בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ד.
– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו".
א. ענין הבחירה בישראל שייך במיוחד ליו"ט, שבו אומרים בנוסח התפלה: "אתה בחרתנו מכל העמים"1.
ואע"פ שגם בכל יום אומרים "ובנו בחרת מכל עם ולשון" בברכת אהבת עולם (וכפי שפוסק רבינו הזקן בשולחנו2 שהיא מעין ברכת התורה) – הנה רק ביו"ט מזכירים ענין הבחירה בהתחלת תפלת העמידה (מיד לאחרי ג' ראשונות), אבל לא בכל יום (שלאחרי ג' ראשונות מתחילים בברכת "אתה חונן"), ואפילו לא בשבת.
ובזה גופא יש מעלה מיוחדת בענין הבחירה שמודגשת בשמע"צ (ושמח"ת), ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שמיד לאחרי שמע"צ (ושמח"ת) נכנסים ליום השבת, כדלקמן.
ב. ויש לבאר תחילה כללות ענין הבחירה:
דובר כמ"פ (ע"פ המבואר בספרי חקירה, מוסר וחסידות, ומובן גם בפשטות) שענין הבחירה שייך רק כשישנם שני דברים שוים, ועכ"פ יש צד השוה ביניהם, שאז בוחרים באחד משניהם בבחירה חפשית שאינה ע"פ טעם ודעת; משא"כ בדברים שאין ביניהם דמיון וצד השוה, הרי הוא מוכרח לנטות לדבר שיש לו צורך בו, וכיו"ב.
ועפ"ז צריך להבין איך שייך ענין הבחירה בבנ"י מכל אומות העולם – בה בשעה שאין ערך ודמיון ביניהם כלל, כמ"ש רבינו הזקן בתניא3 ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"?
אך הענין הוא – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא4 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי (לא על הנשמה, אלא) על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".
ג. ועדיין צריך להבין:
כיון שהבחירה היא למטרה חשובה ונעלית ביותר, ועד שמהללים ומשבחים את הקב"ה על בחירה זו – הרי מובן שמסתכלים על החלק החשוב שבדברים העומדים לבחירה, ולא על החלק הטפל שבהם.
והנה, מובן ופשוט לכל בעל שכל, גם גוי (שגם הוא בעל שכל, כמארז"ל5 "חכמה בגוים תאמין"), שהגוף הוא טפל לגבי הנפש, ולכן צ"ל התגברות הצורה על החומר.
וגם כאשר נמשך אחר תאוות הגוף החומרי – הרי הוא יודע ומרגיש שלא זה העיקר, אלא שנכשל כיון שלא הי' יכול להתאפק ולהתגבר על תאוותו כו', ולכן גם הוא בעצמו אינו מרוצה כו'. וכידוע6 שכאשר יש מקום לספק בנוגע לעשיית דבר מסויים אם הי' דבר רצוי שנעשה מצד השכל כו', או דבר בלתי-רצוי שנעשה מצד תאוות הגוף כו', הנה הבחינה לזה (גם אצל אינו יהודי) היא הרגש האדם לאחרי עשיית הדבר: אם יש לו הרגשה טובה, הרי זה סימן שעשה דבר טוב, ואם לאו כו'.
ועד כדי כך גדול ריחוק הערך של הגוף לגבי הנפש, שמצד הגוף נאמרו7 בבני אדם שלשה דברים שהם כבהמה.
ועפ"ז אינו מובן: איך שייך לומר שענין הבחירה הוא בנוגע לגוף החומרי, בה בשעה שאינו אלא טפל?!
אך הענין הוא – שהבחירה בגוף היא לא כפי שהוא בחומריותו, אלא כפי שהוא במעמד ומצב שנעשה בו בירור וזיכוך כו'.
וגם אז הרי זה גוף שנדמה לגופי אומות העולם (שלכן שייך בזה ענין הבחירה), לפי שגם אצלם שייך הענין של זיכוך הגוף:
כיון שיש "חכמה בגוים" (כנ"ל), ועד שמצינו דבר פלא בדברי חז"ל, שיש ענינים שבהם נחלקו חכמי ישראל עם חכמי אומות העולם, וביניהם גם ענינים שבהם הודו חכמי ישראל לחכמי אוה"ע8 – צריכים אוה"ע ללמוד ולהתבונן בענינים ששייכים לז' מצוות שלהם (כמ"ש הרמב"ם9 שצריכים לקיימם "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו'"), החל מהענין שיש מנהיג לבירה זו10, שבכדי להבין זאת צריך להתבונן בכל סדר ההשתלשלות כו'.
וכיון שכן, הרי בודאי יכולים גם הם להתבונן ולהבין שעיקר ענינו ותכליתו של הגוף הוא להיות משרת לנפש השכלית, ועי"ז מזדכך הגוף ומתעלה לדרגת נפש השכלית ואפילו למעלה יותר כו'.
וכידוע המסופר אודות "הפילוסופים מהאומות הקדמונים שהיו . . עוזבים כל תענוגים (אף שהיו במעמד ומצב ש"לא יחסר להם כל מעדני עולם") ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם . . להבין ולהעמיק בענין החכמות, ותערב לנפשו ותתענג בהם כ"כ כמו זולתו בכל תענוגי העולם . . מצד מזג טבעם . . שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק נפשו מאד אל החכמה כו'"11.
ומזה מובן שגם אצל אוה"ע12 יכול להיות בירור וזיכוך הגוף באופן של אתכפיא ואפילו באופן של אתהפכא כו'.
[אלא שאין זה בירור אמיתי כמו אצל בנ"י באופן שמתעלה לקדושה ממש כו'. ולא עוד אלא שגם בענין השכל לא משתווים אוה"ע לבנ"י, כיון שהשכל של אוה"ע הוא ע"ד שכל הנקנה13, שישנו גם אצל בעלי-חיים כו'].
ד. ועפ"ז יש לבאר הטעם שענין הבחירה מודגש (לא בימות החול, ולא בשבת, כי אם) ביו"ט דוקא:
בימות החול – כיון שאז עוסק יהודי בענינים גשמיים באופן שמונח בהם לגמרי, אזי לא נרגש בגילוי ענין הבירור והזיכוך כו'.
ולעומת זאת, ביום השבת, ש"מקדשא וקיימא"14 – מודגש רק ענין הקדושה, ובאופן שלא ניכרת כלל מציאות האדם ועניניו הגשמיים, כיון שבכל הענינים נרגש רק התענוג דשבת ("וקראת לשבת עונג"15 ), כמו אכילה ושתי', שכל ענינם הוא מצות עונג שבת, ועד שאפילו שינה בשבת תענוג16 (ורק בערך לעניני תומ"צ עצמם נחשבים הם לענינים גשמיים).
ואילו ביו"ט – שאינו כמו שבת ש"מקדשא וקיימא" מצ"ע, אלא באופן של "מקראי קודש"17, מקרא מלשון הזמנה, שמזמינים וממשיכים את הקודש לימים שמצד עצמם אינם קודש18, וגם לאחרי המשכת הקדושה כו', הרי הוא מותר במלאכת אוכל נפש (ולא כמו שבת, ש"אין עצב בה"19, גם לא העצב שמצד הצורך לעסוק במלאכת אוכל נפש) – נרגשת מציאות האדם ועניני הרשות שלו, אלא שבהם ממשיכים שמחת יו"ט כו', באופן ש"אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין"20, שבזה מודגש בגילוי ענין בירור וזיכוך הגשמיות, שגם עניני הרשות (שאינם מצוות שעליהם נאמר "קדשנו במצוותיו וצוונו") הם באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"21 ו"בכל דרכיך דעהו"22 (ולא כמו בשבת, שמלכתחילה אין עניני רשות, כי אם עניני קדושה בלבד).
ולכן, ענין הבחירה – שהוא בגוף החומרי שנדמה בחומריותו לגופי אוה"ע, אבל לא כפי שהוא בחומריותו, אלא כפי שכבר נתברר ונזדכך כו' – שייך ליו"ט דוקא (ולא לימות החול – שבהם לא נרגש בגילוי הבירור והזיכוך של עניני הרשות, וגם לא ליום השבת – שאין בו מלכתחילה עניני רשות, אלא כולו קדושה).
ה. ונוסף על כללות ענין הבחירה ששייך לכל הימים טובים שבהם אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים" – יש הדגשה מיוחדת בנוגע לשמע"צ:
ובהקדים – שיש חילוק במעמד ומצב של הדברים העומדים לבחירה, אם קודם הבחירה היתה לשניהם שייכות לבוחר אם לאו, ומובן, שכאשר שני הדברים הם באופן שהיתה להם שייכות לבוחר, אזי מודגשת יותר מעלת הבחירה באחד מהם.
ובנוגע לעניננו:
שמע"צ בא לאחרי חג הסוכות, שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ולאח"ז מקריבים בשמע"צ "פר אחד איל אחד"23 כנגד בנ"י, וכמבואר במדרשי חז"ל24 שזהו כמשל המלך שעשה סעודה לכל בני המדינה, ואח"כ אומר לאוהבו נגלגל אני ואתה כו', באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"25.
ומובן, שכאשר המלך יושב בסעודה עם אוהבו ביחד עם כל בני המדינה, שאז הוא בקירוב ובגילוי לכולם, אזי יש לכולם שייכות אל המלך; וכאשר לאח"ז אומר המלך לאוהבו "נגלגל אני ואתה", אזי מודגשת יותר המעלה המיוחדת של אוהבו.
וזוהי המעלה המיוחדת בענין הבחירה בישראל מכל העמים כפי שהיא בשמע"צ לגבי שאר הימים טובים – שבשאר הימים טובים לא מצינו שלפני הבחירה היתה לשניהם (בנ"י ואוה"ע) שייכות אל הבוחר, ורק בשמע"צ, שבא לאחרי חג הסוכות שבו השתתפו גם אוה"ע בסעודה עם המלך, כך, שגם להם היתה שייכות למלך כמו לבנ"י, ואעפ"כ בוחר הקב"ה בישראל דוקא, אזי מודגשת יותר מעלת הבחירה.
ו. ובזה גופא יש הדגשה נוספת בקביעות שנה זו, שמשמע"צ (ושמח"ת) נכנסים מיד ליום השבת:
יש עוד חילוק בענין הבחירה – אם לאחרי שהדבר הנבחר מתעלה ע"י הבחירה אזי נשאר הדבר השני במעמדו ומצבו הקודם, או שנדחה ויורד למטה ממדריגתו הקודמת (וכמו ברקיע המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, שלאחרי ההבדלה ירדו מים התחתונים למטה מכמו שהיו קודם ההבדלה26 ), שאז מודגשת יותר מעלת הבחירה.
ובנוגע לעניננו:
כאשר נכנסים משמע"צ (ושמח"ת) ליום השבת, אזי מודגש שהבחירה בישראל היא באופן שאוה"ע נדחים ויורדים ממדרגתם הקודמת – כי, בה בשעה שישראל חייבים לשבות בשבת, ושקולה שבת כנגד כל המצוות27, הנה עכו"ם ששבת, הרי זה אצלו ענין של היפך החיים28, ולכן מודגשת יותר מעלת הבחירה בישראל.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ומיום השבת (שאליו נכנסים מיד לאחרי שמע"צ ושמח"ת) באים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"29.
* * *
ז. האמור לעיל אודות הבחירה בגוף דוקא, קשור גם עם הכלל30 שכל מה שנופל למטה יותר הרי זה מורה ששרשו למעלה יותר, וכמבואר בכתבי האריז"ל31 בפירוש מ"ש32 "כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם" – דלכאורה אינו מובן: מהו הצורך ב"מוצא פי' ה'" שבלחם, בה בשעה שישנו "מוצא פי ה'" באדם עצמו – שה"מוצא פי' ה'" שנפל למטה יותר, בלחם, הוא נעלה יותר מה"מוצא פי ה'" שבאדם (כולל גם היהודי שאוכל את הלחם ע"פ שו"ע וע"פ כתבי האריז"ל).
ומזה מובן גם בנוגע לירידת הנשמה להתלבש בגוף, שזוהי ירידה גדולה, מאיגרא רמה (בהיותה במעמד ומצב שעליו נאמר33 "חי הוי' אשר עמדתי לפניו") לבירא עמיקתא34 – שעי"ז ניתוסף אצלה עילוי גדול יותר:
אע"פ שירידת הנשמה למטה אינה בשביל עצמה (שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל"), אלא כדי לתקן ולברר את הגוף כו'35, מ"מ, ע"י ירידתה למטה ועבודתה בבירור הגוף ניתוסף עילוי גדול יותר גם בנשמה36.
וזהו גם ששלימות השכר לעתיד לבוא (שאז יהיו כל הענינים כפי שהם לאמיתתם) יהי' לנשמות בגופים דוקא37, ולא עוד אלא שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף38, והיינו, שנוסף על העילויים של הנשמה מצד עצמה, תקבל הנשמה גם ממה שפעלה וגילתה בגוף כו'39.
ח. ועד"ז מצינו גם בנוגע לראש ורגל:
אע"פ שבנוגע לג' החלקים ראש גוף ורגל, הראש הוא נעלה יותר באין ערוך לגבי הרגל, שהרגל הוא רק משרת לראש (כשם שהגוף הוא רק משרת לנשמה), כמובן אפילו בשכל הפשוט – הרי לאידך גיסא, מזה גופא שהרגל הוא למטה יותר מוכח ששרשו למעלה יותר.
ולהעיר גם מהמבואר בלקו"ת40 ש"בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים, שצריך להלך בהם וכו'", ועד שהרגל מוליך את הראש למקום שאינו יכול להגיע מצד עצמו כו', שלכן הרי זה בבחי' עיגולים שאין בהם ראש וסוף כו'.
והענין בזה – דלכאורה למה עשה ה' ככה, שהראש יצטרך לרגל שלמטה ממנו – שכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, לכן ברא את העולם באופן שאין לך דבר שהוא רק מקבל (רגל), שזהו חסרון בשלימות העולם, אלא בכל דבר יש גם מעלה שאין בזולתו, שצריך לקבל ממנו, ובענין זה נחשב הוא לראש ומשפיע כו'.
ט. וכן הוא בנוגע לראש ורגל שבכללות בנ"י:
ובהקדם מ"ש41 "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד גו'", היינו, שגם בהיותו "מפוזר ומפורד", הרי הוא "עם אחד".
וענין זה אמור (לא רק בנוגע לאותו זמן שבו נאמר פסוק הנ"ל, אלא גם) בנוגע לכל הדורות, החל ממעמד הר סיני (שנוסף לכך שבו נכחו כל הנשמות כו'42, הרי "ציבור אינו מת"43 ), עד סוף כל הדורות, שכולם "עם אחד", "קומה אחת שלימה"40 – כשם שכל "נפש אחת מישראל" היא "עולם מלא", כפי שלמדים מזה ש"נברא אדם יחידי"44.
[ועפ"ז יובן איך יתכן שמעשה אחד של יהודי יכריע את העולם כולו לכף זכות45 – כיון שכל אחד מישראל הוא "עולם מלא", ולכן צריך לנצל זאת כדי לפעול שינוי בכל העולם כו'46 ].
ובכללות בנ"י ישנו החילוק שבין ראש גוף ורגל, שישנם אלו שהם בבחי' ראש ומוח47, "זרועות וירכין בסטרא דקדושה"48, ועד לאלו שהם בבחי' רגל; ועד"ז בכללות הדורות – החל מהדורות הראשונים ועד לדרא דעקבתא דמשיחא.
ואף שגדלה מעלת הראש על הרגל, יש גם מעלה מיוחדת ברגל – כפי שאמר משה רבינו בזמנו בנוגע לדור דעה49 : "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"50,
ועד"ז בנוגע למעלת דרא דעקבתא דמשיחא – כדברי רבותינו נשיאינו51 בפירוש הכתוב52 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שעיקר ענוותנותו של משה היתה כלפי דרא דעקבתא דמשיחא, בראותו את מעמדם ומצבם בלימוד התורה וקיום המצוות מתוך מס"נ – מס"נ כפשוטה, או מס"נ באופן ד"(מה לי קטלה כולה מה לי) קטלה פלגא"53, ועד למס"נ מתוך הרחבה, באופן של מסירת הרצון54 – שבבחי' הראש הרי זה קשה הרבה יותר מאשר בבחי' הרגל שענין המס"נ הוא אצלו בפשטות55.
והגע עצמך:
משה רבינו הוא חכמה דקדושה56, ורק הוא "קיבל תורה מסיני"57 – אפילו לא יהושע, שעליו לא נאמר "קיבל כו'", כי אם שמשה "מסרה ליהושע"57, שהוא "כפני לבנה"58 (ביחס למשה – "פני חמה"58); ועד שהתורה נקראת על שמו של משה59, שנאמר60 "זכרו תורת משה עבדי".
ולהעיר גם מסיפור הגמרא61 שהקב"ה אמר למשה "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, אמר לפניו, רבש"ע, הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד (שצריך טעם) אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו", והיינו, שגם כאשר משה רבינו יושב אצל ר"ע בסוף שמונה שורות ולא יודע מה הם אומרים, הנה האמת היא שכל הענינים הם "הלכה למשה מסיני".
ולמרות גודל הפלאת מעלתו של משה בנוגע לתורה, שבה ישנו ה"יחוד נפלא" של המשכיל עם המושכל כו'62 – הנה כאשר משה רואה (ובלשון חז"ל63 : "אמת ראה") את העבודה של דרא דעקבתא דמשיחא, הרי זה פועל אצלו רגש של ענוה, עד כדי כך, שלגבי מעלת דרא דעקבתא דמשיחא נחשב משה (שמצד עצמו הוא בבחי' ראש) לבחי' רגל!
וכן הוא גם בכללות הענין דלימוד התורה (ראש) וקיום המצוות (רגל) – שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה64, ש"המעשה הוא העיקר"65, ולכן, מי שכיוון כל הכוונות ולא קיים המצוה בפועל, לא יצא י"ח, ולאידך, מי שקיים המצוה בפועל ללא כוונה (ואפילו בשביל איזו פני'), יצא י"ח66, כי, אע"פ שהמעשה הוא בדוגמת הרגל בלבד, הרי דוקא הרגל מוליך את הראש למקום שאינו יכול להגיע מצד עצמו.
י. ומזה מובן גם בנוגע לעבודה בפועל:
כשבאים ליהודי שלומד תורה, תושב"כ ותושבע"פ, נגלה וחסידות, ואומרים לו: שמע נא! כ"ק מו"ח אדמו"ר צוה ללכת לשמח יהודים – יתכן שיתחיל לערוך חשבון67 כמה זמן דרוש לכך, ללכת עד מקום פלוני, ולשהות שם משך זמן ולחזור למקומו, ולהגיע למסקנא שאינו יכול לבטל ריבוי זמן כ"כ, ולכן יעדיף לשלוח לשם מישהו אחר שיודע לרקוד טוב יותר ממנו... ויצא ידי חובתו ע"י שליח, שהרי "שלוחו של אדם כמותו"68, ואילו הוא בעצמו ישאר במקומו ויעסוק בלימוד התורה!
ומוסיף לטעון, שגם אם צריך לשמח יהודים שנמצאים במקום שההליכה לשם דורשת משך זמן, הרי ההליכה עצמה אינה "עבודה" – כידוע69 השקו"ט אם הולכת הדם לצורך הזריקה על המזבח נחשבת למצוה, דכיון שיש אפשרות לשחוט בצד המזבח70 ולזרוק מיד (ללא צורך בהולכה), הנה כאשר השחיטה היא באופן שיש צורך בהולכה כדי לזרוק על המזבח, יש מקום לומר שההולכה אינה נחשבת למצוה.
זאת ועוד: גם אם לא יצטרך לילך לשם כיון שהיהודי שנמצא שם יבוא אליו – יטפח על שכמו ויאמר לו: כיון שהיום שמח"ת, אתה צריך לרקוד, אבל אני צריך ללמוד תורה!... ויסביר לו, שלכל אחד יש תפקיד, ומי שהוא בבחי' ראשיכם, אינו יכול לעסוק בעבודה פשוטה, וכפי שמצינו שפרנס שנתמנה על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה71.
ועד"ז בנדו"ד: כיון שהתורה "היא חכמתכם ובינתכם"72, והוא "חכם" ששייך ללימוד התורה, שלכן אומרים לו שצריך לברך ש"נתן לנו את תורתו" – הנה כשאומרים לו שצריך לרקוד עם הרגלים, אזי צועק "געוואַלד": היתכן שמי שראוי לעבוד עם הראש, יבזבז זמן וכחות כדי לעבוד עם הרגלים?!...
ובכן: צריך לידע שזוהי רק "אמתלא", שפירושה האמיתי73 : אמת לא!... כיון שהאמת היא שיש מעלה גם ברגל, ולא עוד אלא שזוהי "מצות היום"74 (ע"ד שמצינו בנוגע לר"ה ש"מצות היום בשופר"75 ), ולכן צ"ל העבודה עם הרגל דוקא, ובאופן של יגיעה, וכאשר "יגעת", אזי "ומצאת"76.
ועד"ז בנוגע להליכה ברגל כדי לשמח יהודים נוספים, שגם להם יהי' חג שמח, עי"ז שיקיימו את המצוה "ושמחת בחגך"77 – שאז הנה לא זו בלבד שיש לו חלק בשמחתו של חברו, כיון שזהו באופן ש"שנים אוחזין בטלית"78, אלא עוד זאת, שעי"ז מביא לקב"ה את בנו!... וזהו העיקר, שכן, במה נחשב התענוג שלו, תענוג נברא, לגבי התענוג והנח"ר שנעשה לפניו ית' מזה שניתוסף עוד יהודי ששמח ב"זמן שמחתנו", לשון רבים, "ישמח79 ישראל בעושיו" ו"ישמח80 ה' במעשיו"81.
יא. ולכן, אלו שהלכו לבתי-כנסיות לשמח יהודים – אשרי חלקם בזה ובבא, וירבו כמותם בישראל.
ויאמרו כולם "לחיים" עתה – בזמן של רעוא דרעוין, וכל הקהל יעזור להם עם ניגון של שמחה – "מאַרש", מתוך ריקוד.
ומזה יומשך גם בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"82, שבמשך השנה יעשה כל אחד את כל התלוי בו כדי לקרב עוד יהודים להקב"ה.
ועד שעי"ז נזכה לקיבוץ נדחי ישראל, ובאופן ש"קהל גדול ישובו הנה"83 – לארצנו הקדושה, בקרוב ממש.
* * *
יב. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "מאַרש נפוליון", ואח"כ אמר:]
ידוע הסיפור84 אודות הניגון הנ"ל – הנקרא בפי חסידים בשם "מאַרש נפוליון" – שהביאו לרבינו הזקן (ע"פ בקשתו) את הניגון שעמו יצא נפוליון למלחמה, ורבינו הזקן לקח ניגון זה ועשאהו לשיר של נצחון עבור בנ"י, שינצחו בעניני עבודתם לעשות לו ית' דירה בתחתונים85, שצ"ל דוקא מתוך שמחה וטוב לבב, כלשון הכתוב86 "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכבר נהגו לנגן ניגון זה במוצאי יוהכ"פ87.
ומובן גודל העילוי שבענין זה – להפוך לקדושה ניגון שהי' שייך ללעו"ז, באופן ד"מיני ובי' אבא לשדי' בי' נרגא"88.
ובפרט ע"פ הידוע89 עד כמה התנגד רבינו הזקן לנצחונו של נפוליון במלחמה נגד הרוסים, כמ"ש במכתבו90, שאם ינצח נפוליון, יורבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו לבן של ישראל מאביהם שבשמים, ואם ינצח מלך רוסיא, יורבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתקשרו ויתחברו לבן של ישראל לאביהם שבשמים.
כלומר: למרות גודל התמסרותו של רבינו הזקן אפילו בנוגע לטובה גשמית של אשה אחת מישראל בליאזנא91, ועאכו"כ כשמדובר אודות טובתם הגשמית של מאות אלפי יהודים שדרו אז ברוסיא – ויתר רבינו הזקן על ריבוי העושר של בנ"י, בגלל גודל התנגדותו לנפוליון, שמסמל את תוקף הלעו"ז כו'.
ועפ"ז מודגש יותר גודל ההפלאה שבפעולת רבינו הזקן להפוך לקדושה ניגון נצחון של נפוליון, היינו, שמנגנים ניגון שנקרא על שמו של זה שרוצים לנצחו ע"י הניגון שלו!
יג. אמנם, עדיין צריך להבין למה מספרים לנו כל פרטי הענינים הנ"ל – דלכאורה הרי זה ענין ששייך ליחידי סגולה כמו רבינו הזקן, ולמאי נפק"מ לאנשים כערכנו?!
אך הענין הוא92 – ע"פ הידוע93 בענין "פתח אליהו", "פתח ר"ש" וכיו"ב, שלאחרי שפעלו פתיחת דרך ואפשרות חדשה בעניני עבודת ה', נעשית דרך זו דרך רחבה וסלולה עבור כל ההולכים באורחותם שגם הם יוכלו לילך בה.
וכפי שמצינו בפועל – כידוע הסיפור94 אודות הבית יוסף שהתייגע על ענין שהוקשה לו למצוא הסברה כו', ולמחרת נכנס לבית-המדרש וראה שמישהו לומד ענין זה, וללא השתדלות יתירה מגיע באופן ישר לאותה סברא שהגיע אלי' לאחרי יגיעה עצומה, והיתה לו נמיכות הרוח מזה, ואמרו לו, שלאחרי שהוא גילה והמשיך סברא זו בעולם, אזי יכול להגיע אלי' גם מי שאינו בערכו כלל.
וזהו גם הביאור בהנהגת הרב המגיד95 שהי' אומר עניני תורה כדי להמשיכם בעולם כו'.
ואם הדברים אמורים בנוגע ללימוד התורה, הרי עאכו"כ בנוגע לעניני עבודה פשוטים יותר, שלאחרי שנעשה הענין ד"פתח", אזי נקל יותר לפעול זאת.
יד. ובנוגע לעניננו:
אע"פ שמאז זמנו של נפוליון עד היום נשתנו כמה ענינים במדינת צרפת (כידוע ליודעים סדר השתלשלות תולדות ימי חיי צרפת96 ), ובכמה ענינים הרי זה ע"ד ש"עמון ומואב טהרו בסיחון"97, מ"מ, יש צורך לפעול שם ענין של בירור כו'98, ע"י עבודה באופן של מס"נ (אם כי מתוך הרחבה כו'), היינו, עבודה שאינה רגילה שהיא בבחי' עבודת פרך כו'.
וזהו הביאור על ה"המצאה" שהיתה בעת רצון של שמח"ת (כידוע הפתגם99 : "שמחת תורה שאַדט ניט"), ליקח ניגון שלהם, שמסמל את המהות של צרפת באופן המתאים לרצונו של נפוליון כו', ולהפכו לניגון של קדושה, שינגנוהו השייכים לזה – אלו שעוסקים שם בעניני יהדות, תורה ומצוותי', הן בעצמם והן בהפצתם בכל סביבתם באופן ד"ופרצת", מתוך חיות, להט ("אַ קאָך") ושמחה, ועד ל"מאַרש" של נצחון; ובחרו לנגן ניגון זה על תיבות בסדר דא"ב שישנם בסידור ונקל לזוכרם: "האדרת והאמונה וכו'"100.
(וסיים:) ועד שבקרוב ממש נלך עם "מאַרש של נצחון" לקבל פני משיח צדקנו בארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א קרא להרב שמואל (מולע) אזימוב: "גראַנד ראַבּין", ונתן לו קנקן משקה לחלק לכל האורחים מצרפת,
– ונתן גם מהחלה עבור הנשים והבנות101, והוסיף, שכיון שנותן הן לאנשים והן לנשים, הרי זה כולל בדרך ממילא גם את הטף, באופן שיפעל "למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"102 –
והורה שיעמדו ביחד בקירוב מקום, וינגנו הניגון "האדרת והאמונה".
אח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שיחה קצרה בצרפתית, בהסבירו שתוכן הניגון הוא לעשות "מהפכה" בצרפת נגד היצה"ר, בהקדם האפשרי (באמרו באנגלית: "אַז סון אַז פּאַסיבּל"), מתוך שמחה וטוב לבב, מתוך להט ("קאָכן זיך") ב"האדרת והאמונה לחי עולמים", והשי"ת יברך אתכם לקבל פני משיח צדקנו בקרוב.
והתחיל לנגן "האדרת והאמונה" (וסימן בידו הק' שימשיכו לנגן103, ועודד הנגינה בשמחה רבה)].
* * *
טו. דובר לעיל104 אודות אמירת י"ז הפסוקים לפני הקפות, שהם טעמים וראיות מהתורה על השמחה דשמח"ת, ובאופן שכל פסוק מוסיף עוד ענין בשמחה לגבי הפסוק שלפניו, ולכן לא די באמירה בעלמא, לצאת י"ח מנהג ישראל... אלא צריך לאמרם מתוך כוונה כו' – ע"ד האמור בנוגע לקריאת הפרשיות דהקהל, ש"חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע . . כיום שניתנה בו בסיני . . כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה"105, לא סתם לשמוע, אלא "דערהערן"106, ובאופן שמתאחדים עם הענין כו'.
ובהמשך להמדובר לעיל אודות הפסוק הראשון, "אתה הראת לדעת גו'"107 – ידובר עתה אודות התוכן של הפסוק השני: "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו"108 (א' מכ"ו כל"ח שב"הלל הגדול"109 ), על יסוד ביאורי רבותינו נשיאינו.
טז. במאמר ד"ה לעושה נפלאות גדולות לבדו דשנת תש"ד110 – "ויהי בשלושים שנה"111 – נתבארו כו"כ ענינים; אבל כיון שרוצים לעורר את ענין השמחה אצל כל אחד מישראל, יש להתחיל לכל לראש עם הביאור ששייך לכל אחד מישראל.
ולכן מתחיל כ"ק מו"ח אדמו"ר עם פירוש רש"י, פשוטו של מקרא112,
– במכ"ש מפירושו על הש"ס שאינו פסקי דינים אלא ע"ד הפשט113 (וכפי שמצינו שבשו"ת שלו משנה רש"י כמה ענינים מפירושו בש"ס114 ), אף שאין זה דרך הפשט כמו בפירושו על התורה לבן חמש למקרא. ועד"ז בנוגע לפירושו בתהלים, שאין זה בפשטות כ"כ כמו בחומש115, כיון שהלומד כבר גדל קצת, ויש לו הבנה רחבה יותר –
"בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו, השמים והארץ השמש והירח".
ומבאר, ש"מובן פירושו דנפלאות קאי על הנבראים הגדולים הכוללים כמה נבראים כלליים ופרטיים, ובכללות הוא מ"ש116 בראשית ברא אלקים את השמים כולל כל צבא השמים ואת הארץ כולל כל צבא הארץ".
וממשיך לבאר "טעם הדבר מה שרש"י מזכיר את השמש והירח, דלכאורה המה נכללים בצבא השמים, ומדוע מפרטן רש"י. אלא לפי שכללות ענין הבריאה מוגדר במקום וזמן, הנה השמים והארץ הוא רק גדר המקום, ולזאת מפרט גם השמש והירח, שהם גדר הזמן" (כמ"ש117 "יהי מאורות גו' והיו גו' למועדים ולימים ושנים").
"ומ"ש לבדו הוא להורות כי הוא ית' לבדו הוא העושה את הנפלאות", ש"הם מקום וזמן . . להיות בדרך בריאה יש מאין" (כולל גם בריאת הזמן, כמאמר הרב המגיד118 שגם הזמן הוא נברא), וכפי שמבאר בארוכה שכללות ענין בריאה יש מאין הוא רק בחיק הבורא, ואין דוגמתו בחיק הנבראים, שלכן הרי זה פליאה גדולה, והפליאה היא לא רק ביחס אלינו, אלא גם אצלו ית' הרי זה כביכול בגדר פלא (וע"ד שמצינו בחז"ל119 "קשה כו' כקריעת ים סוף", והיינו, שגם למעלה יש כמה ענינים שאומרים עליהם "קשה" כביכול, וביניהם גופא יש חילוקי דרגות, ועד שעיקר ענין הקושי הוא בנוגע לקרי"ס120 ).
ומוסיף לבאר, ש"הוד כ"ק אאמו"ר נ"ע פי' בשם הבעש"ט נ"ע, לעושה נפלאות, שהקב"ה הנה כל מה שהוא עושה (לאו דוקא ענין הבריאה מאין ליש) הוא נפלאות גדולות, וגודל הפלאתם של הנפלאות הוא רק לבדו יודע זאת (כמאמר121 "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו") . . וא' מגדולתם של הנפלאות הוא זה מה שע"י כ"י, שהם ל' כלים דזו"נ דאצי', יהי' גילוי חסדו ית', שהוא רב חסד דעתיקא קדישא, בעולם".
ומבאר בסיום המאמר122, שהפסוק "לעושה נפלאות גו'" בא לאחרי הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו", "שהם ב' אופני ועניני השגה בהשגות אלקות, הא' הוא ההשגה דהוי' ואלקים כולא חד, והב' הוא ההשגה דאין עוד מלבדו (שעל זה דרשו רז"ל123 : "ואפילו כשפים . . שמכחישין פמליא של מעלה"), ומשתי השגות אלו יכול האדם לעמוד על ידיעה זו דכל עשיותיו של הקב"ה הם נפלאות, ואשר נפלאות אלו הם באמת למעלה מהשגת האדם, ורק הוא לבדו יודע גודל הנפלאות".
ועוד ענין בזה – הדיוק ד"לעושה נפלאות גדולות גו'", היינו, שה"נפלאות גדולות" נחשבים אצל הקב"ה לענין של עשי' בלבד, ע"ד המבואר בשער היחוד והאמונה124 בפי' מ"ש125 "כולם בחכמה עשית", "שלגבי הקב"ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשי' ממש, דהיינו, לומר שהוא רם ונשא . . ממדרגת החכמה, ולא שייך כלל לייחס אצלו שום ענין המתייחס לחכמה, אפילו . . לומר עליו שאי אפשר . . להשיג חכמתו או מהותו . . כי אינו בבחי' השגה כלל, והאומר עליו שאי אפשר להשיגו הוא כאומר על איזה חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים, שכל השומע יצחק לו כו'".
יז. וענין זה שייך לשמחת תורה – שלכן אומרים פסוק זה בין הפסוקים שלפני הקפות בשמח"ת:
ובהקדמה – שבנוגע לתורה ישנו הענין שתורה היא מלשון הוראה126, שזהו הלימוד שיש בו נפק"מ להלכה בפועל, ונוסף לזה ישנו גם הלימוד שאינו נוגע להלכה בפועל, אלא רק באופן ד"דרוש וקבל שכר"127, שעז"נ128 "יגדיל תורה ויאדיר".
ובנוגע לעניננו:
כל האמור לעיל אודות הידיעה וההשגה ד"לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו" – בא ע"י לימוד התורה, החל מהענין ד"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", שכולל כל צבא השמים וצבא הארץ, שהם הנפלאות הגדולות כו'.
ומזה נעשית שמחה גדולה אצל יהודי, בראותו לאן הוא מגיע ע"י לימוד התורה – שנפלאות גדולות שרק הוא ית' לבדו יודע גדולתן, נמשכים ומתגלים אליו כפי שנמצא למטה בעולם כו'.
יח. ויה"ר שכל אחד ינצל זאת כדי להוסיף בשמחה דשמח"ת – הן בנוגע לשמחה שלו עם התורה, והן בנוגע לשמחה של התורה עמו, בהתאם לב' הענינים ד"זמן שמחתנו" לשון רבים129, ובאופן שהשמחה תומשך על כל השנה כולה, שתהי' שנה של שמחה בגשמיות וברוחניות.
ומהענין ד"לעושה נפלאות גו'" שבשמח"ת יומשך גם לאחרי שמח"ת בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" – שתהי' הליכה נעלית יותר מכמו לפני שמח"ת, ועד להליכה נפלאה ביותר, כיון שהולך בעולם שבו נמשכים "נפלאות גדולות לבדו", ובאופן שרואים בגלוי "כי לעולם חסדו", ועד לראי' בעיני בשר ממש.
* * *
יט. לאחרי הפסוק "לעושה נפלאות גו'" – נאמר הקצה השני בפסוק130 "אין כמוך וגו'":
לכאורה צריך להבין: מהו החידוש בפסוק זה, מאי קמ"ל – הרי זה דבר פשוט ביותר לכל מי שהוא רק קצת מאמין שהקב"ה הוא בעה"ב והבעלות היא שלו, וא"כ, מהו הצורך לשלול ש"אין כמוך"?!
ועכצ"ל, שיש ענינים שמצדם יכול להיות קס"ד כזו, ולכן צריך לשלול ולהבהיר שאעפ"כ "אין כמוך גו'".
כ. ויובן בהקדם מארז"ל131 "בשעה שהי' משה כותב את התורה הי' כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק . . ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו132, אמר לפניו, רבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים (שכתוב בלשון רבים, לומר ב' רשויות הן), אתמהא, אמר לו, כתוב, והרוצה לטעות יטעה". והיינו, שאע"פ שזוהי תורתו של הקב"ה, תורת אמת, מ"מ, מצד זה שהקב"ה הוא "כל יכול", הכניס בתורה גם נתינת מקום לטעות, אלא שענין זה תלוי ברצון האדם, ש"הרוצה לטעות יטעה".
וגם לולי הנתינת מקום בתורה לענין של טעות, מדגישה התורה את החשיבות של ההנהגה ע"פ המדידה וההגבלה שקבע הקב"ה בטבע העולם – החל מהעסק בענין הפרנסה, כמ"ש133 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", שצ"ל עשי' (עכ"פ באצבע קטנה134 ) בדרך הטבע דוקא, ובאופן ש"אין סומכין על הנס"135, ועד שגם קיום התומ"צ צ"ל באופן טבעי דוקא (כידוע השקו"ט בנוגע לנס חנוכה, איך היו יכולים להדליק את המנורה בשמן של נס136 ).
וזהו גם הביאור בסיפור137 אודות רבינו הזקן בהיותו במאסר, שבנסעו בספינה ביקש מהפקיד להעמיד את הספינה כדי שיוכל לקדש את הלבנה מעומד ובישוב הדעת, וכשהפקיד סירב, העמיד רבינו הזקן את הספינה באופן נסי, ולאח"ז חזר וביקש מהפקיד להעמיד את הספינה באופן טבעי, ורק אז קידש את הלבנה – כיון שהשלימות של קיום המצוה היא דוקא כשנעשית בדרך הטבע, ולכן עשה רבינו הזקן את כל התחבולות כדי להעמיד את הספינה בדרך הטבע דוקא.
כא. ועפ"ז יש לבאר דבר תמוה בסיפור המרגלים, שאמרו "כי חזק הוא ממנו" (כביכול כלפי מעלה אמרו)138, "אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם"139 :
לכאורה אינו מובן140 : כיון שהמרגלים היו שלוחי משה, עם כל ההפלאות שבדבר – איך עלה על דעתם הרעיון ש"אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם", שזוהי סתירה מיני' ובי'?! ואיך נתקבל הדבר אצל בנ"י שהם "מאמינים בני מאמינים"141, ועד כדי כך, שגם לאחרי ששמעו את דברי יהושע וכלב, הי' המאורע ד"ויבכו142 העם בלילה ההוא"?!
והביאור בזה143, ע"פ האמור לעיל, שע"פ תורה צריכים להיות כל הענינים כפי שנקבעו ע"י הקב"ה בדרך הטבע, כך, שמצד האמונה בהקב"ה שהוא כמו בעה"ב שמסדר את כליו באופן מסויים, ובנדו"ד, ש"ברצונו נתנה להם"144, יש מקום לסברא שאין בעה"ב יכול להוציא את כליו; ע"פ הטבע שהטביע הקב"ה בעולם, אין אפשרות שבנ"י שהם מועטים יוכלו לכבוש את אומות העולם שהם מרובים (כולל גם בפנימיות הענינים – מצד החילוק שבין אורות מועטים דתיקון לאורות מרובים ותקיפין דתהו145 ).
ולהעיר גם מהמסופר בסוגיא דרבה בר בר חנא146 : "שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי".
כב. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: מהי הטענה נגד המרגלים?
והביאור בזה – שהיתה חסרה להם האמונה במשה רבינו, שבאמרו בשם הקב"ה שצריך לעלות לארץ ישראל, יש לקיים זאת, גם אם זה בניגוד לאמונה שלהם שאין בעה"ב יכול להוציא את כליו; גם כשיודעים שהכח שלהם הוא בגלל ש"ברצונו נתנה להם", הנה כיון שהקב"ה הוא בעה"ב, אזי "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"144, וברור הדבר ש"עלה נעלה וירשנו אותה"147, "כי . . סר צלם . . וה' אתנו"148.
וכן הוא בנוגע לכללות ההתייחסות להנהגה שקבע הקב"ה בעולם ע"פ דרך הטבע – שאין להתחשב בכך אם הדבר הוא בניגוד להוראת הקב"ה בתורה.
ובלשון חז"ל149 : "כדרך שעשו חנני' מישאל ועזרי' שאמרו לנבוכדנצר . . במסים ובארנוניות כו' את מלך עלינו, אבל לדבר הזה שאתה אומר לנו (לעבוד ע"ז, היפך ציווי הקב"ה "לא יהי' לך אלהים אחרים"150 ) . . את וחד כלב שוין עלינן כחדא" – "כלב" דייקא151, שהוא למטה מהאדם ומשרת אותו, שזהו ההיפך לגמרי מן הקצה אל הקצה מ"מלך".
כג. וזהו גם תוכן הכתוב "אין כמוך באלקים גו'":
"אלקים" – קאי152 על כל הענינים והכחות השייכים לגדרי העולם, שכיון שנקבעו ע"י הקב"ה, יש להם תפיסת מקום כו', שלכן יש צורך להבהיר ש"אין כמוך באלקים".
ומוסיף בכתוב130 "אין כמוך באלקים הוי'"153, והיינו, שגם אם מצד שם אלקים יש איזה תפיסת מקום לגדרי העולם כו', הנה ביחס לשם הוי', אין תפיסת מקום כלל.
כד. ולאחרי הסברת הענין ד"אין כמוך גו'" לבעלי שכל, ממשיך הכתוב בנוגע לפועל – "ואין כמעשיך":
אף ש"רבו מעשיך"125 ו"גדלו מעשיך"154, ישנו ענין מיוחד במעשיו של הקב"ה שאין דוגמתו בעולם – שבכל העולם כולו לא שייך שיהיו שני הפכים בבת אחת, מלבד במעשיו של הקב"ה, כפי שמצינו בנוגע לארון, שמחד גיסא, הוצרך להיות במדה מדוייקת, "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו וגו'"155, ומאידך גיסא, הנה "מקום ארון אינו מן המדה" (אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום)156 ; ובארון כזה – מכניסים את הלוחות.
וכן הוא בעבודת כל אחד מישראל במשכן הרוחני שבו, כמ"ש157 "ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"158, שיש בו מנורה ושולחן וארון כו' – שעבודתו צריכה להיות באופן של חיבור הפכים.
ובהקדמה – שמצינו אצל היהודי הראשון, אברהם אבינו, שהקב"ה אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע"159, ולאחרי כן ניסהו בא' הנסיונות הכי גדולים, באמרו לו: "קח נא את בנך גו' את יצחק גו' והעלהו גו' לעולה"160, שזהו ההיפך בתכלית ממה שאמר לו לפנ"ז "כי ביצחק יקרא לך זרע"161 (שהרי אברהם לא ידע שאח"כ יאמר לו הקב"ה "אל תשלח ידך אל הנער וגו'"162, דאל"כ, לא הי' נסיון בדבר).
והרי אין לך קושיא גדולה מזו: בתחילה כאשר אברהם אמר להקב"ה בנוגע לאליעזר "בן ביתי יורש אותי"163, או כשאמר לאח"ז שמסתפק בכך ש"ישמעאל יחי' לפניך"164 – אמר לו הקב"ה: "אַ נעכטיקער טאָג"... לא שייך דבר כזה, אלא דוקא "שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו"165 ; ולאחרי כל זה, צווהו הקב"ה להעלותו לעולה?!
אך הענין הוא, שמיהודי נדרשת הנהגה של חיבור הפכים, וצריך לעשות זאת "ברצון ושמחה"166, כמו שהי' מבין זאת בפשטות.
וכן הוא בכללות הנהגתו של יהודי בעולם:
מחד גיסא – עליו לעסוק בעניני העולם במסחר וכו', כדי שיוכל להרויח עבור כל ההוצאות הכספיות כו', כולל גם נתינה לצדקה, וחינוך בניו ובנותיו לתורה ולחופה ולמעשים טובים; ולאידך גיסא – צריך לסגור את העסק בשבת ויו"ט, ולהזהר מהשגת גבול, אבק גזילה וכו', אף שלכאורה אי אפשר לנהל מסחר באופן שהוא היפך מנהג התגרין... (והרי גם ע"פ שו"ע חו"מ צריך להתחשב במנהג התגרין167 ).
וכפי שרואים גם בהנהגת אסתר בזמן גזירת המן168, שביחד עם זה שעשתה פעולות בדרך הטבע, לדבר עם המלך וכו', ידעה שהעיקר תלוי בפעולות הרוחניות, כמו "לך כנוס את כל היהודים וגו'"169, ולימוד התורה ע"י תינוקות של בית רבן, "קול גדיא"170, שדוקא עי"ז בטלה הגזירה כו'.
ודוקא ע"י הנהגה זו נעשה "דידן נצח"171 – בהמשך לענין הנצחון שמתגלה בחג הסוכות, כדאיתא במדרש172 "משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידי' אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך . . במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא", והיינו, שהנצחון הי' כבר בר"ה ויוהכ"פ, ובחג הסוכות רואים גם כל אומות העולם ש"ישראל אינון נצוחייא".
כה. וזוהי השייכות לשמחת תורה – כיון שהתורה נותנת כח ליהודי שעשייתו בעניני העולם תהי' באופן של יציאה מכל המדידות וההגבלות שבדרך הטבע, שלכן יכולה להיות הנהגתו היום-יומית באופן של שני הפכים בבת אחת, בדוגמת הענין ד"מקום ארון אינו מן המדה" – "אין כמעשיך".
אלא שמלבד הנתינת כח מלמעלה ע"י התורה, יש צורך גם בפעולתו של יהודי, עכ"פ באצבע קטנה,
וכהסיפור במדרש קהלת173 (שיש בו הוראה כללית) אודות רבי חנינא בן דוסא, ש"ראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר, הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר . . יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים . . זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם, אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו . . ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים",
והגע עצמך: מחד גיסא – מדובר אודות רבי חנינא בן דוסא, שהי' ניזון "בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"174, כך, שמובן באיזו מדה היתה אצלו הרחבה בגשמיות... ומאידך גיסא – מדובר אודות חמשה מלאכים; ואעפ"כ, יש צורך בהשתתפותו של רחב"ד שיתן ידו ואצבעו עמהם, ודוקא עי"ז "נמצאו עומדים בירושלים".
ועד"ז בנוגע לכל אחד מישראל – שצריך לרצות להביא "אבן טובה" לירושלים, ואז עוזרים לו המלאכים – "כי מלאכיו יצוה לך גו'"175 – להביא את האבן, לאחרי שנותן אצבעו עמהם, כדי שלא יהי' "נהמא דכיסופא"176, ותיכף ומיד, "כהרף עין"177, באים לירושלים, ולבית המקדש שיבנה במקומו ע"י משיח צדקנו178, בקרוב ממש.
* * *
כו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לעושה נפלאות גדולות לבדו.
* * *
כז. בנוגע למ"ש179 "ביום השמיני עצרת תהי' לכם", לשון רבים – הנה:
הפירוש הפשוט הוא – שקאי על כלל ישראל, וכפשטות הענינים, שהקרבת הקרבנות דשמע"צ (שבהמשך הכתובים), שהם קרבנות ציבור שבאים מתרומת הלשכה180, הוא חיוב המוטל על הציבור דכלל ישראל.
ונוסף לזה יש עוד פירוש, ש"לכם" קאי על ה"רבים" שבכל אחד מישראל (גם יהודי אחד שנמצא בריחוק מקום בגשמיות או ברוחניות) – החל מעשר כחות נפשו, והיינו, שכל עניני העבודה דשמע"צ, "עצרת" וקליטת181 כל עניני חג הסוכות, סוכה ולולב כו', כולל גם הקרבת הקרבנות כפי שהיא בעבודה הרוחנית, שיכולה להיות אצל כל אחד מישראל, גם בלילה ובחוץ לארץ ובזמן הגלות – שצריכים להיות באופן שחודרים בכל כחות נפשו ובכל פרטי עניניו וחייו של כל אחד מישראל.
כח. ובהקדמה – שהחשיבות של כל אחד מישראל מודגשת בכללות השקפת התורה:
איתא בגמרא44 "שכל . . נפש אחת מישראל . . (היא) עולם מלא", ובענין זה מודגש דיוק לשון הגמרא44 "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך כו'", היינו, שהחשיבות של נפש אחת מישראל השפיעה על אופן בריאת אדה"ר, "יציר כפיו של הקב"ה"182, שנברא יחידי, כדי ללמדך שנפש אחת מישראל, יהודי פשוט שבפשוטים שנמצא בפינה נדחת, הוא "עולם מלא".
ועוד זאת, שחשיבותו של כל אחד מישראל היא גם ביחס לכלל ישראל, כמובן ממארז"ל183 שאילו היו ישראל ששים ריבוא חסר אחד לא היתה נתינת התורה לישראל.
וכמובן גם מהדין דפיקוח נפש של קטן בישראל – שהחיוב להציל נפש מישראל, אפילו על הספק, ספק ספיקא ועד למאה ספיקות, מוטל גם על כהן גדול בהיותו באמצע הקטרת הקטורת בקדש הקדשים ביוהכ"פ, שעם היותה עבודה הכי נעלית שנעשית עבור כלל ישראל בנוגע לכל השנה כולה, צריך להפסיק ולצאת מקד"ק כדי לנסות להציל נפש אחת מישראל!
ומזה מובן גם בנדו"ד, שכדי שיהי' הענין ד"עצרת תהי' לכם" בנוגע לכלל ישראל, היינו, שלמרות חילוקי הדרגות מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"184, יהי' הענין ד"עצרת תהי' לכם" בשוה אצל כולם – צ"ל גם הענין ד"עצרת תהי' לכם" כפי שהוא בנוגע לכל אחד מישראל, שכל פרטי עניניו, הראש הגוף והרגל (שבהם תלוי מציאותו בתור "אדם", "אתם קרויין אדם"185, ע"ש "אדמה לעליון"186 ), הן ברוחניות והן בגשמיות, יהיו חדורים בענין ד"עצרת תהי' לכם" בשוה אצל כולם (ואדרבה: הענין ד"עצרת" אצל חלק מסויים הוא רק בשעה ש"עצרת תהי' לכם", בכל פרטי הענינים).
כט. וענין זה מודגש בחג הסוכות – ש"שמיני עצרת" הוא המשכו וסיומו:
ובהקדמה – שבחג הסוכות היא התחלת העבודה של השנה החדשה, כמובן מדברי המדרש187 בביאור הטעם שנקרא "יום הראשון"188 (אף שהוא יום הט"ו), כיון ש"הקב"ה אומר להם לישראל, מה דאזיל אזל, מן הכא ולהלן נחיל חושבנא", "ראשון לחשבון כו'" על כל השנה כולה.
וכיון שבחג הסוכות היא התחלת העבודה – נותנים מיד את הכלל של כל העבודה במצוות המיוחדות של חג הסוכות, כדלקמן.
ל. המצוה הראשונה והעיקרית של חג הסוכות היא מצות סוכה, שקודמת גם למצות נטילת ד' מינים189, ולא עוד אלא שגם בנוגע לנטילת ד' מינים יש להדר שתהי' בסוכה דוקא190.
ובמצות סוכה יש ענין מיוחד – שקיומה הוא באופן שהאדם כולו (ראשו ורובו191, שחשיב ככולו) נכנס בתוך הסוכה, ראשו גופו ורגליו, יחד עם הלבושים, כולל גם לבושי הרגל192.
וענין זה הוא "כלל" בנוגע לכללות העבודה – שקיום כל מצוה, גם מצוה ששייכת לאבר פרטי או לאברים אחדים בלבד, צריך להיות באופן שכל מציאותו של היהודי שמקיים את המצוה – לא רק כח המעשה, אלא גם המדות והשכל כו' – היא בתוך המצוה!
הן אמת ש"המעשה הוא העיקר"65, וגם אם המעשה הוא ללא כוונות כו' ה"ה יוצא י"ח66, אבל אעפ"כ, אין זה מגיע למעלת קיום המצוה כשהמעשה חדור בכל כחות הנפש, שכל ומדות, החל מהענין דאהבת ה', כמ"ש בהתחלת ק"ש: "ואהבת את ה' אלקיך גו'"193, שעז"נ194 "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", שאז משתדל לעשות המצוה בהידור ובשלימות (משא"כ מצד יראה בלבד, ועאכו"כ יראת העונש, שיכול להיות באופן שרוצה רק לצאת י"ח, להיפטר כו').
וכשם שבמצות סוכה מודגש קיום המצוה ע"י כל מציאותו של האדם בכל פרטיו, כמו"כ מודגשת בה גם השלימות דכלל ישראל – כמארז"ל195 "שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".
לא. וענין זה מודגש עוד יותר במצות נטילת ד' מינים:
במצות נטילת ד' מינים נאמר188 "ולקחתם לכם", והיינו, שאע"פ שהלקיחה היא ביד, הרי זה באופן שלוקח בכל מציאותו, החל מכח המעשה של כל הגוף. ועאכו"כ כשהלקיחה היא באופן של נענועים – הן בעת נטילת הלולב (אע"פ שגם ע"י לקיחה בעלמא יוצאים י"ח196 ), והן באמירת הלל ב"הודו" וב"אנא", כפי שרואים בחוש שבעת הנענועים מתנענע כל הגוף.
וכשם שנטילת ד' מינים היא ע"י האדם כולו בכל פרטיו, מודגשת בזה גם השלימות של כלל ישראל – שהרי ד' המינים מורים על ד' הסוגים שבבנ"י, החל מאלו שהם בדוגמת פרי עץ הדר, שיש בו הן טעם והן ריח, ועד לאלו שהם בדוגמת הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, ואעפ"כ מתאחדים כולם לאגודה אחת197.
ומעלה יתירה באחדות של כלל ישראל שבנטילת ד' מינים לגבי האחדות שבמצות סוכה – כי, הענין "שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" הוא באופן שמלכתחילה לא ניכרים חילוקי הדרגות שבבנ"י [וכידוע שיש ענינים שבהם לא ניכר החילוק שבין "ראשיכם שבטיכם" ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", כמו ענין המס"נ והקב"ע שאצל כל בנ"י בשוה], משא"כ בד' מינים ניכרים חילוקי הדרגות שביניהם, ואעפ"כ מתאחדים כולם ביחד198.
וע"ד החילוק שבין יחיד לאחד199 – כידוע בענין "שמע ישראל גו' הוי' אחד"200, "אחד" דייקא, ולא "יחיד", אף שענין האחדות מודגש ב"יחיד" יותר מאשר ב"אחד", שהרי כשאומרים "אחד", יש גם "שני", כמו "יום אחד" ו"יום שני"201, משא"כ כשאומרים "יחיד", כמו "בנך יחידך"160, ואעפ"כ, בתור הקדמה ל"ואהבת גו'" אומרים "הוי' אחד" דוקא – כיון שהתכלית היא שענין האחדות יהי' באופן שגם בז' הרקיעים והארץ (ח') וד' רוחות העולם יומשך אלופו של עולם202 ; ועד"ז בנדו"ד, שצריכים להמשיך האחדות גם במעמד ומצב שניכרים חילוקי הדרגות שבבנ"י, ודוקא אחדות זו מביאה לידי שמחה – "ושמחתם לפני ה' אלקיכם"188.
לב. ובהמשך לעבודה הנ"ל בחג הסוכות, הן במצות סוכה והן במצות נטילת ד' מינים – הנה "ביום השמיני עצרת תהי' לכם", עצרת מלשון קליטה181, ובאופן ד"לכם", הן בנוגע לכלל ישראל, והן בנוגע לכל אחד מישראל, כנ"ל בארוכה.
והכוונה בזה – שענין האחדות יהי' לא רק בשעה שבנ"י נמצאים במעמד ומצב ד"יראה כל זכורך את פני האדון ה'"203, אלא שגם ההליכה בעבודה במשך כל השנה כולה תהי' באופן ד"כולנו כאחד"204.
ועי"ז יומשך הענין ד"ברכנו אבינו . . באור פניך"204, ו"באור פני מלך – חיים"205, שנמשך ענין החיים כו', ותהי' שנה טובה ומבורכת, הן בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות עד לענין ד"בכל דרכיך דעהו"22, והן בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו.
* * *
לג. דובר כמ"פ אודות תורת הבעש"ט206 שמכל דבר שבעולם יש הוראה בעבודת ה', ועאכו"כ בענין הקשור עם קביעות הזמנים והמועדים, שצ"ל בזה גם הוראה בעבודה בפועל, ובדוגמת הלשון הרגיל: "למאי נפק"מ" או "מאי בינייהו". ועד"ז גם בנוגע לענין המיוחד שבשנה זו – שנת הקהל.
[ולהעיר, שאע"פ שקיום מצות הקהל הוא במוצאי יו"ט ראשון של חג הסוכות207, הרי זה שייך גם לשמע"צ (ושמח"ת), שבו היא הקליטה של כל עניני חג הסוכות, כולל גם הענין דהקהל. ובפרט ע"פ הדעה208 שאם לא נערך המעמד דהקהל במוצאי יו"ט ראשון, יש לערוך זאת בשמיני עצרת].
ואף שקיום מצות הקהל בפועל תלוי אמנם בכך שיש מלך בישראל, שמקהיל את כל העם בעזרה שבביהמ"ק כו'209, אבל אעפ"כ, התוכן הפנימי שבזה ברוחניות הענינים ישנו גם בזמן הזה, וכמו בנוגע לכללות הענין של ביהמ"ק, שבכל מקום ובכל זמן ישנו אצל כל אחד מישראל ביהמ"ק הרוחני שהוא בדוגמת המשכן וביהמ"ק הגשמי210.
לד. והענין בזה:
כתיב211 "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה וגו' הקהל את העם וגו'", והיינו, שהענין דהקהל הוצרך להיות לאחרי שנת השמיטה, שהיתה שנת מנוחה – לאחרי שש השנים שבהם עסקו בעבודת האדמה – שהוקדשה להתעסקות והעמקה בלימוד התורה באופן נעלה יותר מאשר במשך שש השנים שלפנ"ז212, שגם בהם קבעו עתים ללימוד התורה, אבל אין זה בדומה לזמן שבו משוחררים מעבודת האדמה, ויכולים להקדיש את כל הזמן ללימוד התורה ועניני אלקות.
אמנם, אע"פ שהסדר הוא שתחילה צ"ל ההתעסקות בעבודת האדמה במשך שש שנים, ורק לאח"ז באה שנת השמיטה – נאמר בכתוב213 "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה' (ואח"כ נאמר) שש שנים תזרע שדך וגו'".
ומבואר בזה (כנ"ל במאמר214 ), שהכניסה לארץ צריכה להיות מתוך ידיעה שהארץ שייכת לה', ותכלית המכוון הוא "ושבתה הארץ שבת לה'", אלא כיון שרצונו של הקב"ה שתהי' ההנהגה בדרך הטבע, באופן ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"215, לכן, "שש שנים תזרע שדך וגו'", אבל, מיד בתחילת השנה הראשונה יודע וזוכר ומשנן שהתכלית היא "ושבתה הארץ שבת לה'", ולכן, גם במשך שש השנים שבהם עוסק בחרישה וזריעה כו', ה"ה קובע עתים לתורה וכו',
– ועי"ז מצליח גם בהתעסקותו בעבודת האדמה וכיו"ב בכל עניני הפרנסה, באופן ש"יברכך ה'", "שיתברכו נכסיך", "וישמרך", "שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך", והיינו, שאין זה כמתנת בשר ודם "שהנותן מתנה . . אינו יכול לשמרו מכל אדם . . אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר"216 –
ולאח"ז בא לדרגא נעלית יותר – "ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו'"217, כך, שיכול לעסוק בלימוד התורה באופן ש"תורתו אומנתו"218, ללא דאגות הפרנסה, כיון שהקב"ה אומר "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית גו' לשלש השנים"219.
ובהמשך לזה – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה . . בבוא כל ישראל . . תקרא את התורה הזאת (המלך הי' קורא כו'220 ) נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף . . למען ישמעו ולמען ילמדו . . ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"211, עד להקהל הבא – בעוד שבע שנים – שיהי' באופן נעלה יותר, כהציווי "מעלין בקודש"221.
לה. ובכן: נוסף על הענין בנגלה שידובר לקמן (סמ"ב) בתור השתתפות בכינוס תורה שייערך מחר, יש להתעכב על ההוראה החדשה שלמדים מהענין דהקהל בעבודה הרוחנית – באופן שאינה מוגבלת בזמן, ואין צורך להמתין שבע שנים כו' – שיש ענינים שצריכים להיות באופן ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף".
ובהקדמה – שבאים עתה משמח"ת שבו האנשים שמחים ורוקדים עם התורה, ואילו אצל הנשים שנמצאות לחוד בעזרת-נשים הרי זה באופן דמהיכי תיתי; ועד"ז כמה ענינים שהזמן גרמא שבהם נתחייבו רק אנשים, ולא נשים; אבל הענין דהקהל (עם היותו מ"ע שהזמן גרמא) הוא בשוה אצל אנשים ונשים (ולא כמו מצות ראי', שאע"פ שיש גזירה שוה שהקישה תורה מצות ראי' והקהל זו לזו, מ"מ, אין חיוב ראי' על נשים222 ).
ישנו אמנם החילוק ש"האנשים ללמוד (ומובן שבזה גופא יש חילוק בין חכמים גדולים וכו'), והנשים לשמוע, והטף . . לתת שכר למביאיהם"223, אבל חילוק זה הוא לאחרי שישנו כבר הענין ד"הקהל", ואילו הענין ד"הקהל" עצמו הוא בשוה ובאותו "שטורעם" אצל כולם, אנשים ונשים וגם טף – לא רק קטנים שהגיעו לחינוך (בני ה' ו'), אלא אפילו קטני קטנים, בני שנתיים או שנה ועד לתינוק שזה עתה נולד224.
ומזה מובן גם בנוגע לתוכן הענין דהקהל בעבודת כל אחד מישראל:
כשם שבמעמד דהקהל הי' המלך קורא פרשיות מסויימות בתורה, וכולם היו "חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני . . כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה"105 – כן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל, שבנוגע למשפחתו הרי הוא (ועכ"פ עליו להיות) ה"מלך" (שהמלך הוא הכל225, וכולל את כל אנשי המדינה כו'), שעליו מוטלת השליחות להביא את דבר ה' לכל בני משפחתו, כולל גם הקטנים ביותר, באופן שכאשר יגדלו יהיו במעמד ומצב ש"שמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
ונקודת הדברים – שבשנת הקהל יש להרעיש על כך שכולם ידעו שהתורה היא המציאות של עם ישראל, ובלשון הרס"ג226 : "אין אומתנו אומה אלא בתורתה", וענין זה צריך להיות בשוה אצל כל בנ"י, האנשים והנשים והטף, ולהסביר לכל אחד ואחת, אשר, מבלי הבט על מעמדם ומצבם הרי הם חלק מעם ישראל, וכל אחד ואחת, אפילו תינוק קטן ("אַ פּיצל קינד") הוא בן אברהם יצחק ויעקב, בת שרה רבקה רחל ולאה, ולכן צריך לעשות הכל כדי להביאם למעמד ומצב ש"שמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
לו. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לגודל החשיבות שבהתעסקות עם הטף:
לכאורה אינו מובן: מהי התועלת שבגללה הוצרכו לטרוח ולטלטל את הטף, עוללים ויונקים, כדי להביאם למעמד דהקהל – זהו דבר פראי ("אַ ווילדע זאַך")?!...
והגע עצמך: כשהביאו לעזרה עוללים ויונקים, בודאי בלבלו והפריעו לקריאת ושמיעת פרשיות התורה מפי המלך; לא הניחו למלך להוציא תיבה אחת מהפה... וגם לא הניחו להורים לשמוע, כיון שכל תינוק וכל ילד דרש תשומת לב וכו'.
ואעפ"כ מצַוה התורה להביא למעמד דהקהל לא רק אנשים ונשים וקטנים שכבר הגיעו לחינוך, אלא גם טף, אפילו תינוק קטן שזה עתה נולד!
ומזה מוכח שאין זה ענין של חינוך (בלבד), אלא ההדגשה היא על עצם חשיבות הבאת הטף לעזרה, באופן שבהיותו טף קולטת אזנו דברי תורה.
וע"ד המסופר במדרשי חז"ל227 אודות רבי יהושע בן חנני', שאמו הביאה אותו בעריסתו לבית המדרש כדי שאזניו ישמעו דברי תורה, ועי"ז גדל להיות במעלת ריב"ח!
ועל זה אמרו228 "אשרי יולדתו" – שאין זה רק סיפור דברים אודות מעלת אמו של ריב"ח, אלא הוראה בתורה, והיינו, שלאחרי פתיחת הדרך ע"י אמו של ריב"ח, הרי זה נעשה הוראה לכל האמהות בישראל.
לז. וענין זה נוגע במיוחד לנשים בישראל:
תפקידה של אשה בישראל – להבטיח שיהי' "זרע ברך ה'", ולא רק בבית, אלא באופן שגם בחוץ הנה "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"229, והיינו, ע"י החינוך הראוי, אשר, היסוד לזה הוא בזמן שהתינוק צריך לאמו [ולהעיר, שאצל בעלי-חיים יש מינים שהאב מטפל בוולדות, אבל אצל מין המדבר הסדר הוא שעד גיל ה' ו' זקוק התינוק לאמו דוקא230 ], ועלי' להתמסר לגמרי לגידולו וחינוכו באופן הראוי.
וכפי שלמדים מהנהגת חנה231 – כמסופר בהפטרה דר"ה232 שחנה ויתרה על ההליכה לשילה, "כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם", והיינו, שהמעמד ומצב ד"וישב שם עד עולם" תלוי בכך שבילדותו מתמסרת אמו לחינוכו; וככל סיפורי התורה – ובפרט סיפור בנוגע לחנה שמהנהגתה למדים "כמה הלכתא גברוותא"233, אפילו מפרט קטן, ועאכו"כ מענין עיקרי כזה – הרי זו הוראה שנוגעת לכל נשי ישראל, עד כמה עליהן להתמסר לגידול וחינוך הילדים.
ויש להעיר על כך, שלדאבוננו, הנה דוקא במדינה זו נעשית ההנהגה אצל כו"כ נשים להזניח את גידול וחינוך הילדים – להשאיר אותם אצל "בייבי-סיטער" וכיו"ב, ולכל היותר מסתפקים בכך שמכינים להם דבר מאכל ומשקה ושולחים אותם לבית-ספר פרטי, "חדר" וכו' – כדי שיוכלו לעסוק בענינים אחרים, כמו עסקנות ציבורית, לרוץ להשתתף באסיפות ולשאת נאומים וכו'234, ושוכחות שתפקידן העיקרי הוא להתמסר לגידול וחינוך הילדים, וכאמור, "עד יגמל הנער . . ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם".
ואח"כ מתפלאים על כך שגדל ילד ש"אומר235 לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע"!...
איך הגיע עם קדוש וטהור למעמד ומצב של קשיים חמורים עם הדור הצעיר כפי שקורה בדור זה?! – ואף שתמיד אמרו שבדור הקודם הי' מעמד ומצב טוב יותר, "פרימער וכו'", אבל לאחרונה הורע המצב באופן שבאין ערוך!...
(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) בשמח"ת אפשר לדבר על זה, כידוע הפתגם99: "שמחת תורה שאַדט ניט".
ויש להוסיף ולהעיר, שגם כשמדובר אודות אשה שסיימה לגדל ולחנך את ילדי', והיא כבר מזמן סבתא... יכולה וצריכה גם היא לעסוק בלהט ("קאָכן זיך") בחינוך הנכדים, ועי"ז תפעל עליהם יותר ממה שיקראו בספרים וישמעו מחבריהם כו'.
לח. ויה"ר שההוראה הנ"ל תומשך על כל השנה כולה, להסביר לכל אשה בישראל גודל האחריות והזכות שיש לה בחינוך הילדים, להבטיח ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".
ובזכותן של נשי ישראל "יכלו כל הנשמות שבגוף" ויבוא "בן דוד"236 – מלך המשיח, שיהי' ה"שליח . . להשמיע דברי הא-ל"105 בקריאת פרשיות התורה במעמד דהקהל, לאחרי ש"יבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל" (כפי שמדייק הרמב"ם178 בסדר זה דוקא237 ).
ונזכה ללמוד תורה מפיו של משיח, ועד לקיום היעוד238 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
* * *
לט. מיד לאחרי שמסיימים את התורה בשמח"ת, מתחילים לקרוא פרשת בראשית, כנוסח ה"רשות לחתן בראשית": "מתכיפין התחלה להשלמה", ומהטעמים בזה, לפי שנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן239 (שיש בזה כמה ענינים, אבל לכל לראש – אין ענין יוצא מידי פשוטו). ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שמיד ב"אסרו חג" של שמח"ת קורין פרשת בראשית כולה.
ויש לבאר הקשר בין שמח"ת עם פרשת בראשית שבה מדובר אודות בריאת שמים וארץ – דלכאורה, היו"ט דשמח"ת קשור עם לימוד והבנת התורה, ומה שייך ענין זה לבריאת שמים וארץ?
ונקודת הביאור בזה – שאע"פ שבריאת שמים וארץ היתה ע"י עשרה מאמרות240, ואילו מתן תורה שהי' לאחרי כ"ו דורות109 קשור עם עשרת הדברות, הרי ידוע שעשרת המאמרות ועשרת הדברות מכוונים זה כנגד זה241, וע"י עשה"ד (תורה) נעשה קיום ותוקף בעשרת המאמרות (עולם), כמובן מדברי הגמרא242 בפירוש הכתוב243 "ארץ יראה ושקטה", "בתחילה יראה ולבסוף שקטה . . דאמר ריש לקיש מאי דכתיב244 ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה (הששי, משמע הששי המיוחד במקום אחר) למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו כו'" (והיינו, שויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי, והוא ששי בסיון, שנתנה בו תורה).
מ. ובפרטיות יותר:
אמרו רז"ל245 "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו". ומזה מובן, שכאשר יהודי מסיים את כל התורה בשמח"ת, וחוזר ומתחיל עוה"פ מחדש מהתחלת התורה וקורא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ועד לסיום הקריאה בשמח"ת: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"246, ומזה באים ליום השבת: "ויכולו השמים והארץ וגו'" עד "אשר ברא אלקים לעשות"247, "לתקן"248 (שעי"ז "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"249 ) – אזי גם הקב"ה קורא פסוקים אלו, וכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה250, "כי הוא אמר ויהי"251, אזי נעשים "שמים חדשים וארץ חדשה"252.
ונמצא, שעי"ז שיהודי מתקשר עם התורה, אזי נעשה בעה"ב על העולם, כמארז"ל253 על הפסוק254 "לא-ל גומר עלי", שע"י פס"ד בתורה נעשה שינוי בעולם – "בתולי' חוזרין", ועד שיש בכחו לבנות "שמים חדשים וארץ חדשה".
ולא עוד אלא שהתכלית של התורה היא לפעול בעולם דוקא:
ויובן ע"פ המבואר בסוגיא דמ"ת255 "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו, אמר להן, לקבל תורה בא, אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך . . אתה מבקש ליתנה לבשר ודם . . תנה הודך על השמים256, אמר לו הקב"ה למשה, החזיר להן תשובה . . אמר להן למצרים ירדתם . . יצר הרע יש ביניכם וכו'", והיינו, שהתכלית של התורה היא לפעול דוקא בעולם שבו ישנו הענין של ירידה למצרים ויצה"ר וכו'.
וזהו גם מה ש"אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה"257 – דלכאורה אינו מובן מהו הצורך שדוקא משה ישיב להם – שגם המענה על טענת המלאכים צריך לבוא מ"ילוד אשה" דוקא, כיון שהתורה "לא בשמים היא"258, אלא בארץ דוקא, שעל זה אמרו רז"ל259 "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה" – "רצתה" דייקא, שמזה מוכח שעדיין לא עשתה זאת, וצריך לפעול בה "לעשות רצון קונה".
ולכן, תכלית השלימות של התורה וישראל – שזוהי תכלית הבריאה, שזהו"ע דבראשית, ב' ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית260 – היא (לא כ"כ בלימוד סוגיא בתורה, כמו) בהנהגה בעניני הרשות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"22, שעל זה אמרו רז"ל261 שזוהי "פרשה קטנה שכמה גופי תורה תלויין בה", ובלשון הרמב"ם בהל' דעות262 : "החכם . . צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו'"; ועד"ז בנוגע לתורה ש"היא חכמתכם ובינתכם"72, שענין זה ניכר בעיקר בעניני הרשות.
ויש להוסיף בנוגע לפעולת התורה בעולם, שיש בזה עילוי גם לגבי פעולת התפלה – כפי שמצינו ב' אופני פעולה הנ"ל בש"ס ובזהר – שבנוגע לתפלה איתא בגמרא263 ש"שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה וכו' התחילו גשמים מנטפין וכו'", ורק בסופו של דבר "ירדו כתיקנן"; ואילו בנוגע לתורה איתא בזהר264 שכאשר "איצטריך עלמא למיטרא" אמר ר"ש תורה על הפסוק265 "הנה מה וטוב ומה נעים וגו'", ומיד ירדו גשמים כו'.
ושני סיפורים הנ"ל מהווים הוראה בנוגע לאופן ההנהגה במצב דומה, לאחרי שהיתה בזה ה"פתיחה"93 ע"י גדולי ישראל בזמנם.
מא. וע"פ מ"ש266 "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ובפרט בנוגע לתורה, שעלי' נאמר267 "כי מציון תצא תורה וגו'" – הנה לכל לראש צריכה להיות פעולת התורה בנוגע לארץ ישראל:
ובהקדים – שבנוגע ל"הקהל" הסדר הוא שלאחרי שהמלך קורא פרשיות התורה, "מוסיף שבע ברכות ואלו הן . . שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע כו'"268.
ואם צריך לעזור לכל אחד מישראל בכל מקום שהוא – עאכו"כ שצריך לעזור לרבים מישראל, ובארץ ישראל, ובפרט כשנמצאים במעמד ומצב ד"נכרים שצרו על עיירות ישראל"269 (כלשון רבינו הזקן270 ).
ובכן: בעמדנו במעמד ומצב של "הקהל", שמתאספים עשרה מישראל, שעז"נ271 "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ועאכו"כ כמה פעמים עשרה,
ובזמן של שמחה [בבואנו מסיום וחותם "זמן שמחתנו"272, שבו ישנה השלימות ד"באספך מגרנך ומיקבך"273, שלכן נאמר בתורה ג"פ שמחה274, וב"זמן שמחתנו" גופא – שמחת תורה, עלי' נאמר275 "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"] שפורצת גדר276,
הנה יה"ר שיקויים היעוד277 "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", ועד "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"278, לעמוד בתוקף שלא לשמוע בקול הגויים בענין שיכול להזיק ח"ו לבנ"י, וזו תהי' הכנה קרובה לביאת משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
* * *
מב. הביאור בענין מצות הקהל – החידוש בדברי הגמרא223 "אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכו'" (דלכאורה מפורש בקרא102 "למען ישמעו ולמען ילמדו"), שאע"פ שהמצוה היא על היחיד (המלך279 ) שצריך להקהיל280 את העם281, מ"מ, מצד זה נעשה גם חיוב גברא על האנשים והנשים לקיים המצוה (של המקהיל)282, ע"ד שגם האשה שאינה מצווה על פו"ר יש לה מצוה מפני שמסייעת לבעל, וע"ד שיש מצוה על ישראל להתברך מהכהנים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס283 בלקו"ש חי"ט ע' 363 ואילך.
(ואח"כ אמר:) מסתמא ידברו ב"כינוס תורה" על הענין ד"הקהל".
ויה"ר שבקרוב ממש נבוא לקיים מצות הקהל בפועל – שלאחרי שתהי' קיום מצות שמיטה מן התורה, הנה "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"211 יקיים מלך המשיח מצות הקהל, ועד אז – ועאכו"כ אז – יקויים מ"ש102 "למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
* * *
מג. כרגיל בהתוועדות זו (בסיום כללות העבודה דחודש תשרי החל מר"ה) להזכיר אודות "קרן השנה"284 – לנדב ל"קופה" סכום שמתאים למספר ימי השנה, כולל שבתות וימים טובים, שממנה נותנים לצדקה בכל יום ויום (כולל גם בשבת ויו"ט, באופן המותר) עבור כל אלו שתרמו לקופה זו.
ויה"ר שתהי' זו האתערותא דלתתא שתמשיך את האתערותא דלעילא באופן של "מדה כנגד מדה"285 – נתינת הצדקה "שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד"286, בכל יום ובכל עת ובכל שעה.
ו"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"287, באופן ש"מיד הן נגאלין"288, בקרוב ממש, "ושמחת עולם על ראשם"289.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק לכל הנאספים שיחיו בידו הק' מ"כוס של ברכה"].
הוסיפו תגובה