בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ד' טבת, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. יום הש"ק זה הוא השבת שלאחרי סיום וחותם ימי חנוכה, "זאת חנוכה", שכולל את כל ימי חנוכה.
ובהקדמה1 – שגם יום ראשון דחנוכה כולל את כל ימי חנוכה, כמבואר בשערי אורה2, ומרומז גם בנגלה דתורה, כדאיתא בגמרא3 "מאי חנוכה, בכ"ה בכסלו יומי חנוכה תמניא אינון", היינו, שבכ"ה בכסלו נכללים כבר כל שמונת ימי חנוכה. אבל ההתכללות של ימי חנוכה ביום הראשון אינה באופן גלוי לעיני בשר, אלא ברמז, ויש צורך בביאור והסבר כו'; ואילו ההתכללות של ימי חנוכה ביום האחרון היא באופן גלוי לעיני בשר – בהתאם לכללות מעלת מצות הדלקת נר חנוכה לגבי שאר המצוות, שבה נראה ענין האור בעולם באופן גלוי לעיני בשר – שהרי מדליקים בו (לא רק נר שמיני, אלא) שמונה נרות "כנגד ימים היוצאין"3.
ולהעיר, שכן הוא בכל עניני קדושה, ומהם נמשך גם בעניני העולם – שראש והתחלת כל ענין כולל את הענין כולו, וכן סוף וסיום הענין כולל את כל הענין, ש"הכל הולך אחר החתום"4 (או "החיתום"5 ), אבל יש חילוק ביניהם – שבראש ותחלת הענין לא ניכר בגלוי כל הענין, ורק בסוף הענין – לאחרי שכבר ישנם בפועל כל הפרטים שבו – אזי ניכר בגלוי כל הענין.
ולדוגמא: בלימוד מסכת – יודעים אמנם שבתחלת וראש המסכת כלולה כבר כל המסכת (וכמו בראשי-תיבות, שראש התיבה כוללת את כל התיבה), אבל לא רואים זאת בגלוי, אלא יש צורך בביאור והסבר כו'; ורק לאחרי שלומדים את כל המסכת כולה עד שבאים לסיום המסכת, הנה אם רק אין ענין השכחה – שזהו דבר בלתי רצוי שאינו בגבול הקדושה6 – אזי ישנם אצל הלומד כל עניני המסכת בגלוי (וכמו בלימוד אותיות הא"ב, שכאשר באים לאות תי"ו, ישנם כבר גם כל האותיות מאל"ף עד תי"ו).
ומזה מובן גם מעלת יום השבת שלאחרי חנוכה לגבי יום השבת שלפני חנוכה, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"7, גם יום ראשון דחנוכה שכולל את כל ימי חנוכה – כיון שיום השבת שלאחרי חנוכה כולל את יום השמיני דחנוכה שבו כלולים כל ימי חנוכה באופן גלוי (באופן נעלה יותר מההתכללות ביום ראשון שאינה בגלוי).
ועוד זאת, שיום השבת שלאחרי חנוכה פועל בימי חנוכה הענין ד"ויכולו" – כב' הפירושים8 בענין "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"9 : (א) מלשון כליון, שהו"ע העלי' מלמטה למעלה, שכל עניני הבריאה הם בתנועה של כליון ("אויסגאַנג"), תשוקה וצמאון לאלקות, (ב) מלשון תענוג, שהו"ע המשכת התענוג (ענינו של שבת, כמ"ש10 "וקראת לשבת עונג") מלמעלה למטה בכל עניני הבריאה.
ולכן, בעמדנו ביום השבת שלאחרי חנוכה, הרי זה הזמן המתאים, שעת הכושר, להתבונן ולחיות מחדש ("איבערלעבן") את הענין דחנוכה, על מנת להמשיכו על כל השנה, ולעשות זאת מתוך תענוג, ועד שכל התענוג הוא בענין זה, והיינו, שאין אצלו תענוג אחר מלבד התענוג בענין של חנוכה.
ענינו של חנוכה – שבו מדליקים שמונה נרות, שזהו"ע נעלה יותר משבעת הנרות שהדליקו בביהמ"ק, כולל גם בחנוכה, שבמנורה שבהיכל ביהמ"ק הדליקו שבעה נרות (שהרי אסור לשנות ח"ו ולהדליק שם שמונה נרות), ורק בביתו (וחצרו – "חצרות קדשך") של כל אחד מישראל, הדליקו שמונה נרות.
והדלקת נר חנוכה היא "על פתח ביתו מבחוץ"3, והיינו, שצריך לחבר את ה"חוץ" עם ה"בית", עי"ז שהאור של נרות חנוכה שבבית מאיר גם בחוץ, וכך מאירים את העולם כולו, "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"12.
והשיעור בזה הוא – "עד שתכלה רגל מן השוק", "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"3:
בעולם גופא יש כמה דרגות: יש עניני קדושה, עניני הרשות, ויש ענין של טומאה, ובזה גופא – ראשון לטומאה ושני לטומאה וכו', והדרגא הכי תחתונה שבעולם היא – "תרמודאי", אותיות מורדת13, שזהו באופן ש"יודע את רבונו ומכוין למרוד בו"14, והיינו, שמנצל את ידיעת רבונו גופא כדי למרוד בו.
ובענין זה היא הפעולה דנר חנוכה – "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", היינו, שהפעולה היא גם בעניני העולם שהם באופן של מרידה בהקב"ה, להתגבר עליהם ולנצח אותם כו', ולא רק נצחון באופן ש"יהי למס עובד"15, שאין זה נצחון גמור, כיון שעדיין נשארת מציאותו של המנגד אלא שהוא משועבד תחת ממשלת הקדושה, כי אם באופן ד"כליא ריגלא דתרמודאי", היינו, שמתבטל לגמרי כל המציאות של מרידה, כולל גם דרגא הכי תחתונה שבמרידה, "ריגלא דתרמודאי".
וענין זה (ביטול המציאות של מרידה) נפעל לא רק בד' אמותיו של יהודי, ב"רשות היחיד", שבה מאיר יחידו של עולם16, אלא באופן ש"תכלה רגל (דתרמודאי) מן השוק", היינו, שגם ב"שוק", "רשות הרבים" – ששם לא ניכר הענין ד"יחידו של עולם", אלא ענין של "רבים"16, לא רק דרך החיים והטוב, אלא גם ההיפך [ולא רק באופן שניכר שהקב"ה נותן את שני הדרכים, "ראה נתתי לפניך וגו'"17 (שזהו עדיין באופן של "רשות היחיד"), אלא ניכרת מציאות הדרך דהיפך החיים והטוב בתור ענין בפני עצמו] – מתבטלת המציאות ד"תרמודאי", כפשטות הפירוש בגמרא ששיעור הזמן דהדלקת נר חנוכה הוא "עד שתכלה רגל (דתרמודאי) מן השוק", שגם "תרמודאי", "שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן"18, כבר לא נמצאים ב"שוק" (ולא שהם נמצאים שם, אלא שאין להם שליטה כו').
וכללות הענין בזה – שנוסף על ענין הנרות של ביהמ"ק, שעז"נ19 "כי אתה נרי הוי'", ישנו גם הענין דנרות חנוכה, שעז"נ19 "והוי' (בתוס' ו') יגי' חשכי", להאיר גם את החושך של רה"ר.
ג. וההוראה מזה בנוגע לפועל, ובאותיות פשוטות, ובלשון הידוע: שיש לפרש את הדברים "אויף זשאַרגאָן"20 – לא רק במובן של שפה, אלא גם במובן התוכני:
יכול לבוא היצה"ר ולומר ליהודי, שהוא מסכים שעליו למסור לעניני קדושה ורוחניות את השכל שבראש, ואפילו את הרגש שבלב, ואפילו בנוגע לרגל ש"לבר מגופא"21 יכול להסכים שצריך למסרו לקדושה; אבל למה להתעקש שגם העקב שברגל צ"ל חדור בקדושה?!
העקב – טוען היצה"ר – הוא היפך הקדושה, כי, קדושה הו"ע החיים, ואילו העקב נקרא "מלאך המות" שבאדם (כדאיתא באבות דר"נ22 ), כיון שלא ניכר בו ענין החיות, והראי', שכאשר דוקרים אותו במחט אינו מרגיש כאב.
– הן אמת שאם יחתכוהו לגמרי ח"ו, או אפילו אם ידקרוהו בחוזק כו', בודאי ירגיש כאב, כיון שגם הוא חלק מגוף האדם שגדל עמו כו', ומצד שלימות הגוף נוגע שיהי' לו גם עקב, אבל אעפ"כ, לא ניכר בו בגלוי ענין החיות.
וא"כ, טוען היצה"ר, מהו ההכרח שגם העקב יהי' מונח בקדושה?! – העקב, להיותו חומרי, יכול להיות מונח בחומריות, כיון שזהו ענינו, ומהו הצורך למשוך גם אותו לקדושה?!
ועל זה באה ההוראה מהדלקת נר חנוכה, ששיעורה "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" – שגם בדרגא הכי תחתונה, "ריגלא דתרמודאי", צריך לבטל המציאות של מרידה, ולפעול שגם היא תהי' בגבול הקדושה.
וכידוע23 בפירוש הכתוב24 "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שגם ה"עקב" ("די פּיאַטע") של אברהם אבינו הרגיש אלקות [ועד"ז ידוע גם הפירוש25 במאמר26 "עקביא בן מהללאל אומר"], ומ"אחד הי' אברהם"27 נמשך כח זה באופן של ירושה לכל אחד מישראל, שיוכל לפעול ע"י עבודתו שגם ה"עקב" ירגיש אלקות – "אַ חסידישע פּיאַטע"28.
וזהו גם דיוק הלשון בנוגע לביאת המשיח: "עקבתא דמשיחא":
לכאורה אינו מובן: מהי השייכות של "עקב" למשיח – הרי משיח הוא בחי' היחידה [כמבואר בקבלה וחסידות29 בנוגע לחמשה השמות שנקראו לנשמה: נפש רוח נשמה חי' יחידה30 [שעז"נ בזהר31 "בר נש כד אתיליד יהבין לי' נפשא .. זכה יתיר יהבין לי' רוחא .. זכה יתיר יהבין לי' נשמתא וכו'"], שמשה רבינו זכה לבחי' נשמה, אדה"ר לבחי' חי', ומשיח לבחי' יחידה], ובחי' היחידה – ש"בבואה דבבואה לית להו"32 – היא כולה חיות, וא"כ, מהי השייכות של "עקב", מלאך המות שבאדם, למשיח שכולו חיות?!
אך הענין הוא – שזהו החידוש של משיח שצריך לפעול בכל מקום, ועד שאפילו ב"עקב" יורגש שזהו הזמן של ביאת המשיח: "עקבתא דמשיחא".
ד. אך עדיין טוען היצה"ר:
הן אמת שצריך לפעול הענין ד"כליא ריגלא דתרמודאי", אבל אעפ"כ, כיון שהעבודה צריכה להיות בסדר מסודר, הנה בשעה שנמצאים בהתחלת העבודה, צריך לפעול תחילה שהראש והלב יהיו בקדושה, ורק לאח"ז יכולים לגשת לפעול גם בנוגע ל"עקב".
ועל זה באה ההוראה מהנצחון של בנ"י בחנוכה, שהי' באופן ד"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"33, כדלקמן.
ה. ובהקדמה:
הפירוש במ"ש שבנ"י היו אז "חלשים" ו"מעטים" הוא – לא רק בגשמיות (שאין זה חסרון), אלא גם ובעיקר ברוחניות (ומזה נשתלשל כן גם בגשמיות)34, כי, אילו היו בנ"י חלשים רק בגשמיות, אבל ברוחניות היו גבורים, לא היתה התורה קוראת להם בשם "חלשים", שהרי התורה מדברת אודות האמת שבכל דבר, והאמת היא הרוחניות שבו.
ולדוגמא בגוף האדם35 : אע"פ שכמות הבשר וגידים ועצמות שבראש היא פחותה מאשר ברגל ושאר חלקי הגוף, מ"מ, לא יעלה על הדעת (גם בשכל הטבעי) לומר שהראש הוא "חלש" ו"מעט" לגבי הרגל, אלא אדרבה: העיקר הוא הראש, כיון שענין הרוחניות הוא בתוקף יותר בראש דוקא.
וכמדובר לעיל36 בנוגע לענין המלחמה, שלאחרונה הולכת ומתגברת ההכרה שהנצחון במלחמה אינו תלוי בכמות כלי הנשק (כמות הברזל ומשקלו כו') או כמות החיילים, אלא באיכות שלהם – מדת החכמה שמושקעת בייצור כלי הנשק, וחכמת החיילים בהנהגת המלחמה, מתוך חיות ולהט להשגת הנצחון (לא סתם הליכה באופן של עקשנות).
ועד"ז בנוגע לשאר עניני העולם, שלאחרונה הולכת ומתחזקת השיטה שהעיקר היא האיכות והרוחניות שבכל דבר, שגוברת על הכמות והגשמיות שבו.
וכל זה – בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, שלכן צ"ל ניכר בעולם יותר הענין ד"אמת הוי'"37.
וענין זה קשור עם המבואר בזהר38 על הפסוק39 "בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה וגו'", שאז תהי' בעולם ריבוי השפעת חכמה כו', ועד שאפילו אצל "רביי"40 (ילדים קטנים) תהי' ידיעה בפנימיות התורה, כפי שהתחיל בערך בזמן התגלות תורת החסידות41.
[ואין זה בסתירה לכך שרואים שמיום ליום הולך ומתגבר חושך הגלות – שהרי אדרבה, היא הנותנת: בגלל התגברות החושך, צ"ל הוספה בקדושה, כי, כדי שתוכל להיות בחירה חפשית, אי אפשר שתהי' רק התגברות צד הלעו"ז, אלא בהכרח שיתוסף גם בקדושה, ולכן, ככל שמתגבר החושך, ניתוסף יותר בגילוי אלקות, שעי"ז יהי' בכח להתמודד עם התגברות חושך הגלות].
וענין זה ש"אמת הוי'" הולך ומתגלה בעולם הוא באופן שניכר גם אצל גוים, שזוהי ההכנה לביאת המשיח, שאז יקויים היעוד42 "אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד".
[אבל גם אז הגוים ישארו גוים, ולא כמו המצב שנוצר בגלל הגזירה האיומה של "מיהו יהודי", שמתנכלים לקיום של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, ועוד מנסים לטעון שזהו "הישג דתי", אע"פ שזהו ענין שהוא היפך השכל אפילו של גוי!... ובודאי שהיו לא תהי' – לא הגזירה עצמה, ולא ה"שכר" של אלו שחושבים להרויח מזה, שהרי גם "שכר עבירה" בהאי עלמא ליכא...].
ו. ובנוגע לעניננו:
בנ"י היו אז "חלשים" ו"מעטים" ברוחניות. ואעפ"כ, כשהחליטו לילך במס"נ, ולא לעשות "חשבונות" שהם "חלשים" ו"מעטים" נגד "גבורים" ו"רבים" – אזי ניצחו את היוונים.
וההוראה מזה – שאסור ליהודי לעשות חשבונות ולחשוב שהוא "חלש" ברוחניות, כיון שאוחז בהתחלת העבודה, וא"כ, איך יוכל לנצח את הצד שכנגד, אלא עליו ללמוד מהנהגת בנ"י בימי חנוכה, שמבלי הבט על היותם "חלשים" ו"מעטים", דילגו ("אַ שפּרוּנג געטאָן") ממעמד ומצב ד"טמאו את כל השמנים" למעמד ומצב ד"פינו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך", ועד "להודות ולהלל לשמך הגדול"33 (כמבואר בתוס' בברכות43 בפירוש "שמי' הגדול").
ומזה מובן, שגם כשנמצאים בהתחלת העבודה, יכולים לדלג ולנצח את הצד שכנגד ולפעול הענין ד"כליא ריגלא דתרמודאי", ובאופן שפועלים גם בה"עקב".
וזוהי ההכנה לביאת משיח, שאז יהי' "מטו רגלין ברגלין"44, שהרגל של משיח פועלת בכל העולם, ועד שנעשה "משלחי רגל השור והחמור"45, ועד שגם גוים מכריזים "והיתה לה' המלוכה"46, כיון שיקויים היעוד47 "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד".
* * *
ז. כיון שמכל דבר צריך ליקח הוראה בנוגע לפועל, וכידוע שזהו ה"בכן" שמוכיח את אמיתת הענין השכלי48 – ישנם השואלים: מהי ההוראה מהאמור לעיל אודות חנוכה בנוגע לפועל?
דובר אמנם אודות הנהגה מתוך מס"נ, ובאופן של דילוג מן הקצה אל הקצה, אבל כל זה הוא באופן כללי, ועדיין יש צורך שההוראה תבוא באופן פרטי בנוגע לפועל.
והיינו, שההוראה וה"בכן" צ"ל באופן ברור, לידע מה לעשות בפועל, כך, שבקומו משנתו ביום ראשון, ידע מה עליו לעשות כדי שיהי' ניכר שהוא עומד תחת השפעת ההתבוננות בענינם של ימי חנוכה.
ח. ובכן, ההוראה שבזה יכולים ליקח מחנוכה גופא, והיא:
הדבר49 שנצטוו בחנוכה שבו מיוחד הוא (נבדל) מפורים ושאר יו"ט – הרי זה מצות נר חנוכה (בשבת ויו"ט – הרי זה ענין דשלום בית50 ). ומכיון שנרות אלו הם נרות של מצוה51, הרי מובן, שגם המשך ההתעוררות דימי החנוכה על כל השנה כולה, היא בהענין ד"נר מצוה"52.
וכמו שההדלקה דנרות חנוכה היא באופן דמוסיף והולך, שבכל יום מוסיפים נר על הנרות שהדליקו והאירו בימים הקודמים – כן הוא בהנוגע להמשך ההתעוררות דחנוכה במשך כל השנה, אשר בכל יום צריך להוסיף בנר מצוה.
ט. מובן בפשטות שהמדובר כאן הוא לא. בהנוגע למצוות אלו "שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותם, כגון תפילין וכו'"53 – כי "להשתדל ולרדוף" במצוות אלו הוא חיוב גמור54, ואין צריך לזה ההתעוררות דחנוכה – כי אם בנוגע למצוות אלו שאינן חובה, "אלא53 דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה .. וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה"55, ומ"מ, מצד גודל תשוקתו לקיים מצות ה', הוא משתדל בכל מיני השתדלות, לקיים (ולהאיר את העולם ב)עוד (נר) מצוה ועוד (נר) מצוה אף שאינו מחויב בהם.
וכתורת הבעש"ט56 וז"ל57 : "וזהו שכתוב58 שומר מצוה לא ידע דבר רע, שומר מלשון ואביו59 שמר את הדבר, היינו (כפירש"י עה"פ: ממתין ו)מצפה, כן צריך להיות ממתין ומצפה מבוקר עד ערב60 אולי יזדמן לו איזה מצוה"61.
י. ובהתאם לזה הוא מה שדובר גם בהתוועדויות הקודמות62 ע"ד ההשתדלות שבכל בית יהודי תהי' קופה של צדקה,
כי, ע"י שיהודי יראה תמיד קופת צדקה – הנה מלבד זאת שזה יביא חיזוק בקיום מצות הצדקה עצמה, אשר "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"63, הרי עוד מעלה בצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות"64, ועד שנקראת בשם מצוה סתם, לפי שהיא כללות כל המצוות65 – הנה ע"י "וראיתם אותו" (קופת הצדקה), יבוא ל"וזכרתם66 את כל מצוות ה' ועשיתם אותם"67, ש"ישתדל וירדוף" לקיים עוד מצוה ועוד מצוה,
וכאמור, לא רק במצוות שמחוייב בהם, אלא גם במצוות ה"דומין לרשות"68.
* * *
יא. ידוע מ"ש השל"ה (בהתחלת הדרוש69 שבו מבאר70 שענינו של חנוכה רומז לחינוך העולם) אודות השייכות של ימי חנוכה לשלש הפרשיות וישב מקץ ויגש, ש"באלו פרשיות חלו ימי חנוכה או לפניהן או לאחריהן", כיון ש"המועדים של כל השנה .. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן".
וע"פ מ"ש השל"ה שענינו של חנוכה רומז לחינוך העולם, מובן, שגם ענין זה מרומז בפרשת ויגש, כדלקמן.
יב. ובהקדמה:
מבואר בשל"ה70 ש"העולם נברא בשביל התורה וקיום המצוות (כמארז"ל71 "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית"), והיונים רצו לבטל תורה ומצוות בישראל, וכשגברו החשמונאים אז נתגברו התורה והמצוות, וממילא נתחנך העולם כו'", והיינו, שע"י "נר מצוה ותורה אור"52 מאירים את העולם, דכיון שהעולם נברא בשביל התורה, הרי בודאי שבכח התורה לפעול בעולם.
אמנם, פעולת התורה בעולם נעשית ע"י בנ"י דוקא, כי, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, כדאיתא במדרש72 : "אילולי .. ישראל עתידין לקבל את התורה לא הי' כותב בתורה צו את בנ"י דבר אל בנ"י", ולכן, יש בכחם של בנ"י להאיר את העולם ע"י קיום התורה, והיינו, שכל פעולה של יהודי, אפילו פעולה שנעשית בחדרי חדרים – מצוה שחייבים לעשותה בחדרי חדרים, אם מצד הענין דמחזי כיוהרא73, או מצד היותה כמו עבודת פנים בביהמ"ק – הרי היא פועלת בכל העולם כולו, וכמ"ש הרמב"ם74 שע"י "מצוה אחת .. הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".
וכללות הענין בזה – שבנ"י, שמחשבתן קדמה לכל דבר, שזהו הקצה הכי עליון, פועלים בקצה הכי תחתון, למטה מטה, "עד אפסי ארץ"12, "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", ועד לשלימות בירור כל העולם וכל אומות העולם, כמ"ש "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד".
וכיון שבירור העולם הוא ע"י בנ"י, לכן "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"75, כפירוש רש"י: "בשביל מספר .. שבעים נפש של בנ"י שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון", כפי שנפרדו מבני שם וחם ויפת "למשפחותם ללשונותם בארצותם לגוייהם"76. והיינו, שבריאת העולם "בשביל ישראל" היא לא רק בנוגע לכללות העולם, אלא גם בנוגע לפרטים שבו – שהסיבה לכך שיש בעולם "שבעים לשון" היא בגלל שאצל בנ"י יש "שבעים נפש".
יג. וענין זה מסופר בפרשת ויגש77 – "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים":
איתא בגמרא78 : "ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם) אלא שזכותו גרמה לו כו'", ומובן, שהענין ש"זכותו גרמה לו כו'" הוא רק בנוגע לאופן הירידה שתהי' באופן של כבוד, אבל אין זה משנה את עצם עובדת הירידה למצרים בתור ענין של גלות (וכפי שמבין גם ילד קטן, שהרי ארץ מצרים היא חוץ לארץ, ולא ארץ ישראל), ובזה גופא – "ערות הארץ", כדאיתא במדרש79 "כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ .. הארץ יש לה ערוה, שנאמר80 לראות את ערות הארץ באתם", והיינו, שענין ה"ערוה" בעולם הוא ארץ מצרים (שלכן הוצרך פרעה לומר לאברהם "הנה אשתך קח ולך", "לך ואל תעמוד", "ולא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך .. שהמצרים שטופי זמה הם"81 ).
ולכן הוצרך הקב"ה לומר ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה" (שזהו"ע ד"שכינתא בגלותא"82 ), ולהבטיח לו "ואנכי אעלך גם עלה"83 (שזהו ענין שלא מצינו דוגמתו, אפילו בשעה שיעקב יצא מארץ ישראל והלך חרנה) – כיון שבירידה למצרים התחיל כללות ענין הגלות.
וכידוע שגלות מצרים היא השורש לכל הגליות84, ולכן, אילו זכו, היתה הגאולה ממצרים גאולה שלימה שאין אחרי' גלות85, כיון שבגלות מצרים היו יכולים לפעול גם את הבירור של כל הגליות; וכמו בפשטות הענינים, שכאשר הי' "רעב בכל הארצות"86, "באו מצרימה לשבור אל יוסף"87, ועי"ז "וילקט יוסף את כל הכסף וגו'"88, שמזה מובן, שמצרים היתה כוללת את כל העולם, וכמבואר במדרשי חז"ל89 שפרעה הי' אז "מושל בכיפה".
וכיון שכללות ענין הגלות הוא (לא כדי לייסר ולענות את בנ"י, אלא) בשביל בירור העולם, לכן, בירידת בנ"י למצרים – התחלת ענין הגלות – הוצרכו להיות במספר שבעים נפש, כדי שיוכלו לפעול את הבירור דשבעים אומות העולם.
בנוגע למספר דשבעים נפש – מפרש רש"י91 "שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא ששים ושש", ורק "משבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות" ("שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר92 אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים"93, "והיא השלימה מנין שבעים"94 ).
כלומר: שלימות המספר דשבעים נפש – שהי' יכול להיות ע"י מי שכבר לאחרי בר-מצוה או לפני בר-מצוה, זכר או נקבה וכו' – נפעל ע"י יוכבד, ילדה קטנה שזה עתה נולדה!
וכאן רואים גודל היוקר של כאו"א מישראל – שאפילו ילדה קטנה שזה עתה נולדה, פעלה את השלימות של עם ישראל, ובלשון הכתוב95 : "אנכי שלומי אמוני ישראל".
טו. ובענין זה יש הוראה נפלאה לנשי ובנות ישראל, ששייכת במיוחד לכינוס שמתקיים ביום הש"ק זה פ' ויגש – אינני יודע אם כיוונו לכך או לא, אבל כל דבר הוא בהשגחה פרטית:
ובהקדים – ש"מעשה אבות סימן לבנים"96, וכידוע97 שאין זה סימן בעלמא, אלא גם נתינת כח, כיון ש"סימן" אינו רק הוראה והוכחה על הענין, אלא גם פועל את הענין (כמבואר בכ"מ98 אודות ב' סוגי סימנים, שרק מורים על המציאות או גם פועלים אותה), ולכן, כל הענינים שמצינו בנוגע ליעקב, מהווים נתינת כח לבניו אחריו, וכפי שמצינו במ"ש בנוגע ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עלי'"99, "מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו"100 (ולהעיר מדיוק הלשון "יעקב אבינו .. לבניו" – שזהו ענין שבא בירושה).
ומזה מובן גם בנוגע לענין שלימות המספר דשבעים נפש ע"י לידת יוכבד – שביכלתו של כל אחד ואחת מישראל לפעול שלימות בכל בנ"י, ע"י מילוי העבודה והשליחות שמתחילה תיכף בלידתו (כפי שצויין במראה-מקומות למכתב101 ), שאז נותנים לו את כל הכחות הדרושים לכך.
וענין זה נוגע במיוחד לנשי ובנות ישראל:
ובהקדים – שפשוט, שהאמור לעיל (ס"ח) אודות ההוראה מימי חנוכה שבכל יום צריך להוסיף בנר מצוה, הו"ע ששייך102 הן לאנשים והן לנשים, שהרי הענין ד"נר מצוה" שייך לכל אחד ואחת מישראל103. ונוסף לזה: מכיון שענין הנ"ל הוא הוראה מימי החנוכה – הרי יש בזה שייכות מיוחדת לנשים, שהרי "אף הן היו באותו הנס"104.
אמנם, בנוגע לענין החינוך (ששייך לחנוכה), החל מחינוך הילדים (ומזה מובן גם בנוגע לחינוך העולם) – הרי זה שייך לנשים יותר מאשר לאנשים105, לא מיבעי בנוגע לקטני קטנים, כשהילד צריך לאמו, שאז בודאי תלוי החינוך בהאם, אלא גם לאחרי שהגיע לחינוך, הרי כיון שהאב עסוק בעניני פרנסה (רוחנית או גשמית), אין לו פנאי להתמסר לענין החינוך, ולכן תלוי הדבר באם שהיא עקרת-הבית106 ; וכשיש לאם עבודה רבה, אזי נותנת חלק מהעבודה לבת (אף שעדיין לא הגיעה לגיל נישואין), שתעזור לה לחנך את האח או האחות הקטנים.
וכיון שזהו סדר הנהגת העולם ע"פ תורה (כפי שמצינו בתורה כמה סיפורים בזה), הרי בודאי שניתנו לנשי ובנות ישראל הכחות הדרושים לענין החינוך.
ועל זה היא ההוראה מהאמור לעיל – שחינוך הילדים צריך להיות באופן המתאים לכך שכל ילד או ילדה יפעלו שלימות בכל בנ"י.
ונוסף על האמור בנוגע לחינוך הילדים כפשוטו, הרי זה גם בנוגע לכללות הפעולה על הזולת, ש"מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"107 ; והרי עי"ז ניתוסף גם אצל המשפיע, כפי שמביא רבינו הזקן בהקדמה לתניא "ממאמר רז"ל108 ע"פ109 מאיר עיני שניהם ה'".
טז. ועי"ז פועלים המעמד ומצב שאודותיו הולכים לקרוא בזמן של "רעוא דרעוין"110 : "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"111, י"ז בגימטריא "טוב"112, והיינו, שגם כשנמצאים עדיין בארץ מצרים (בזמן הגלות) נעשה מעמד ומצב ד"ויחי", וגם שזהו מבחר שנותיו,
– כידוע מה ששאל הצ"צ, בילדותו, את זקנו אדמו"ר הזקן: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים ערות הארץ, והמענה של אדמו"ר הזקן בזה (כפי שנדפס ב"היום יום"113 ובכ"מ114 ) –
כך, שגם בסוף זמן הגלות יכולה להיות העבודה מתוך הרחבה ומתוך שמחה וטוב לבב.
ושמחה פורץ גדר115, ואז הולכים מתוך ריקוד ("טאַנצנדיקערהייט") אל הגאולה, ובלשון הכתוב בפ' שמות116 (שלאחרי פ' ויחי): "אל ארץ טובה ורחבה", באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"117.
* * *
יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויגש אליו יהודה וגו'.
* * *
יח. הביאור בפסוק118 "אני יוסף העוד אבי חי" – דכיון ש"אני יוסף" (חי), ו"אין אדם מקבל תנחומין על החי"119, הרי זו תמיהה גדולה שלמרות גודל צער האבילות במשך כ"ב שנה "עוד אבי חי", ולכן "מהרו ועלו אל אבי .. והורדתם את אבי הנה"120 (כיון שיוסף אינו יכול לעזוב את שליחותו של הקב"ה להיות "משביר (בר) לכל עם הארץ"121 ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 387 ואילך.
יט. בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע, מתעכב אאמו"ר בהערה הראשונה122 על מאמר הזהר123 "רבי יצחק ורבי יהודה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר רבי יצחק לרבי יהודה הא תנינן דכד ברא קב"ה עלמא עבד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה וכו'", ומבאר, ש"עלמא תתאה הוא מל' .. ועלמא עלאה הוא בינה .. ושניהם הם בחי' גבורות, ועלמא תתאה מל' הוא כגוונא דעלמא עלאה בינה, הוא, כי מדת הגבורה דז"א נמשך מבינה, כמ"ש124 אני בינה לי גבורה, ומשפיע למל', א"כ, ע"י מדת הגבורה, בחינתו דר' יצחק, נעשה עלמא תתאה דמל' כגוונא דעלמא עלאה בינה .. לכן אמר זה ר' יצחק דוקא".
וע"פ המדובר לעיל (סי"א) אודות השייכות דפ' ויגש לחנוכה, הרי מובן, שגם ג' הענינים דבינה ז"א ומלכות (שנתבארו בזהר דפ' ויגש) שייכים לחנוכה.
וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר כתב הערותיו בקיצור, בסמכו על כך שהענינים הפשוטים יבינו לבד. וכפי שיתבאר לקמן.
כ. בעמדנו בשבת שלאחרי חנוכה – כאן המקום להשלים המדובר בהתוועדות הקודמת125 בביאור דברי הרמב"ם בנוגע לחנוכה, שנשאר באמצע, וכן לבאר המדובר פעם (בשנה שעברה ולפנ"ז126 ) אודות השייכות של חנוכה לביהמ"ק השלישי:
ובהקדם כללות השייכות של חנוכה לימות המשיח – ע"פ המבואר בקבלה וחסידות127 שנרות חנוכה הם במספר שמונה, בדוגמת כינור של משיח (שהוא אחד משמונה נסיכי אדם128 ) שיהי' של שמונה נימין129. וכמו"כ מודגש בנרות חנוכה ענין הנצחיות – ש"הנרות הללו אינן בטלין לעולם"130 (אפילו בזמן הגלות), וכדאיתא במדרש131 שכל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים (לא רק כמ"ש במ"א132 "חוץ מפורים").
ובגלל זה נתבאר שגם חנוכת ביהמ"ק השלישי שתהי' לעתיד לבוא קשורה עם חנוכה.
ועל זה שאלו ממ"ש בילקוט שמעוני שחנוכת ביהמ"ק השלישי תהי' במרחשון, וז"ל133 : "משנעשה הבית בירח בול (מרחשון) נעשה נעול כו', והיו הכל ממלמלים על שלמה וכו', והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים וכו' בחודש מועדות וכו'. וכן אתה מוצא במלאכת המשכן .. בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן .. והיו ישראל ממלמלין וכו', והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק וכו'. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה, חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון (שנגמרה בו מלאכת ביהמ"ק הראשון) עתיד הקב"ה לשלם לו" (בחנוכת ביהמ"ק השלישי).
ומובן שהביאור האמור שע"פ קבלה וחסידות שייכת חנוכת ביהמ"ק השלישי לחנוכה – צריך להתאים עם המבואר בנגלה. ולכאורה, היכן מצינו בנגלה השייכות של חנוכה לחנוכת ביהמ"ק השלישי?
כא. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לחנוכה, שענינו העיקרי הוא נצחון המלחמה, ובהמשך לזה – חנוכת המזבח וביהמ"ק, כהנוסח באמירת "ועל הניסים": "כשעמדה מלכות יון הרשעה .. עמדת להם בעת צרתם .. מסרת גבורים ביד חלשים וכו' .. ואחר כך .. פנו את היכלך וטהרו את מקדשך".
המשך הביאור בדברי הרמב"ם134 שימי חנוכה הם "ימי שמחה (שלכן ה"סעודות135 שעושים בימי חנוכה .. הם סעודות מצוה"136 ) והלל", "שמחה" על הנצחון במלחמה, ו"הלל" על הנס דפך השמן (שחילקן לב' הלכות, ומקדים ענין הנצחון במלחמה137 ) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה138 בלקו"ש ח"י ע' 142 ואילך.
כב. ועפ"ז נשאלת השאלה: מדוע לא קבעו יו"ט על חנוכת המשכן וביהמ"ק (בית ראשון ובית שני) – כמו שקבעו יו"ט דחנוכה על חנוכת ביהמ"ק בימי החשמונאים?
[בנוגע לחנוכת המשכן – יש רק מנהג שאין אומרים תחנון139, ותו לא. ובנוגע לחנוכת ביהמ"ק הראשון – הנה בפעם הראשונה חגגו "שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום"140 (וביניהם גם יוהכ"פ141 ), אבל לא מצינו שנקבע ליו"ט בשנים שלאח"ז].
ומבואר בזה142 (ע"פ מ"ש בנוגע לכתיבת מגילת תענית לפי "שהיו מחבבין את הצרות", שנגאלין מהן143 ), שהסיבה לכך שלא נקבע יו"ט על חנוכת המשכן, בית ראשון ובית שני, היא, בגלל שלא הי' אז מעמד ומצב שבנ"י יצאו מצרה לרווחה:
חנוכת המשכן היתה משך זמן לאחרי שכבר יצאו ממצרים, וגם לאחרי מ"ת (כולל גם מ"ת דלוחות שניות, לאחרי שהקב"ה אמר ש"סלחתי כדברך"144 ), כך, שלא הי' אז מצב של יציאה מצרה.
וכן חנוכת בית ראשון היתה בימי שלמה, עליו נאמר "וישב שלמה על כסא ה'"145, "שלום ושקט אתן על ישראל בימיו"146 (לאחרי שדוד אביו ניצח בכל המלחמות וכבש את הארצות שרצה לכבוש), כך, שהי' אז מצב של הרווחה.
ועד"ז בנוגע לחנוכת בית שני – אף שהיתה לאחרי הגלות, הרי הי' זה משך זמן לאחרי שעזרא העלה את בנ"י מבבל לארץ ישראל, כך, שבעת חנוכת ביהמ"ק לא הי' נרגש כ"כ היציאה מצרה; ולאידך גיסא, גם מצב הרווחה לא הי' אז בשלימות, כיון שעדיין היו תחת ממשלת כורש, שלכן הוצרכו לבקש ממנו רשיון לבנות את ביהמ"ק וכו'.
ורק בחנוכה הי' מעמד ומצב של יציאה מן המיצר אל המרחב – כפי שמאריך הרמב"ם147 ש"מלכי יון גזרו גזרות על ישראל .. ולחצום לחץ גדול", ולכן, כשניצחו אותם כו', ועד שחינכו את ביהמ"ק, קבעו זאת ליו"ט.
כג. ועפ"ז יש לבאר השייכות של חנוכת ביהמ"ק השלישי לחנוכת חשמונאי:
אע"פ שחנוכת חשמונאי היתה בחודש כסלו, ואילו חנוכת ביהמ"ק השלישי תהי' במרחשון, יש שייכות ביניהם בנוגע ליציאת בנ"י מן המיצר אל המרחב – שהרי בנין ביהמ"ק השלישי יהי' לאחרי שמשיח "ילחום מלחמות ה' כו' והצליח" (כמ"ש הרמב"ם148 ), כמו חנוכת חשמונאי שהיתה לאחרי הנצחון על מלכות יון, ולכן יש ללמוד מחנוכת חשמונאי הענין של קביעת יו"ט גם בנוגע לחנוכת ביהמ"ק השלישי.
ויש להוסיף בזה:
חנוכת חשמונאי היתה בזמן בית שני, והרי בית שני קשור עם ביהמ"ק השלישי – כמובן מב' הפירושים על הפסוק149 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון גו'", אם קאי על בית שני150 או על ביהמ"ק השלישי151. וכיון שב' הפירושים הם בתיבה אחת, הרי מובן, שיש קשר ושייכות ביניהם152.
ובפנימיות הענינים: ידוע153 שבית ראשון ענינו עבודת הצדיקים ובית שני ענינו עבודת בעלי תשובה. ומודגש ביותר בנוגע לחנוכה, שאז היתה העבודה מלמטה למעלה (ולא כמו התחלת בנין בית שני שהיתה בדרך אתעדל"ע, ע"י כורש) – ע"י המס"נ של החשמונאים, שפעלה את ענין התשובה. אלא שאז לא היתה התשובה בשלימות, שלכן לא היתה אז הגאולה בשלימותה. ושלימות התשובה תהי' לעתיד לבוא, בביהמ"ק השלישי, ע"י משיח ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"154.
ויה"ר שנזכה לזה בקרוב ממש – אם באופן ד"בעתה" או באופן ד"זכו אחישנה"155 (כמבואר בשערי אורה156 המעלה שבכל א' מב' אופנים אלו), ובאופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"117.
* * *
כד. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:
ג' הענינים דבינה ז"א ומלכות מצינו גם בנוגע לחנוכה – כמבואר בדרושי חנוכה157 על הפסוק158 "רני ושמחי בת ציון" (שנאמר בהפטרה דחנוכה) שג' הבחינות "אמי" "אחותי" ו"בתי" ("לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' אחותי כו' אמי"159 ) הם כנגד בינה ז"א ומלכות. וכולם נרמזים בנר חנוכה – כידוע160 שבגימטריא ד"נר" מרומזים ג' היחודים דשם הוי' עם השמות אהי' אלקים ואדנ-י השייכים לג' הספירות בינה גבורה ומלכות.
וכאן רואים שהענין דחנוכה נמשך גם בפרשת ויגש, ועד שנמשך באופן תמידי בענין של הנהגה נסית, "בימים ההם בזמן הזה".
כה. ובהתאם לכך, תערך מסתמא במוצאי שבת אסיפה (ויקחו את המזונות והמשקה מהתוועדות זו על מנת לחלק שם), כדי להמשיך את ההתעוררות שהיתה ב"מבצע חנוכה" – שאין לשער כלל מה שפעלו כו' – מתוך תוספת חיות וחשק במשך כל השנה כולה.
[טרם צאתו (וכן לאחרי תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה