בס"ד. שיחת אור ליום ועש"ק פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. הכל יודעים שהתוועדות זו שמתקיימת באמצע השבוע היא בקשר לי"ט כסלו, שמתחיל הלילה.
ובכן: ענינו של י"ט כסלו הוא – שבו השתחרר רבינו הזקן ממאסרו, שהי' (לא ענין פרטי של איש פרטי, אלא) ענין כללי שנוגע לכל כלל ישראל, כיון שהי' קשור עם הפצת תורת החסידות, שמאירה גם את תורת הנגלה מתוך גישה מיוחדת.
וכפי שביאר רבינו הזקן (בכ"מ וכמ"פ) שהכוונה בתורת החסידות – שתהי' שייכת לא רק לחלק מסויים של עם ישראל, אלא כמו כל התורה, ששייכת ונעשית חלק מ"חיינו ואורך ימינו"1 של כל אחד מישראל במשך כל הדורות2.
וכמדובר כמ"פ אודות עשרת הדברות שניתנו במ"ת [שכיון שכוללים את כל התורה כולה (כדאיתא בזהר ומרומז גם בגמרא3 ), אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש במשך כל הדורות עד לדורות האחרונים, הרי מובן, שמסגנון הלשון דעשה"ד יכולים לידע גם בנוגע לכל חלקי התורה, כולל גם חידושו של תלמיד ותיק בסוף כל הדורות], שאע"פ שנאמרו לכל עם ישראל שהיו במעמד הר סיני (כולל גם כל נשמות ישראל שבכל הדורות, כדאיתא בפרקי דר"א4 שכולם היו במעמד הר סיני), אעפ"כ נאמרו בלשון יחיד דוקא: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך גו'"5, "אלקיך" (ולא אלקיכם) ו"הוצאתיך" (ולא הוצאתי אתכם), לשון יחיד, כדי שכל אחד ידע שהתורה כולה (עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) ניתנה לכל יחיד6.
ועאכו"כ בנוגע לאור חדש ודרך חדשה בתורה שלמדו עד אז – אור ודרך החסידות – הרי זה בודאי שייך ונוגע (וסוכ"ס יגיע) לכל אחד מישראל, כיון שזהו חלק בתורה שניתן במ"ת לכלל ישראל עד סוף כל הדורות.
וכיון שענין המאסר הי' קשור עם אפשרות של הפרעה להפצת תורת החסידות, וע"י הגאולה התחיל הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" (כמבואר בשיחה הידועה שכבר נדפסה7 ) – הרי מובן שהן המאסר והן הגאולה שייכים לכל בנ"י, ובלשון הידוע8 : "לא אותי בלבד גאל הקב"ה", אלא זוהי גאולה של כל אחד מישראל וכל בנ"י,
ואפילו אלו שלעת-עתה אינם לומדים עדיין תורת החסידות (מאיזה סיבה שתהי'), גם להם נוגע הדבר, כי, כל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"9, הם "קומה אחת שלימה" (כפי שמבאר רבינו הזקן10, בעל השמחה והגאולה), ומזה מובן, שענין שנוגע לחלק מה"קומה", נוגע גם לשאר החלקים, כיון שדוקא ע"י כל החלקים נעשית ה"קומה שלימה"; וכן מובן, שענין שמחי' חלק מה"קומה", חייב להגיע לכל שאר חלקי ה"קומה" – אם מיד, בבת אחת, או לאחרי קצת זמן (מאיזה סיבה שתהי'),
וכפי שאכן רואים גם בפועל, שמזמן לזמן מתפשטת הידיעה אודות תורת החסידות וכן לימוד תורת החסידות.
ב. ולכן, בבוא יום י"ט כסלו בכל שנה ושנה, שאז חוזרים ונזכרים המאורעות הקשורים עם יום זה, באופן שהתורה קוראת בשם "זכרון": "נזכרים ונעשים"11, שהזכרון נמשך ובא במעשה בפועל, ש"הוא העיקר"12 – הרי מובן, שכדי שהמעשה בפועל יהי' בשלימות ובכל ה"שטורעם", ניתוסף סיוע גדול עי"ז שהזכרון ("נזכרים") הוא מתוך חיות, ובמעמד כמה מישראל שמתאספים יחדיו כדי להזכר ולחיות מחדש ענין זה; ואז נמשך הזכרון במעשה – שבמשך כל השנה שלאח"ז יהי' לימוד התורה בחיות כו',
ובאופן שאהבת התורה קשורה עם אהבת ה' ואהבת ישראל, והיינו, שגם אהבת ישראל – לכל אחד מישראל באיזה מקום שנמצא, אע"פ שלעת-עתה לא ראה אותו מעולם13, והוא רחוק ממנו בריחוק מקום גשמי וגם בריחוק מקום רוחני, כיון ששניהם חלקים מ"קומה אחת שלימה" – תהי' בכל השלימות וה"שטורעם" כמו אהבת התורה ואהבת ה', כידוע14 בענין השייכות של ג' האהבות.
ואז ישנם ג' הקוין שעליהם העולם עומד – בדוגמת ג' הקוין "תורה עבודה וגמילות חסדים" שנזכרו במשנה15 : אהבת התורה – קו התורה, אהבת ה' – ע"י ענין התפלה, ואהבת ישראל – ע"י גמילות חסדים, שכוללת כל המצוות כולם (כמבואר בספרי מוסר ועוד יותר בספרי חסידות16 ).
ועי"ז ש"מרעישים" בי"ט כסלו אודות ה"נזכרים" – אזי נמשך ה"נעשים" בכל ה"שטורעם".
ג. וכל ענינים אלו נעשים מתוך שלום – כמ"ש רבינו הזקן באגרתו17 : "כשקריתי בס' תהלים בפסוק18 פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום",
ובלשון הגמרא19 (שנתפרש גם ע"י בעל השמחה בלקוטי תורה20 ) "שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה": "שלום בפמליא של מעלה" – גם בין שרי כל אומות העולם עם הקב"ה שהוא ה"שר", כביכול, של עם ישראל; ושלום "בפמליא של מטה" – גם בין נפש האלקית ונפש הבהמית.
ובזה נכלל גם קיום היעוד21 "ונתתי שלום בארץ" – בכל מקום שנמצאים יהודים, ועאכו"כ בארץ הקודש, וכהמשך הכתוב: "וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום" (כפי שמביא רש"י דרשת חז"ל22 ),
ועד לקיום היעוד23 "ואולך אתכם קוממיות" – שגם בחושך כפול ומכופל שבימי הגלות האחרונים הולכים בנ"י "בקומה זקופה"24, מבלי להתפעל מאף אחד מלבד מהקב"ה בעצמו; ועי"ז – "ואולך אתכם קוממיות" כש"אתי מר דא מלכא משיחא" ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש.
* * *
ד. בנוגע לפרשת המאסר (הסיבות שגרמו לכך), שכבר נרשמה וידועה כו', הנה אע"פ שיש בזה כמה פרטים, הרי מובן, שפרט שקשור בהשגחה פרטית עם רבינו הזקן בעל המאסר והגאולה בעצמו (כפי שנתגלה מיד לאחרי המאסר, ונמסר אח"כ לדורות אחריו), מורה על הנקודה הכללית שבה התבטא ענין המאסר; וכיון שהמאסר אינו ענין לעצמו ח"ו, אלא בשביל הטובה שתבוא ממנו, הרי מובן, שבענין שמגלה את נקודת המאסר, נמצאת גם הנקודה כיצד באים לגאולה.
והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית (כתורת הבעש"ט25 ), ויש ללמוד ממנו ענין שנוגע לו, ולנצלו לא רק לטובת היחיד, אלא (כאמור לעיל) גם לטובת כל אחד ואחת מישראל שיכולים להגיע אליהם.
ובכן: חסידים מספרים (וכנראה שזהו ענין ברור ואמיתי)26, שלאחרי המאסר נכנסו ומצאו פתק בכת"י של רבינו הזקן, ובו נרשם הפסוק27 "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי". וע"פ הסיפור, הי' זה קשור עם תחילת המאסר.
בפסוק זה יש שני פירושים שיש לקשר אותם עם ענין המאסר. וכיון ששניהם מכוונים אפילו בפשוטו של מקרא, הרי מובן שגם ההוראה מהם היא בפשטות לכל אחד ואחת שמגיעה אליהם הידיעה אודות המאסר והגאולה.
ה. בפסוק זה יש שני ענינים: (א) "שרים רדפוני חנם", (ב) "ומדברך פחד לבי".
ופירוש הדברים בכתיבת פסוק זה ע"י רבינו הזקן בשייכות לענין המאסר (שיראו את הגישה שלו להליכה למאסר) – בפשטות:
רבינו הזקן ראה את חומרת המאסר – שאין זה סתם מאסר, אלא מאסר הקשור עם חיים או היפך מן החיים (וכידוע הסיפור שכבר נדפס בכ"מ28 אודות העגלה שבה הוליכו אותו למאסר כו'), וידע שזוהי פקודה של ה"שרים" של עיר הבירה, שהם "שרים" ע"פ תורה, שכן הוא הדין בפועל, שבענינים שאינם בסתירה לשולחן-ערוך וכו' צריך להתחשב עם החוק של שרי המדינה שחי בה, כיון ש"דינא דמלכותא דינא"29.
ואעפ"כ אומר רבינו הזקן, שאינו מתפעל מזה ש"שרים רדפוני", כי, כשבא שר אחד או אפילו כל השרים ורוצים לעשות דבר שהוא בבחי' "רדפוני" – הרי זה "חנם", כיון שלא יצליחו בכך!
וההסברה בזה – כי, הענין ד"דינא דמלכותא דינא" הוא דוקא כשמדובר אודות חוק שהוא בנוגע לכל בני המדינה30, ולא באופן ש"רדפוני (חנם)".
ורק "מדברך פחד לבי" – אולי יש בזה ענין של "דברך", היינו, שזהו ענין שבא מלמעלה (ואילו השרים הם "כגרזן ביד החוצב בו"31, כמו "רצועה לאלקאה"32 ) בגלל שחסר משהו בעבודתו ("ער האָט עפּעס ניט דערטאָן"), כפי שרבינו הזקן הי' יכול לחשוב מתוך עניוות שלו, או כידוע מה שנתגלה אח"כ בא' מאימרותיו של רבינו הזקן33, שסיבת המאסר הוא קטרוג על אשר אינו מבאר את תורת החסידות בלבושי השגה אשר הכל יוכלו להבין זאת; ומזה "פחד לבי".
ועוד פירוש בזה – ש"מדברך פחד לבי" הוא ביאור והסברה לכך ש"שרים רדפוני חנם":
הסיבה לכך שבהיותו תחת שליטת הקיסר ושריו, שמתנהגים אליו באופן של "רדפוני", אינו מתפעל מזה באומרו שזהו "חנם" ("שרים רדפוני חנם") – הרי זה בגלל שעומד בתנועה של פחד מהקב"ה ("מדברך פחד לבי"), שלכן אין לו מה להתחשב עם כל ה"שרים" (אע"פ שהשררה שלהם היא מצד המינוי שלמעלה, ולא ח"ו מצד כחם ועוצם ידם).
ו. וכיון שפתק זה השאיר רבינו הזקן שיגיע לחסידים שבדורו, שימסרו זאת לכל הדורות שלאח"ז עד דורנו זה, הרי מובן, שלאחרי שרבינו הזקן גילה שזוהי הנהגה של יהודי, הרי זה הוראה לכל אחד מישראל בדרכו בחיים:
כאשר בא גוי, אפילו גוי שיש לו תוקף של "דינא דמלכותא דינא", אבל רצונו לעשות ענין (שאינו שוה לכל בני המדינה, אלא) שהוא בבחי' "רדפוני" – הרי זה "חנם", ולכן אין לו מה להתפעל מזה, אפילו אם בחיצוניות הרי זה מעמד ומצב של סכנה גדולה ביותר רח"ל, כמו בשעת המאסר של רבינו הזקן (כנ"ל).
אלא שצריך לבחון ולבדוק – "יפשפש במעשיו", "ימשמש במעשיו"34 – מעמדו ומצבו בנוגע ל"דברך", שהרי "מדברך" צריך להיות "פחד לבי".
אבל גם אז אין זה שולל את הענין ד"שרים רדפוני חנם", כיון שיש עצה לזה – ענין התשובה:
כאשר מתבונן ומזדעזע ("ער גיט זיך אַ טרייסל") אולי חסר אצלו משהו "מדברך" – הרי זה הרהור תשובה; וכיון שענין התשובה הוא למעלה מזמן ומקום, כמדובר כמ"פ אודות הדין שע"י הרהור תשובה נעשה צדיק גמור35, אזי במילא נשאר הענין ד"שרים רדפוני חנם".
ז. אמנם, כיון שצריך לבטל את הענין ד"שרים רדפוני" (שנמצאים) בעוה"ז הגשמי והחומרי, יש צורך שענין התשובה (ש"עיקר התשובה בלב"36 ) יומשך במעשה בפועל, ש"הוא העיקר" (כנ"ל ס"ב) – ע"י העסק בתורה עבודה וגמילות חסדים.
וענין זה קשור עם פירוש הגמרא37 ש"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"18 קאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" (תורה עבודה וגמילות חסדים), שאז אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – "כאילו" דייקא, היינו, שנמצא עדיין בגלות, שלכן ישנו הענין ד"שרים רדפוני", אבל, כיון ש"עוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", הנה לא זו בלבד שמתבטל הענין ד"שרים רדפוני" ונעשה "חנם" לגמרי, אלא יתירה מזה, שנעשה מעמד ומצב שהוא בדמיון ("כאילו") לגאולה האמיתית ("פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"),
והיינו, שנרגש אצלו שאע"פ שנמצאים עדיין בגלות, וזהו חושך כפול ומכופל,
– וח"ו לומר שזוהי "אתחלתא דגאולה"38 ; ע"פ פסק ברור ברמב"ם39, נמצאים עדיין לפני קיבוץ גליות, ולפני בנין ביהמ"ק במקומו, ולפני ש"יכוף כל ישראל ללכת בדרכה ולחזק בדקה", שהרי יש עדיין מתי-מספר שענין זה חסר אצלם עדיין –
הנה בגלות גופא עומדים כבר במעמד ומצב של "כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – "לי ולבני" דייקא, היינו, שהענין ד"פדאני" בנוגע ל"בני" הוא בגלל שהם ביחד עם "לי".
ח. וזוהי כללות ההוראה שהשאיר רבינו הזקן בשעה שהוליכוהו למאסר, שאז יכולה להיות חלישות באיזה ענין אצל אלו שנשארו שלא בד' אמות שלו – שאף פעם אין להתפעל מזה ש"שרים רדפוני"; צריכים רק להבטיח את הענין ד"מדברך פחד לבי".
ואז נעשה אח"כ כפי שהי' בסיום המאסר – גאולה באופן ש"הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ", כמ"ש רבינו הזקן באגרתו הידועה40.
וגם ענין זה בכל פרטיו בא באופן ד"נזכרים ונעשים" – שנזכרים על זה בי"ט כסלו ביתר חיות מאשר הזכרון בשאר ימות השנה, ועי"ז נמשך בחיות במשך כל השנה – שיתבטל המורא מפני הגויים, כיון שאין להם שליטה על בנ"י; אף פעם לא היתה להם שליטה, וגם לא בזמן הגלות, מלבד בנוגע ל"דינא דמלכותא דינא", ורק בגלל הצורך של בנ"י לסיים את בירור הניצוצות (כמבואר בכ"מ41 ).
וכך מסיימים את ימי הגלות האחרונים באופן ד"פדה בשלום . . מקרב לי", באופן של שלום ומנוחה,
ובאופן שנעשה בגלוי מעמד ומצב ש"הייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם"42, כפי שהרמב"ם פוסק שעוד קודם הגאולה "יכוף כל ישראל ללכת בדרכה ולחזק בדקה",
ובקרוב ממש – ילחם מלחמת ה' וינצח, ויבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, בעגלא דידן.
* * *
ט. אע"פ שרבינו הזקן השאיר פתק שבו כתב "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי" – הרי ידוע שצוה שיעשו כמה ענינים של פעולות בדרך הטבע, כמסופר בדברי ימי המאסר והגאולה43.
וענין זה הוא ע"פ הוראת התורה ש"אין סומכין על הנס"44, אלא האדם צריך לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע, ואח"כ ישלים הקב"ה כל הדרוש באופן שלמעלה מדרך הטבע45.
אלא שעשיית הפעולות שבדרך הטבע היא – לא מתוך אימה ויראה, נפילת רוח ויאוש ח"ו, שהרי הוא יודע שהקב"ה משגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, ויודע ש"כל אשר חפץ הוי' עשה"46, ויודע ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"47, כיון שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, ולכן, אין סיבה לפחד (ועאכו"כ ענינים שלמטה מפחד) מפני השרים; אלא כיון שרצונו של הקב"ה (כפי שהורה בתורתו) שהוא יעשה כל התלוי בו בדרך הטבע, לכן עושה פעולות אלו, בגלל שצריך לקיים הוראת התורה שיש לפעול בדרך הטבע.
וכאמור לעיל, כיון שסיפור זה הגיע אלינו, הרי זה גם הוראה כיצד צריכים להתנהג עד בימינו אלו – שצריך אמנם לפעול בדרך הטבע, אבל אין לעשות זאת מתוך פחד (ועאכו"כ לא מתוך יאוש); הפחד היחידי הוא – "מדברך פחד לבי" – אם העשי' שלו היא באופן המתאים עם "דברך", הוראת הקב"ה בתורתו אפילו בנוגע לעשי' בדרך הטבע.
י. והענין בזה:
העשי' בדרך הטבע אינה אלא לבוש וכיסוי על הענין שלמעלה מדרך הטבע – הנהגת העולם ע"י הקב"ה, כי, הקב"ה אינו רוצה שתהי' הנהגה נסית בכל יום ויום [שהרי נס הוא דבר שאינו ע"ד הרגיל, שזהו הפירוש ד"נס" – כמו "נס על ההרים"48, למעלה מהמאורעות של חולין כו'], אלא שתהי' הנהגה טבעית, ולכן יש "לכסות" את פעולת הקב"ה ע"י ה"לבוש" של עשי' בדרך הטבע.
וכמו בנוגע לפרנסה, כמ"ש49 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", והיינו, שאע"פ שהעיקר היא ברכת ה', וכמ"ש50 "ברכת ה' היא תעשיר", מ"מ, רצונו של הקב"ה שתהי' גם עשי' מצדו של האדם, מלאכה גשמית, שהיא ה"לבוש" לברכתו של הקב"ה שתומשך "בכל אשר תעשה".
ומבאר הצמח צדק51 שזהו כמשל הלבוש:
יכול אדם לחשוב, שכיון שמאיזו סיבה שתהי' יש לו צורך בלבוש, הנה ככל שיעשה את הלבוש ארוך ורחב יותר, יהי' יותר טוב.
אבל רואים בפועל בנוגע ללבוש כפשוטו, שכאשר הלבוש הוא ארוך ורחב יותר ממדת האדם הלובש לבוש זה, הנה לא זו בלבד שאין הדבר מועיל, אלא אדרבה: לבוש כזה מפריע לאדם, כיון שמסתבך בין הידים והרגלים וכו'.
ומזה מובן גם בנוגע לפעולה בדרך הטבע – שכאשר מרבים בזה יותר על המדה, הרי זה בדוגמת לבוש ארוך יתר על המדה, שמפריע בכל הענינים, כולל ובמיוחד בנוגע לתכלית ומטרת הפעולה בדרך הטבע – שעל ידה תומשך ברכת ה'.
יא. וכן הוא גם בנוגע להוראה הכללית "הבא להרגך השכם להרגו"52 :
לכאורה אינו מובן – דממה-נפשך: אם צ"ל אצלו אריכות ימים ושנים טובות – לא תהי' שליטה ל"הבא להרגך", ובמילא אין צורך ב"השכם להרגו"; ואם לאו ח"ו – מה יועיל ה"השכם להרגו"?
אך הפירוש בזה – שרצונו של הקב"ה שתהי' פעולה טבעית, ולכן, כשנודע לו שפלוני "בא להרגך", צריך לעשות פעולה טבעית – "השכם להרגו" – שבה יומשך הענין ד"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"53.
והתוצאה מזה תהי' – שמלכתחילה לא יבואו למצב של מלחמה והריגה כו', והיינו, שאע"פ שפלוני "בא להרגך", הנה בשמעו שהשכמת להרגו, אזי מלכתחילה לא יבוא כו'54.
וענין זה רואים אפילו בין אומות העולם עצמם, כשבנ"י אינם מעורבים בזה,
– וכמבואר בכ"מ55 שיש ענינים בעולם ששייכים בעצם רק לעם ישראל ש"אתה בחרתנו מכל העמים", אלא שניתנו גם לכל שבעים אומות העולם, כיון שלולי זאת יתבטל הענין של בחירה חפשית.
ובדוגמת מ"ש במדרש56 "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל בית המקדש", ובגלל זה ניתן גם בעולם – דלכאורה אינו מובן: כיון שהעולם אינו ראוי להשתמש בזהב, ורק ביהמ"ק זקוק לזהב, הי' צריך הזהב להנתן רק עבור ביהמ"ק? – אך הענין הוא, שאילו ניתן זהב רק עבור ביהמ"ק, אזי לא הי' מקום לבחירה חפשית, ולכן ניתן זהב גם בעולם, שאז יש אפשרות ליתנו עבור ביהמ"ק, או להשתמש בו עבור עניני הרשות, ובבחירתו החפשית יקיים "ובחרת בחיים"57 –
ומזה מובן גם בנוגע לבנ"י, שהענין ד"הבא להרגך השכם להרגו" מהוה פעולה שמלובשת גם בדרך הטבע; אלא שצריך להזהר שלא תהי' יתר על המדה, כדברי הגמרא58 : "אל תתגרה בגוי קטן", ועאכו"כ בגוי גדול.
יב. וענין זה נוגע גם לסדרי ההנהגה של "נטורי קרתא" (שומרי העיר, ועאכו"כ אלו שצריכים לשמור על קבוצה של ערים, ועד לשמירת כל השטח של ארץ הקודש, או שטח בחוץ-לארץ שבו נמצאים בנ"י) – כפי שמצינו בחושן משפט59 שמכספי ציבור, "קופת הקהל", שממנה נוטלים עבור כל עניני הציבור, יש ליטול גם עבור שכירת שומר על הציבור – שסדר ההנהגה בזה משתנה בהתאם לאופן ההתייחסות לענינו של השומר:
ובהקדים – שלכאורה אינו מובן, דממה-נפשך: "אם ה' לא ישמר עיר" ח"ו – אזי "שוא שקד שומר"60, שאינו יכול לפעול מאומה; ואם ה' שומר את העיר – מהו הצורך בשומר?
אך הענין הוא – כאמור לעיל שההנהגה צריכה להיות בדרך הטבע, ולכן יש צורך בשומר, ובאופן שהשומר צריך להיות בריא ושלם וכו' (כפי שמצינו בדיני שומרים61 בנוגע לרכוש, ועאכו"כ בנוגע לנפשות); אבל ביחד עם זה צריך השומר לידע ששמירת העיר היא ע"י הקב"ה, "ה' . . ישמר עיר", ואילו הוא רק שליח כדי שהשמירה תהי' ע"י לבוש בדרך הטבע.
והנפק"מ בזה אצל השומר בנוגע לפועל – שנוגע לו להתנהג כפי רצונו של ה' שומר העיר, ואז הוא בטוח שיתנו לו הצלחה בפעולת השמירה בדרך הטבע, באופן שלא יהי' צורך בנסים גלויים.
ובפשטות – הרי זה תוכן הכתוב62 "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והי' מחניך קדוש", והיינו, שהענין ד"והי' מחניך קדוש" בא בחדא מחתא עם הענין ד"להצילך ולתת אויביך לפניך", כי, השומר יודע ש"ה' ישמר עיר", ולו ניתנה הזכות להיות השליח שעל ידו תומשך שמירת הקב"ה, ולכן צריך להיות מתאים אל המשלח – שבחר בו ושלחו להיות שומר העיר והקיבוץ, שעל ידו תחול הברכה "להצילך ולתת אויביך לפניך", כיון ש"והי' מחניך קדוש".
יג. וכיון שחיים אנו בחושך כפול ומכופל, שהולך ומתגבר מזמן לזמן, וכדאיתא בספרים63 שזהו בדוגמת מה שרואים בלילה כפשוטו, שלפני עלות השחר מתגברת שחרות הלילה, וזהו הטעם שבעקבתא דמשיחא "חוצפה (גם "כלפי שמיא"64 ) יסגי וכו'" (ככל הסימנים שבסוף מסכתא סוטה) – הנה כדי להקל את הנסיון, ישנו ענין שנקבע ונעשה שיטה מהלכת אפילו בין אומות העולם:
בדורות שלפנ"ז ידעו שהמנצח בין שתי צבאות הוא – החזק יותר בכמות; מי שיש לו מספר גדול יותר של חיילים ומספר גדול יותר של חרבות ורמחים וכיו"ב – הוא ינצח, או שמלכתחילה "תפול עליהם אימתה ופחד"65, ולא יצאו נגדו למלחמה.
אבל מדור לדור ומשנה לשנה נשתנה כל יחס הכחות: בימינו לגמרי לא נוגע הכמות – כמה חיילים יש לצבא זה וכמה חיילים יש לצבא השני, אלא נוגע איזה נשק יש להם, ובזה גופא – לא נוגע שהחרב תהי' ארוכה וחזקה וכו', אלא אדרבה: ככל שהנשק יותר עדין וקשור יותר עם חכמה ושכל, ינצח הצבא שמחזיק בו, אע"פ שלנגדו יש נשק בכמות עצומה שלא בערך, אלא שחסר בו הדיוק בעניני החכמות שבייצור כלי נשק שנתחדשו דוקא בדורות הכי אחרונים.
וכאן רואים בגלוי איך שאיכות גוברת על כמות – אפילו כשמדובר אודות עוה"ז הגשמי והחומרי, שכשיש התנגדות ומלחמה בין שני סוגי נשק, אזי לא נוגע איזה נשק מכיל יותר ברזל או ענין אחר של חוזק, אלא נוגע איזה נשק נבנה ביתר דיוק, חכמה ושכל.
ואם הדברים אמורים בנוגע לנשק שהו"ע של דומם, עאכו"כ בנוגע לאנשי הצבא עצמם – שלא נוגע אם הוא גדול יותר בכמות, אלא נוגע מצבו הנפשי, שאז הנה "החלש יאמר גיבור אני"66, ודוקא הוא ינצח67, בגלל שהגדול בכמות נמצא בתנועה של רפיון ידים, ללא חיות בהענין שעליו צריך להגן או לערוך התקפה.
וכל זה – אפילו אצל אומות העולם, ואפילו בענינים חומריים לגמרי, שאין להם שייכות לכאורה לענין של רוחניות, ועד שיכול להיות שמדובר אודות ענינים של הרס וחורבן רח"ל – אפילו שם לא נוגע הכמות, אלא האיכות;
ועאכו"כ כשמדובר אודות בני אדם, מין המדבר, ועאכו"כ כשמדובר אודות "גוי קדוש"68 שנמצא בארץ הקודש – הנה הענין הראשון שצריך להיות נוגע לשומר ומגין, ושומרים ומגינים לשון רבים, "יוצאי צבא בישראל"69, הוא – לדעת ש"ה' ישמר עיר", והוא צריך להיות השליח, ש"שקד שומר" והצליח.
וכשם שאיש צבא לא יכול להסתפק בכך ש"אחת בשנה"70 הוא מתכונן להיות איש צבא, ואילו במשך כל השנה כולה מתעסק עם דברים צדדיים, אלא כפי שרואים בפועל שצ"ל באופן שכל ענינו – "כל מעייני"71 – להיות איש צבא שמוכן בכל עת, ורק מזמן לזמן (זמן מועט בכמות ומועט גם באיכות) מתעסק בעניני הרשות, ודוקא באופן כזה נעשה איש צבא הראוי לשמו – עד"ז ובמכ"ש וק"ו לא מספיק ש"אחת בשנה יכפר"... להזכר ש"ה' ישמר עיר", אלא כיון שעיקר ההגנה ועיקר ההתקפה היא עי"ז ש"אנחנו בשם הוי' אלקינו נדגול"72, הנה כמו כל תכסיסי הצבא, צריך להיות בענין זה עיקר הגיוס ועיקר ההכנה ועיקר הלימוד מידי יום ביומו, ורק מזמן לזמן, לשעה קלה, מניחים לו להתעסק עם ענין הרשות שאינו קשור – באופן ישיר – עם היותו שומר או איש צבא וכו'.
וכדי להקל יותר את הנסיון – מראים מזמן לזמן נס גלוי: אע"פ שמצד ענין הכמות לא היתה הסברה מדוע לא יהי' היפך הטוב ח"ו לגמרי – ראו בגלוי, שעמד צבא עצום, עם כל כלי הנשק וכל החכמות שבדבר וכו', ולא זזו ממקומם, עד שהצליחו לאסוף ולקבץ כו"כ מבנ"י, ולהתייצב נגדם בסדר מסודר ע"פ תכסיסי המלחמה וכו', ורק אז התחיל המפגש בין שני המחנות73.
יד. וכאמור לעיל – "המעשה הוא העיקר", והלואי יִשָׁמַע קולי בהענין דלקמן.
ובהקדים – שרואים בפועל שהדרישה לכך באה מלמטה למעלה, שאנשי הצבא עצמם דורשים שיתנו להם רוחניות, אלא שקוראים זאת בשם "מורל".
– אינני יודע כיצד פרצה "מגיפה" זו: בדרך כלל מדקדקים שם להשתמש בשמות שהם דוקא בלשון קודש. אבל לאחרונה פרצה "מגיפה", שבנוגע לכמה "מונחים" – כפי שנקראים שם – יש לבחור דוקא שם מלשון הגויים, ולכן קוראים זאת בשם "מורל".
מהו הצורך בשם שהוא בלשון הגויים?! – אפשר לומר "מצב רוח", "תוקף רוח", "אמונה בה'", "בטחון"; אבל נתנו לזה שם "מורל". וכיון ש"עמא דבר"74 אומרים "מורל", לכן גם אני אומר "מורל". –
ובכן: אנשי הצבא דורשים שיתנו להם "מורל"!
הם יודעים להעריך את חשיבות הנשק, אבל הם יודעים שההצלחה עם הנשק תלוי' בכך שבפנימיות המצב-רוח הוא כדבעי, ואז יכולים לנצל את הנשק בשלימותו, ועד – שעי"ז שהצד שכנגד יודע שעומדים מוכנים עם הנשק, הנה מלכתחילה אינו יוצא למלחמה!
במה דברים אמורים – בהיותו איש שלם ובריא, ללא ספקות, ויש לו בטחון – ובלשונם: "מורל" – ש"ה' ישמר עיר", ואז יש הצלחה ללבוש בדרך הטבע, שעל ידו תומשך ההנהגה הניסית באופן של התלבשות.
ואם רק ירצו – יש עכשיו שעת הכושר, כיון שדרישה זו באה מלמטה, מצד אלו שבהם תלוי עיקר כל הדבר – כמבואר בארוכה במאמרי המשך ההילולא75, שאע"פ שהאוצרות ניתנים לשרי הצבא, הרי הנצחון במלחמה נפעל ע"י אנשי הצבא, בעלי הקבלת-עול ("קבלת- עול'ניקעס"), ולהם מגיעים עיקר האוצרות וכו'.
ובכן: אנשי הצבא דורשים שלא ישלחו להם "זמרים", ובלשונם: "בדרנים"76, שרק מבלבלים את הראש ע"י אמירת ענינים של ליצנות, ענינים שאין בהם תוכן, כדי שלא יחשבו אודות ענין שיש בו תוכן, ותמורת זה – דורשים הם – ישלחו להם אנשים שידברו עמהם אודות ענינים שיש בהם תוכן; והדיבור עמהם יהי' באופן ד"טופח על מנת להטפיח"77, שגם לאחרי שהמדבר ילך לדרכו, תישאר אצל השומע פעולת הדברים באופן שיהיו מזה פירות ופירות-פירותיהן, כיון שנתנו לו "חומר" (כפי שנקרא שם) שעמו יוכל לעבוד על עצמו ללכת "מחיל אל חיל"78.
טו. אך כאן מתחילה מיד שקלא-וטריא שלימה – כרגיל אצל אחינו בנ"י.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) ב"חדר" היו אומרים ע"ד הצחות79, שהטעם לכך שכאשר שני יהודים נפגשים אומר אחד "שלום עליכם", והשני עונה לו "עליכם שלום", הוא, בגלל שצריך לומר "איפכא מסתברא": אתה אומר לי "שלום עליכם" – אזי אני אומר לך: לא! אלא להיפך: "עליכם שלום"!...
אם יש שיטה אחת במה צריך להתבטא ה"מורל", ובמה צריך להתבטא ה"חישול", לחזק את השלוחים שתפקידם להגן כו' – אזי אומרים שיש גם שיטה שני' ושלישית ועד לששים ריבוא שיטות.
ובכן:
הסדר בכגון-דא, הן בנוגע לתכסיסי מלחמה ושלום והן בנוגע לכל שאר ענינים, אפילו ענינים גשמיים, בנוגע למכונות, לחכמת הרפואה וכו' – שלכל לראש עורכים חקירה ודרישה: כיון שבני אדם חיים כבר כו"כ מאות בשנים – יש לבדוק איך הי' במצב וענין דומה לפני דור אחד וכמה דורות לפנ"ז, כיצד היתה ההנהגה לפי שיטה אחת, שיטה שני' ושלישית, איזו שיטה הצליחה ואיזו לא הצליחה.
ואז, אם רק רואים ששיטה אחת הצליחה בכל הפעמים, ושיטה אחרת נכשלה בכל הפעמים – הנה ללא נפק"מ אם הוא מבין את טעם הדבר או לא, אם הוא נהנה מזה או לא, אם עד עתה נהג לפי שיטה זו או לפי השיטה ההפוכה; אם רק נוגע לו האמת, ונוגע לו שהחולה יתרפא – לא יתעקש לומר שכיון שעד עתה נהג לפי השיטה השני', הנה אע"פ שיודע ששיטה זו נוסתה במשך עשרות דורות לפנ"ז והיא נכשלה, הרי הוא ממשיך לאחוז בשיטה שלו, ומה שיהי' עם החולה, הרי זה ענין נוסף... אלא בודאי ישכח מהשיטה שלו, ויאמר, שלכל לראש צריך הרופא לחשוב שהחולה יתרפא, ולא לחשוב שהשיטה שלו לא תנחל בושה!...
כאשר רואים במשך הדורות ריבוי פעמים, עשרות, מאות ואלפי מקרים, שבהם ניסו כמה שיטות, וכולם נכשלו, ורק שיטה אחת הצליחה – אין ספק שזהו מה שצריך לעשות!
לאחרי כן צריך להשתדל – בתור רופא, למשל, שיש לו מוח בקדקדו – למצוא מהו הטעם ששיטה זו הצליחה ושיטה אחרת נכשלה; אבל בנוגע למעשה, אינו יכול להמתין עד שימצא את טעם הדבר, כיון שצריך לרפא את החולה שעה אחת קודם, עוד לפני שהוא יהי' חכם או רופא גדול יותר, וגם ימצא את הדרך לשוב בתשובה...
טז. ועד"ז בנוגע לענין הנקרא בשם "מורל" אצל בנ"י – ניסו כבר בכל מיני אופנים, והתורה מספרת מה שאירע, ולהיותה "תורת אמת", הנה כשם שמספרת המעשים שמדברים בשבחם, כמו"כ מספרת גם הענינים שהיו להיפך, כדי שידעו שאין זה דבר חדש, אלא כבר הי' לעולמים:
ארבעים יום מיד לאחרי מתן-תורה, היו יהודים רח"ל שעשו עגל הזהב, ואמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"80. ובכן: מה אירע עם עובדי העגל? – לא נשאר מהם שריד ופליט; חלקם חזרו בתשובה, והשאר רח"ל... כמסופר בחומש81.
ועד"ז מסופר בתנ"ך בנוגע לכניסת בנ"י לארץ ישראל: התחלת כיבוש ארץ הקודש היתה באופן שהכהנים ערכו הקפות מסביב ליריחו שבע פעמים עם ארון הקודש ושופרות, ואז – "ותפול החומה תחתי' גו' וילכדו את העיר"82. וכיון שיריחו היתה "מנעולה של ארץ ישראל"83, הרי זה נחשב לכיבוש ארץ ישראל כולה, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא84 שע"י המנעול קונים את כל הבית.
ואעפ"כ, הנה מיד בדור שלאח"ז היו כבר כאלו שטענו שהם צריכים עסק עם ה"בעל" וכו' וכו'. ומה נשאר מהם? – הרי זה א' משתי אפשרויות: או שנטמעו ונתבוללו בין מדין ועמלק וכו', או ששבו וחזרו להיות יהודים שהולכים בעקבות השופטים (כמסופר בספר שופטים85 פרטי הדברים).
ועד"ז בזמן ביהמ"ק הראשון, בימי רחבעם ולאחרי זה, ועד"ז בזמן ביהמ"ק השני, ועאכו"כ בזמן החורבן, לאחרי בית ראשון ובית שני – שהיו צדוקים ובייתוסים כו', וכאלו שהאמינו רק בתנ"ך, ולא רצו לקבל את התורה שבעל-פה, וכן כאלו שהיו להוטים אחר חכמת העמים, וטענו שזוהי שלימות האדם, ואילו התורה היא עבור יהודים זקנים, או יהודים שנמצאים במדבר וכו', אבל אין זו "תרבות" ("קולטור") עבור התקופה שלהם וכו', כפי שאירע בספרד ופורטוגל ולאח"ז בימי הביניים וכו'.
ומה נהי' מכל אלו שהלכו בכל השיטות הנ"ל? – א' משתי אפשרויות, כאמור, או שלא נשאר מהם שריד ופליט בין בנ"י, כיון שנבלעו ונטמעו ונאבדו בין הגויים שמסביבם, או ששבו וחזרו לעם ישראל86.
יז. וכמדובר כמ"פ87 : כשמסתכלים על משך זמן שלמעלה משלשת אלפי שנה ממעמד הר סיני, שבו עברו יהודים תקופות שונות ומשונות – והרי אין עם שעבר שינויים כאלו בדברי הימים שלו – מוכרח להיות איזה ענין, נקודה משותפת, בכל הדורות, שבזה טמון סוד הקיום של עם ישראל ביחס לכל העמים שמסביבם.
וכאשר מתבוננים בזה מבלי לרצות לדחוק שיטה אישית בגוף חי של עם ישראל, אלא להתחקות אחר סוד קיומו של עם ישראל – אזי רואים שאין זה חכמת העמים, לא הלשון, לא הלבוש ושאר ענינים כיו"ב, אלא הדבר היחידי שלא השתנה במשך כל אלפי השנים הוא – קיום מצוות מעשיות בפועל:
אותם תפילין שאודותם מסופר עוד לפני מתן-תורה שנצטוו בנ"י בהיותם במצרים88, ואותה ציצית שנצטוו בנ"י בהיותם במדבר סיני89, ועד"ז שאר המצוות מעשיות – אין בהם שום שינוי!
וכל זה מתחיל מעשרת הדברות שבהם נצטוו "שמור את יום השבת לקדשו"90, ולכל לראש – "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים"91, כולל גם הביאור וההסבר92 שגם הקיום ד"לא תגנוב" עד "לא תחמוד"93 תלוי בכך שההתחלה בזה היא מאמונה בהוי' אחד – "אנכי הוי' אלקיך".
זהו הדבר היחידי שעל ידו נתקיימו כל אלו שהחזיקו בו, ועשו התלוי בהם להמשיך זאת לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות.
וכאשר בא מישהו ואומר שיש לו "המצאה" חדשה, ואלו שאוחזים מקיום מצוות מעשיות לא חשבו אודותה – הנה:
אילו היינו בדור המדבר, או בדור ראשון של הכניסה לארץ – הי' צורך להתווכח עמו אם הוא צודק או לא; אבל למזלנו, עכשיו אין צורך להתווכח עמו. – צריך רק לפתוח לפניו פרק בדברי ימי עם ישראל בדור מסויים, ולהראות לו שחור על גבי לבן, שהיו אז "חכמים" כמוהו שנפלו על ה"המצאה" להמיר קיום מצוות מעשיות בשיטה שהוא חושב שחידש אותה בשכלו, ואולי באמת חידש אותה, אבל כבר היתה לעולמים; ולהמשיך לדפדף כמה דפים, ואז לראות מה נהי' מכל אלו שדגלו בשיטה שלו!
יח. ולהעיר:
אילו לא הי' זה מצב הדורש פתרון מיידי – אזי היו יכולים לערוך שקלא-וטריא ויכוחים, ולהקים "ועדות" שיערכו חקירות ודרישות, ובינתיים יכולים ללכת לטייל... ולאחרי כן, בעוד כמה שנים, יגיעו לידי מסקנא;
אבל זהו ענין שדורש פתרון מיד הלילה, מחר בבוקר ובמשך היום, וכל רגע שדוחים את הפתרון – הרי זה ענין שנוגע לא רק ברכוש, אלא כו'.
ובנדו"ד חוסכים גם את החקירה ודרישה בדבר, כיון שהדרישה לכך באה מלמטה (כנ"ל סי"ד), אלא שהם לא יודעים מה לדרוש; הם רק יודעים שכל מה שנתנו להם עד עתה – אין בו תוכן! זוהי קליפה וחיצוניות, ללא פְנים! ולא אמרו להם מה הם צריכים לחפש.
יט. ובכן: צריכים לתת להם "נשק" רוחני, שהוא רוח החי' שנותן חיות בנשק הגשמי – כשם שבנשק הגשמי גופא תלוי' ההצלחה ב"רוחניות" שבו, שנבנה והורכב ע"פ חשבונות רוחניים של חכמת עשיית כלי נשק, ועוד זאת, שמשתמש בו מי שיש בו רוח חי', "רוחניות", בערך לנשק הדומם.
וצריך להיות גם באופן שמנסים אותו בכל מיני אופנים – לא רק בשיטות של חקירה, אלא בפועל ממש, כמו בנשק גשמי, שלא די בכך שהוא מתאים לפי כל החשבונות, אלא מנסים אותו בפועל בשדה המיוחד לכך, ועאכו"כ בנוגע ל"נשק" רוחני, שבו תלוי' לא רק חיות הגוף, אלא גם חיות הנשמה, הרי בודאי שלא נוגע הפלפול ושקו"ט שעורכים ב"ועידות", אלא נוגע שראו את ההצלחה לאחרי שניסו את ה"נשק" בכל מיני מצבים שונים ומשונים, כמדובר לעיל.
ולכל לראש – "נשק" התפילין, כדברי הגמרא94 על הפסוק95 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש".
וכאשר שואלים קושיות: מה הקשר בין הנחת תפלין או לבישת ציצית להרמת ה"מורל" וכו'?
ובכן, כבר נתבאר לעיל (סט"ו) שזה כמו בכל הענינים, פיזיקה, רפואה, נשק וכו' – שלא נוגע הבנת הענין בשכל; נוגע מה שניסו וראו שהדבר הצליח, בניגוד לדרך הקודמת שניסו וראו את התוצאה ההפוכה רח"ל.
אם ירצה, הנה לאחרי כן, בשעת הפנאי שלו, יחקור וילמד מהי הסיבה לכך שדרך זו הצליחה ולא דרך אחרת; אבל מה שעליו לעשות מיד – לתת למי שצריך את הנשק שכבר נוסה במשך יותר משלשת אלפי שנה ותמיד הצליח, ובוודאי ובוודאי יצליח גם עכשיו: "והי' מחניך קדוש", שעי"ז "ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך".
כ. ועוד ענין בזה:
כשם שבנוגע לרכישת נשק גשמי, לא מחפשים לרכוש זאת אצל מי שהי' הולך עמו לטייל או שגר עמו תחת קורת גג אחד וכו', אלא מחפשים מומחה לעניני נשק96 – כך גם בנוגע לנשק רוחני צריך לחפש מומחה לנשק רוחני, אע"פ שיתכן שמעולם לא גר עמו באותו בית, באותו רחוב או אפילו לא באותה העיר.
מהו הצורך להבהיר זאת? – כיון שלפני כמה שנים באו לידי הכרה (בהכרח או ברצון עצמי וכו') אודות הצורך בלימוד יהדות, אבל הפקידו זאת בידי אלו שהיו מטיילים עמהם, חיים עמהם באותו בית, ושייכים לאותה מפלגה. אך כעבור כמה שנים נוכחו לדעת שכל מה שלימדו הי' ענין שאין בו תוכן!
הלואי היו מבטיחים זאת לפני כמה שנים, אבל עכשיו נמצאים בזמן שאפילו בגלוי הרי זה כבר לא עת שלום.
כא. אין הכוונה ח"ו לתפוס מישהו בשגיאה, ולהעביר אותו ממפלגה אחת למפלגה שני';
זה לא ענין שנוגע לנצחונו של איש זה או אחר, וזה לא ענין שנוגע ל"מפלגות" – שהרי התורה ניתנה לכל אחד מישראל, וניתנה באופן של ירושה – "מורשה קהילת יעקב"97, מבלי לבקש ממנו הסכמה ורשות; כיון שנולד יהודי, או נתגייר כהלכה – אזי מקבל כל תרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן, עם כל הענינים הקשורים בזה, כך, שבאופן כזה נברא, נולד והתחנך – שזהו חייו ואורך ימיו.
– מצד בחירה חפשית ביכלתו להזיק לעצמו, רח"ל, וגם אז ה"ה חייב בידי שמים98 ; אבל בנוגע להזיק לזולת, ה"ה חייב גם בידי אדם. –
זהו ענין שנוגע לאלו שזכו שהקב"ה בחר בהם להגן על קיבוץ של שלש מליון יהודים, שדורשים, מבקשים ומתחננים שיתנו להם "תוכן", נשק רוחני, נשק "סודי" (כפי שנקרא עתה), שיתן להם כח למלא את שליחותו של הקב"ה; להם לא נוגע עניני "מפלגות" ו"בחירות" – להם נוגע רק מילוי התפקיד!
וישנם אלו שבידם ליתן זאת מיד הלילה, מחר בבוקר ובמשך היום, ולעשות זאת מדעת עצמם וברצון הטוב.
וכמדובר כמ"פ בנוגע לצדקה או בנוגע לרפואה לחולה, שלמקבל לא נוגע מהו הטעם שנותנים לו, אם זה לשמה או שלא לשמה; ועד"ז בנוגע לנשק לחייל – נוגע רק שיהי' לו בפועל הנשק המתאים בגשמיות, והנשק המתאים ברוחניות.
ואין צורך בחקירות כו', כיון שכולם יודעים מהו ה"נשק הסודי" שעל ידו התקיימו בנ"י (יותר מכל האומות) במשך כל שלשת אלפי השנים, וימשיכו להתקיים עד ביאת משיח צדקנו ולאחרי זה, כשיקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה"99, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
וכאמור לעיל, מדובר אודות ענין שנוגע לפועל – למלא את הדרישה והתחנונים הפנימיים, ב"קלא דאשתמע" או "קלא דלא אשתמע"100, של אלו שהם שומרי העם ושומרי הארץ הקדושה (שקשורים זה בזה, שהרי מדובר אודות עם קדוש וארץ הקדושה), שיתנו להם קדושה אמיתית ותוכן אמיתי בחיים, שיתן להם גם חיות בעמדם במקומם למלא תפקידם.
ואז "תפול עליהם אימתה ופחד"65 על כל העומדים נגדם, כיון ש"אנחנו בשם ה' אלקינו נדגול"72, והרי לא נוגע ענין הכמות, וכמ"ש101 "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", שלהיותו מנהיג הצבא של שני הצדדים102, יבטיח כל מה שצריך להבטיח.
ובאופן כזה יעמידו את הענין של יהדות אמיתית אצל השומרים ואצל הנשמרים, ומתוך שמחה וטוב לבב.
ויקויים בפועל הענין ד"פדה בשלום . . מקרב לי"18, שלא יצטרכו כלל לענינים שאינם של שלום, כיון שיקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו' וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום" (כנ"ל ס"ג), "ואולך אתכם קוממיות".
* * *
כב. בהמשך להאמור לעיל אודות הנשק הרוחני שנותן חיות בנשק הגשמי – נשאלת השאלה:
הצלחת הנשק תלוי' בכך שהוא נשק סודי – כהלשון בזה, משא"כ כשמתפרסם מהותו של הנשק, אזי יכול גם הצבא שכנגד להתחיל להשתמש בנשק זה, או למצוא ענין שיגן עי"ז שיבלבל ויבטל את כחו של הנשק ה"סודי", כיון שכבר אינו "סוד".
ובנוגע לעניננו: המדובר בנוגע למצוות מעשיות – אין בזה סוד! שהרי הדברים כתובים בפירוש לא רק בשולחן-ערוך הארוך, אלא אפילו ב"קיצור שולחן ערוך", שגם תורגם בלשונות של כל עמי הארץ, כך, שכל מי שרוצה יכול לידע מהו ה"נשק הסודי"!
ולדוגמא: בנוגע ל"נשק" התפילין – הרי לכאורה אין סוד בדבר, כיון שכולם יכולים לראות את התפילין בחלונות-ראוה בכל מקום ומקום, ביחד עם תיאור בכתב ממה עשויים התפילין ומה מונח בתוכם וכו'.
כג. אך מלכתחילה אין מקום לקושיא, כי:
כדי להשתמש בנשק סודי – לא די בכך שקוראים בספר או ששומעים ממישהו אודות מהותו של הנשק הסודי, אלא צריך גם להשיגו, וגם לדעת כיצד להשתמש בו.
ובנוגע ל"נשק" של מצוות מעשיות, כמו תפילין – קובעת התורה שכאשר אינו-יהודי מניח תפילין על ראשו ועל ידו, אין בזה ענין של מצות תפילין, כמבואר בארוכה בדברי רבינו הזקן והצמח צדק103, וכהלשון בזה שזהו כמו "שמונחים על השולחן", והיינו, שמונחים אמנם תפילין כשרות שיש בהם קדושה, אבל התפילין אינם פועלים הפעולה ד"ויראו ממך", שזהו דוקא כשהתפילין מונחים על ראשו של יהודי!
ונמצא, שזהו נשק שאינו-יהודי לא יכול להגיע אליו! – הוא יכול להגיע לקלף, לפרשיות ולתפילין, אבל להניחם באופן שהתפילין יפעלו פעולתם – מציאות כזו יכולה להיות רק אצל יהודי, כך, שזהו נשק שלעולם אינו יכול ליפול לידי אינם-יהודים, כי, בהגיעו לידים כאלו, הנה מיד הוא חדל מלהיות "נשק", אלא הוא כמו "שמונחים על השולחן"!
כד. וכמו"כ לא שייך לומר שאם ידעו מהותו של נשק זה, יוכלו להתגונן מפניו:
ובהקדים – שבשמותיו של הקב"ה יש שמות שהם בלשון יחיד, ויש שמות שהם בלשון רבים. ובנוגע לשמו של הקב"ה בשייכות לענין הצבא – לא אומרים "אלקי הצבא", אלא "אלקי צבאות", "ה' צבאות", לשון רבים, היינו, שבכל מקום שישנו צבא, הנה העומד בראש הצבא הוא: "אלקי הצבאות".
כלומר: הקב"ה הוא לא רק "אלקי הצבא" של אלו שמגינים על ארץ הקודש וגוי קדוש, אלא הוא גם "אלקי הצבאות" של כל צבא שישנו בעולם; גם אם זה צבא שנמצא בירדן או במצרים, במוסקבה או בוושינגטון – הנה הקב"ה הוא הבעה"ב האמיתי של כל צבא.
אלא שיש חילוק בדבר – שצבא ישראל יש לו בחירה חפשית להחליט מה לעשות, כיון ש"נתתי לפניך וגו'", והקב"ה מבקש מהם "ובחרת בחיים"57, בתורת חיים ובמצוותי' עליהם נאמר104 "וחי בהם", אבל אינו רוצה ליטול מהם את הענין הכי גדול שיכולים ליתן לנברא – להיות "כאחד ממנו לדעת טוב וגו'"105 (היפך הטוב), כפירוש הרמב"ם106 שמביא רבינו הזקן (בעל השמחה) בלקוטי תורה107, שקאי על הענין של בחירה חפשית שישנו רק אצל הקב"ה, ועד"ז אצל בנ"י, ש"אתה בחרתנו מכל העמים", כיון ש"בנים אתם להוי' אלקיכם"108, ש"בנים" יש להם, כביכול, טבע האב, ולכן יש גם להם בחירה חפשית; אבל כל שאר הצבאות – כשמקבלים פקודה מ"אלקי הצבאות" באופן כך, חייבים הם להתנהג באופן כך, היינו, שגם הנהגת הצבא שכנגד תלוי' ב"אלקי הצבאות".
ומזה מובן, שאין לחשוש שימצאו עצה ותרופה נגד ה"נשק הסודי" איך למנוע את פעולתו – דכיון שזהו נשק שנבחר ע"י "אלקי הצבאות" (של שני הצבאות), הרי לא שייך לומר שיוכלו למצוא עצה כנגד זה.
כה. ואם בעבר הי' מקום להתווכח ולשאול מהי הראי' לזה – הנה עכשיו ראו זאת לאחרי יוהכ"פ:
מיד כשיצאו מיום הקדוש, ראו ש"אלקי הצבאות" מנהיג את הצבא שכנגד – שעצר אותו שלש, ארבע או חמש קילומטר מתעלת סואץ, ועצר אותו בחרמון, באמרו: אין לך ללכת הלאה!...
– אמירה זו לא היתה באופן שנשמעה אצל הצבא שכנגד למטה, אלא באופן ש"אע"ג דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו"109, ולכן לא המשיכו ללכת הלאה.
וכאשר "מזלייהו" שאל עד מתי צריך להמתין? – הי' המענה: עד שיהודים יתאספו ויתארגנו באופן הדרוש, וכאשר יהודים יהיו מוכנים שתהי' לכם (לצד שכנגד) מפלה, אזי תצאו למלחמה!...
ולהעיר: אילו הי' "מזלייהו" פועל למטה על "אינהו" באופן ישיר, אזי מלכתחילה לא היו יוצאים למלחמה, אלא שלפעמים לא נפעל הדבר מיד, מאיזו סיבה שתהי', והתחיל רק לאח"ז, ביום השני או השלישי לאחרי יוהכ"פ, שאז נעשה הענין ד"תפול עליהם אימתה ופחד"65 עד לענינים של פועל.
ואם לא הי' מתערב יהודי לעצור זאת, הי' הצד שכנגד נוחל מפלה שלימה!
[ואין כאן המקום להאריך בזה, ובפרט שזהו ענין השייך לעבר. ויש לקוות שיסתיים הדבר לטובה].
כו. וכאמור לעיל – "המעשה הוא העיקר":
נוגע כאן (לא הדיבור בפלפול ושקלא-וטריא, אלא) שיתנו "נשק פנימי" ותוכן בחיים כפשוטם, ועאכו"כ תוכן בחיי הנשמה של כל אנשי הצבא,
וכיון שכל אחד מישראל בכל מקום שנמצא הוא חלק מ"צבאות הוי'",
– כדברי הרבי נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בי"ט כסלו תש"ד (שכבר נדפסו110 ), שמאז שבנ"י יצאו ממצרים קיבלו את התואר "צבאות הוי'",
ובזה נכללים כל בנ"י, החל מרגע לידתם, שהרי "לגיון של מלך"111 רגיל להימנות מיד בלידתו, כמו יוכבד שנולדה בין החומות והשלימה המנין דשבעים נפש, כמבואר בפירוש רש"י בכ"מ112 –
הרי נוגע שכל איש צבא יעמוד במקומו באופן המתאים ובתוקף המתאים ומזויין בנשק רוחני ונשק פנימי, ועי"ז פועל לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לכללות כל הצבא בכל קצוי תבל.
וכולם מתגייסים ל"צבאות הוי'", כפי שהי' ביצי"מ, שיצאו משם "על צבאותם"113, וכך יהי' בקרוב ממש, כמ"ש114 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.
* * *
כז. בין הפרטים שאירעו לאחרי התחלת המאסר וקודם הגאולה [שזהו בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י שנמצאים במאסר הגלות וקודם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו], מספרים חסידים עוד סיפור אודות רבינו הזקן115 :
בעת המאסר שאלו את רבינו הזקן מספר שאלות – בנוגע אליו בעצמו, בנוגע לשיטת החסידות, ובנוגע לספריו שכבר נדפסו או שהיו עדיין בכתב. וביניהם היתה גם שאלה בנוגע למ"ש בתניא (שהי' אז כבר בדפוס) סוף פרק ראשון, אודות השרש של נפשות אומות העולם (שאינם כמו "נפש השנית בישראל" ש"היא חלק אלוקה ממעל ממש"116 ).
ובכן: על כל השאלות עד לשאלה הנ"ל – השיב רבינו הזקן117, ואילו על שאלה זו, לא השיב להם רבינו הזקן. וסיפר, שכששאלו אותו שאלה זו, שתק, אבל הראה פנים שוחקות, ושוב לא חזרו על שאלה זו, ובזה נסתיים הדבר.
ולאחרי זמן ביאר רבינו הזקן מה היתה כוונתו בזה:
ובהקדים – שהתשובות של רבינו הזקן הוצרכו להיות באופן שיוכלו להתקבל אצל אלו שחקרו ודרשו ושאלו את השאלות, שביניהם היו אנשים מלומדים כו'. ובפרט שבאותו זמן היו תחת השפעת צרפת, שממנה באו כמה שיטות פילוסופיות וכו', שחלקם היו נגד אמונה וחלקם בעד אמונה118, וכמה מהשרים היו להוטים אחר ענינים כיו"ב, ובידעם שמדובר כאן אודות מייסד של שיטה בחקירה ופילוסופי', בחכמת הנפש וכו' – הי' רצונם (או שזו היתה המשרה שלהם) להיות בין אלו שהעמידו בפניו את השאלות ורשמו אח"כ את תשובותיו.
ובכן: בראותם את פניו השוחקות של רבינו הזקן למשמע שאלה זו, ובידעם שעל כל עשרות השאלות ששאלו עד אז, ענה להם בטוב טעם – מסתמא יבינו שגם על שאלה זו יש לו מענה, אלא שלא כדאי להם לשמוע את הסברת הדברים!...
כח. אמנם, ענין זה הי' רבינו הזקן יכול להסביר להם באופן אחר (לאו דוקא ע"י פנים שוחקות).
אך על זה מספרים חסידים119, שבא' המאמרים שאמר רבינו הזקן לאח"ז שבו דובר אודות ענין השמחה, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה"120, דיבר אודות ענין השמחה שממתיק דינים, ואמר, שראה זאת ב"טאַיינע סאָוויעט",
– "טאַיינע סאָוויעט" נקראת הוועידה החשאית, ועידה סודית, שבה חקרו ודרשו את רבינו הזקן, ככל אסירי המלוכה שהיו חשודים בהתנגדות למלך ולמשטר המלכות וכו' –
שכן, השחוק על פניו של רבינו הזקן הי' לא רק למראה-פנים (שהרי כל עניניו של רבינו הזקן היו באופן פנימי ואמיתי וכו'), אלא בגלל שהי' אצלו ענין הקשור עם שמחה, ועי"ז נעשית המתקת הדינים – ששתיקתו התקבלה אצל החוקרים כמו התשובה הטובה ביותר.
ומזה רואים, שגם כשנמצאים ב"טאַיינע סאָוויעט", הרי זה זמן שצריך להיות דוקא שמחה, ואדרבה: זוהי הדרך וה"נשק" להמתיק את הדינים, ועד לאופן שלא זו בלבד שהדינים מתבטלים, אלא כדיוק הלשון "ממתיק דינים", שמענין ה"דינים" נעשה ענין של המתקה (דבר מתוק) וטובה (כמבואר בכ"מ121 ).
כט. וזהו גם המענה לדעת השואלים, שלכאורה, יש זמן לכל דבר, "עת לשמוח"122, כך, שי"ט כסלו בזמן כזה123 הוא אמנם זמן של שמחה, אבל צריך לדעת עד כמה וכיצד וכו'.
ובכן, המענה הוא – שאדרבה: כיון שיש צורך בהמתקה מיוחדת, וכאמור, לא רק שיתבטלו הדינים, אלא שמזה תבוא טובה, וטובה שיהי' בה ענין של המתקה – הרי דוקא זמן זה מתאים לשמחה, ושמחה אמיתית.
והרי שמחה אמיתית קשורה עם תורת אמת, ו"גדול לימוד שמביא לידי מעשה"124 – עם מצוות שנצטוו בתורת אמת, הקשורים עם ה"עם" שעבודתו ותפקידו ושליחותו היא לגלות את ה"אמת הוי' לעולם"125, שבעוה"ז הגשמי והחומרי יראו את ה"אמת הוי'" כפי שהיא בעולם הזה.
ועי"ז נעשה מ"ש לפנ"ז126 : "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו", שאומי הארץ יהיו מרוצים מהצלחת בנ"י באופן ש"גבר עלינו חסדו", ואז יאמרו בנ"י (עוד בימי הגלות האחרונים): "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"127, שזהו"ע ההלל – ככל פרטי הענינים ד"הלל": "הלל הגדול"128, "הלל המצרי"129 – הקשור עם ענין הניסים, כפי שאומרים הלל בימי חנוכה הממשמשים ובאים,
וכפי שיאמרו כשיקויים היעוד114 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
– וכדאיתא בזהר130 שאז יהיו ניסים כאלו שאפילו לגבי הניסים שהיו ב"ימי צאתך מארץ מצרים" יהיו באופן של "פלאות", "ניסי ניסים נעשו להם"131, אפילו בערך הניסים שביצי"מ –
בקרוב ממש, כשיבוא "איש (מבית דוד) צמח שמו"132, ויוציא מהגלות את כל אחד ואחת מישראל, ובניהם ובנותיהם אתם, "וכספם וזהבם אתם"133, "בם עור ופיסח הרה ויולדת יחדיו", ו"קהל גדול ישובו הנה"134, ובחסד, ו"שמחת עולם על ראשם"135.
* * *
ל. דובר לעיל (ס"ז) בנוגע ל"פדה בשלום נפשי", שחז"ל מפרשים בתושבע"פ שקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", שמעלה עליו הקב"ה "כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", וכפי שמבאר הצמח צדק בפירושו ברשימות לתהלים136, מיוסד על חידושי אגדות מהרש"א37, שג' ענינים אלו הם כנגד ג' קוין תורה עבודה (ש"תפלות במקום קרבנות תיקנום"137 – "ומתפלל עם הציבור") וגמילות חסדים15.
ומזה מובן גם בנוגע לכל אחד מישראל שצריך לצאת מה"מאסר" של הנפש הבהמית והגוף, ובנוגע לבנ"י בכלל שצריכים לצאת מ"מאסר" הגלות, ועד"ז בנוגע לאלו שצריכים לפעול בענין ד"מקרב לי" – שכדי שתהי' הפדי' "בשלום", צריכים להיות כל ג' הענינים דתורה תפלה וגמ"ח, שזהו הנשק הסודי המוזכר לעיל.
לא. ובענין זה ישנו דבר פלא – כאמור לעיל, שכדי שתהי' העבודה בנקל יותר, יש דברים שרואים גם בעיני בשר:
התביעה שמגיעה מהחיילים (לאחרי הקדמת השלילה, שלא ישלחו להם אנשים שאומרים בדיחות וליצנות או שאר ענינים שאין בהם תוכן (כנ"ל סי"ד)) היא – שישלחו להם (להבדיל) תפילין, סידורים וספרי תהלים138.
ובכן: תפילין – הו"ע מצוות מעשיות, שהרי "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", ד"אמר קרא139 והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך"140, שמזה למדים על כל המצוות שצ"ל "מן המותר בפיך"141.
סידור – הו"ע התפלה, ותהלים, שהוא א' מספרי תנ"ך – הו"ע התורה.
ובנוגע לענין הצדקה – חשבתי תחילה היכן ישנו כאן ענין הצדקה, עד שתפסתי, שעצם העובדה שהם נמצאים שם, ומגינים בגופם על כל אלו שנמצאים מאחוריהם, הו"ע של צדקה בגופו, שהיא נעלית יותר מאשר צדקה בממונו, וצדקה תמידית – לא רק בשעה שהוא ער, אלא גם בשעה שהוא ישן, כיון שעצם היותו שם מטיל אימה, שלכן לא מתקרב האויב, בגלל שיודע ששם ישן פלוני בן פלוני, כך, שאפילו בשעת השינה ה"ה מקיים את ענין הצדקה בגופו.
לב. אמנם, ידוע מ"ש רבינו הזקן באגה"ק142 שיש "מעלה . . גדולה ונפלאה . . להיות מעשה הצדקה נעשית בפעמים רבות, וכל המרבה ה"ז משובח, ולא בפעם א' ובבת אחת, גם כי הסך הכולל אחד הוא, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה143. . והכל לפי רוב המעשה . . כדי לזכך את הנפש ע"י ריבוי המעשה", שעי"ז מרגילים את נפש הטבעית בעשיית המצוות; וממשיך לבאר המעלה שבדבר בפנימיות הענינים.
ובנוגע לעניננו:
ענין הצדקה שנעשה מצד עצם העובדה שהם נמצאים שם הוא באופן שהגוף ונפש הבהמית אינם מרגישים בזה ענין של צדקה; הוא יודע שהעמידו אותו במקום זה בגלל שהוא מגוייס, או בגלל שהתנדב לכך, אבל הוא לא מרגיש בזה ענין של צדקה.
ולכן, דבר נכון ביותר – כפי שכבר ניסו כמ"פ והיתה בזה התעוררות גדולה – שבכל מחנה ובכל גדוד ובכל פלוגה, תימצא קופה של צדקה, כך, שכל הרוצה יהי' לו מקום שבו יוכל ליתן צדקה במקומו [שהרי לא נמצאים שם עניים שיוכל ליתן להם ביד, ולכן יש צורך שהממון יצא מרשותו ויכנס לרשות של גבאי-צדקה, שאז הוא עשה את שלו], ועי"ז יהי' אצלם קיום ענין הצדקה בפשטות, באופן שהגוף ירגיש שנתן היום צדקה.
ואפילו אלו שלא יתנו – הנה כשיעברו ויראו שמונחת על השולחן או קבועה בקיר "קופה" שעלי' רשום "צדקה", הרי זה יזכיר להם על ענין הצדקה, וכיון ש"לב ישראל ער הוא"144, בודאי תהי' לזה תוצאה, שיקיים מצות צדקה לעת מצוא, ויותר מאשר "לעת מצוא".
וכך תינתן להם האפשרות שיהיו אצלם כל ג' הסוגים שהם ג' קוים: תורה ותפלה וגמילות חסדים (צדקה).
לג. וכמדובר כמ"פ – שייך ענין זה לכל אחד ואחת:
ענין התפלה – שגם נשים "חייבין בתפלה, דרחמי נינהו"145 (וע"ד לשון הגמרא146 : "נשי לא בעי חיי" – בתמי'); ועד"ז בנוגע לתורה – שגם "נשים מברכות ברכת התורה, שהרי חייבות ללמוד מצות שלהן כו'" (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע147 ); ובנוגע לצדקה – הרי אדרבה, כדברי הגמרא במסכת תענית148 שהצדקה שעושה האשה פועלת יותר מאשר הצדקה שעושה האיש, כיון שהוא נותן צדקה בממונו, ואילו היא נותנת לחם או בשר וכו' שמיד מחי' נפש העני בפועל.
ועד"ז בנוגע לבנים ובנות, ועד לקטני קטנים, ובפרט בבואנו מהענין ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף . . למען ישמעו ולמען ילמדו . . ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"149 – שיש לחנך את הקטנים והקטנות, קטני-קטנים וקטני-קטנות בכל ג' ענינים הנ"ל, ולהעמיד עי"ז "צבאות הוי'" בשלימותם.
לד. וזה יהי' ה"אתר שלים"150 שבו תהי' שרוי' ברכתו של הקב"ה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"151,
החל מענין השלום, עליו נאמר בסיום הש"ס: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום",
וכאשר "שלום כאן" אזי "הכל כאן"152, וכהסיום במד"ר על מגילת אסתר: "השלום בריבוי", נוסף על כו"כ ענינים בריבוי שנימנו שם: "הטוב בריבוי . . הברכה בריבוי",
וכל זה – בריבוי גדול, עד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"153, שתציף ותכסה את כל הגשמיות והחומריות והארציות, ויראו רק "מים" – "אין מים אלא תורה"154, ובאופן ש"מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך"155, כך, שכל אחד יתעסק עם זולתו אע"פ שחושב (ואולי כן הוא באמת) שהוא נמוך ממנו,
וע"י כולם ביחד – יקויים "ברכנו אבינו כולנו כאחד"156, ובברכה בענין שנוגע במיוחד עכשיו – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
* * *
לה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום וגו'.
* * *
לו. בהמשך לענין הקודם – יש צורך להוסיף ולסיים:
דובר לעיל (סל"א) בנוגע לאלו שנמצאים במקום מסויים, שצריך להשתדל שיהי' שם ענין התפילין, ענין התהלים, וגם ענין הצדקה; וכיון שכל אחד מישראל הוא חלק מ"צבאות הוי'", כפי שהתחיל מיד בצאת בנ"י מארץ מצרים "על צבאותם"113 [ובפרט ע"פ מ"ש בהגדה: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמבואר בארוכה157 בנוגע לדברי הרגצ'ובי158 שזוהי "פעולה נמשכת", כך, שבכל רגע שצריך להזכיר יצי"מ אזי "יצא ממצרים", ונעשה בגלוי חלק מ"צבאות הוי'"] – צ"ל אצל כל אחד מישראל ג' ענינים אלו.
וענין זה בא להזכיר, שפעם הי' בפשיטות שבכל בית יהודי יש קופת-צדקה, ואילו בימינו, הנה מפני כמה סיבות יש בתים שאין בהם קופת-צדקה, אלא שולחים צ'קים וכיו"ב.
אמנם, ע"פ דברי הגמרא (הנ"ל סל"ג) שאפילו הממון שנותן האיש אינו בדוגמת לחם ומזון שנותנת האשה, שזהו דבר המוכן ולכן פועל יותר – הרי עאכו"כ בנוגע לנתינת צ'ק, שלאח"ז צריך המקבל ללכת לבנק, ולהמתין עד שיקבל עבורו ממון, ורק אז יוכל לקנות צרכיו – הרי זה רחוק יותר אפילו מנתינת ממון.
ולכן, נכון ביותר לחזור ולחדש את המנהג הטוב, שבכל בית יהודי תהי' קופת-צדקה – שזה עצמו יזכיר על ענין הצדקה, ואם הוא זוכר בלאה"כ – הרי זה יזכיר לו שצריך להוסיף יותר, כיון שתופס שקופת-הצדקה היתה צריכה מזמן להיות מלאה... ועדיין יש מקום לשלשל לתוכה עוד מטבעות.
ובמיוחד יש בזה תועלת גם בענין החינוך – כי, כשהילדים רואים בבית קופת-צדקה, שואלים מיד: "מה זאת"? ואז יש הזדמנות להסביר להם את כל ענין הצדקה, שקשור גם עם הענין ד"מלוה ה' חונן דל"159, עם כל הפרטים החינוכיים שישנם בנתינת הצדקה, שמצד זה כדאי להרגיל יהודים – קטנים ועאכו"כ גדולים – בנתינת הצדקה.
וכמסופר גם בזכרונות של רבינו נשיאנו160, שכאשר לא היתה אפשריות ליתן צדקה, היו משתדלים ליתן גמילות-חסד איש לרעהו (ע"ד המסופר בגמרא במסכת מגילה161 בנוגע לפורים: "מחלפי סעודתייהו"), כדי להרגיל את עצמם בענין של גמילות חסדים כפשוטו.
*
לז. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע לי"ט כסלו – הנה בדורות שלאח"ז נתגלה ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע162 (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) שי"ט כסלו הוא ראש השנה לתורת החסידות וללימוד דרכי', וכהסיום בזה אודות אמירת "לשנה טובה בלימוד תורת החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו" (כפי שמביא רבינו נשיאנו בכ"מ163 ).
ומזה באה נקודה נוספת – שבי"ט כסלו, כמו בר"ה, יש ענין של "כתיבה" ולאח"ז גם ענין של "חתימה".
ועפ"ז, הנה כשם שבנוגע לר"ה מצינו ש"צדיקים . . נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים", ו"בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוהכ"פ"164, והיינו שהחתימה היא משך זמן לאחרי הכתיבה – כן הוא גם בנוגע ל"תכתבו ותחתמו" בשייכות לי"ט כסלו, שאצל "בינונים" – שזוהי "מדת כל אדם"165 – החתימה היא (לא בי"ט כסלו, אלא) בזמן שלאח"ז.
לח. לכאורה הי' אפשר לומר, שבנוגע לתורת החסידות אין הכרח שהחתימה היא לאחר זמן, כיון שכל ענינה של תורת החסידות היא יציאה מהגבלות של זמן ומקום:
נגלה דתורה – הרי אדרבה: ענינה ללמוד הלכה כיצד צריך להתנהג בזמן ומקום. ולכן ניתנו עניני התורה בשיעורים (כפי שרבינו הזקן166 מונה כמה דוגמאות בזה) – דוקא במדידה והגבלה.
ועד שגם מקור התורה כפי שנמשך בעולם, שזהו ענין הארון, שהי' לאמיתתו באופן ש"מקום ארון אינו מן המדה"167 – הנה הפעולה ד"אינו מן המדה" היתה דוקא במדות ד"אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו"168. וטעם הדבר – דלכאורה, כיון שהארון "אינו מן המדה", מהו הצורך במדות? – כיון שתורה ענינה שדוקא למטה יהי' הענין ד"כה דברי כאש"169, ובאופן שנשאר "אמתיים וחצי גו' ואמה וחצי גו' ואמה וחצי", ואעפ"כ רואים בזה שהתורה פועלת את הענין ש"אינו מן המדה".
וכל זה – בנוגע לנגלה דתורה; משא"כ בנוגע לפנימיות התורה, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק170 מרעיא מהימנא171 הידוע [שקשור עם הגאולה, שהרי "בהאי חיבורא דילך . . יפקון בי' מן גלותא ברחמים"] ש"לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו'", טוב והיפך הטוב וכו'. ובפרט שענין החסידות כפשוטו הוא – להוציא ממדידה והגבלה בכלל, ובמיוחד ממדידה והגבלה של זמן ומקום.
ולכן הי' אפשר לומר, שאע"פ שבר"ה בכלל נעשית הכתיבה והחתימה של "בינונים" בזמנים שונים, כיון שענינו של ר"ה במיוחד קשור עם זמן ומקום, מ"מ, בנוגע לתורת החסידות, שענינה גילוי פנימיות התורה, יכולים להיות הכתיבה והחתימה ביחד.
לט. אמנם, מזה שרבינו נשיאנו מסביר בארוכה בשיחה די"ט כסלו תש"ד172, שכיון שי"ט כסלו נקרא בשם "ראש השנה", צ"ל בימים שלפנ"ז ענין של הכנה כמו ימי הסליחות וחודש אלול וכו', הרי מובן שגם בזה יש חילוקי זמנים, ולכן גם ה"חתימה" בנוגע ל"בינונים" היא בזמן מיוחד.
וכדי לידע אימתי הוא הזמן בזה – הרי זה מובן ע"פ נגלה:
רבינו הזקן כותב בברכות הנהנין173 לפסק הלכה בנוגע לברכת "הגומל", שחולה ש"הקל מחליו" אינו מברך עדיין "הגומל", "עד שיחזור לבוריו לגמרי" ויהי' בריא ושלם.
ומזה מובן גם בנוגע לברכת "הגומל" לאחרי שרבינו הזקן יצא מהמאסר – שאע"פ שהשחרור הי' בי"ט כסלו, ואז היתה הגאולה בכל ה"שטורעם" [ועד שתיכף ומיד הוצרך רבינו הזקן להזהיר באגה"ק הידועה174 "לבלתי רום לבבם מאחיהם . . לשרוק עליהם ח"ו (וכמבואר בזה175 שכוונתו לשלול גם שריקה ("אַ פייף") דקדושה) . . וכולי האי ואולי כו'"], הנה בנוגע לברכת "הגומל" שצ"ל לאחרי "שיחזור לבוריו לגמרי", מסתבר בשכל לומר שענין זה הי' לאחרי שהגיע בחזרה למקומו.
וע"פ המסופר בליקוטי דיבורים176 פרשת המאסר – הנה לאחרי התחלת הגאולה בי"ט כסלו והמשכה בכ"ף כסלו, עברו כמה ימים עד שהגיע למחוז שלו, בוויטעבסק [ששם גר חותנו, וכבר בזמנו הי' שם מרכז של חסידות וכו'] – שהי' זה "ביום ג' ב' דחנוכה", שזהו הזמן ש"חזר לבוריו", שבו הי' סיום וחותם וחתימת הגאולה ע"פ נגלה177.
ועפ"ז מסתבר לומר בנוגע לענין ד"תחתמו" בשייכות לר"ה לחסידות – שה"חתימה" היא בימי חנוכה.
מ. ועפ"ז ניתוסף ביאור בהמובא בשיחות178, שמצינו בספרי חסידות פולין179 שבחנוכה ישנו הענין ד"גמר חתימה טובה".
ובהקדים – שכו"כ ענינים מספרי חסידות פולין לא הובאו בשיחות דתורת חסידות חב"ד, ומזה מובן, שכאשר מביאים משם ענין מסויים, הרי זה נעשה חלק גם מתורת החסידות כפי שהיא ע"פ חב"ד.
ויובן ע"פ האמור לעיל שבחנוכה נעשה הענין ד"תחתמו" – "חתימה טובה" ביחד עם "גמר חתימה טובה" – ביחס לענין ד"תכתבו" שהי' בי"ט כסלו, ר"ה לתורת החסידות ולדרכי החסידות.
מא. ועפ"ז מובן שגם בחנוכה (הזמן ד"תחתמו") צריכים להיות שלשה הקוין ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", כמו בי"ט כסלו (בזמן ד"תכתבו").
וזהו גם הביאור במ"ש בשאילתות180 – בהוספה על הגירסא בגמרא181 בנוגע לחנוכה: "נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין": "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית בטלית מצוייצת באמצע", היינו, שישנם כאן ג' קוין; ועל זה ניתוסף במק"א182 : "לקיים החוט המשולש כו'" ("והחוט המשולש לא במהרה ינתק"183 ).
אלא שענינים אלו הם רק רמזים על ג' הקוין; אבל "המעשה הוא העיקר" – שבחנוכה צריך להיות הענין ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" כפשוטו בפועל.
וזהו שבחנוכה ניתוסף בענין ד"מתפלל עם הציבור" ("עבודה") – ענין ההלל, שזוהי תפלה מיוחדת;
וכן ניתוסף בענין גמילות חסדים – כמ"ש ר' נחמי' מדובראָוונא184 שבחנוכה "נוהגין הנערים העניים לסבב על הפתחים כו'", שזהו ענין הצדקה שבחנוכה (כמדובר פעם בארוכה185 ).
ונוסף לזה ישנו ענין המנורה והשמן שבחנוכה, שקשור עם הענין ד"נר מצוה ותורה אור"186, שבזה הי' עיקר נס חנוכה – שלילת הענין ד"להשכיחם תורתך".
[וע"ד משנת"ל187 בנוגע לענין ד"פדה בשלום", שהעיקר הוא "העוסק בתורה", שפועל שתהי' הפדי' "בשלום", ועד ש"אפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם", כמדובר לעיל].
מב. ויה"ר שיקויים הענין ש"החוט המשולש" – ד"ישראל אורייתא וקוב"ה" ש"חד הוא"188, וכן הענין ד"יעקב חבל נחלתו"189, כפירוש רש"י: "כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים", שמזה נעשה החבל המקשר את האדם למטה עם האדם העליון אשר על הכסא למעלה (כמבואר בארוכה באגה"ת190 ) – "לא במהרה (ובכלל לא) ינתק".
וע"י איחוד כולם יחד, יהי' הענין ד"באור פני מלך חיים"191, עוד בימי הגלות האחרונים, ע"ד מ"ש הרמב"ן192 בפירוש דברי המדרש193 "הנרות הללו אין בטלין לעולם", ש"רמזו . . לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף . . בגלותנו", ובאופן דהולך ומוסיף ואור, אע"פ שזה עדיין מעמד ומצב ד"משתשקע החמה", ועד שפועלים ד"כליא ריגלא דתרמודאי"194, היינו, שמתבטל אפילו "ריגלא דתרמודאי", אותיות "מורדת"195, שזהו ענינם של "תרמודאי" כפשוטו שמרדו בשלמה (כדאיתא ביבמות196 ).
וזה יביא בקרוב ממש את הגאולה באופן ש"אינה בטילה לעולם", ש"אין אחרי' גלות"197 – גאולה האמיתית והשלימה מגלותנו זה, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, ואז – "והדליקו נרות בחצרות קדשך" כפשוטו, ע"י אהרן כהן גדול, כדאיתא בגמרא198 שאז יהיו "אהרן ובניו ומשה עמהם", שינהלו את כל הענינים בתכלית השלימות.
וכל זה – בקרוב ממש, עוד לפני חנוכה, שאז יוכלו לומר "ועל הנסים" ולכלול גם את נס הגאולה האמיתית והשלימה.
* * *
מג. נוסף על המדובר לעיל (ס"ז-ל) אודות השייכות די"ט כסלו לג' הקוין ("חוט המשולש") ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" (כמודגש בכ"מ) – ישנו גם הענין שכותב רבינו הזקן בסיום ספר התניא (בשיעור שלומדים בי"ח כסלו), באגרת הקודש ד"ה הוכח תוכיח, בנוגע לחלוקת הש"ס (ומבאר פרטים בדבר – בנוגע למנין גדול ומנין קטן וכו', וגם בנוגע ל"תמניא אפי שבתהלים קי"ט").
ולכן ישנו גם מנהג לערוך בי"ט כסלו סיום על לימוד הש"ס שלפנ"ז, והתחלה על לימוד הש"ס שבא לאחריו, בהשתתפות כולם יחד, עי"ז שמחלקים את הש"ס, וכל אחד מקבל על עצמו ללמוד מסכתא.
וכמדובר כמ"פ199 שכיון ש"מדת הבינונים" – שהיא מדת רוב בנ"י165 – היא באופן שאין ביכלתם לסיים כל הש"ס במשך שנה, מצד היות רובם בעלי-עסקים, או אפילו יושבי אוהל, שלהיותם עסוקים בלימוד מסויים, לא נשאר להם זמן פנוי ללמוד כל הש"ס כולו מידי שנה בשנה, הרי זה כמו מלאכה שאי אפשר לעשותה באחד ועשאוה שנים, ששניהם חייבים200, ועאכו"כ ב"מדה טובה", שכיון שאי אפשר ללמוד כל הש"ס באחד, הנה ע"י ההשתתפות עם כו"כ, הרי זה נחשב כאילו כל אחד מהם למד את כל הש"ס, אע"פ שלוקח רק מסכתא אחת, כיון שעושה זאת בהשתתפות עם כללות המנין שחילקו ביניהם את הש"ס על מנת ללמדו כולם ביחד החל מי"ט כסלו זה עד י"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
ולכן, מסתמא יחלקו עתה כרטיסים [ואלו שלא קיבלו הכרטיסים, ירשמו לעצמם, כדי שיהי' לדבר יתר קיום], כדי שכל אחד יקח על עצמו ללמוד מסכתא או שתי מסכתות, כפי נדבת לבו הטהור, על מנת להתחיל וללמוד ולסיים, ואח"כ – כפי שאומרים בנוסח ה"הדרן" – כשם שמסיימים מסכתא זו כך נזכה ללמוד ולסיים עוד מסכתות, ועד שנזכה ללימוד תורתו של משיח מפי משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו201.
* * *
מד. בסיום מסכת ברכות202 שנינו: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר203 וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך" [ו"בוניך" הם תלמידי חכמים – כדברי הגמרא במסכת שבת204 : "בנאין205. . אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם"], ולאח"ז הובאו עוד פסוקים, כדלקמן סמ"ו.
וכן הוא גם הסיום בירושלמי, אבל שם לא הובאה הדרשה "אל תקרי"206, וגם לא הובאו פסוקים נוספים207 (והרי תלמוד ירושלמי בכלל הוא בקיצור ובכללות לגבי תלמוד בבלי).
וכמו"כ הובא המאמר "ת"ח מרבים שלום בעולם כו'" בסיום מסכתות נוספות: נזיר יבמות כריתות ותמיד208, אבל שם הובא רק הפסוק "וכל בניך גו'", ולא הובאו שאר הפסוקים שבסיום מסכת ברכות, וגם הדרשה "אל תקרי" מופיעה רק בסיום מסכת כריתות, אבל לא בסיום מסכתות נזיר יבמות ותמיד.
מה. וצריך להבין:
כדי לידע שהפסוק "וכל בניך גו' ורב שלום בניך" קאי בתלמידי חכמים, אין צורך לכאורה בדרשה ד"אל תקרי בניך אלא בוניך" – שהרי מפורש בתחלת הכתוב "וכל בניך לימודי ה'", והפירוש הפשוט הוא שהם תלמידי ה'209, עי"ז שלומדים תורת ה'210, והיינו תלמידי חכמים, ומעצמו מובן שגם המשך הכתוב "ורב שלום בניך" קאי על אותם "בניך" שבהתחלת הכתוב שהם "לימודי ה'"?
ולאידך גיסא: אם יש צורך בדרשת "אל תקרי כו'" – מדוע לא הובאה דרשה זו בכל שאר המקומות שבהם נזכר מאמר זה?
בנוגע לירושלמי – אין לומר שסומך על הבבלי, שהרי תלמוד ירושלמי נשלם ע"י ר' יוחנן "כמו מאה שנה" לפני211 שנשלם תלמוד בבלי ע"י רב אשי212.
ובנוגע לשאר המסכתות בבבלי – הנה לכאורה הי' אפשר לומר שלאחרי שנתפרש כבר במסכת ברכות, אין צורך לחזור ולפרש זאת בשאר המסכתות.
[ואף ש"אין סדר למשנה"213, הרי נוסף לכך שבנוגע לסדרים שונים (כבנדו"ד, שמסכת ברכות היא בסדר זרעים, ואילו מסכתות נזיר יבמות כריתות ותמיד הם בסדר נשים וקדשים) יש סדר למשנה, הנה בנוגע למסכת ברכות, גם אם היתה נשנית לאחרי כל המסכתות, קבעה רבי לפני כל המסכתות (בתחלת סדר זרעים, אף שאינה חלק מסדר זה)214, כדברי ר' ישעי' דיטראני215 שצריך "להתחיל216 סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים כו'", כמ"ש217 "ראשית חכמה יראת ה'"].
אבל עפ"ז אינו מובן: מדוע רק במסכתות נזיר יבמות ותמיד לא נתפרשה הדרשה ד"אל תקרי כו'", ואילו במסכת כריתות חוזרת הגמרא ומפרשת הדרשה ד"אל תקרי כו'"?
מו. גם צריך להבין:
מדוע לא מספיקה הראי' מהפסוק "וכל בניך גו' ורב שלום בניך" – שלכן הובאו עוד פסוקים218 : "שלום219 רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", "יהי220 שלום בחילך שלוה בארמנותיך", "למען221 אחי ורעי אדברה נא שלום בך", "למען222 בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך", "ה'223 עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"?
ולהעיר, שבחידושי אגדות מהרש"א בסוף יבמות מבאר את השייכות של כל הפסוקים לתוכנה של מסכת יבמות, אבל עדיין לא נתבאר: (א) הטעם שהובאו הפסוקים בסדר זה דוקא, (ב) השייכות לתוכנה של מסכת ברכות (שהרי פסוקים אלו לא הובאו במסכת יבמות (ששם הובא רק הפסוק "וכל בניך וגו'", ואפילו ללא הדרשה ד"אל תקרי"), אלא במסכת ברכות דוקא).
מז. גם צריך להבין:
מהי השייכות של הסיום במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" לכללות מסכת ברכות, וגם למאמר שלפניו: "תלמידי חכמים224 אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר78 ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"?
וכמבואר במפרשים225 שאין לומר שהוצרך לסיים במאמר זה "משום דדברי אגדה הוא . . דבלאו הכי מסיים . . באגדה". ועכצ"ל שהסיום במאמר זה הוא בשייכות לעניינא.
וגם: כרגיל ב"הדרן" – יש לבאר גם הקשר והשייכות של סיום המסכת לתחילתה: "מאימתי קורין את שמע וכו'".
מח. ויש לומר בביאור הדברים – בקיצור עכ"פ:
בלימוד התורה בכלל יש שני ענינים: (א) עצם מצות תלמוד תורה – אחת המצוות עשה והגדולה מכולם226, (ב) הלימוד שמביא לידי מעשה226, לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה227, שבשביל זה יש צורך "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"228.
[ונפק"מ גם בנוגע להלכה בפועל – כפי שמאריך רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה229 בנוגע לקביעות עתים לתורה, שהלימוד לדעת את המעשה אשר יעשון קודם לכל דבר, ולאחרי שלמד ויודע כבר המעשה אשר יעשון, אזי נעשה אופן אחר בהקביעות עתים לתורה, כיון שזהו לימוד התורה שיש בו רק מצות תלמוד תורה בפני עצמה, ולא הענין שמביא לידי מעשה].
והם ב' הענינים שבפסוק "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך":
ובהקדם הדיוק שבתחילת הפסוק נאמר "כל בניך", ואילו בסיומו נאמר "בניך" (ולא "כל בניך"), היינו, שמודגש בפסוק עצמו שיש ענין ששייך ל"כל בניך", ויש ענין ששייך (לא לכולם, אלא) רק לחלק מהם.
ובכן:
מ"ש "וכל בניך לימודי ה'" – קאי על עצם המצות עשה של תלמוד תורה, ששייכת לכולם, שהרי "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר . . שהי' זקן גדול וכו'" (ככל הפרטים שכותב הרמב"ם בהל' ת"ת230, והעתיקם רבינו הזקן בהלכות ת"ת שלו231 ).
ויש סוג נוסף שעליהם נאמר "רב שלום בניך", "אל תקרי בניך אלא בוניך" – תלמידי חכמים "שעוסקין בבנינו של עולם", היינו, שמלבד היותם "בניך", "כל בניך לימודי ה'", ע"י עצם המצות עשה דתלמוד תורה, יש אצלם מעלה נוספת ד"בוניך"232 – שפועלים גם בעולם, "מרבים שלום בעולם", עי"ז שעוסקים בלימוד המביא לידי מעשה, "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", הלכה למעשה, לידע את המעשה אשר יעשון, כך, שכאשר יוצא לעולם ידע מה הוא חייב לעשות, מה אסור לו לעשות, ומהו חלק הרשות233, ועי"ז בונה את העולם שיהי' "עולם תורני" ("אַ תורה וועלט").
וההדגשה בזה היא – "מרבים שלום בעולם":
גם כללות מצות תלמוד תורה234 פועלת בעולם – שהרי קיום העולם הוא ע"י לימוד התורה, כמ"ש235 "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", וכמ"ש236 "ארץ יראה ושקטה", "בתחילה יראה ולבסוף (כשקבלו בנ"י את התורה) שקטה . . שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין וכו'"237, וכדאיתא בזהר238 על הפסוק239 "עשרה עשרה הכף", שעשרת הדברות הם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שמתקיימים על ידם.
אבל, פעולה זו היא באופן כללי, ונעשית ע"י לימוד התורה בדרך ממילא, ללא השתדלות מיוחדת; וכדי שהתורה תחדור לגמרי בעולם ("אינגאַנצן דורכנעמען די וועלט") – יש צורך בהשתדלות מיוחדת לפעול בעולם ע"י פסק הלכה למעשה באופן ישיר בנוגע לענין מסויים – "להבדיל בין גו' הטהור ובין גו'"240, וכיו"ב.
וזהו ענינם של תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם, "בוניך", ועי"ז (לא רק פועלים בעולם, אלא) "מרבים שלום בעולם".
מט. אמנם, כל האמור לעיל אינו אלא בנוגע לפעולתם של תלמידי חכמים בעולם ("מרבים שלום בעולם"); ועדיין צריך להבהיר גם בנוגע לתלמידי חכמים עצמם:
לימוד התורה הוא באופן ש"הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין"241, החל מבית שמאי ובית הלל, שב"ש מחמירין וב"ה מקילין, ועד ללשון הידוע בגמרא242 בנוגע לתלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן כו'.
וכיון שכן, הנה אע"פ ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מ"מ, אצל תלמידי חכמים גופא בינם לבין עצמם, הרי כיון שפלוני הוא תלמיד של ב"ה ופלוני הוא תלמיד של ב"ש, מוכרחת להיות ביניהם מחלוקת, ועד למלחמה – "מלחמתה של תורה"243, ובאופן ש"נעשים244 אויבים זה את זה"245 – היפך ענין השלום.
בשלמא בנוגע לפעולתם לעשות שלום בעולם – הרי זה יכול להיות ע"ד המבואר באבות דר"נ246 על מאמר המשנה במסכת אבות247 "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום": "שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו . . ראה חברך מהו אומר . . אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו . . עד שמסיר קנאה מלבו. והלך אהרן ויושב אצל האחר וא"ל . . עד שמסיר קנאה מלבו כו'" – אע"פ שבשעה שאהרן דיבר עם בעלי המריבה ואמר לכל אחד מהם שחבירו אוהבו כו', לא הי' זה לגמרי אמת לאמיתו...
ואכן זוהי הנהגתו המיוחדת של אהרן – בניגוד למשה, ש"אמת ראה"248. וכפי שמסיים באדר"נ249 : "לכך נאמר250 ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", וכפירוש רש"י: "האנשים והנשים, לפי שהי' אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו", משא"כ במשה נאמר251 "ויבכו בני ישראל את משה", "הזכרים".
וכל זה – בנוגע לפעולה בעולם; אבל בנוגע ללימוד התורה – כיון שהתורה היא תורת אמת, צריך כל תלמיד חכם לומר כפי שמתקבל אצלו, בתור תלמיד של ב"ה או ב"ש כו', ואינו יכול לומר היפך האמת.
וע"ד דברי הגמרא במסכת יומא252 [בנוגע לירמי' ש"אמר נכרים מקרקרין בהיכלו, אי' נוראותיו (ולכן) לא אמר נורא", ו"דניאל אמר . . אי' גבורותיו (ולכן) לא אמר גבור"] "מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". ועד"ז צריך להיות לכאורה גם בלימוד התורה.
ואין לומר שכיון שהתורה אמרה "אחרי רבים להטות"253, צריך גם תלמיד של ב"ש לפסוק כמו ב"ה, כיון ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"254 – שהרי ענין זה נקבע רק בדור שלאח"ז, אבל בדורם היתה ההנהגה באופן ש"הללו אוסרין והללו מתירין כו'", כך, שכל אחד צריך לעמוד על דעתו. וכדברי עקביא בן מהללאל: "אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן"255.
ונמצא דבר תמוה: תלמידי חכמים – מרבים שלום בעולם; ואילו הם בעצמם, בה בשעה שלומדים תורה ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"256 – יש ביניהם "מלחמתה של תורה", היפך השלום!
ועפ"ז מובן שאי אפשר להסתפק במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם . . ורב שלום בניך . . בוניך" (תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם) – שרק בעולם הם מרבים שלום, ולא בינם לבין עצמם.
נ. ולכן ממשיך ומביא גם הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך":
כשם ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", הנה גם אצל התלמידי חכמים עצמם יש "שלום רב" – "שלום רב לאוהבי תורתך".
וכדברי הגמרא במסכת יבמות257 "אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל . . לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה258, לקיים מה שנאמר259 האמת והשלום אהבו".
אמנם, "שלום רב" בין "אוהבי תורתך", עלול להביא לידי מכשול, שיתנהגו היפך הדין – שגם כשמתקבל בשכלו כך וכך, הנה בשביל השלום יסכים לדברי חבירו. ולכן מוסיף הכתוב ומבהיר שה"שלום רב לאוהבי תורתך" הוא באופן ש"אין למו מכשול".
[ועפ"ז יובן סדר הכתוב "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" – דלכאורה הוצרך לומר תחילה ש"אוהבי תורתך אין למו מכשול", ואח"כ להוסיף שלא זו בלבד ש"אין למו מכשול", אלא יתירה מזה, שיש אצלם העילוי ד"שלום רב"; אבל לאחרי שכבר נאמר העילוי ד"שלום רב לאוהבי תורתך", מה יש להוסיף ש"אין למו מכשול"; אם יש אצלם מכשול, הרי אינם בדרגת "אוהבי תורתך"?! – אך ע"פ האמור לעיל מובן שהצורך בשלילת ענין המכשול הוא כתוצאה מה"שלום רב" אצל "אוהבי תורתך"].
וטעם הדבר – דלכאורה כיצד יכולים להיות שני הענינים ביחד: "אין למו מכשול", כיון שכל אחד עומד על דעתו, ואעפ"כ יש ביניהם "שלום רב" – להיותם "אוהבי תורתך"260 :
ובהקדם הביאור בדיוק לשון הכתוב "אוהבי תורתך" – דלכאורה אינו מובן: מה שייך ענין האהבה, רגש שבלב, ללימוד התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם"261, והול"ל "לומדי תורתך" (כלשון הכתוב שלפניו: "לימודי ה'"), מדברים או הוגים בתורה, משננים התורה (כמו "ושננתם לבניך"262 ), יודעי או עוסקי תורתך, אבל לא ענין האהבה?!
והביאור בזה:
כאשר עומדים במעמד ומצב של "אוהבי263 תורתך", שיש אהבה עצומה לתורה, ובהדגשה שזוהי "תורתך", תורתו של הקב"ה,
– כדיוק הלשון בנוגע לגזירת היוונים "להשכיחם תורתך"264, שלא הי' איכפת להם לימוד התורה כשלעצמו, בתור ענין שכלי, אלא רצו להשכיח שזוהי תורת ה'265 –
הרי יודעים שהקב"ה הוא תכלית הפשיטות ובלי גבול, ובמילא גם תורתו היא בלי גבול, שלכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים"266, וכדברי הגמרא241 על הפסוק267 "דברי חכמים כדרבונות גו' בעלי אסופות נתנו מרועה אחד", "בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין וכו', שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד וכו'"; וכיון שכן, הרי יתכן שמחר יודה לדעת חבירו, או שחברו יודה לדעתו, כך, שאין לו מה לכעוס על חבירו.
אלא, שההלכה אינה יכולה להיות כב' הדעות, כי אם כדעה אחת, ועז"נ268 "והוי' עמו", "שהלכה כמותו בכל מקום"269, כדוד דוקא (אע"פ שבכל שאר הענינים הי' יונתן כמוהו269).
וכמסופר בגמרא270 (בנוגע לקידוש החודש שנקבע ע"פ ב"ד, כפי שלמדים ממ"ש271 "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם", "בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו", "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'") אודות רבי יהושע, ש"נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו", והגמרא מסיימת ש"עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי".
וכפי שעקביא בן מהללאל "אמר לבנו . . חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר . . אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין, מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין"255.
אבל עדיין יכול להיות שפלוני שלא נקבעה הלכה כמותו, אינו מרוצה מזה.
אמנם, יש מעמד ומצב שענין האהבה ("אוהבי תורתך") פועל גם על השכל – שגם בשכלו יונח כדעת חבירו272 (שהלכה כמותו),
[שהרי לא די בהשמיעה מפי הרבים, אלא הדבר צריך להתקבל בשכלו הוא, כיון שלימוד התורה צריך להיות לפי חכמתו של כל אחד, והרי יכול להיות שיונח בשכלו באופן אחר ממה ששמע מפי הרבים – כדעת חבירו, שגם הוא שמע מפי הרבים (ובלבד שלא יסמוך על זה שחבירו שמע מפי הרבים, אא"כ יונח בשכלו הוא). וכפי שמצינו במסכת עדיות273 שיש ענינים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ועאכו"כ שיכול להיות תלמיד של ב"ש שיונח אצלו בענין מסויים כדעת ב"ה],
ואז אין מכשול בכך שפוסק כדעת חבירו, כיון שכך הונח גם בשכלו.
נא. ולאחרי שיודעים מב' פסוקים הראשונים שישנו ענין השלום שתלמידי חכמים מרבים בעולם ("רב שלום בניך", "בוניך"), וישנו ענין השלום שאצל תלמידי חכמים עצמם ("שלום רב לאוהבי תורתך") – בא הכתוב השלישי ומוסיף ביאור, שכיון שתלמידי חכמים הם אלו שמרבים שלום בעולם, עכצ"ל, שהשלום שביניהם גופא הוא נעלה יותר מהשלום שמרבים בעולם:
אע"פ שבשניהם נאמר הלשון "רב" – "רב שלום בניך", ו"שלום רב" – הנה ב"רב" גופא יש חילוקי דרגות.
וענין זה מבהיר הכתוב השלישי – "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך":
החילוק בין "חילך" ל"ארמנותיך" (כמבואר במפרשי התנ"ך274 ) – ש"חילך" היינו מחוץ לחומה, ו"ארמנותיך" הם היכלות ופלטרין, מקום מושב המלך והשרים כו'.
ובנדו"ד: "חילך" קאי על העולם שמחוץ ל"חומה זו תורה"275, ו"ארמנותיך" קאי על מקומם של התלמידי חכמים עצמם – "מאן מלכי רבנן"276.
וזהו "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" – שבעולם ("בחילך") פועלים תלמידי חכמים רק ענין ה"שלום", ואילו בינם לבין עצמם ("בארמנותיך") יש (לא רק שלום, אלא) גם "שלוה", שזהו שלימות ענין השלום, מתוך מנוחה ותענוג277.
נב. ונוסף על ענין השלום שנפעל ע"י תלמידי חכמים בכח עצמם – הן פעולת השלום בעולם, שלהיותם "לימודי ה'", יש בכחם להרבות שלום בעולם, "רב שלום בניך", "בוניך", והן ה"שלום רב" שבינם לבין עצמם, להיותם "אוהבי תורתך" – נתוסף בזה עוד יותר ע"י הקב"ה.
ובהקדם הביאור בדברי המדרש278 שכאשר משה רבינו אמר לבנ"י "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"279, אמרו בנ"י למשה: "אתה נותן קצבה לברכותנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר280 אם יוכל איש למנות וגו'", "אמר להם, זו משלי, אבל הוא יברך279 אתכם כאשר דבר לכם" – דלכאורה אינו מובן: הרי בודאי הבין משה שבנ"י ישאלו שאלה זו, וא"כ, מלכתחילה הי' למשה לברכם באופן בלתי מוגבל? ועכצ"ל, שמשה רבינו, ש"טוב עין הוא"281, נתן כל מה שהי' ביכלתו ליתן (ובלשון החסידות: עד כמה שיכול להמשיך מהשרש ומקור כו') – "אלף פעמים", שקשור עם בחי' החכמה, מדתו של משה282, אבל לא בלי גבול, כיון שגם משה הוא נברא; ולאח"ז נמשכת הברכה ע"י הקב"ה, ש"הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם", בלי גבול.
ועד"ז בנדו"ד: ישנו ענין השלום שנפעל ע"י תלמידי חכמים – בכחו של משה, כפי שמצינו שתלמיד חכם נקרא בשם משה: "משה שפיר קאמרת"283 (כפי שמפרש רש"י, ומבואר בכ"מ284 ) – שהוא בהגבלה, ונוסף לזה ישנו ענין השלום כפי שנפעל ע"י הקב"ה.
ועל זה מובא הפסוק שלאח"ז – "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", שזהו מה שניתוסף ע"י הקב"ה ("אדברה גו'") הן בשלום שמרבים ת"ח בעולם והן בשלום שבין ת"ח עצמם:
בנוגע ל"אחי" – מפרש רש"י (ממדרשי חז"ל285 ) על הפסוק286 "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים . . ויעשו גל", "לאחיו – הם בניו שהיו לו אחים כו'". ומזה מובן גם הפירוש בפסוק "למען אחי" – ש"אחי" הם "כל בניך לימודי ה'".
ובנוגע ל"רעי" – מפרש רש"י (ממדרש בפ' יתרו287 ) בדברי הגמרא במסכת שבת288 אודות דברי הלל לגר ש"אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור", "ריעך וריע אביך אל תעזוב289, זה הקב"ה, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך", והיינו, שהקב"ה ובנ"י הם "רעים" כביכול זל"ז; אבל כאן מדובר (לא אודות לימוד התורה כשלעצמו, אלא) אודות פעולת התורה בעולם, שתהי' ההנהגה באופן "דעלך סני לחברך לא תעביד". ומזה מובן ש"למען . . רעי" קאי על פעולת התלמידי חכמים בעולם – "בניך", "בוניך".
וזהו "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" – שלאחרי שנעשים "אחי (ע"י לימוד התורה לעצמם – "וכל בניך לימודי ה'") ורעי" (ע"י הפעולה בעולם, "בניך" – "בוניך"), הנה נוסף על השלום בעולם והשלום בינם לבין עצמם שפועלים בכח עצמם, ניתוסף המשכת השלום כפי שהוא מצדו של הקב"ה – "אדברה נא שלום בך".
נג. והנה, כשם שבענין השלום שנעשה בכח הת"ח עצמם יש חילוק בין פעולת השלום בעולם, "שלום בחילך", לשלום שבין ת"ח עצמם, "שלוה בארמנותיך" (כנ"ל סנ"א), כמו"כ יש חילוק גם בהמשכת השלום מצדו של הקב"ה:
בנוגע לתלמידי חכמים גופא – נאמר "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך";
ואילו בנוגע לפעולתם בעולם נאמר בפסוק שלאח"ז: "למען בית ה' אלקינו" – בית המקדש שבונים בנ"י בעולם – "אבקשה טוב לך", לא "בך", אלא "לך", שפירושו בשבילך290, שזהו מה שנמשך (בשביל בנ"י) בעולם.
נד. ובסיום המאמר בא סך-הכל וסיכום על כללות המאמר – שכל זה נעשה עי"ז ש"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום":
הסיבה לכללות ענין השלום שישנו אצל תלמידי חכמים בכח עצמם – הן בנוגע לפעולה ד"מרבים שלום בעולם", "רב שלום בניך" ("בוניך"), והן בינם לבין עצמם, "שלום רב לאוהבי תורתך" – היא: "ה' עוז לעמו יתן", בגלל שניתנה להם התורה – "אין עוז אלא תורה"291, ובאופן של נתינה ("יתן"), ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"292, ועד שיהודי נעשה בעה"ב על התורה – ש"נקראת על שמו"293, ועד שהקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"294.
וגם ההוספה בענין השלום שנמשכת ע"י הקב"ה לאחרי עבודת האדם למטה – "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", "למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך" – היא גם ע"י התורה, שנוסף על היותה "כלי אומנתו של הקב"ה"295 שעל ידה ברא את העולם, הרי היא גם ה"ממוצע" בין הקב"ה לישראל296, ועז"נ "ה' יברך את עמו בשלום", דקאי על התורה ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"256, אלא שזהו כפי שענין השלום נמשך ע"י הקב"ה – "ה' יברך גו' בשלום".
ועפ"ז אתי שפיר שהוצרך להביא כל הפסוקים, ובסדר זה דוקא, כי: לאחרי שמבאר ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", כפי שלמדים ממ"ש "וכל בניך לימודי ה' (ונוסף לזה יש עוד סוג) ורב שלום בניך", "אל תקרי בניך אלא בוניך", צריך להוסיף ולהבהיר גם בנוגע לתלמידי חכמים עצמם – "שלום רב לאוהבי תורתך"; אלא שאעפ"כ יש חילוק ביניהם: "מרבים שלום בעולם" – רק "שלום בחילך", ואצל ת"ח עצמם – "שלוה בארמנותיך". ואח"כ מוסיף שלאחרי השלום שנעשה ע"י הת"ח עצמם, נמשך גם ענין השלום ע"י הקב"ה: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" – לת"ח עצמם, ו"למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך" – בנוגע לעולם. וכל זה נעשה ע"י התורה – "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
נה. ואעפ"כ מופיע כל המשך הפסוקים רק במסכת ברכות, ולא בשאר המקומות שבהם נזכר מארז"ל זה:
בנוגע למסכתות שבבבלי – הנה לאחרי שכבר נתבאר הדבר במסכת ברכות, שוב אין צורך לחזור ולבאר זאת (כנ"ל סמ"ה).
ובנוגע לירושלמי – הנה הצורך בהבהרה בנוגע לת"ח גופא, שלמרות חילוקי הדעות שביניהם בלימוד התורה, מ"מ, "שלום רב לאוהבי תורתך", הוא רק בבבל, משא"כ בארץ ישראל (ירושלמי) אין צורך להבהיר זאת:
אע"פ שעיקר המקום של ב"ש וב"ה הי' בארץ ישראל (שהרי רק לאחרי זמנו של רבי הלך רב לבבל, ו"בקעה מצא וגדר בה גדר"297, ושם הי' גם "בי כנישתא דשף ויתיב"298 ) – הנה בארץ ישראל מלכתחילה לא היו חילוקי הדעות בהלכות התורה בתוקף וחריפות כ"כ, כדברי הגמרא299 : "מאי דכתיב300 ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה (נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה כו'), חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה (בלשון עז וחמה מקשין זה לזה) בהלכה. ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים וגו'301 ושנים זיתים עלי'302, יצהר . . אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עלי', אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית".
[וזהו אחד הטעמים לכך שהלכה כבבלי303 – כיון שהלימוד הוא מתוך "שטורעם" של "מקל חובלים" ומרירות כזית, להקשות זה על זה וכו', שדוקא עי"ז באים לידי בירור ההלכה לאמיתתה].
ומזה מובן, שבירושלמי אין צורך להבהיר ש"שלום רב לאוהבי תורתך", כי, תלמידי חכמים שבארץ ישראל, לא זו בלבד שלמרות המחלוקת שביניהם מקיימים מש"נ "האמת והשלום אהבו", אלא עוד זאת, שכל לימודם מתחילתו הוא באופן ש"נוחין זה לזה" ו"מנעימין זה לזה", "נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה", "כשמן זית" שתכונתו היא שחודר ומפעפע בכל דבר304, ובנדו"ד, שסברתו של כל אחד חודרת גם אצל חבירו, כיון שכל אחד מתייגע להבין גם סברת חבירו. ולכן אין צורך להבהיר ש"שלום רב לאוהבי תורתך", כיון שמלכתחילה לא היתה נתינת מקום לענין שהוא היפך השלום.
ורק בבבלי, שהלימוד הוא באופן שמקשין זה לזה בלשון עז וחמה, כיון ש"אורייתא הוא דקא מרתחא לי'" (כדברי הגמרא במסכת תענית305 ), יש צורך להבהיר שאעפ"כ הרי זה באופן ד"שלום רב לאוהבי תורתך".
נו. וכן הוא בנוגע להוספת הפסוקים "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", "למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך" – שבירושלמי אין צורך להוסיף זאת:
נתבאר לעיל (סנ"ב) שבפסוקים אלו מדובר אודות המשכת השלום מלמעלה, לאחרי השלום שנעשה ע"י עבודת האדם בכח עצמו – הן בנוגע לשלום בעולם והן בנוגע לשלום בין ת"ח עצמם.
וענין זה לא צריך להבהיר בנוגע לארץ ישראל – שבה ישנה ההמשכה מלמעלה באופן תמידי, להיותה "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"306, ואין ההמשכה תלוי' כ"כ בעבודת האדם בלימוד התורה וקיום המצוות,
[ואע"פ שגם על ארץ ישראל נאמר307 "למטר השמים תשתה מים", וענין המטר בא ע"י ההקדמה ש"אד יעלה מן הארץ"308, שקשור עם עבודת האדם309 – הרי הכוונה בזה היא רק לשלול סדר ההנהגה דקליפה באופן ש"נאכל במצרים חנם"310, ועז"נ311 "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא . . והשקית ברגלך גו'", ע"י הנילוס – ע"פ טבע, ואילו ארץ ישראל – "למטר השמים תשתה מים", ע"י הקב"ה בעצמו],
ולכן "לא תחסר כל בה"312, אפילו פלפלין313 ; וכיון שלא חסר מאומה, הרי מובן שישנו ענין השלום, כפי שמצינו בגמרא314 ש"אין מריבה מצוי' בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר315 השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך . . היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא", ולכן כאשר לא חסר מאומה, והכל הוא בהרחבה, אזי ישנו ענין השלום.
נז. ויש להוסיף ולבאר הטעם שהדרשה "אל תקרי בניך אלא בוניך" מופיעה רק במסכת ברכות ובמסכת כריתות:
ובהקדמה – שכיון ש"לא ברשיעי עסקינן"316, הנה לכאורה די בכך שאומרים ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ואין צורך להבהיר ולשלול "אל תקרי בניך אלא בוניך"; ורק כשמדובר אודות הפעולה בעולם ממש, וגם בדרגא תחתונה כו', ועד אפילו "ברשיעי", אזי צריך להבהיר ולשלול "אל תקרי בניך אלא בוניך".
ולכן נאמר "אל תקרי בניך אלא בוניך" במסכת ברכות – שבה מדובר אודות ברכות הנהנין, הקשורים עם אכילה ושתי' כפשוטם, ועד לברכה "משנה הבריות" (אף שלכאורה הרי זה ענין של היפך הברכה), שזה מורה שבעולם גופא הפעולה היא בדרגא תחתונה ביותר. ועד שגם ענין התפלה שבברכות ענינה בקשת צרכיו; וכן במסכת כריתות – שכבר במשנה הראשונה מדובר אודות חיוב כרת, וכל המסכת מדברת אודות סוגי חטאות ואשמות כו'.
משא"כ בשאר המסכתות שבהם נזכר מארז"ל זה, אין צורך בהבהרה ד"אל תקרי בניך אלא בוניך": מסכת יבמות – עוסקת בהלכות ששייכות לבנ"י בלבד, ועאכו"כ מסכת תמיד – שעוסקת בעניני קדשים, וכן מסכת נזיר – שענינו של נזיר הוא ש"נזר אלקיו על ראשו"317.
ועד"ז בנוגע לירושלמי – שהרי כללות החילוק בין בבל (בבלי) לארץ ישראל (ירושלמי) הוא שבבל (חוץ לארץ) אוירה טמא וגושה טמא כו'318, משא"כ ארץ ישראל, ולכן, בארץ ישראל, שכל הענינים שבה הם באופן נעלה יותר, אין צורך בהבהרה ד"אל תקרי בניך אלא בוניך", כיון שענין זה נפעל מצד עצמו, ולכן לא נזכרה דרשה זו בירושלמי.
נח. והנה, מכללות המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מובן, שלולי פעולת הת"ח הי' חסר בענין השלום שבעולם.
וענין זה קשור גם עם מאמר המשנה בסיום מסכת ברכות319 :
"התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם (בשמו של הקב"ה, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו) שנאמר כו', ואומר320 עת לעשות לה' הפרו תורתך, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה'" (פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום, שנאמר321 בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור).
והביאור בזה – בסיום המסכת בגמרא – שהסיבה לכך ש"התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם" (אע"פ שענין זה הוא בבחינת "הפרו תורתך") היא בגלל ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", היינו, שענינם ותפקידם של תלמידי חכמים הוא להרבות שלום בעולם, ובלעדם הי' מצב העולם באופן אחר.
וזהו גם הקשר והשייכות עם המשנה הראשונה שבמסכת ברכות:
"מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר . . כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר . . כל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות322, כדי להרחיק אדם מן העבירה".
ולכאורה, כיון שמעיקר הדין "מצותן עד שיעלה עמוד השחר" – איך "אמרו חכמים עד חצות", ואסרו לאכול לאחר חצות, אף שאם לא יאכל, ישאר "נותר", היפך ציווי התורה – "הפרו תורתך" – שאסרה להשאיר נותר?!
אך הענין הוא – שתלמידי חכמים צריכים "להרחיק אדם מן העבירה", כיון שענינם הוא להרבות שלום בעולם, כולל גם – שיהי' עולם ללא עבירות כו'.
נט. והנה, המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", בא בהמשך למאמר שלפניו – "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון":
תלמיד חכם אמיתי הוא מי שאין לו מנוחה, היינו, שלא נשאר על עמדו (שאז לא יודעים מה נעשה עמו כו'), אלא ממשיך תמיד לילך מחיל אל חיל,
– וכידוע פתגם רבינו הזקן323 (בעל השמחה והגאולה), שכשם ש"גנב" אינו נקרא מי שיכול לגנוב, אלא מי שגונב בפועל, כך גם "למדן" אינו נקרא מי שלמד בעבר, ואילו הי' רוצה הי' לומד גם עכשיו, אלא מי שלומד בפועל עכשיו –
והיינו, לא רק שהולך מדבר קטן "אל חיל", אלא "מחיל אל חיל", שגם כאשר נמצא כבר במעמד ומצב של "חיל", הולך הוא "מחיל אל חיל", וכפירוש רש"י: "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש".
אבל עדיין יכול להיות שהולך רק "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש", אבל אינו רוצה לצאת לעולם; הוא עוסק בלימוד התורה באופן של "תורתו אומנתו"324, שזהו דבר טוב וערב ("אַ געשמאַקע זאַך"), ואינו רוצה להתעסק עם גשמיות וחומריות העולם.
ועל זה בא המאמר שלאח"ז: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – שנוסף על ההליכה של "בניך לימודי ה'" "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש", צ"ל גם היציאה בעולם באופן של "בוניך", להרבות שלום בעולם.
ועוד זאת – שדוקא עי"ז שיוצאים לעולם כדי להרבות שלום בעולם, אזי נפעל ענין השלום גם אצל הת"ח עצמם (כהמשך הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך"), כי:
כל זמן שהת"ח הולכים רק "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש", אזי יכול להשאר מעמד ומצב ש"הללו אוסרין והללו מתירין כו'", כיון שאין הדבר נוגע להלכה בפועל. – הן אמת שהלימוד צריך להיות באופן ד"לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", אבל גם אם ישארו ב' דעות, אין חסרון בכך, כל זמן שאין הדבר נוגע להלכה למעשה בפועל. וכיון שכן, נשאר עדיין מעמד ומצב של "מלחמתה של תורה", באופן ש"נעשים אויבים זה את זה", אלא ש"אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה"244, אבל עדיין אין זה "שלום רב";
אבל כאשר צריך לצאת לעולם ולפסוק הלכה למעשה בפועל – אי אפשר לומר שב"ש אומרים כך וב"ה אומרים כך, שהרי צריך להורות ההלכה, וכנ"ל (ס"נ) אודות דברי עקביא בן מהללאל לבנו "חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר . . אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין, מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין", ולכן דוקא אז נעשה "שלום רב לאוהבי תורתך".
ועי"ז נפעלים גם כל הענינים שבהמשך הפסוקים, עד "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", הן בפמליא של מעלה והן בפמליא של מטה19, ועד לשלום כפשוטו – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"21, ועד "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם"42, "ואולך אתכם קוממיות"23.
ואז ילמדו תורתו של משיח מפיו, שילמד תורה את כל העם כולו (כמבואר בדרושי נשיאי חב"ד325 : אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצ"צ, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר, ולפנ"ז גם בדברי נשיאי תורת החסידות הכללית), בגאולה האמיתית והשלימה.
* * *
ס. אע"פ שהענין הבא לקמן שייך לחנוכה, הרי כיון שזהו ענין הדורש הכנה, והעיקר, שעכשיו, בימות החול, שומעים את הדברים בכמה מקומות, כך, שגם שם יוכלו לערוך את ההכנות בעתם ובזמנם, לכן ידובר עתה גם על ענין זה.
ובכן: דובר לעיל (ס"נ) שבחנוכה צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לביטול הענין ד"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ע"י הוספה וחינוך בכללות ענין התורה והמצוות, מתוך הדגשה שהתורה היא "תורתך" והמצוות הם "חוקי רצונך".
והענין בזה:
אע"פ שבמצוות יש חילוקים בין "חוקים" "עדות" ו"משפטים", מ"מ, קיום כל מצוה, אפילו מצוה שכלית, צריך להיות לא מצד טעם שכלי, אלא מצד ציווי הקב"ה, כנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" – שזהו הגדר של "חוקי רצונך", שכיון שזהו רצונו של הקב"ה, לא איכפת לו שזה "חוק"; כיון שזהו "רצונך" – ה"ה מקיים זאת326.
ועד"ז בנוגע לתורה – שהלימוד הוא לא בגלל ש"היא חכמתכם ובינתכם"261, שכך מונח בשכל, אלא בגלל שזוהי "תורתך".
– זהו אמנם ענין שכלי שצריך להתקבל בשכל, אבל אעפ"כ, סיבת הלימוד היא בגלל שזוהי "תורתך".
וכמו בנוגע למצוות, כפי שמאריך הרמב"ם327 בפירוש מארז"ל328 "אל יאמר אדם . . אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי", שזהו רק במצוות שנקראים "חוקים", אבל לא במצוות שכליות, כי, אם גם בהם אומר "אפשי", ולדוגמא, שמתקבל אצלו שיכול להיות היפך ד"לא תגנוב", הרי זה סימן שטבעו אינו כדבעי, אלא הוא מקולקל במדותיו, אבל אעפ"כ, בשעה שמקיים זאת צריך להיות מודגש ומורגש אצלו שהוא עושה זאת בגלל שזהו "רצונך" – עד"ז גם בנוגע לתורה: כיון שתורה היא "תורת אמת", חכמת אמת, הנה מי שהוא רק בעל-שכל, בודאי יונח כן בשכלו, אבל אעפ"כ, הסיבה לכך שלומד ולימודו הוא מתוך להט, והדבר שמבטיח שהלימוד יהי' כדבעי באופן שגם המסקנא להלכה תהי' כדבעי, היא – ש"הוי' עמו"268, שהוא חדור ביראת ה'.
וכנ"ל (סמ"ה) בביאור טעם התחלת הש"ס במסכת ברכות בענין דק"ש, אע"פ שזהו לכאורה ענין בפני עצמו שאינו קשור עם סדר זרעים – כדי להתחיל סדר המשנה בענין של קבלת עול מלכות שמים, כיון ש"ראשית חכמה יראת ה'"217, שזהו הענין דק"ש.
אלא שזהו ענין יראת ה' כפי שנמשך בעולם – שזוהי התחלת הש"ס בענין דק"ש: "מאימתי קורין את שמע בערבין", וכפירוש הגמרא: "כברייתו של עולם"; ועד"ז בנוגע לכללות ענין הברכות שכללותם הם על ענינים שבעולם: בקשת צרכיו בעולם, או ברכות הנהנין על ענינים שבעולם, או על נסים שבעולם.
וזהו גם א' הענינים בהשייכות של המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (לא רק למשנה האחרונה של המסכת, אלא) לכללות ענין הברכות – כי, ענינם של הברכות הוא לאפשר את ההנאה מעוה"ז שלא תהי' "כאילו גוזל . . אביו ואמו"329, ונמצא, שע"י הברכה – כפי שהיא ע"פ התורה (ענינם של ת"ח) – מרבים שלום בעולם.
סא. ובנוגע לעניננו:
בימי חנוכה, צריך כל אחד ואחת (שהרי "אף הן היו באותו הנס"330 ) לעשות ענין נוסף הן בנוגע ל"תורתך" והן בנוגע ל"חוקי רצונך", ובכללות – להוסיף בענין התורה ובענין הצדקה שהיא כללות כל המצוות כולם331.
וע"פ המדובר כמ"פ332 שחנוכה הוא מלשון חינוך, כמובא בדרושי חנוכה333, וכן הוא כפשוטו, שאז חינכו את ביהמ"ק מטומאת היוונים כו' (כמבואר באחרונים334 ), כולל גם (הזכרון ו)השייכות של חנוכה לחנוכת ביהמ"ק השלישי שתהי' לעתיד לבוא335, שהתחלתו היא ע"י ענין שיש לו שייכות לזה ודוגמא בזה, שזוהי ההוספה בחינוך הבנים והבנות – יש להשתדל בימי חנוכה להוסיף בחינוך הבנים והבנות גם בשני הענינים דתורה וצדקה.
דבר נכון ביותר שבימי חנוכה יקבצו בנים ובנות – ב"פ במשך חנוכה, ועכ"פ פעם אחת – ויאמרו להם ענין בתורה,
– החל מהסיפור אודות ענין נס השמן שהי' במנורה שבביהמ"ק, שמזה נעשה הענין ד"הנרות הללו אין בטילין לעולם", וכפירוש הרמב"ן192 שזהו אפילו בזמן הגלות (שזהו המעמד ומצב של זמן הדלקת נרות חנוכה – "משתשקע החמה"194 דוקא) –
וכן יאפשרו להם לקיים מצות צדקה, כל אחד לפי ענינו, כולל גם – אם יש צורך בכך – ליתן להם "מעות חנוכה"337, כדי שעי"ז יוכלו גם לקיים ענין של צדקה, וגם ישאר אצלם חלק מזה, וכך יקיימו גם מנהג ישראל – ש"תורה הוא"338 – ליתן מעות חנוכה.
ולהעיר, שאע"פ שמתייגעים למצוא לזה מקור, הרי כך הי' מנהג רבותינו נשיאינו, שנתנו מעות חנוכה לבניהם ובנותיהם, ולא רק לקטנים, אלא גם לאחרי שנעשו גדולים (או גדולות), ואפילו לאחרי החתונה; וכאשר רואים שכך נוהג נשיא בישראל, ועושה זאת (לא בצנעה, אלא) באופן שיראו זאת, ומורה גם להדפיס זאת339 – בידעו שמסתמא ימצאו כו"כ שגם הם יעשו כך, ותבוא עליהם ברכה – אין צורך ב"מקור" יותר טוב, ואין צורך ב"תורה" ו"הוראה" גדולה מזו, ש"מנהג ישראל תורה הוא" ליתן מעות חנוכה לילדים.
וכיון ש"ושננתם לבניך אלו התלמידים"340 – הנה עי"ז שאומרים להם בימי החנוכה ענין בתורה [והרי זה ענין שאין לו שיעור – "פרק אחד או הלכה אחת כו' או אפילו אות אחת"341 ], אזי נעשים "בניך", ולכן, כשנותנים להם אח"כ מעות חנוכה, אזי מקיימים "מנהג ישראל תורה הוא" ליתן מעות חנוכה לילדים, כולל גם "בן חבירו" שלמדו תורה342.
ובזה ניתוסף עוד ענין, שמסבירים להם – לילד או לילדה, או אפילו גם לגדולים וגדולות שהם "ילדים" בהבנה וזקוקים עדיין להסברה – שחלק מהמעות חנוכה (או ממעות אחרות) צריכים ליתן לצדקה, ולא לדחות אלא לעשות זאת במשך ימי חנוכה.
סג. ויה"ר שע"י כל פעולות אלו, החל מההכנות אליהם, ימהרו ויזרזו את חנוכת ביהמ"ק השלישי, ע"י משיח צדקנו ש"יבנה מקדש במקומו"39, בקרוב ממש.
ואז יקויים גם "והדליקו נרות בחצרות קדשך" כפשוטו (נוסף על האמירה בזמן הזה בתפלת העמידה וכו'), ובאופן ד"להודות ולהלל לשמך הגדול" – עד אז, ועאכו"כ מאז והלאה, ומתוך שמחה וטוב לבב.
* * *
סד. הוזכר לעיל (סס"א) בנוגע לנשים בקשר עם נס חנוכה, ש"אף הן היו באותו הנס".
ועד"ז גם בנוגע לי"ט כסלו – כידוע מה שמספר הרבי הנשיא בספר הזכרונות שלו343 אודות החינוך שרבינו הזקן בעל השמחה והגאולה קיבל מאמו (שקיבלה מגיסתה344 דבורה לאה), ועד"ז בנוגע למסירת-נפש של בתו של רבינו הזקן (שגם שמה הי' דבורה לאה) בנוגע לתורת החסידות, שהחליפה את רבינו הזקן כו', כמבואר בארוכה הסיפור שבדבר345 ; וכן אודות גודל ההדגשה שהיתה אצל חסידים הראשונים, עוד לפני זמנו של רבינו הזקן, בנוגע לחינוך הבנות בכלל, ואיך שיצאו מזה אח"כ פירות ופירי-פירות, כמבואר בסיפורי הזכרונות בארוכה346.
וכאמור, שכן הוא גם בחנוכה, כלשון הגמרא330: "אף הן היו באותו הנס", ומפרש רש"י "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות כו'" (ומוסיף: "ועל יד אשה נעשה הנס")347, ועד"ז ברמב"ם, שכותב בהתחלת הלכות חנוכה בנוגע לגזירות שגזרו מלכי יון על ישראל בנוגע לתורה וכו': "ופשטו ידם . . בבנותיהם", ומזה מובן, שגם הגאולה שבימי חנוכה היתה קשורה במיוחד עם "בנותיהם", להעמידם במקום המתאים.
וכל זה בא בהמשך להמדובר לעיל אודות הפעולות בימי חנוכה בקשר לילדים וילדות – שבהכנה לזה וכן בהפעולה בזה, הנה בחוגים ידועים מסויימים ובזמנים מסויימים (ימים מסויימים בימי חנוכה עצמו), יכולים לפעול בעיקר הנשים, וכן הבנות, עוד לפני החתונה, ואפילו בנות קטנות, שלפעמים יכולות לפעול על האח יותר ממה שיכולים לפעול האב והאם, ועאכו"כ בנוגע לעצמן – הנה אף הן היו באותן הפעולות, שגם להן מופנים הדברים, שיעשו ככל התלוי בהם בנוגע לפעולות אלו באחד (או יותר מאחד) מימי חנוכה.
*
סה. כיון שנמצאים במעמד של ציבור מבנ"י, יש להשתדל שלא ישארו כאלו שיהיו להם ספיקות וצער כו', והרי ישנם רבים מהם שממתינים בחוסר סבלנות לשמוע מה יש לי לומר אודות ז'נבה348.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בבת-שחוק:) הי' כדאי לשבת ולהמתין על ה"מאמר חסידות" וה"סיום" וכל אריכות הדיבור, אולי יהיו איזה "דברי נביאות" בנוגע לז'נבה; בשביל זה כדאי כל הטירחא.
ובכן: בעצם – אין מה לומר. אבל אם אלך ולא אומר מאומה, יתכן שלמשך חמש דקות יתקשו להירדם בגלל השאלה: מאי טעמא לא אמר – האם בגלל שאינו יודע או שאינו רוצה לומר!...
בעצם, הפלא הכי גדול בכל הענין הוא – שעושים מזה "אַ מורא'דיקן פּאַראַד":
ישנם החושבים, שהעובדה ש"רגשו גויים ולאומים יהגו"349, מתרוצצים ומדברים ומנהלים מגעים כו', אינה אלא סביב השאלה האם בכלל לנסוע לז'נבה או לא, אם לשבת ליד שולחן עגול (או שני שולחנות עגולים) או בעל ארבע קצוות, וכשיבואו לשם, אזי יתחילו מאל"ף.
אבל האמת היא – שכל הענינים מסכמים מראש, לפני שיבואו לז'נבה; ז'נבה אינו אלא ה"מכה בפטיש". אלא ש"מכה בפטיש" היא מלאכה בפני עצמה, ואילו כאן הרי זה פחות מ"מכה בפטיש"... זהו רק יום פורמלי, שבו ירשמו על נייר פורמלי דברים שיודעים מלכתחילה שחלקם יקיימו וחלקם לא יקיימו, כפי שיסוכם מראש... כך, שכל מה שמתרוצצים עתה הנה והנה – הנה העיקר, סוכם כבר, ורק בגלל שצריך לסיים "פכים קטנים", פרט זה או פרט אחר, מתרוצצים כדי לתאם פרטים אלו.
אבל כיון שצריכים "תירוץ" עבור ה"עולם": מדוע מתעכב הדבר, ועל מה הרעש והמרוצה? – לכן עושים "פּאַראַד" שלם אודות ז'נבה, שבזה תלוי כל הענין כולו, ושם צריכים להחליט מאל"ף עד תי"ו, ובמילא כדאי כל הטירחא.
אך האמת היא – שלא היו דברים מעולם! שלשת-רבעים או תשעים אחוז – סיכמו כבר, ונשארו ימים ספורים שבהם צריך לסיים עוד כמה אחוזים שאודותם מתווכחים, ולכן מעמידים פנים ("ס'איז ניט שייך צו זאָגן"...) שכל ה"רעש" וכל ה"פּאַראַד" הוא בבחי' "היום הרת עולם"...
סו. אך עדיין יצאו עם ספק ומיד יתחילו לחשוב ולשאול: מהיכן אני יודע זאת, האם זה ענין של "רוח הקודש" או ענין של "נבואה", או ענין ששמעתי ממישהו וכו'.
ובכן: כשמסתכלים מה נעשה בעולם שבו אנו חיים, איך התנהלו עד-עתה כל הענינים שנקראים "יחסים בין-לאומיים" – רואים בגלוי ובעיני בשר, שכל הענינים מתנהלים בחדר לפנים מחדר, ששם מתאספים כמה אנשים, זה "מוכר" את העם שלו וזה "מוכר" את העם שלו, ומתווכחים כמה "דמי ספסרות" ישארו עבור זה וכמה עבור השני...
אלא שבכל זאת צריכים להשאיר משהו, שהרי בעולם שבו חיים יש לחשוש מפני מראית העין, ולכן קובעים יום מסויים, ומרעישים אודותיו, שאז יתאספו ב"או"ם", או בעיר הבירה של מדינה זו או אחרת, כל ה"פּיפּערנאָטערס"350 שניהלו את המשא ומתן (לא אלו שהחליטו, אלא שלוחיהם), ואח"כ יאמרו שמתחילים לדון בכובד ראש במשך ימים ולילות, ואז יחתמו על "נייר" שכבר הוכן לפני כמה שבועות!
וכאמור לעיל, רובו ככולו של הענין הוא כבר במוחלט, ולאחרי שכל צד "מכר" את שלו, בחשאי, מבלי להתחשב באף אחד, נשארו ימים אחדים שבהם יכולים עדיין להתווכח – בנוגע לכבוד, והעיקר – בנוגע לפרטים שבהם צריך עדיין להגיע לעמק השוה, ובעיקר העיקרים – למצוא נוסח שיתקבל על דעת הרבים, ויחסוך את כל הענינים – שלא יוכלו לצעוק אח"כ שפלוני אשם או פלוני אשם וכו'; כך הי' בפועל, וכך סוכם, בדרך כבוד ובדרך שלום וכו'.
והלואי שיעשו זאת בהקדם האפשרי, כי, בינתיים, מצד זה שמתייראים לגלות מה שסיכמו, נופל שם רח"ל קרבן ועוד קרבן,
– אפילו כשנופל קרבן של מצרי, הרי זה גם ענין בלתי-רצוי351, כי גם בן נח לא צריך להרוג, ועאכו"כ כשמדובר אודות יהודי, הרי זה כמ"פ ככה –
ולכן, ככל שיגיעו מוקדם יותר לידי פשרה ולידי החלטה בנוגע לנוסח שיכתבו על הנייר – יפסקו לכל-הפחות חילופי האש.
וכל אלו הטועים ורוצים שידחו זאת בגלל הבחירות שצריכים להתקיים שם וכו'352 – הנה הבחירות לא ישנו מאומה!
וכאמור לעיל, שגם הוועידה בז'נבה לא תשנה מאומה, שכן, מי שמסתכל ללא פניות, ולא נוגע לו מה יאמרו הבריות – עליו רק להשוות ולבדוק מה אירע עם "חוזה" שערכו לפני כמה שנים בענין זה, וכמה שנים לפנ"ז בענין שני, ועשר שנים לפנ"ז בענין שלישי... שעכשיו גילו כבר שמקודם לכן התדברו מאחורי הפרגוד על כל הפרטים, ולאחרי כן, לשם הפורמליות ובגלוי, ערכו אסיפה ראוותנית, וחתמו גם על הנייר. וכך ממש הוא המצב בנוגע לכל הענינים שהעיתונים כותבים שאודותם ידונו מאל"ף עד תי"ו בעת הוועידה בז'נבה.
סז. ויה"ר – כאמור – שתסתיים כל השקו"ט מאחורי הפרגוד, ויבואו לידי החלטה שמותר כבר לגלות, ואז לכל לראש ירוויחו לכל-הפחות שלא יפלו קרבנות!
לשנות משהו ממה שסיכמו – אינני רואה מי מהם שבכחו לשנות, כיון שלא מתחשבים כלל – לא מצד זה ולא מצד השני – עם ענינים של אנושיות! ישנם חשבונות אחרים, עם גישה אחרת וכו', שהפוכה לגמרי מהשכל הישר.
ואין צורך בראי' טובה יותר מזו – שמשלים את עצמם שכאשר ימלאו דרישותיהם, יקבלו תמורת זה נפט, ואז יהי' שלום בעולם.
אבל ענין זה הוא בבחינת "מי353 שיש לו מנה רוצה מאתיים": הם (הערבים) לא ידעו עד עתה שע"י "נפט" יכולים לפעול משהו, ומלכתחילה לא שיערו שיפעלו משהו; הם חשבו שיטילו פחד ועי"ז יפעלו מקצת מן המקצת, או גם זה לא. ובפועל, ויתרו להם על הכל, ואז אומרים בפירוש שידרשו יותר, וידרשו לא רק בנוגע לבנ"י, אלא ידרשו גם שימכרו להם חטה, ויתנו להם דבר זה ודבר זה כו', וכפי שאחדים מהם פלטו כבר שאכן זו היתה מטרתם כו'.
ולכאורה: כיון שביכלתך לעצור את הסיוע שינתן להם תמורת הנפט, והנך יודע שאם תוותר להם, יהי' זה התחלה לכך ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" – היית צריך מיד לסרב לתת לו את מה שאתה היית צריך לתת לו! ובמקום זה, הכריזו בפירוש שיתנו הכל, ולא רק הכריזו, אלא נותנים בפועל!
וא"כ, בשעה שלא מתחשבים עם הענינים שלהם (של ארה"ב) – בודאי לא יתחשבו עם ענינים של אחרים.
יש רק לקוות שכיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"47 – יכול המצב להתהפך מן הקצה אל הקצה, אפילו היפך דעתם של בני בחירה, ועאכו"כ אלו שאינם בעלי בחירה, ומאיזו סיבה שתהי' מדברים הם בנוסח האמור. וכיון שנשארו עדיין ימים אחדים – הנה יה"ר שביחד עם הנסים של חנוכה, יהי' גם נס בענין זה, שהכל יתהפך לטוב, בטוב הנראה והנגלה.
סח. ועד"ז ישנם כאלו שממתינים לשמוע מהי העמדה בנוגע ל"מיהו יהודי", וטוענים שכיון ששותקים, הרי זה סימן שכך וכך.
ובכן: להוי ידוע, שלדאבוננו, לא נשתנה בזה מאומה, ואדרבה: המצב נעשה גרוע יותר, מצד זה שלא זו בלבד ש"עבר ושנה כו'"354, אלא שנה ושילש וריבע וחימש ושישה...
ויתירה מזה: במשך המלחמה ובימים שלאחרי המלחמה, הגיעו גויים וגויות ששידלו ורשמו אותם בתור "יהודים". – כשהיא טענה שהיא נוצרי' (פרובוסלבית), אמר לה ה"פקיד": יהיו לך חיים רגועים – אם תירשמי בתור יהודי'!
ולמרות שיש כאלו שנכחו במעמד זה, והדבר לא הי' בגדר סוד – הנה לכל לראש היתה הכחשה: "להד"ם", לא היו דברים מעולם!
וכמו שהי' עד עכשיו; וכמו שעכשיו תהי' בודאי הכחשה, שמה שאומר פב"פ שתשעים אחוז סיכמו כבר – להד"ם, אלא יתחילו לדבר כשיגיעו לז'נבה... ולאידך גיסא, אם הוא "דיפלומט", חייב הוא ליתן הכחשה, כי, לולי זאת, במה תתבטא ה"דיפלומטיא"! אלא מאי, אם זה מתאים להמציאות או לא – נראה אח"כ; "הלכתא למשיחא"!...
ועד"ז בנוגע ל"מיהו יהודי": המצב הולך ומתדרדר רח"ל! ומי שבמשך כל הזמן טען להד"ם – טוען גם עכשיו להד"ם, ועוד ידו נטוי' – שגם מחר יטען להד"ם!
הדבר היחידי שבאמת להד"ם – שהלה הבטיח לפני שנים שיקים "ועידה" שתחקור ותדרוש את הפקידים, ועד היום הזה, אין אפילו שמות מי הם חברי הועידה, וכבר לא מדברים על זה שלא נעשה שום דבר! לכאורה היו יכולים למנות שלשה אנשים, ולצוות עליהם לשכב לישון... כך שלכל-הפחות יקרא שיש "ועידה". ואעפ"כ, עד כדי כך להד"ם, שגם זה לא עשו! וכאמור – עוד ידו נטוי'!
סט. אמנם, עומדים אנו בזמן של י"ט כסלו, שאז צ"ל כל הענינים באופן ד"פדה בשלום נפשי"18, ובמילא אסור שיהיו ענינים של מלחמה, אפילו עם אינם-יהודים, ועאכו"כ בין יהודי לחבירו.
ע"פ שולחן-ערוך חייבים לזעוק שחוק "מיהו יהודי" מחריב, רח"ל, את היסודות שעליהם עומד הקיום של עם ישראל, ומערער את היסודות של בטחון וכו' וכו'; אבל בנוגע לי"ט כסלו כתב רבינו הזקן355 שאסור שיהי' אפילו שריקה ("פייף") של קדושה, ועאכו"כ שלא תהי' מלחמה כו', ויתירה מזה, אפילו לא "חרב של שלום" (כמדובר לעיל (ס"ג)).
ולכן, יש לדבר שלום – שכל אלו שעד עתה לא עשו כדבעי, או שעשו מה שלא צריך לעשות, כולל גם ה"מיניסטער" בעצמו, יניחו את כל עניניהם כדי להיות "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", כדברי הגמרא37 שעל זה אומר הקב"ה "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",
– הגמרא לא אומרת "כל המיניסטער" "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", שכן, בשביל להוציא את בנ"י מהגלות אין צורך ב"מיניסטער", אלא צ"ל "עוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ועאכו"כ לא לנצל את ה"כסא" כדי לרשום גוי' בתור יהודי'!
(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בבת-שחוק:) דיבורי זה אינו באופן של "מלחמה", וגם לא באופן ד"חרב של שלום", אלא כפי שהוא באופן של "פדה בשלום", אבל גם ב"פדה בשלום" גופא יכולים להיות כמה דרגות...
ויה"ר שלא יצטרכו לדבר גם בנוסח זה, אלא יהי' רק "שלום" ו"שלוה" הן "בחילך" והן "בארמנותיך"220,
ויהי' הענין של טהרת בנות ישראל (כמובן הרמז בזה) – היפך ממ"ש הרמב"ם בהתחלת הלכות חנוכה ש"פשטו ידם . . בבנותיהם", ועד"ז בנוגע לפרטי הענינים דתומ"צ – "תורתך" ו"רצונך" – שנימנו שם,
ונתכונן לחנוכה מתוך שמחה וטוב לבב, כל ישראל יחד, כולל גם אלו שעד עתה עשו ענינים בלתי-רצויים, כיון שע"י הרהור תשובה אמיתית נעשה צדיק גמור35,
ומכאן ולהבא לא תהי' "פירצה" – "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו"356, כפי שנתפרש בגמרא357 בשייכות לאחיתופל ודואג – יהודים שידעו ללמוד, אלא שניצלו זאת באופן הפכי כו'.
וכאמור, לא עתה הזמן ולא עתה המקום כו', אלא רק להבהיר שלא יפרשו את העדר הדיבור בזה כסימן שנשתנה משהו; רח"ל נשתנה לגריעותא!
ויה"ר – כאמור – שכיון שהקב"ה אינו מוגבל בשום דבר, לא בזמן ולא במקום, לא בשכל ולא בנבואה וכיו"ב, כך, שברגע כמימרא יכולה להיות הגאולה מה"א-ל זר אשר בקרבך"358, ועד לגאולה האמיתית ושלימה של כללות עם ישראל ("לי ולבני") "מבין אומות העולם" – הנה אכן יהי' כך בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, ובטוב הנראה והנגלה, לילך בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו, ולחגוג יחד אתו את ימי החנוכה הבאים עלינו ולקראתנו ולקראת כל בנ"י לשלום, באופן ד"להודות ולהלל לשמך הגדול"359.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א). "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ו"ניעט ניעט ניקאַוואָ", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה, ורמז שישרקו. וטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "ופרצת"].
הוסיפו תגובה