בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, יו"ד שבט, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. בנוגע לענין יום הילולא של צדיק – ישנם שני מקורות:

מקור א', ששייך במיוחד להתוועדות זו – המאמר שבעל ההילולא הוציא לאור ליום הסתלקותו, ד"ה באתי לגני אחותי כלה1, שבו מביא את מאמר המדרש2 "לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה", וענין זה (המשכת השכינה למטה) פועלים צדיקים ע"י עבודתם (כפי שממשיך: "ואח"כ עמדו שבעה צדיקים וכו'"), כמ"ש3 "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי'", שמשכינים (היינו ממשיכים) בחי' שוכן עד מרום וקדוש, שיהי' בגילוי למטה.

אמנם, ענין זה נעשה ע"י עבודת הצדיקים בכל יום ויום, דכיון ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"4, הרי ע"י עבודתם בכל יום ממשיכים גילוי אלקות בעוה"ז התחתון; ואין זה החידוש של יום ההילולא.

אך על זה ישנו מקור הב' – המבואר בענין יום ההסתלקות באגה"ק סי' ז"ך וביאורו לרבינו הזקן,

– שבעל ההילולא הוא ממלא מקומו, וכידוע5 בדיוק הלשון "ממלא מקום" (דכיון שזהו לשון בתושבע"פ6, הרי זה בודאי בדיוק), שהוא ממלא את כל המקום של זה שהי' לפניו. וע"פ מ"ש הרמב"ם7 שמקום ברוחניות (שזהו עיקר ענין המקום) הו"ע המעלה ומדריגה, הרי מובן, שנמצא באותה מעלה ומדריגה של זה שממלא את מקומו –

שאז נעשה העלאת מ"ן מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, בחיים חיותו בעלמא דין, שמתעלים בעילוי נפלא עד לשרש ומקור הכי עליון (כמבואר גם בסידור של אדמו"ר האמצעי8 בנוגע לעליות נפלאות ביותר שהיו בהסתלקות של הרשב"י), וכל זה נמשך בגילוי למטה [כמובן מהסתלקות רשב"י ביום ל"ג בעומר שנקרא יום שמחתו (כדאיתא בכתבי האריז"ל9 ), ונעשה יום שמחה למטה (כמבואר בפוסקים10 )], ואדרבה: הגילוי שלאחר ההסתלקות הוא באופן של יתרון לגבי הגילוי בחיים חיותו בעלמא דין, כי, בשעה שהנשמה מלובשת בגוף, הרי אפילו גוף של צדיק (במכ"ש מבחי' הנפש והרוח כו') מגביל את הנשמה (כידוע השיחה11 בנוגע לאברהם אבינו, שמצד הגוף הי' יכול להיות הענין ד"ויצחק גו'"12 ), משא"כ לאחרי ההסתלקות אזי הגילוי הוא ללא הגבלות כלל.

ובבוא יום ההילולא בכל שנה, הנה "הימים האלה נזכרים ונעשים"13, והיינו, שכאשר "נזכרים" כדבעי (וע"ד הפתגם שאמר בעל ההילולא כמ"פ, שלא די בשמיעה סתם, אלא צריך "דערהערן"14 ), אזי "נעשים" עוה"פ כל הענינים והגילויים שהיו בפעם הראשונה, ויתירה מזה: ע"פ הכלל והציווי "מעלין בקודש"15, מובן, שכל ענין שחוזר ונשנה פעם נוספת נעשה בפועל בתוספת עילוי, כך, שביום ההילולא בשנה זו יש תוספת עילוי לגבי שנה שעברה (כשם שבשנה שעברה הי' תוספת עילוי לגבי השנה שלפני', וכן הלאה), ובפרט שבשנה זו חל יום ההילולא בשבת.

ב. וענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, ובפרט מצד הקביעות דיום ההילולא בשבת, שבו נמצאים כל ימי השבוע באופן ד"ויכולו"16, שזוהי תכלית השלימות, הן בנוגע לענין הכליון באופן של העלאה מלמטה למעלה, והן בנוגע לענין התענוג באופן של המשכה מלמעלה למטה:

בפרשת השבוע מסופר אודות היציאה ממצרים באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"17, כפירוש רש"י: "בגבורה גבוהה ומפורסמת".

ובהקדים – שענין זה נאמר בנוגע לכל בנ"י, כולל אלו שברגע שלפנ"ז (בהיותם במצרים) היו במעמד ומצב בלתי-רצוי כל כך עד שהקב"ה הוצרך להוציאם משם באופן ש"לא עיכבן .. כהרף עין"18, כי, אילו היו נשארים שם עוד "הרף עין", אזי היו נשקעים ח"ו בשער הנו"ן של היפך הטהרה והקדושה (כמבואר בכתבי האריז"ל והובא בפי' החיד"א19 ), ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שגם אותם הוציא הקב"ה ממצרים, כמ"ש בפ' בא20 "ויהי בעצם היום הזה (כיון שהגיע הקץ לא עיכבם המקום כהרף עין18) הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים", אלא כהחידוש שבפרשתנו זאת, שגם "בני ישראל (עצמם, מבלי הבט על מעמדם ומצבם) יוצאים ביד רמה".

והענין בזה, שהיציאה ממצרים היא באופן של עילוי גדול ביותר – "גבורה גבוהה", ובאופן שנמשך בגילוי למטה – "מפורסמת", בפירסום ובגלוי בכל העולם.

ויש להוסיף בביאור השייכות ליום ההילולא – ע"פ פירוש התרגום "בריש גלי":

איתא בספרים21 ש"בריש" ר"ת רבי שמעון בן יוחאי. והשייכות לענין היציאה מהגלות ("יוצאים ביד רמה", "בריש גלי") – ע"פ מ"ש בזהר22 (והובא באגה"ק23 ) "בהאי חיבורא דילך .. יפקון בי' מן גלותא כו'".

ובענין זה מוסיפים חסידים24, ש"בריש" הוא גם הר"ת של שמו של בעל ההילולא בצירוף שם אביו, כידוע עד כמה היו קשורים ומאוחדים כו', באופן ש"אחד באחד יגשו"25, באותה נקודה כו'.

ג. ומזה מובן, שכאשר באים ביחד שני הענינים, יום ההילולא ושבת פ' בשלח, אזי ניתוסף תוקף וחיזוק בכל האמור לעיל.

והנקודה העיקרית בזה – שכיון שרועי ישראל "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם"26, נמשכת פעולתו והשפעתו של בעל ההילולא על תלמידיו ("לבניך אלו התלמידים"27 ) וכל ההולכים באורחותיו, להתנהג כמותו, שכאשר פוגשים יהודי פועלים עליו לילך באורחותיו כו'.

ועי"ז פועלים שיהיו "בני ישראל יוצאים ביד רמה", שיוצאים מהגלות, הן מהגלות הפנימי והן מהגלות החיצוני והגשמי, והולכים לקבל פני משיח צדקנו.

ואז יאמרו השירה העשירית28, כמרומז גם בפרשת השבוע29 : "אז ישיר גו'", "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה"30, כאשר יקויים היעוד31 "הקיצו ורננו שוכני עפר", בקרוב ממש.

* * *

ד. האמור לעיל אודות הענין ד"בני ישראל יוצאים ביד רמה", הוא רק פרט אחד מכו"כ ענינים, פרטים ופרטי פרטים שישנם בפרשת השבוע.

וכדי למצוא את הנקודה הכללית של הפרשה – הנה ע"פ הידוע אודות תורת הבעש"ט32 (מיוסד על דברי האריז"ל33 ), שהובאה גם באור תורה להרב המגיד34, ונתבארה ע"י רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה35, ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו'" שמהוה ומחי' ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה, מובן, ששם הפרשה – ובנדו"ד: "בשלח" – מורה על התוכן והנקודה העיקרית של כל הפרשה.

והרי שמות הפרשיות נתקבלו אצל כל בנ"י בכל מקום שהם, ועד שנימנו בסידורו של ר' סעדי' גאון, וכן בסדר תפלות שבספר יד החזקה להרמב"ם, ומשמעות סגנון הדברים, שאינם שמות שנתחדשו בימיהם, אלא בשמות אלו נקראו הפרשיות משנים קדמוניות, כך, שזהו "מנהג ישראל תורה הוא"36 משנים קדמוניות.

ולהעיר, שכיון שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני37, הי' די בכך שתלמיד ותיק כמו הרס"ג או הרמב"ם חידש שמות אלו; אבל ניתוסף יותר בזה כשישנו גם הענין ד"שאל אביך ויגדך"38, שזהו ענין שהי' כבר בדור שלפנ"ז, ואפילו כמה דורות לפנ"ז – "זקניך ויאמרו לך"38.

ה. ולכאורה אינו מובן מדוע נקראת הפרשה בשם "בשלח":

הפירוש הפשוט ד"בשלח" – שפרעה שלח את בנ"י ממצרים – הוא סיפור היפך שבחם של ישראל, שמצד עצמם היו ביניהם כאלו שלא רצו לצאת ממצרים, ולכן הי' צורך שפרעה "ישלחם .. יגרשם מארצו"39, "כשלחו .. גרש יגרש אתכם"40.

והגע עצמך:

בפרשה זו יש כמה ענינים נעלים, ועד לענין של שירת הים, שבה אמרו כל בנ"י (אפילו תינוקות, ו"אפילו עוברין שבמעי אמן"41 ) "זה א-לי"42, "מראה באצבעו ואומר זה"43, ועד שראתה שפחה (שכל זכותה אינה אלא שהיא שפחה של ישראל) על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר הנביאים כו'43, ומזה מובן, שבנ"י עמדו אז בדרגא נעלית ביותר.

ואעפ"כ, שמה של פרשה זו – שמבטא את התוכן והנקודה הכללית של כל הפרשה – הוא "בשלח" (ואף שיש שקורין את השבת בשם "שבת שירה"44, הרי שם הפרשה הוא "בשלח"), שזהו ענין שמורה לכאורה על היפך שבחן של ישראל!

ועכצ"ל, שלאמיתו של דבר מבטא השם "בשלח" ענין שיש בו שבחן של ישראל, באופן המובן גם לפי הפירוש הפשוט – שהרי מדובר אודות שם של פרשה בתושב"כ, ששייכת לכל אחד מישראל, אפילו מי שלא ידע מאי קאמר45.

ומה ששבח זה מתבטא בלשון שמשתמע לתרי אפי, בלשון שיכול להתפרש לכאורה באופן שהוא היפך שבחן של ישראל – הרי זה גופא הוכחה שזהו שבח גדול ביותר, שלכן מתבטא דוקא בתיבה שיכולה להורות על ענין הפכי, להורות שגם במקום שיש קס"ד על היפך שבחן של ישראל, הנה גם שם רואים את מעלתן של ישראל (ע"ד שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת46 מה שמצינו בגמרא47 בנוגע להנהגת התנאים שלפעמים בירכו בנוסח שמורה לכאורה על היפך הברכה, וכששאלו היתכן, הראו, שדוקא בענין ולשון זה ישנם ברכות נעלות ביותר – שדוקא מצד גודל מעלת ברכה זו, אינה יכולה לבוא למטה אלא בלשון שמורה לכאורה על היפך הברכה).

ו. ויובן בהקדים ביאור כללות הענין ד"בשלח פרעה את העם" – דלכאורה אינו מובן כלל: איך נעשה אצל פרעה שינוי מן הקצה אל הקצה?!

והגע עצמך:

פרעה טען "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח"48. ואפילו לאחרי שמשה רבינו הראה אותות ומופתים כו', לא הסכים פרעה לשלח את בנ"י, לאחרי שבמשך כמה דורות (מאתיים ועשר שנים) היו משועבדים באופן שאפילו עבד אחד לא הי' יכול לברוח כו'49.

ולפתע נעשה מעמד ומצב ד"בשלח פרעה את העם", שלא זו בלבד שהסכים שיצאו לחירות, אלא הוא בעצמו שלח אותם; היכן שהי' יהודי שנדמה לפרעה שאינו רוצה לצאת ממצרים, לא הניח לו פרעה להשאר במצרים, אלא שלחו ממצרים!

אך הענין הוא – שכיון שנעשה שינוי במעמדם ומצבם של בנ"י, הרי זה פעל שינוי גם במעמדו ומצבו של פרעה.

ובהקדים – שבנוגע לשינוי שנעשה אצל בנ"י, לא מדובר אודות שינוי ממעמד ומצב של היפך הקדושה ח"ו, אלא אודות עליות בקדושה גופא (שהרי בקדושה עצמה יש ריבוי עליות בעילוי אחר עילוי), שנתעלו לדרגא נעלית ביותר, ועד לאופן של הילוך, שמורה על עלי' שבאין ערוך, כמדובר לעיל50 שזוהי מעלת בנ"י שדוקא אצלם שייך ענין ההליכה – "והלכת בדרכיו"51, שהו"ע של עלי' שלא בערך.

ועלי' כזו היא נעלית יותר משינוי מן הקצה אל הקצה, כי: שינוי מן הקצה אל הקצה, פירושו, שזהו ענין שיש בו ב' קצוות, למעלה ולמטה, ובמילא מובן, שהקצה העליון יש לו איזו שייכות לקצה התחתון [וע"ד המבואר בחסידות52 בפי' הכתוב53 "מי יקום יעקב כי קטן הוא", שקאי על כל סדר ההשתלשלות מן הקצה אל הקצה, שלאחרי כל העליות הרי זה עדיין בבחי' קטנות, כיון שהקצה העליון יש לו שייכות עדיין לקצה התחתון]; משא"כ ענין ההליכה מורה על עלי' שבאין ערוך, שניתק לגמרי מדרגתו הקודמת, ונמצא במעמד ומצב אחר לגמרי, שאין לו שייכות כלל (באיזה אופן שיהי') למעמד ומצב הקודם.

וע"י השינוי של בנ"י באופן של עלי' שבאין ערוך, נפעל גם אצל פרעה שינוי מן הקצה אל הקצה – ממעמד ומצב ש"את ישראל לא אשלח" למעמד ומצב ד"בשלח פרעה את העם".

וענין זה מורה על גודל הפלאת מעלת בנ"י, שלא זו בלבד שהיו בתכלית השלימות בעבודת עצמם, אלא עוד זאת, שפעלו גם בעולם, ולא רק באופן של אתכפיא, או אפילו באופן של אתהפכא, שהעולם יסייע בענין של יצי"מ, אלא יתירה מזה, שהעולם יוסיף בענין של יצי"מ – שזהו הענין ד"בשלח פרעה את העם", שעי"ז ניתוסף ענין עמוק יותר בגאולת מצרים שלא הי' ביציאת בנ"י מצד עצמם.

וע"ד המבואר54 בענין "משכני אחריך נרוצה גו'"55, שעי"ז שנפש האלקית מבררת את נפש הבהמית באופן שנעשה "נרוצה" לשון רבים, נה"א יחד עם נה"ב, אזי ניתוסף עילוי בנה"א – שמקבלת את ענין המרוצה ("שטורעם") שמצד נה"ב, שהרי נה"א מצד עצמה, להיותה "חלק אלקה ממעל ממש"56, אין בה ענין של מרוצה, כיון שאין מה להרעיש ("ס'איז ניטאָ וואָס צו שטורעמען"...); ודוקא בירידתה למטה להתלבש בנה"ב ובגוף גשמי, שזהו ענין של העלם והסתר כו' [ועד שאפילו אצל צדיק הגוף מעלים כו' (כנ"ל ס"א)], הנה ע"י עבודת הנשמה בבירור הגוף ונה"ב, ניתוסף אצלה ענין המרוצה שמצד נה"ב – "נרוצה" לשון רבים, שגם נה"א תרוץ עם ה"שטורעם" של נה"ב, שזהו הענין ד"בכל מאדך"57 – בלי גבול.

ז. וזהו החידוש של "בשלח" (שמה של הפרשה כולה) גם לגבי שירת הים שבה נאמר "זה א-לי" באופן ש"מראה באצבעו ואומר זה" (שזהו רק פרט בענינה של פרשת בשלח) – כיון שאפילו הענין ד"זה א-לי" הוא עדיין באופן של הגבלה, ואילו הענין ד"בשלח" הוא באופן של בלי גבול.

וכפי שרואים בפשטות שהענין ד"בשלח" הי' ללא הגבלות – שהרי יצאו ממצרים באופן ש"וינצלו את מצרים"58, בקחתם עמהם "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", לאחרי שעשו "כדבר משה"59, "שאמר להם במצרים וישאלו60 איש מאת רעהו גו'", והרי פרעה ידע מזה, ואעפ"כ שלח את בנ"י ממצרים.

ומזה באו אח"כ לענין של קריעת ים סוף, ולכניסת בנ"י לארץ ישראל, "ארץ טובה ורחבה"61, והיינו, שאע"פ שבאותה שעה לא ידע פרעה מזה, מ"מ, הענין ד"בשלח פרעה את העם" הי' ההתחלה שבה נכלל כל המשך הענינים שלאח"ז, כך, שזהו ענין שלא היו בו הגבלות כלל.

ועד שגם השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"62, למעלה מכל ענין של עליות (כולל גם הילוך ועלי' שבאין ערוך)63 – מתחילה מהענין ד"בשלח".

ח. וההוראה מזה:

אין להסתפק בכך שיהודי עומד בתכלית השלימות בעבודתו עם עצמו, וגם פועל בבירור העולם באופן של אתכפיא ועד לאתהפכא (שהעולם מסייע כו'), אלא דורשים ממנו שעבודתו בבירור העולם תהי' באופן שתוסיף תוקף ורעש ("שטורעם") ותעורר כחות עמוקים יותר בעבודת ה', שלא היו אצלו לולי עבודתו בעולם.

וענין זה צ"ל בעבודת כל יום ויום – שלכתחילה ישנו הענין ד"קשוט עצמך"64, ע"י עבודת התפלה, ו"מבית הכנסת לבית המדרש"65 – לימוד התורה, ואח"כ ישנו הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"66, שזוהי ההתעסקות בבירור העולם, שצריכה להיות באופן שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר כו'67.

וע"י עבודת בנ"י באופן שפועלים את הענין ד"בשלח", באים לגאולה העתידה, שתהי' בדוגמת יצי"מ אבל באופן נעלה יותר, כדאיתא במדרש68 שבעת שירת הים (לאחרי יצי"מ) אמרו בנ"י "זה א-לי" פעם אחת, ואילו לעתיד לבוא יאמרו ב"פ זה, כמ"ש69 "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

* * *

י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק70 "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע", "בשר לאכול, ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ71 שאין אוכלין בשר לשובע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהי' אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח, שלא כהוגן", והשינויים מפירושו בפסוק שלפנ"ז72, "ערב .. בשר יתן .. כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה וכו'"73,

– שהחילוק בפירושי רש"י הנ"ל הוא בהתאם לחילוק בתוכן הכתובים: בפסוק74 "ויאמר משה ואהרן (שתפקידם להדריך את בנ"י בדרך הישר75 ) גו' ערב וידעתם גו' ובוקר וראיתם גו'", מדובר אודות הנהגת בנ"י לבוא בתלונות על ה' (שאף שהתלונה מורה על מצב רוחני הדורש תיקון, מודגשת בתוכן התלונה האמונה בה' שהוא "זן ומפרנס לכל", ולכן מבקשים ותובעים ממנו כו'76 ); ואילו בפסוק70 "ויאמר משה (רועה ישראל, שצריך לספק את צרכיהם77 ) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע", מדובר אודות האופן שהקב"ה יספק את צרכיהם –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס78 בלקו"ש חט"ז ע' 161 ואילך.

יא. בהערות על הזהר מתעכב אאמו"ר על מאמר הזהר79 על הפסוק80 "ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים", "מאי בפניו אלין אבהתא", ומבאר81 : "פנים מספרו ע"ב ס"ג מ"ה שהם חג"ת, הג' אבות, פנים הוא הדכורא, חג"ת, ואחור הוא הנוקבא כו'".

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר כתב הענינים בקיצור, בסמכו ששאר הפרטים יבינו לבד. ובנוגע לעניננו, מבאר רק את השייכות של האבות עם ענין הפנים, אבל אינו מבאר מהי השייכות של יצי"מ אל האבות, ובזה גופא – לבחי' הפנים שבאבות.

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

יב. בהמשך להמדובר לעיל (ס"י) בנוגע ללחם ובשר, הנה אע"פ ש"בשר שאלו שלא כהוגן", מ"מ, כיון שבפועל נתן הקב"ה – שהוא תכלית ומקור הטוב – גם בשר, הרי מובן שהשפעת הבשר מלמעלה (כמו כל ההשפעות שמלמעלה) כולה טוב (גם אם הסיבה לכך היתה באופן ש"שאלו שלא כהוגן").

ובפרט שלדעת רש"י82 התחילה ירידת השליו בזמן קדוש – ביום השבת, ובשבת גופא, בזמן המנחה, כך, שבנ"י אכלוהו בסעודה שלישית או בסעודת מלוה מלכה (סעודתא דדוד מלכא משיחא83 ), הרי מובן ששליו הו"ע נעלה ביותר בקדושה.

וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת84 [בנוגע לשליו שנאמר בפ' בהעלותך85, ומזה מובן גם בנוגע לשליו שבפרשתנו86 ] "ענין השליו שהיו עופות שמנים מאד" (כדברי רש"י בפרשתנו86: "מין עוף ושמן מאד") – שנמשך ונתפשט בבשר ענין השמן שהוא בחי' חכמה, שהו"ע הביטול כו' (כמבואר בתניא87 בענין הביטול "שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה").

ולהעיר גם מדברי הרגצ'ובי88, שבנ"י ביקשו שליו, לפי שרצו בשר כמו של אדה"ר שבהיותו בג"ע "היו מלאכי השרת צולין לו בשר כו'" (כדברי הגמרא במסכת סנהדרין89 ).

ונקודת הענין – שכל דבר שנברא בעולם הוא בשביל תועלת וענין טוב, וכפי שמצינו במדרש90 בנוגע לזהב שהו"ע של מותרות: "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל ביהמ"ק". ועד"ז בנוגע לבשר, שכוונת בריאתו כדי שישתמשו בו בשביל מצות עונג שבת ויו"ט, שכדי לקיימה יש צורך בדגים ובשר דוקא, ולא סתם בשר, אלא בשר שמן91, וכן עבור קרבן פסח, כמ"ש92 "ואכלו את הבשר .. צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"; ועד"ז גם בימות החול – כמבואר בתניא93 ש"אוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו".

ואע"פ ש"עם הארץ אסור לאכול בשר"94, הרי זה רק בגלל היותו במעמד ומצב בלתי-רצוי, "שלא כהוגן", אבל כשמתקנים מעמד ומצב זה, שאכילת הבשר תהי' (לא לשם תאוה, אלא) "לשם שמים", אזי יכול (וצריך) לאכול בשר אפילו בימות החול כמו בשבת, שהרי "תלמיד חכם איקרי שבת"95.

ומה ש"הי' אפשר להם בלא בשר" – הרי זה רק בדורות שלפנ"ז, שהיו יכולים להתקיים עם לחם בלבד, אבל בזמנינו, כיון שאכילת בשר מוסיפה בבריאות הגוף, והרי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) ה' הוא" (כמ"ש הרמב"ם96 ), יש צורך גם באכילת בשר, אלא שצריך להזהר שלא לאכלו לשם תאוה, אלא בשביל התועלת בעניני קדושה כו'.

יג. ענין זה שייך במיוחד לנשי ישראל – בשתים: (א) הכנת הבשר, ע"י שרי' מליחה והדחה, ואח"כ הבישול כו' – נעשית ע"י האשה. (ב) תפקיד האשה – בהיותה "עקרת הבית"97 – לחנך את הילדים (ובפרט בהיותם בגיל ש"צריך לאמו"98, שאז עיקר החינוך הוא בידה) שכאשר יגדלו (לא יהיו במעמד ומצב של עם הארץ שאסור לאכול בשר, אלא) יהיו תלמידי חכמים שיכולים לאכול בשר.

ושייך במיוחד לזמן זה – הן מצד פרשת בשלח, שבה מפטירים בשירת דבורה דוקא (אע"פ שבפרשה מסופר הן אודות שירת משה ובני ישראל ושירת מרים ונשי ישראל)99, שבה נזכרת דבורה בתור "אם בישראל"100, ואילו ברק בן אבינועם הוא רק טפל; והן מצד יום ההילולא, כידוע עד כמה הי' בעל ההילולא להוט ("זיך געקאָכט") שיהי' חינוך הכשר לכל אחד ואחת (גם בנות)101, לא רק בנוגע לאל"ף בי"ת, אלא גם בנוגע לשלימות הלימוד, ועד שתהי' אצלן גדלות בלימוד התורה, כפי שמבאר בעל ההילולא בשיחת י"ג שבט (היאָרצייט של אמו הרבנית) תש"ד102 ("ויהי בשלושים שנה"103 ) אודות מעלת נשי ובנות בית הרב, ועד שאירע פעם ענין של הלכה שאצל האנשים הי' ספק, ואילו האשה אמרה מיד את הפס"ד.

יד. ובגלל זה יש אצלי חביבות מיוחדת לכל המוסדות שנקראים על שם אמי – בית חנה, גן חנה, פרדס חנה וכיו"ב.

וכיון שבערב יום ההילולא רכשו בנין חדש שמיועד לחינוך בנות ישראל104 – הנה יה"ר שיהי' זה בנין עדי עד, על יסודי התורה,

– והיינו, שאע"פ שהעצים והאבנים נמצאים בחו"ל, הרי ידוע שבביאת משיח "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל"105, ועד"ז בנוגע לבנין זה, שכיון שקשור עם ענין של תומ"צ, יקבע גם הוא בא"י, ובמילא יהי' בנין עדי עד –

ובבנין זה יעניקו את החינוך הראוי, ועד שיפעלו לשנות את כל התלמידות שיגיעו לשם, ולהעמיד מהן "צבאות השם", שילכו לקבל פני משיח צדקנו, "בבנינו ובבנותינו"106 – כולל התלמידות עצמן, שיאמרו עליהן "ראו גידולים שגדלתי".

ויה"ר שבקרוב ממש יצטרכו לרכוש עוד בנין ועוד בנין, כיון שהבנין הקודם יהי' מלא עד אפס מקום.

ואשרי חלקם של כל אלו שהשתתפו או שישתתפו בזה בגופם בממונם ובתורתם (ללמדם ולהסבירם עניני יהדות), וישפיעו על אחרים שגם הם ישתתפו בזה.

וכדי שכל זה יהי' בשמחה – יקחו את המשקה והמזונות כדי לחלק לכל המשתתפים בזה.

וכאמור, שכולם ישתתפו בזה, עד שבקרוב ממש יבוא משיח, ואז לא יהיו זקוקים להתעסקותו של פלוני או אלמוני, כיון שמשיח יקח את כל הענינים על שכמו, וכולם ירוצו אחריו בשמחה ובטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א מזג משקה להר"ר אברהם פרשן (שעסק בקניית הבנין), וכן להר"ר שנ"ז לבקובסקי, ונתן לו קנקן יי"ש והמזונות למסור לזוגתו (מהנהלת "מכון חנה").

אח"כ צוה לנגן ניגון שמחה].

* * *

טו. בנוגע לביאור בזהר בענין השייכות של האבות ליצי"מ:

ידוע המבואר בתו"א107 שמצרים הו"ע מיצר הגרון, שהוא המבדיל ומפסיק בין המוחין למדות, שלא יומשך מהמוחין להתגלות במדות שבלב. וענין זה נעשה ע"י פרעה, אותיות העורף108, בחי' אחור, היפך בחי' פנים, ובפרט ע"י ג' שרי פרעה, שר המשקים שר האופים ושר הטבחים, שהם קנה ושט וורידין שבמיצר הגרון, חג"ת דלעו"ז, שהם המונעים ומעכבים המשכת המוחין במדות109.

ומזה מובן שיציאת מצרים קשורה עם התגלות בחי' האבות, חג"ת דקדושה, שנעשה ע"י גילוי בחי' הפנים (היפך בחי' האחור, העורף דפרעה), שעי"ז מתבטל המניעה והעיכוב שבמיצר הגרון (מצרים), ונעשה המשכת המוחין שיתגלו במדות שבלב.

טז. וכאן המקום להזכיר (בקיצור עכ"פ) אודות הענין שמדברים אודותיו כמה שנים – הענין של "מיהו יהודי":

ישנם הטוענים: מה מרעישים כ"כ על ענין זה – בה בשעה שמדובר אודות רישום בלבד, שאינו משנה את עצם הענין.

אך על זה באה ההוראה ממ"ש בסיום הפרשה110 : "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל", כידוע שענינו של עמלק הוא "אשר קרך"111, והיינו, שאינו מונע יהודי מקיום התומ"צ (שבודאי לא ישמע אליו כו'), אלא רק מקרר אותו כו'.

ובהמשך לזה באה פרשת יתרו – הפרשה של מתן תורה, וכמדובר פעם112 שזהו דבר פלא שהפרשה של מ"ת נקראת ע"ש יתרו, אך הענין הוא, שיתרו נתגייר כהלכה, והרי אמרו רז"ל113 "לא הגלה הקב"ה את ישראל כו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (שזהו כללות ענין בירור ניצוצות הקדושה שבעולם114 ), כיון שעי"ז נעשה הוספה ויתרון כו', ובלשון חז"ל113: "כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין" – שזהו העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא115, כיתרון האור מן החושך116, ולכן באים עי"ז למ"ת (כמרומז גם בשם "יתרו" – ע"ש "שיתר פרשה אחת בתורה"117 ).

וכפי שאומרים בקאַפּיטל ע"ב בתהלים118 : "וירד מים עד ים גו' ואויביו עפר ילחכו", שזהו באופן של אתכפיא, ואח"כ נעשה הענין דאתהפכא – "מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו"119, ברצון.

ועד שזוכים לביאת המשיח (לאחרי שריפת השיריים של כתלי הגלות, כלשון בעל ההילולא120 ), שילמד תורה את כל העם כולו121 (שהרי אע"פ שלא יהי' מתן תורה עוה"פ122, מ"מ, "תורה חדשה מאתי תצא"123 ), בקרוב ממש.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].