68 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ו. נוסף על החשיבות שבכל עניני המבצעים הנ"ל מצד עצמם, שזהו ענין שישנו בכל הזמנים – ניתוסף בזה עתה הדגשה מיוחדת שיש בהם סגולה לשמירה, הגנה והצלה כו'.

ובהקדמה:

יש שחושבים, שכיון שמרבים לדבר בנוגע לענין המבצעים, ותובעים, וגם מבקשים בתחנונים כו', לעסוק ולפעול בכל ענינים אלו – אזי משמעות הדברים, שצריך לחיות בפחד כו', בגלל שזהו מעמד ומצב שדורש שמירה והגנה כו'.

ולכן יש צורך להבהיר, שהכוונה בכל ענינים אלו היא – לא באופן שיש ענין בלתי-רצוי ח"ו שצריך למנוע ולהתגונן מפניו כו', אלא כיון שזהו ענין של הגנה שנעשה ע"י תורתו ומצוותיו של הקב"ה, הרי זה באופן ש"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (וטעם הדבר) כי אני ה' רופאך"69, והיינו, שהרפואה של הקב"ה (שמקדים רפואה למכה70 ) היא באופן שמלכתחילה אין ענין של מחלה כו'.

ובזה גופא – לא זו בלבד שהענין הבלתי-רצוי לא בא לידי פועל, אלא אינו גם בדיבור, ואפילו לא במחשבה, ובלשון המגילה71 : "ישוב מחשבתו הרעה גו'", היינו, שמתבטל אפילו ענין של מחשבה רעה, שאפילו לא יחשבו להרע ח"ו לבנ"י, אלא אדרבה – יחשבו רק איך אפשר להיטיב לבנ"י.

והענין בזה:

לכאורה אינו מובן: כיון שזוהי רק מחשבה שלא באה לידי דיבור ומעשה, א"כ, למי איכפת שפלוני חושב דבר רע, שיהי' צורך לבטלה?! ולאידך גיסא, כיון שמדובר אודות מישהו שצריך להזהר ממחשבתו הרעה, כיצד יכולים לפעול ביטול מחשבתו הרעה?!

והביאור בזה – ע"פ תורת הבעש"ט הידועה72 שכל דבר הוא בהשגחה פרטית וצ"ל בו תועלת כו', ולכן, כל זמן שיש בעולם אפילו מחשבה לעשות היפך הטוב, שמזה יכול להשתלשל ולבוא למעשה כו', הרי זה ענין בלתי-רצוי שיש לבטלו מכל וכל.

וענין זה נוגע לכל אחד מישראל, כיון שבכחו ויכלתו לפעול זאת עי"ז שמוסיף בעניני טוב וקדושה שמאירים את העולם,

כידוע מאמר הצמח צדק73 : "אנן פעלי דיממא אנן"74, היינו, שהענין שלנו הוא להאיר בעולם – "יממא", ובאופן של פעולה – "פעלי דיממא", כפי שמבין בן חמש שאין זו עשי' סתם, מעשה זוטא, אלא מעשה ופעולה ממש כו',

ועי"ז פועלים שמתבטלת "מחשבתו הרעה", ועד שפועלים ש"את רוח הטומאה (לא רק טומאה בפועל, אלא אפילו רוח הטומאה) אעביר מן הארץ"75.

ז. ובפרטיות יותר – בנוגע לענין השמירה וההגנה שע"י מבצעים הנ"ל:

בנוגע לתורה – איתא במדרש76 על הפסוק77 "רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה", "אם ראיתם אותו (את עשו) שמבקש להתגרות בכם .. הצפינו עצמכם ממנו .. ברחו לתורה כו'".

וההסברה בזה – ע"פ מ"ש במדרש78 על הפסוק79 "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", "בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו", והיינו, שלא זו בלבד ש"אין ידי עשו שולטות", אלא שמבטלים הענין ד"ידי עשו" לגמרי, ולא רק בנוגע למעשה ודיבור, אלא גם בנוגע למחשבה.

ובנוגע לתפילין – כמ"ש80 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש"81.

וכן בנוגע למזוזה, "זז כו'", שעל ידה זזים כל הענינים הבלתי- רצויים, ועד שכאשר הצד שכנגד רואה מזוזה על הפתח אזי הוא בורח כו'82.

ח. ובהמשך להמדובר לעיל83 שענין התפילין הוא ע"ד "כובע מתכת" שחובש איש צבא כדי להגן על ראשו, יש להוסיף שכן הוא גם בנוגע לענין התורה – שע"פ מ"ש בגמרא84 ש"דברי תורה קולטין", נמצא, שענין התורה הוא כמו "מקלט" שבו מתחבאים ("הצפינו עצמכם") בעת המלחמה (ואדרבה, כמו כל הענינים ש"נשתלשלו מהן"85 – נשתלשל ענין המקלט בגשמיות מענין המקלט ברוחניות, שהו"ע התורה).

ויתירה מזה – שיש מעלה בתורה גם לגבי תפילין:

ובהקדים שמצינו בספר חרדים השייכות של פרטי המצוות לפרטי האברים שבאדם, שמזה מובן, שהשמירה שע"י התפילין שבראש קשורה במיוחד עם הגנת הראש.

ובזה יש עילוי נוסף בשמירה שע"י התורה – שהיא כמו מקלט שמגין לא רק על הראש, אלא גם על כל הגוף, וכמבואר בחסידות86 שתורה היא כמו בית שמקיף על האדם כולו וכל עניניו, ומגין עליו – כלשון הכתוב87 : "למחסה ולמסתור מזרם וממטר", ועד שנוגע לשלימות האדם, שכל מי שאין לו בית אינו אדם88.

וכאמור, שענין זה הוא באופן שמלכתחילה "לא אשים עליך", היינו, שאין הכוונה שכאשר הגוי יורה חץ, אזי הכובע או המקלט מגין ושומר עליו, אלא שבידעו שיש כובע ומקלט כו', אזי מלכתחילה אינו יורה כו'.

וכיון שכן, הרי אין מקום לענין של פחד כו', ובלשון הכתוב בפרשת השבוע89 : "סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום", ואדרבה: "ויראו ממך"90.

* * *

ט. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין השמירה וההגנה שע"י המבצעים, יש להוסיף ולהבהיר, שההתעסקות במבצעים הנ"ל צריכה להיות גם בשעה שמתחילה עכשיו תקופה של מנוחה בעזה"י.

וכפי שרואים בהנהגת אנשי הצבא, שלא ממתינים עד שיבוא מעמד ומצב בלתי-רצוי ח"ו שאז יפעלו בעניני הגנה ע"י כלי נשק כו', אלא תמיד, גם בזמן של מנוחה, עומדים בכל התוקף עם כלי הנשק כו' מוכנים להגן, ואדרבה: עי"ז פועלים שמלכתחילה לא יגיע מעמד ומצב שיהי' צורך בענין של מלחמה כו'.

י. וכללות הענין בזה – בנוגע למלחמה הרוחנית שישנה תמיד אצל כל אחד מישראל, "צבאות ה'"91, שעז"נ92 "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו":

בפסוק זה לא נזכר כלל אודות המלחמה עצמה, אלא רק אודות היציאה למלחמה, שצריכה להיות באופן ד"על אויבך", היינו, שכבר בצאתו למלחמה צריך לידע שאין זה באופן שיש שני צדדים שוים שנלחמים זב"ז, אלא הוא מלכתחילה למעלה לגמרי מ"אויבך"93, ועד שאינו נחשב למציאות כלל לגביו,

– ומה שנקרא בשם "מלחמה", אין זה בגלל שיש לאויב כח וחוזק כמותו, אלא רק בגלל שהוא אויב ושונא, וע"ד מ"ש94 "כי תראה חמור שונאך (שלכן) רובץ תחת משאו", והיינו, שאין לו כח וחוזק מיוחד, אלא רק "רובץ תחת משאו" (כידוע תורת הבעש"ט בזה95 ) –

ואז לא יצטרך כלל למלחמה בפועל, אלא מלכתחילה "ונתנו ה' אלקיך בידך", "ונתנו" דייקא, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"96, ועד "ושבית שביו", שהו"ע העלאת ניצוצות הקדושה שנפלו בלעו"ז כו'.

יא. אבל צריך להיות הענין ד"כי תצא" – לצאת מד' אמותיו, ד' אמות של קדושה, ולפעול על יהודי נוסף שנמצא בחוץ כו', ועד לפעולה בבירור חלקו בעולם וכללות העולם:

יהודי יכול לטעון, שמספיק הענין של יציאת הנשמה ממעמדה ומצבה שהיתה חצובה מתחת כסא הכבוד97, ולמעלה יותר, ומשם ירדה למטה כו'; ודי בכך שבהיותה למטה תשאר הנשמה באותו מעמד ומצב כפי שהיתה למעלה – ע"ד שנאמר גבי משה רבינו: "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו"98, שגם בהיותו למטה הי' באותו מעמד ומצב כמו בעולם האצילות99 (אלא שבשעה שנצטווה "בא אל פרעה"100, ובאופן שפרעה יוכל לשמוע את דבריו וכו' – הוצרך לירד ממדרגתו כו', שהרי אם פרעה ירגיש הגילוי דאצילות, אזי יתבטל ממציאותו!).

ובפרט כשאומרים לו "כי תצא למלחמה" – טוען, שמטבעו ורגילותו (שהרגל נעשה טבע101 ) הוא איש מנוחה, ולא הורגל בענין של מלחמה, ומדוע תובעים ממנו לצאת למלחמה?!

ועל זה אומרים לו, שתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה היא – לא בשביל עצמה, שהרי הנשמה אינה צריכה תיקון, אלא כדי לברר את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם102, לעשות לו ית' דירה בתחתונים103, ולכן צריך לצאת ממעמדו ומצבו ולפעול בעולם באופן ד"כי תצא למלחמה", אלא שיציאתו למלחמה היא באופן ד"על אויבך", שאז לא יצטרך למלחמה בפועל, כנ"ל.

יב. אמנם, יש מי שטוען, שהוא במעמד ומצב ירוד שאינו שייך לפעול על הזולת, ודיו שיפקיע את עצמו, ותפסת מרובה לא תפסת וכו'.

ועל זה באה ההוראה משבת מברכים חודש תמוז:

ובהקדמה – שאצל כל הנאספים כאן מזכיר חודש תמוז לכל לראש את חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז (וזאת – עוד כשנמצאים לפני ר"ח תמוז, בשבת מברכים החודש, לפני ג' תמוז, ועאכו"כ לפני י"ב-י"ג תמוז).

ובכן: ידוע מ"ש בעל הגאולה במכתבו מיום ט"ו סיון104 [שבו היתה התחלת המאסר כו', במעמד ומצב שפחדו מעונש חמור, כפי שאכן נכתב בפועל גזר דין של עונש חמור כו'105, ובזה מודגש שגם כשנמצאים במצב הכי קשה כו', לא מתפעלים כו', ובטוחים שבודאי יהי' ענין הגאולה כו'], "לא אותי בלבד גאל הקב"ה .. כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה, כי כל איש ישראל (מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות) לבו תמים עם ד' ותורתו".

וממשיך בנוגע ליום י"ב תמוז, ש"ראוי הוא לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו .. להוסיף אומץ בהרבצת התורה והחזקת היהדות וכו'", כולל גם לימוד התורה ברבים, וגם פנימיות התורה כו'.

והגע עצמך:

מדובר אודות מי ש"בשם ישראל יכונה", שזוהי דרגא שלמטה אפילו מ"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"106, שנקרא בשם ישראל, ואילו הוא, כששואלים אותו מה שמו שבו קוראים אותו לתורה, אומר, שהשם "ישראל" אינו שמו האמיתי, אלא כינוי בלבד.

ואעפ"כ, גם אליו שייכת הגאולה די"ב תמוז, כיון שלאמיתו של דבר, "כל איש ישראל (מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות) לבו תמים עם ד' ותורתו" – וכמ"ש107 "אני ישנה (בגלותא, אבל) ולבי ער", להקב"ה לתורתו ומצוותיו, להיותו בן אברהם יצחק ויעקב, ונשמתו היתה במעמד הר סיני יחד עם כל בנ"י בשעה שהכריזו "נעשה ונשמע"108, וגם אליו נאמר – באופן ד"פנים בפנים דיבר ה' עמכם"109 – "אנכי הוי' אלקיך"110, היינו, ש"אנכי מי שאנכי", "דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'"111, נעשה "אלקיך", "כחך (שהרי אלקים פירושו בעל הכחות112 ) וחיותך"113, כך, שזוהי מציאותו האמיתית,

אלא שאין זה בגלוי, בגלל שיש דבר שמכסה ומסתיר על זה, ויש צורך להסיר את הכיסוי [בתחילה – קודם שיודע שיש דבר שמכסה על מציאותו האמיתית – ע"י העזר של הזולת, ולאחרי שיודע כו' – שוב אינו זקוק לסיוע של הזולת, אלא ביכלתו להסיר את הכיסוי בעצמו], ואז תתגלה מציאותו האמיתית.

ולכן, "אל תבט אל מראהו"114 – גם אם הוא כזה שאפילו רבי אלעזר אומר עליו "כמה מכוער אותו האיש כו'"115, כיון שגם לאחרי שחיפש כו' לא הי' יכול למצוא בו שום מעלה, מלבד העובדה שישנו ה"אומן שעשאני", ובלשון רבינו הזקן בתניא116 בפירוש מארז"ל117 "אוהב את הבריות": "בריות בעלמא",

ולא זו בלבד שגם אותו צריכים לקרב לתורה, אלא שגם ממנו נדרש שסוכ"ס יעסוק בהרבצת התורה והחזקת היהדות, באופן ד"כי תצא למלחמה על אויבך".

ומה שטוען שלעת-עתה הוא במעמד ומצב בלתי-רצוי כו' – הנה אדרבה: "ושבית שביו", והיינו, שסוכ"ס יתעלו כל הענינים הבלתי רצויים שהיו אצלו בעבר, ועד לאופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"118, שעי"ז יהיו אצלו ריבוי זכיות, כך, שה"שבי" יהי' באופן של עשירות ("גאָר אַ רייכער שבי").

יג. וההוראה בנוגע לפועל:

ישנה שליחות נפשית – כידוע שבלשון זה השתמש בעל הגאולה – לפרסם תוכן מכתב הנ"ל ע"ד ההתעסקות בחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר, גם למי שאינו יודע אודות מכתב הנ"ל, ויתכן שאינו יודע לקרוא ללא נקודות... וגם אם יודע לקרוא, יתכן שלא יתעורר מזה כו', וצריך לעורר אותו כו'.

ועד שסוכ"ס יפעלו אצל כל בנ"י הענין ד"בהעלותך את הנרות", "שתהא שלהבת עולה מאלי'", באופן ש"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"119, ועי"ז מוסיפים על המאורות120 – באופן נעלה יותר מכמו ש"עולם על מילואו נברא"121, כפי שהי' קודם החטא, "בגן עדן מקדם"122.

וכך נעשה עוד בימי הגלות האחרונים מעמד ומצב ש"לכל בני ישראל הי' אור במושבותם"123, ועד ש"לילה כיום יאיר"124, כיון שמהפכים את הענינים הבלתי-רצויים באופן ש"עת צרה גו' וממנה יוושע"125, מה"צרה" עצמה, שעושים ממנה "צהר", עי"ז שפועלים רצון ("רצה") חדש למעלה90.

* * *

יד. ע"פ האמור לעיל ש"כל איש ישראל (מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות) לבו תמים עם ד' ותורתו", וצריך רק להסיר את הכיסוי כו' – נשאלת השאלה: מדוע תובעים לפעול על הזולת כו', דלכאורה, מהו הצורך בפעולה שלו על הזולת, בה בשעה שגם הזולת מצד עצמו "לבו תמים עם ד' ותורתו", ובודאי שהקב"ה – שאב אחד לכולנה116 – שעזר לו בעבודתו, יעזור גם לזולת להסיר בעצמו את הכיסוי כו', גם ללא הפעולה וההתעסקות שלו?!

והמענה לזה – בהקדם הביאור בפרשת השבוע בענין שילוח המרגלים.

טו. בהתחלת הפרשה נאמר: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'", "וישלח אותם משה גו' ויאמר אליהם גו' וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עלי' וגו'".

ולכאורה אינו מובן: מדוע הוצרך משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ כו' – בה בשעה שכל עניניו של משה רבינו היו באופן שלמעלה מדרך הטבע, כמו במלחמת מדין שהיתה באופן ש"לא נפקד ממנו איש"126, ועד להמבואר במדרשי חז"ל127 שאם הכניסה לארץ ישראל היתה ע"י משה רבינו (ולא כפי שהיתה בפועל ע"י יהושע), היתה זו גאולה אמיתית ושלימה שאין אחרי' גלות?

וידוע הביאור בזה128 – שרצונו של הקב"ה שהכניסה לארץ תהי' בדרך הטבע דוקא, ע"י מלחמה טבעית כו', ובשביל זה יש צורך לשלוח מרגלים לתור את הארץ, לחקור ולברר כל פרטי הענינים שבה [הן הענינים הגלויים והן הענינים הנעלמים – "הבמחנים אם במבצרים"129 – כדי שיוכלו לפעול בכולם], שעי"ז ידעו מהי הדרך הטובה ביותר לכבוש את הארץ.

וזהו גם הביאור במ"ש130 "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך":

לכאורה אינו מובן: איך שייך אצל משה רבינו הענין ד"לדעתך" – בה בשעה שמשה רבינו הי' "עבד נאמן"131, שכל מציאותו אינה אלא מציאות האדון, וכמבואר בהמשך תרס"ו132 שיש אצלו כל הענינים של מדות ומוחין רצון ותענוג באופן נפלא, אבל כל ענינים אלו אינם שלו, אלא של האדון, היינו, שיש לו תענוג נפלא, אבל זהו תענוג האדון, ועד"ז בנוגע לכל שאר הענינים; וכן הוא גם ע"פ נגלה דתורה – "מה שקנה עבד קנה רבו"133, ועד כדי כך, שאין זה באופן שתחילה קונה העבד ואח"כ קונה האדון, אלא שלכתחילה קונה האדון134, כיון שכל מציאות העבד היא מציאות האדון, וא"כ, איך שייך שיהי' אצל משה רבינו הענין ד"לדעתך"?!

אך הביאור בזה128 – ע"פ האמור לעיל שרצונו של הקב"ה שהעבודה תהי' ע"פ דרך הטבע, שלכן צ"ל עניני העבודה גם מצד דעתו של האדם – "לדעתך", בכח עצמו כו', וזה גופא הוא חלק מהציווי ד"שלח", שיהי' באופן ד"שלח לך", "לדעתך".

טז. וכן הוא סדר העבודה בכל הענינים:

כתיב135 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", והיינו, שהן אמת ש"ברכת ה' היא תעשיר"136, שלכן אמרו חז"ל137 "יתפלל למי שהעושר והנכסים שלו", ועד כדי כך, שקודם התפלה אסור להתעסק בעניני המסחר וכו'138, אבל אעפ"כ, רצונו של הקב"ה שתהי' גם ההתעסקות "בכל אשר תעשה" בדרך הטבע דוקא – שזהו פסוק בחומש שלומדים גם עם בן חמש למקרא, ובודאי לא יאמרו לו ענין שאינו אמיתי ח"ו, כיון שכן הוא האמת, שרצונו של הקב"ה שתהי' גם עשי' בדרך הטבע דוקא.

וכן הוא גם הסדר בלימוד התורה – שאע"פ שהתורה ניתנת מלמעלה, וכדיוק הלשון "מתן תורה", באופן של מתנה שניתנת מלמעלה, מ"מ, צ"ל גם ענין היגיעה בתורה בכח עצמו דוקא, ועל זה אמרו חז"ל139 "התקן עצמך ללמוד תורה כו'", ועד שאמרו "לא יגעת ומצאת אל תאמין"140, היינו, שענין עיקרי בתורה הו"ע היגיעה בכח עצמו דוקא.

וכידוע גם הסיפור141 שרבינו הזקן רצה ליתן לצמח צדק ענינים בתורה באופן של מתנה, והצ"צ סירב לקבלם, באמרו, שרוצה להשיג ענינים אלו ביגיעת עצמו (אלא שאח"כ התחרט על זה, כיון שהגיע למסקנא שככל שיקבל יותר במתנה, יוכל אח"כ להתייגע בזה עוד יותר עד אין סוף) – שמזה רואים גודל מעלת היגיעה בתורה, ולכן מספרים לנו סיפור זה, כדי שעכ"פ שמץ מזה יהי' גם אצלנו.

יז. וזהו כללות ענין שילוח המרגלים לתור את הארץ, ובזה גופא – לא רק ציווי כללי לתור את הארץ, אלא באופן מפורט, "עלו זה בנגב ועליתם את ההר וגו'"142, שזהו כמו "מפה" שבה מצויין היכן יש הר והיכן יש בקעה וכו', שדוקא באופן כזה יכולים להתכונן לכניסה לארץ וכיבוש הארץ בדרך הטבע.

וכללות הענין בזה – שיש לפעול בעניני הטבע גופא באופן שמנצלים אותם לקדושה.

[וזהו גם המענה לאלו שלמדו ורכשו ידיעות בעניני חכמות הטבע, ושואלים האם עליהם לעזוב ענינים אלו לגמרי, או להשתמש בהם לעניני פרנסה כו' – הנה: אם היו שואלים מלכתחילה אם לעסוק בלימוד חכמות הטבע, אזי יש לעיין ולדון אם הם בסוג של אלו שיודעים להשתמש בענינים אלו לעבודת ה' ולתורתו, כמו "הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסייעתן שעסקו בהן"143, או לא; אבל לאחרי שמאיזו סיבה שתהי' עסקו בלימוד חכמות אלו, הנה כיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"144, עליהם לנצל זאת לקדושה, באופן שעי"ז יהי' "יתרון האור מן החושך"145 ; וענין זה גופא שינצלו זאת לקדושה, יהי' התיקון על התעסקותם בענינים אלו].

ועפ"ז מובן גם בנוגע להמדובר אודות הפעולה על הזולת, שמצד עצמו לבו תמים עם ד' ותורתו, אלא שצריך רק להסיר הדבר המכסה כו' – שהן אמת שהקב"ה יכול בעצמו להסיר את הכיסוי, ללא צורך בכך שפלוני יתעסק וישתדל לעורר את הזולת, אבל אעפ"כ, רצונו של הקב"ה שענין זה יהי' בדרך הטבע דוקא, שלכן צריך כל אחד להשתדל בנוגע לפעולה על הזולת כו'90.

* * *

יח. ישנו ענין נוסף הקשור עם קביעות שנה זו, ששבת מברכים חודש תמוז חל ביום כ"ה סיון.

וכרגיל שמחפשים למצוא ענינו המיוחד של היום – (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) עזר הקב"ה שישנו ספר הנקרא "דבר יום ביומו", שמלקט מתנ"ך ומדרשי חז"ל פרטי המאורעות שאירעו בכל יום מימות השנה146, ושם מובא ממגילת תענית (שנכתבה זמן רב לפני הגמרא) בנוגע לכ"ה סיון.

וז"ל (בפרק דחודש סיון147 ):

"בעשרים וחמשה בי' (לומר דיום טוב הוא .. משום נס זה) איתנטלו דימסנאי (עוררין בעלי חמס שהיו רוצים ליטול חלק) מיהודה ומירושלים.

כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל (לפני אלכסנדרוס מוקדון) .. ובאו עמהם .. כנעניים ומצריים, אמרו, מי ילך וידון עמהם, אמר להם גביהא בן פסיסא .. לחכמים, אני אלך ואדון עמהם .. אם ינצחוני, אמרו להם, הדיוט148 שבנו נצחתם.

אמרו ישמעאלים, כתוב בתורה149 ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ואנו מזרעו של אברהם, שישמעאל בן אברהם, ונחלוק עמכם. השיב להם גביהא בן פסיסא, כתוב בתורה150 ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וכתוב בתורה151 ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ברחו להם.

כנעניים אמרו, ארץ כנען שלנו היא, שכן כתוב בתורה152 ארץ כנען לגבולותי'. אמר להם גביהא בן פסיסא, וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים, הרי כתוב בתורה153 ויאמר ארור כנען עבד עבדים וגו', עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי וכו'. אמר להם אלכסנדרוס, תשובה נצחת השיב אתכם, אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב, ואם לאו הרי אתם לו לעבדים. אמרו תן לנו זמן שלשה ימים, הלכו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו בתיהם כשהיו מלאים שדותיהם כשהם זרועות כרמיהם כשהם נטועות [ולהעיר, שפרט זה נאמר רק בנוגע לכנעניים, בגלל שביחס אליהם ישנה הטענה ש"מה שקנה עבד קנה רבו"133], הלכו וברחו להם וכו'.

באו המצריים ואמרו, מתורתם אנו מביאין עליהם ראי', שנאמר154 ושאלה אשה משכנתה, ששים רבוא אנשים יצאו מאצלנו כולם טעונין כסף וזהב, שכן כתוב בתורתם155 וינצלו את מצרים, יתנו לנו כספינו וזהבינו. אמר להם גביהא בן פסיסא, כלום אתם מביאין ראי' אלא מן התורה, כתוב בתורה156 ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, ששים רבוא היו אבותינו, והעבידום בחומר ובלבנים ובכל עבודה157 חנם בלא שכר, ראו כמה שוה פעולתנו, לכל יום ויום סלע לכל אחד ואחד ביום, ישבו פלוסופים וחשבו, ולא הגיע למאת שנה עד שהיתה מצרים שלהם, והלכו משם בבושת פנים".

יט. ומובן שאין צורך לבאר הנמשל מזה בנוגע לזמננו זה, ובאמת לא שייך לומר על זה "נמשל", כיון שזהו אותו מאורע שחוזר ונשנה עתה.

ומזה יש ללמוד הוראה כיצד צריכים להתנהג ביחס לטענות של אומות העולם בנוגע לארץ ישראל כו', שצריך לטעון ולומר, שענינים אלו שייכים לבנ"י – לא בגלל שכך אמר "קיסינג'ר" או "מאַרקס" וכיו"ב, או בגלל שלבנ"י יש כך וכך כלי נשק וכו', אלא בגלל שכך נאמר בתורה!

וכשאומרים לגוי שכך נאמר בתורה – הנה דוקא דברים אלו חודרים בו ("דאָס דערנעמט אים"), ומתפעל מהם, ועד שבורח כו' (משא"כ כשאומרים דברים אחרים כו').

ואף שלכאורה אינו מובן מדוע מתפעל הגוי מזה, בה בשעה שביכלתו להשיב שכך נאמר בתורתכם, ואין זה מחייב אותי כו' – הרי רואים שכן היא המציאות בפועל, שכאשר יהודי אומר שכך כתוב בתורה, ואומר זאת באמת, הרי זה מתקבל אצל הגוי ופועל עליו כו'.

כ. והוראה זו שנאמרה בתורה שהיא נצחית בכל הזמנים – מודגשת ביתר שאת ויתר עוז בבוא יום כ"ה סיון בכל שנה, כיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"158.

ובפרט בקביעות שנה זו שכ"ה סיון חל ביום הש"ק – ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"159, ושבת מברכים חודש תמוז, שממנו נמשכת ברכה על כל ימי החודש – שאז נקל יותר להמשיך כל ענינים אלו באופן ש"כל מלאכתך עשוי'"160, ומתוך תענוג, כמ"ש161 "וקראת לשבת עונג"90.

* * *

כא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שלח לך אנשים וגו'.

* * *

כב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק3 "וינסו אותי זה עשר פעמים", "וינסו, כמשמעו", "זה עשר פעמים", "שנים בים שנים במן ושנים בשליו וכו', כדאיתא בערכין",

– שכיון שהפירוש ד"וינסו" הוא "כמשמעו"162, לא במובן של כעס על חטא163, אלא מלשון נסיון164, שניסו את הקב"ה (מצד חלישות באמונה), לכן מפרש רש"י ה"עשר פעמים" כדאיתא בערכין (ולא כבשאר המקומות, כולל גם פירושו בר"פ דברים במנין כל המקומות שהכעיסו לפני המקום), שהענינים שנימנו שם הם בגדר של נסיונות165 (ולא סתם חטאים)166 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ג ע' 104 ואילך.

כג. ויש לקשר הענין בדרך הצחות ולהזכיר אודות ענין שאירע לאחרונה בנוגע לשכונה, וכרגיל, עירבו אותי בזה.

ובהקדמה – שכבר הבהרתי כמ"פ בנוגע לאמירת דברים בשמי – שזהו ב"בל167 תאמר"! אם ברצוני לומר למישהו דבר-מה, אומר לו בעצמי (או ע"י שליח), ובמילא, אין לאף אחד לבוא לפלוני ולומר לו דבר בשמי! – רצונך לומר משהו לפלוני, אמור זאת בשמך, אבל אל תערב אותי בזה!

ועאכו"כ לומר למישהו בשמי שיכול למכור בית בשכונה לגוי – היפך המדובר כמ"פ168 שזהו דין מפורש בשו"ע חו"מ169 שזהו דבר האסור!

אם מישהו רוצה לעשות דבר היפך השו"ע ח"ו – יעשה זאת על חשבונו הפרטי, אבל כואב הלב על כך שרוצים לגרור ("אַריינשלעפּן") אותי לענין זה!

ומה שיש אומרים שכיון שלא דובר על זה במשך כו"כ התוועדויות, הרי זו הוכחה שנשתנתה דעתי בזה – הנה:

לכל לראש – אין זה ענין שתלוי בדעתי, אלא בדעת השו"ע... וכיון שבשו"ע מפורש שזהו דבר האסור (כפי שנתבארו פרטי הענינים בזה בשעתו, ומאז עד עתה לא בא אף אחד להפריך את הדברים), הרי זה בתקפו גם עתה, שהרי התורה היא נצחית, ובמילא, לא נוגע מה היא דעתי! – אל תבט אל מראהו; הבט בשו"ע!...

ובנוגע אלי – מעולם לא התחרטתי על זה, אינני מתחרט עכשיו, וגם לא אתחרט בעתיד! אמנם אמרו חז"ל63 "אל תאמין בעצמך", אבל, בכל אופן170, עד מאה ועשרים שנה לא אומר ח"ו היפך השו"ע!

ומה שרוצים להוכיח מזה שבמשך כו"כ התוועדויות לא דובר על זה – תמיהני: וכי הנני מחוייב להזכיר בכל התוועדות שהתורה היא נצחית, וכל דין שנאמר בשו"ע הוא בתוקף לעד ולעולמי עולמים?!

אך יש עוד ענין בזה – שנוכחתי שלאחרי כל הדיבורים בזה בלב קרוע ("מ'רייסט זיך אויס די האַרץ"), לא עוסקים בזה כדבעי; יש רק אחדים שעוסקים בזה – מהם במקצת, ומהם בריבוי יותר, והצליחו בזה שלא לפי השערתם כלל, אבל, מיד כשמישהו עוסק בזה, בא אחר ומונע אותו מהתעסקות זו, עי"ז שמבטל ומבזה אותו (וגם את אשתו ובני ביתו),

– בגלל שמקנא בו. ואף ש"קנאת סופרים תרבה חכמה"171, הרי זה רק כשרוצים לפעול כו', משא"כ כשאינו רוצה לעשות מאומה, אלא שאינו יכול לסבול שפלוני עוסק בזה ולא הוא, בה בשעה שהוא רוצה את כל הכבוד לעצמו, אבל מבלי לעשות מאומה –

ועושה כל התלוי בו כדי להבטיח שגם פלוני לא יצליח לעסוק בזה, ועד שבשביל זה מבזבז את כל אוצרותיו כו' – כהמשל שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך ההילולא172, שכדי לנצח את השונא מתעוררת מדת הנצחון, ובשביל זה הוא מבזבז את כל האוצרות שאצר הוא ואבותיו כו'.

ועד"ז יש להזכיר אודות מאורע נוסף – שאמרו למישהו בשמי, שאם לא יעשה כך וכך, יקבל ממני היפך הברכה!

ובכן: מעולם לא יצא מד' אמות שלי ענין של היפך הברכה, ויה"ר שכך יהי' גם מכאן ולהבא, וכ"ק מו"ח אדמו"ר ישמור עלי שאהי' צינור רחב רק לענינים טובים!

וזאת למודעי: כל האמור לעיל אודות ב' מאורעות הנ"ל הוא על סמך פתקים שכתבו אלי. ובכל אופן – הן אם אמת הדבר והן אם לאו – הרי זה דבר חמור, דממה-נפשך: אם לא היו דברים מעולם, אלא אומרים דבר שקר [ואף ש"מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי"173, הרי כלל זה הוא רק בנוגע לאלו שהם בגדר "אינשי"...] – הרי "שומו שמים" שיכולים לכתוב על איש ישראל כך וכך; ואם אמת הדבר – הרי "שומו שמים" שיכולים להיות מאורעות כאלו!

ולכן הנני חוזר ומזהיר ב"בל תאמר" – שאף אחד לא יאמר דבר בשמי, וגם שלא לומר שכוונתי היתה לאיש זה או איש אחר; זה שאליו מכוונים הדברים, יודע היטב ומרגיש זאת בעצמו, ולפלא שאעפ"כ חושב מיד – בעיצומה של ההתוועדות – כיצד לתרץ את עצמו! – לא צריך להיות "יודע מחשבות" כדי לידע זאת, וכפי שאמר פעם ר' אייזיל מהאָמיל, שרואים זאת על האף שלו!...

ויה"ר שמכאן ולהבא לא יצטרכו לדבר אודות ענינים כאלו – שאין זה מן הראוי לדבר אודותם אפילו בימות החול, ועאכו"כ בשבת, ועאכו"כ שבת מברכים החודש, וחודש תמוז.

ומה גם שבכלל אין זה הענין שלי; מעולם לא לקחתי על עצמי את התפקיד לנקות את כל הפסולת... בכל עיר יש מחלקה מסויימת שמתעסקת בזה... ולמה לי לקרוע את הלב (שלי ושל השומעים) ולדבר אודות ענינים שלא כדבעי, ולכל לראש – שאע"פ שמעולם לא הי' זמן כמו עכשיו שיכולים לעסוק בהפצת היהדות והמעיינות חוצה ללא קשיים, ואעפ"כ, רובם של היושבים כאן174 שיכולים לעסוק בזה, אינם עוסקים בזה, ומתייראים אפילו להכניס את האצבע במים קרים!...

אבל כיון שזורקים את הפסולת בד' אמות שלי, בכך שמערבים אותי בזה – מוכרחני למחות על זה!

כד. ויש לסיים בדבר טוב – בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר, שבסיום ההערות על הזהר דפרשתנו יש ענין ששייך למצות מזוזה, שדוגמתה הו"ע הזיית דם הפסח על שתי המזוזות175 :

וז"ל176 : "מצינו בפ' בא בהזיית דם הפסח, שהקב"ה אמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף177, הקדים מזוזות למשקוף, ומשה אמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות178, הקדים משקוף למזוזות כו'" (כפי שמבאר באותיות הקבלה).

ולהעיר, שענין זה נתבאר גם באור התורה ד"ה מזוזה מימין179, וכנראה סמך אאמו"ר על המבואר שם כו'180.

כה. וענין זה קשור גם עם פרשת קרח שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה:

מסופר במדרשי חז"ל181 שקרח טען למשה רבינו שבית מלא ספרים צ"ל פטור ממזוזה.

וכיון שקרח פיקח הי'182, ועמו היו ר"נ ראשי סנהדראות183, עכצ"ל, שזוהי טענה שיש לה נתינת מקום ע"פ תורה.

והענין בזה – ע"פ האמור לעיל (סכ"ד) שענין מזוזה קשור עם הספירות העליונות, וזהו גם הענין של בית מלא ספרים, ש"ספרים" קאי על עשר ספירות דאצילות (כנ"ל ס"ד), ולכן יש סברא לומר שפטור ממזוזה, כיון שיש בו כבר ענין הספירות כו', ועוד זאת, שהבית שכולל את הספרים שבתוכו ומקיף עליהם הוא למעלה מהם (כמו כל דבר שהוא נעלה יותר מהענינים שכלולים בו), כמו בחי' גלגלתא, שאף שבחיצוניות היא למטה מהמוחין, מ"מ, בשרשה היא למעלה מהם, להיותה בחי' מקיף כו'184, שזהו"ע הכתר שלמעלה מעשר ספירות.

אמנם, טענת קרח יכולה להיות נכונה רק בנוגע לעולם האצילות, שהוא דירה לאדם העליון, ששם לא שייך דבר בלתי רצוי185, ולכן אין צורך בשמירה שע"י מזוזה (וכמו שביהכ"נ וביהמ"ד פטורים ממזוזה186 ); ואילו משה רבינו – הנה משה אמת ותורתו אמת187, ומצד אמיתת הענינים צריך לראות את הענינים לא רק כפי שהם למעלה, אלא גם כפי שנמשכים למטה, בנוגע לבית כפשוטו שיש בו גם דברי הרשות שהם עניני חול, ששם יש צורך בענין השמירה, ולכן גם בית מלא ספרים חייב במזוזה.

כו. וכאן המקום לחזור ולעורר בנוגע להתעסקות במבצע מזוזה, ועד"ז בשאר המבצעים, ובסדר דמלמטה למעלה: בית מלא ספרים, ולפנ"ז – צדקה, ולפנ"ז – תפילין, ולפנ"ז – תורה,

ולאמיתו של דבר, אין להקפיד עכשיו על סדר הבירורים, אלא צריך להתנהג באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי"188 (כמובא במבוא לקונטרס ומעין189 ),

ולכל לראש – מדגישים הענין דמבצע מזוזה, כיון שרואים במוחש שמתקבל הדבר בהתעוררות גדולה יותר ולכן נקל יותר לפעול בזה (ועי"ז יתוסף גם בשאר המבצעים).

וכאמור בהתוועדות שלפנ"ז190 – ישתתפו בהוצאות מ"קרן" שנתייסדה כאן למטרה זו (ויש כבר רבים שתרמו לקרן זו), ובאם יהי' צורך – תהי' ההשתתפות מכאן אפילו למחצה, ועד לתשעים אחוז, ואילו הם עצמם יתנו רק המעשר90.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות עבור האסיפה בנוגע למבצעים.

לאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].