בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ד
(הנחה בלתי מוגה)
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר1. ומדייק בזה במאמר דשנת תש"ד2 (ויהי בשלשים שנה3 ), שבמ"ת נאמר שם אלקים, שהוא שם הגבורה והצמצום (כמובא גם בפירוש רש"י עה"פ, אין אלקים אלא דיין), אף שכללות הענין דמ"ת הו"ע של קירוב כו'4. ואע"פ שבכדי שיוכל להיות גילוי עשה"ד למטה יש צורך בענין הצמצום שע"י שם אלקים, כמבואר בלקו"ת5 שנתצמצם אוא"ס בבחי' אלקים, מדת הצמצום, בכל הדברים האלה, כי מפי הגבורה שמענום6, מ"מ, עצם ההמשכה דמ"ת היתה בבחי' חסד ורחמים, שזהו ענינו של שם הוי', שנזכר במ"ת, כמ"ש7 וירד הוי' על הר סיני, וכמ"ש8 פנים בפנים דיבר הוי' עמכם, וגם התחלת עשה"ד היא אנכי הוי' (ורק לאח"ז נאמר אלקיך)9. וא"כ, למה נאמר וידבר אלקים דוקא. גם צריך להבין מ"ש וידבר (אלקים), שדיבור הוא לשון קשה10, שזהו בחי' גבורה וצמצום, ואעפ"כ מסיים לאמר, שאמירה היא לשון רכה10 [וכפי שמצינו גם בתושבע"פ הלשון רחמנא קריא11 רחמנא אמר12, שלשון אמירה שייך לרחמנא, מלשון רחמנות כו']. וכן מצינו בכמה ציווים בתושב"כ, וידבר הוי' אל משה לאמר, שמתחיל בלשון דיבור שהוא לשון קשה, ומסיים בלשון אמירה שהוא לשון רכה. והיינו, שבעשה"ד היו ב' הענינים דלשון קשה (וידבר) ולשון רכה (לאמר). וכמו שנזכרו בעשה"ד השמות הוי' אלקים, אנכי הוי' אלקיך (אלא שבתחלת הענין נאמר וידבר אלקים, שם אלקים דוקא). גם צריך להבין גודל ההפלאה שהיתה בשעת מ"ת, כאשר וירד הוי' על הר סיני, שהי' קול השופר, קולות ולפידים וכו'13, דלכאורה, הרי הענינים שנאמרו בעשה"ד הם ענינים פשוטים14.
ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה כללות החידוש דמ"ת15, שקודם מ"ת היתה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה16, ובמ"ת בטלה הגזירה ועליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה, ובאופן דאני המתחיל, וכמ"ש וירד הוי' על הר סיני, ואח"כ ואל משה אמר עלה אל ה'17. והענין בזה, דהנה, אע"פ שלימוד התורה הי' גם קודם מ"ת, שזהו"ע תורת האבות, ועד שמעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים18, מ"מ, הי' זה באופן שהעליון נשאר עליון והתחתון נשאר תחתון, והיינו, שאפילו הדברים הגשמיים שעל ידם קיימו את המצוות לא נשתנו מגשמיותם. וכן פעולת העבודה למעלה היתה באופן שהגיעה רק לשרש הנבראים, שאפילו בתכלית השלימות שבזה, הרי זה רק שרש הנבראים בלבד, שהוא בריחוק הערך כו', כיון שבורא ונברא (אפילו כפי שהנברא הוא בתכלית השלימות) הם באין ערוך זל"ז, שזה גופא הוא ענינה של המחיצה שבין תחתונים לעליונים. ואילו החידוש דמ"ת הוא החיבור שביניהם, היינו, שהתחתון כפי שהוא תחתון יתעלה להיות בגדר עליון, כפי שנפעל במ"ת לפי שעה, ואז ניתן הכח גם על הזמן שלאחרי מ"ת שיוכלו לשנות (איבערמאַכן) את התחתון כו'. וזהו שאמרו רז"ל19 כל המצוות שקיימו לפניך האבות ריחות היו, היינו, שאין זה עצם הדבר, כי אם הארה בלבד, אבל אנו שמן תורק שמך, שזהו כמריק מכלי אל כלי, שיש לו את השמן עצמו, היינו עצם ומהות הדבר. וזהו הטעם שבעשה"ד נאמרו דברים פשוטים דוקא20, כיון שכללות הנקודה בחידוש דמ"ת היא ההמשכה בתחתונים דוקא, שזוהי כללות הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים21, שלכן הי' מ"ת לבנ"י למטה בארץ דוקא, ולא באופן שהעלו אותם למעלה על השמים ליתן להם התורה שם22.
ג) והנה כדי שיהי' החיבור דעליון ותחתון, שהו"ע ירידת העליון להתחתון כפי שהוא תחתון שיתברר ויתעלה ע"י העליון, צריך להיות ב' תנועות, המשכת המעלה, והעלאת המטה, שזהו מ"ש23 והחיות רצוא ושוב, כפירוש רבינו הזקן24 שקאי (לא רק על חיות המרכבה, אלא) על החיות ואור האלקי של כל המדריגות דסדר השתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין שהוא באופן דרצוא ושוב, שרצוא הו"ע הגבורה וההעלאה, ושוב הו"ע החסד וההמשכה.
והענין בזה, דהנה, תכלית הכוונה היא לפעול בהנברא שיהי' בבחינת הילוך25, שהרי הנשמה קודם ירידתה למטה היא בבחי' עמידה, וכן הוא במלאכים שנקראים עומדים, והיינו שהם רק במדרגה אחת [ואע"פ שלמעלה יש כמה מדריגות, וכן גם בהתחתון, בעולמות, יש ריבוי דרגות, וכמ"ש26 ועלמות אין מספר, אל תקרי עלמות אלא עולמות27, שהם באופן של ריבוי אין מספר, מ"מ, כל זה הוא במדרגה אחת]. ולכן צריך לפעול בהנברא ענין ההליכה, ששלימותה היא בשני קוין דוקא. וע"ד המבואר בתו"א28 בפירוש מארז"ל29 כלום מעשה בא לידך כו', שכל זמן שהעבודה היא בקו אחד, אי אפשר לדעת אם היא עבודה אמיתית, או שזהו מצד טבע נפשו כו', ורק כשרואים שיש בעבודתו גם קו ההפכי, הרי זו הוכחה שעבודתו היא עבודה אמיתית, והיינו לפי ששלימות האדם היא בב' קוין דוקא. ויש לקשר זה עם משנת"ל30 בפירוש המשנה31 בענין מחלוקת שהיא לשם שמים שסופה להתקיים שזוהי מחלוקת הלל ושמאי, דהלל ושמאי הם בחי' חסד וגבורה32, לכן דוקא מחלוקת הלל ושמאי היא מחלוקת לש"ש וסופה להתקיים, והיינו שענין הקיום תלוי בכך שישנם ב' הענינים דחסד וגבורה ביחד. וכללות ענין ב' הקוין שעל ידם היא שלימות האדם הו"ע הרצוא והשוב. ובעבודת האדם בפשטות הם ב' התנועות דסור מרע (רצוא) ועשה טוב33 (שוב)34.
ד) וזהו וידבר אלקים גו' לאמר35, דכיון ששלימות העבודה הוא ע"י חיבור ב' הקוין דרצוא ושוב, שהם חסד וגבורה36, לכן נאמרו בכתוב זה ב' הענינים, וידבר שהוא לשון קשה, ולאמר שהוא לשון רכה. וזהו גם מה שבהתחלת עשה"ד נזכרו ב' השמות דהוי' (חסד) ואלקים (גבורה), אנכי הוי' אלקיך. אמנם בהתחלת הענין נאמר וידבר אלקים בלבד, כי תכלית הכוונה היא לפעול בתחתונים ובהעלם דשם אלקים וכו'37.
הוסיפו תגובה