בחודש השלישי, חמשה עשר בשבט, ה'תשל"ד

בס"ד. יום ה' פ' יתרו, חמשה-עשר בשבט ה'תשל"ד*

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני1, ואיתא בגמרא2 כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם3 החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח. וידוע הדיוק4 מה שנאמר ביום הזה סתם (וצריך ללמוד מגז"ש שהוא ר"ח5 ) ולא נאמר באחד לחודש. והנה ברש"י מפרש דמה שכתוב ביום הזה6 הוא שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו. וצריך להבין, דפירוש ביום הזה כפשוטו הוא שביום הזה קאי על ר"ח סיון, ולהפירוש שיהיו דברי תורה חדשים עליך כו' ביום הזה קאי על כל יום דכל ימות השנה. גם צריך להבין (כהדיוק בכמה דרושים7 ), איך אפשר שיהיו דברי תורה בכל יום כחדשים ועאכו"כ חדשים אחר שכבר ניתנה התורה יותר מג' אלפים שנה. ולכאורה אפשר לבאר זה ע"פ המבואר בהדרושים ד"ה זה8 בפירוש הכתוב9 וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דתיבת לאמר בפסוק זה פירושה הוא שלימוד התורה (כל הדברים האלה) יהי' באופן דלאמר, לחזור הדברים שהקב"ה אומר עכשיו, כמ"ש10 תען לשוני אמרתך, שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר. ולכן מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'11, כי בלימודו התורה עכשיו הקב"ה אומר הדברים האלה עכשיו, באותו האופן ממש כבשעת מתן תורה. וג"ז צריך ביאור, דכיון שדבריו של הקב"ה חיים וקיימים לעד בלי שום שינוי12, מה מיתוסף ומתחדש בזה שאומרם עכשיו (בעת לימוד האדם) עוד פעם13.

ב) ויובן זה בהקדים דאיתא במדרש14, משל למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם15, כשביקש ליתן התורה ביטל הגזירה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר16 וירד הוי' על הר סיני וכתיב17 ואל משה אמר עלה אל הוי'. והנה ידוע שהגילוי אלקות בעולם שהי' בשעת מתן תורה (ירידת העליונים לתחתונים, וירד הוי' על הר סיני) הי' בדרך מלמעלה למטה, היינו שהגילוי הי' מצד ההמשכה מלמעלה והמטה לא הי' כלי לזה18, וענין התחתונים יעלו לעליונים הוא19 שבמתן תורה ניתן הכח שהעבודה דתומ"צ שלאחרי מ"ת תפעול בהעולם שיהי' כלי לאלקות. וכמבואר במק"א20, דזה שע"י קיום המצוות נעשה בירור וזיכוך בהדברים שבעולם שבהם נעשית המצוה, ועד שבכמה ענינים נעשים הם (הדברים שבעולם) חפצא של מצוה, הוא ע"י נתינת כח מיוחדת שניתנה במ"ת. דכיון שהמצוות (רצונו של הקב"ה) והדברים שבעולם (שבהם נעשים המצוות) הם באין ערוך לגמרי, לכן, בכדי שהמצוות יפעלו שינוי בהדברים שבעולם הוא דוקא ע"י ביטול הגזירה והמחיצה שבין העליונים (מצוות) והתחתונים (הדברים שבעולם). ועד"ז הוא בנוגע ללימוד התורה, דזה שע"י לימוד התורה נעשה שינוי (רוממות21 ) בהאדם הלומדה, ועד שהוא מתאחד עם חכמתו של הקב"ה22, הוא ע"י שבמ"ת נעשה ביטול הגזירה והמחיצה שבין חכמתו של הקב"ה (עליונים) ושכל האדם (תחתונים).

ג) והנה במעלה ומטה (עליונים ותחתונים) שני פירושים (ענינים). מעלה ומטה במקום (מקום גשמי או מקום רוחני), וענין זה דמעלה ומטה שרשו הוא מהקו. דבאם היתה ההמשכה מאוא"ס (שלא ע"י הקו) היו כל העולמות בשוה23. ועוד פירוש במעלה ומטה, שכללות ענין ההתחלקות (מעלה ומטה דמקום) נק' בשם מטה, כי מעלה הוא למעלה מהתחלקות. וכידוע24 בפירוש המאמר25 אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, דלמטה מטה הוא האור שבבחינת גבול, שרש הקו (שיש בו בהעלם ההתחלקות דמעלה ומטה, שהם השרש דמעלה ומטה שבעולמות), ולמעלה מעלה הוא אור הבלי גבול, שרש הסובב שלמעלה מהתחלקות. ויש לומר, דזה שבמ"ת נעשה החיבור דמעלה ומטה, הוא בשני הענינים. החיבור דמעלה ומטה שבעולמות (מקום), דבכללות הוא החיבור דאצילות ובי"ע26, וגם החיבור דאור הבל"ג שלמעלה מעולמות עם האור שבערך העולמות, וכידוע27 שענין המצוות (שלאחרי מ"ת) הוא שעל ידם נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי', יחוד סובב וממלא.

ד) והנה ענין זה שבהחיבור דמעלה ומטה שבמ"ת נכלל גם המעלה שלמעלה מהגדר דמעלה ומטה שבעולמות, הוא הן בנוגע להנתינת כח שהיתה במ"ת על העבודה דתומ"צ שלאחרי מ"ת (התחתונים יעלו לעליונים), שע"י עבודת התחתונים יומשך (אור האצילות ו)אור הסובב ועד לאור הבל"ג שלפני הצמצום (השרש דאור הסובב), והן בהחיבור דמעלה ומטה (העליונים ירדו לתחתונים) שהי' בשעת מ"ת גופא. והענין הוא, דהנה ידוע28 שהתורה היא למעלה מזמן ומקום, שלכן כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה29 אף שאינו בזמן ומקום ההקרבה30.

ה) והנה אף שירידת העליונים למטה ועליית התחתונים למעלה הם שני ענינים, ועד שהיו בשני זמנים, דירידת העליונים למטה היתה בשעת מ"ת ועליית התחתונים למעלה היתה לאחרי מ"ת, מ"מ, כיון שירידת העליונים למטה היתה (גם) ההתחלה (והנתינת כח) על עליית התחתונים, וכמרז"ל ואני המתחיל דכ"ז, לכן, היתה הירידה באופן שבשעת מעשה פעלה בהתחתונים. ועפ"ז יש לבאר מה דאיתא31 שהקול דעשרת הדברות הי' נשמע מכל ד' רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה, כי הגילוי דאוא"ס שלמעלה מגדר מקום (למעלה גם מהגדר דמקום כמו שהוא בהקו) שבהקול דעשרת הדברות פעל בהמקום (שבו נשמע הקול) שיהי' למעלה מהמקום32. ולכן, אף שהמקום שבו הי' הקול הי' מקום מסויים, נכללו בו כל הששה קצוות. ויש לומר, שעד"ז הוא בנוגע לזמן, שהזמן שבו ניתנה תורה הי' למעלה מהזמן, ונכלל בו כל המשך הזמן. ויש לומר דזהו מהטעמים על זה שמתן תורה הי' רק פעם אחת ולא יהי' עוד פעם33, כי בהזמן דמ"ת נכלל כל המשך הזמן כולו. ועד"ז הוא בנוגע לר"ח סיון שאז נשלמה ההכנה למ"ת34, שביום זה נכלל כל משך הזמן שלאח"ז. וזהו הקשר דשני הפירושים דביום הזה, שקאי על ראש חודש סיון ושקאי על כל יום, כי בר"ח סיון דשנת מ"ת נכללו כל הימים שלאח"ז.

ו) ועפ"ז יש לבאר ההוספה והחידוש של הדיבור דהקב"ה (אמרתך) בעת לימוד האדם על הדיבור שהי' במתן תורה, כי זה שהדיבור דמ"ת ישנו בכל זמן הוא מצד הלימוד של האדם, וכמשנת"ל (סעיף ה) דזה שהגילוי דמ"ת פעל בהזמן שבו ניתנה תורה שיהי' כלול בו כל המשך הזמן הוא בכדי שהגילוי דמ"ת יהי' ההתחלה והנתינת כח על עליית התחתונים, עבודת האדם. ולכן הדיבור דהקב"ה שבא ע"י לימוד האדם הוא נעלה יותר.

ויש להוסיף, דכמו שביום הזה כפשוטו שקאי על ראש חודש, הוא רק מולד הלבנה, נקודה בלבד, ואח"כ היא הולכת ומתגדלת עד ליום הט"ו שבו קיימא סיהרא באשלימותא35, עד"ז הוא בישראל, שבעת מתן תורה שהי' במדבר סיני, הי' ההתחלה, וע"י העבודה דישראל לאח"ז ולאחרי מתן תורה הם הולכים ומתגדלים, ועד שבימי דוד36 ובימי שלמה הי' קיימא סיהרא באשלימותא35. ועיקר המילוי והשלימות יהי' בדרא דמלכא משיחא, שאז יהי' וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ37, בכל מקום בשוה, ועד לוימלא כבודו את כל הארץ38, מילוי בתכלית השלימות בכל הארץ בשוה.

ז) והנה מבואר בהדרושים39, שהתורה נקראת עוז40 ותושי'41, עוז לנפש האלקית ותושי' לנפש הבהמית. וזה שיש בתורה שני ענינים אלה (אף שנתלבשה בענינים גשמיים) הוא, כי מקור התורה ויסודה הוא באוא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו [וגילוי בחינה זו דתורה הוא כשלימוד התורה של האדם הוא בביטול, כעונה אחר הקורא]. ויש לומר, דשני הענינים דעוז ותושי' הם גם דוגמת שני הענינים דלעיל (סעיף ד) בהחיבור דמעלה ומטה. דזה שהתורה נותנת כח ועוז לנה"א הוא ע"ד ירידת והמשכת התורה למטה, וזה שהתורה מתשת כח הנה"ב הוא ע"ד הנתינת כח דמ"ת על עליית התחתונים. וזה שמקור התורה הוא מאוא"ס ב"ה, שלכן יש בה שני הענינים דעוז ותושי', הוא ע"ד המבואר במק"א42, דזה שהתורה (שהיא למעלה מהעולם) ירדה למטה ופועלת בהמטה, הוא ע"י שנמשך בה מהעצמות, שהוא נושא הפכים.

ח) וזהו43 בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני, מדבר מלשון דיבור, ונק' מדבר בתוספת מ' להורות שהדיבור הוא בביטול כעונה אחר הקורא (כמבואר בארוכה בהדרושים), ועי"ז נעשה סיני שירדה שנאה לאומות העולם44. דכשלימוד התורה הוא בביטול אזי היא נעשית (עוז לנפש האלקית ו)תושי' לנפש הבהמית, דבירדה שנאה לאומות העולם נכללים גם הגוף ונפש הבהמית45. [ולהעיר מתורת הבעש"ט46 עה"פ47 כי תראה חמור שונאך, כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך הוא הגוף, תראה שהוא שונאך, שהוא שונא את הנשמה].

ט) ולאח"ז48 אומר ויסעו מרפידים, רפידים הוא על שם שרפו ידיהם מדברי תורה49, שאינו מנגד לתורה ואדרבא הוא לומד תורה, אלא שהלימוד שלו הוא ברפיון וחלישות, וע"י העבודה דמדבר הוא מסיע את עצמו (גם) מהרפיון והחלישות בדברי תורה ועושה תשובה50 על זה. וממשיך בכתוב (לאחרי שאומר ויסעו מרפידים) ויבואו מדבר סיני גו' נגד ההר, דזה שהי' תחלה ברפידים מביא אותו להתחזק51 בדברי תורה עוד יותר.

י)ו"ד) ויש לומר, דע"י שלומדים בתורה פסוק זה עכשיו, הנתינת כח על ויסעו מרפידים הוא עוד יותר. דבפעם הראשונה, הנתינת כח על ויסעו מרפידים היתה ע"י שבר"ח סיון נשלמה ההכנה למ"ת, ועכשיו, יש גם הנתינת כח ממתן תורה שבשנים שעברו, ומלימוד התורה שלאחרי מתן תורה שעי"ז מיתוסף בענין דמ"ת (כנ"ל סעיף ו). ובפרט שנמצאים ביום הט"ו לחודש שבו קיימא סיהרא באשלימותא, ובזה גופא – בט"ו בשבט, ראש השנה לאילן52, ששייך לארץ טובה ורחבה – ישנה נתינת כח מיוחדת להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות באופן דארץ טובה ורחבה, ועד"ז בנוגע לתשובה (ויסעו מרפידים) שתהי' באופן דארץ טובה ורחבה, היינו תשובה עילאה שהיא בשמחה רבה53, וכשישראל עושין תשובה מיד הן נגאלין54, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל55, שהקב"ה בעצמו56 מביאם לארץ טובה ורחבה כפשוטה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.