בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשל"ד
(הנחה בלתי מוגה)
פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, ואיתא על זה בגמרא במסכת ברכות2, אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, וכפי שמפרש רש"י, שפדה בשלום קאי על זה שעוסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב3 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא כו'4, וברבים היו עמדי הו"ע מתפלל עם הצבור שהתפללו עמי. ומזה מובן, שגם בענין הפדי' יכולים להיות ג' אופנים – בדוגמת ג' אופני העבודה מצד האדם הנפדה (שלמדים מפסוק זה), תורה, גמ"ח ותפלה, והיינו, שיש פדי' שהיא באופן של שלום (שזהו הפי' דפדה בשלום כפשוטו של כתוב, שהפדי' היתה באופן של שלום), ויש פדי' ע"י מלחמה (מקרב לי), ויש פדי' באופן ממוצע, כמובא בפירוש רש"י5 הענין דחרב של שלום6, שזהו ממוצע בין שלום לקרב, היינו, שיש אמנם חרב, אבל אין קרב. והיינו, שכאשר יש אצל האדם העובד הענין דהעוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הציבור, הנה עי"ז נעשים ג' הענינים דפדה בשלום, מקרב לי, והממוצע דחרב של שלום.
אמנם כיון שהתחלת העבודה היא באופן דהעוסק בתורה, אזי פועל ענין התורה שגם הגמ"ח והתפלה יהיו באופן כפי שהם מצד ענין התורה (בדוגמת המבואר7 בענין בכלל מאתיים מנה8 ). ולכן, הפדי' בפועל דפדה בשלום היא באופן שאין אפילו חרב של שלום (כהמשך הכתוב5 לאחרי ונתתי שלום בארץ – שזהו"ע דפדה בשלום – וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום), שזהו אופן הפדי' שמצד העסק בתורה, והיינו, לפי שגם בהגמ"ח ובהתפלה ניכר שהוא חדור עם העסק בתורה (כמבואר בכ"מ פרטי הענינים שבזה).
ובזה יתורץ גם הסדר דהעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, דלכאורה9, הרי סדר עבודת האדם ביום הוא באופן שתחלה הוא ענין התפלה, ולאח"ז ענין התורה (כלשון הגמרא בסיום מסכת ברכות: מבית הכנסת (תפלה) לבית המדרש (תורה)), ולאח"ז הנהג בהם מנהג דרך ארץ10, שקשור עם ענין של צדקה [כי נתינת צדקה קודם התפלה אינה כ"כ מצות הצדקה, אלא ענינה הוא כדי שהתפלה תהי' באופן של אחזה פניך, וכדברי הגמרא11 ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר, כתיב12 אני בצדק אחזה פניך, הרי שהעיקר הוא אחזה פניך, ולא כ"כ הענין דבצדק. ועד"ז גם בהתורה שלומדים קודם התפלה, שעיקר ענינה הוא בשביל התפלה שתהי' בשלימותה, ואילו עיקר ענין התורה הוא לאחרי התפלה דוקא13 ]. אך פירוש הענין הוא, דכיון שמארז"ל זה (כל העוסק בתורה כו') קאי על הפסוק פדה בשלום, שבו נזכר גם הענין ד"קרב לי", ובמילא ישנו גם האופן הממוצע דחרב של שלום, ואעפ"כ נפעל הענין דפדה בשלום בשלימותו, עד שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם, לכן נאמר תחילה העוסק בתורה, היינו, שהעסק בתורה (שעי"ז נעשית הפדי' בשלום, אפילו ללא חרב של שלום) חודר גם את עבודתו בגמילות חסדים ותפלה עם הצבור.
ב) וביאור ג' הענינים דמלחמה, חרב של שלום ושלום, ושייכותם לתורה עבודה (תפלה) וגמ"ח, יובן ע"פ המבואר בכ"מ14, וגם בהמשך דשנת תש"ד15 (ויהי בשלשים שנה16 ), בנוגע לעבודת האדם (שצריך לפעול בעולם) כפי שהיא מצד התורה, כפי שהיא מצד התפלה, וכפי שהיא מצד המצוות (שכללותם הו"ע גמ"ח וצדקה17 ), שהחילוק ביניהם הוא, שהעבודה שע"י התורה נקראת בירור בדרך מנוחה, שזהו שלום אמיתי, והבירור דתפלה נקרא חרב של שלום, והבירור שע"י המצוות הוא בירור שע"י מלחמה, דכיון שמצוות קשורים בעיקר עם גשמיות העולם, ובאופן שצריך לעשות מגשם העולם דבר מצוה, ובמילא צריך להלביש את המצוה בגשם העולם, הרי הגשמיות מנגד לזה, וצריך ללחום עמו כו', ולכן הנה כללות הבירור שע"י המצוות הוא (לא כמו הבירור שע"י תורה (שלום), ולא כמו הבירור שע"י תפלה (חרב של שלום), אלא) בירור ע"י מלחמה.
ג) והענין בזה, דהנה, ענין התורה הוא כמ"ש18 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה19 (אפילו כשהתורה יורדת למטה ונלמדת ע"י בלתי טהור), והיינו, שאע"פ שהתורה יורדת למטה ופועלת פעולתה, שזהו גם א' הענינים דאש20, אעפ"כ, אופן הבירור דתורה אינו באופן שהאדם מתלבש בהגשם עצמו, שהרי הוא לומד תורה, והלימוד הוא עם נפשו האלקית ונפשו השכלית, וכאשר לימודם הוא באופן הראוי לתורה, אזי נפשו הבהמית היא בבחי' מקבל בלבד, ולא צריך כלל ללחום עמה, כי מאחר שנפש השכלית היא ממוצעת בין נה"א ונה"ב (כמבואר בדרושי בחוקותי21 ובכ"מ22 ), הנה כאשר נפש השכלית מכירה (דערהערט) ענין של שכל, שזהו"ע התורה שהיא חכמתכם ובינתכם23, ועאכו"כ שכל אלקי, ועאכו"כ שכל שהעיקר שבו הו"ע האור, הרי זה פועל גם על נפש הבהמית – אם באופן שגם היא מבינה את ההסבר של נה"א (ע"י נפש השכלית), או באופן שמתבטלת לגמרי, אבל לא שייך בזה ענין של התנגדות שיהי' צורך במלחמה, ועד שאין צורך אפילו בחרב של שלום.
אך יש גם חרב של שלום, שהו"ע התפלה, בחרבי ובקשתי24, כי, תפלה ענינה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה25, דהיינו כדי להעלות את הענינים שנמצאים בארצה כו', והעיקר בתפלה הוא לפעול ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך26, הן נה"א והן נה"ב, שלכן צ"ל עבודת התפלה ע"י נה"א ונה"ב ביחד [ההתחלה היא אמנם מנה"א, וכמ"ש27 משכני, לשון יחיד, אבל לאח"ז נאמר אחריך נרוצה, לשון רבים, נה"א ונה"ב ביחד28 ], וא"כ, צריך להסביר לנה"ב שהיא צריכה לעמוד בביטול לאלקות כו', ועד שבשביל זה יש צורך להזכיר את שרשה ומקורה מחיות הקודש שבמרכבה כו', שזהו"ע ברכות ק"ש29, ועי"ז פועל שגם נה"ב תגיע לאהבת ה' (ולא כמו בתורה, שהעיקר הוא הלימוד של נפש האלקית). אמנם, כיון שבתפלה אינו עוסק עם העולם, אלא רק עם נפשו הבהמית, וכפי שהיא ביחד עם נה"א, בכל לבבך בשני יצריך, לכן אין צורך במלחמה ממש [שהרי זוהי נה"ב שקשורה עם נה"א, ובלשון אחר: נה"ב שבישראל, שהיא במעמד ומצב נעלה יותר מנפשות אומות העולם, כמבואר בספר התניא בתחלתו (ספ"א ורפ"ב) החילוק שבין בנ"י לאוה"ע], אלא מספיק רק הענין דלעולם ירגיז כו'30, שרוגזה הו"ע החרב, אבל עי"ז בא ענין השלום (חרב של שלום), והרי שלום מורה שיש ב' ענינים שצריך לעשות שלום ביניהם, כי, כשיש רק ענין אחד, אזי לא שייך ענין השלום, ורק כשיש שני קוין, אזי צריך להיות ביניהם קו הממוצע, שזהו"ע עושה שלום במרומיו, כיון שישנו מיכאל שר של שלג וגבריאל שר של אש31, ועד"ז גם בעבודת האדם. ולהעיר, שענין השלום שייך אפילו בנוגע לתורה, כי, אע"פ שהתורה היא תורה אחת שניתנה מא-ל אחד32, הרי התורה ירדה למטה, ונתלבשה בכל הענינים כו', עד אפילו בטענות של שקר33, ועל ידה נעשה בירור האמת כו'. אבל בתורה אין זה חרב של שלום, כיון שאין דבר המנגד, ועיקר הלימוד הוא הלימוד דנה"א. משא"כ בעבודת התפלה, שעיקר ענין התפלה הוא שיתפלל עם נפשו הבהמית, בשני יצריך (ורק התחלת הענין נעשה ע"י נה"א, כמבואר בכ"מ), ולכן הרי זה באופן דחרב של שלום.
ונוסף לזה יש גם ענין העבודה באופן של מלחמה ממש, כמו ענין האכילה, שעל זה אמרו34 נהמא אפום חרבא ליכול. ובזה נכלל גם הענין דגמילות חסדים, שזהו כללות ענין המצוות, כי, אכילה כוללת מילוי צרכיו של האדם בכל פרטיו35, והרי הצורך האמיתי (אכילה) של איש ישראל הוא השימוש לקונו (אני נבראתי לשמש את קוני36 ), ע"י נפשו האלקית (בעיקר ע"י תורה) וע"י נפשו הבהמית (בעיקר ע"י תפלה) ועד לעבודה בחלקו בעולם ע"י קיום המצוות, וכיון שהמצוות קשורים עם דברים גשמיים, צמר גשמי וקלף גשמי וכו' (כמבואר בתניא ובאגה"ק37 ), יש צורך בענין של מלחמה ממש (נהמא אפום חרבא ליכול), שהרי צריך להתלבש בהגשמיות של הצמר והקלף כו' שבו מקיים המצוה, ובהגשמיות של הממון שעושה ממנו ענין של צדקה וגמ"ח, שזהו"ע של דומם, שהוא באופן של ירידה למטה (כמו שרוח הבהמה היא היורדת למטה38 ), ולא שייך שתהי' בו הפעולה של נפש השכלית, ולכן יש צורך בענין של מלחמה ממש.
ד) וזהו כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, שההתחלה של ג' הענינים היא בענין התורה, כי, הכח שיש לכל אחד מישראל למלא שליחותו בעולם זה הוא עי"ז שבהיותו ולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, ומשביעין אותו כו'39 (כפי שמביא רבינו הזקן בתחילת ספר התניא40 ), משביעין מלשון שבועה, וגם מלשון שובע (כפי שמבאר הצ"צ בארוכה41 ), ולאחרי שיש אצלו הלימוד דכל התורה כולה תיכף בהוולדו, אזי מתחיל המשך עבודתו בשני האופנים דחרב של שלום, ע"י התפלה, ובאופן של מלחמה, ע"י גמ"ח (כללות המצוות), שהו"ע האכילה באופן דנהמא אפום חרבא ליכול.
ועז"נ פדה בשלום נפשי, שהחידוש בזה הוא, שע"י העסק בתורה, הנה תמורת זה שהי' יכול להיות ענין של קרב (מלחמה), ותמורת זה שהי' יכול להיות חרב של שלום, הרי בכלל מאתיים מנה8, כיון שעוסק בתורה באופן שתורתו אומנתו42, כמבואר בכ"מ43 דיוק הלשון העוסק בתורה (ולא הלומד תורה או היודע תורה וכיו"ב), שמורה שלימוד התורה הוא באופן שכל מעיינו בו, והאומנות שלו נעשה ענין התורה. ומזה נמשך גם בשאר עניני העבודה, תפלה וקיום המצוות (ענין האכילה), כפי שמצינו אצל רשב"י וחבריו שתורתם אומנתם42, שהי' אצלם ענין התפלה מזמן לזמן, וכמו רב יהודה דהוה מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין44, ועד"ז ברשב"י45, ועאכו"כ קיום המצוות, כדאיתא בירושלמי46 ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב כו'. אלא שגם ענינים אלו נעשים כפי שהם מצד התורה. וכמו בענין הגשם, שכאשר ירידת הגשם באה ע"י התפלה, אזי יש צורך בענין דעג עוגה כו', וגם לאח"ז לא יודעים אם ירידת הגשמים תהי' באופן דטיפין טיפין או באופן של רוב גשמים ורוב טובה47, וצריך למדדם כו', כיון שזה בא ע"י עבודת התחתון, משא"כ בירידת הגשמים שע"י לימוד התורה, כפי שהי' אצל רשב"י שאמר תורה על הפסוק48 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אזי מיד ירדו גשמי ברכה49, כמבואר בארוכה50 החילוק בין עבודת רשב"י ועבודת חוני המעגל (והרי שני ענינים אלו נעשים חלק מהתורה שענינה הוראה51, כי, אע"פ שמדובר אודות ענינים שהיו אצל רשב"י וחוני המעגל וכו', הרי לאחרי שנעשה על ידם הענין דפתח כו', שייכים אופני עבודה אלו בכאו"א מישראל, עכ"פ שמץ מנהו52, כמבואר בכ"מ53 ).
ה) וזהו גם כללות הענין דפדה בשלום גו' כפי שהוא אצל גדולי נשיאי ישראל, ע"י עבודתם לפנ"ז באופן דהעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, וכמ"ש באגה"ק54 בנוגע לענין הצדקה והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו כו' (ועד"ז בכמה אגרות), ועד"ז בנוגע לעבודתו בענין התורה באופן דהעוסק בתורה, ועד"ז בנוגע לעבודת התפלה, וכידוע כמה תקנות שהיו אצל רבינו הזקן עוד לפני המאסר, הנה עי"ז נפעל אח"כ הענין דפדה בשלום. ולאחרי שראש נשיאי ישראל פתח וסלל את הדרך, הרי זה נעשה הוראה לכאו"א עד סוף כל הדורות, להיות עוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, ועי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, שלום בתכלית השלימות, כמ"ש ונתתי שלום בארץ גו' וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום. ועד שנעשה כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם (בכ"ף הדמיון55 ) עוד בסוף זמן הגלות דעקבתא דמשיחא, וזה נעשה הקדמה קרובה וכלי להענין דפדאני לי ולבני מבין אומות העולם בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.
הוסיפו תגובה