בס"ד. ש"פ תרומה, פ' שקלים, בדר"ח אדר, ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'1. הנה מ"ש כי תשא, בלשון נוכח ובלשון יחיד, קאי בפשטות על משה, שעל ידו דוקא צ"ל הענין דתשא גו'. וצריך להבין טעם הדבר. ובפרט שמזה גופא שהכתוב מדגיש הציווי דכי תשא למשה דוקא, מוכח, שיש קס"ד שענין זה יכול להעשות ע"י אחר, וא"כ, צריך להבין מהו הטעם שענין זה צ"ל ע"י משה דוקא. גם צריך להבין אומרו כי תשא את ראש בנ"י, ולא כי תשא את בנ"י סתם, שגם אז הי' פירוש הכתוב לשון קבלה, לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם (כפירוש רש"י), וגם הפירוש דתשא מלשון הרמה, ומהו הדיוק כי תשא את ראש דוקא. גם צריך להבין מהו הדיוק שהענין דתשא את ראש בנ"י נעשה ע"י נתינת מחצית השקל דוקא. ובפרט שבהמשך הכתוב2 נאמר עשרים גרה השקל, ואעפ"כ לא נאמר שצריך ליתן עשר גרה, אלא מחצית השקל דוקא.

ב) ויובן בהקדם ענינו של מחצית השקל, שפועל כופר נפשו (כלשון הכתוב), שמזה מובן שהוא ענין כללי. וכמובן גם בפשטות, שנתינת מחצית השקל היתה כדי לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה3, שזהו ענין כללי שכולל את כל הקרבנות של כל השנה, הן הקרבנות התמידיים שבכל יום בבוקר ובערב, והן הקרבנות בימים המיוחדים של השנה כו'. ובעבודת האדם הו"ע האמונה, שהו"ע כללי שלמעלה מהתחלקות, ומקיף את כל עניני האדם, וכאשר הענין הכללי של אמונה הוא כדבעי למהוי, הרי זה משפיע ופועל בכל פרטי כחות האדם, שכללותם הם עשר כחות הנפש, ככל הענינים שמתחלקים לעשר בחי', כמו עשרת הדברות ועשרה מאמרות, כיון שכללות ענין ההתחלקות הוא במספר עשר, בדוגמת עשר ספירות (כמבואר בפרדס בתחלתו4 ). ובפרטיות יותר, יש בע"ס ב' בחינות, ע"ס מלמטלמ"ע וע"ס מלמעלמ"ט (כדאיתא בספר הבהיר5 ), ומ"מ יש רק עשר ספירות, ולא עשרים ספירות, כיון שב' הבחינות הם באותם ספירות, אלא שבזה גופא יש ב' אופנים, מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. וזהו גם הענין דעשרים גרה השקל, כיון שבפרטיות יש ב' בחי' בע"ס, ומ"מ צריך לתת רק עשר גרה, כיון שיש רק ע"ס. וכללות הענין בזה, שצריך להמשיך את ענין האמונה בכל עשר כחות הנפש, ועי"ז נעשה הענין דכופר נפשו, לשון כפרה, כמבואר באגה"ת6 שהיא לשון קינוח, ובלשון הגמרא7 כמו בעי לכפורי ידי' בההוא גברא, וכפי שמסיים בכתוב8 לכפר על נפשותיכם, ועד לשלימות ענין הכפרה9 (וזהו ביאור קישור הדברים בדרושים עה"פ כי תשא את ראש, שמתחילים לבאר ענין האמונה, ומסיימים בביאור כופר נפשו ולכפר על נפשותיכם).

ג) וביאור הענין10, דהנה, בנוגע לעצם ענין האמונה לא שייך ענין של עבודה, לפי שהאמונה קבועה אצל כאו"א מישראל בטבע תולדתו, שהרי ישראל הם מאמינים בני מאמינים11, שזהו ענין שישנו בירושה אצל כל אחד מישראל מאברהם אבינו, ראש אמנה12, ראש למאמינים13, כמ"ש14 והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ומצד זה הוא הטבע של כל איש ישראל שרוצה לקיים כל המצוות כו', כמ"ש הרמב"ם15. אמנם, כדי שלא יהי' ענין של נהמא דכסופא16, נקבעה האמונה באופן שאין לה שייכות אל הכחות הפרטיים, וכמו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא17, דאף שמאמין בהוי', כמובן מזה שרחמנא קריא, מ"מ, אין האמונה פועלת עליו [על כח המעשה שלו] שימנע מלגנוב, ואדרבה, הוא משתמש באמונה לעשות היפך רצון ה', שמתפלל שלא יתפסוהו ויצליח בגנבתו. ולזאת צ"ל העבודה דרעה אמונה18, לרעות את האמונה, כמו מרעה צאן, שיש כבר מציאות הצאן אלא צריך לחזקו ולפרנסו וכו', וכמו"כ צריך לחזק ולפרנס את האמונה שתהי' כדבעי, עד שתפעול גם על הכחות הפנימיים כו'.

והנה כדי לקשר את האמונה עם הכחות הפרטיים, יש אופן שענין זה נעשה ע"י הבנה והשגה, והיינו, שמתבונן שהקב"ה שמאמין בו, אינו באופן דרם על כל גוים גו'19, אלא נמצא כאן למטה, ובאופן השייך לענין פרטי ופעולה פרטית, וכפי שרואה בעצמו שמתפלל לה' בנוגע לענין פרטי, שיעזרהו שיצליח בגנבתו, וכיון שמאמין שהקב"ה יכול לעזור לו בענין פרטי (שלכן מתפלל לה' שיצליח בגנבתו), הרי יכול להתפלל לה' שיזון ויפרנס אותו באופן אחר, ואז לא יצטרך לגנוב, שהרי לאו ברשיעי עסקינן20, ומה שגונב הרי זה רק בגלל שצריך פרנסה, וכמ"ש21 לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, וכיון שמאמין בה', הרי יכול להתנהג כרצונו ית', ולהתפלל לה' שיפרנס אותו. והרי התבוננות זו מובנת גם בשכל של נפש השכלית, ואפילו בשכל של נפש הבהמית. אך ישנו גם אופן נעלה יותר, שעז"נ כי תשא את ראש וגו', והיינו, שגם לאחרי שענין האמונה בא בהבנה והשגה, אין זה מספיק, אלא צ"ל תשא את ראש וגו', שהו"ע ההרמה בהשגה שבה נמשכת האמונה, להעלותה לדרגת האמונה כפי שהיא מצד משה (שאליו נאמר הציווי כי תשא את ראש גו'), רעיא מהימנא22, שהוא רועה ומפרנס אמונה זו כו'.

ד) וכללות הביאור בזה, דהנה, הענין שישראל הם מאמינים בני מאמינים, הוא מצד הירושה שנמשכה מאברהם לזרעו אחריו (כנ"ל). ולמעלה מזה, הו"ע האמונה כפי שהיא מצד משה, שענינו הו"ע התורה, כמ"ש23 זכרו תורת משה עבדי, שנקראת על שמו, לפי שמסר נפשו עלי'24, והיינו, שאמונה זו היא מצד ענין התורה. וזוהי מעלתה על האמונה שבירושה מהאבות, שהיא כמו לפני מ"ת.

והענין בזה, דהנה, אע"פ שגם לפני מ"ת הי' ענין התורה, מ"מ, אין זה כמו שהתורה היא מצד מ"ת, שהרי קודם מ"ת היתה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה25, משא"כ בשעת מ"ת (ע"י משה) נתבטלה הגזירה, החל מירידת העליונים למטה, כמ"ש26 וירד הוי' על הר סיני. וזהו החידוש שמצד מ"ת, שכל העבודות שעשו האבות, הנה ככל שגדלה מעלתם כו', הגיעו רק לשרש הנבראים, ומזה מובן שהיו במדידה והגבלה כו', משא"כ מצד מ"ת נעשים כל הענינים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה. וזהו גם מ"ש הרמב"ם27 שאין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו וכו', אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול וכו', שזהו"ע קיום המצוות מצד דרגא שלמעלה ממדידה והגבלה כו'. ובענין התורה היינו לא רק בחי' התורה כמו שהיא בחי' נובלות חכמה שלמעלה28, נובלות בלבד, אלא כפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד29.

וזהו גם החילוק בין האמונה שמצד אברהם לאמונה שמצד משה, שהאמונה שמצד אברהם היא בבחי' ממכ"ע, ואפילו בבחי' סוכ"ע, שגם היא בחי' ששייכת עדיין לעולמות, ואילו האמונה שמצד משה היא בבחי' אנכי הוי' אלקיך30 שלמעלה מהעולמות לגמרי. והיינו, שהאמונה היא לא רק שכל הקיום דמציאות העולמות הוא מצד החיות האלקי המהוה ומקיים אותו תמיד, וכתורת הבעש"ט31 עה"פ32 לעולם הוי' דברך נצב בשמים [והיינו שיש מציאות של עולמות, אלא שזהו מצד האלקות], שאמונה זו היא בבחי' האלקות שבעולמות, אלא האמונה היא בבחי' האלקות שלמעלה מעולמות, שלגבי דרגא זו הנה אפילו בחי' מקור חיים הוא רק עמך, כמ"ש33 כי עמך מקור חיים, שהוא טפל ובטל אצלך, כיון שהוא זיו והארה בלבד, אבל עצמותו ית', לית מחשבה תפיסא בי' כלל34, אפילו מחה"ק דא"ק (ולמעלה מזה), ואין עוד מלבדו35. והמשכת אמונה זו (ובאופן שזן ומפרנס אותה כו') היא ע"י משה, כי ענינו של משה הוא תורה (כנ"ל), היינו בחי' התורה כפי שמיוחדת עם עצמותו ית' שלמעלה מגדר עולמות, דאורייתא וקב"ה כולא חד. ואמונה זו ממשיך משה בישראל, לפי שישראל – ע"י אורייתא – הם חד עם קוב"ה36.

ה) וזהו כי תשא את ראש בנ"י, דאף שכבר ישנה האמונה [מצד הירושה מהאבות] כפי שבאה גם בהשגה, שזהו"ע ראש בנ"י, מ"מ צ"ל כי תשא (הרמה והגבהה) את ראש בנ"י, שהאמונה תהי' בבחי' נעלית ביותר, כנ"ל בארוכה. ועי"ז באים אח"כ לשלימות דלעתיד לבוא, כמבואר בדרושי וידעת (החל מהדרושים שבלקו"ת37 ) שהענינים שהם עתה באופן של אמונה, יהיו לעת"ל באופן של ידיעה [וכמ"ש38 מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, שבחי' ים, עלמא דאתכסיא, מן המים משיתיהו39, תהי' בבחי' ידיעה], ואילו האמונה תהי' אז בדרגא נעלית יותר, בבחי' שלמעלה מגדר העולמות, בחי' אורייתא וקוב"ה כולא חד.