בס"ד. ש"פ וישב, כ"ף כסלו, ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

פדה1 בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי2. ואמרו רז"ל בגמרא3 כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, והיינו, שפסוק זה כולל את העבודה בג' העמודים שעליהם העולם עומד תורה עבודה וגמ"ח4. ונתבאר בזה לעיל5, ע"פ המבואר בדרושי פדה בשלום תש"ד6 (לפני שלשים שנה), שג' קוים אלו בכללות הם ג' אופני עבודה. העבודה דתורה היא בדרך של שלום, שהרי התורה ניתנה לעשות שלום בעולם7. העבודה דתפלה הו"ע חרב של שלום8. והעבודה דגמ"ח שהיא כללות המצוות9 הו"ע דקרב ומלחמה. אך מזה שבפסוק הובא ענין השלום (תורה) בתחילה, וגם מכללות משמעות הפסוק לפי פשוטו, שהפדי' היתה בשלום דוקא, מוכח, שגם בעבודה דגמ"ח ומצוות (קרב) ובעבודה דתפלה (חרב של שלום) נמשך ענין השלום.

ב) והנה בדרושים הנ"ל10 מובא בענין זה הכתוב11 וכל בניך לימודי הוי' ורב שלום בניך בצדקה תכונני. ויש לבאר קשר הענינים, כי גם בפסוק זה נרמזו ג' הקוים הנ"ל. דהנה, מ"ש וכל בניך לימודי הוי' קאי על עבודת התפלה. וכמבואר בלקו"ת ד"ה זה12, דפירוש למודי הוי' הוא שהם מקבלים ומלומדים משם הוי'. והענין, דהנה פי' ד' אותיות שם הוי', היו"ד הוא בחי' חכמה והה' בחי' בינה כו'13. והנה איתא בתקו"ז14 ועל אלין תרין כתיב15 הנסתרות להוי' אלקינו, שהם י"ה שהם נק' נסתרות, והנגלות ו"ה כו', וכ"ה בתקו"ז במ"א16 דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא וליבא ברחימו ודחילו, ו"ה הן נגלות תורה ומצות כו', נמצא בחי' י"ה שייך בבחי' התפלה, שעיקרה אהוי"ר שנמשכו מבחי' י"ה (עכ"ל), והיינו, שהתפלה היא בלב (נסתרות כו' בליבא), כמאמר17 איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, ועוד שעיקרה אהבה (לית פולחנא כפולחנא דרחימותא18 ) ויראה, שבאים ע"י ההתבוננות ותלויים באופן ההתבוננות, שהיא בכל חד וחד לפום מה דמשער בליבי'19 (והרי ענין התפלה הוא בלב כנ"ל). וכיון שב' האותיות הראשונות הם עיקר שם הוי', מובן, שענין לימודי הוי' הו"ע התפלה. ומ"ש ורב שלום בניך קאי על קו התורה, כמארז"ל20 אל תקרי בניך אלא בוניך, שהם תלמידי חכמים העוסקים בתורה. ומ"ש בצדקה תכונני, קאי על קו הצדקה והגמ"ח, שזהו כללות ענין המצוות. אמנם, החידוש בפסוק פדה בשלום הוא, שגם ע"י העבודה דקרב (מצוות) וע"י העבודה דחרב של שלום (תפלה) ממשיכים השלום דתורה, כנ"ל.

ג) וביאור הענין, דהנה ידוע שעיקר המצוות הוא בבירור דברים גשמיים, שזהו מצב של מלחמה וקרב עם הדבר הגשמי. אך התפלה היא חרב של שלום, כי, עיקר עבודת התפלה אינה עם העולם החיצוני, אלא עם הנה"ב שבאדם עצמו. וע"פ הידוע שכל המשלים שבתורה מדוייקים המה בכל פרטיהם, י"ל שבענין התפלה ישנו מעין ענין חרב של שלום בגשמיות. דהנה, חרב של שלום פירושו שעובר במקום שאין בו מלחמה וחרבו בידו כדי לבוא למקום המלחמה. וכן הוא גם בתפלה, דבשעת התפלה עצמה הרי העבודה עם הנה"ב היא באופן דשלום, אבל זוהי הכנה לעבודה שלאח"ז בלכתו לעסוק בדרך ארץ עם עניני העולם, שזהו מצב של מלחמה [ומתחיל כבר בענין האכילה, כמאמר21 נהמא אפום חרבא ליכול], שגם במלחמה זו יהי' ניכר הרשימו מאופן עבודתו בתפלה כו'. ולמעלה מזה הו"ע התורה, ענין השלום. ואמנם, כאשר לימוד התורה הוא באופן דתורתו אומנתו22, שכל מציאותו היא מציאות של עוסק בתורה, אזי גם עבודתו בתפלה וגם עסקו עם העולם, שבכללות הו"ע קיום המצוות בדברים גשמיים, ה"ה מתוך שלום, כפי שהוא ע"י התורה.

ד) אמנם בענין השלום עצמו יש ג"כ כמה מדריגות. ובהקדים, שבדרושים הנ"ל בלקו"ת12 מובן שבכללות ענין השלום הוא ע"י התורה. אמנם בדרוש אדמו"ר האמצעי ד"ה פדה בשלום23 מבואר שמה שאמר דוד פדה בשלום נפשי [אף שעבודתו היתה בדרך מלחמה, ועד שאמר לו הקב"ה דם לרב שפכת24, ולכן לא תבנה בית לשמי, אלא בן נולד לך גו' שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו הוא יבנה בית לשמי25 ], הרי זה קאי על (דוד כפי שיהי' לעת"ל, דהיינו) דוד מלכא משיחא, כמ"ש26 ועבדי דוד מלך עליהם נשיא להם לעולם, ועליו נאמר27 דוד מלך ישראל חי וקיים, ודוקא במשיח יהי' אמיתית ענין השלום, שהרי עליו נאמר28 ונהרו אליו כל הגויים, ואז יקויים היעוד והיו מלכים אומניך29, ועד שאז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד30. ונקודת הביאור בדרוש אדמו"ר האמצעי23 היא, שאמיתית ענין הפדי' בשלום יהי' לעת"ל דוקא, כיון שאז יהי' גילוי פנימיות עתיק31.

ויש להביא דוגמא לדבר בדרושי יצי"מ וקריעת ים סוף (שענין זה שייך גם לגאולה דפדה בשלום נפשי די"ט כסלו, כמובן מהמבואר באגה"ק32 שכל גאולה פרטית שייכת לגאולה הכללית, וכ"ש וק"ו גאולת נשיא בישראל, ובפרט גאולה השייכת לענין הפצת המעיינות חוצה, שבזה תלוי' הגאולה הכללית, כמאמר33 אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעיינותיך חוצה). דהנה, בדרושי אדמו"ר הזקן34 מבואר, שים סוף היינו מלכות דאצילות, וקריעת ים סוף הו"ע ביטול המחיצה שבין אצילות לבי"ע, ולעת"ל דכתיב35 והניף ידו על הנהר, דנהר היינו בינה, אזי יהי' גם ביטול הפרסא המפסקת בין ספירת הבינה להספירות שלמטה ממנה. אמנם בדרושי אדמו"ר האמצעי36 מבואר הענין במדריגות עליונות יותר, שים סוף קאי על מלכות דעתיק, וקריעת ים סוף היינו בקיעת הפרסא שבמלכות דעתיק, ולמעלה מזה, במלכות דא"ס, ולמעלה מזה, במל' דא"ס שלפני הצמצום, וענין בקיעת הנהר דלעת"ל יהי' בבחי' הבינה שלמעלה גם ממלכות דא"ס שלפני הצמצום.

ה) והנה בדרוש אדמו"ר האמצעי הנ"ל37 מבאר גם מהו ענין השלום האמיתי (וכן ענין הקרב וחרב של שלום) כפי שהוא בעבודת האדם, כדרכו בקודש. ומבאר, שעיקר עבודת האדם היא בקריאת שמע, כנודע, ובזה גופא יש ב' אופנים כלליים, הא', בכל לבבך ובכל נפשך, והב', בכל מאדך38. ויש לבאר כוונתו (אף שאינו מפורש בהדרוש), דענין בכל לבבך הוא בחי' עבודת המלחמה (בדקות), דבכל לבבך היינו בשני יצריך39, דבשביל לנצח את היצר השני צריך לטעון נגד היצה"ר ולהסביר לנה"ב וכו'. וענין בכל נפשך היינו ענין המס"נ, אפילו נוטל את נפשך39, אבל מ"מ ה"ז ענין חרב של שלום, כמבואר שם, שבענין המס"נ יש ב' אופנים, הא', שנפש הוא מלשון רצון, כמו אין נפשי אל העם הזה40, היינו שמוסר את כל רצונותיו. ומובן שאין זה ענין של שלום ממש, כי יש עדיין מציאות של מנגד, אלא שמבטל רצונו, ולכן הרי זה רק חרב של שלום. אמנם האופן הב' במס"נ הו"ע בכל מאדך, שמוסר את עצם נפשו, היינו שמבטל את כל מציאותו, עד שלא נשאר בו שום מציאות כלל. ובדרגא זו אין ענין של מנגד כלל, ואין ענין של צער וחרב כלל, כיון שבטלה לגמרי מציאות המנגד, וזהו אמיתית הענין דפדה בשלום. ושורש עבודה זו הוא בבחי' יחידה שבנפש, כמבואר שם. ואף שנת"ל שאמיתית ענין פדה בשלום יהי' לעת"ל, בביאת משיח צדקנו, שעליו נאמר41 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, דמאד הו"ע בכל מאדך, מ"מ, מזה שנאמר בכל מאדך, מאד שלך42, דקאי על כאו"א מישראל, מובן שיש לכאו"א הכח להגיע למדריגה זו.

ו) ויהי רצון שבקרוב יקויים אמיתית ענין הפדי' בשלום, שהרי כלו כל הקיצין43, והקב"ה ממתין ומצפה למעשה טוב כו' של כל אחד ואחת מישראל, שעי"ז יכריע את עצמו ואת העולם כולו44, ואז יקויים מ"ש45 ונתתי שלום בארץ, וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום, והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, ואולך אתכם קוממיות46, בקרוב ממש.