בס"ד. שיחת* יום א' פ' בהר-בחוקותי, כ"ף אייר, ה'תשל"ד
– בכינוס הי"ט של אגודת נשי ובנות חב"ד –
בלתי מוגה
א. לכל לראש – ע"פ הוראת רבינו הזקן1 – צריך להסתכל מ"ש בתורה בפרשה שהתחילו לקרוא וללמוד ביום זה, שבו מתחיל שבוע חדש, ומתחילה פרשה חדשה בתורה.
ולהעיר, שע"פ ביאור התורה – הסדר הוא להיפך: כיון שמתחילה פרשה חדשה בתורה, לכן משתנה גם השבוע, שהרי העולם תלוי בתורה2, ולא להיפך ח"ו,
ולכן, כשמתנהגים ע"פ מ"ש בתורה, אזי נעשים בעלי-בתים בעולם, כלומר – במילים אחרות – שהקב"ה נותן ברכותיו שהעולם לא יפריע ח"ו ליהודי, איש או אשה, ילדים או מבוגרים, לחיות חיים רגועים יהודיים, ואדרבה: העולם עם כל עניניו מסייעים ביהדות, ובעיקר – הצלחה בחיי משפחה יהודיים, שתלוי בעיקר באשה.
ב. תוכן התחלת הפרשה שהתחילו לקרוא וללמוד בשבוע זה, פרשת בהר-בחוקותי,
– שלפעמים (כבקביעות שנה זו) קורין באותו שבוע שתי פרשיות, ששתיהן יחד נחלקות לשבעה חלקים, ולכל חלק יש התחלה, אשר, כפי שרואים בחיים שהתחלת כל דבר מורה איך יהי' ההמשך, כך, שכל חלק הפרשה הולך ונמשך אחר ה"ראש" וההתחלה –
הוא בנוגע למצות השמיטה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני .. דבר אל בני ישראל .. כי תבואו אל הארץ .. ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'"3.
[ובהמשך הפרשה – ברכתו של הקב"ה שיהי' לבנ"י כל המצטרך להם גם בשנה שלא עוסקים בעבודת האדמה, ואדרבה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", "למקצת הששית, מניסן ועד ר"ה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן"4 – עי"ז שישמרו את קדושת שנת השביעית, ש"שנת שבתון יהי' לארץ"5 ].
ועל זה שואל רש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני"? ומתרץ: "אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
כלומר: כשם שבנוגע למצות שמיטה נתפרש בתורה שמצוה זו עם כל פרטי' נאמרו "בהר סיני" – למדים מזה בנוגע לכל מצוות התורה, בין אם נתפרש או לא נתפרש שנאמרו "בהר סיני", שגם הם נאמרו בכל פרטיהם בהר סיני, בשעה שהקב"ה נתן למשה רבינו את התורה למסרה לכל בנ"י בזמנו, ולכל בנ"י בכל הדורות ובכל המקומות, ועד שכל אחד מישראל, באיזה מקום וזמן שיהי', יש לו ציווי ישיר לא רק בנוגע לכללות המצוות, אלא גם בנוגע לכל פרטיהם.
ובמילים אחרות: פרשה זו באה ללמדנו אודות התוכן הכללי של התומ"צ, שאע"פ שיכולים לחשוב שציווי הקב"ה הי' רק על כללות המצוה, ואילו הפרטים ניתוספו אח"כ, אם ע"י הקב"ה או ע"י נביאיו, או ע"י החכמים – אומר רש"י, שפסוק זה מלמדנו, שכל פרטי המצוות ועניני היהדות ניתנו כולם מהקב"ה, ולא בזמן מאוחר יותר, שאז יכולים לחשוב שאינם חשובים כ"כ כמו אלו שניתנו בהר סיני, אלא כולם ניתנו בהר סיני.
ג. וכיון6 שכל ענין בתורה מכוון בכל הפרטים, הרי מובן, שהא גופא שלמדים גישה כללית לכל המצוות ממצוה מסויימת, מורה שאין זו סתם מצוה, אלא יש במצוה זו תוכן כללי שישנו בכל המצוות, ולכן יכולים ללמוד ממצוה פרטית זו על כל המצוות, כיון שמלבד היותה מצוה פרטית, הרי היא גם כללית, שיש בה קווים כלליים ותוכן כללי, ששייכים וישנם בכל המצוות.
וצריך להבין, במה נחשבת מצות השמיטה לענין כללי עבור כל המצוות – דלכאורה, בהשקפה ראשונה נראה להיפך:
מצות השמיטה היא רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ, בשאר הארצות, יכולים לעבד את השדות במשך כל שבע השנים. ועוד זאת, שמצוה זו היא רק בנוגע לעבודת האדמה, שזמנה רק ביום, ולא בלילה.
ובהשקפה ראשונה, היו יכולים למצוא מצוה שזמנה הוא במשך כל היום (גם בלילה), ולא רק בארץ ישראל אלא בכל העולם – כך שיש בה קוים כלליים יותר ממצות שמיטה – שממנה ילמדו על כל המצוות.
אבל כיון שהתורה בחרה במצות שמיטה, הרי זה גופא מהוה הוכחה שבמצות שמיטה יש ענין מיוחד שנחוץ למצאו בכל המצוות, ומזה יובן גם שמצוה זו עם כל פרטי' הוצרכה להנתן מהקב"ה עצמו בהר סיני.
מהו איפוא הענין המיוחד של מצות השמיטה – שנוגע לידע בכל המצוות?
היסוד של תומ"צ הוא – בלשון הידוע – ש"תורה זו לא תהי' מוחלפת"8, דכיון שניתנה מהקב"ה שהוא נצחי, הרי גם היא נצחית, ועי"ז שיהודים אוחזים בתורה ומנהלים חייהם ע"פ התורה, נעשים עם נצחי, שאינו מתיירא מכל עניני שינויים, מתגבר עליהם ומתחזק יותר; וכל זה – בה בשעה שעמים רבים גדולים יותר לא היו יכולים לסבול זאת ולא נשאר מהם זכר, מבלי הבט על כך שבזמנים מסויימים היו הגדולים והחזקים מכל העמים, ואילו בנ"י – "אתם המעט מכל העמים"9, היו תמיד מועטים וחלשים במובן הגשמי.
כאשר מסתכלים מה אירע עם המצריים שהיו פעם, שבנ"י היו אצלם עבדים (כפי שסופר זה עתה בהגדה של פסח), ומה אירע עם מלכות בבל, שתחתה היו בנ"י בגלות השני', לאחרי גלות מצרים, ועד"ז מלכות אשור ושאר העמים, שבשעתם היו הגדולים והחזקים בעולם – הנה כאשר נשתנו התנאים בעולם, אזי לא היו יכולים לעמוד בהם, והלכו ונתמעטו עד שנכחדו לגמרי, שהרי מצרים ובבל ואשור עכשיו הם רק אותו מקום שבו היו פעם עמים הנ"ל, אבל הם עצמם אינם אותם עמים, שהושמדו לגמרי.
ואילו עם ישראל – הנה מזמנו של אברהם אבינו עברו עליו כל סוגי השינויים, ואעפ"כ נשאר לעמוד בתור עם נצחי, ובקרוב ממש נלך לקבל פני משיח צדקנו, ואז יווכחו ויכירו גם שאר העמים בצדקת דרכם של בנ"י באחיזתם ביהדות.
ובמה מתבטא ענין היהדות? – בענין המצוות, ולא רק בכללות המצוות, אלא גם בפרטיהן ודקדוקיהן של המצוות (כלשון רש"י).
ולדוגמא: בנוגע למצות שמיטה, שתשבות הארץ בשנה השביעית – לא רק בכללות הענין, שלא לחרוש ולא לזרוע, אלא יש צורך לשמור את כל פרטי הענינים הקשורים עם היציאה לשדה, שכולם נכללים בשמירת קדושת השנה השביעית.
וכמו בשבת – שהרי כשם שהשנה השביעית מובדלת מכל השנים, כך גם יום השבת מובדל מכל הימים, וכפירוש רש"י3: "ושבתה הארץ שבת לה'", "כשם שנאמר בשבת בראשית" – שלא די בהחלטה כללית שזהו יום מיוחד, שלכן צ"ל מובדל בדבר אחד, שנים או שלשה דברים, אלא שמירת השבת צריכה להיות בכל הפרטים, לפי שכולם ניתנו מהקב"ה.
ה. ולכן, היסוד שיוכלו לדעת מדוע צריך תמיד ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואע"פ שמזמן מתן-תורה היו כל שינויי המצבים, אין זה צריך לפגוע בשמירת היהדות בכל הפרטים – יש ללמוד ממצוה שקיומה נמשך במשך שנה שלימה10 :
בחייו הפרטיים של כל אדם מסמלת שנה שלימה דוגמא לכל השינויים האפשריים11, כפי שהדבר מתבטא בששת התקופות והאקלימים שנימנו בכתוב12 : "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף", כך, שבסיום מעגל השנה עוברים את כל השינויים האפשריים; ודוגמתו בחיי האדם, שישנו הזמן שנקרא באופן סמלי ה"אביב" שלו, ואח"כ כשמתבגר בא הזמן שנקרא "סתיו", ועד לזמן ה"חורף" – שינויים שנקבעו ע"י הקב"ה בבריאת כל אדם, גם בנ"י.
אמנם, שינויים אלו אינם פוגעים בזכותם של בנ"י להיות קשורים עם יהדות, באופן שאינו תלוי בשינויי הזמנים בעולם או בחיי האדם.
ולכן נבחרה מצוה כזו שקיומה ושמירתה בשלימותה תלוי בעמידה בתוקף בל ישונה במשך כל מעגל השנה, ללמוד ממנה על כל המצוות – כיון שהיסוד של קיום כל המצוות הוא לידע שאינם משתנים מצד השינויים שישנם בעולם או בחיי האדם, כשם שאין שינוי בשמירת השביתה בשנה השביעית מהרגע הראשון, במשך כל ימי השנה ועד לרגע האחרון של השנה השביעית.
ו. ועוד ענין שבו נתייחדה מצות שביעית10:
ובהקדמה – שבארץ ישראל הי' עיקר הפרנסה מעבודת האדמה, ואח"כ הי' הסדר שהיו מוכרים את התבואה והפירות, ומחליפים אותם עבור שאר הדברים שהוצרכו להם.
וענינה של מצות השביעית – שקשורה לא רק עם שדות, "שדך לא תזרע", אלא גם עם כרמים, "וכרמך לא תזמור"3.
וכללות החילוק בין "שדך" ל"כרמך"13 – שבשדה צומחת תבואה, שהיא דבר הכרחי שבלעדו אי אפשר להתקיים, שהרי אדם לא יכול להתקיים ללא לחם, ואילו בכרם צומחים כל מיני פירות, שכאשר ישנם, הרי זה דבר טוב ומוסיף בבריאות, אבל אין זה דבר המוכרח בהחלט שבלעדו אי אפשר להתקיים; זהו דבר שמוסיף עריבות ותענוג מיוחד בחיים.
ובשניהם בשוה – ישנה המצוה דשמירת שביתת השנה השביעית באותו התוקף.
וענין זה מהוה יסוד כללי בכל המצוות – שקיום מצוה צריך להיות לא רק במדה המוכרחת בהחלט, ללא אפשרות אחרת, אלא כאדם שחפץ ומקווה שיהיו בחייו לא רק דברים המוכרחים בהחלט, אלא גם ענינים של תענוג, וכך גם בנוגע לחיים הפנימיים, עניני יהדות, שצריך לעסוק לא רק במדה המינימלית שאי אפשר בלעדה, אלא להוסיף כהנה וכהנה גם מתוך תענוג.
וכפי שרואים במיוחד בשעה שמגדלים ומחנכים ילדים14 – שלא מסתפקים בכך שנותנים להם ה"מינימום" המוכרח לקיומם, אלא כל אם ואב עושים כל התלוי בהם לתת להם (נוסף על הדברים המוכרחים לקיומם) יותר דברים שמוסיפים תענוג בחיים, תענוג כשר וטוב, כדי שהחיים יהיו במלוא המדה, כפי שאפשר ומבורך ברוח היהדות, ע"פ השולחן-ערוך.
ומזה מובן גם בנוגע לכללות ענין קיום המצוות, שנותנים כח ליהודי ומצפים ממנו שיעשה זאת לא רק באופן ד"שדך", שזהו המינימום, שבלאה"כ לא נתקיימה המצוה, אלא יעשה זאת גם באופן ד"כרמך" – שרואים שמקיים את המצוה מתוך תענוג: הוא לא מחשיב זאת ל"עול", כך, שבלית ברירה מוכרח לעשות זאת, אלא מחשיב זאת לזכות, ומתענג מזה שהקב"ה בחר בו ונתן לו שליחות לשנות את העולם ולפעול שיהי' עולם שחדור ביהדות, שבו מתמלא רצונו של הקב"ה, ע"י כל אחד מישראל שמקיים מצוות בעניני העולם.
וכמו במצות שביעית, שכדי לקיימה צריך שתהי' לו שדה או כרם, ולולי זאת אינו יכול לקיים את המצוה, וכן הוא בכל המצוות, שעיקרן שדוקא בעולם וע"י העולם ממלאים רצונו של הקב"ה, ומראים, שלא זו בלבד שהעולם אינו מהוה מניעה, אלא אדרבה, שפועלים בעולם שעל ידו יהי' ניכר אלקות בעניני העולם, ועד אפילו בארץ כפשוטה.
ז. וזהו ענין שלישי שגם הוא יסוד בכל המצוות:
רצונו של הקב"ה שיהודי יקיים מצוות – לא רק בענינים השייכים לשכל שבראש או לרגש שבלב, מבלי הבט מה נעשה עם חלקי הגוף הפשוטים כמו הרגלים, אלא מצפים מיהודי להיות יהודי שלם, היינו, שהראש והלב וכל האברים, עד לאצבע הקטנה שברגל, יהיו חדורים ביהדות.
והרי דוגמת הרגל שבגוף – היא הארץ, שהיא הדרגא היותר תחתונה, למטה מאילנות, ולמטה מבעלי-חיים שמתהלכים על הארץ, ובודאי למטה מאדם שהוא בעל-שכל.
ועל זה מורה מצות השביעית – שמילוי רצונו של הקב"ה הוא דוקא בדומם, שאין בו חיות, שזוהי הארץ, ודוקא על ידה מתקיימת מצוה שהיא גם יסוד שממנה למדים בנוגע לכל המצוות.
ועד"ז גם בנוגע לענין הזמן:
בזמן שביהמ"ק הי' קיים ראו אלקות ונסים בגלוי בביהמ"ק, ולא הי' ניכר כ"כ ה"ארציות" וה"העלם" שבעולם, כיון שמביהמ"ק היתה אורה יוצאת לכל העולם15. אבל משחרב ביהמ"ק והגיע זמן הגלות, שנקרא בשם "חושך", אזי לא רואים את הרוחניות והחיות הפנימית של עניני העולם, אלא רק את הגשמיות והארציות שבהם.
וא"כ, יכול יהודי להתיירא ולומר: הן אמת אילו ביהמ"ק הי' בשלימותו, או בנוגע לחיי היום-יום, כשעומדים ביום השבת, או כשנמצאים במוסד חינוך או בית הכנסת, מקום שמתפללים או לומדים תורה, שהם ענינים שמיימים וטהורים – אזי יכולים למלא את שליחותו של הקב"ה; אבל כשיוצאים לרחוב ונפגשים עם אינם-יהודים ועם עניני ארציות – איך יכולים להיות שם שליח של הקב"ה לקיים מצוותיו?
ועל זה בא הלימוד ממצות שביעית – שהיסוד שעלי' בנוי' המצוה כולה לכל פרטי' הוא דוקא עם ארץ, ענינים ארציים ומלאכות פשוטות.
מצוה זו מתבטאת לא בלימוד תורה ועשיית דברים נעלים נוספים, כי אם בהימנעות מחרישה וזריעה ושאר מלאכות פשוטות כיו"ב, שאינם דורשות זיכוך מיוחד והעמקה מיוחדת, ודוקא בזה נתלבש רצונו של הקב"ה, עי"ז שיהודי מראה שהוא שליח של הקב"ה שממלא שליחותו בענינים תחתונים וארציים.
ומזה למדים רעיון יסודי בכללות ענין התומ"צ והיהדות:
דוקא כפי שיהודי הוא במעמד ומצב של נשמה בגוף, וכפי שנברא ע"י הקב"ה באופן שזקוק לאכילה ושתי' ושאר צרכי הגוף – אזי יכול להיות יהודי חי ולהתנהג בדרך היהדות כדבעי. ועד"ז דוקא כשנמצא בעולם שבדרך כלל אינו מואר, ובפרט משחרב ביהמ"ק ובחוץ-לארץ – הנה לא זו בלבד שאין לו להתיירא כיצד יוכל לשנות את הארציות שדרכה יקיים מצוותיו של הקב"ה, אלא אדרבה: רצונו של הקב"ה שדוקא בענינים ארציים יקיימו מצוה זו, וממנה ילמדו על כל שאר המצוות.
וכיון שהקב"ה דורש זאת מיהודי, הרי מובן שבודאי נותן לו כחות ואפשרויות שאם רק ירצה יוכל למלא את שליחותו של הקב"ה, ולעשות זאת ולהוסיף בזה מתוך בריאות, שמחה ובטוב לבב, כך, שאינו עושה זאת כמי שמוטל עליו עול, אלא עושה זאת מתוך תענוג, ומודה להקב"ה על זה – שזהו תוכן אמירת הברכה קודם המצוה, שמודה להקב"ה ששלחו לעולם ונתן לו שליחות לפעול בארציות ענין של קדושה ומנוחה, "שבת לה'", שיהי' ניכר שזהו עולמו של הקב"ה – שהרי אין לתאר אושר גדול יותר מזה שאפילו מלך בשר ודם, בוחר א' מנתיניו הפשוטים ואומר לו שממנה אותו בתור שליח אישי למסור שליחותו בכל קצוי המדינה!
ח. אמנם, כיון שהתורה דורשת לחקור ולדרוש גם בשכל, ולעשות כל התלוי בו להבין ענין היהדות, תורה ומצוות – שהרי אע"פ שצריך לקיים גם אם אינו מבין, מ"מ, רצונו של הקב"ה שיעבדוהו גם עם השכל כו' – הנה מצד השכל נשאלת השאלה: איך יכול יהודי לקיים את רצונו של הקב"ה בחוץ-לארץ, בחשכת הגלות, ובענינים ארציים – לא באופן שעושים מה"ארץ" שמים, אלא באופן שנשארת "ארץ", "שדך" ו"כרמך", ושם מתמלא רצונו של הקב"ה?!
וגם ביאור ענין זה למדים ממצות שביעית – שהקב"ה אומר שטעם קיום מצות שביעית בארץ-ישראל הוא: "כי16 לי הארץ"!
ומזה מובן איך יכולים לקיים רצונו של הקב"ה בארצות-הברית, בזמן הגלות, זמן שיש בו קשיים שונים, בה בשעה שנמצאים במספר מועט לגבי העמים שמסביב, עם כל קשיי החיים שמקשים על שמירת שבת ויום-טוב, או על חינוך ילדים באופן שיקדישו עיקר זמנם ללימוד התורה, מבלי לחשוב מה יהי' אח"כ עם פרנסה, האם תהי' להם מזה "קריירה" או לא – כיון שישנו המענה "כי לי הארץ":
הקב"ה הוא בעה"ב בארצות-הברית כשם שהוא בעה"ב בכל קצוות העולם; החילוק הוא רק שיש פינה בעולם שבה צוה הקב"ה לקיים את המצוה בפועל – להשבית את עבודת האדמה בארץ ישראל, אבל הוא אמר שממצוה זו למדים על כל המצוות, שכשם שבארץ ישראל מקיימים מצות שביעית, שבה בחר לקיים מצוה זו, וביכלתו לבחור בה "כי לי הארץ", הנה מזה למדים שבכל מקום שנמצא דבר ששייך להקב"ה, יכולים לקיים בו רצונו של הקב"ה.
והרי כל אחד מבין, שבכל פינה שבעולם, בארץ ישראל או חוצה לארץ, בזמן שביהמ"ק בשלימותו או בזמן הגלות – החילוק הוא רק אם זה יותר מואר או לא כ"כ מואר, אבל בעה"ב הוא אותו בעה"ב!
והרי זה כמו בעלותו של אדם, להבדיל, על בית, שאין נפק"מ אם זה ביום או בלילה, אם הוא ער או אפילו ישן; וגם כשחשוך ולא רואים את השלט שהבית שייך לפלוני, אין זה משנה את המציאות לאמיתתה, שהבית הוא בבעלותו הבלעדית.
ועד"ז גם בנוגע לכללות העולם – שאע"פ שחשוך ולא רואים בעיני בשר אלקות בעולם, אין זה משנה את המציאות לאמיתתה, שכיון שבזמן שביהמ"ק הי' קיים ראו זאת, ומשה רבינו בהר סיני מסר זאת לכל בנ"י בכל הדורות, ומובן גם בשכל שהקב"ה הוא בעה"ב של כל פינה בארץ וכל דבר שנמצא בה – הרי מובן בשכל הפשוט שביכלתו של הקב"ה למלא רצונו בכל דבר בכל פינה שבארץ, עי"ז שבחר בכל אחת מכם ובכל אחד מאתנו להיות שלוחים למלא שליחות זו ולקיים מצוות אלו, בנתנו לכל אחד ואחת מאתנו את הכחות לעשות זאת, וכאמור, בשמחה ובטוב לבב.
*
ט. אחת התוצאות שהיו משמירת שנת השביעית (נוסף על העיקר, שעי"ז קיימו מצוותו של הקב"ה) – איתא בספרים17, שכיון שהי' זמן פנוי, בגלל שלא הוצרכו לעסוק בחרישה וזריעה וקצירת התבואה וכיו"ב, הקדישו את הזמן הפנוי ללימוד התורה, כך, שבשנה השביעית הי' לימוד התורה ועניני יהדות בכלל במדה גדולה הרבה יותר מאשר בשש השנים שלפנ"ז.
ולכן, מיד לאחרי השנה השביעית שבה למדו תורה במדה גדולה יותר – היתה השנה השמינית שנת הקהל, שמיד בתחילתה היו כל בנ"י מתקבצים לביהמ"ק, והמלך – שהי' אז אצל בנ"י – הי' קורא לפניהם פרשיות מהתורה שבהן מדובר אודות חיזוק היהדות, לימוד התורה וקיום המצוות18.
וענין מיוחד במצוה זו לגבי כל שאר המצוות – שזוהי המצוה וההזדמנות היחידה שהוצרכו להביא לביהמ"ק לקריאת ושמיעת פרשיות התורה גם את ה"טף"19, ילדים קטנים; תינוק שזה עתה נולד, ילד או ילדה, הוצרכו מיד לקחתו ולהביאו להיות נוכח בביהמ"ק עם כל ישראל, יחד עם הכהן גדול וסנהדרין הגדולה, בשעה שמלך ישראל קורא בתורה פרשיות שבהם מדובר אודות חיזוק היהדות, תורה ומצוות.
ומזה מובן שיש שליחות מיוחדת לנשי ישראל בקשר ובהמשך למצות שביעית:
הבאת ילדים קטנים לביהמ"ק – מוטלת לגמרי על כתפי האמהות, כיון שילד קטן זקוק לאמו, שהיא יודעת כיצד לטפל בו, מה הוא רוצה ומה הוא צריך, וכאשר הילד נמצא יחד עם אמו, אזי הוא מאושר.
ובכן: נוסף לכך שבמצות הקהל הוצרכו לבוא לקריאת התורה האנשים יחד עם הנשים, היתה שליחות מיוחדת לאמהות, להביא עמהן גם את ה"טף", כדי שיספגו גם הם – אף שעדיין אינם מבינים בשכלם – את הקדושה שהיתה בביהמ"ק בשמיעת הפרשיות שקרא המלך.
י. וכשם שנתבאר לעיל שמצות שביעית היא מצוה כללית שממנה למדים בנוגע לכל המצוות, כך גם במצות הקהל שבאה מיד לאחרי שביעית – שממנה למדים על כל המצוות שיש לנשים זכות מיוחדת ושליחות מיוחדת מהקב"ה:
נוסף לכך שהן בעצמן מתנהגות כרצון הקב"ה ומנהלות את בתיהן בדרך היהדות במלוא המדה, הנה בשעה שזה עתה (לפני שני', דקה, יום או חודש) נולד ילד יהודי, שאז יכולים לחשוב: מהו הצורך לבלבל אותו, ומה שייך אליו החילוק אם זה ביהמ"ק או ענין של יהדות או שזה כמו אצל כל העמים?! – מלמדת אותנו השנה השביעית, שמיד לאחרי' באה מצות הקהל, שמוטל חיוב על כל אם [ועד"ז בנוגע לכל אלו שמתכוננות שהקב"ה יברך אותן בילדים לאחרי החתונה, וגם הן תלכנה בדרך זו] להביא לביהמ"ק תינוק שזה עתה נולד, וכמו"כ בשעה שצריכה להרדימו עם שיר-ערש, אזי בוחרת להשמיע לו תיבות הקשורות עם תורה ויהדות20, אע"פ שלהיותו בן יום אחד או ימים אחדים בלבד, יכולים לחשוב שאינו מבין ולמאי נפק"מ באיזה אופן ירדימו אותו.
ועי"ז מניחים את ה"יסוד" לגידול ילדים באופן ש"ישמעו .. (ו)ילמדו .. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"19, שיגדלו להיות יהודים בריאים (ובדרך ממילא גם אנשים בריאים), שכולם ביחד מעמידים ובונים את עם ישראל.
*
יא. ויש בזה גם ענין ששייך במיוחד לימים אלו:
ובהקדמה – שיש שני זמנים שבהם בולט בגלוי אפילו לעיני בשר החילוק והמעבר מהשנה השביעית לשנה השמינית שלאחרי': (א) בגמר השנה השביעית (כשיכולים כבר להתכונן לעבד את השדות) – שאז היתה מצות הקהל, (ב) בסיומה של השנה השמינית, כשעדיין יש צורך בתוספת הברכה של השנה הששית (בשכר קיום מצות שביעית) – "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית .. לשלש השנים"4.
וזוהי השייכות המיוחדת לימים אלו – שהרי גמר צמיחת וקצירת התבואה שממנה עושים לחם לאדם, קציר חיטים, הוא בזמן חג השבועות21, ונמצא, שבימי הספירה עד חג השבועות, נמשכת עדיין השראת הרוח של השנה השביעית, שבה מודגש שהקב"ה הוא בעה"ב גם על הארץ.
לאחרי שבועות מתחיל הסדר של אכילת התבואה שזרעו בשנה השמינית; אבל עד שבועות אוכלים מהתבואה שנזרעה בשנה הששית ובה צוה ה' את ברכתו שתספיק "לשלש השנים": לשנה השישית, לשנה השביעית ועד לחג השבועות של השנה השמינית.
ומזה לומד יהודי ענין כללי גם בנוגע לכל המצוות – שבשעה שמקיים מצוה, הנה לא זו בלבד שיש לו את שכר המצוה בשעה שמקיימה, אלא המצוה ממשיכה את ברכתו של הקב"ה בכל המצטרך [וכאמור לעיל – לא רק המינימום ההכרחי, תבואה, אלא גם פירות הכרם, כדי שתהי' גם עריבות ותענוג, באופן המותר ע"פ שו"ע] גם על הזמן שלפנ"ז ושלאח"ז, עד שיתחיל לקבל את צרכיו בדרך הטבע.
יב. וכיון שזהו ענין כללי שנלמד ממצות שביעית על כל המצוות, לכן, גם סיום הפרשה שקורין בשבוע זה הוא: "אלה המצוות וגו'"22, שקאי על כל המצוות.
וענין זה קשור עם מצות שביעית שבהתחלת הפרשה – כפי שנתבארו לעיל (ס"ב ואילך) הקוים הכלליים שיש למצות שביעית עם כל המצוות, שהם רעיונות-יסוד בקיום היהדות, אשר, מבלי הבט על השינויים שבמשך השנה, הנה במשך כל מעגל השנה יש אצל כל יהודי כל התוקף וה"שטורעם" של בית יהודי, אם ובת יהודי', בעל יהודי, וילדים יהודים,
ומבלי הבט על החילוקים בזמני השנה, אם זה היום הכי קדוש בשנה, יום הכיפורים, או יום חול באמצע השנה – עומד יהודי בכל התוקף בתור שליח של הקב"ה למלא שליחותו בעולם.
*
יג. השי"ת יצליח כל אחת מכן וכולכן ביחד (ועל ידכן תגיע שליחות זו לכל נשי ובנות ישראל בכל מקום שהן) – שכל אחת תדע ש"לי הארץ", היינו, שהקב"ה הוא בעל-הבית בכל פינות הארץ, ושם העמיד הקב"ה יהודי בתור שלוחו ובנו כדי למלא את השליחות, ולפעול שם אור וחום.
וענין זה יביא גם לכל אחת ומשפחתה המשכת ברכותיו של הקב"ה, הן בנוגע ל"שדך", דברים המוכרחים, והן בנוגע ל"כרמך", דברים שמוסיפים עריבות ותענוג גם בגשמיות בחיים כפשוטם,
ואז – כפתגם רבינו הזקן23 : הקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, ובנ"י עושים מהגשמיות – רוחניות,
ועושים זאת מתוך בריאות נכונה, מצב רוח טוב, מתוך הרחבה בפרנסה טובה,
ומראים דוגמא חי' לבנ"י שנמצאים מסביבם, ואלו שנמצאים מרחוק קצת, ועד ליהודי שנמצא בפנה הכי רחוקה בעולם, שסוכ"ס מגיעים גם לשם, כי, כשיהודי פועל תוספת אור אצלו, בביתו ופינתו, יש לזה השפעה על כל העולם ועל כל בני האדם שנמצאים בעולם.
יד. ויה"ר אשר בעמדנו בימים שבין פסח לשבועות,
– אשר גם בהם מודגש יחודן של הנשים: בפסח – כמאמר חז"ל24 שהיציאה ממצרים היתה "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור", שבהיותן במצרים לא התייראו מפרעה מלך מצרים, והעמידו ילדים שילכו אחר משה רבינו לקבל את התורה, שזהו התפקיד העיקרי שהי' לנשי ישראל באותו הדור, וזהו גם התפקיד העיקרי של נשי ישראל שבדורנו, להכין את עצמן, את הבית ואפילו את הרחוב, לעשות מכל אחד מישראל שלוחו של הקב"ה להאיר את העולם,
ובחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – שאליו הולכים מפסח באמצעות ימי ספה"ע לקבל את התורה – שגם אז היתה שליחות מיוחדת ממשה רבינו לנשי ישראל: "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ורק לאח"ז "ותגיד לבני ישראל", האנשים25 –
יעזור השי"ת לכל אחת במילוי שליחות זו.
ועי"ז שיאירו את העולם ביהדות – יאיר הקב"ה את חשכת הגלות בימי הגלות האחרונים, שבנ"י לא יצטרכו כלל להתיירא מפני אלו שצרים עליהם, הן כאן והן בארץ הקודש, כיון ש"אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"26 ו"נדגול"27, להכריז ולהבהיר בגלוי שאוחזים בהקב"ה, ע"י האחיזה בתורתו ובמצוותיו, ועי"ז תפול אימה ופחד על כל העמים שצרים על בנ"י.
וע"י פעולת האור בימי הגלות האחרונים – נזכה בקרוב להיפטר לגמרי מהגלות, ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה