בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. בעמדנו בלילה שמחבר שמיני-עצרת עם שמחת-תורה – שהרי בכמה ענינים "לילה הולך אחר היום", ובכמה ענינים "היום הולך אחר הלילה"1 – יש להדגיש ולדבר אודות הענינים שהם בשמע"צ ושמח"ת בשוה2.

וגם בנוגע לעניני שמח"ת (שמתחיל כבר בלילה זה) – שבכמה דינים ומנהגים חלוק הוא משמע"צ – יש להתחיל בענינים שבאים מיד לאחרי שמע"צ, שהרי בשמח"ת גופא יש כו"כ ענינים: בפרטיות – הרי זה מעת-לעת של כ"ד שעות שבהם הולך וניתוסף משעה לשעה ענין השמחה בריבוי יותר באופן של "מעלין בקודש"3, ובכללות – הרי זה נחלק לב' הזמנים ד"ויהי ערב ויהי בוקר"4, ליל שמח"ת ויום שמח"ת; וכיון שליל שמח"ת הוא הזמן שבו עוברים משמע"צ לשמח"ת, יש לדבר לכל לראש אודות הענין של שמח"ת שבא מיד לאחרי שמע"צ (כדלקמן ס"ה).

ב. ביאור מעלת השמחה דשמע"צ ושמח"ת לגבי חג הסוכות ושאר מועדים לשמחה,

– שהיא למעלה ממדידה והגבלה, כיון שאינה קשורה במצוה וענין מיוחד5, ולכן היא אצל כל ישראל בשוה (וכן בכל אחד מישראל בפרט, שהראש והרגל6 בשוה, כבענין הריקודים);

והשייכות ל"תמליכוני עליכם"7 בר"ה שבא בגילוי וקליטה בשמע"צ8 – כיון שבהכתרת המלך שוים כולם, ומתבטלים למלך עצמו כפי שהוא למעלה מהתחלקות9 בגזירות שגוזר עליהם. וכמודגש בקריאת היום: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"10 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 164 ואילך.

ג. ובענין זה ניתוסף בחוץ-לארץ עוד מעת-לעת – יו"ט שני של גלויות:

הוספת המעל"ע בחו"ל בפשטות היא מצד אוירה וגושה של ארץ העמים11, שבגלל זה העבודה היא קשה יותר, ולכן יש צורך ביום נוסף. אבל אעפ"כ יש בזה גם עילוי, כי, "לפום צערא אגרא"12.

ויובן ע"פ המשל הידוע, משני ידידים שנפגשים לאחרי משך זמן שהיו בריחוק זמ"ז, שאז השמחה היא גדולה ביותר ("מיט אַ שטורעם"), ועד שאם לא ראו זא"ז י"ב חודש, שזהו משך זמן ארוך ביותר, אזי השמחה היא גדולה עד כדי כך שאפילו ברכת שהחיינו לא מספיקה לזה13, והיינו, שככל שהריחוק הוא גדול יותר, אזי תגדל יותר השמחה מהקירוב שלאחרי הריחוק.

וזהו א' הביאורים לגודל השמחה בשמע"צ ושמח"ת – כיון שבמשך השנה היו כמה סיבות שגרמו לענין של ריחוק, ואח"כ ביוהכ"פ נעשה ענין של קירוב, כמ"ש14 "שלום לרחוק ולקרוב", "לרחוק שנעשה קרוב"15, ומזה נעשית שמחה גדולה בשמע"צ ושמח"ת16.

וכיון שבקירוב שלאחרי הריחוק גופא יש חילוקי דרגות, כאמור, שככל שהריחוק גדול יותר תגדל יותר השמחה שלאח"ז – הרי מובן שהשמחה דשמח"ת (שבחו"ל) היא גדולה יותר מהשמחה דשמע"צ17, כיון שנפגשים עם ניצוצות הקדושה שהיו במקום רחוק, באוירה וגושה דארץ העמים.

[ואין סתירה לזה מהמבואר בלקו"ת18 בפירוש מארז"ל19 בענין יו"ט שני של גלויות, "סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן ואיני מקבלת אלא על יום אחד" – כיון ששם מדובר מצד ענין אחר, ואין כאן המקום להאריך בזה].

ד. וע"י השמחה שלוקחים משמע"צ ושמח"ת על כל השנה כולה, מתבטלים כל המדידות והגבלות, שהרי שמחה פורץ גדר20.

ובפרט ששמחה זו קשורה עם הענין ד"תמליכוני עליכם", וע"י שבנ"י ממליכים את הקב"ה הנה ב"מדה כנגד מדה"21 נעשים גם הם מלכים – שזהו גם הפירוש ד"עצרת (מלשון מלוכה) תהי' לכם"22, שבנ"י נעשים מלכים (החל מ"מאן מלכי רבנן"23 ), וכיון "שהמלך פורץ גדר כו' ואין מוחין בידו"24, "אמר מלכא עקר טורא"25, מתבטלים כל המדידות וההגבלות שבאים מצד זה ש"נדמה להם כהר"26.

ונעשה הענין ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"27, ועד ש"יעלה הפורץ לפניהם"28, בקרוב ממש ובעגלא דידן.

* * *

ה. נוסף על כללות ענין השמחה דשמע"צ ושמח"ת, ישנו גם הענין המיוחד של שמח"ת שמתחיל מיד לאחרי שמע"צ (כנ"ל ס"א):

החילוק שבין שמע"צ לשמח"ת, כפי שרואה אפילו ילד קטן,

– והרי מנהג ישראל שבשמח"ת משתתפים גם ילדים קטנים, ע"י הנפת דגלים וכו'29, בשמחה גדולה יותר מאשר השמחה שבשמע"צ17. וענין זה מודגש יותר בשנת הקהל, שבה ישנו הציווי "הקהל את העם (לא רק) האנשים והנשים (אלא גם) והטף"30. ואע"פ שענין זה נעשה בפועל במוצאי יו"ט הראשון31, הרי זה שייך ופועל גם בשמח"ת, ואדרבה, באופן ד"מעלין בקודש"3 –

שבשמע"צ יושבים בסוכה, גם ביום32, ועד להוראת רבינו נשיאנו33 שהמהדרים ומדקדקים שלא לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה, צריכים לנהוג כן גם בשמע"צ; משא"כ בשמח"ת יושבים בבית.

והחילוק בין סוכה לבית – כפי שמבין גם ילד קטן – שסוכה היא דירת עראי (ואף שישנו החיוב ד"תשבו כעין תדורו"34, הרי זה רק "כעין"), ואילו בית הוא דירת קבע; והחילוק ביניהם – (א) שבדירת עראי אין את כל הנוחיות שיש בדירת קבע, (ב) שהענינים שנמצאים בדירת קבע הם באופן של קביעות, ללא שינויים.

ו. והענין בזה:

כללות ענין העבודה צ"ל בסדר מסודר (כיון שאי אפשר לקבל ענין ללא סדר), מן הקל אל הכבד.

ולדוגמא: כאשר בנ"י יצאו מארץ מצרים כדי ללכת "אל ארץ טובה ורחבה"35, הוצרכו לעבור תחילה דרך המדבר, וטעם הדבר – "פן ינחם העם בראותם מלחמה גו'"36, והיינו, שבשעה שנמצאים במעמד ומצב שזה עתה יצאו ממצרים, יש לחשוש שיתייראו ממלחמה, ולכן הוצרכו תחילה לעבור את המדבר, ששם נוכחו שאין מה להתפעל ממלחמות כיון שיכולים לנצח כו', ואז נעשו ראויים לבוא ל"ארץ נושבת"37.

ומזה מובן גם בנוגע לקליטת הענינים היותר נעלים שבחודש תשרי, החל מהענין ד"תמליכוני עליכם"7 – שתחילה צריכה להיות הקליטה בדרך כלל, היינו, שקולטים אמנם את כל הענינים, אבל רק באופן כללי, ובמילא הרי זה בדרך עראי, ורק לאח"ז יכול להיות הקליטה באופן פרטי, ובדרך קבע.

וזהו הביאור בפשטות לגודל השמחה שמתחילה בליל שמח"ת, כשעוברים מסוכה (דירת עראי) לבית (דירת קבע) – שאז נעשית קליטת הגילויים דחודש תשרי באופן של קביעות, ובמילא נשארים ונמשכים על כל השנה כולה ללא שינויים.

ז. ובאותיות פשוטות:

כשעורכים התוועדות בשמע"צ – הרי זה צריך להיות בסוכה דוקא, כיון שבנוגע לבית, לא יודעים עדיין אם הוא ראוי לכך; אבל בשמח"ת, הנה גם הבית (עניניו הקבועים) כבר ראוי ובתכלית השלימות לעריכת התוועדות, והיינו, שזהו בית שממנו נעשית הפצת המעיינות, בדוגמת ביהמ"ק שממנו אורה יוצאה לעולם38.

וכאמור, שכיון שזהו ענין של קביעות, הרי זה נשאר כך ונמשך בכל השנה.

וענין הכניסה לבית אינו באופן שנשאר סגור בביתו, אלא הוא לוקח זאת עמו בצאתו לרחוב, וכמ"ש בשמואל39 "כי שם ביתו", "שכל מקום שהלך שם, ביתו עמו"40.

והיינו, שבכל מקום שהולך שם הרי הוא מפיץ את המעיינות – לא רק המים והנהר, אלא המעיינות דוקא, ועד שנעשה המעמד ומצב ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"41.

* * *

ח. ביאור הטעם שהשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה נקראת בשם "שמחת תורה", אף שהתורה היא בגדר מדידה (אלא ש"ארוכה מארץ מדה"42 ) – בהקדם ב' הפירושים ב"שמחת תורה"43 : (א) שישראל שמחים בתורה, (ב) שהתורה עצמה שמחה עי"ז שישראל משמחין אותה44 – לפי שישראל שרשם בעצמות למעלה מהתורה45, ולכן בכחם להמשיך בתורה שמחה בל"ג. אבל ענין זה נעשה עי"ז שישראל שמחים בתורה (ומקדימים לומר פסוקי תורה להביא טעמים על השמחה דשמח"ת46 ), כי, לאחרי שירדו למטה47, זקוקים לממוצע דתורה48 כדי להתקשר עם הקב"ה49, ודוקא עי"ז מתגלה שרשם שלמעלה מהתורה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל (ס"ב) ע' 168 ואילך.

* * *

ט. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ח) אודות אמירת פסוקי תורה קודם הקפות, ועד"ז אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות – יש להוסיף ולהבהיר הענין שמביאים ראי' מן התורה, שאין זו הזכרה בעלמא שכך כתוב בתורה (דא"כ, מהו הצורך להזכיר זאת בכל שנה ושנה, בה בשעה שזוכרים זאת משנה שעברה כו'), אלא צריך לחוות ולחיות זאת ("איבערלעבן") כו'50.

וע"ד הסיפור51 אודות המגיד ממעזריטש, שלאחרי שנעשה ממלא מקומו של הבעש"ט, נפגש פעם עם חבירו מהתקופה שלפני הגעתו אל הבעש"ט (שגם אז הי' מקובל וכו'), שתמה על כך שהמגיד מאריך ביותר בתפלה, בידעו שהוא מתמיד בלימודו וכו', ושאל אותו לפשר הדבר, והוסיף, שאם סיבת האריכות היא בגלל שצריך לכוין כוונות האריז"ל, הרי גם הוא מכווין כוונות אלו, ואעפ"כ לא מתארכת תפלתו כל כך.

ובמענה לזה, שאל המגיד את חבירו אודות סיבת נסיעתו מזמן לזמן ל"יריד" בלייפציג לצורך פרנסתו (אף שהי' מתמיד גדול וכו'): לשם מה מבזבז משך זמן רב לצורך הנסיעה כו', בה בשעה שיכול להתבונן ולכוין כל פרטי הנסיעה, כל ה"אכסניות" ("קרעטשמעס") שעוברים בדרך וכו', עד שבאים ל"יריד" וחוזרים ממנו, שהתבוננות וכוונה זו תמשך לכל היותר משך שעות אחדות בלבד, וכך לא יצטרך לאבד זמן רב כ"כ מלימוד התורה? וכאשר החבר השיב, שכדי להשיג את ה"סחורה" לא די להתבונן ולכוין, אלא צריך לנסוע בעצמו וכו' – הסביר לו המגיד, שכן הוא בנוגע לכוונות האריז"ל בתפלה, שלא די בכוונה בלבד, אלא צריך להיות שם; לא מספיק לכוין אודות עולם היצירה, אלא צריך באמת להיות בעולם היצירה, ועד"ז בנוגע לשאר העולמות; וכדי להיות שם, יש צורך באריכות הזמן כו'.

ועד"ז בנוגע לפסוקים שמביאים ראי' מן התורה – שאין זו הזכרה בעלמא, אלא עי"ז פועלים להמשיך את הענינים ע"י התורה, כמבואר גם בד"ה בחכמה יבנה בית לרבינו הזקן52.

י. ובפרטיות – כמבואר בסד"ה לעושה נפלאות גדולות לבדו תש"ד46 בנוגע לפסוקים "שאומרים קודם הקפות עם התורה", ש"מספרם י"ז (כמנין טוב), דאין53 טוב אלא תורה".

ומובן בפשטות שהצורך בי"ז פסוקים הוא – לפי שכל פסוק מוסיף עוד ענין בטעם השמחה שאי אפשר לידע זאת משאר הפסוקים, כך, שאם יחסר פסוק אחד, אזי יחסר בשלימות השמחה; ורק לאחרי שמסיימים כל י"ז הפסוקים, אזי נעשית שמחה גדולה ביותר, עד שיהודי אינו יכול להתאפק כו', ואינו מסתפק בניגון שמחה, אלא הוא מוכרח לצאת בריקוד!

ובנוגע לפירוש הפסוקים – הרי זה כמו בכל ענין בתורה שיש בו ששים ריבוא פירושים (כנגד ששים ריבוא בנ"י) בכל א' מד' אופני הלימוד דפרד"ס שבתורה54, אבל לכל לראש יש להתעכב על הפירוש הפשוט המובן לכל אחד מישראל, עד לדרגא התחתונה ביותר.

ויש לבאר עכ"פ הפסוק הראשון, שהוא התחלה ו"ראש" שכולל את כל הפסוקים שלאחריו, וכן הפסוק האחרון, ש"הכל הולך אחר החיתום"55, והרי "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"56 (וההמשך בזה – מחר או מחרתיים57 ).

יא. הפסוק הראשון הוא – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו"58 :

"אתה הראת לדעת" – פירושו, שהראו לכל אחד מישראל, ראי' במוחש ממש, ולא סתם ראי' מבלי לדעת מה שרואים, אלא "הראת לדעת", כמבואר בחסידות59 ש"דעת" הוא מלשון הכרה כו'.

והידיעה היא – ש"הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו":

הוי' – פירושו הי' הוה ויהי' כאחד60, שמחד גיסא, הרי זה בגדר של זמן, "הי' הוה ויהי'", ולאידך גיסא, הרי זה "כאחד", שזהו ענין נעלה יותר מאשר ענין שלמעלה מהזמן, כיון שיש כאן חיבור שני הפכים: זמן ולמעלה מהזמן ביחד, שזהו ענין שלמעלה לגמרי מגדר הבריאה (שהרי ענין שאינו בגדר הזמן כלל, יכול להיות גם בעולם, וכמו סברא שכלית (ולדוגמא – שמודה במקצת חייב שבועה וכופר הכל פטור משבועה61 ) שאין מקום לקשר אותה עם ענין של זמן (שהרי כל השומע יצחק לו62 ), כיון שאינה בגדר הזמן כלל; משא"כ חיבור של זמן ולמעלה מהזמן ביחד, שהוא למעלה לגמרי מגדר הבריאה).

ואלקים – מלשון כח, כמו "ואת אילי הארץ לקח"63 – פירושו בעל הכחות כו' (כמבואר בשו"ע64 ), כחות לשון רבים (כשם שאלקים הוא לשון רבים65 ), כיון שיש בעולם כו"כ כחות שמתלבשים בפנימיות בריבוי הנבראים שבעולם שעל כל אחד מהם נאמר "ויאמר אלקים יהי גו'"66, ובאופן של קדימה ואיחור, ולדוגמא: בריאת רקיע השמים – לאחרי שנבראו אש ומים67, ועד"ז בריאת האדם בסוף מעשה בראשית, "כדי שיכנס לסעודה מיד"68. ועד שאפילו בתומ"צ כפי שנתלבשו בעולם נוגע ענין סדר, מדידה והגבלה, כמו בלימוד התורה, שישנו הסדר ד"בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה וכו'"69, ועוד לפנ"ז, "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה כו'"70, וכן במצוות, כמו מצות סוכה ונטילת ד' מינים, הקשורים עם גדרי והגבלות הזמן, מדות ושיעורים כו'.

וכיון ש"הוי'" קאי על דרגת האלקות שלמעלה מהעולם ו"אלקים" קאי על דרגת האלקות שמתלבשת בעולם, הרי הם לכאורה ב' ענינים שונים ועד לענינים הפכיים זמ"ז.

אך עז"נ בכתוב שהאמת היא ש"הוי' הוא האלקים", כיון ש"אין עוד מלבדו":

אילו העולם הי' מציאות בפ"ע מלבד אלקות, אזי יש מקום לומר ש"הוי'" (שלמעלה מהעולם) ו"אלקים" (שמתלבש בעולם) הם שני ענינים בפני עצמם; אבל כיון ש"אין עוד מלבדו", הרי מובן, ש"הוי'" ו"אלקים" אינם שני ענינים בפני עצמם, אלא "הוי' הוא האלקים", כיון ששניהם אינם אלא בגלל ש"אין עוד מלבדו".

[וע"ד שמצינו בהתחלת פירוש רש"י על התורה המענה על טענת אומות העולם לישראל "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים" – "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו":

אילו היתה הארץ שייכת מלכתחילה לאומות העולם, אזי הי' מקום לטענתם לישראל "לסטים אתם"; אבל כיון ש"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה כו'",

– כפי שגם אומות העולם מודים בחשיבותה של התורה, והראי', שבשעה שצריכים לישבע אזי משביעים (גם) בתנ"ך (אלא שבגלל היותם עובדי ע"ז, מצרפים עוד דבר), בידעם שאי אפשר בלי תנ"ך, כיון ששקר אין לו רגלים71, אלא צריך שיהא בתחילה ענין של אמת –

ושייכותה של הארץ אליהם היא רק בגלל ש"הקב"ה . . ברצונו נתנה להם" – הרי מובן שכאשר "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", אינם יכולים לבוא בטענה כו', כיון שמצד עצמם אין להם בעלות כלל על הארץ.

ועד"ז בנדו"ד, שכיון שהעולם אינו מציאות בפ"ע, אלא "אין עוד מלבדו", הרי מובן, ש"הוי" ו"אלקים" אינם שני ענינים בפני עצמם, אלא "הוי' הוא האלקים"].

וענין זה הי' באופן ש"אתה הראת לדעת" – כל אחד מישראל וכל בנ"י במעמד הר סיני (כמבואר בכוזרי72 שמאורע זה נמסר מאב לבנו כו' ע"י ששים ריבוא אנשים, ולא ע"י אחד או שנים ששייך שימציאו בעצמם כו'), שבו היו נוכחים גם הנשמות של כל בנ"י בכל הדורות73, ולכל אחד מהם נאמר בלשון יחיד74 : "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"75 – "הוצאתיך", לשון עבר, ולכן גם בהוה ובעתיד עליך לקיים את רצונו של הקב"ה.

יב. ולאח"ז בא הפסוק השני וכל הפסוקים שלאח"ז, עד לפסוק האחרון (שהוא הקיצור וסך-הכל של הפסוקים שלפנ"ז) – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"76 :

בפסוק זה מדובר אודות מעלתה של ירושלים – ע"ש יראה וע"ש שלם77, שהו"ע שלימות היראה78 – עיר דוד, עיר הבירה של ארץ ישראל, שנקראת גם בשם "ציון", מלשון סימן, שענינו של סימן – שעל ידו נעשה הדבר מובדל משאר הדברים, גם אם לולי זאת ה"ה דומים זל"ז (וזוהי המעלה בדבר שיש בו סימן, בנוגע למציאה וכיו"ב, שיכולים לדרוש דבר זה דוקא79 ), ועד"ז בנוגע לארץ ישראל שהיא מובדלת מכל הארצות לפי שבה בחר הקב"ה.

והיינו, שכשם שהקב"ה בחר בבנ"י והבדילם מכל אומות העולם, כמ"ש80 "והייתם לי סגולה מכל העמים", כך נתן להם ארץ מיוחדת שבחר בה והבדילה מכל הארצות – "ארץ טובה ורחבה"35, "זבת חלב ודבש"35, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה וגו'"81, החל מ"ארץ" סתם – "שרצתה לעשות רצון קונה"82, כמאמר רז"ל83 "כשברא העולם . . בחר בארץ ישראל . . ובחר לחלקו ישראל . . אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי"; וכמודגש במיוחד בעמדנו בשנת הקהל שהיא מוצאי שנת השמיטה, שאז רואים במוחש שארץ ישראל מיוחדת ומצויינת מכל שאר הארצות בכך שיש בה דינים מיוחדים מצד קדושתה כו'.

וענין זה תלוי בכך ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", היינו, שהנהגת בנ"י היא ע"פ תורה, דבר ה',

ולא רק בארץ ישראל, אלא בכל מקום שבו נמצא יהודי, גם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"84, עליו להתנהג ע"פ הוראת מרדכי היהודי ש"לא יכרע ולא ישתחוה"85, ולידע ששייך ל"עם אחד" ש"דתיהם שונות מכל עם"84, והיינו, שבכל דבר שונים הם מאומות העולם, כפי שיודע גם ילד קטן שמשחק עם ילד גוי, שאסור לו לאכול אצלו, כיון שהוא צריך לאכול מאכל כשר דוקא, ועד"ז בנוגע לבגד, שצריך להזהר משעטנז, ועד"ז בנוגע לטיול בשבת, שצריך להזהר שלא לצאת מתחום שבת, וכיו"ב בנוגע לכל הענינים.

וכאשר מישהו חושב שצריך להתחשב בטענת המן "ישנו עם אחד וגו'"84 ולבטלה ח"ו, אזי אומרים לו – שאדרבה: "לך כנוס את כל היהודים"86 כדי להוסיף עוד ענין בתורה כו', ודוקא עי"ז מבטלים גזירת המן!

ודוקא כאשר ההנהגה היא ע"פ "תורה ודבר ה'", אזי יכולים לדרוש את "ציון" ו"ירושלים", ובאופן שתהי' יד ישראל על העליונה, ומתוך חיזוק בכל הקשור לבטחון אמיתי, כמ"ש87 "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".

וכל זה – מתוך שמחה אמיתית, כראוי ל"זמן שמחתנו", באופן ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"88, וכפי שמסיימים: "כן תהי' לנו", ועד לקיום היעוד89 "ואולך אתכם קוממיות".