בס"ד. שיחת* שבת חול המועד סוכות, ה'תשל"ד.

א. דובר כבר לעיל (בהתוועדות דשבת שובה1 ) שבשנה שקביעותה כמו בשנה זו יש מעלה מיוחדת – שמיו"ט נכנסים מיד בשבת (מבלי שום הפסק), הן בנוגע לר"ה, הן בנוגע לימים ראשונים של סוכות, והן בנוגע לשמע"צ ושמח"ת (ימים אחרונים של סוכות).

וכמדובר (בהתוועדות הנ"ל2 ), שכיון שבליל שבת לא עורכים הבדלה (שמורה על הפסק היו"ט), אלא רק קידוש, נמצא, שגם בשבת ישנם עיקרי ענין היו"ט (שלכן אין עושים הבדלה), וניתוסף עוד קדושה נוספת – קדושת שבת, שהרי קדושת שבת היא נעלית יותר מקדושת יו"ט, כי, יו"ט הוא רק "מקרא קודש"3, שפירושו4, שקוראים ומזמינים את הקודש בזמן שמצד עצמו אינו קודש, משא"כ שבת הוא בעצמו קודש – "שבת מיקדשא וקיימא"5. וכאשר מיד לאחרי יו"ט בא שבת, יש בשבת שלאחרי היו"ט שני הענינים: הן ענין היו"ט, ובודאי ענין השבת.

וכשם שנתבאר (בהתוועדות הנ"ל) בנוגע לר"ה – כן הוא גם בנוגע לסוכות, שבשבת שלאחרי יו"ט סוכות יש גם מענין היו"ט.

ב. ענינו של יו"ט סוכות – שהביאור בזה צריך להיות באופן המובן לכל אחד שמחוייב בהיו"ט, עד לפשוט שבפשוטים – מובן מזה שסוכות נקרא "זמן שמחתנו", שזהו יחודו של סוכות משאר הימים טובים:

אע"פ שכל הימים טובים הם "מועדים לשמחה", הרי מזה שדוקא סוכות נקרא "זמן שמחתנו", מובן, שבשמחה גופא יש כמה מדריגות [וע"ד משנת"ל שבקדושה יש כמה מדריגות: "מקרא קודש", ו"קודש"], ובזה מתבטאת המעלה של סוכות לגבי שאר ימים טובים, שנוסף על הענין של "מועדים לשמחה", יש בו שמחה נוספת.

והשמחה הנוספת שבחג הסוכות היא ענין שבגילוי, שהרי השם "זמן שמחתנו" הוא "שמו אשר יקראו לו"6. וכיון שזהו שם שאנשי כנסת הגדולה תיקנו בנוסח התפלות והברכות לכל אחד מישראל, הרי מובן, שזהו ענין שעומד בגילוי לא רק עבור אלו ששייכים לסוד, רמז, דרוש והלכה, אלא גם לפשוט שבפשוטים.

ג. יתירה מזה:

בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' גשמיות העולם מזוכך יותר, הי' ענין השמחה שבסוכות בגילוי גם בגשמיות – שהרי סוכות הוא "חג האסיף"7, שזהו הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך"8.

וע"ד הידוע בענין הקרבנות, שבזמן הבית היתה עבודת הקרבנות בגשמיות, משא"כ עתה, הנה אע"פ שתפלות כנגד קרבנות תקנום9, הרי התפלה היא רק ברוחניות, וטעם הדבר (כמבואר בכ"מ10 ), לפי שעכשיו אין הגשמי מזוכך כ"כ, ולכן לא יכולה להיות עבודת הקרבנות בגשמיות, משא"כ בזמן הבית, שאז הי' זיכוך גשמיות העולם, הי' יכול להיות ענין הקרבנות גם בגשמיות – עד"ז הוא גם בענין "זמן שמחתנו" שבסוכות, שבזמן הבית, הנה מצד זיכוך הגשמיות שהי' אז, הי' ענין השמחה דסוכות בגילוי גם בגשמיות – "באספך מגרנך ומיקבך", כיון שבנ"י היו אז "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"11, ומובן שריבוי התבואות והפירות גרם שמחה לבעל השדה, וגם לאלו שנמצאים בעיר, שהרי גם הם זקוקים לתבואות ופירות שצומחים בשדה, ועד שאפילו "מלך לשדה נעבד"12.

ד. אמנם, אע"פ שהענין ד"באספך מגרנך ומיקבך" כפשוטו בגשמיות הי' רק בזמן הבית – הרי כיון ש"התורה היא נצחית"13, מובן, שברוחניות יש גם עכשיו הענין שסוכות הוא "חג האסיף".

והביאור בזה:

ענינו של חג האסיף הוא – שיש ריבוי תבואות ופירות. וענין ריבוי התבואות והפירות ברוחניות ישנו גם עכשיו – כי, לאחרי שמתקנים את הענינים של השנה שעברה ע"י העבודה של חודש אלול, ובפרט בימי הסליחות שבו, ולאח"ז בעשרת ימי תשובה – הנה לאחרי עבודה זו שהיא באופן של עליות מלמטה למעלה, באה לאח"ז בסוכות המשכת כל ענינים אלו מלמעלה למטה, שנעשה אצלו ריבוי תבואה ופירות ברוחניות,

והו"ע ריבוי זכיות – הן הזכיות של זכיות, דכיון שהיתה אצלו העבודה של חרטה גמורה על העבר וקבלה טובה על להבא, ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"14, יש לו זכיות של זכיות; וכן יש לו זכיות מה"זדונות שנעשו לזכיות"15, שזוהי מעלת בעלי תשובה על צדיקים, כמארז"ל16 ב"מקום שבעלי תשובה עומדין כו'".

ה. והנה, אע"פ שהענין של "זמן שמחתנו" ישנו בכל ימי הסוכות, לא רק ביו"ט, אלא גם בחוה"מ (כפי שאומרים בנוסח התפלה בחוהמ"ס – עכ"פ במוסף של חוה"מ: "זמן שמחתנו") – הרי מובן, שביו"ט השמחה גדולה הרבה יותר (שלכן אומרים "זמן שמחתנו" בכל התפלות).

וכמובן גם בפשטות – שהרי ביו"ט מותרת רק מלאכת אוכל נפש, ובאופן שיש לו מיד את הפירות והתענוג מהמלאכה, דכיון שההיתר דמלאכת אוכל נפש ביו"ט הוא רק עבור מה שצריך ביו"ט גופא, נמצא שאין זו מלאכה לאמיתתה, לפי שיש לו מיד את התענוג;

משא"כ בחוה"מ, כיון שאז מותרת גם מלאכה דדבר האבד כו'17, לא יכולה להיות אצלו שמחה כמו ביו"ט, להיותו עסוק במלאכה ויגיעה, וגם – שאינו פנוי כ"כ לשמוח בשמחת החג.

ו. ומזה מובן בנוגע לשבת חוה"מ:

כיון שגם שבת אסור במלאכה, ואדרבה, בשבת אסורה אפילו מלאכת אוכל נפש – נמצא שבשבת חוה"מ יכולה להיות יותר שמחה מאשר ביו"ט (אף ששבת "לא נאמר בה שמחה"18 ).

והיינו לפי שהתענוג שיש ביו"ט ע"י עשיית מלאכת אוכל נפש – ישנו גם בשבת, כיון ש"כל מלאכתך עשוי'"19 ; ונוסף לזה – בשבת יש אצלו רק התענוג, ולא כמו ביו"ט שהוא זקוק למלאכה והכשר לתענוג.

וזוהי גם המעלה כששבת חוה"מ בא מיד לאחרי היו"ט (כקביעות שנה זו):

כשיש הפסק בין יו"ט לשבת, נפסק אצלו במוצאי יו"ט (לאחרי עריכת הבדלה) ה"שטורעם" של שמחת יו"ט, ואז נכנס לשבת רק עם שמחת חוה"מ (שהיא קטנה משמחת יו"ט); משא"כ כשמיד מיו"ט נכנסים לשבת (ללא הבדלה), אזי נכנסים עם כל ה"שטורעם" של שמחת יו"ט, ויש עוד הוספה בשמחה, דכיון ששבת אסור גם במלאכת אוכל נפש, יש תוספת שמחה ותוספת בזמן, כנ"ל.

ז. ועוד נקודה בזה:

ענין הנ"ל ששבת אסור במלאכת אוכל נפש, נוגע במיוחד לנשים, שהרי ההתעסקות במלאכת אוכל נפש היא בעיקר ע"י הנשים, כדברי הגמרא20 "אדם מביא חיטין חיטין כוסס" (בתמי'), אלא הוא זקוק ל"עזר כנגדו"21 להכין את כל הענינים שיהיו ראויים למאכל אדם – אוכל נפש. ומזה מובן, שהחידוש של שבת לגבי יו"ט – שבו אין אפילו מלאכות הקשורות עם אוכל נפש, ומשום זה יש תוספת שמחה (אפילו לגבי יו"ט) – נוגע בפרט לנשים, כיון שאצלן היא עיקר ההתעסקות במלאכת אוכל נפש.

וענין זה מחזק את הקישור של קביעות שנה זו עם כללות ענינה של שנה זו – שנת הקהל, כי מצות הקהל היא כמ"ש22 "הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו'", והיינו, שאע"פ שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא, יש חידוש בהקהל שגם נשים מחוייבות בזה.

הקהל קשור במיוחד גם עם טף, ואדרבה: בנוגע לאנשים ונשים קשורה המצוה (גם) עם ענינים נוספים: אצל אנשים ישנו הענין ד"ללמוד", ואצל נשים – "לשמוע", והיינו, שאצל אנשים ונשים מתערבים ענינים נוספים, ואדרבה – הם דבר עיקרי, וכמ"ש22 "למען ישמעו גו'"; משא"כ בנוגע לטף – יש רק עצם המצוה דהקהל, ללא ענינים נוספים. ומה שאמרו23 "טף למה באין לתת שכר" – הרי זה "למביאיהן", אבל בנוגע לטף עצמם24, השתתפותם במצות הקהל היא רק המצוה עצמה25, ללא פניות אחרות, אפילו לא פניות דקדושה.

וי"ל בדא"פ: זהו גם הביאור לכך שמצות הקהל היא גם אצל טף, אע"פ שלאו בני דעה נינהו – כי הענין דהקהל שאצלם הוא ענין נעלה ביותר שאין בו מדידות והגבלות.

ח. ויש להוסיף בדא"פ:

אע"פ שבנוגע לכמה מצוות ישנם עכשיו רק הענינים ברוחניות (כנ"ל), הרי יש לזה קישור גם עם גשמיות – כפי שקיימו מצוות אלו בגשמיות כפשוטם. וכמו בענין תפלה שבמקום קרבנות תקנום, שמבלי הבט על כך שתפלה היא עבודה רוחנית, הרי זה קשור דוקא עם זמני היום שבהם היתה הקרבת הקרבנות כפשוטם.

תורת הקרבנות הוא ענין בפני עצמו, כיון שתורה אינה ענין שבא להחליף הקרבת הקרבנות, ולכן אין זה קשור כלל עם ההגבלות שישנם בענין הקרבנות, שהרי "העוסק בתורת עולה" – אפילו בלילה – אזי "הקריב עולה"26 ;

משא"כ תפלות תקנום במקום (תחליף ל)קרבנות, ובמילא הרי זה קשור (עכ"פ באיזה ענין) עם ההגבלות דקרבנות27 – זמן הקרבת הקרבנות: תפלת מנחה חייבים להתפלל דוקא בזמן היום שבו הקריבו התמיד של בין הערביים. ולכאורה, כיון שתפלה היא עבודה רוחנית, עבודה שבנפש – מה בכך אם יתפללו מנחה שעה קודם או שעה אח"כ? ומ"מ, אע"פ שעכשיו אין ענין הקרבנות בגשמיות, אלא רק ברוחניות – תפלות, צריך להיות הקישור גם עם גשמיות, ולכן חייבים להתפלל דוקא בזמני היום שבהם היתה הקרבת הקרבנות כפשוטם.

ועד"ז י"ל בנוגע ל"זמן שמחתנו" בחג הסוכות, שאע"פ שעכשיו אין הענין ד"באספך מגרנך ומיקבך" בגשמיות (כבזמן הבית), אלא רק הענינים ברוחניות (כנ"ל), יש גם עכשיו קישור ל"באספך מגרנך"28 עם גשמיות – בענין ד' המינים, וכפי שיתבאר לקמן (במאמר29 ).

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חג הסוכות שבעת ימים להוי'.

* * *

י. הנקודה של הדרוש הנ"ל – שמיוסד על דרושי רבותינו נשיאינו, ובפרט על המאמרים שבהמשך מים רבים ובעיקר בהמשך וככה של אדמו"ר מהר"ש, שאמר שצ"ל "מלכתחילה אַריבער" (כנ"ל בהתוועדות די"ג תשרי30 ) – היא:

הסדר בעולם הוא שיש צורך בנתינת רשות מיוחדת לראות – "אילו ניתנה רשות לעין לראות"31, כיון שהתהוות העולם היא באופן של "עולם", העלם והסתר32, והיינו, שבכדי שתהי' בחירה חפשית, ולא "נהמא דכיסופא"33, היתה ההתהוות באופן של העלם כו', שאז יהי' גילוי האין בבחירה חפשית.

אבל אעפ"כ, ישנו גילוי האין בענינים מסויימים – שזהו גם ענין האחדות שבד' המינים אפילו לפני שמקיימים בהם המצוה, שאחדות זו היא מצד גילוי האין, כמשנ"ת במאמר בארוכה.

והרי ענין האחדות שבד' המינים הוא ענין שבגלוי, שכולם יכולים לראותו, אפילו אינו יהודי.

ואע"פ שזקוקים ל"תורה אור"34, ובפרט למאור שבתורה, פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, שמסבירה שהאחדות שבד' המינים היא מצד גילוי האין (שהרי תורת החסידות מתעכבת בפרטיות (משא"כ במדרש כו') על השאלה למה נבחרו ד' מינים אלו דוקא, ומבארת שזהו מצד ענין האחדות שבהם שבא מצד גילוי האין) – הרי האחדות עצמה שבד' המינים רואה כל אחד, אפילו אינו יהודי. אלא מאי, הוא לא יודע מהי הסיבה של אחדות זו – הנה על זה ישנו הענין שנאמר על בנ"י: "ונתתיך לאור גוים"35, שיהודי יכול להסביר (ענינים כהנ"ל36 ) גם לאינו יהודי.

יא. ונוסף לזה:

כיון שענין זה (שהאחדות שבד' המינים באה מצד גילוי האין) נתבאר בתורת החסידות, ותורת החסידות באה גם בשבעים לשונות,

– חסידות בלשון אידיש יש כבר מהבעש"ט, וכידוע מ"ש באגה"ק37 ש"הבעש"ט ז"ל הי' אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק", ורק כתבו זאת בלה"ק, אבל הבעש"ט עצמו הי' אומר באידיש, וכך היתה תורת החסידות באידיש במשך כו"כ דורות; אך לאח"ז נפעל ע"י רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שתורת החסידות באה גם בשאר הלשונות38, דאף שלכאורה אין להם שייכות לתורת החסידות, הנה גם בהם נתגלתה תורת החסידות, שזהו שלב רחוק יותר בהפצת המעיינות חוצה –

נמצא, שענין זה (שהאחדות שבד' המינים באה מצד גילוי האין) נתגלה גם בעולם, בלשונות של ע' האומות.

* * *

יב. כתיב39 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", ואמרו רז"ל40 ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" – שיש בזה ב' פירושים41, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"42 : (א) הפירוש הפשוט, שתחילה מקיים הקב"ה מצוות אלו (חוקיו ומשפטיו), וזוהי נתינת כח שבנ"י יוכלו לקיימם, (ב) עי"ז שבנ"י מקיימים המצוות, פועלים הם, כביכול, שהקב"ה יקיימם. ואופן הב' הוא ענין נעלה יותר, כיון שבא לאחרי העבודה ואתערותא דלתתא.

וכידוע פירוש המגיד43 (שהשנה היא שנת המאתיים להסתלקותו) על הפסוק44 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שעי"ז שיהודי מקיים המצוות, הרי הוא ממשיך חיות במצוות, והיינו, שפועל הוספה במצוות של הקב"ה (שלאחרי העבודה של קיום המצוות דישראל, הרי הם באופן נעלה יותר).

וזהו גם מ"ש על מצוות "ועשיתם אותם"45, אתם (חסר ו') כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני46 – שע"י קיום רמ"ח פקודין פועלים הענין דרמ"ח אברים דז"א (שהרי בז"א יש ט' ספירות, וט' פעמים ט', ובכל אחת מהן יש ראש תוך סוף, ויחד עם ה' חסדים המגדילים, הרי זה עולה מספר רמ"ח47 ) – שמזה מובן שבנ"י פועלים הוספה, שהרי הענין דז"א ישנו גם מצד עצמו, והענין ד"כאילו עשאוני" שנעשה ע"י קיום המצוות הוא באופן נעלה יותר.

יג. וזוהי גם אחת הכוונות של התוועדות זו – בהמשך להמדובר (בהתוועדות די"ג תשרי48 ) בנוגע לסיום מסכת חלה (שנאמר בהתוועדות דו' תשרי49 ), שיש בזה עוד דיוקים שלא נתבארו אז, ויתבארו בהתוועדות זו.

ובהקדים: לכאורה, מה כבר יפעלו בעולם עי"ז שיבארו זאת עתה – אך הענין בזה, כדאיתא באגה"ק50 שע"י בירור הלכה "מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים" נעשה "בשמים ממעל" "ענין פלא גדול מזה מאד", כיון ש"העליונים אין בהם כח לברר", "ולכן באים . . לשמוע . . מהתחתונים", וכמרז"ל51 עה"פ52 "חברים מקשיבים לקולך השמיעני".

[וזהו ענין ששייך לא רק ליחידי סגולה, אלא כמ"ש באגה"ק, שזה נוגע ל"כל איש ישראל". וכמבואר בקו"א53 "חיוב כל נר"ן להשלים כל התרי"ג במחדו"מ שהן פרטי ההלכות", והרי "כל נר"ן" היינו כל אחד מישראל (כדמוכח גם בהל' ת"ת לאדה"ז54 שמוכרח לבוא בגלגול כו').

בשביל בירור הלכה זקוק הוא אמנם לראשונים וגם לאחרונים ועד לאחרונים שבזמנינו, כמבואר באגה"ק שבירור ההלכה הוא מפוסקים ראשונים ואחרונים, אבל הוא כננס העומד ע"ג הענק55, שבכחם של ראשונים ואחרונים הרי הוא מברר את ההלכה. ולכן, כל אחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים, אם הוא הולך בכח של הראשונים והאחרונים, באים העליונים לשמוע ההלכה כפי שנתבררה על ידו].

וכיון שע"י שמברר ההלכה ה"ה פועל זאת בעליונים, בצבא מרום במרום – במילא נפעל ענין זה גם למטה, כיון שתוקף המציאות שלהם הוא המזל המכה בו ואומר לו כו'56.

ולכן, ענין בירור ההלכה שמדברים עתה, ובפרט שזה במעמד כו"כ עשיריות מישראל, נוגע לפעולה בעולם.

ואע"פ שאין דנין בשבת57 – הרי לא מדובר כאן אודות ענין של "דנין", אלא אודות בירור הלכה, ובירור בהלכה יכול להיות גם בשבת, ואדרבה: בשעה שיכולים לברר הלכה, אסור לדחות זאת לזמן מאוחר יותר (לאחרי שבת).

ועתה ידובר בירור ההלכה בסיום מסכת חלה.

יד. בסיום דסיום של מסכת חלה איתא: "הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים". ונוסף על כללות הענין שכבר נתבאר בהתוועדות הקודמת48, נשאר עדיין הדיוק: מדוע נאמר "כקונה בפרוור שבירושלים", דלכאורה הול"ל כקונה בארץ ישראל?

[וע"ד משנ"ת48 בנוגע למשנה הקודמת, "אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריא", שנוסף על הדיוק "חלותיהן" (ולא "חלות" סתם), ישנו גם הדיוק מדוע נאמר "מאלכסנדריא", ולא מחו"ל סתם – עד"ז גם בסיום המסכת, שנוסף להביאור בכללות הענין, ישנו גם הדיוק מדוע נאמר "בפרוור שבירושלים", ולא בארץ ישראל סתם].

והביאור בזה קשור עם ספרי ומדרש – שספרי בכלל הוא סדר של הלכה, ומדרש הוא סדר של אגדה, "שרוב סודות התורה גנוזין בה"58 – ועם ענין בכתבי האריז"ל, ומיוסד על פסוק בתושב"כ:

כתיב בנבואת זכרי'59 "חדרך ודמשק מנוחתו". ואיתא על זה בספרי60 ובמדרש61 ש"חדרך" קאי על משיח, שהוא "חד לאומות ורך לישראל", והפירוש של "ודמשק מנוחתו" הוא – "שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק".

ועפ"ז מובן מ"ש במשנה "הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים", ולא "כקונה בארץ ישראל" – כיון שסוריא (דמשק, כדלקמן) יש לה שייכות מיוחדת דוקא עם ירושלים, "שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק".

וזהו גם הביאור במ"ש "כקונה בפרוור שבירושלים", ולא כקונה בירושלים סתם – כדאיתא בספרי שם, שכיון שנאמר62 "ונבנתה העיר על תילה", הרי זו ראי' שירושלים "אין עתידה לזוז ממקומה"63, אלא שהיא תגיע גם לדמשק, ונמצא, שדמשק תהי' הפרוור של ירושלים, ולכן נאמר "בפרוור שבירושלים".

טו. אך עדיין צריך להבין: בספרי ומדרש מדובר אודות דמשק, ואילו במשנה נאמר "הקונה בסוריא" (ובדיוק – שה"ה בענין אפמיא)?

ויובן ע"פ מ"ש בכתבי האריז"ל64 שירושלים היא בחי' לאה (מקד"ש, דמש"ק. גם הקליפה שלה נק' דמשק), ו"נגד סוריא בסוד דמשק", וזהו שדמשק בגימטריא מדת בסוד ד' אלפי"ן (ד"פ אל"ף (א' במילואו) בגימטריא מד"ת) דלאה [והיינו, שיש קליפה הנק' מת (כי נלקח החיות שלהם – א. – ונשאר מת), ובצירוף החיות, ד' אלפין, הרי זה מדת, "מדת ימי גו'"65 ], ועפ"ז הרי (כל) סוריא הוא בסוד דמשק.

וכן הוא גם בפשטות, שהרי דמשק היא עיר הבירה של סוריא (בלשון הכתוב66 : "ראש ארם דמשק"), וא"כ, בשעה שכובשים את דמשק, מקבלים במילא את כל סוריא (וברוחניות ג"כ (סוריא בסוד דמשק) כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"67 ).

טז. אמנם, האמור לעיל ש"עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק" הוא ענין שיהי' לעתיד ע"י "חדרך" – משיח, וא"כ, מה שייך ענין זה עכשיו קודם הגאולה?

[שהרי ח"ו לומר אפילו שעכשיו היא אתחלתא דגאולה68 – ואדרבה: נמצאים עתה בגלות וחושך כפול ומכופל שלא הי' כמוהו,

אלא שאין זה הזמן המתאים לדבר על זה – לא בימי שבת ויו"ט וחוה"מ, ולא בזמן שבו צריכים לכבוש את העולם ע"י קו השמחה, שפורצת גדר69 – כל גדרי העולם.

אבל עכ"פ: נמצאים עתה בגלות. וא"כ, מה נוגע עכשיו הענין שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק?]

אך כאן בא בירור ההלכה גם מדברי האחרונים (שהרי באגה"ק הנ"ל מדובר אודות בירור הלכה מ"ראשונים ואחרונים"):

איתא בכתבי האריז"ל70, והובא במגן אברהם71 [כשאומרים ענין מכתבי האריז"ל, יכולים לחשוב שזה נוגע רק לבעלי קבלה, אבל זהו ענין שהובא במג"א להלכה, וידוע עד כמה בנה רבינו הזקן על המג"א72 ], שבערב שבת צריך לטעום מכל אחד ממאכלי השבת (וכמ"ש73 "טועמי' חיים זכו").

והרי בכלל הזמן דלעתיד, גאולה – הוא שבת, "שבת מן המזיקין"74, ביטול הגלות, "לא ירעו ולא ישחיתו"75, והזמן שקודם ביאת המשיח הוא ערב שבת, ועכשיו – לאחרי חצות76. ועז"נ "טועמי' חיים זכו", היינו, שקודם זמן האכילה, לפני ביאת המשיח, כשנמצאים עדיין בגלות, צריך לטעום מהענינים דלעתיד.

וכן הוא בענין הטעימה מתורת המשיח [הגילוי דפנימיות התורה, שהוא גם הכנה לביאת המשיח, וכמובא באגה"ק (אותה אגה"ק שבה נתבאר הענין המובא לעיל (סי"ג) שהעליונים באים לשמוע מהתחתונים בירור ההלכה כו', הנה אגה"ק זו מתחילה) ש"בהאי חיבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים"77 ], שנתגלתה, עכ"פ במקצת (טועמי'), ע"י הבעש"ט ותלמידיו, ורבינו הזקן והנשיאים שלאחריו; וכמו בנוגע לתורת המשיח, עד"ז גם בנוגע להנהגת העולם (ההנהגה דעוה"ז בגשמיות), שעוד בזמן הגלות צ"ל "טועמי'" מההנהגה שתהי' בביאת המשיח.

וכידוע מאמר רבותינו נשיאינו78, שרק הגופים הלכו לגלות, אבל הנשמות לא הלכו לגלות, ומובן, שכיון שבכח המפליא לעשות79 מתאחדת הנשמה עם הגוף, הנה זה שהנשמה לא הלכה לגלות פועל גם על הגוף הגשמי.

וגם בזה נראה, שהענין ד"טועמי' חיים זכו" (שבזמן הגלות טועמים מהענינים דלעתיד לבוא) הוא לא רק בנוגע לתורת המשיח, אלא גם בנוגע להנהגת העולם בגשמיות.

ומפורש בפס"ד הנ"ל שטועמים "מכל תבשיל ותבשיל".

ולכן, גם הענין ש"עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק" צריך להיות בדרך טעימה גם עכשיו, כי, אע"פ שענין זה נאמר בנוגע ל"חדרך" שקאי על משיח (כנ"ל), הרי פסק ההלכה הוא שהטעימה מזה צ"ל גם עכשיו, והרי הפירוש ד"טועמי'" הוא שטועמים בפועל ממש ממאכלי השבת, ואח"כ מניחים זאת הצדה וממתינים לשבת כו'.

יז. ועז"נ בפסוק80 : "כי תצא למלחמה על אויביך" אזי בודאי ש"נתנו ה' אלקיך בידך" וגם "ושבית שביו" – שיוציאו את כל בנ"י שנמצאים שם בשבי, וגם את כל ניצוצות הקדושה שנמצאים שם.

ובפרט כאשר בנ"י נמצאים במצב ודרגא של צדיקים: עכשיו התחיל כל הענין81 ביום ש"עיצומו של יום מכפר"82, ובמילא עומדים כל בנ"י – ועאכו"כ אלו שלא חשבו על עצמם, ומסרו את נפשם בפועל להגן על מליוני יהודים – בדרגא של צדיקים גמורים.

ואע"פ שיכול לבוא הצד שכנגד ולטעון, שעל עניני יוהכ"פ גופא אין יוהכ"פ מכפר83 – הרי:

יש דין (בשו"ע84 – בדינים שבזמן הגלות, בעיר שהקיפוה עכו"ם, שמזה מובן) שהיוצא למלחמה צריך לעשות כל הענינים שיהי' בריא וחזק. וכיון שמלחמה זו היא "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"85, וגם רבינו הזקן פוסק בשו"ע שלו86 (שמזה מוכח שזה נוגע גם בזמן הגלות) ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל", אפילו כשבאים "על עסקי תבן וקש" (בעיר הסמוכה לספר), צריך ללחום נגדם, ובפרט בנדו"ד שזה לא. הי' "על עסקי תבן וקש" – הרי מובן, שכל הענינים שעשו בגלל שמביאים לבריאות וחיזוק הגוף דהמגינים, הנה לא זו בלבד שהיו מותרים, אלא זהו ע"ד מ"ש רבינו הזקן שם בנוגע שמירת שבת.

ובמילא, אפילו אם הי' אחד או שנים אשר כו' – הנה לא זו בלבד שזהו ענין ש"נעשה היתר גמור"87, אלא יתירה מזה: כיון שהשתמשו בזה לחיזוק במלחמה, שהיא פקוח נפשות דרבבות מישראל, הרי זה חיוב כו', כנ"ל.

חי. כאמור לעיל, שעי"ז שלמטה נעשה בירור הלכה, אומר רבינו הזקן, שנפעל כך למעלה, ובמילא הרי זה נמשך אח"כ ומתגלה למטה – הרי ישנו בירור ההלכה בנוגע לענין דעיצומו של יום מכפר וכו', שכל בנ"י הם צדיקים,

וכן ישנו בירור ההלכה ד"טועמי' חיים זכו", וכמודגש לעיל, שאע"פ שנמצאים עדיין בגלות,

– [וח"ו לומר שזוהי אפילו רק אתחלתא דאתחלתא דגאולה68. לא. בשביל זה סבלו יהודים את כל היסורים כו'. והעובדה שיש כאלו שאומרים שזוהי אתחלתא דגאולה, הרי זה פרט נוסף בחושך כפול ומכופל של הגלות. וטעות זו (שזוהי אתחלתא דגאולה) כבר נתבטלה מעיקרה],

ויש צורך שתסתיים הגלות ותתחיל אתחלתא דגאולה, וכפשוטו ממש. וכידוע הסיפור88 אודות הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש, שאדמו"ר מהר"ש (שאמר שצ"ל "מלכתחילה אַריבער") אמר לצ"צ שצריכים את משיח כפשוטו. ובודאי ידע הצ"צ מזה, ובלשון הרמב"ם89 שזהו ענין שנאמר בתורה ובנביאים באופן ש"כל הספרים מלאים בדבר זה", אלא שרצה שיאמר וידרוש זאת מי שהי' אז לא בציור של נשיא אלא הי' מקבל –

ישנו הפס"ד ד"טועמי' חיים זכו", כנ"ל בארוכה.

וכיון שעושים זאת ע"פ ציווי התורה, שהיא תורת חסד ותורת שלום – יהי' זה בחסד וברחמים ובדרכי שלום. ובפרט שזה קשור עם שבת, שענינו תענוג – יהי' זה מתוך תענוג וכו'.

ויהי רצון, שיראו נפלאות הוי' בעיני בשר, ויכירו בכך שלא כחי ועוצם ידי, אלא יד הוי' עשתה זאת, ו"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"90, וכפירוש החסידות91 : בו בעצמותו.

וכל זה נעשה ע"י בירור "דבר הוי' זו הלכה"92, ובהסכם כל הנאספים, ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא"93, ובפרט שנמצאים כאן כו"כ עשיריות מישראל, ועונים על זה אמן, שפירושו אמת ואמונה94, שכל הנ"ל יהי' בדרכי נועם ובדרכי שלום, וידעו שיד הוי' עשתה זאת.

וכל זה יהי' הכנה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה ביהמ"ק במקומו95, "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך"96 (כמבואר הענין בכ"מ ובפרט בהמשך וככה97 ), ונקיים מצות הקהל כפשוטו, בקרוב ממש ובעגלא דידן.

[בסיום ההתוועדות (וגם קודם תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"].