בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ד

– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –

(הנחה בלתי מוגה)

לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו1. ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר (בד"ה זה בהמשך תש"ד2 ) פירוש רש"י על הפסוק, בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו השמים והארץ השמש והירח. ומבאר פירושו, שנפלאות קאי על הנבראים הגדולים הכוללים כמה נבראים כלליים ופרטיים, ובכללות הם שמים וארץ, שכוללים כל צבא השמים וכל צבא הארץ. ומוסיף לבאר הטעם שרש"י מזכיר גם שמש וירח, אף שגם הם נכללים בצבא השמים, לפי שכללות ענין הבריאה מוגדר במקום ובזמן, וכיון ששמים וארץ הוא רק גדר המקום, לכן מוסיף ומפרט גם שמש וירח שהם גדר הזמן, שבהם נאמר3 והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. וזהו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהוא ית' לבדו הוא העושה את הנפלאות הללו (השמים והארץ השמש והירח). וממשיך בהמאמר, שבאמת אין זה מובן כלל, דמה בא להשמיענו באמרו לבדו, הרי כללות הבריאה כולה וכל פרטי פרטיות הנבראים כו' הכל הוא מאתו ית' לבדו, ומהו החידוש דבר בהנפלאות גדולות שהוא ית' עושה אותן לבדו. ואם חידוש הפלא בזה הוא דבריאת השמים והארץ והשמש והירח שנתהוו בדרך יש מאין הוא רק בחיק הבורא ואין דוגמתו בחיק הנבראים (כמבואר בכ"מ בדא"ח), הרי כל הנפלאות הגדולות הללו הם רק לגבינו הנבראים, שענין בריאה יש מאין הוא פליאה גדולה אצלנו, אבל אצלו ית', גם ענין הבריאה יש מאין כלא חשיב, ומהו אומרו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שמשמעות הענין הוא שגם אצלו ית' (לבדו) הם כביכול נפלאות (ולא סתם נפלאות, אלא נפלאות) גדולות. וממשיך בהמאמר, אך הענין הוא דהנה הוד כ"ק אאמו"ר (אדמו"ר מהורש"ב) נ"ע פירש בשם הבעש"ט נ"ע, לעושה נפלאות, שהקב"ה, הנה כל מה שהוא עושה הוא נפלאות גדולות לבדו, וגודל הפלאתם של הנפלאות הוא רק לבדו יודע זאת, וא' מגדולתם של הנפלאות הוא כי לעולם חסדו, דאיתא בע"ח4 דלמ"ד כלים דזו"ן דאצילות נעשים נר"נ לבי"ע, וזהו כ"י, הלמ"ד כלים דזו"ן דאצילות, לעולם, שהם נעשים נר"ן לבי"ע, ובהם ועל ידם הוא המשכת חסדו שהוא רב חסד דעתיקא קדישא, שהוא חסדו ית' האמיתי. וזהו לעושה נפלאות, דכל עשיותיו של הקב"ה הם נפלאות, וגדולתן של הנפלאות ידוע רק לו ית', וזהו גדולות לבדו.

ב) ויש לקשר ולתווך ב' הפירושים הנ"ל, שגם לפירוש הא' אין לפרש הכוונה בתיבת לבדו לומר שאצלו ית' נחשבים הם נפלאות גדולות, אלא עיקר החידוש בפסוק הוא בהקדמת תיבת לעושה, לעושה נפלאות גדולות לבדו, שגם הענינים שהם בבחי' נפלאות גדולות, ואפילו כמו שהם לבדו (כדלקמן), אינם אלא באופן של עשי' (לעושה) בלבד.

ויובן זה ע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה5 בפירוש הכתוב6 כולם בחכמה עשית, שלגבי הקב"ה, גם מדרגת החכמה שהיא המדריגה היותר נעלית, נחשבת כאילו היא בחי' ומדרגת עשי' בלבד, שהיא המדריגה היותר תחתונה. ועד"ז יש לומר בפירוש הכתוב לעושה נפלאות גדולות לבדו, שגם נפלאות גדולות (שהם למעלה ממדרגת החכמה) נחשבים אצלו ית' לבחי' עשי' (לעושה) בלבד7. דהנה, פלא הוא למעלה מחכמה, דעם היות שהאותיות דתיבת פלא הם כמו האותיות אל"ף, מלשון אולפנא ולימוד (חכמה), מ"מ, ה"ז בצירוף שונה שמורה על פלא שלמעלה מחכמה8. ונפלאות הם למעלה גם מפלא. וכמבואר בזהר9 (בפירוש הכתוב10 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות) שנפלאות הוא נו"ן פלאות, שזוהי11 בחי' שלמעלה ממ"ט שערי בינה שנבראו בעולם12. ובזה גופא מדגיש הכתוב נפלאות גדולות, שהם למעלה מנפלאות סתם. ועז"נ לעושה נפלאות גדולות גו', שאפילו נפלאות גדולות נחשבים אצלו ית' לבחי' עשי' (לעושה) בלבד. וכללות הענין בזה, שיש חילוק בין ההנהגה שמצד בחי' ממכ"ע, הנהגת הטבע (שאין זה ענין של פלא), להנהגה שמצד בחי' סוכ"ע, הנהגה שלמעלה מהטבע, שזהו"ע דפלא, ועד לנפלאות גדולות. והחידוש הוא, שלא זו בלבד שבחי' ממכ"ע נחשבת אצלו ית' לבחי' עשי' בלבד (כולם בחכמה עשית), אלא שגם בחי' סוכ"ע נחשבת אצלו ית' לבחי' עשי' בלבד (לעושה נפלאות גדולות).

ומ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו, לבדו דייקא, יש לקשר עם מ"ש13 (בפסוק הראשון דפסוקי אתה הראת, שלאחריו אומרים הפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו גו') אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו14, והיינו, שישנו הענין דהוי' הוא האלקים, דקאי על שם הוי' בעלותו בעתיקא15, וישנו ענין נעלה יותר גם מהענין דהוי' הוא האלקים, שזהו"ע אין עוד מלבדו, מלבדו דייקא. וכידוע גם מארז"ל בפרקי דר"א16 עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד. ועד"ז הוא מ"ש כאן לעושה נפלאות גדולות לבדו. ועפ"ז מובן גודל הפלאת הענין דלעושה נפלאות גדולות לבדו, שלא רק בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, אלא אפילו נפלאות גדולות כמו שהם לבדו, שזהו ע"ד הבחי' דהוא ושמו בלבד, הנה לגבי עצמותו ית' נחשבים הם לבחי' עשי' (לעושה) בלבד.

ג) וביאור הענין, דהנה, בהמאמר בפרקי דר"א הנ"ל (עד שלא נברא העולם כו' בלבד) מדייק לומר הוא ושמו בלבד, ענין השם דוקא, ולא ענין האור17 (אע"פ שבכ"מ אין מחלקים בין שם לאור18 ). ויובן ע"פ משנת"ל19 בההפרש בין שם לאור, שע"י האור לא נמשך המאור עצמו, משא"כ ע"י השם נמשך העצם. דהנה20, לכאורה ענין האור הוא למעלה מענין השם, ועד שאין לדמות כלל ענין השם לענין האור, שהרי האור הוא מעין המאור, וע"י האור יש קצת ידיעה בהמאור, משא"כ השם, שכמה בני אדם נקראים באותו שם אף שאין דמיון ביניהם21, שזוהי הוכחה נוספת שהשם אינו תלוי במהות האדם, ואינו שייך לעצם האדם כלל. אמנם לאידך גיסא, הרי דוקא ע"י השם נמשך העצם, כמו שרואים באדם המתעלף שכאשר לוחשין שמו באזנו ה"ה מתעורר מההתעלפות22, ועד"ז במצב ע"ד הרגיל, שע"י הקריאה בשם האדם נפנה הוא אל הקורא בשמו בכל עצמותו23. משא"כ באור ומאור, שע"י האור לא נמשך המאור עצמו. ודוגמתו למעלה בספירת המלכות שהיא כמו ענין השם24, שעם היותה בחי' נקודה בלבד, הרי שרשה הוא למעלה מכל הספירות, שהיא מושרשת בבחי' רדל"א25, רישא דלא אתידע מאי דהוי ברישא דא26, שהו"ע התנשאות עצמית. וזהו הדיוק הוא ושמו בלבד, שמו דייקא, מצד מעלת השם שעל ידו נמשך העצם, ועד לתכלית העילוי שבשם, בהיותו באופן דהוא ושמו בלבד. שהרי ישנו ענין השם כפי שנקרא בגילוי ע"י הזולת, וישנו ענין השם כפי שהוא לעצמו, קודם שנקרא ע"י הזולת, שזהו עצם השם. ובעומק יותר, שעוד קודם שנקרא בשם בכלל (אפילו לעצמו), יש כבר מציאות השם בהעלם (וזהו הטעם שע"י הקריאה בשמו נפנה בכל עצמותו). ודוגמתו למעלה הו"ע הוא ושמו בלבד.

אמנם גם ענין השם כפי שהוא בבחי' הוא ושמו בלבד, אינו אלא רק שם, וכמודגש במארז"ל זה גופא שגם כאשר השם הוא בבחי' בלבד, ה"ז באופן שישנו הענין ד"הוא" וישנו הענין ד"שמו", והרי ענין השם אינו בערך כלל לגבי עצמותו ממש. ולכן נאמר על זה לעושה נפלאות גדולות לבדו, שגם נפלאות גדולות כפי שהם בבחי' הוא ושמו בלבד (לבדו), נחשבים לבחי' עשי' (לעושה) בלבד.

וזהו שישראל נקראים מקדשי שמך27, שבכחו של כאו"א מישראל, ע"י עבודתו, להמשיך קדושה נוספת בשמו ית'28, שהרי לאחרי כל העילויים בענין השם, עד לבחי' הוא ושמו בלבד, ה"ז רק שם שאינו בערך לעצמותו, ודוקא ישראל ששרשם בעצמותו ית', הנה ע"י עבודתם ה"ה מקדשי שמך, שממשיכים קדושת העצמות בהשם, שעז"נ29 אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה.

ד) והנה כללות עבודתם של ישראל, מקדשי שמך, נכללת בחודש תשרי, שהוא חודש כללי על כל השנה כולה30. וענין זה מתחיל בר"ה, שענינו בנין המלכות31 (שהיא בחי' שם, כנ"ל ס"ג), ע"י העבודה דמלכותו ברצון קבלו עליהם32, שעי"ז מעוררים את הרצון והתענוג בענין המלוכה, כמו במלכותא דארעא, כמבואר בארוכה בסידור ד"ה להבין ענין תקיעת שופר עפ"י כוונת הבעש"ט ז"ל33. והכח לזה הוא מצד שרשם של בנ"י בעצמותו ית', שזהו מה שקורין בשבת שלפני ר"ה34 אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך35, דהיום קאי על ראש השנה36 וכמ"ש בתרגום עה"פ37 ויהי היום והוה יום דינא רבא, ובו נצבים כל נש"י לפני הוי' אלקיכם, למעלה משם הוי', שמתעלים במקורם ושרשם בעצמותו ית'. וענין זה נמשך בעבודה דעשי"ת, שעליהם נאמר כאן ליחיד38, פי' בחי' יחידה39, היינו, שהעבודה דימים אלה היא מצד בחי' היחידה שבנשמה שקשורה ומאוחדת בעצמותו ית'. וכל זה נמשך בגילוי בחג הסוכות, עד להקליטה בפנימיות בשמע"צ ושמח"ת40, שמזה יומשך בכל השנה כולה. וענינו בעבודה, שההתעוררות וההחלטות הטובות שבר"ה וכו', נמשכים ובאים בעבודה בפועל ממש במשך כל השנה. ובכל זה ניתוסף בשבת בראשית, שבו נעשית עיקר ההמשכה על כל השנה כולה בנוגע לארץ הלזו הגשמית, וע"ד לשון הכתוב41 כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה' (כשם שנאמר בשבת בראשית42 ) שש שנים וגו', וכפי שמדייק רבינו הזקן בלקו"ת43 שמשמעות הכתוב כי מיד כי תבואו אל הארץ ושבתה קודם שיתחילו השש שנים, כי, כאשר ההתחלה היא באופן דושבתה הארץ שבת לה', ה"ז נמשך ופועל גם על כל משך השש שנים שיהיו באופן נעלה כו'. ועד"ז בשבת בראשית, שפועל ונמשך על כל השנה כולה.

ה) ויש לומר, שבשבת בראשית יש עילוי גם לגבי ראש השנה. והענין בזה, דהנה, ידוע44 שר"ה נקרא ראש להיותו עד"מ כמו הראש שבאדם שהוא מקור החיות לכל האברים וממנו נמשך לכל האברים חיותם וקיומם. ועד"ז בנוגע לראש חודש, שבו נמשך חיות כללי לכל ימי החודש44. ולכאורה הי' צ"ל כן גם בנוגע לשבת, שמיני' מתברכין כולהו יומין45, שכולל כל ששת ימי השבוע, כמו שר"ח כולל את כל ימי החודש, ור"ה כולל את כל ימי השנה, וא"כ, למה לא נקרא יום השבת בשם ראש השבוע, כמו ראש חודש וראש השנה46. אך הענין הוא47, שיום השבת אינו נקרא ראש השבוע להיותו בעילוי שבאין ערוך לגבי ימי השבוע. דהנה, אף שהעבודה דימות השבוע שייכת ליום השבת ופועלת בו, כמארז"ל48 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מ"מ, העילוי שפועל שבת בימות השבוע הו"ע שבאין ערוך מהם, להיותו גילוי והמשכת התענוג, כמ"ש49 וקראת לשבת עונג, שענין התענוג הוא למעלה מהמוכרח מצד סדר הנהגת העולם, ובנוסח ברכת בורא נפשות, שנוסף על המוכרח לצורך מילוי החסרון (בורא נפשות רבות וחסרונן), ישנו גם הענין דלהחיות בהם נפש כל חי, שהו"ע התענוג50. וזוהי המעלה דיום השבת לגבי ר"ה (ור"ח), שבר"ה (ור"ח) נעשה המשכת החיות השייך לעולמות, משא"כ ביום השבת נעשה המשכת התענוג שלמעלה מעולמות, והחידוש הוא שגם ענין זה נמשך במציאות העולמות. וע"ד שהתענוג פועל הרחבה אפילו בעצם שברגל, כמ"ש51 שמועה טובה תדשן עצם, היינו, שהתענוג שהוא כח היותר נעלה, פועל גם במקום הכי תחתון, בהעצם שברגל, שאינו מתפעל מהשכל שבראש. ומזה מובן גם בנוגע להתענוג דשבת, שהוא בעילוי באין ערוך לגבי ימי השבוע, וביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה) ה"ה פועל בהם. וזהו גם מה שר"ה ור"ח (וכן כללות המועדים) תלויים במולד הלבנה, משא"כ יום השבת אינו תלוי במהלך הלבנה52, כי אם במהלך גלגל היומי53 שהוא הגלגל שלמעלה מכל ז' הגלגלים54, שענינו בספירות הוא ספירת הכתר53, והיינו, שענינו של יום השבת הוא המשכה שלמעלה ממציאות העולמות.

וגם בענין זה (המשכת התענוג דיום השבת שלמעלה מעולמות) פועלים בנ"י עילוי גדול יותר, דהנה, אף ששבת מקדשא וקיימא55, מ"מ56, ע"י עבודתם של ישראל ניתוסף עוד יותר בהמשכת התענוג, כמ"ש57 ושמרו בני ישראל גו' לעשות את השבת, ע"י עבודתם באופן דטרח בערב שבת שעי"ז יאכל בשבת, בשר שמן ויין ישן58, שזהו"ע התענוג שניתוסף בשבת ע"י עבודתם של ישראל. וכל זה הוא מצד גודל מעלתם של ישראל שנקראו מקדשי שמך (כנ"ל ס"ג), דכיון ששרשם בעצמותו ית', ביכלתם להמשיך קדושת העצמות בהשם, מבחי' הוא לבחי' שמו, וביכלתם לפעול ענין ההכתרה בר"ה, והמשכת התענוג ביום השבת, שמזה יומשך על כל השנה כולה.

ו) וזהו כללות הענין דלעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו שאומרים בנ"י קודם ההקפות כהכנה להקפות. דהנה, כללות ענין ההקפות הוא תוספת שמחה שפועלים בנ"י בהתורה59. והכח לזה הוא מצד שרשם שלמעלה מהתורה. כי, אף שאמרו חז"ל60 ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא היא המקשרת אותן להקב"ה, מ"מ, ישנו גם הקשר דישראל עם הקב"ה כפי שהוא למעלה מהתורה61, ועד שישראל הם פועלים וממשיכים בהתורה, כמאמר62 דוד הי' מחבר אורייתא בקוב"ה, שהמשיך בהתורה מעצמותו ית' [ויש להוסיף, שענין זה שייך גם לכל ישראל, כיון שדוד הוא מלך ישראל, היינו, שהוא כללות כולם. וע"ד שמצינו בנוגע לקיום המצוות, שאף שכל אדם מישראל צריך לקיים כל המצוות, ועד שבשביל זה צריך לבוא בגלגולים רבים כו', מ"מ, במצוות התלויות במלך, מוציא המלך את כל ישראל, כי הוא כללות כולם63. ולהעיר גם ממארז"ל64 כל ישראל בני מלכים הם]. וזהו מה שאומרים קודם ההקפות לעושה נפלאות גדולות לבדו גו', שע"י אמירה זו, שהיא באופן דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו65, פועלים המשכת הנפלאות גדולות לבדו, שבזה מודגשת מעלתם של ישראל שבכחם לפעול המשכת הנפלאות גדולות לבדו, שהכח לזה הוא מצד שרשם בעצמותו ית', למעלה גם מהבחי' דהוא ושמו בלבד (שזהו"ע דלעושה גו' לבדו, כנ"ל ס"ב). וזוהי ההכנה להקפות, שבהם פועלים בנ"י שמחה בהתורה, מצד שרשם בעצמותו ית', כנ"ל.

וכל זה ממשיכים בנ"י בעולם למטה, כסיום הפסוק כי לעולם חסדו, כמשנת"ל (ס"א) שע"י הלמ"ד (כ"י) כלים דזו"ן דאצילות שנעשים נר"נ לבי"ע נעשית המשכת חסדו, רב חסד דעתיקא קדישא (ע"ד מארז"ל66 בנוגע לכ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו שהיו ניזונין בחסדו67 ), שמשם יומשך עד למטה מעשרה טפחים, שנה טובה ומבורכת בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו.