בס"ד. ש"פ ויגש, ד' טבת, ה'תשל"ד
(הנחה בלתי מוגה)
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני1. וידוע הענין בזה בעבודת האדם [שהרי מזה שהכתוב מספר כל פרטי הענינים שבזה, וגם ההקדמה שהביאה לזה, מובן שזוהי פרשה כללית, ויש בה הוראה עיקרית בעבודת כל אחד מישראל במשך כל ימי חייו], ע"פ מ"ש בזהר2 שהגשת יהודה ליוסף הו"ע סמיכת גאולה לתפלה, כי, יהודה הוא מלשון הודאה, שהו"ע התפלה, וכמ"ש (בקריאת שמו של יהודה) הפעם אודה את הוי'3, ויוסף הו"ע גאולה, כמ"ש4 אם יגאלך טוב, ויוסף ענינו טוב [הן בפשטות, שהוא המשביר לכל עם הארץ5, והן ע"פ קבלה, כידוע6 שיוסף הוא ספירת היסוד שפועלת השפעת כל עניני טוב בספירת המלכות, וע"י המלכות נמשך אח"כ לכל סדר ההשתלשלות שלאח"ז בעולמות בי"ע], ולכן, מ"ש ויגש אליו יהודה (יהודה ליוסף) הו"ע סמיכת גאולה לתפלה. והנה, מזה שיהודה נגש ליוסף, מובן, שגאולה היא למעלה מתפלה, שהרי יוסף (שענינו גאולה) הי' למעלה מיהודה (שענינו תפלה), ולכן הוצרך יהודה לגשת אל יוסף. אבל אעפ"כ, מדיוק הלשון סמיכת גאולה לתפלה (ולא סמיכת תפלה לגאולה, כמו הגשת יהודה ליוסף) משמע שיש יתרון ומעלה בענין התפלה לגבי ענין הגאולה, שתחלה ישנו ענין הגאולה, ולאח"ז באים לענין התפלה שלמעלה מזה, שזהו שלאחר גאל ישראל מתחילה התפלה באמירת אדנ-י שפתי תפתח (שכתפלה אריכתא דמיא7 ), שאדנ-י הוא מלשון הודאה, שהו"ע התפלה. ואילו כאן נאמר ויגש אליו יהודה, שיהודה נגש ליוסף, היינו, שיוסף שענינו גאולה הוא למעלה יותר מיהודה שענינו תפלה, כנ"ל.
ב) ויובן בהקדם שפרשה זו קורין בסמיכות לחנוכה, שמזה מובן, שכללות הענין המבואר כאן שייך לחנוכה. והענין הוא, דהנה, נר חנוכה מצוה להניחה כו' כדי שתהא מזוזה מימין ונ"ח משמאל8, ימין הו"ע ההשפעה והחסד, המשכה מלמעלה למטה, ושמאל הו"ע העלאה מלמטה למעלה (וכלשון הכתוב9 שמאלו תחת לראשי, שבחי' שמאל היא המעלה את הראש של כנס"י כו'). וזהו מזוזה מימין, שזהו כללות ענין התומ"צ, כי, תורה ענינה המשכה מלמעלה, להיותה דבר הוי', הלא כה דברי כאש10, וכן מצוות, שכללותם היא מצות הצדקה11, שענינה השפעת חיים וחסד, אותיות ח"ס דלי"ת12, למאן דלית לי' מגרמי' כלום, שכל זה הוא בקו הימין, ימין מקרבת13. אבל נר חנוכה הוא משמאל, שענינו העלאה כו'.
והנה ב' ענינים אלו הם ב' אופני ההילוך מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שזהו החילוק14 בין כללות התומ"צ שענינם ההילוך מלמעלמ"ט, לתפלה שענינה ההילוך מלמטלמ"ע, כמ"ש15 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ובפרטיות יותר הרי זה החילוק בין תורה למצוות16, שתורה ענינה המשכה מלמעלמ"ט, שזהו גם שלימוד התורה צריך להיות באופן דואתהלכה ברחבה17, בחיות ולהט (מיט אַ קאָך) כו', ובלשון הזהר18 לאפשא לה, משא"כ מעשה המצוות שהוא מלשון מעשין על הצדקה19, באופן של כפי' דוקא, מלמטלמ"ע. וכמבואר בעטרת ראש20 שבמצוות יש כוונה (וסגולה) פרטית וגם כוונה כללית, והעיקר הוא (לא הכוונה הפרטית, אלא) הכוונה כללית, שזהו מ"ש בנוסח ברכת המצוות: אשר קדשנו במצוותיו וצונו, והיינו, שכל מציאותו היא מה שמקיים את ציווי הקב"ה כו'. ועד"ז גם בתפלה (שהיא מלמטלמ"ע), שיש בה הכוונה הכללית דע לפני מי אתה עומד21, ונוסף לזה ישנה גם הכוונה הפרטית שבכל ברכה, שבזה יש חילוק בין ג' ראשונות לשאר הברכות, אלא שעכשיו אין אנו חוזרים בתפלה בשביל חסרון כוונה אף בג' ראשונות22, אבל אעפ"כ צ"ל הכוונה הכללית דדע לפני מי אתה עומד, שהיא העיקר, ועד שלולי זאת תפלתו בטלה (כמבואר ברמב"ם23 ). וזהו כללות החילוק שבין ענין התורה, שהיא מלמעלמ"ט, לענין מעשה המצוות ותפלה שעיקרם הו"ע ההודאה והביטול, מלמטלמ"ע. אמנם, אף שבכללות הם ב' אופני הילוך, שכל אחד מהם יש לו זמנו המיוחד לו, הנה בפרטיות יותר [שהרי כל ענין בקדושה ישנו כפי שהוא בכללות וגם כפי שנחלק לפרטים], יש בענין התורה גופא (לא רק ענין ההמשכה מלמעלמ"ט, אלא) גם ענין ההעלאה מלמטלמ"ע, וכן בענין התפלה גופא יש (לא רק ענין ההעלאה מלמטלמ"ע, אלא) גם ענין ההמשכה מלמעלמ"ט24.
ג) וזהו ויגש אליו יהודה וגו', שבכללות הו"ע התפלה (כנ"ל שהגשת יהודה ליוסף ענינה סמיכת גאולה לתפלה), ובפרטיות יותר יש בזה ב' ענינים, הא', ויגש אליו יהודה, שהו"ע העלאה מלמטלמ"ע, והב', ויאמר בי אדני, שהו"ע ההמשכה מלמעלמ"ט, כפי שמבאר הצ"צ באוה"ת25 שויגש אליו יהודה זהו ג' ראשונות דשמו"ע, שהן סידור שבחו של מקום26, ואח"כ בי אדני, בי היינו י"ב אמצעיות (שעל ידם פועלים שתהי' ההמשכה מלמעלמ"ט כו'). ומבאר25 גם מ"ש ויגש אליו יהודה, אליו דייקא, שיהודה הגיע כביכול לבחי' בכל קראנו אליו27 (כמ"ש בספרי28 אליו ולא למדותיו) ממש (לאוא"ס המלובש בע"ס). והענין בזה29, דהנה, בדרך כלל נעשה ענין ההעלאה שבתפלה ע"י מלאכים וממוצעים כו', שזהו"ע דגפיף לון ומנשק לון וכו'30, אמנם, כאשר ענין התפלה הוא באופן דויגש יהודה, שיהודה בכלל הו"ע הביטול, וכדכתיב3 ותעמוד מלדת, שהו"ע הביטול דתפלת העמידה, ובפרט כשהביטול דיהודה הוא באופן דויגש, שמורה על תכלית הביטול, אזי מגיעים מיד (ללא ממוצעים כו') אליו ממש כביכול, והיינו לפי שמרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח דוקא31. ועי"ז נעשית גם ההמשכה מלמעלה למטה – בי אדוני, י"ב (בי) ברכות אמצעיות, שעל ידם נמשך מבחי' אדוני – ללא ממוצעים כו'.
ד) וזהו גם ענין הגשת יהודה ליוסף. דהנה, יוסף ויהודה ענינם תלמוד (מלמעלמ"ט) ומעשה (מלמטלמ"ע), כי, יוסף לשון תוספת כו', כדכתיב32 יוסף הוי' לי בן אחר, שהוא בחי' צומח, משא"כ יהודה שענינו עמידה וביטול (כנ"ל), שהוא בחי' הדומם כו'. ולהעיר גם מהמבואר בתו"א ד"ה ויגש אליו33 בענין קורות בתינו ארזים34, שזהו גם החילוק בין המשכן לבית המקדש, שביהמ"ק הי' מאבנים (שאפילו הגג הי' מהן, וכ"ש הכתלים) שהם בחי' דומם, משא"כ המשכן הי' מארזים, בחי' הצומח, והמכסה הי' מיריעות עזים וכו'. ולכן הי' ביהמ"ק (בחי' הדומם) בחלקו של יהודה35, ומשכן שילה (בחי' הצומח) בחלקו של יוסף36. והרי צומח ודומם הם בדוגמת תלמוד ומעשה.
והנה37 בנוגע לתלמוד ומעשה יש פלוגתא אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונמנו וגמרו דגדול תלמוד38. אמנם, הענין דתלמוד גדול (מעלת ההמשכה מלמעלמ"ט) הוא רק בזמן הזה, אבל לעתיד לבוא יהי' מעשה גדול39, שאז יתגלה גודל מעלת המעשה, שהו"ע העבודה באופן של העלאה מלמטלמ"ע. וכן הוא בנוגע ליוסף ויהודה (שענינם תלמוד ומעשה), שבזמן הזה גדלה מעלת יוסף, ולכן נאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, שהו"ע העלי' דיהודה אל יוסף. אמנם, כדי שתוכל להיות עלי' זו, יש צורך בהמשכה מלמעלה, שזהו"ע אתעדל"ע כדי לעורר את האתעדל"ת, וכידוע בענין מי הקדימני ואשלם40, וזהו ענין לכה דודי לקראת כלה41, שבכדי שיוכל להיות עליית הכלה, צ"ל תחילה גילוי והמשכת בחי' דודי כו'. וזהו גם ענין סמיכת גאולה לתפלה, שזהו הכח הנמשך מלמעלה שעי"ז תוכל להיות העלי' דתפלה42. ומ"מ נאמר הלשון סמיכת גאולה לתפלה, שמורה על מעלת התפלה דוקא, כי, ענין הגאולה הוא רק נתינת כח לעלי' דתפלה, אבל תכלית הכוונה היא העלי' דתפלה עצמה, שאז היא למעלה במדריגה כו'. וענין זה יתגלה לעתיד לבוא, שאז יהי' יהודה למעלה מיוסף (כמו שאז יהי' מעשה גדול), כמ"ש43 ודוד עבדי נשיא להם לעולם, לעולם דייקא, היינו, שיהי' באופן תמידי ללא שינויים, שזהו גם הענין דיהודה, ע"ש ותעמוד מלדת44.
הוסיפו תגובה