בס"ד. שיחת* מוצאי י"ג תשרי,
ליל ערב חג הסוכות, ה'תשל"ד.
א. עומדים אנו ביום ההילולא של אדמו"ר מהר"ש, כיון שבכמה ענינים "הלילה הולך אחר היום"1, ולכן שייך לילה זה לי"ג תשרי2.
ובפרט שזה ש"הלילה הולך אחר היום" הוא במיוחד בעניני קדשים1, והרי צדיקים בכלל הם ענין של קדשים,
ועאכו"כ בעלייתם למעלה, כמבואר בארוכה באגה"ק3 בנוגע למיתת מרים, שזהו לא רק ענין של קרבנות סתם, אלא קרבן של פרת חטאת, שמעלה מעמקי מטה שאין למטה מזה.
ובכל שנה ושנה בתקופת יום הפטירה של צדיק בכלל, ושל נשיא, נשיא הדור במיוחד, חוזר ונתחדש הענין שנעשה ע"י פרת חטאת – קדשים, ולכן מודגש יותר הענין ד"הלילה הולך אחר היום" בענין זה.
ב. ולכאורה יש צורך בהסברה: בשעה שיש מקום שיהודים עומדים במלחמה4 – מה מקום לערוך כאן התוועדות?
אך ידוע מאמרו של בעל ההילולא5 : שלא כפי שהעולם סבור שהסדר הוא שמנסים לעבור מלמטה ("אַרונטער"), ואם לא יכולים, אזי מדלגים מלמעלה ("אַריבער"), אלא – לילך לכתחילה אַריבער.
וכידוע גם מה שאמר רבינו נשיאנו6 אודות בעל ההילולא, שהנהגתו בכלל היתה באופן שלמעלה מהטבע ("אין בעל-שם'סקע אופנים").
ג. כמדובר כמ"פ7 שכל ענין צריך אחיזה בנגלה ועד לדין:
יום ההילולא של אדמו"ר מהר"ש חל בימים שבהם אין הענין של אמירת תחנון, כמ"ש רבינו הזקן בסידור8, שמערב יוהכ"פ עד סוף תשרי אין הענין של אמירת תחנון ונפילת אפים וכו' (ככל הפרטים שמונה רבינו הזקן בסידורו).
ולכאורה צריך ביאור בזה: הענינים שנפעלים ע"י אמירת תחנון – צריכים לפעול אותם גם בימים אלו?
ומזה גופא מובן, שהענינים שבזמן אחר צריכים לפעול ע"י אמירת תחנון ונפילת אפים וכו', הנה סגולת ימים אלו, שזה נעשה דוקא ע"י השלילה של אמירת תחנון ונפילת אפים וכו'9.
וכיון שהסידור ערך רבינו הזקן בתור דבר השוה לכל, אפילו יותר מאשר השו"ע,
– כיון שלימוד השו"ע דורש שימת לב ודיוק וכו', משא"כ הסידור, שזקוקים אליו ג' פעמים בכל יום, נוסף לכך שגם בינתיים יש ענינים של ברכות וכו' וכיו"ב שהובאו בסידור,
וזה ענין ששייך לאנשים, נשים, ואפילו לטף. כפי שרואים במיוחד בנוגע סדר החינוך, שלפני שהילד נעשה "בן חמש שנים למקרא"10, לומדים עמו סידור, כפי שמביא רבינו הזקן בריש הל' ת"ת, שהתינוק משיתחיל לדבר אביו מלמדו תורה, והרי הענינים שלומדים עמו אז (אל"ף בי"ת, וגם פסוקים) קשורים עם סידור –
הרי מובן שגם ההוראה הנ"ל, שמערב יוהכ"פ עד סוף החודש אין אומרים תחנון, היא הוראה שיכולה להיות מובנת לכולם, אנשים נשים וטף.
וכיון שגם הם מבינים שענין התחנון הוא – כשמו – שצריכים לבקש ולפעול ("אויסבעטן") דבר-מה, מבינים הם שבימים אלו נפעלים ענינים אלו דוקא ע"י שלילת אמירת תחנון, שזהו סימן על ענין של שמחה – מלכתחילה אַריבער.
ד. ענין זה יש לו גם שייכות מיוחדת עם המזמור11 "לדוד ה' אורי" (שאומרים בימים אלו12 ):
הנקודה הפנימית של מזמור זה היא: "בקשו פני את פניך הוי' אבקש"13 – הפנימיות של הקב"ה.
והענין בזה כפשוטו הוא – "באור פני מלך חיים"14. וכידוע15 הפירוש (והמשל) בזה, שבאיזה מעמד ומצב שבו נמצאים, הנה בשעה שפוגשים "פני מלך", אזי מקבלים "חיים" – חיים עם כל הפירושים, ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"16 וכו' וכו'.
וענין זה קשור גם עם תורת הבעש"ט17 – שר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב כותב18 שהבעש"ט הי' תמיד חוזר לפני הקהל – על הפסוק19 "הוי' צלך", שהקב"ה הוא כמו "צל" של יהודי: כשם שה"צל" עושה אותם תנועות שעושה האדם (שממנו נעשה הצל), כך גם "הוי' צלך", שכפי שיהודי מתנהג למטה, כך עושה גם הקב"ה כביכול.
וזהו גם מ"ש בזהר20 : "תא חזי",
[וכמדובר כמ"פ21 שהלשון הרגיל בלימוד22 בנגלה דתורה הוא "תא שמע", היינו, שצריך לשמוע ולאח"ז צריך להתבונן וכו' – כל הפרטים שישנם בשמיעה, משא"כ הלשון בזהר הוא "תא חזי", היינו, שע"י פנימיות התורה (שבדורותינו אלה נתגלתה ובפירוש ע"י תורת החסידות, מעיינות תורת הבעש"ט, ולאח"ז בתוספת ביאור בתורת חב"ד), הנה מבלי הבט על ענין הגלות וכו', אפשר להגיע גם ל"חזי" – ענין של ראי'],
ש"כגוונא" – כפי שיהודי מראה פניו מלמטה, כך מראים לו גם מלמעלה, וכאשר יהודי מראה פנים של חדוה, מראים לו חדוה מלמעלה (כפי שהזהר מאריך בזה בפרטיות).
ה. ומצד כל הענינים הנ"ל, הרי מובן, שהדרך לסייע בימים אלו היא ע"י אופן של שמחה, ששמחה פורץ גדר23 (גם הגדר של הפסק מקום גשמי).
והיינו, שכדי שיהי' "באור פני מלך חיים", חיים כפשוטם, עם כל הענינים שבאים יחד עם חיים, שנקראים בכללות "מזוני", ויומשך למטה מעשרה טפחים, לכל אחד ואחת מבנ"י בכל מקום שהם – הרי זה עי"ז שבמקום אחד בכדור העולם מתאספים יהודים, ש"כל בי עשרה שכינתא שריא"24, ובפרט כמה עשיריות, ועאכו"כ כשמקשרים זאת עם ענין של תורה והתעוררות של יראת שמים.
ועאכו"כ כשזה קשור עם הילולא של נשיא של כל בנ"י, ועאכו"כ בלילה זה שמקשר ערב סוכות עם יום ההילולא, והרי בנוגע לערב סוכות מביא אדמו"ר האמצעי בסידור25 ש"צריך לפזר מעות לעניים בערב סוכות"26, והרי "צדקה שקולה כנגד כל המצוות" ו"מקרבת את הגאולה"27, ואין ענין יוצא מידי פשוטו – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה מהגלות בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
* * *
ו. בקשר עם יום ההילולא, וידוע ש"צדיקים דומין לבוראם"28 : כשם שהקב"ה אומר29 "ויקחו לי", שע"י התורה לוקחים אותו (כמובא בתניא30 מזהר31 ), וכמאמר רז"ל32 "אנא נפשי כתבית יהבית", היינו, שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה – כך גם בנוגע לצדיקים, שהכניסו את עצמותם בתורתם, וכשלומדים וחוזרים אימרה ("אַ וואָרט") מתורתם לוקחים אותם – הרי זה ענין המתאים להתחיל בחזרת אימרה מתורת בעל ההילולא.
ובפרט שלאחרונה נדפס ספר המאמרים תר"ל33, ובכלל מפורסם ההמשך וככה (תרל"ז) והמשך מים רבים (תרל"ו), שיש שם כו"כ ענינים הקשורים עם סוכות וד' מינים שבסוכות,
ועם כללות עבודת האדם, שכללותה מיוסדת על מצות "ואהבת את הוי' אלקיך"34, כמבואר בתניא35 ובחינוך קטן, שמצוות בכלל נחלקים למצוות עשה ומצוות לא תעשה, שהשרש של מ"ע הוא אהבה והשרש של מל"ת הוא יראה; אבל כיון שגם יראה (שרש שס"ה ל"ת) היא מ"ע, נמצא, שבכללות גם השרש של מל"ת – אהבת השם36, כך, שעל ידה מקיימים כל המצוות בחיות ובקיום, כמבואר בתניא37 שהחיות והקיום של כל המצוות בא דוקא ע"י מצות אהבה.
ז. אמר מאמר ד"ה ולקחתם לכם ביום הראשון גו'.
* * *
ח. בפירוש רש"י על התורה (ששייך לכל אחד מישראל, אפילו לבן חמש (למקרא10)) מובא הענין ד"ניבא ואינו יודע מה ניבא"38, היינו, שיש ענינים שאדם עושה ובשעת מעשה "אינו יודע" מהי מטרת הענין, ואח"כ, לאחרי זמן, תופסים שהי' זה דבר בעתו39 :
במשך כל הקיץ דובר40 אודות "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם"41, וקישרו זאת עם המאמר (ד"ה וקבל היהודים) של רבינו נשיאנו משנת תרפ"ז42.
מה דחף אותי ענין שדובר בשנת תרפ"ז? במשך כל השנים היו חוזרים מזמן לזמן מאמר זה, אבל ללא "רעש" ("שטורעם"), ומה קרה עתה? – אך נתברר שעכשיו זקוקים לענין ד"להשבית אויב ומתנקם".
ובאופן המדובר במאמר (ד"ה ולקחתם לכם43 ) שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, שע' השרים שלמעלה עומדים במעמד ומצב ד"הללו את ה'" ו"שבחוהו"44, ובדרך ממילא עומדים במעמד ומצב כזה גם האומות למטה (כיון שכל אומה יש לה השר שלה), וגם בנוגע ל"בנים אתם לה' אלקיכם"45.
ובאופן כזה הוא גם הענין ד"להשבית אויב ומתנקם" – כי הפירוש ד"להשבית" הוא (כידוע הדעות דר"ש ור"י46 ) שמתבטל מהיותו מזיק, ואדרבה, הוא עוד מסייע בענינים שיהודי זקוק להם.
ועד"ז גם בנוגע לכו"כ ענינים שדוברו בקיץ, כולל גם ענין הצדקה, שעז"נ47 "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", ועד לאופן של פיזור (כאמור לעיל (ס"ה) בנוגע לערב סוכות – שמתחיל בלילה זה – שמפזרין צדקה לעניים), וכדאיתא בקבלה48 ש"פזר" עם הכולל בגימטריא רפ"ח, שבזה נכללים כל עניני הבירורים שנמשכים מרפ"ח ניצוצין שנפלו למטה לאחרי השבירה, וכיון שצדקה "שקולה כנגד כל המצוות", ובפרט כשנעשית באופן ד"פזר נתן לאביונים", הרי היא מעלה את הניצוצות כו'.
ט. אך צריך להבהיר ביאור הענין – למה עשה הוי' כזאת, שכל הענין יחזור ויתחדש עוד הפעם?
והביאור בזה בפשטות – שזהו בגלל שבשעה שהקב"ה נתן במתנה את השטחים וכו', היו כאלו שיצרם אנסם, ומיד התחילו להתווכח ולומר שרוצים להחזיר: דבר זה רוצים להחזיר לגמרי, ודבר זה רוצים להחזיר שלשת-רבעים וכו', ומצאו בזה כו"כ הסברות.
ואע"פ שלכאורה איך יכול אדם יחיד לעמוד נגד אלו שמצד טעמים מסויימים טענו שהם מדברים בשם כו"כ באמרם שמבלי הבט על כך שהקב"ה נתן זאת ובאופן נסי, רוצים להחזיר זאת, ומבקשים ושולחים שלוחים וכו' – הרי יודעים, ע"י פסק הרמב"ם49, שדברים אלו לא נאמרו בשם כלל ישראל, אפילו לא בשם יחידים מבנ"י, ואפילו לא בשם עצמם, כיון שזהו רק בגלל שיצרם אנסם.
ולכן, מתאספים יחד עשרה מישראל – עדה ופרהסיא50 – ואומרים שמעיקרא דדינא לא הי' שום מקום להחזיר כו' מה שהקב"ה נתן (אפילו אילו הי' נותן זאת בדרך הטבע, ומכ"ש כשנתן זאת באופן נסי), וכפי שמתחיל רש"י בפירושו על התורה, ש"ברצונו נתנה להם", ואח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – הרי כיון שברצונו נתנה לנו, הנה כן יקום, ואף אחד אינו בעה"ב לדבר באופן כך ובאופן כך.
ובמילא צריך להכריז במעמד עשרה מישראל, ובפרט שנמצאים כאן כמה עשיריות מישראל, לפסוק ולומר בקול רם51, שהם לא דיברו בשם כלל ישראל, לא בשם קבוצה מישראל, ואפילו לא בשם עצמם, אלא זה הי' רק מתוך אונס שיצרם אנסם.
ובפרט שעכשיו בודאי תפסו גם הם איך הי' נראה המצב בימים אלו, רח"ל, אם היו מחזירים ח"ו אפילו חצי או שלשת-רבעי קילומטר – הרי בודאי שעכשיו רואים גם הם את הכשלון הנורא, כך, שדיבורים אלו לא היו שלהם, אלא יצרם אנסם.
וכאשר יהודים מכריזים את הנ"ל, ובפרט כשמכריזים זאת במקום קדוש, בביהכנ"ס וביהמ"ד, ועאכו"כ כשמכריזים זאת בד' אמות של רבינו נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – הרי בודאי שכן יקום,
והשיריים של הטענה אולי יש קס"ד לקחת משהו בחזרה, בגלל שנמצא יהודי שאמר שרצונו להחזיר – הרי זה מתבטל ע"י הכרזה הנ"ל, כיון שלא אמר זאת היהודי, לא נפשו האלקית ואפילו לא נפשו הבהמית, אלא יצרו אנסו, כדברי הרמב"ם בתור פסק דין.
וכל הנאספים יענו על זה אמן, שהפירוש של אמן הוא – אמת ואמנה52, שכן הוא.
וענין זה יפעל אצלם ובעולם, שיתבטלו כל הקס"ד ואמתלאות וכו' שיכולים להתווכח למי שייך שעל זה או שעל אחר – זה שייך לבנ"י, ובאופן של ברית עולם שכרת הקב"ה בברית בין הבתרים, ולפני שנים אחדות החזיר זאת לבנ"י באופן נסי.
וכן יקום, ולעד ולעולמי עולמים, עד ביאת משיח צדקנו, שאז יקבלו גם ארץ קני קניזי וקדמוני, כיון שיקויים היעוד53 "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך".
* * *
י. ע"ד האמור לעיל (ס"ח) בנוגע להמדובר בענין "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", כן הוא גם בנוגע לסיום מסכת חלה (בהתוועדות דו' תשרי54 ) – שאע"פ שנתבארו (בהתוועדות הנ"ל) כמה טעמים שמתאים לערוך סיום על מסכת זו, יש בזה דבר פלא, שסיום המסכת שייך לענינים שבזמנים אלו, כדלקמן.
בסיום מסכת חלה איתא: "אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקבלו ממנו, מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים". ובמשנה לפנ"ז איתא: "ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו, אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריא ולא קבלו מהם".
ונתבאר (בהתוועדות הנ"ל55 ) הטעם שהובאו ב' הדוגמאות – מביתר ומאלכסנדריא – בהקדים הדיוק שבביתר נאמר הלשון "הביא חלות מביתר", חלות סתם, ובאלכסנדריא נאמר "הביאו חלותיהן מאלכסנדריא", חלות שלהם:
הלשון "הביא חלות" סתם (ובפרט שלאח"ז נאמר "חלותיהן") יכול להתפרש שהביא לא את החלות שלו אלא חלות של מישהו אחר, שמינה אותו לשליח, ואז אין ראי' ודאית שארץ ישראל חביבה אצל הנ"ל; משא"כ כש"הביאו חלותיהן" (חלות שלהם), הרי זה מורה שארץ ישראל חביבה אצלם (והם יודעים שא"י שייכת לכל בנ"י), ובמילא קטן יותר החשש שהם ישארו באלכסנדריא, כיון שהם יודעים את החביבות של ארץ ישראל שהיא "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"56. ואעפ"כ משמיעה לנו המשנה שגם במקרה כזה "לא קבלו מהם".
אבל עדיין לא מובן: מדוע צריכה המשנה (בבבא הב') לספר שהביאו את החלות מאלכסנדריא – דלכאורה הול"ל מחוץ לארץ, ולמאי נפק"מ שהי' זה מאלכסנדריא?
ומבואר במפרשי המשנה57, שאלכסנדריא היא על נחל מצרים, ששם מתחילה ארץ ישראל, ובמילא יכול להיות קס"ד שמשם יקבלו את החלות, ולכן משמיעה המשנה, שאפילו מאלכסנדריא, כיון שעולי בבל לא כבשוה, לא קבלו.
ובינתיים משמיעה המשנה בדרך אגב,
[ואולי אין זה בדרך אגב, כיון שבתורה אין "דרך אגב". וע"ד הסיפור הידוע58 שאצל חסידים אין בדרך ממילא; כל ענין נעשה ע"י עבודה, ולא בדרך ממילא. ועד"ז בתורה, שאין דרך אגב, אלא כל ענין שבתורה הוא ענין עיקרי. ולכן מצינו שכשרות הס"ת תלוי' בכל אותיות התורה59, ללא חילוק בין האל"ף ד"אנכי הוי' אלקיך"60 לאל"ף ד"אחות לוטן תמנע"61, כמבואר בפיהמ"ש להרמב"ם62 ]
שאלכסנדריא קשורה עם נחל מצרים, ושמנחל מצרים מתחילה ארץ ישראל, אלא שלא כבשוה עולי בבל.
ועכשיו בדרא דעקבתא דמשיחא, צריך רק לסיים את הפכים קטנים, סוף הבירורים, ואז יהי' הכיבוש גם שם ע"י משיח צדקנו, שאז, "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם"63.
ומזה מובן, שאין מה להתיירא, שהרי צריך רק לסיים את הפכים קטנים, ואז יבוא משיח ויסיים מה שהוא צריך לפעול. הן אמת ש"אל תתגרה בגוי קטן"64, אבל ענין של פחד – "תפול עליהם אימתה ופחד"65.
ועד"ז גם בנוגע למ"ש במשנה האחרונה, סיום הפרק והמסכת, שאע"פ שסוריא היא לכאורה (לא בא"י ו)רחוקה מא"י, הנה הפס"ד בסיום וחותם המסכת הוא ש"הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים" – שבזה אין צורך לומר פירושים, כי כל אחד מבין הענינים שבכוונת המשנה.
ויה"ר שבקרוב ממש יסיים כל אחד מישראל את הנקודה האחרונה של עבודתו בפכים קטנים, וכאשר "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"66 – אזי תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ו"ירחיב ה' אלקיך את גבולך", ובדרכי נועם ובדרכי שלום.
ובאופן ד"הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים" – השרים שלמעלה, ואז יהי' במילא יחס כזה אצל כל שבעים האומות (למטה) לכל אחד מישראל באיזה מקום שנמצא, כפי שנכתב בארוכה (במכתב הכללי67 ) שכל אחד מישראל הוא חלק מכל עם ישראל, ומצד העצם שלו, הנה – כתורת הבעש"ט68 – העצם כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו.
יא. ומזה מובן גם נקודה שני':
ישנם כאלו שמצד זה שיצרם אנסם, פגעו לא רק בשלימות הארץ, אלא גם בשלימות העם, והתחילו להרעיש אודות הענין של "מיהו יהודי", עם כל מיני ביאורים משונים והסברות משונות, שאין להם מקום כלל בשכל הפשוט, ואין להם מקום בצדק ויושר; מרמים את עצמם, את העולם, את הגוי, ולהבדיל גם את היהודי.
אבל האמת היא, כאמור לעיל (אודות החזרת שטחים), שהם אמרו זאת לא בשם כלל ישראל, לא בשם קבוצה מישראל, ואפילו לא בשם עצמם – כיון שיצרם אנסם (כפסק דין הרמב"ם49), וכשמישהו אנוס, אזי אינו אחראי לא על דיבורו, לא על מחשבתו, ואפילו לא על מעשיו.
ולכן, כשיהודים מתאספים ביחד, אפילו רק עשרה מישראל, ש"כל בי עשרה שכינתא שריא"24, ואומרים שבתורה כתוב שישנו הענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים", וש"גר" הוא רק מי שנתגייר כהלכה,
– שזהו מ"ש בתורת אמת, ויהודים רק מוסרים את "דבר הוי' זו הלכה"69 (כפי שיודעים כל היהודים, ואפילו כל הגוים, להבדיל, שגר הוא רק מי שנתגייר כהלכה) –
הנה עי"ז מגלים את האמת הוי' בעולם, ועונים על זה אמן, שפירושו אמת ואמנה (כנ"ל ס"ט), ומתבטלת גם האחיזה והקס"ד בנוגע לשלימות העם.
וזה פועל, שבשעה שנמצאים עדיין בימי הגלות האחרונים, "מפוזר ומפורד בין העמים", מכריזים גם גוים ש"ישנו עם אחד"70, ואף אחד לא יכול להתמודד עמהם – שזה נעשה עי"ז שבכל מקום שנמצא יהודי שמדבר לא מה שיצרו אנסו, הרי הוא מכריז שבנ"י הם "גוי אחד בארץ"71, וכפי שמבאר רבינו הזקן72, שבנ"י הם עם שממשיך ומגלה את ה"אחד" – אחדות הוי', שהיא בד בבד עם תורה אחת – גם "בארץ", אפילו בענינים ארציים וגשמיים.
ועונים על זה אמן, ומתגלה למטה מעשרה טפחים, בדרכי נועם ובדרכי שלום,
ובאופן שבאים יחד שלימות הארץ עם שלימות העם ועם שלימות התורה – שמודים בכל התורה כולה אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים,
ומהודאה בתורה ולימוד התורה – נמשך גם בקיום המצוות, כך, שישנו הענין ד"בחוקותי תלכו" וגם "את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", ובמילא מתקיימת ההבטחה "ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"73, ועד "ואולך אתכם קוממיות"74, שבנ"י הולכים ב"קומה זקופה"75 (ולא רח"ל לרדוף אחר גוים),
כפי שיתקיים עוד בימי הגלות האחרונים, ואח"כ בשלימות ובגלוי – ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
* * *
יב. דובר (במאמר76 ) אודות מ"ש במדרש77 שבד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות טרודים בנ"י במצוות, "זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו".
וכיון שעכשיו הוא הזמן שצ"ל טרוד בסוכה ובד' מינים, ובמילא צ"ל טרוד גם בלימוד הלכותיהם – הנה יהי רצון שזמן מועט זה (של ההתוועדות) יחזיק את המרובה, ושיחטפו וינצלו את השעות של ערב סוכות, הן בנוגע ללימוד התורה, שזהו ענין "עוסק בסוכתו", כיון שהתורה היא ענין של בית78 "וסוכה גו' לצל גו' מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר"79, והן בנוגע לקיום המצוות, שזהו ענין "זה בלולבו",
ובפרט ובמיוחד – הענין שכותב אדמו"ר האמצעי בסידור שבערב סוכות מפזרין צדקה לעניים (כנ"ל ס"ה),
ולעשות כל ענינים אלו מתוך שמחה וטוב לבב, בשעות שנותרו עד סוכות, "זמן שמחתנו".
והקב"ה יצליח שיקויים "ופרוש עלינו סוכת שלומך"80 – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".
וענין זה יקויים עי"ז שכל אחד יעסוק בענין ד"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", וב"את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", הן בנוגע לעצמו, והן להשפיע גם בסביבתו ועד להשפיע על כלל ישראל, שזה יביא את היעוד "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה"81, וכל הברכות שבפרשה.
ובבואנו משנת השביעית – תהי' השנה הבאה שנה מבורכת כפשוטה בכל הענינים, ובמיוחד בענין ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף"82, והרי "הקהל" מתחיל בסוכות, ובאופן – כסיום הפסוק בביאור על הקהל – "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
ובקרוב ממש נזכה לביאת מלך המשיח, שאז יקרא הוא את הפרשיות המיוחדות שקוראים בהקהל, ויפעל גם בכל העולם, וכמ"ש83 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", כיון שיקויים היעוד84 "והיתה לה' המלוכה", ובקרוב ממש.
יג. הנקודה וסך-הכל מהנ"ל – הענין ד"ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", שזהו תורה (משפט) וצדקה. וכמדובר לעיל שיש לזה גם שייכות מיוחדת לערב סוכות: תורה – כיון שצריך לידע הלכות סוכה וד' מינים, וצדקה – כאמור לעיל שבערב סוכות מפזרין צדקה לעניים.
וכל זה יהי' – כאמור לעיל – מתוך שמחה וטוב לבב, ובהצלחה רבה.
ומחודש השביעי, שהוא משביע את כל השנה85 – ימשיכו זאת בכל השנה כולה,
וגם את השמחה של זמן שמחתנו – סוכות, ובמיוחד שמע"צ ושמח"ת – ימשיכו בכל השנה כולה, שתהי' שמחה גדולה ורבה בכל השנה כולה.
ותהי' שנת גאולה, שנת א.ורה ושנת תורה וגם כל הענינים שמתחילים בכל האותיות שבנתיים, ויהי' זה למטה מעשרה טפחים, וכפשוטו.
הוסיפו תגובה