בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ד' סיון, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. התחלת הפרשה היא: "וידבר גו' במדבר גו'", ועל שם זה נקראת הפרשה כולה – והספר כולו – בשם "במדבר".

ונוסף על טעם קריאת הפרשה (והספר) בשם "במדבר" בפשטות ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"1 ), בגלל שתיבת "במדבר" נאמרה בהתחלת הפרשה – בודאי יש בזה גם הוראה בעבודת האדם לקונו, במכ"ש מתורת הבעש"ט הידועה2 שיש הוראה בעבודת ה' מכל דבר שיהודי רואה או שומע, אפילו בעניני העולם, ועאכו"כ מענין של תורה, כבנדו"ד, קריאת שם הפרשה כפי שנקבע במנהג ישראל ש"תורה הוא"3.

וע"פ הסימן המובא בטור4 (ע"פ תקנת הגאונים) שלעולם קורין פרשת במדבר קודם עצרת, זמן מ"ת [אלא שלפעמים קורין גם פ' נשא לפני מ"ת, אבל ברוב השנים קורין פ' נשא לאחרי מ"ת], הרי מובן, שההוראה משם הפרשה "במדבר" צריכה להיות בקשר לענין של מ"ת.

ובהקדמה5 – שמצינו כמה טעמים ורמזים כו' בנוגע לשם "במדבר" ושייכותו לתורה שניתנה במדבר, אבל כיון שמדובר אודות ענין ששייך למ"ת, שנוגע לכל אחד מישראל שאליו ניתנה התורה, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"6, הרי מובן שההוראה צריכה להיות באופן הכי פשוט המובן בפשטות גם לאנשים פשוטים; ובאופן שנוגע בכל מקום ובכל זמן ועד בכל רגע, שהרי ההוראה היא בעבודת ה', שלהיותה תכלית בריאת האדם – "אני נבראתי לשמש את קוני"7 – הרי זה ענין שנוגע בכל רגע בחייו, באופן שלא שייך בו הפסק כו'.

ב. ויש לבאר השייכות של "במדבר" עם מ"ת – דלכאורה הרי הם ענינים הפכיים:

מ"ת – הו"ע הכי נעלה, שהרי התורה היא תורתו של הקב"ה, ומכל סדר ההשתלשלות הרי היא "חמודה גנוזה שגנוזה לך"8, ועד שעלי' נאמר9 "ואהי' גו' שעשועים גו' לפניו", שפועל אצלו תענוג, שהו"ע היותר נעלה – כמו באדם, שישנם דברים המוכרחים כמו לחם, וישנם דברים שאינם מוכרחים אלא הם לשם תענוג (כידוע בפי' הברכה "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות כו'"10 ), ודוגמתו למעלה, שישנה בחי' התורה כפי שנקראת "לחם", כמ"ש11 "לכו לחמו בלחמי" (לא רק בנוגע לאדם הלומד תורה, אלא כביכול גם בנוגע להקב"ה – "לחמי."), וישנה בחי' התורה כפי שקשורה עם ענין התענוג, כך, שזוהי דרגא היותר נעלית באלקות.

ואילו "מדבר" – הו"ע הכי ירוד כו', שבארץ גופא אין זה "ארץ ממנה יצא לחם"12 [ועד"ז ימים ונהרות שבהם ישנם דגים כו'], אלא "ארץ לא זרועה"13, ועד שאינה ראוי' למושב אדם – "ארץ גו' לא ישב אדם שם"14, וגם לא בעלי-חיים, כי אם בעלי חיים מזיקים – "נחש שרף ועקרב"15, כך, שזהו מקום שלכאורה אין בו תועלת כלל, אלא אדרבה, ענין של היזק כו'.

וכיון שכן, אינו מובן מהי השייכות של במדבר למ"ת – בה בשעה שהם שני ענינים הפכיים שהם בסתירה זל"ז?!

ג. והביאור בזה:

הכוונה בנתינת התורה במדבר דוקא – להורות שענינה של התורה לפעול במקום הכי תחתון, שעי"ז נשלמת הכוונה העליונה להיות לו ית' דירה בתחתונים16.

כלומר: אילו ניתנה התורה ב"ארץ נושבת"17, הי' מקום לומר שרק שם יכולה להיות פעולת התורה, אבל לא במדבר; ולכן ניתנה התורה במדבר דוקא, להורות שהתורה צריכה ויכולה לפעול גם במדבר, ומזה מובן במכ"ש בנוגע לפעולת התורה בארץ נושבת, ועד – בכל העולם כולו.

וזוהי התועלת שבשבילה נברא המדבר מלכתחילה – שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"18, וכמובן בפשטות שאפילו בן אדם, גם אם אינו חכם גדול, לא יעשה דבר שאין בו תועלת כלל, ועאכו"כ בנוגע להקב"ה – כדי שגם בו תפעל התורה ענין הדירה בתחתונים.

ומה גם שכדי לפעול במקום ירוד ביותר כמו מדבר, צ"ל פעולת התורה בתוקף גדול יותר, כמשל האש – והרי ידוע שהתורה נמשלה לאש, כמ"ש19 "הלא כה דברי כאש" – שאחת מתכונותיו היא לפעול ביטול וכליון בדבר שבו נאחז, שעיקר התוקף והרעש ("שטורעם") של האש ניכר בדבר חומרי וגס יותר, שאז צריכה האש להלחם בו כדי לשרפו ולכלותו, משא"כ בדבר שאינו חומרי וגס, שנכלה בקלות ובמהירות כו'; וזוהי המעלה שבענין החומריות, שדוקא בו ניכר תוקף האש כו'.

ד. ומזה מובן גם הלימוד וההוראה בעבודת האדם:

לכאורה נשאלת השאלה בנוגע לכללות הענין דמ"ת – איך יתכן שהקב"ה "נתן לנו את תורתו"?

והגע עצמך:

התורה היא תורתו של הקב"ה, היינו, שגם ביחס להקב"ה בעצמו ה"ה תורה מלשון הוראה20, שמורה להקב"ה כביכול איך להתנהג, וכפי שמצינו שהקב"ה "אסתכל באורייתא" ועי"ז "ברא עלמא"21.

והרי כל אחד, גם איש פשוט, מבין עד כמה רחוק הערך אפילו של חכם גדול ביותר לגבי הקב"ה, שברא את החכם הגדול ונתן לו חכמה, ובלשון הידוע22 : "יהיב חוכמתא לחכימין", ולא רק לחכם אחד, אלא לריבוי חכמים, שהרי בכל דור ישנם ריבוי חכמים, ועד למספר ח"י אלף23, וכולם אינם בערך כלל לגבי הקב"ה, ולכן נקראים בשם "תלמידי חכמים", "תלמיד ותיק"; ועאכו"כ שהוא, האיש הפשוט, אינו בערך כלל.

ואעפ"כ, ירד הקב"ה על הר סיני24 – עם כל הרעש ("שטורעם") המסופר בפשטות הכתובים – ונתן את תורתו לכל אחד מישראל, גם לעם הארץ שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא מברך ברכת התורה בברכות השחר, וכן כשעולה לתורה25, ואומר: "ונתן לנו את תורתו", "נתן" דייקא, לא באופן של הלוואה או שאלה ושכירות, אלא באופן של נתינה גמורה.

ולכאורה איך יכול להיות דבר פלא כזה?!

והמענה על זה – שיתירה מזה מצינו, שהקב"ה בחר ליתן את התורה במדבר דוקא, מקום היותר תחתון כו', כנ"ל בארוכה, וכיון שכן, נופלים כל השאלות איך יתכן שהקב"ה נותן לו. את התורה – שהרי בודאי אינו גרוע יותר מהמדבר!... וכיון שאפילו במדבר ניתנת ופועלת התורה, הרי מזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לנתינת התורה ופעולתה בכל אחד מישראל!

ה. עפ"ז יובן גם מ"ש בנוגע למ"ת "ויחן שם ישראל נגד ההר"26, ופירש רש"י "כאיש אחד בלב אחד":

בנוגע ללימוד התורה יש ריבוי חילוקי מדרגות בין בנ"י – החל ממשה רבינו ש"קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'"27, וכפי שמצינו ב"סדר המשנה": "משה הי' לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן שנה לו משה פרקו .. נכנסו בניו .. נכנסו זקנים .. (ועד ש)נכנסו כל העם כו'"28.

[ולהעיר29, שב"סדר המשנה" לא נזכר שמשה למד עם יהושע בפ"ע, ומשמעות הדברים שיהושע הי' לומד יחד עם כל בנ"י, כי, במשך ימי חיי משה לא הי' צורך שיהושע יהי' בפ"ע, ורק בבוא הזמן שהי' צורך ש"יפקוד ה' גו' איש על העדה גו'", "איש אשר רוח בו", "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"30, אזי הי' צורך בענין ד"מסרה ליהושע"].

וכיון שיש ריבוי חילוקי מדרגות כו' – איך יתכן שכל ישראל יהיו "כאיש אחד בלב אחד"?!

בשלמא אם הענין ד"כאיש אחד בלב אחד" הי' לאחר מ"ת, לא יפלא שהתורה פעלה אצלם ביטול כו'; אבל כאן מדובר לפני מ"ת, ואפילו לפני שלשת ימי הגבלה, אלא מיד בר"ח.

והביאור בזה – שעי"ז ש"ויחנו במדבר"26, אזי "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד", כיון שלגבי התורה נחשבים כולם כמו "מדבר", ולכן עומדים כולם בשוה.

– אין הכוונה לבטל או ליטול את מעלותיו של כל אחד, וכידוע פתגם רבותינו נשיאינו31 שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו כך צריך לידע מעלות עצמו; אבל לאחרי כל המעלות וכו', צריך כל אחד לידע שלגבי התורה ה"ה בבחינת "מדבר", ואז נרגש אצלו שכל בנ"י הם בשוה.

ואחדות זו היא ההכנה לקבלת התורה. וכמו בנוגע לתפלה, כמ"ש רבינו הזקן בסידורו [שהוא שוה לכל נפש, מהקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים (שמכוין אמנם כוונות ע"פ קבלה וחסידות כו', אבל גם הוא צריך להתפלל מתוך הסידור דוקא), שלכן לא הכניס בסידור עניני כוונות ששייכים ליחידי סגולה בלבד32 ]: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת33 לרעך כמוך"34, כדי לכלול את עצמו עם כל ישראל; ועד"ז בנוגע לתורה (עם היותה מלמעלה למטה), שההכנה לזה היא ע"י אחדותם של ישראל.

ו. וכאשר הולכים לקבלת התורה מתוך הכנה זו, ברור הדבר שמצליחים בזה, ואז עושים זאת מתוך שמחה,

– והרי השמחה עצמה פועלת שיהי' נקל יותר למלא את שליחותו של הקב"ה, כמשל איש הצבא שהולך בשמחה שעי"ז נקל יותר לנצח כו'35 –

וכלשון הברכה של רבותינו נשיאינו: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ז. ישנו ענין נוסף בפרשת במדבר5 – שבה מדובר אודות מנין בנ"י, ועד כדי כך, שהספר כולו נקרא "חומש הפקודים"36, ע"ש מנין בנ"י שבהתחלת הספר (פרשת במדבר) ובפ' פינחס.

וע"פ האמור שפרשה זו קורין לעולם לפני מ"ת, מובן, שגם מענין הפקודים יש הוראה בשייכות למ"ת.

והסדר בזה, שתחילה באה ההוראה מהענין ד"במדבר", שזהו שם הפרשה והספר הידוע לכל, ואח"כ באה ההוראה מענין ה"פקודים", שבשם זה נקרא הספר בלשון חז"ל.

ח. ההוראה ממנין בנ"י – "פקודים" – היא בנוגע להדגשת האחדות של בנ"י, שכולם שוים, שהרי המנין הוא באופן שכל אחד מששים ריבוא בנ"י נמנה באופן שוה, ללא חילוק בין פשוט שבפשוטים לגדול שבגדולים, אם הוא משבט זה או משבט אחר, אם הוא נשיא השבט, ראש המשפחה או איש פשוט; גם האיש הפשוט אינו פחות מאחד, וגם הגדול שבגדולים אינו יותר מאחד37.

והסדר בזה – שתחילה באה ההוראה מהענין ד"במדבר", שמדגיש (לא כ"כ את ענין האחדות, אלא) את המעלה שבמקום תחתון כמו מדבר, שדוקא שם ניתנה התורה; ואח"כ באה ההוראה מענין הפקודים, שמדגיש את אחדותם של ישראל.

וטעם הדבר – כיון שלכל לראש צריך לפעול (על יהודי שנמצא במעמד ומצב של) במדבר, שזוהי עבודה קשה יותר מהעבודה של גדול שבגדולים בעניניו הוא, כיון שצריך לפעול עליו שלא יציית ליצה"ר כו', ויעשה מה"מדבר" שלו – "ארץ נושבת", ועד לבית מקדש וקדש הקדשים שבו היא עיקר השראת השכינה [אף שבכללות נקרא בית המקדש כולו בשם קודש הקדשים, כמשנת"ל בארוכה38 בסיום של מסכת מדות בנוגע לנוסח הברכה: "ברוך שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים"] – שענין זה נעשה ע"י לימוד התורה, כמארז"ל39 "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" [כפי שמבאר רבינו הזקן בסוף חלק ראשון בתניא40, שלומדים (ע"פ חלוקת שיעורי התניא ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר) בימי ההכנה לחג השבועות], לאחרי הקדמת השקו"ט כו' עד שבאים לפסק ההלכה למעשה,

ורק לאח"ז באה ההוראה מענין ה"פקודים" שמדגישה את אחדותם של ישראל, שכולם שוים, שמכוונת גם (ובעיקר) למי שנמצא כבר בדרגא נעלית בעבודתו, ועד למדריגת צדיק (לא רק בשם המושאל41 ) כו', שצריך לידע שלאחרי כל העילויים כו', הנה לגבי התורה נחשב גם הוא כמי שנמצא במעמד ומצב של מדבר, ולכן נמנה גם הוא באותו אופן שבו נמנה זה שנמצא במעמד ומצב של מדבר כפשוטו,

וכיון שכן, צריך גם הוא להוסיף בעבודתו (החל מעניני ההכנה למ"ת), ולא להיות בטוח בעצמו כו' – כמובן ממה שמצינו ביוחנן כהן גדול ש"שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"42, אע"פ שבדרך כלל, אפילו מי "שיצאו רוב שנותיו .. ולא חטא שוב אינו חוטא"43 (אא"כ יארע ענין שהוא היפך הטבע כו'), ועאכו"כ מי שבמשך שמונים שנה (לא רק שבעים שנה, אלא גם "אם בגבורות שמונים שנה"44 ) נכנס לקדש הקדשים (המקום המקודש ביותר) ביוהכ"פ (בזמן המקודש ביותר) באופן שנכנס בשלום ויצא בשלום, כך שהוא בודאי צדיק, ואעפ"כ, כיון ש"נעשה צדוקי", כפירוש החסידות45 שמרגיש שהוא צודק (גם בנוגע לדבר שכל העולם כולו אומרים שהוא מעוות כו'), הנה מזה יכול להגיע מעמד ומצב ש"נעשה צדוקי" כפשוטו.

ט. וכללות ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:

יש לעסוק בכל עניני המבצעים שמדברים אודותם במשך השנה: מבצע תפילין ומבצע מזוזה, מבצע תורה וספרים, וצדקה – באופן של התפשטות ללא הגבלה, עד שיגיעו לכל אחד מישראל, ללא חילוק, היינו, שלא יחשוב שכדאי לו להשתדל לפעול על יהודי שהוא גביר, דכיון שיכול לקבל ממנו תרומה עבור מוסד תורה כו', יקדים להשפיע לו ענין נעלה יותר ממה שמקבל ממנו, ואילו בנוגע ליהודי אחר עושה חשבון שאין לו מה לקבל ממנו, ובמילא לא כדאי לו להתעסק עמו; אלא יש להתעסק עם כל בנ"י בשוה – בהתאם להוראה שלמדים מענין הפקודים שכולם שוים.

וענין נוסף בנוגע למנין בנ"י, שעי"ז ניתוסף העילוי דדבר שבמנין אינו בטל46, והיינו, שכאשר מספרים ליהודי שיש אצלו המעלה של דבר שבמנין, אזי עומד בתוקף מבלי להתפעל ולהתבטל מההעלם וההסתר של העולם כו'.

וזהו גם הטעם לכך ש"צריך כל אדם שיראה עצמו .. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וכו'"47, והיינו, שגם בנוגע לאיש פשוט אומרים "אל תבט אל מראהו"48, אלא צריך להשתדל ולפעול עליו כו', כיון שתורת-אמת קובעת שיש ביכלתו ע"י מצוה אחת להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות; ולאידך גיסא, גם גדול שבגדולים אינו יכול להסתפק בעבודתו בעצמו, ולחשוב שהעולם הוא במעמד ומצב שאין תועלת להתעסק עמו, אלא צריך שיראה את העולם כפי שהוא שקול, ולכן יכול וצריך להכריעו לכף זכות, ועוד זאת, שגם אם לא איכפת לו מהעולם, צריך לדעת שכל פעולה קטנה שלו נוגעת גם למעמדו ומצבו הוא, כיון שגם הוא שקול כו'.

וכיון שכל האמור לעיל מהוה הכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, יש לעשות זאת בשמחה ובפנימיות,

– והרי עשיית דבר בפנימיות היא באופן שמונח בזה לגמרי בכל מציאותו (כמבואר גם בתורת שלום49 ), כך, שבאותה שעה אינו שייך לענינים אחרים, כולל גם עניני קדושה –

ועי"ז ממשיכים את הפנימיות והשמחה על כל השנה כולה, והשמחה פועלת פריצת גדר50 – "נחלה בלי מצרים"51, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"52.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' במדבר סיני.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק53 "ושמרו את כהונתם", "קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים",

– שהכרחו של רש"י לפרש "ושמרו את כהונתם" (לא כפשוטו54, שמירת הכהונה עצמה, אלא) בנוגע לעבודות הכהנים, הוא, לפי שעל זה נצטוו כבר בפ' אמור, ואילו כאן נאמר53 "ואת אהרן ואת בניו תפקוד", "לשון פקידות ואינו לשון מנין"55, תפקיד ומינוי חדש.

ולכן מפרש רש"י שפסוק זה בא בהמשך למינוי הלוים לשמור "את משמרת בני ישראל"56, "שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם", ולכן צריך הכתוב להזהיר שהלוים לא יעשו "קבלת דמים וזריקה והקטרה" בקרבן פסח, שבפסח מצרים עשו זאת בנ"י בעצמם ("ולקחו57 מן הדם" – קבלת הדם, "ונתנו גו'" – (במקום) זריקה, "צלי אש" – כעין הקטרה); ועאכו"כ שהלוים לא יעשו "עבודות המסורות (מלכתחילה) לכהנים" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח בתחלתו.

יב. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה על ההערה על הזהר שבפ' במדבר, "עאל לבי כנישתא מעטר בטוטפי"58, שעלי' מציין אאמו"ר59 "עיין מה שנרשם .. לעיל בפ' קדושים" – דובר כבר בשנים שעברו60 ; ועתה נתעכב על הערה בזהר דפ' נשא, שיש לה שייכות למ"ש בסיום פרשתנו61 "ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו":

על הפסוק62 "ושמו את שמי", איתא בזהר63 : "מהו ושמו את שמי ("ולא כתיב יאמרו או יזכרו"), אמר רבי יהודה, יתקנו, כמה דכתיב61 ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, לאתקנא בברכתהון כתרין דימינא לימינא, וכתרין דשמאלא לשמאלא וכו'" (יברכך – לימין, יאר – לשמאל, ישא – לאמצע64 ).

ומבאר אאמו"ר65, "שכתוב זה על מה שאהרן ובניו ישימו את הלוים על עבודתו כו', הלוים הם בחי' גבורות .. ואהרן ובניו שהם בחי' חסדים, ישימו אותם, שיתקנו אותם, הוא מה שימתקו את הגבורות דהלוים וכו'".

אך עדיין צריך להבין:

הקשר והשייכות שבין הפסוק "ושמו את שמי" לפסוק "ושמו אותם איש איש גו'" הוא לא מצד ענין מיתוק הגבורות (שאינו שייך לפסוק "ושמו את שמי"), אלא מצד הצורך שכל דבר יהי' בסדר הראוי, הן בנוגע לעבודת הלוים, "איש איש על עבודתו ואל משאו", והן בנוגע לברכת כהנים, "כתרין דימינא לימינא, וכתרין דשמאלא לשמאלא וכו'".

וצריך להבין: מדוע בנוגע לברכת כהנים יכול להיות ענין הסדר ע"י הכהנים עצמם, ואילו בנוגע לעבודת הלוים לא יכול להיות ענין הסדר ע"י הלוים עצמם, אלא יש צורך שהכהנים יסדרו זאת?

וכפי שיתבאר לקמן.

יג. נהוג גם לבאר משנה בפרקי אבות – בפרק השייך ליום הש"ק זה,

– כמ"ש רבינו הזקן בסידורו ש"נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת מהשבתות שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", ולא עוד אלא שקבע מסכת אבות עצמה בסידורו,

[כמשנ"ת טעם הדבר66, דכיון שיש שינויי גירסאות בכלל, וגם באופן חלוקת המשניות,

– שזהו ענין שנוגע להלכה לפועל67, שהרי יש דין68 שהמקדש את האשה על מנת שאני יודע לשנות, אינו צריך להיות בקי בכל המשניות, אלא מספיק שיודע ג' משניות, ובמילא נוגע אופן חלוקת המשניות לידע אם נחשב למשנה אחת או ב' משניות כו'.

ולהעיר שבסדר זרעים69 מצינו משנה אחת שנדפסה בכל המשניות (לפי כל הגירסאות) בסימון של ב' מספרים: "משנה ד ה" (שזהו דבר הבולט שמבחין גם ילד קטן שמתחיל ללמוד משניות), ויש על זה ביאור בפנימיות הענינים מבעל המחבר משנת חסידים70. וגם כאן רואים שיש ענינים שע"פ נגלה אין עליהם ביאור, וזקוקים לביאור שע"פ פנימיות התורה71 –

לכן הכריע רבינו הזקן וקבע את הגירסא המדוייקת ואופן חלוקת המשניות בשייכות לאמירת פרקי אבות בשבתות אלו] –

פרק ששי, שנקרא "קנין תורה"72, לפי שבו מדובר אודות העילויים שבלימוד התורה, ועד לסיום הפרק: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", "ואין כבוד אלא תורה כו'"73, ולכן לומדים זאת בשבת שלפני חג השבועות, "זמן מתן תורתנו".

יד. בפרק ששי שנינו74 : "אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה, אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה וכו'".

ומכאן למדים הוראה בנוגע להנהגת רבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר75, לספר סיפור עם כל פרטי הענינים כו'76, בהסבירו, שמטרת הסיפור הוא שהשומע יוכל לחזור ולחוות ("איבערלעבן") מאורע זה ולהרגיש כאילו אירע לו או לאחיו כו', ולזה מועיל אופן הסיפור בכל פרטיו כו' – כפי שרואים במשנה זו:

לכאורה אינו מובן: לשם מה הוצרך רבי יוסי בן קיסמא לשנות בלשון המשנה ("שנו חכמים בלשון המשנה"77 ) אריכות הדברים בפרטי המאורע – "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, אמר לי .. אמרתי לו וכו'" – בה בשעה שהי' יכול לומר רק את ההוראה, שאין לדור אלא במקום תורה, גם אם בשביל זה צריך לוותר על אלף אלפים דינרי זהב וכו'.

ואף שיש מעלה בהוראה שהיא באופן של "מעשה רב"78, וע"ד מארז"ל79 "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה כו'" – הרי בשביל זה מספיק לומר רק שהיתה זו הוראה למעשה כו', אבל אין צורך באריכות הדברים בנוגע לכל פרטי המאורע.

ומזה מוכח שבשעה שמספרים סיפור יש לספר את כל פרטי הדברים כו', כאמור לעיל, שעי"ז נקל יותר לחזור ולחוות את הדברים.

ועוד ועיקר: כיון שזהו סיפור בתורה שענינה הוראה20, הרי מובן, שמטרת הסיפור – שצריכים לחזור ולחוות אותו – היא ההוראה שבו בנוגע לעבודת האדם בפועל. ומזה מובן, שגם כל פרטי הסיפור שנאמרו במשנה נוגעים להוראה בפועל, וכפי שיתבאר לקמן.

טו. וכללות ההוראה מסיפור הנ"ל נוגע במיוחד עתה – בעמדנו בימי ההכנה לקבלת התורה בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו":

כללות הענין דמ"ת הוא בדרך אתערותא דלעילא, אבל אעפ"כ, צריכה להיות הכנה לזה ע"י עבודת האדם (שעי"ז ניתוסף יותר בהמשכה מלמעלה, כמארז"ל80 "אין טיפה יורדת מלמעלה שאין עולין כנגדה טיפיים"), ומה גם שצ"ל לא רק "מתן תורה", אלא גם "קבלת התורה", שתלוי' בעבודת האדם דוקא81.

וכפי שרואים במ"ת בפעם הראשונה, שהגיעו לזה ע"י ההכנה בימים שלפנ"ז, החל מהתשוקה והגעגועים של בנ"י למ"ת שהתבטאה במנין הימים כו'82, ולאח"ז ההכנה בשלשת ימי הגבלה, עד לענין הקדמת נעשה לנשמע בחמשה בסיון83 (לאחרי "התגלות אהבה העליונה מלמעלה על ישראל" שעל ידה "נתעורר ג"כ האהבה בנש"י עד שבאו למעלה ומדרגה שהקדימו נעשה כו'"84 ).

וכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"85, הרי מובן, שבכל שנה ושנה צריכה להיות ההכנה למ"ת בימים שלפנ"ז, ועד לחמשה בסיון, שעניניו מתחילים כבר עתה, ברעוא דרעוין דיום הש"ק זה.

ויתירה מזה: ע"פ המבואר באגה"ק86 בנוגע לר"ה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" [ומשמעות הדברים, שהעילוי שניתוסף עתה בכל שנה הוא גם לגבי הזמן שביהמ"ק הי' קיים – איך שיהי' הביאור בזה], ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע ל"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה – הרי עד כמה שגדלה ההכנה למ"ת בשנה שעברה, צ"ל ההכנה בשנה זו באופן נעלה יותר.

וכאשר יהודי מחליט לעשות כן, ובאופן של יגיעה כו' – מובטח לו ש"יגעת ומצאת"87, באופן של מציאה שלא לפי ערך היגיעה כו'88.

* * *

טז. ההוראה מפירוש רש"י הנ"ל, שאם בנוגע לבנ"י גופא, "ממלכת כהנים"89, ישנו ציווי חמור "והזר הקרב גו'"53, עאכו"כ בנוגע למחיצה וההבדלה בין ישראל לעמים – נכללה בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (הנ"ל סי"א).

אך לדאבוננו ישנם כאלו שלא איכפת להם לגרום ענין של היפך החיים רח"ל, וסוחבים גוים ורוצים להכניס אותם לתוך עם ישראל היל"ת.

והגע עצמך: מדובר אודות גוי שמוכן ומזומן שירשמוהו בתור יהודי, כיון שאז יתנו לו 25 אלף דולר בשביל הסתדרותו... כלומר, גוי מושחת, או סתם לא נורמלי, שהרי אדם ישר לא יסכים להחליף את אמונתו כו' עבור 25 אלף דולר, ובשביל גוי כזה קובעים חוק מיוחד שיוכלו לרשום אותו בתור יהודי!

ומה שפלוני טוען שהוא מ"בית הלל" ששיטתם היא להקל כו' – הרי גם בנוגע להלל מצינו בגמרא90 "מעשה בנכרי אחד .. אמר .. אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול .. בא לפני הלל .. א"ל .. לך למוד .. כיון שהגיע והזר הקרב יומת, אמר לי', מקרא זה על מי נאמר, א"ל אפילו על דוד מלך ישראל, נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום .. כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל .. על אחת כמה וכמה"!

ומובן שטעם זה שייך לא רק בנוגע לכהן גדול, אלא גם בנוגע לכהן הדיוט או לוי; ועד"ז בנוגע לישראל – אם אינו מתגייר כהלכה.

יז. ועיקר הטענה היא – שאין פוצה פה ומצפצף!

ישנם מאה אלף יהודים שבחרו בפלוני (גם אם מצד עצמו אינו ראוי כו'), ונושאים אותו על כפיהם ומצביעים עליו שהוא המנהיג שלהם – לא מנהיג גשמי, כי אם מנהיג רוחני, והוא זה שידאג שיתקנו את החוק שלא ירשמו גוים בתור יהודים;

אבל בנוגע לפועל – הוא לא מוכן לוותר על ה"כסאות" של המפלגה שלו! ועד כדי כך, שגם עכשיו, שנשארו מהם רק שיריים ושיריים דשיריים, פלוני וחבירו – הרי הם שקועים בזה ביותר, ואינם יכולים לפעול על עצמם לרדת מהכסא, ולא איכפת להם להרוס את המפלגה שלהם, ואפילו את כלל ישראל!

וכדי להבטיח את אחיזתם ב"כסאות" – מוסיפים ומטלפנים לאנשים שלהם בחו"ל שיפעילו לחץ שהם מוכרחים להשאר בממשלה, ולפלא, שאותם שבחו"ל נענים לבקשתם, ושולחים מברקים לדרוש מהם ש"ימסרו נפשם" להשאר על הכסא!

ומה שטוענים שכאשר יקימו ממשלה חדשה אזי לא יכנסו בשום אופן מבלי שיתקנו את החוק – הנה נוסף לכך שאי אפשר לסמוך על ההבטחות שלהם, כיון שיש כבר "חזקה" בנוגע לחשיבות ההבטחות שלהם... הרי השאלה היא – ממה-נפשך: אם הוא מודה שאין זה "הישג דתי", ואדרבה זהו היפך "דבר ה' זו הלכה"91 וכו', ולכן לא יסכים להכנס לממשלה החדשה – מה יש לו לחכות לממשלה החדשה, הרי גם עתה אסור לו לישב בממשלה, ועליו לצאת ממנה כבר עכשיו! ואעפ"כ ממשיך לשבת בממשלה, בניגוד לדעת ופס"ד של הרבנים (כולל גם הרבנים שלו) וגדולי ישראל בכל מקום שהם, וממשיך לתת "פתקים" לגוים שהם יהודים, באמרו "אכלתי ואוכל עוד"...

ומה שטוען שאינו יכול לצאת בגלל היותה ממשלת מעבר – הרי בודאי שאם לא ירצה לשבת בממשלה, לא יכריחוהו לישב בה בעל-כרחו! ואדרבה: מוטב שיצא מהממשלה ברצונו, לפני שיפטרו אותו בניגוד לרצונו!...

ובנוגע לטענה שאינו יכול לעזוב את הממשלה בגלל עניני בטחון – הנה לכל לראש, אי אפשר לפעול בעניני בטחון ע"י הנהגה שהיא היפך התורה, שרק מזיקה לעניני בטחון. וכמו עד"מ92 שאי אפשר לכבות אש ע"י נפט, דאף שגם נפט הוא נוזל כמו מים, הרי זה לא רק כמו מים מלוכלכים, אלא אדרבה: זהו נוזל שילבה את האש;

ועוד זאת, שאין להם שייכות כלל לעניני בטחון, שהרי אינם יודעים מאומה מהנעשה שם [ובפרט כפי שראו לאחרונה, שאף אחד בכלל לא ידע מהנעשה, חוץ מ3-4 אנשים], וכל ידיעתם אינה אלא ממה שקוראים בעיתון, וכפי שהם בעצמם לא התביישו לטעון זאת בגלוי!

יח. וכיון שנמצאים בחושך הגלות, חושך כפול ומכופל שהולך ומתגבר – עזר הקב"ה שהנסיון בענין הנ"ל יהי' קל יותר, כפי שניתן ללמוד ממאורע שאירע לאחרונה:

ישנו גוי שהי' (לא סתם שר, אלא) ראש הממשלה במדינת אשכנז, ולאחרונה מצא לנכון להתפטר מתפקידו הרם.

[ולהעיר, שלמרות שמדובר אודות ראש-ממשלה במדינה שהיא אומה שפלה, שהרי זה אותו עם שרצחו יהודים באכזריות נוראה כו' – רודפים אחריו ומזמינים וסוחבים אותו למקום שמשמש כזכרון לאותם קדושים וטהורים כו', ורוצים שיחבוש כיפה, ויזיל דמעה על אותם קדושים, ואח"כ כועסים על כך שלא הזיל דמעה...

מי ביקש מכם לרוץ אחריו ולהתחנן בפניו להעניק "מדליא" שתתפרש כהסכמה לכך שאותם קרבנות היו קדושים וטהורים, ואלו שרצחו אותם עשו עוולה נוראה?! – וכי להסכמתו אנו זקוקים?!

גם אם הוא בעצמו מחסידי אומות העולם, הרי הוא בא-כחו של אותו עם, ומדוע רודפים אחריו, בה בשעה שיודעים שאביו או דודו, קרובו וכו', רצחו את אותם קדושים וטהורים, ואעפ"כ, לא מתביישים לרדוף אחריו וכו'].

ובכן: הגוי הנ"ל הי' יכול להתפטר מתפקידו, ואילו הם אינם יכולים לרדת מהכסאות שלהם!

והגע עצמך:

מדובר אודות מדינה שגדולה הרבה יותר מאשר ארץ ישראל, שהרי "אתם המעט מכל העמים"93,

– מעט בכמות, והרי הם מסתכלים רק על הכמות, ולא על האיכות, שהרי אם היו מתחשבים עם האיכות, היו כבר מזמן עוזבים את כסאותיהם –

כך, שפלוני הוא "שר" רק על שלש וחצי מליון אנשים (יחד עם הערבים...), ו"שר" שאין לו דעה בנוגע להנהגה כו', ואילו במאורע הנ"ל מדובר אודות ראש ממשלה שיש לו שליטה על כל עניני המדינה, ומדינה גדולה שמספר תושבי' גדול פי 15 או 20 פעמים.

ואעפ"כ, הגוי הנ"ל הי' לו התוקף שלא התבייש להודות על ענין מסויים שבגללו התפטר מתפקידו הרם, ואילו הם אינם יכולים לפעול זאת בעצמם!

יט. (ובסיום הענין אמר:)

בכלל94 – ובפרט בקשר להמצב באה"ק ת"ו, צריכים כעת להשתדל בכל עוז לבטל את הגזירה האיומה ד"מיהו יהודי", וגם לחזק את כל המבצעים דלקמן; נוסף על העיקר שהמדובר בקיום מצוות כלליות של הקב"ה, הרי לכאו"א מהן – כמבואר בתוה"ק תורת חיים (הוראה בחיים) – סגולה מיוחדת בתור שמירה והגנה.

ואין הכוונה אשר בגלל הגזירה ד"מיהו יהודי" או בגלל החסרון במצוות דמבצעים אלו, באו המאורעות כו' ל"ע ול"ע, כי אם שזהו עד"מ כפי שנהוג בצבא ענין עיקרי – שכשהולכים אנשי הצבא לחזית לובשים כובע של מתכת ("העלמעט") בראשם להגן עליהם מחצי ("בולעט'ס") האויבים; הנה באם בא אחד ולקח את הכובע מהאיש צבא (או לא הניח לו ללבוש הכובע), ולאחר זמן, ואפילו זמן רב, ירה האויב "בולעט" וכיוון בראשו של החיל ופצעו או כו' – פשוט שהסיבה לפציעתו או כו' של האיש צבא היא – יריית האויב, אבל באם האיש צבא הי' לו "העלמעט" על ראשו, לא הי' נפצע, לפי שהכובע הי' מגין עליו. ולכן: זה שהוא מונע מהאיש צבא לבישת הכובע מתכת, גם הוא נאשם בפציעתו או כו' של האיש צבא – על שמנע את הגנתו של האיש צבא.

וכן הוא בנדו"ד, שישנן סיבות להמאורעות שאירעו, ובלשון הרמב"ם95 ח"ו לומר שזהו מצד "מנהג העולם (או) נקרה נקרית", ובודאי ובודאי שהמחבלים מושחתים ושונאי ישראל וכו', וסופם כפרעה וחילו וכו';

אלא שמכיון שכניסת המחבלים לערי אה"ק היתה ע"י חסרון בשלימות המחיצות דהגבולים ועשו בהן פרצות וכו', ועד"ז ברוחניות, הגזירה ד"מיהו יהודי" הורסת את המחיצות שבין ישראל לעמים,

– ועד שע"פ החוק ד"מיהו יהודי", באם מחבלים אלו היו באים בגלוי דרך לוד (עם תעודה איזו שתהי') ודורשים שירשמו אותם כ"יהודים", הנה ע"פ חוק אומלל ואיום זה היו ממלאים דרישתם זו96 –

באם לא היתה גזירה זו, והיתה המחיצה חזקה (ברוחניות) בין ישראל לעמים – הרי מחיצה זו היתה מחזקת גם את המחיצה בגשמיות. ולכן, גם לגזירה הנ"ל יש חלק גדול בהמאורעות.

וכמובן ממשל הנ"ל, שבזה שקרה להאיש צבא, נאשם (נוסף על העיקר זה שירה החצים) גם זה שמנע את הגנתו של האיש צבא ע"י שלקח ממנו את הכובע מתכת.

ועד"ז הוא גם בנוגע להמבצעים של המצוות דלקמן97, אשר ודאי שאין שייך לומר ח"ו שהחסרון במבצעים אלו הוא שגרם להמאורעות, אלא שקיומם של מצוות אלו – נוסף על העיקר שצריך לקיימם להיותם מצותיו של הקב"ה – הם גם שומרים ומגינים ומצילים את בנ"י מהאויבים שמסביבם. ואסור ח"ו וח"ו להקל ולזלזל במבצעים אלו, כי עי"ז מונעים ח"ו את הגנתם ושמירתם של בנ"י שליט"א (ואף שבודאי ישמור הקב"ה את בנ"י, ו"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"98 – הרי הסדר בתכסיסי הגנה ומלחמה הוא – שלובשים "כובע מתכת", וע"פ תוה"ק זהו פקו"נ) וכו'.

המבצעים הם:

מבצע תפילין – שעל תפילין (של ראש) דרשו רז"ל99 מש"נ100 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", והיינו שע"י קיום מצות תפילין נופל מורא ופחד על אומות העולם שיראו מבנ"י.

מבצע תורה – שכל או"א מבנ"י ילמד תורה, ככל האפשרי, ועכ"פ רגעים אחדים בכל יום, ו"תורה כו' מגנא ומצלא"101, ומכיון ש"אין שכחה לפני כסא כבודך"102, היינו שבבחי' שלמעלה מהכסא אין שייך שכחה103, הרי אפילו זה ששכחן הוא – תורתו שלמד קיימת היא לפני כסא הכבוד. ומה טוב שישתדלו לפעול שכאו"א ידע דברי תורה גם בע"פ שיזכרם תמיד, שאז, דברי תורה אלו חקוקים תמיד בזכרונו, וכמבואר בלקו"ת104 ד"ה והדרת.

מבצע מזוזה – שמצות מזוזה שומרת לא רק על הבית (שבו נקבעה המזוזה), וכהר"ת של השם הנכתב על המזוזה: ש-ד-י – "שומר ד.לתות י.שראל"105, אלא גם על האנשים היוצאים מהבית, שהמזוזה שומרת עליהם בצאתם מן הבית ובבואם, וכמבואר בזהר106 בנוגע למצות מזוזה שעז"נ107 "הוי' ישמר צאתך ובואך (והשמירה היא) מעתה ועד עולם", היינו שהיא פועלת שהאדם יהי' נשמר ע"י הקב"ה בצאתו ובבואו עד עולם.

מבצע צדקה – לעורר על נתינת צדקה, וכן (כמו שדובר כבר כמ"פ108 ) השתדלות שבכל בית יהודי תהי' קופסא של צדקה, שזה מזכיר זכות המצוה109 ומעורר לנתינת צדקה – שצדקה היא שמירה, וכמו שאמרו חז"ל110 : "אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין לידי כו', אזכור אני להם את המצוה שעשית עם העני ומציל אני אותם כו'"111.

מבצע ספרים – להשתדל שבכל בית יהי' ספרי קודש (עכ"פ חומש, תהלים, סידור תפלה וכו')112, שגם זה מוסיף בשמירת הבית ואנשיו.

כל ענינים הנ"ל פועלים השמירה לא רק של יהודי זה שמקיים את המצוות הנ"ל, אלא גם לכל ישראל בכל מקום שהם, גם אלו שעדיין לא קיימו את המצוות [אף שבודאי קיום המצוות של האחד אינו פוטר את השני, ומחוייבים להשתדל שגם השני יקיימם] – כי הרי "כל ישראל ערבים זב"ז"113, ובפרט שכל ישראל אחים הם ואב אחד לכולנה114, לכן קיום מצוות הנ"ל של כל יחיד פועל שמירה עבור כל בנ"י. ובמיוחד ע"פ פס"ד הרמב"ם47 ש"צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו כו' וכן כל העולם115 חציו זכאי וחציו כו', עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה כו'".

* * *

כ. בנוגע להערות אאמו"ר – יש לבאר הטעם שבנוגע לעבודת הלוים יש צורך שהכהנים ישימו ויתקנו אותם איש איש על עבודתו, ולא כמו בנוגע לעבודת הכהנים, שמשימים את עצמם:

כיון שהלוים הוא בחי' גבורות, הרי עבודתם בשיר היא באופן של העלאה מלמטה למעלה116, וכיון שרוצים לצאת ממעמדם ומצבם ולהתעלות למעלה, לא נוגע אצלם כ"כ שלימות המטה באופן מסודר וכו', ולכן יש צורך שהכהנים ישימו אותם – יתקנו אותם.

אבל הכהנים יכולים לעשות זאת בעצמם – להיותם מבחי' החסדים, שענין החסד הוא המשכה למטה116, באופן שהמטה יהי' כתיקונו. וכמודגש גם בכללות הענין דברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך .. הקב"ה הוא הנותן הוא השומר"117, היינו, שנוסף על המשכת הברכה, ישנו גם ענין השמירה שהמשכתה למטה תהי' באופן של קיום.

כא. בנוגע למשנה בפרקי אבות – "אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו'":

רבי יוסי בן קיסמא הי' במעמד ומצב שכל ענינו אינו אלא תורה, ובלשון הכתוב118 : "יושב אהלים", אהלו של שם ואהלו של עבר119, שרומז על תושב"כ ותושבע"פ: שם מורה על תושב"כ, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה120, ועבר מורה על תושבע"פ, כי עבר הוא מלשון עובר, שמורה על ההמשכה למטה כו' (כמבואר בלקו"ת121 ואוה"ת122 ).

וזהו שמדייק רבי יוסי בן קיסמא: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו'", כיון שבדרך כלל הי' יושב בישיבה, ואילו ההליכה בדרך היתה רק באופן של "פעם אחת".

ומדייק "הייתי מהלך בדרך" – אף שהי' יכול לומר "הייתי בדרך", וממילא מובן שהי' הולך כו' – לבאר טעם הליכתו בדרך פעם אחת, אף שבדרך כלל הי' יושב בישיבה, שזהו כדי לבוא לדרגת "מהלך", שבשביל זה לא די בלימוד התורה בלבד, אלא מפעם לפעם צ"ל גם ענין ההליכה בדרך כו' (וע"ד המבואר בהמשך תרס"ו123 המשל מבן המלך שאביו המלך שלחו בדרך כדי לגלות מעלותיו וכשרונותיו כו').

כב. וממשיך, "ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום":

לכאורה אינו מובן: מדוע לא הקדים רבי יוסי בן קיסמא ליתן שלום לאותו אדם124, אלא רק לאחרי שאותו אדם נתן לו שלום אזי החזיר לו שלום?!

והביאור בזה:

כיון שרבי יוסי בן קיסמא עסק בלהט ("זיך געקאָכט") בלימוד התורה, הרי מובן שגם בלכתו בדרך לא הפסיק ח"ו מלימוד התורה, וכפי ששנינו125 "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו כו'".

ועפ"ז מובן מדוע לא הקדים ליתן שלום לאותו אדם – כיון שהי' עסוק בלימוד התורה; ורק לאחרי ש"פגע בי אדם אחד ונתן לי שלום", אזי "החזרתי לו שלום", שהרי "אם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן", משום "גזלת העני"126 (שאין לו כלום לגזול ממנו, אלא שלא להשיב על שלומו)127.

כג. ועפ"ז מובן גם המשך הסיפור, "אמר לי רבי מאיזה מקום אתה וכו'":

לכאורה אינו מובן: מדוע שאל אותו אדם "מאיזה מקום אתה" – עוד לפני ששאל אותו בכלל מי הוא?

והביאור בזה – שבראותו שהוא עסוק בלימודו עד שאינו מפסיק ליתן שלום (אלא רק לאחרי שנתן לו שלום, אזי הוצרך להחזיר לו שלום), הבין שהוא תלמיד חכם, ולכן לא הוצרך לשאול מי הוא;

ורק שאל: "רבי מאיזה מקום אתה" – כדי לידע אם יש אפשרות להציע לו שיבוא למקומו, כי, אם הוא החכם היחיד בעירו, הרי מלכתחילה אין קס"ד להציע לו לעזוב את עירו ולבוא לעיר אחרת, ד"מאי חזית דדמא דידך כו'"128, כלומר, במה גדלה חשיבותם של אנשי העיר של אותו אדם יותר מאנשי העיר שבה דר רבי יוסי בן קיסמא עכשיו, שיעזוב אותם וילך להתעסק עם אנשי עיר אחרת!

ורק כשאמר רבי יוסי בן קיסמא "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני", כך, שיש בעירו כו"כ חכמים שיכולים לעסוק עם אנשי העיר – הציע לו אותו אדם "רצונך שתדור עמנו במקומנו".

והסיבה שאותו אדם חשב שיתכן שרבי יוסי בן קיסמא ירצה בכך – לכל לראש, לפי שפגע בו מהלך בדרך, היינו, שיצא מעירו, וכנראה מחפש דבר שאין לו בעירו; ומזה שהחזיר לו שלום, מוכח שהוא אדם שחשוב אצלו גם היחס שבין אדם לחבירו, ולכן יתכן שיסכים לדור "עמנו במקומנו", כדי להשפיע ולפעול על אנשי העיר כו'.

והוסיף לומר לו שלא יצטרך לדאוג לפרנסה כו', כיון ש"אני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות".

כד. ועל זה אמר לו רבי יוסי בן קיסמא, "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה":

לכאורה אינו מובן מה שאומר "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם" – בה בשעה שזה עתה שנינו129 ש"תלמידיו של בלעם הרשע .. נפש רחבה", כפי שלמדים מדברי בלעם "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב וגו'"130, ועאכו"כ "כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם", שזהו הרבה יותר מאשר "מלוא ביתו"!

ויובן בהקדים – שכאשר רבי יוסי בן קיסמא מדבר אודות "כסף וזהב", כוונתו לכסף וזהב כפי שהם בעולמו., היינו, כסף וזהב שמשתמשים בהם לעניני קדושה, ע"ד מארז"ל131 שלא נברא זהב אלא בשביל ביהמ"ק.

אלא שבעבודה דקדושה גופא יש ב' קוין: הקו דלימוד התורה, ששייך למארי תורה, יושבי אוהל, עובדי ה' בנשמתם132, והקו של עבודה בבירור הענינים הגשמיים שבעולם, כסף וזהב, ששייך למארי עובדין טבין, עובדי ה' בגופם132.

ועל זה אומר רבי יוסי בן קיסמא, שלמרות המעלה שיש בכסף וזהב הנ"ל, ועד לתכלית השלימות שבזה, שזהו הדיוק "כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם" – "איני דר אלא במקום תורה", כיון שקו העבודה שלו הוא בלימוד התורה, "תורתו אומנתו"133.

כה. ומביא ראי' לדבר, "וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל, טוב134 לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף":

כאן נאמר רק "מאלפי זהב וכסף", ולא "מכל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם", כי, דוד המלך הוא "נעים זמירות ישראל"135, שמדבר בשם כל ישראל, ולכן אינו יכול לומר – בשם כל ישראל – טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב שבעולם, כיון שבישראל יש לא רק מארי תורה, אלא גם מארי עובדין טבין, שגם הם קובעים עתים ללימוד התורה, אבל עיקר עבודתם היא בכסף וזהב כו', ולכן אומר רק "טוב לי גו' מאלפי זהב וכסף".

ומטעם זה לא מסתפק רבי יוסי בן קיסמא (שאומר "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה") בראי' מדברי דוד המלך "טוב לי תורת פיך (רק) מאלפי זהב וכסף" (אבל עדיין לא מכל כסף וזהב שבעולם), ומוסיף, "ואומר136 לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות":

בפסוק זה מדובר אודות כל כסף וזהב שבעולם, ועל זה אומר "לי הכסף ולי הזהב".

אך לכאורה אינו מובן: מהו החידוש בזה ש"לי הכסף ולי הזהב" – הרי כל העולם הוא שלו?!

ויובן מהמשך וסיום הכתוב – "נאום הוי' צבאות":

החילוק בין ב' השמות הוי' וצבאות הוא – ששם צבאות, "אות הוא בצבא דילי'"137 (עולמות בי"ע), שמורה על הקב"ה כפי שנמצא במצב של מלחמה כו', קאי על דרגת האלקות ששייכת לעולם; ואילו שם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד138 (למעלה מהזמן), וגם ע"פ נגלה הרי זה שם המפורש, שם העצם וכו'139 – קאי על דרגת האלקות שלמעלה מהעולם.

ו"נאום", שהו"ע האמירה, קאי על תורה, שהרי על לימוד התורה נאמר140 "תען לשוני אמרתך", "שהתורה היא אמרתך, אלא שלשוני תען אחר האומר .. כעונה אחר האומר"141.

ומזה מובן שהתורה היא העיקר, ולמעלה מכל כסף וזהב שבעולם, ולכן, "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה".

כו. המשך הביאור בפרקי אבות דש"פ בהו"ב בענין מחלוקת לשם שמים – נכלל בשיחת ש"פ בהו"ב סכ"ו ואילך142.

כז. המשך הביאור בנוגע לפרשת ערכין שנאמרה לאחרי הפסוק143 "אלה החוקים גו' אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל גו'"144, כיון שהענין דערכין שייך גם אצל נכרים – נכלל בשיחת ש"פ בהו"ב סכ"ד145.

ומענין זה יש ללמוד הוראה בנוגע להמדובר אודות גיור כהלכה:

ישנם הטוענים, שהדיבור אודות גיור כהלכה דוקא, יכול לעורר שנאה מצד הגויים כו'.

אבל האמת היא שאין בזה משום פגיעה בכבודו של הגוי כו', וכפי שרואים בפרשת ערכין, שזהו ענין ששייך גם אצל גוי, וגם בנוגע אליו נאמר146 "והעריך אותו הכהן", שבשביל זה צריך להניח את עבודתו בביהמ"ק ולצאת להתעסק עמו כו'; וגם על דין זה נאמר147 "אלה המצוות אשר צוה ה' גו' בהר סיני", כיון שכללות ענין המצוות שייך גם לגויים, שנצטוו בשבע מצוות בני נח, וצריכים לקיימם "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה כו'"148.

אלא שאעפ"כ ישנו הענין ש"בנו בחרת מכל עם ולשון"149, שקאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"150 ; והקב"ה אומר לבנ"י151 : "והייתם לי סגולה מכל העמים", ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, "כי לי כל הארץ", ש"לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה"152, ע"י שבעים אומות העולם, שענינם (כמובן ממ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות153 ) לסייע לבנ"י להיות "ממלכת כהנים"89.

וכיון שכן, הרי מובן שכל עניני "פּאָליטיק" של העולם אינם נוגעים לבנ"י, ומתוך מנוחה יכולים וצריכים להתעסק בעניניהם, עניני תורה וקדושה,

כולל ובמיוחד – בנוגע לעניני המבצעים תורה וכו' עד לענין הצדקה ש"מקרבת את הגאולה"154, היינו, שעד כמה שהגאולה היא קרובה, מקרבת אותה הצדקה עוד יותר,

– כמדובר כמ"פ שבכל בית יהודי צריכה להיות קופת צדקה, ובכך אומר יהודי להקב"ה: ראה את קופת הצדקה שמזכירה שצריך לזרז את הגאולה... –

ע"י משיח צדקנו, שילחם מלחמות ה' וינצח, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל155, בקרוב ממש.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].