ב"ה

התוועדויות תשל"ד

א. פרשת תרומה
לימוד הוראות – ע"פ סדר הקריאה ("אסתכל באורייתא"): פ' תרומה, ר"ח (אדר), שקלים; תרומה – ל' הפרשה וגם ל' הרמה, שכל א' יכול (גם במצב ירוד) וצריך (גם במצב נעלה) להפריש חלק מעניניו (הן הנעלים, כמו כח השכל – זהב, והן הפשוטים – נחושת וכו') לקדושה, שעי"ז מורמים למעלה גם הימנו (מזהב שקשור עם העגל לזהב שבארון) (א-ד)

ב. ב' דר"ח אדר: "משמיעין על השקלים ועל הכלאים"
שייכות ב' הענינים (שלכאו' הם הפכים) – דבבנ"י יש ענינים, כמו ענין המס"נ, שבהם משתווים כולם – שקלים (ממון ציבור), ויש עניני עבודה שצ"ל דוקא ע"י כאו"א בפ"ע – כלאים, וב' הקוין נצרכים כדי לגלות שהעולם הוא "גני". ו"משנכנס אדר" – יש להשמיע (הן לעצמו והן לזולתו) על ב' הענינים מתוך שמחה, שפורצת גם "גדר" דמס"נ ("מאדך") (ה-ח)

ג. פרשת שקלים: גודל ההשפעה של מצוה אחת
בנתינת סכום קטן – מקבל יהודי חלק בקרבנות שנה שלימה (ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא

ד. 1) פרש"י (כה, ה) ד"ה תחשים: מה שולל בפירושו שהוא "מין חי' כו'" (הוגה) (יא)

2) לקוטי לוי"צ (ע' קיב): משל הזונה ובן המלך
מדוע שכרו הוא המוחין, שכבר היו לו קודם הנסיון ולכן עמד בו (יב)ע"ד מיהו יהודי: הפחות שביהודים הוא "ברא יחידאי" – למעלה מהעליון שבמלאכים; פעולת השוחד; הזדמנות לחבור למחנה הימין; דמוקרטי' שמעדיפה 3 ערבים ולא 15 דתיים; הסוציאליזם כבר נשכח; ההתעקשות לומר ההיפך מליובאַוויטש (יג-ח)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
העמידה בנסיון היא ע"י מוחין השייכים למדות, והשכר – מוחין בעצם (יט)

2) מבצע פורים: השתדלות יתירה בשנת הקהל (מוגה)
קיום מצוות פורים (שענינן – אחדות) ע"י כאו"א מהאנשים נשים וטף (כ)

קדימה לחתן באמירת קדיש; ניחום אבלים – תוכנו וקישורו לנחמת הכלל (א-ב)המקור לענין הגלגולים; "פינחס זה אליהו" – ע"י גלגול או שהאריך ימים; פינחס זה אליהו – או להיפך (ג-ה)ביאור השקו"ט באיזה גוף מבין הגלגולים תתלבש הנשמה, וההתאמה עם הכלל שאליהו יכול להתלבש רק בגוף א' באותו זמן (ו-ט)האמונה בתחה"מ – בנוגע לגופו של כאו"א מישראל, מצד מציאות הגוף; קיום "אל עפר תשוב" ע"י מיתה ברוחניות (י-יא)נ' אלפים יובלות – ברוחניות; גדר הזמן בתחה"מ – כמו עכשיו (שלכן שייכת פלוגתא אם מצוות בטילות), ועיקר הפלא בזה – לההכרעה שתחה"מ נעלית גם מג"ע (יב-טו)

מעלת מרדכי שנקרא איש יהודי – ע"ש ענין ההודאה שבתפלה, אף שלכאורה היתה עיקר מעלתו בענין התורה. וכן בשמותיו בן יאיר בן שמעי בן קיש מודגשת מעלת התפלה – שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, שמע את תפלתו, והקיש על שערי רחמים ונפתחו לו, אף שהשמות יאיר שמעי וקיש קשורים עם המוחין חב"ד (יאיר – חכמה, שמעי – בינה, והקיש על שערי רחמים – קו האמצעי, דעת).

ויובן בהקדים החילוק שבין ברכה והודאה, שברכה הו"ע של גילוי אור שבא בהשגה, משא"כ הודאה שהיא בדבר שאינו משיג, אבל יש בה מעלת הביטול. ענין הברכה הוא בשם אלקים, בחי' ממכ"ע, וענין ההודאה הוא בשם הוי', בחי' סוכ"ע. ודוגמתו החילוק שבין תורה, המשכה מלמעלמ"ט, שע"י ההשגה וההתאחדות עם התורה נעשה בתוקף המציאות, לתפלה, העלאה מלמטלמ"ע, שענינה ביטול והעדר המציאות.

אך ע"י הביטול דתפלה נעשה הרמה והגבהה גם במעלת התורה. וזהו בן יאיר, שע"י שהאיר כו' בתפלתו, ניתוסף אצלו באור השכל. וזהו גם הענין דכי תשא את ראש – הרמת והגבהת הראש (תורה) ע"י תפלה.

א. פורים וש"פ תשא: שייכות מצות שקלים לביטול גזירת המן
העילוי בנתינת השקלים – שבנתינה אחת (מ"חיי נפשו") משתתף כאו"א בקרבנות ציבור דשנה שלימה, ועי"ז (כמסובב מזה) דוקא הי' ביטול הגזירה – כיון שעמדו במס"נ (קרבן לה') שנמשכה שנה שלימה (ולזה סיבב הקב"ה שהמן יפיל פור והגזירה תדחה בשנה); וההוראה – שהתעוררות לתומ"צ צריך שתומשך ותפעל גם לאח"ז, עליו ועל זולתו (ציבור) (א-ו)

ב. ש"פ תשא: ההוראה מענין "תשא את ראש"
נוסף שבנשמה צ"ל עלי' (משא"כ תיקון), צ"ל גם הגבהת ה"ראש" ושכל, שיבין שיש למעלה מהשכל, וככל שידע יותר – יהיו שאלות בענינים נעלים יותר (וכמענה אדה"ז להרמ"מ מהורודוק בזמן ההקפות), וזהו"ע הגורל (פורים) – למעלה מטו"ד (ז-ט)

ג. פורים דמוקפין: בירור בגדר "ימי יהושע", ומה דין יריחו
לירושלמי (שהובא ברמב"ם) שהטעם שתלו זאת בימיו הוא לכבוד א"י, ה"ז כולל גם עיר שהוקפה בסוף ימיו, ולבבלי שנלמד מכתוב שנאמר בימי משה (ויהושע (רש"י)) צ"ב מהו דין עיר שחרבה בזמן יהושע; ענין עיר מוקפת חומה בעבודה (י-יב)

מאמר ד"ה כי תשא

ד. 1) פרש"י לאסתר (ט, כח) ד"ה משפחה ומשפחה
צ"ב: מדוע מחלק "מתאספין יחד, ואוכלין ושותין יחד", ומהו הקישור להמשך דבריו "וכך קבלו כו' לא יעברו" (ובפש"מ אאפ"ל שקבלוה בשמחה ולכן לא יעברו כו') (יד-טו)

2) פרש"י פרשתנו (לב, כ) ד"ה וישק: "ג' מיתות נידונו שם"
(פתיחה) כפירה בע"ז – שלכן נק' "יהודים" – שייכת כשישנה מציאותה, כבפרשתנו; תכלית עונשי התורה – לבטל החטא ולגלות שכל יהודי, גם רשע, הוא בעצם טוב (טז-יז)צ"ב: מדוע לא פי' כהדעה שהמים בדקו למי ששמח בלבבו; מקדים עדים להתראה; הרי חור התרה בבנ"י; בפי' על הש"ס נקט שמיתת סייף היתה כדין בני נח (יח)

ה. 1) הביאור בפרש"י פרשתנו
בפש"מ אין לענוש מי ששמח בלבבו; כוונתו להתראה שבשעת מעשה ולא יום קודם; בפש"מ לא ידוע דין ב"נ, ואילו בש"ס קשה לדמות לעיר הנדחת (ונידונו כב"נ – בדינים שלא נתחדשו במ"ת, ומתורצת קושיית מהרש"א) (יט-כ)

2) הביאור בפרש"י לאסתר
קאי אלפניו – "נזכרים" כשנאספין למקרא מגילה, "ונעשים" באכו"ש יחד. ועשו זאת "כך" (כמשפחה) – כדי שיקבע בכל דור ודור מה שההורים קבלו על עצמם; ומזה רואים גודל החשיבות דמשפחה – נוסף לקיום בנ"י, גם בנוגע לנצחיות עניני התורה (כא-ב)

3) ע"ד "מיהו יהודי"
הלימוד מ"איש יהודי גו'"; הכניסה לממשלה לאחר שהכריזו שאסור; מסכת השקרים; הגויים שנרשמו מונעים מהם לעשות תשובה; "השמים"? – "כסאי"!; גם גנב "רחמנא קרייא"; האמתלא של המצב הבטחוני; עיכוב הגאולה (כג-ל)

ו. 1) לקוטי לוי"צ (אג"ק ע' רסז): "במגילת אסתר משתווים הגדול והקטן"
השייכות למדובר אודות אחדות והשתוות בנ"י במצוות פורים (לא)

2) ע"ד "מיהו יהודי" (המשך)
דעתי לא השתנתה, ובזכות אבות ותפלת רבים כו' – לא תשתנה; ויקויים "נפל פחד מרדכי עליהם", ותמורת "מפוזר ומפורד" יהי' "ויקהל משה", "גואל כו' אחרון" (לב)

מעלת ר"ח ניסן, שנקבע משבחר ביעקב ובניו, לגבי שאר ראשי חדשים שנקבעו משבחר בעולמו – ר"ח של גאולה, למעלה מהעולם וכללות סדר השתלשלות, בדוגמת המעלה שלאחרי מ"ת לגבי קודם מ"ת, שאז נתבטלה הגזירה ונעשה חיבור עליונים ותחתונים.

בכל ר"ח – ראשי חדשיכם, תרין ראשין, יעקב ויוסף, יחוד חיצוני ויחוד פנימי (המשכה עצמית שלמעלה מהשתלשלות). ועד"ז בעבודת ההכנה בערב ר"ח – בלבושים חיצונים דמחדו"מ, ובכחות פנימיים דחב"ד ועד לרצון ותענוג.

ובר"ח ניסן הרי זה באופן נעלה יותר, ובכללות ה"ז החילוק שבין שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא, לאחר הצמצום ולפני הצמצום; ובעבודה דער"ח – עבודה שע"פ טו"ד ושלמעלה מטו"ד. ובר"ח ניסן גופא ישנו העילוי דיוסף לגבי יעקב – שהרי גם בשם הוי' דלעילא יש שם הוי' שלמעלה מאותיות. ובעבודה הו"ע מס"נ מצד עצמה (לא רק בשביל קיום התומ"צ), והביטול בבחי' העדר המציאות לגמרי.

א. ההוראה מסמיכות פ' החודש לר"ח ניסן, וער"ח שחל בשבת
מהקריאה אודותיו באים תיכף לר"ח ניסן. ובהקדם הסיפור אודות החסיד שאכל צרכי הסדר ששלח לו הצ"צ תיכף כשקיבלם – כיון שהי' בביטול במציאות לרבו. וההוראה: ניצול מה שרואים לעבודת ה' – צ"ל תיכף ומיד (א-ד)עיקר ה"רעש" דער"ח [שנקרא – ורק פ"א בחסידות – "כיפור קטן"] הוא כשחל בשבת (שמפטירין "ונפקדת גו'") – כיון ששבת "אהנאי" גם לענין הביטול דער"ח שיהי' מתוך תענוג (שבת), כ"עבד נאמן" (כביאור בעל ההילולא דב' ניסן), כי עבד מלך מלך (ה-ז)

ב. 1) המשך: ער"ח שחל בשבת – חיבור קבלת-עול ותענוג
חיבורם שייך כבר בהתחלת העבודה – כיון שיודע שהתכלית היא לבוא לתענוג (ומהקב"ע גופא). וההוראה – שקב"ע לא פועלת כיווץ כו' (וכפי שראו במשך עשרות דורות) (ח-ט)

2) ר"ח ניסן: "קבע בו ראש חודש של גאולה"
הגאולה היא ממיצר וגבול העולם אפילו כפי ש"בחר הקב"ה בעולמו", וההוראה – שהחידוש של יהודי הוא "בכל מאדך", עבודה למעלה ממדוה"ג (שבכץחה מחבר קב"ע ותענוג), וזאת – כבר בהתחלת עבודתו ["בכל מאדך" בפ' ראשונה (שפועל גם על ה"בכל לבבך גו'")], ואת זה גופא להמשיך בעולם ("גני", תענוג), ועם וע"י הגוף (כהוראת אדנ"ע בגודל מעלתו) (י-יג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש

ג-ד.  1)  הטעם שלא פרש"י למה נכפל מעשה המשכן בתורה (הוגה) (טו-טז)
ערב ר"ח ניסן – מחבר העילוי דעשיית המשכן מצד המטה, וע"פ הציווי (יז)

2) לקוטי לוי"צ (ע' קסא): "אתעבד אתתקן ואתקשר" משכנא (יח)

ה. ע"ד "מיהו יהודי"
כבר מר"ח ניסן צ"ל הנהגה של חירות; כשרודפים להיות עבד לממשלה ובלבד שיקבל "כסא" (היושב על ראשו...) ויאמרו לו "יחי העבד" – מסתבכים בשקר אחר שקר, עד לשקר האחרון שנרשמו גויים שלא בידיעתו; התעלמות רה"מ מפניית 1500 רבנים, כשיש לה פנאי לבקר בווטיקן; אשמת השתקנים; החושך עב – כדי שגם עיוור יבחין (יט-כד)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
ג' הלשונות – כנגד ראיית, ציווי ועשיית המשכן (מוחין, מדות, מל') (כה)ע"ד מבצע פסח: לפרסם גם דיני ער"פ שחל בשבת (כו)

יצי"מ בפעם הראשונה היא ההתחלה ונתינת כח לענין דיצי"מ בט"ו ניסן בכל שנה, לענין דיצי"מ שבכל יום, בשעת ק"ש, ועד לענין דיצי"מ כפי שיהי' לעתיד לבוא, שגם אז יהי' הזכרון והפעולה דיצי"מ.

כללות הענין דמצרים, מיצרים וגבולים, מתחיל ממצרים דקדושה, החל מצמצום הראשון, שלאחרי השתלשלות מסכים ופרסאות כו', נעשה מזה מצרים כפשוטו. וענין זה מתבטל ע"י עבודת האדם למעלה ממדידה והגבלה, "בכל מאדך", שנעשה אצלו כליון ותשוקה ותענוג לאלקות, כמ"ש "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שאינו רוצה אפילו "דאַיין ג"ע" (כפי שנרגש שהוא שלך), אלא רק עצמותו ית' לבדו.

ומצד גודל המעלה שבביטול המיצרים וגבולים של העולם, ע"י העבודה דאתכפיא, שיש בה תענוג מיוחד שאינו גם בעבודה דאתהפכא – יזכירו את הענין דיצי"מ גם לעתיד לבוא.

א. פתיחה – בברכה, והתעוררות למבצע מצה
כהנהגתו של הקב"ה, גם יהודי צריך לפתוח (א) בברכה – "ואברכה (לכאו"א מ)מברכיך" (תודה על האיחולים), (ב) באופן ד"פתח דבריך יאיר" – תודה חמה על ההזדמנות להאיר ענין שבספק (מתאים לקביעות שנה זו, שמקדימים דרשת שבת הגדול) – שגם אם פעלו כדרוש, אין ספק שיש להוסיף במבצע מצה שמורה, אלא ש"אין מזרזין ("צו", ל' זירוז) אלא למזורזין" [שכבר יודעים עצם הדבר] – לעורר בהם גם הכחות הנעלמים לפעול בזה (א-ו)

ב. המשך: מבצע צדקה
כדי שתפלה (בכלל, ובפרט תפלה) להצלחה ב"מבצעים" תתקבל – צ"ל הקדמת נתינה לצדקה, ובפרט כשמדובר במבצע מצה, שהרי עוסקים בו מצד "שלושים יום לפני החג", ימים שחדורים כולם בענין הצדקה, וזהו דיוק אדה"ז בשולחנו שהתחלת הל' יום "היינו מפורים" – להדגיש ענין הצדקה בהתחלתם וסיומם ("מתנות לאביונים" בפורים, קמחא דפסחא ועד להכרזת "כל דכפין" בפסח). וכיון שזהו זמן מסוגל למבצע צדקה, יש לעורר גם אחרים ליתן (ז-ט)

ג. המשך: ניצול כח ההשפעה שניתן לכאו"א במילואו
כיון שלכאו"א ניתנו הכחות לנהוג בעניני הנדיבות של אברהם אבינו, הרי גם מצד אנושיות עליו לנצלם במילואם, אחרת מועל באימון שניתן בו (אלא שלצורך הבחירה יכולים לנצל בדרך שהיא "נופת" זמני, לעומת ה"הפסד מצוה", שבאמת הוא השקעה לצורך הריווח שאח"כ), וכהלימוד מיצי"מ – שהי' "וינצלו" במילואו (שלכן חמץ אסור במשהו). ובנוגע למבצע מצה – להשפיע על המקבלים שגם הם יעסקו בזה; יועצים של נבחרי ציבור (כהסדר במדינה זו כו') – להשפיע גם על כל בני המדינה לקיים שבע מצוות בני נח; מחנכים – לנצל מלוא הכחות שכל תלמיד "יגיע . . למעשי אברהם כו'" (והשאלה היא רק "מתי כו'") (י-טז)

ד. 1) סיום על מסכת מגילה
קודם החג שואלין ודורשין בנוגע להכנות לחג, ובחג – בהלכות החג עצמו ("שואל כענין"). והקשר להתחלת המסכת – שיש החג (פורים) עצמו, ויום הכניסה כהכנה לחג. ויש לחקור האם ההכנה מקבלת גם גדר בפ"ע (יז-ט)

2) בגדר תענית בכורות נדחה, והנפק"מ לקטן שהגדיל בערב פסח (או בפורים) שחל בשבת (הוגה) (כ)

3)  "מיהו יהודי"
אף שהנסיון הוקל כי כמה כבר פרשו מה"כסא", שנים עדיין דבקים בו ומדיחים גם אחרים. ותשועת ה' כהרף עין לבער "חמץ" ומרידה בה' (ובפרט בדבר של מה בכך כו'), וכפי שכבר הי' לעולמים – עכ"פ "ביד חזקה" יגורשו מהכסא, ויצאו גם מהסיבה לצרה זו ואחרות – הטעות דאתחלתא דגאולה, ויבדילו בין אור לחושך הגלות ועי"ז בין ישראל לעמים (כא-ד)

מאמר ד"ה בכל דור ודור

ה. נשי ישראל: הדגשת מעלתן בפורים ופסח
המגילה היא דוקא ע"י ועל שם אסתר – שבכח אשה בישראל להציל כל בנ"י, ועד"ז בפסח – שבזכות הנשים נגאלו, ובנקודה הפנימית – שבנשים תלוי ש"זכרם לא יסוף מזרעם" ע"י "משפחה ומשפחה", ולגדל ילדים באופן שהם הכירוהו תחילה. ועד"ז גם בדורנו (כו-ח)

ו. ע"א המוסדות: דו"ח על מצבם, והקמת מוסדות חדשים (כט)

ההכנה דקריעת ים סוף (השלימות דיצי"מ) למ"ת – התגלות ההעלם – היתה בב' דברים: (א) הכנת העולם שיהי' מוכשר וראוי למ"ת, ע"י זיכוך החומריות כו', (ב) והכנת האדם – נש"י, שבהם תלוי העולם, להראות להם איך שיכול להיות גילוי ההעלם.

הענין דקרי"ס הוא גילוי בחי' שלמעלה מהשתלשלות, שעי"ז הפך ים ליבשה – שגם ביבשה, שמורה על היבשות מגילוי אלקות (מצד העלם הבורא מהנברא, שנפרד ממקור חיותו), נמשך בגלוי בחי' ים, שהנבראים שבו בטלים לגמרי למקור חיותם. וזה הי' הכנה למ"ת, שהתורה שהיא נעלמה מעין כל חי, נמשכה ובאה בגילוי למטה דוקא. וענינו בכל יום בעבודת התפלה – שבחי' בכל מאדך, בחי' בלי גבול (הכחות דרצון ותענוג שהם בבחי' תשוקה וכליון, כלה שארי ולבבי), נמשכת ומתגלה בבחי' בכל לבבך ובכל נפשך, שהעבודה בעשר כחות הנפש ובשני חללי הלב היא באופן דבלי גבול, כמו מצד בחי' בכל מאדך.

ולעת"ל יהי' גילוי זה באופן נעלה יותר – שאז יהי' עיקר הגילוי דבחי' ים הקדמוני, ולמעלה מזה, כמ"ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים גו' אל הים הקדמוני, מצד גודל מעלת נש"י שיהיו באופן דעד יעבור עמך הוי' עד יעבור עם זו קנית, למעלה משם הוי', ולכן יומשך משרש נש"י (ירושלים) אל הים הקדמוני. אך מ"מ יש מעלה בקרי"ס, מצד הנעימות דנצחון שבעבודה דאתכפיא.

א. זמן חירותינו: מעלת ענין החירות בימים אחרונים של פסח
כיון שבשו"ע יש קס"ד שבימים אחרונים א"א "זמן חירותינו" (כיון שביצי"מ בט"ו ניסן כבר היתה גאולה שלימה) – ה"ז בבחי' "שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים כו'", שיש לו תוקף גדול יותר, וכיון שנדחית הדעה שיש לומר בהם "זמן שמחתנו" – סימן שהחירות שניתוספה בהם היא למעלה גם מענין שמחת המועדים שמן התורה (א-ג)

ב. אחש"פ: מעלת הגאולה העתידה לגבי יצי"מ
שש"פ ענינו שלימות יצי"מ (קרי"ס), ואחש"פ – הגאולה העתידה. ואף שביצי"מ יש העילוי שכוללת גם את הגאולה העתידה (שהיתה באה אז אילו זכו), הנה להיותה קודם מ"ת, נשאר העילוי דיצי"מ ב"עליונים", ולמטה "לא זכו", משא"כ עתה – שניתוסף כל רגע אלפי זכיות של תומ"צ (בעוד שהענינים הבלתי-רצויים מתבטלים ע"י התשובה) (ד-ו)

ג. ע"ד ה"תהלוכה": המשכה מהראש ברגל
דוגמת המשכת "עליונים" ל"תחתונים" במ"ת – יש גם באדם, שהתכלית היא שיומשך מהראש לרגל (אף שגם ברגל יש מעלה כו'), וכן להמשיך מבחי' ראש לבחי' רגל שבכללות נשמות ישראל. וזהו שבימים אחרונים (רגל) דיו"ט – שממשיכים בהם החירות מימים ראשונים (ראש) – הולכים לשמח יהודים באופן שהשמחה נמשכת גם ברגלים; אמירת "לחיים" להולכים (ז-י)

ד. ימים ראשונים ואחרונים דפסח: עבודה פרטית וכללית
קרבן פסח – שה לכל בית בפ"ע, וקרי"ס – הקיפה כל בנ"י ביחד, כיון שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, והתכללות מי שכ"א מהם הוא "עולם מלא" אפ"ל רק ע"י התורה. ואעפ"כ – צ"ל גם עבודה פרטית ע"י כאו"א, אלא שמוטל עליו גם תיקון הזולת והעולם כולו, ועי"ז באים לגאולה – דכל בנ"י ביחד ו"לאחד אחד" (יא-ד)

ה. מעלת התורה ביחס למעשה: הוראה לתלמידי ישיבה
מצד מעלת התורה הנה כשעוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו', וגם בנוגע למעשה המצוות – הנה ההכנה לחיוב לעורר אחרים לקיימן (ולא להמתין עד שיתעוררו), היא כשרואים עליו שמציאותו חדורה בתורה (עוד בהיותו בישיבה כו'), שאז דבריו מתקבלים; ובעמדנו בזמן ההכנה למ"ת – יחליטו תלמידי הישיבה להוסיף בלימוד התורה, ויאמרו "לחיים" (טו-יח)

ו. (המשך)
בחג הפסח מודגשת מעלת לימוד התורה בהתחלתו (שהי' צריך להתחיל את התורה בדיני קרבן פסח) ועוד יותר בסיומו (ש"אז ישיר" כל בנ"י, חלק התענוג שבתורה); ההוספה בלימוד התורה – במיוחד בנוגע לתלמידים שבאו מא"י, ללמוד תורה בכל רגע פנוי (יט-כ)

ז. אחרון של פסח תש"ד: "חכמות בחוץ תרונה"
כדי לפעול שגם בחוץ (שלא ניכר שם אחדות ה') יהי' ענין השמחה ("תרונה") – ה"ז ע"י הפצת המעיינות ("חכמות") עצמם גם בחוצה (להתקין "בית תלמוד" גם ב"מצרים" – בכל מקום בעולם שנודע לו שחסר שם מלמד), וזה גופא צ"ל מתוך שמחה (כא-ב)עוד עילוי באחש"פ – שיש גם "מימני שבועי" בספה"ע, שענינה תשוקה למ"ת; על התלמידים להשתדל גם בתשוקה לקבלת התורה, אצל עצמו וגם בזולת (כג)

מאמר ד"ה והחרים

ח. 1)  "חכמות בחוץ תרונה" (המשך)
הדיוק "חכמות" ל' רבים, ושייכות חכמה ל"חוץ" ול"תרונה" – כי גם ב"חוץ" יש תכלית, לצורך הבחירה והיגיעה, ועד (כיון שנברא ע"י "אומן שעשאני") להפכו ל"כלי מכוער" שבו משתמרת החכמה (לאחר בירורה בפנים), ו"חכמות" ל' רבים – לא רק לימוד הנוגע למעשה, אלא גם "מעינותיך" צ"ל בחוצה, ועי"ז "תרונה" גם בתורה עצמה (לא רק כהכנה ללימוד), ששמחה היא מדבר חידוש (ע"ד צהבו פניו שמצא כו'); וקמ"ל שלא להתייאש מהמצב "בחוץ" (כמתואר בסוף מס' סוטה – שמסיימים סמוך לקבלת התורה בשמחה עצומה!), כי תכליתו יתרון האור (כה-ט)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
לצורך הבחירה נדמה שה"חוץ" הוא "נופת", אבל עתה רואים בגלוי השטות שבזה (והצביעו בעדו רק לפרנסתם כו'), עד שכמה מהם יצאו; ואע"פ שנמצאים "בחוץ" (ובמצב שגם בירושלים נעשים ענינים היפך דבר ה', כמתואר בהפטרת ב' דפסח) – יש לשמוח שיכולים לומר שם בגלוי דבר ה' כפי שהוא. ואלו שרק נמנעו בהצבעה – כבר נתפרש בגמ' חומר הנהגת חבריו של שמעון בן שטח ש"כבשו פניהם בקרקע", והתירוץ שקיבלו היתר מפב"פ – בודאי לא תיארו לו המצב לאמיתתו (וכהתיאור שא' רקד עם נקבה בת"ב כו'), וכשיצרפו לזה את המדרש אודות העצה של שמעון בן שטח לומר רק אמת – יתפסו לבד כו' (ל-לד)

ט. ל"כינוס תורה": בגדר ברכת "שהחיינו" בחג (הוגה) (לה)

י. נשי ישראל: הנהגתן באופן ד"שה לבית"
בעקרת הבית תלוי שבבית תשחט הע"ז של המדינה ולהעמיד משפחות וילדים שהם הכירוהו תחילה בקרי"ס ובגאולה העתידה (גאולה כפשוטה, כהתביעה ל"רבותינו" – הצ"צ) (לו)

"קרא משה" – שדוקא משה קרא והמשיך את השכינה למטה, כיון שבאותו האופן שהי' באצי' הי' גם בבי"ע, ולכן על ידו הי' הענין דמ"ת, ביטול הגזירה והמחיצה בין עליונים לתחתונים. וענין זה קשור עם "ביום השמיני" – בחי' בינה שלמעלה משבעת ימי הבנין, שקשורה עם השלימות דלעת"ל – כינור של שמונה נימין, ועד לעשר נימין, עשר עטרות.

במ"ת וכן ביצי"מ וקרי"ס (שהמשכם במ"ת) – שיש בהם ג' ענינים כלליים: (א) כפי שהיו בפעם הראשונה, (ב) כפי שהם בכל שנה, (ג) וכפי שיהיו באופן נעלה יותר לעת"ל – יש מעלה יתירה בפעם הראשונה (שלכן יזכירו גם לעת"ל הענין דיצי"מ וקרי"ס, וגם תורתו של משיח ניתנה כבר במ"ת), כיון שלעת"ל יהי' הענין דאתהפכא, ואילו בפעם הראשונה היו כל הענינים באופן דאתכפיא (ביצי"מ – כי ברח העם, בקרי"ס – שגם לאחרי שראתה שפחה על הים כו', נשארה שפחה, ובמ"ת – שהגילוי הי' רק לפי שעה, ועדיין לא נזדכך העולם), והרי יש מעלה בענין דאתכפיא דוקא שמעורר את מדת הנצחון.

וזהו גם הענין דספה"ע בימים שבין יצי"מ למ"ת – שמנחת העומר באה מן השעורים, מאכל בהמה, שהו"ע בירור נפש הבהמית בבחי' אתכפיא דוקא.

א. אחרון של פסח: ההוראה מהיעוד "מלאה גו' כמים לים מכסים"
(פתיחה) כשאחש"פ חל ביום א', שנק' "יום אחד" ("יחיד בעולמו"), מודגשת שייכותו ליום השבת – שגם בו ניכר בעולם חותמו של הקב"ה אמת (א)

הפטרת אחש"פ היא בענינו של משיח – "כמים לים מכסים", שיראו לא את הנברא אלא אלקות, ע"י שמשיח ילמד תורה באופן של ראי'. ויעוד זה הוא הוראה לכאו"א ותלוי בעבודתו עתה (כיון ששייך למשיח בעצם מציאותו) – שבעת לימוד התורה צ"ל מונח בזה לגמרי ("מכסים"); המשכת ענינו של משיח על כל השנה מיום השבת שלאחרי אחש"פ (ב-ו)

ב. ביזת הים: הטעם שמשה הוצרך להסיעם בעל כרחם (הוגה) (ז)
המשכת ההוראה מהענין ד"ויסע משה" על כל השנה (ח)

ג. שבת כ"ח ניסן: נפילת חומת יריחו
באחש"פ (לאחרי גמר יצי"מ בשש"פ) מתחיל גם ענין הכניסה לארץ, ומודגש בקביעות זו – שבכ"ב ניסן (אחש"פ) התחיל כיבוש יריחו ונשלם בשבת כ"ח ניסן; כיבוש הארץ שבכאו"א התחלתו מיריחו – עבודת התפלה (בחי' ריח), ובפרט בשבת (ט-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני

ד. 1) פרש"י עה"פ (ט, כב) וישא אהרן גו' ויברכם וירד גו' (הוגה) (יב)

2) בענין מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ
החילוקים בזה בין שיטת הבבלי והירושלמי, דיוק ל' אדה"ז בשולחנו, והשייכות לענין "כמוצא שלל רב" (מוגה) (יג-טו); השמירה מחמץ זה היצה"ר (טז)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' רסז): "ר' יצחק פתח כו'"
מהי השייכות של ר"י דוקא לענין התורה (יז)

2) פרקי אבות: משנת כל ישראל
מדוע הובאו ב' הענינים ד"נצר מטעי" (שהו"ע הנשמה) ו"מעשה ידי" (יח)

ו. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
מג' האבות – יצחק ענינו שבועות, מתן תורה ("מפי הגבורה") (יט)

2) ע"ד "מיהו יהודי" (כ)
[במאמר מוסגר: הנהגה בדרך ארץ ונקיון בית הכנסת כו'; עיקר הלהט צ"ל בדברי התורה שנאמרים בהתוועדות] (כא-ב)

3) הביאור בפרקי אבות
עולם התחי' הוא שכר על עבודת ה"כולם צדיקים" כששייך ענין הפכי – כשהנשמה נטועה ("מטעי") בגוף ("מעשה"); ומודגש גם ב"(משה קיבל תורה) מסיני" – היכן שיש מקום להיפך, ו"ירדה שנאה לעכו"ם" (כג-ד)

4) המשך הביאור בפרש"י בענין ברכת כהנים (כה)

ז. חודש אייר: עבודת האתהפכא (כו)

דביקות היא בחיצוניות, והתקשרות היא בפנימיות. ב' ענינים אלו בעבודה מלמטה למעלה – קרבנות וקטורת, ובהמשכה מלמעלה למטה – מצוות ותורה.

החיבור שע"י התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות – גם הוא בכלל דביקות (אלא שהוא דביקות דאורות, משא"כ הדביקות דמצוות היא דביקות דכלים), כי באופן זה ההתקשרות דישראל היא בהחיצוניות (גליא) דאורייתא. וענין ההתקשרות הוא מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי, שהתקשרות זו היא בסתים דאורייתא ובסתים דקוב"ה.

ולמעלה מזה הוא הענין ד"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", שהו"ע הקשר העצמי דישראל עם הקב"ה שלא ע"י אמצעות התורה, מצד שרשם של ישראל בהעצמות. וע"י שישראל ממשיכים העצמות בתורה נעשית גם התורה חד עם העצמות.

וזהו "בחד קטירא אתקטרנא", שלימוד התורה דרשב"י הי' באופן דהתקשרות שלמעלה מדביקות, ועד לההתקשרות ד"כולא חד" ("בחד קטירא"). אלא שבמשך ימי חייו הי' נרגש בגילוי רק ענין ההתקשרות, וביום הסתלקותו האיר אצלו בגילוי הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, "בי' אחידא בי' להיטא".

א. קביעות השנה: ל"ג בעומר שחל בערב שבת
השייכות דל"ג בעומר ושבת המודגשת בקביעות זו – כי אצל רשב"י שנק' "שבת", כיון שתורתו אומנתו כל השבוע, יום השבת הוא "שבת שבתון" – כמו שמל"ג בעומר באים לשבת; ביחד עם גודל מעלתו, עד לצדיק שבדרגת "אית חד", ה"ה גם "יסוד עולם", ולכן מעניניו שסופרו בתורה (שהסיפורים שבה אף שאירעו כפשוטם – דלא כדברי פלוני כו' – אינם לשם סיפור, כמ"ש בזהר) יש הוראה לכאו"א (א-ה)

ב. ל"ג בעומר וז' אדר: רשב"י ומשה
"תורתו אומנתו" – להיותו ניצוץ משה. ומודגש בסימן פל"ג, שביום שחל ל"ג בעומר חל פורים, שקשור לז' אדר; ולכן גדלה מעלתו בלימוד התורה – בנגלה, בפנימיות ובחיבורם; וע"י התורה פעל גם המשכת הברכה בעולם – בגשמים, פרנסה ועד לגאולה (ו-ח)

ג. ההוראה מרשב"י לכל אחד ואחת
בעת הלימוד עכ"פ צ"ל "תורתו אומנתו", שאז "קבוע (כולל קביעות בנפש) לא בטיל" כל היום, וענין זה (השייך גם לנשים) אינו רק הוראה בתורה, אלא "מעשה רב" שלומדים מרשב"י, הן בנוגע ללימוד התורה והן בנוגע להמשכת הברכה בעולם, ועד"ז בשייכות כאו"א לעבודת התפלה – "בחד קטירא כו'"; ההצלחה בזה – ע"י ההחלטה לאחוז בשולי גלימתו של רשב"י (ט-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה פתח רבי שמעון (מוגה)

ד. 1) פרש"י (כג, ג) ד"ה ששת ימים (הוגה) (יג)

2) ע"ד המצב באה"ק ו"מיהו יהודי"
דברי רשב"י בגנות פעולות המלכות (שהכל תיקנו לצורך עצמן כו') נצרכו ללמדנו היחס לחסד לאומים, שאין לסמוך עליהם, רק שרצון ה' הוא שיפעלו גם בדרך הטבע; המחשבה שוושינגטון יסכנו עצמם לעזור לבנ"י, באה מזה שפלוני מרגיש נחות כלפי הגוי עד שרודף לרושמו כיהודי, ולכן חושב שגם הגוי מרגיש כך כלפיו; כשסומכים על הגוי – פוחדים להרגיזו, ולכן לא כבשו את דמשק; בוושינגטון רוצים לראות אנשי עקרונות, ולא מי שמדבר כעצמאי בעודו נבלע בבטן המערך; הלימוד מזה שדוקא רשב"י ש"תורתו אומנתו" נבחר ללכת לרומי (יד-ט)

ה. אבות פ"ד מי"א: "כל כנסי' כו'" (ופ"ה מי"ז: "כל מחלוקת כו'")
(פתיחה) השייכות לכינוס הנשים (שנמשך גם ביום א') (כ)צ"ב: מאי קמ"ל; מהו הדיוק "כנסי'", ו"לשם שמים"; והביאור; "לשם שמים" – ענינים שאינם תומ"צ ("שמים") עצמם, ו"כנסי'" – כנס לזמן קצר, דלא כ"כנסת הגדולה", וקמ"ל ש"סופה להתקיים", שתומשך ההתעוררות גם לאח"ז, ובנדו"ד – שכאו"א חוזרת למקומה בתור באה-כח של הכינוס; ואע"פ שיש חסרון ב"כנסי'" שדעת היחיד בטלה לדעת הרוב – ממשיך בפרק הבא (מי"ז): "כל מחלוקת כו' סופה להתקיים" – שכל א' יעסוק בלהט בתכונה המיוחדת לו, שבה נחלק מחבירו, בגלל שכן הוא רצון ה' (כא-ה)

ו. לקוטי לוי"צ (לזח"ג ע' תסב): "בי' אחידא כו' בי' אתדבקת"
התקשרות היא למעלה מדביקות, אבל דביקות זו היא למעלה גם מהתקשרות ("אתקטרנא"), והו"ע "והיו לבשר אחד", מציאות אחת עם עצומ"ה; השייכות לכאו"א (כו)תלמידי רע"ק פסקו מלמות ביום זכאי דל"ג בעומר – כי רשב"י פעל תיקון בהנהגתם; [הבהרה אודות מאורע הקשור עם ענין שלא נהגו כבוד זה בזה] (כז-ח)

ז. כינוס הנשים: ע"ד המשתתפות שבאו מאחורי מסך הברזל (כט)

ח. ההוראה מפרש"י, והקישור לרשב"י (ל)

פרשת השבוע: לימודים ממצות שמיטה לכל המצוות
המיוחד במצות שמיטה – שלכן למדים ממנה שכל פרטי המצוות ניתנו מהקב"ה – שמודגש בה א) נצחיות התומ"צ בכל זמן ומצב, כיון שנמשכת שנה שלימה, ב) קיומם מתוך תענוג, "כרמך", ג) תכליתם לפעול בענינים הארציים; היכולת למילוי שליחות זו – "כי לי הארץ" (א-ח)ב"הקהל" (שלאחר שמיטה) מודגשת שליחות הנשים להחדיר יהדות גם בטף (ט-י)מברכת התבואה עד חג השבועות דשנה השמינית למדים לכל מצוה (כסיום הפרשה: "אלה המצוות") – שקיומה משפיע ברכה גם לפני' ולאחרי' (יא-ב)הצלחה בשליחות הנשים – שמעלתן מודגשת בפסח ושבועות – להראות ש"לי הארץ" (יג-ד)

בחוקותי תלכו – ענין החקיקה בלימוד התורה – לא רק באותיות הדיבור והמחשבה, שהם ע"ד אותיות הכתיבה שיכולים להפרידם מהקלף, אלא באותיות החקיקה, כשחושב השכל כפי שהוא בעצמו, טרם שמתלבש באותיות המחשבה. ולמעלה מזה – שהאותיות מיוחדים עם השכל כפי שהוא בהעלם בנפש. ועי"ז נעשה ההילוך לבחי' החקיקה שלמעלה – בחי' הכתר, שלמעלה מאותיות הכתיבה, שהם ע"ס דאצילות.

ואת מצוותי תשמרו גו' ונתנה הארץ יבולה – שע"י המעשה שקשור עם בחי' המלכות (ארץ) מגיעים לבחי' העצם שלמעלה מאותיות החקיקה (שרש הכלים), כי, מצד שרש המלכות ברדל"א ה"ה למעלה מכלים ואורות.

והקשר עם מ"ש בסיום הפרשה וזכרתי להם ברית ראשונים (ברית השבטים, שיומשך להם מבחי' אריך ועתיק) – שגם בדרגא היותר נעלית דראשונים יש צורך בכריתת ברית, כיון שצ"ל עלי' למעלה גם מאותיות החקיקה (שבבחי' הכלים) – לבחי' האורות ועד לבחי' העצם.

א. ע"ד המאורע במעלות: תיקון המעשים – מבצע מזוזה
הקדמת הדיבור ב"צרכי רבים" אף שהו"ע של היפך התענוג (מאורע מבהיל כו') – כדי לפעול התיקון והמשכת התענוג (ענין השבת) (א-ב)בפי' מ"ש בפרשתנו "(והלכתם עמי) בקרי" כולל הרמב"ם הן צרות ש"ממנהג העולם" והן מהסוג ש"נקרה נקרית", כי, מצד תורה גם הנהגת העולם הוא מקרה ואין לה שליטה על יהודי, שצריך לתקן מעשיו; הבעה"ב מצפים מהרבנים לזעוק (לא על רשעות המחבלים, אלא) לעשות תשובה; מההשגח"פ במנין המזוזות הפסולות רואים שהתיקון צ"ל בענין המזוזה, ועתה הוברר פשר הדחף בזה לאחרונה; על הממשלה באה"ק לתקן בנוגע ל"מיהו יהודי" ו"לא תחנם" (שמזה באו לפגיעה גם בענינים שבין אדם לחבירו, היפך הסוציאליזם שדוגלים בו) (ג-י)

ב. המשך: ע"ד מבצע מזוזה; המצב בהר חרמון; "מיהו יהודי"
הטעם שקביעת מזוזה בחו"ל מוסיפה בשמירת בנ"י שבאה"ק; הצרות בהר חרמון והקשר לחילול שבת שהונהג שם; ההבהלה מניצול המאורע במעלות לכך שהאחראים לצרת "מיהו יהודי" ימשיכו לדבוק ל"כסא"; מ"פירער" ל"פאַרפירער" (יא-ד)

ג. לימוד ממצות שמיטה, ושייכותה לל"ג בעומר וקביעותו (המשך)
עוד נקודה (בהמשך למדובר ביום א') בקיום מצות שמיטה ב"שדך" ו"כרמך" – לשלול הן יצה"ר שמנגד להודאה לה' על ענינים המוכרחים (שדה), והן יצה"ר שמנגד להודאה על עניני תענוג (כרם) (טו-טז)ראי' לזה שרשב"י ש"תורתו אומנתו" ענינו "שבת" – ממאמרו "אפשר אדם חורש כו'". וזהו הקשר למצות שמיטה ("שבת לה'") שבפרשתנו – שאז פנויים לעסוק בתורה; ומודגש בל"ג בעומר (ופורים, שקשור עם משה, שענינו תורה) שחל בערב שבת, ובזמן ש"לאחרי חצות", שצ"ל הטעימה מאילנא דחיי (יז-יח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וזכרתי להם ברית ראשונים

ד. 1) פשש"מ (בחוקותי כו, מו): "אלה החוקים וגו'" – מדוע נאמר לפני פרשת ערכין (כ)

2) לקוטי לוי"צ (ע' של): "גזירין דאורייתא .  . נק' חק"
למה דוקא אות ו' אין באמצע אותיות ח"ק שבתהלה לדוד (כא)

3) פרקי אבות (פ"ה מי"ז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים כו'"
בהמשך למעלת כנסי' שהיא לש"ש, מבהירה המשנה שאין להתיירא אם זה כרוך במחלוקת כו'. אבל צ"ב: כיצד יתקיימו ב' הדעות יחד; מדוע מחלוקת הלל ושמאי דוקא; מה גדר המחלוקות שבין ב' הדוגמאות; דיוקים בגירסה (כב-ג)

ה. 1) הביאור בנוגע לפרש"י
בפשש"מ דיני ערכין הם גם בנכרים, ולכן לא נכללו בברית ש"בינו ובין בנ"י" (כד)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
אות ו' הו"ע אילנא דחיי, ובו צריך לשלול יניקה לאותיות ח' ק' – להשמר מההתנשאות דאות ח' (חמץ) והירידה דאות ק' (אסקופה נדרסת), "חקתי תשמרו" (כה)

3) הביאור בפרקי אבות (וסיומם במשנת "ר' חנניא")
מחלוקת הלל ושמאי היא יסוד כל המחלוקות שבתורה, וסופה להתקיים – שגם לאחרי תחה"מ יחזרו לעמוד למניין, ואילו שאר המחלוקות שמסתעפים ממנה יתבררו כשישאלו אצל רבותיהם, עד להלל ושמאי (דמצד שמעי' ואבטליון יש מקום לב' הדעות); מחלוקת קרח וכל עדתו – השרופים (רצוא) והבלועים (שוב), שכל סוג הי' רק בקו א', ואילו מחלוקת הלל ושמאי (עצמם) – לא היתה מצד שורש נפשם בקו א', אלא בהתכללות – "לשם שמים" (שרומז לג' קוין), וזהו"ע העבודה כו' – שינוי טבע המדות (גם דנה"א); ומסיימים במשנת "ר' חנניא כו'" ש"לפיכך הרבה להם תומ"צ" – כדי שיוכלו לקרב כל יהודי ע"י המצוה שלו (כו-לד)

ב' אופנים במדבר (מקום שאינו ראוי לישוב האדם): (א) מדבר שלמטה מסדר ההשתלשלות, מקום הקליפות, (ב) מדבר שלמעלה מהעולמות, בחי' הכתר, כי לא אדם הוא. והשייכות ביניהם – שביטול והעברת הקליפות היא ע"י גילוי בחי' הכתר דוקא. ובעבודת האדם – הפיכת שטות דלעו"ז ע"י שטות דקדושה, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, והו"ע דאתכפיא, שעי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה (בחי' סובב) בכולהו עלמין; ע"י מעשה, מלשון כפי', שמתחיל במ' ד"אדם" – באים ל"מאד", בל"ג.

ב' בחי' מדבר הנ"ל הם בהתאם לב' הפסוקים ד"מי זאת עולה מן המדבר": (א) "כתמרות עשן גו'", שקאי על העלי' מהמדבר לאחר יצי"מ – שעשן מורה על בירור החומר והגשם, (ב) "מתרפקת על דודה גו'", שקאי על זמן התחי' לעת"ל – שענין התחי' בעבודה הוא התגלות הניצוץ אלקי שבדבר גשמי (שהו"ע ובחרת בחיים, לבחור את הרוחניות שבדבר הגשמי), ועי"ז נעשה דבר חי.

אך יש בחי' שלמעלה גם מהמדבר למעליותא, ועז"נ "עילוי' מן המדבר" – כי, מדבר (ארץ לא זרועה, בחי' המצח שאין בו צמיחת שערות) הוא בחי' אריך, ולמעלה מזה היא בחי' עתיק. ובענין המצוות: מדבר, ארץ לא זרועה – היא הזריעה בקיום בחי' לא, שמירת מצוות לא תעשה, שעי"ז ממשיכים מבחי' לא ישב אדם שם (למעלה מקיום מ"ע שהם בחי' אדם). ולמעלה מזה – הו"ע הצוותא וחיבור עם העצמות. וענין זה שייך למ"ת, שענינו ביטול לבעל הרצון (שלמעלה מהרצון, בחי' אריך) – בחי' עתיק.

א. "במדבר": ההוראה משם הפרשה והספר בשייכות למ"ת
התורה – ענין הכי נעלה, ניתנה במדבר – ענין הכי ירוד, כי תוקף התורה ניכר בפעולתה שגם המדבר יהי' דירה לו ית'; וכיון שיהודי אינו גרוע מהמדבר – לא יפלא שהקב"ה נותן לו את התורה (והוראה) שלו. וזהו שבבוא בנ"י למדבר סיני הי' "ויחן" ל' יחיד, כי ביחס לתורה כולם בבחי' מדבר. ואחדות זו היא ההכנה לקבלת התורה, ובשמחה ופנימיות (א-ו)

ב. חומש הפקודים: ההוראה משם הספר בשייכות למ"ת
לכל לראש יש לפעול עם יהודי שמצבו "במדבר", ולאח"ז באה ההוראה מענין ה"פקודים" – שגם בעל מדריגה נמנה כמו זה שנמצא במדבר, ולכן, אל לו להסתפק בעבודתו ולהיות בטוח בעצמו כו' (כהפי' ב"נעשה צדוקי"); וההוראה – לפעול בעניני המבצעים עם כולם (לא רק עם "גבירים") בשוה, וכאו"א הוא "דבר שבמנין" ויכול להכריע כל העולם כולו כו' (ז-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' במדבר סיני

ג. 1) פרש"י (ג, י) ד"ה "ושמרו את כהונתם" (הוגה) (יא)

2) לקוטי לוי"צ (נשא ע' שעב): במ"ש בסיום פרשתנו "ושמו אותם איש איש גו'"
מדוע סדר עבודת הלויים צ"ל ע"י הכהנים (יב)

3) פרקי אבות (פ"ו מ"ט): "אריב"ק פ"א הייתי מהלך בדרך'"
שייכות הפרק לשבת זו; קביעת פרק"א בסידור; מריב"ק למדים שסיפור צ"ל בכל הפרטים כו'; הסיפור נוגע להכנה למ"ת (שצ"ל בכל שנה ובהוספה כו') (יג-טו)

ד. ע"ד "מיהו יהודי" והמצב באה"ק
"הזר הקרב גו'", וכ"ש כשמכניסים גוים לבנ"י; ערך ה"הבטחה" שלא יכנסו לממשלה הבאה; הלימוד מהתפטרות רה"מ בגרמני' [ושלילת הרדיפה אחריו כו'] (טז-יח)תיקון החוק וחיזוק המבצעים – תפילין, תורה, מזוזה, צדקה וספרים – מגן על בנ"י; משל כובע מתכת המגן מחצי האויב (מוגה) (יט)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
אצל הלויים, העלאה למעלה (גבורות), לא נוגע כ"כ שלימות המטה באופן מסודר, ולכן צריך לכהנים (המשכה, חסד) שישימו אותם – יתקנו אותם (כ)

2) הביאור בפרקי אבות
ריב"ק כל ענינו תורה, וזהו שמדייק שהי' זה רק "פעם אחת", וזאת – כדי לבוא לדרגת "מהלך" כו'. וכיון שגם אז עסק בתורה לכן רק החזיר שלום, ומזה כבר הבין אותו אדם מיהו, ושאל רק למקומו כדי לידע אם אינו החכם היחיד בעירו; אף שיתן "כל כסף כו'" (לא כדברי בלעם, אלא) כדי להעלותם לקדושה, מ"מ ענינו מארי תורה; דוד אמר רק "מאלפי כו'" (ולא כל כו' שבעולם), כיון שמדבר גם בשם מארי עובדין טבין; ולכן מוסיף "ואומר לי (כל) הכסף גו' נאום (ענין התורה) הוי' צבאות" (כא-ה)

3) השלמת המדובר בש"פ בהו"ב
המשך הביאור בפרקי אבות בענין מחלוקת לשם שמים (כו)המשך הביאור בנוגע למקומה של מצות ערכין בפ' בחוקותי מצד שייכותה גם לנכרים; ההוראה בנוגע לגיור כהלכה, שאין בזה פגיעה בכבודו של הגוי כו' (כז)

החידוש דמתן תורה הוא חיבור עליונים ותחתונים, ולכן נאמרו בעשה"ד דברים פשוטים, כי ההמשכה צ"ל בתחתונים דוקא, דירה בתחתונים.

החיבור דעליון ותחתון נעשה ע"י ב' התנועות דהעלאה והמשכה, רצוא ושוב. והם ב' הקוין שבמ"ת: "וידבר אלקים גו' לאמר אנכי הוי'" – 'שם אלקים ושם הוי'; דיבור לשון קשה ואמירה לשון רכה.

אך התחלת הענין הוא בשם אלקים, כי הכוונה לפעול בתחתונים ובהעלם דשם אלקים.

א. ג' הרועים: נצחיות הענין דמ"ת שקשור עם משה רבינו
בענין דמ"ת שקשור עם משה רבינו [הענין הראשון בזמן מתוך ג' עניני חג השבועות] מודגש ענין הנצחיות באופן משולש (נזכרים ונעשים, נצחיות התורה, נצחיות משה ועניניו); וכיון שבמ"ת ניתנה כל התורה כולה (וכפי שכל עניני' כלולים יחד), צ"ל לכל לראש החלטה בקשר ללימוד התורה באופן דמ"ת (באימה וביראה כו') ובתוקף נצחי, שיומשך על כל השנה (א-ד)

ב. ג' הרועים: נצחיות ענין המלכות דדוד בכאו"א
"דוד (להיותו) מלך ישראל (ה"ה) חי וקיים" בתור מלך ישראל, וממשיך זאת בהם; כל המציאות דאנשי המדינה היא מציאות המלך, שזהו תכלית התוקף, כיון שכל מציאותו היא גילוי מלכותו ית', תכלית הביטול; וממנו נמשכים בכאו"א ב' הקצוות דתכלית התוקף – בנוגע לעניני תומ"צ ופעולה על הזולת כו', ותכלית הביטול – בנוגע לענינים שלו (ה-ז)

ג. ג' הרועים: גילוי רצונו הנצחי של כאו"א ע"י הבעש"ט
מעניניו העיקריים – התורה (משיחת שבועות תש"ד) שמובאת בשמו [כיון שגילה ונתעצם עם זה כו'] ש"במקום שרצונו כו' שם הוא נמצא", כולל גם בעניני אלקות (שלכן השרפים ממעל לשם אד'). וזהו"ע נצחיות הרצון שגילה הבעש"ט בכאו"א [נוסף לפעולה דמשה – התאחדות כאו"א עם נותן התורה, ודדוד – ש"עבד מלך מלך"], שהשינויים שבו הם רק בחיצוניות, וכיון שהחל ממ"ת אמיתת רצונו של כאו"א הוא לקיים רצון ה', שם הוא נמצא תמיד (ח-יב)

ד. המשך; ע"ד ה"תהלוכה"
גילוי רצונו של אדם הוא יותר ברגל, גילוי רצון העליון הוא יותר במצוות שברגל, וגילוי המס"נ הוא בדרא דעקבתא דמשיחא; שכר ההולכים ברגל לשמח כו' (יג-ד)

ה. מתן תורה: במרז"ל "תורה בגויים אל תאמין" וההוראה בענין החינוך
החידוש ב"תורה" לגבי "חכמה" – שלכן צריך להבהיר "תורה בגויים אל תאמין" – הוא (לא רק בענינים שלמעלה מהשכל, אלא) גם במה שמחוייב בשכל, כיון שהשכל אינו מכריח את המעשה (כידוע בהנהגת אריסטו כו'), כהדיוק "במקום שרצונו (ולא שכלו) של אדם כו'", ולכן לא די ב"חכמה", אלא צ"ל התוקף ד"תורה" – הוראה לפועל; ומודגש במיוחד בענין החינוך ("בנינו עורבים אותנו") – שבזמנינו העיקר שהמחנך ילמד "תורה", ועל ההורים לוודא זאת (טו-יט)

ו. שבועות תש"ד: חידושו של אדה"ז בפתגם הבעש"ט הנ"ל
אדה"ז חידש שהאדם יכול גם לקחת אליו מה"מקום שרצונו כו'". וזהו"ע הקדמת נעשה לנשמע – גילוי תוקף הרצון, נעשה, ע"י הבעש"ט, והמשכתו בחב"ד, נשמע, ע"י אדה"ז, ועד בכל דרכיך – כמודגש בזה שבעצרת צ"ל "נמי לכם", להראות החידוש דמ"ת בפעולת התורה גם בעניני אכו"ש כו'; ע"ד הכרח "קביעות בנפש" (כפתגם אדה"ז) ללימוד התורה, ש"קבוע אינו בטל" ונמשך בכל היום, ועי"ז גם בעולם – בנ"י אינם מתבטלים בפני אוה"ע (כ-כג)

ז. מבצע מזוזה: שייכותו לחג השבועות
קודם יצי"מ – ששייך לחג השבועות (דקביעותו נ' יום ממחרת הפסח, וכן גמר יצי"מ הי' במ"ת) – נצטוו ליתן הדם על המזוזות לשמור כו'; ואף שהרמב"ם שולל ענין הסגולה כו', יש לפרסם פס"ד השו"ע שסגולת המזוזה אריכות ימים (כמפורש בקרא), והרי במאורע במעלות ראו בגלוי ובדיוק שהי' חסר בזה; השתדלות במבצע מזוזה, כולל ע"י נשים (כד-ח)

ח. 1) מזמור ע"ג: ע"ד הניגון עה"פ "ואני קרבת אלקים לי טוב וגו'" (כט)

2) ל"כינוס תורה": נבואת משה ושייכותה לענין התורה (הוגה) (ל)

מאמר ד"ה וידבר אלקים

ט. ע"ד מבצע מזוזה וכללות המבצעים (לב)

ב' סדרים בדרכי עבודה: גרשון קהת ומררי (כסדר תולדותם) – מלמטה למעלה, סור מרע ואח"כ עשה טוב כו'. קהת גרשון ומררי (כסדר עבודתם) – שההתחלה בענין התורה (קהת), מלמעלה למטה. ובתורה גופא – פנימיות התורה (קהת) וחיצוניות התורה (גרשון).

הקשר עם ב' הקוין שבתורה – אלקים והוי', לשון קשה ולשון רכה, כיון שהשלימות היא בב' קוין דוקא. וענינם בעבודת האדם בלימוד התורה.

א. קביעות השבת: עלי' וגם השלמה לעניני חג השבועות
בשבת עולים במיוחד עניני השבוע השייכים מצ"ע לשבת כמו יו"ט ומ"ת, וכששבת חל בימי התשלומין, יש הן השלמה לעניני היו"ט והן עלייתם לבחי' התענוג; השלמת ההחלטות בנוגע ללימוד התורה בנקל (ד"כל מלאכתך (גם הרוחנית) עשוי'") ובתענוג (א-ד)

ב. ע"ד ה"מבצעים", והשייכות לג' האבות ולמשה רבינו
"מבצע" משרש "בצע" (תועלת), אברהם יצחק ויעקב, ג' הקוין השייכים לתורה תפילין צדקה, בתוס' מ', שמפעילם לזולתו כו'; משה (מג' האישים דמ"ת) – ענינו תורה וספרים, והראהו הקב"ה קשר של תפילין, שב' פרשיות שבהם כתובים במזוזה, ונתן פלפול התורה לישראל בתורת צדקה; התעסקות במבצעים מתוך נשיאת ראש, קוממיות (ה-ז)

ג. המשך: ע"ד מבצע צדקה ובית מלא ספרים
עצם המצאותם של הספרים (חומש תהלים סידור "וכו'" (תניא)) וקופת-הצדקה בבית מזכירה (נוסף לקיום בפועל, גם) זכותם למעלה, והרי אפי' בביהמ"ק הזכירו זכות אבות כו'; הזכרת משה דוד והבעש"ט ע"י הספרים הנ"ל; הדגשת ענין הזכרון במשה (ח-יא)

המשך הביאור בענין נבואת ותורת משה (הוגה); שייכות התורה לנבואה גם עתה – ע"י הרצון לזה כו' (יב)

ד. המשך: התעסקות במבצעים באופן ד"והפלא" לצד הטוב
הדגשת ההתעסקות במבצעים עתה – לאחר מאורעות כאלה שגם לאחרי הפשפוש במעשים אין הסברה בשכל, וגם אין לחפש להצדיק כו' (ואדרבא, מצד האמונה יש למי לבוא בטענות כו'), וגם הקב"ה מצטער כו', אלא שזהו "והפלא ה'"! וע"י ההתעסקות במבצעים באופן ד"והפלא" שלמעלה מטבע הרגילות, בכחם של ישראל להפר כו' ולבטל ה"והפלא" דהיפך הטוב ולפעול הגאולה (יג-טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש

ה. 1) פרש"י (ד, מז) ד"ה עבודת עבודה; מנין הלויים כבעלי כח (הוגה) (יח)

2) לקוטי לוי"צ (ע' שעא): ירושלים של מעלה ושל מטה
כיון ששייכים זל"ז – מהו הצורך בענין השבועה שלא יכנס כו' (יט)

ו. 1) פרקי אבות (פ"א מי"ב-ד): ג' מאמרי הלל
מהו סדר המאמרים – שהאמצעי מהם בל' ארמית; הקשר דהלל ודוד (כ)

2) דוד המלך: שייכותו לכאו"א ולעניני המבצעים
להיותו מלך ישראל (ששייך לכל א' יותר ממשה רבינו) ממשיך לכאו"א ב' הקצוות דביטול ותוקף; השייכות דתורה תפילין מזוזה וצדקה עם דוד המלך (כא-ב)

3) הביאור בלקוטי לוי"צ
הצורך בשבועה הוא בזמן הגלות, כשאין חיבור ביניהם (וע"ד נשבעין לקיים את המצוות, המשכת העצם להתקשר כו') (כג)

4) ע"ד "מיהו יהודי"
שלילת הכנסת גויים בירושלים של מטה; פרצות במחיצה שבין ישראל לעמים פוגעת בשמירת גבולות הארץ; דמי שתיקה; אפילו בנ"י שיצאו מגלות קשה כו' נזקקו לגיור כהלכה במ"ת; שלילת ה"אתחלתא" (כד-ח)

ז. 1) הביאור בפרקי אבות
כשיורד לקרב את ה"בריות", יתכן שירדוף אחר הכבוד מהם, ולכן צריך לומר להם בשפתם (ארמית) "נגד שמא כו'", שלא יכבדוהו כו' (אלא שאעפ"כ "אַ ציבּעלע כו'", "ודלא מוסיף כו'"), וכדי שלא יפול ברוחו מזה – צריך לידע ב' הקצוות ד"אם אין אני לי כו'" ו"מה אני", ולהקדים ההתעסקות עם הזולת "עכשיו"; וההוראה – שצ"ל "סעלף-מייד מען", לצאת לפעול בעולם ולא לסמוך על הקב"ה שיתמודד עם עולמו... ואזי זוכה לברכת ה' (כט-ל)

2) חמשת המבצעים: שייכות עניניהם עם הבעש"ט (לא)

"בהעלותך את הנרות" – קאי על הנשמות; "יאירו שבעת הנרות" – קאי על המאורות שברקיע. והיינו, שע"י עבודתו של אהרן שיהי' הרצוא לאלקות בגילוי בהנשמות דבי"ע, נעשה תוספות אור בהמאמר "יהי מאורות".

הטעם שנאמר "בהעלותך את הנרות" סתם (ולא "שבעת הנרות") – כי התחלקות הנשמות לז' נרות (שהיא מצד אופן עבודתם) היא רק בהדרגא ד"אתה בראתה", והעלי' ד"בהעלותך את הנרות" היא גם לגבי הדרגא ד"טהורה היא", כי גם בדרגא זו הנשמה היא כמו דוגמת הבן שנמשך ממוח האב, וע"י עבודת הנשמה למטה מתגלית עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, דוגמת הבן כמו שהוא במוח האב.

וכן להפירוש ש"בהעלותך את הנרות" קאי על המצוות, שיש בהם ב' מדריגות פנימיות ("אל מול פני המנורה"): "אנכי ולא יהי' לך" – ר"ת או"י, אהבה ויראה; ו"על פני" – אמיתית הפנימיות שהוא הקב"ה, דהיינו שע"י שהאדם מקיים את המצוות ה"ה ממשיך בהם מהעצמות.

וענין זה נמשך גם ל"יאירו שבעת הנרות", שגם בהמאורות שברקיע ניתוסף עילוי גם לגבי דרגתם כמו שהיו בבחי' "שני המאורות הגדולים".

מאמר ד"ה בהעלותך את הנרות (מוגה)

א. ט"ו סיון: "אתהפכא" דענין המאסר
ענינו של ט"ו סיון – "ממנה (מהצרה גופא) יוושע", ה"אתהפכא" דענין המאסר, שעתה יוצאים י"ח בענינו ברוחניות – יום שצריך לעורר להוספה בעניני בעל המאסר והגאולה. וקשור עם המדובר לאחרונה שבמיוחד כשיש העלם והסתר כו' יש להוסיף בעניני המבצעים (למצוא "פני המנורה" שבכ"א מהנרות, ועי"ז להאיר גם את העולם כו'), ויש לעשות זאת באופן ד"אשלמותא" (ב-ו)

ב. מטעמי ההתוועדות: בקשה ישירה להוספה בחמשת המבצעים
ניצול הדיבור בכלי התקשורת לעורר באופן ישיר – "מצוה בו יותר מבשלוחו" – בכל קצוי תבל להוסיף בחמשת המבצעים: תורה – קביעות גם בנפש, תפילין – לשעבד הלב והמוח, והפעולה בנכסיו – ע"י מזוזה, ובעולם כולו – ע"י צדקה, וע"י שהבית מלא ספרים ויש בו קופת צדקה ומזוזה ה"ז מזכיר לו ולמעלה כל ענינים אלו כו', ולעשות כל זה בשמחה שפורץ גדר (ז-י)

ג. הוראות בנוגע למקומות שהי' בהם הענין ד"והפלא"
במקומות אלו צ"ל בדיקת המזוזות, חיזוק מוסדות הקשורים עם ת"ת דתינוקות (שנק' שומרי העיר), והוספה בצדקה, נוסף לחיזוק מוסדות חינוך הכשר בכל מקום שעי"ז ניתוסף גם בשמירת מקומות אלו; וע"י ההתעסקות בזה יראו הצלחה, ותומשך גם בענינים הטבעיים – בשמירה ועד גם בפרנסה (יא-ד)

ד. סיום: נתינת שקל לילדים שיעסקו בא' המבצעים
ויה"ר שעי"ז יעוררו גם את הוריהם, "והשיב לב אבות" (טו-טז)נקודת ההתוועדות – שתגיע בכל קצוי תבל ההתעוררות וההפצרה וכו' שכל א' יעשה ככל התלוי בו בחמשת המבצעים (יז)

ויתורו את ארץ כנען – ע"ד יתרון ארץ בכל היא, שבספירת המלכות (ארץ) יש יתרון ועילוי לגבי הספירות שלמעלה הימנה, שדוקא בה מתגלה כח הא"ס לברוא יש מאין. ובעבודה הו"ע היתרון שבקיום המצוות, הארץ הדום רגלי, על לימוד התורה, השמים כסאי. אמנם, היתרון שבמלכות הוא דוקא ע"י השפעת היסוד, בחי' כל, וכמו בתומ"צ, שכדי לידע את המעשה אשר יעשון צ"ל לימוד התורה, והיינו, שכדי שתהי' העלאה מלמטלמ"ע (ע"י המצוות) צ"ל תחילה המשכה מלמעלמ"ט (ע"י התורה), עי"ז שהעליון מצמצם ומשפיל את עצמו לירד למטה.

וזהו ענין שילוח המרגלים שיתורו (מלשון יתרון) את ארץ כנען – לפעול יתרון האור מן החושך ע"י בירור ארץ כנען. ובשביל זה יש צורך בהמשכה מלמעלה – שלח לך, מבחי' ומדריגת משה, שם מ"ה. אמנם, המרגלים לא רצו להשפיל את עצמם לירד לעולם המעשה, אלא רצו להישאר במדבר. וגם בענין זה הוצרכו לנתינת כח ממשה, שהי' עניו מכל האדם, שגם אצלם יהי' ענין הביטול והשפלות, לירד למטה לפעול הבירור בארץ.

וזהו כללות ענין מעשינו ועבודתנו בבירור הארץ ע"י מעשה המצוות, שעי"ז באים לגילויים דלעת"ל, שאז יהי' מעשה גדול.

א. פרשת שלח: ההוראה משם הפרשה בנוגע ל"מבצעים"
אף שהמרגלים קלקלו כו', הרי מזה שמשה שלחם צ"ל שיש בזה גם ענין רצוי, ועד ששם הפרשה הוא – "שלח"; ובהקדם העילוי בכניסה לארץ (תכלית שילוחם) – שאז הוא שלימות קיום המצוות במעשה, שעי"ז היא גם השלימות דמ"ת ודלימוד התורה (כהסיפור עם הנודע ביהודה שטעה בשאלה שלא נגעה לפועל כו'); וזהו"ע ה"מבצעים" – מל' "בצע אמרתו" – שצריכים לבוא במעשה בפועל (כולל בנוגע למבצע תורה כו'); וזוהי ההוראה משילוח המרגלים – שגם מי ששייך לעולם המחשבה כו' צריך לידע שיש זמן שמשה רבינו בא ואומר שצריך לצאת לרחוב ולפעול על הזולת (א-ה)

ב. המשך: אופן השמירה שנפעל ע"י המבצעים
אין הכוונה להפחיד כו', אלא שעי"ז "לא אשים עליך" מלכתחילה, ועד שאפילו "מחשבתו הרעה" מתבטלת ומתהפכת כו'; הדגשת ענין השמירה בתורה תפילין ומזוזה; מעלת השמירה שע"י ה"מקלט" דתורה גם לגבי תפילין שבראש – שקולטת את כולו (ו-ח)

ג. המשך: התעסקות במבצעים גם בתקופת מנוחה
כנהוג בצבא – גם בזמן מנוחה עומדים הכן, וע"י עצם ה"כי תצא" – עומדים "על אויביך" בלי "מלחמה", ובנדו"ד – לצאת מד' אמותיו לעסוק עם הזולת, ומה שטוען שמצבו ירוד כו', הרי אדרבה, לבסוף יתוסף ב"ושבית שביו"! וכמודגש במכתב הגאולה (עיקר החודש שמברכים בשבת זו) – ששליחות נפשית היא לפרסם תוכנו בכל מקום ולכל א' – שגם מי שבשם ישראל יכונה עליו לעסוק בהפצת התורה, כיון ש"לבו תמים עם ד' ותורתו" (ט-יג)

ד. המשך: ההוראה משילוח המרגלים בנוגע לענין המבצעים
הצורך בהתעסקות עם הזולת, אף שמצ"ע "לבו תמים כו'" ומלמעלה יכולים להסיר הכיסוי כו' – ע"ד שגם משה שהנהגתו נסית כו' הוצרך לשלוח מרגלים, כיון שרצון ה' הוא בעבודה בדרך הטבע ובכח עצמו ("לדעתך") בכל הענינים (גם בלימוד התורה, שניתנת מלמעלה כו') – כדי לנצל לקדושה את עניני הטבע [כולל חכמות הטבע – וזהו התיקון למי שכבר למדם]; וזהו שגם הפעולה על הזולת להסיר הכיסוי כו' צ"ל בדרך הטבע (יד-יז)

ה. כ"ה סיון: ביטול טענות אוה"ע ע"י גביהא בן פסיסא
"נזכרים ונעשים" – גם עתה יש לענות לאוה"ע שכך נאמר בתורה! (יח-כ)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה שלח לך

ו-ח. 1) פרש"י (יד, יב) ד"ה זה עשר פעמים: מנין הנסיונות וגדרם (הוגה) (כב)

2) ע"ד מצב השכונה: שלילת אמירת דברים בשמי (כג)

3) לקוטי לוי"צ (ע' שעז): מזוזות ומשקוף – מי קודם; השייכות למצות מזוזה (כד)
הקשר דמזוזה ופ' קרח – שרק באצי' די בבית מלא ספרים (ספי') (כה)התעסקות במבצע מזוזה (שבא בנקל יותר כו') ובשאר המבצעים (כו)

פ' קרח: ההוראה מב' הדוגמאות בטענת קרח בענין החינוך
כדי להראות שבנ"י שווים בקדושתם נקט ב' דוגמאות (לשיטת התנחומא): טלית שכולה תכלת – עניני רשות, ובית מלא ספרים – עניני קדושה, וטען שבשניהם די ברעיון הכללי של זכירת כסא הכבוד (תכלת) ויוקר התורה (ספרים), אך באמת כדי לפעול על יהודי – ועד"ז בענין החינוך כו' – צ"ל נוסף לגישה הכללית גם הוראה פרטית (ציצית, מזוזה), הן בעניני העולם וגם בעניני קדושה (איך להוסיף בהם ולהפיצם כו'); ההוראה מזה בנוגע לזמן החופש, להוספה בתומ"צ ובפרט במזוזה וצדקה, וכיון שבנ"י הם קומה שלימה – יתוסף עי"ז גם בשמירת אה"ק (א-י)

העילוי דפרח מטה אהרן שניתוסף לאחרי מחלוקת קרח – כמשל תוקף התגברות המים ע"י מניעה ועיכוב הליכת המים, כידוע בענין מן המיצר גו' ענני במרחב, כמבואר גם בד"ה מן המיצר תרפ"ז.

הביאור במ"ש בטחו בהוי' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים (שנתבאר גם במאמר הנ"ל) – שענין הבטחון הוא רק בבחי' שבה יש תפיסת מקום לעבודת האדם בקיום התומ"צ, שלכן סמוך ובטוח בה' שימלא מבוקשו, משא"כ בדרגא שעלי' אמרו מה איכפת לי' כו', לא שייך ענין הבטחון, אלא רק לחסות בה', בבחי' מקיף. אבל יש דרגא נעלית יותר, שעלי' נאמר "בטח עליו", "השלך על ה' יהבך", ודוקא שם הו"ע הבטחון, כיון שמצד התלבשות פנימיות המקיף בחו"ב – י"ה (שלמעלה מהוי') – נמשכת ההשפעה למקום הראוי דוקא. וזהו מן המיצר קראתי י"ה (ועי"ז) ענני במרחב י"ה – י"ה דוקא.

וההוראה – שצריך לילך לבטח דרכו, ועי"ז יתבטלו המניעות והעיכובים, ותהי' ההמשכה מלמעלה באופן דעד מהרה ירוץ דברו.

א. בין ר"ח לג' תמוז: ההוראה מהעילוי שניתוסף ע"י המאסר
ביום ה' אדר"ח תמוז היתה הקס"ד לשחרור, וגם התחלת הגאולה בתורה – בסיום המאמר מאותו יום ד"ה מן המיצר, ובא בפועל בג' תמוז; השייכות למבואר בלקו"ת סוף פרשתנו בעילוי דכהונת אהרן באופן דתגבורת ההמשכה – "ענני במרחב" שע"י המניעה ד"מן המיצר" ("וממנה יושע"); הנתינת כח לכאו"א שע"י המניעות והעיכובים תהי' תגבורת העבודה, וההוראה – לעסוק בהפצת היהדות באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" (א-ה)

ב. 1) סיבת ההתוועדות: הוקרה ועידוד לעוסקים ב"מבצעים" (ו-ז)

2) מבצע מזוזה: מעלתו המיוחדת והשייכות לזמן זה
מעלה במזוזה גם לגבי תפילין – שכוללת (ולא רק "הוקשה" ל)כל המצוות, ופועלת שאוה"ע (לא רק "ויראו ממך", אלא) יתהפכו לטוב (כבסיפור דאונקלוס הגר); הרמז בתיבת "תמוז" ושייכותו ל"מזוזת"; שייכות ענין המזוזה עם ענינו של יום השבת (ח-י)

ג. מבצע מזוזה (המשך): השייכות לפ' קרח
"בית מלא ספרים" (ספירות), קאי על הנשמה וכחותי' כפי שיורדת לגוף, שאז צריכה לשמירה, "חייב במזוזה"; השייכות לתוקף שנפעל בענין הכהונה ע"י המנגד כו' (יא-ב)

מאמר ד"ה והנה פרח מטה אהרן

ד. 1) פשש"מ: מחלוקת קרח וההבטחה "וגם בך יאמינו לעולם" (הוגה) (יד)

2) לקוטי לוי"צ (ע' שעח): "אשתדל באורייתא .  . בשמא קדישא" (טו)

3) ע"ד "מיהו יהודי"
"וגם בך יאמינו לעולם" – גם החולקים על גיור כהלכה; מובן מאליו – סירובם להתחייב בכתב; כשהם בחוץ – הזדמנות לתקן את החוק (טז-יח)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
שייכות התורה (שכולה שמותיו ית') לדרגת השם דספי' המלכות דוקא – כי פעולת ההצלה שע"י התורה ("אשתזיב מכלא") נצרך רק בבי"ע (יט)

2) הוראות בנוגע למבצע תורה ומבצע צדקה
הקמת מוסדות תורה חדשים (גם זמניים, כמחנות קיץ) במקומות שנפגעו כו'; קופות צדקה – ללא ציון מוסד מסויים כו', ועם ציורים ע"ד שאר המבצעים (כ-כא)

3) חודש תמוז: הוספה באהבת חנם (כב)

ו. מחלוקת קרח וההבטחה על נאמנות משה (המשך)
עפ"ז יובן פרש"י (טז, ז) שקרח "טעה (בדברי משה) ותלה בעצמו" – כיון שהאמין בו; ומסיים "ומשה הי' רואה" – הגם שהי' מסופק בנוגע לעצמו, אבל לא בנוגע לכהונת אהרן; גם האומר שחולק על משה רבינו מאמין במשה רבינו; התוועדות בנוגע למבצעים (כג-ה)

בפירוש הספורנו ש"קיים את בניו בין אוה"ע נגד הטבע", נכלל בענין הטבע גם תכלית שלימות הטבע (כמו השלימות ש"באו נשתחוה גו' לפני הוי' עושנו" שבמזמור צ"ה), וגם על זה נאמר "השם נפשנו בחיים", למעלה (ולהיפך) גם משלימות הטבע:

שלימות הטבע – העדר השינוי ד"לא ישבותו" שבזה ניכר הענין ד"אני הוי' לא שניתי". ובעבודת האדם – עבודה ע"פ טבע נפש האלקית, עבודת הצדיקים. ולמעלה מזה – הנהגה נסית מבחי' סוכ"ע, ועד לנס דאתהפכא, שזהו אופן העבודה דבעלי תשובה.

וזהו השם נפשנו בחיים – שאף שהנפש הוא חי בעצם, הרי זה עדיין מצד טבע נפש האלקית, ולכן שם הקב"ה את נפשנו בחיים, נגד ולמעלה מהטבע, ע"י התשובה.

השייכות דכל הנ"ל לענין המאסר והגאולה.

א. י"ב תמוז: ההשפעה על מי ששומע זה עתה על המאסר והגאולה
הדרישה ששמיעת מאורע שהי' לפני מ"ז שנה ובמקום רחוק כו' תהי' חווי' שתביא למעשה (והרי אפילו בנוגע לזכרון יצי"מ מחדש נדרשת ובאה הסברה בהגדה כו') – כי גם מי שבשם ישראל יכונה מבין שהנשמה שלמעלה מהגבלות זמן ומקום היא העיקר, וכששומע אודות ענין שמאחד את נשמתו ונשמת בעל הגאולה – שמסר נפשו שעניני יהדות יגיעו גם אליו – תהי' בו הזזה, ובפרט בזמנינו ש"חוצפה יסגי" למעליותא ונקל להתחיל דרך חדשה בחייו, ויתחיל עכ"פ ממצוה א' (ומה טוב – מצות צדקה) (א-ה)

ב. התוועדות י"ב תמוז: הדגשת הענין ד"כולנו כאחד" ולא רק "חברים"
גם בפרטים שלכאו' מוכרחים יש הוראה, וכהלימוד מאופן הגורל במנין ע' הזקנים ובפדיון הבכורות; ובעניננו – עצם התאספות כו"כ למטרה אחת מגלה ש"כולנו כאחד" (כפי שאומרים בתפלה), ולא רק "חברים". וזהו"ע י"ב תמוז – שכל בנ"י כלולים כאחד בגאולה ד"אותי", וכהדגשת המגילה "אשר קרהו" – ש(הגאולה החלה בכך ש)הנעשה עם זולתו לא רק נוגע לו ("חברים") אלא זהו ענין שלו, וכפי שראו בזמנים האחרונים נחיצות אחדות זו; וכדי שיהי' לה קיום – צריך שתהי' ע"י תורת אמת שאין בה שינויים (ו-יב)

ג. 1) המשך: ההדגשה גם בענין ד"חברים"
על כל א' לעבוד עבודתו גם כ"קומה שלימה" בפ"ע, ולא לנצל ה"כולנו כאחד" כדי לסמוך על אחרים; וזהו שבנ"י נמשלו לחול ולכוכבים – שכל א' הוא בפ"ע, וגם לעפר – שהוא מציאות אחת. ובנבואת בלעם, לשלול היפך הברכה, נקט דוקא "עפר יעקב" (כמ"ש בשיעור חומש היומי), העילוי דמציאות אחת, שישנו רק בבנ"י – "עם לבדד ישכון" (יג-טז)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
במאורעות שהיו לאחרונה הוברר לכל הצורך ב"עם לבדד ישכון", ע"י גיור כהלכה (ואין זו פגיעה בכבודם של אחרים, כיון שלא התמחו בהלכה כו'), ובמצב הממשלה כעת ה"ז הזדמנות להוסיף תיבת "כהלכה" (דוקא) – ללא שהדבר יתפרש ככניעה ללחצים (יז-כ)

ד. י"ב תמוז וחמשת המבצעים: "מבצע תורה" במאסר
נוסף לענין הכללי די"ב תמוז, יש למצוא הענין המיוחד דכל שנה (שנעשה גם "לפי ענינו" דכל אתר) ברשימת המאסר (שבו נזרעו עניני הגאולה, "ממנה יוושע"), ובשנה זו – חמשת המבצעים, החל מ"מבצע תורה": במ"ת ניתנה בגלוי פנימיות התורה, ודוקא במאסר, שהחל ב"אשלמותא" (ט"ו) דחודש מ"ת, נכתבו "הגהות" למ"ש במ"ת! וכן כל המאמר דיו"ט ב' של גליות. ו"ממנה" לומדים במכ"ש למצב של חירות, ועי"ז יבטלו מאסר הגלות (כא-ז)

ה. המשך: "מבצע ספרים" במאסר (והשייכות להדפסה ב"פאיד")
ע"י הספרים שלקח עמו (והונחו גם בחדרים אחרים ע"י הסוהרים) נפעל בבית זה ענין נצחי שסייע גם לנחקרים שלאח"ז; וזהו"ע הדפסת הספרים בפאיד – שמכיבוש מצרים נשארה פעולה נצחית, וממהרים שתבוא בגלוי כו' ע"י שגם בכל בית יהיו ספרים (כח-ל)

ו. המשך: ביאור השייכות ד"מבצע מזוזה" למאסר – ע"פ המענה שזהו מקום שפטור ממזוזה (הוגה) (לא)
העידוד מזה למבצע מזוזה בימינו אלו, ופעולת השמירה שעי"ז (לב)

ז. המשך; "מבצע תפילין" ו"מבצע צדקה" במאסר
הביאור בזה שהמזוזה שבדלת מגינה מהיצה"ר שבלב; פרטי המבצעים דתפילין וצדקה שהיו במאסר; הלימוד בנוגע להמשך ההתעסקות במבצעים (לג-ו)

מאמר ד"ה השם נפשנו בחיים

ח. יהודי רוסיא: עידוד הנשארים שם למלא שליחותם (לח)

ט. הרמז ב"טנק" המבצעים: ר"ת "טהרות נזיקין קדשים"
כשעניני העולם מזכירים על עניני יהדות – צ"ל שיש שייכות ביניהם, וזהו שמצינו בגמ' ענין ה"סימנים" להלכות, כמו זמ"ן נק"ט. ועד"ז בשם "טנק" המבצעים – שענינו הגנה מהתבוללות וגם כיבוש המנגד כו', והפעולה על הזולת היא כפי הסדר ד"טהרות נזיקין קדשים": לאחרי הקדמת "טהרה" מפניות, נפעל אצל השומע הסרת הדבר המונע, "נזיקין", ולאח"ז עשה טוב, שנעשה מקדש לו ית', "קדשים"; לקחת ענין זה באופן שיבוא בפועל (לט-מב)

י. ע"ד הניגון "אי וואַדיע מי ניע פּאַטאָנים וכו'"
המכוון הוא בעבודה הרוחנית (כשם שעתה יוצאים י"ח ב"מאסר" בדקות) – שלא "לטבוע" במי התורה (שוב) או "להישרף" באש המצוות (רצוא והעלאה), אלא מקבלים עלינו בשמחה (שפורץ גדר) לעסוק בב' הקוין (ובכללות – העבודה בגלות והצפי' לגאולה) גם יחד (מג-ו)

יא. 1) מגבית: השתתפות בממון בשליחות בעל הגאולה (מז)

2) נשי ובנות ישראל: חלקן גם בעניני המבצעים (מח)

יב. ענין "טנק" המבצעים (המשך)
מעלת הטנק – שעובר ע"ג מכשולים עם נשק רב (דלא כאוירון), ובנדו"ד – לחטוף ולפעול גם על יהודי שמעבר השני כו' בכל המבצעים (מבלי לחכות שיתעלה), ויה"ר שיעסקו בהם בלי חשבונות ובשמחה, ועד שנלך לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש (מט-נא)

מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – סיפור שבח מעלת המדות (ז"א) כפי שהם בשרשם בחכמה (צורים, אבות) ובינה (גבעות, אמהות). והחילוק ביניהם – שהתכללות המדות בחכמה היא באופן שלא נצטיירו עדיין בציור מדות, בדוגמת התכללות האברים בטיפת האב; ואח"כ באים בבינה, כמו עובר במעי אמו, שאז ישנו כבר ענין המדות בגילוי קצת, אלא שאינם מורגשים למציאות בפ"ע. ובהתאם לכך הוא גם החילוק בהמשכת ופעולת החו"ב לאחרי לידת והתגלות המדות בלב.

וענינו בעבודה: ענין הצור (מראש צורים) – כמשל צור החלמיש שיסוד האש שבו הוא בכח ובהעלם – כח המס"נ שמבחי' החכמה שישנו בכל אחד מישראל; וצריך להמשיכו גם בבינה, ועד שיחדור בכל הכחות.

וענין זה נמשך אח"כ גם בעולם, כדאיתא במדרש משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה כו' והיו המים עולים כו' ומצא שם צור גדול, שזהו ענינם של האבות שעליהם מכונן הקב"ה את עולמו, שמצד עצמו הוא בחי' חיצוניות הרצון בלבד – שע"י האבות ובניהם אחריהם יומשך בו בחי' עצמות א"ס, להיות דירה לו ית' בתחתונים.

א. שבת שלאחרי י"ב תמוז: שייכותם וההדגשה בשנה זו
השייכות דשבת וי"ב תמוז (שמתעלה בו) בכלל – שענין השבת [שחלוק מכל המצוות בכך שפועל פעולתו גם בעוה"ז] פועל גם על הנהגת עם הארץ כו', ועד"ז בי"ב תמוז נגאל גם "אשר בשם ישראל יכונה"; וההדגשה בשנה זו – שבפרק החדש של בעל הגאולה (שענינה הכנה לגאולה ע"י משיח) נאמר "היום אם בקולו תשמעו", ובקביעות זו – שיום השבת זה (שבו עולים עניני י"ב תמוז) הוא בערב י"ז תמוז; ויה"ר שיקויים במעשה "היום גו'" (א-ד)

ב. הלימוד מ"טנק" (המשך למדובר בי"ב תמוז)
לימוד הוראה מדבר שנתחדש בעולם היא תכליתו ותיקונו כו'; טנק נועד (לא להגן, אלא) לכבוש מקום רחוק למרות המכשולים, וברוחניות – כיבוש היפך הקדושה, בלי להתפעל מתל וחריץ (גאוה או שפלות דלעו"ז); הרמז בהר"ת "טהרות נזיקין קדשים" (ה-ז)

ג. המשך; ע"ד ה"טנקיסטים" שנשלחו למקומות רחוקים
לכל אתר וזמן ה"זהיר טפי" שלו; בתקופת תמוז (רצוא) – צ"ל "קרירא לי'", לפעול בעולם; בפעולת ה"טנקיסטים" – נוסף לעיר גדולה (תל) צ"ל "זהיר טפי" לפעול במקומות רחוקים (שבבחי' "מת מצוה"), חריץ; "לחיים" לכל המתעסקים (מתקני ה"מטרוניתא") (ח-ט)

ד. חמשת המבצעים: השתתפות בהוצאות – במספר חמש
מפקחין על צ"צ (ופוסקים צדקה) בשבת – וכ"ש בנוגע לעניני מצוות (כולל בית מלא ספרים); העילוי אפילו במזוזה א' – שמצילה עיר הנדחת; מספר חמש – כנגד ה' פרצופים (י-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי מראש צורים אראנו

ה. בנוגע לפרש"י: מדוע חשש בלק מפני בנ"י שנצטוו "אל תצר גו'" (הוגה) (יד)

ו. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תיא): "פתח ואמר כי תצור אל עיר וגו'"
המאמר פותח במעלת התורה ומסיים במעלת התשובה – ב' ענינים שונים בתכלית (תורה ענינה הגבלה, ותשובה – למעלה מהגבלה) (טו)

2) מבצע מזוזה: קריאה לממשלה בא"י לפעול בזה
גם "אשר בשם ישראל יכונה", מתבקש לפעול בחמשת המבצעים גם על זולתו, החל ממבצע מזוזה – שפועלת גם ישוב (בטחון) א"י, ולכן, על ראש הממשלה לפעול בזה (מוגה) (טז-כ)

ז. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
דרגת התשובה שקדמה לעולם היא ההשבה למקור – ששם ישראל חד עם תורה, וזהו שגם ענין התשובה נתגלה ע"י (כי מקורו מ)התורה (כא)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
התחבולות שנעשו לרבנים כדי שיסכימו לנוסח אחר; הדרישה לנוסח "כהלכה" דוקא – גם מדין ערקתא דמסאנא (מוגה) (כב-ג)

ח. מבצע תורה: הוספה במוסדות חינוך לתורה (כולל "גנון") באה"ק
החרגתם מחוק צמצום הבני' (בשל שעת חירום) – בהסברה שנחשבים ל"מקלטים", ושהוספה בחינוך שוללת מעיקרא הפרת סדר (מוגה) (כד)

עולת חודש בחדשו – כי בכל חודש יש צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי', ובכל ר"ח היתה הכוונה לפי הצירוף של חודש זה. וכמו בקרבנות הנשיאים, שהיו שוים, ואעפ"כ נתפרש קרבנו של כל נשיא, כיון שקרבנו של כל נשיא היתה בכוונה מיוחדת, לפי שרש שבטו. ונוסף על ההתחלקות בפרטיות דעולת חודש בחדשו, יש גם בחי' הכוללת כולם – עולת תמיד.

כשם שבקרבנות יש כללות ופרטות – כך גם בכללות התורה, שבפרטיות יש בה תרי"ג מצוות. וכן עשרת הדברות, שתחילה נאמרו בדיבור אחד. וזהו עולת תמיד העשוי' בהר סיני – שהבחי' הכללית דקרבנות נמשכת מהכלל דאנכי שבהר סיני.

וענינו בעבודת האדם – אדם כי יקריב מכם – ענין הקבלת עול ומסירת נפש, שצריך להמשיך באופן שיחדור בכל הכחות הפנימיים.

א. "בין המצרים": ענין המיצר למעליותא
התוכן דהפיכת ימים אלו ועד לצירוף ד"מיצר" גופא למעליותא – בהקדם התחלת ענין המיצר בקדושה, כשהעבודה היא בהגבלה כו', כי, יהודי גם למטה (כ"נעשה אדם") שייך למרחב, בלי גבול ("בצלמנו"), ודלא כשאר הנבראים שיש אצלם גזירה והפסק בין עליונים ותחתונים, בכל עבודה יכול לחבר גבול ובל"ג, שגם ההבנה והשגה חדורה במס"נ, כברשב"י (ולא רק בחי' העיגול דמס"נ, כחוני המעגל), וכן להמשיך תנועת המס"נ למטה, כאדה"ז שהרגיש בצורך היולדת כו'; וזהו"ע המיצר למעליותא – נקודת הביטול שמצד הרגש המרחב העצמי (א-ז)

ב. בין המצרים: תכלית ה"מיצר" כפשוטו שבימים אלו
גם בשבתות אלו – ההפטרות הם בדברים בלתי-רצויים ע"פ פשט, והרי הפשט, אופן הלימוד עם הקטנים, הוא לימוד אמיתי ומשתלשל מהסוד כו' [וכמו בענין זריקת הסוכריות ע"י מלאך מיכאל, שהו"ע אמיתי ומתקבל דוקא אצל קטנים כו'; ועפ"ז יובן התוארים "יד ה'" וכיו"ב – כיון שאמיתת ענין היד הוא למעלה כו']; וזהו תכליתו של זמן זה – שהוא גופא מעורר שאי אפשר לשקוט עד שמהפכים המיצר כפשוטו לששון ושמחה (ח-יב)

ג. בין המצרים: מעלת הקביעות
כשנכנסים לי"ז תמוז ות"ב מסעודת שבת בבשר ויין, מודגש שתורת-חסד משתדלת להקל בעינוי (נוסף לשלילת היזקו, כבערב יוה"כ); ומזה נמשך בכל השנים, לפעול הענין ד"סעודת שלמה בשעתו" ברוחניות, ע"י העבודה הרוחנית בבחי' שבת (יג-טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה עולת תמיד

ד. פרש"י (כו, א) ד"ה ויהי אחרי המגיפה: צריכות ב' הפי' (הוגה) (יח)

ה. לקוטי לוי"צ (ע' תכה): ביאור ג' הלשונות "יקירא יאה ושפירא"
ענינם בספירות, והקשר לחמשת המבצעים; ע"ד התעסקות במבצעים (יט-כ)

ו. המשך הביאור בפרש"י, והקשר ל"מיהו יהודי"
הקשר גם לענין ד"הובקעה העיר"; מחשיבים כל שיקצע כ"כזבי בת צור"; המניעה היא מהדתיים, והבעי' בנוסחאות שמציעים; חיבור שנכתב תמורת שוחד להמעיט בחומר ענין נשים נכריות שמפורש ברמב"ם; הלימוד מבלעם בנוגע לענין השוחד (כא-ז)

התחלת ענין ערי מקלט היא בפרשה שקורין לעולם בימי בין המצרים, כי, ענין הגלות הוא מפני חטאינו, ששרשם חטא עה"ד, שבגלל זה נידון אדה"ר בגירושין, כדרך הרוצח בשגגה שגולה לערי מקלט.

עיר מקלט הו"ע התורה – דברי תורה קולטין, כי דוקא ע"י התורה נעשה ענין הקליטה – יחוד נפלא עם התורה ונותן התורה.

ובפרטיות: עיר (מקלט) בקדושה – עיר אלקינו, שנעשית מקיבוץ ריבוי בתים ביחד, שכל בית נעשה מאבנים – צירופי אותיות התורה. ושש ערי מקלט הם ששה סדרי משנה – תושבע"פ, שצ"ל בהבנה והשגה, שדוקא עי"ז נעשה יחוד נפלא – ענין הקליטה. ומתחלקים לשלש שלש – כנגד מחשבה דיבור ומעשה שישנם בלימוד התורה.

ע"י לימוד התורה באופן דגדול לימוד שמביא לידי מעשה, מבטלים את סיבת הגלות, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

מאמר ד"ה והקריתם לכם ערים

א. "ערי מקלט" – חמשת המבצעים
נוסף לקליטה שע"י תומ"צ בכלל, ה"ז בפרט ע"י תורה (וכמו שבסדר טהרות גופא יש מסכת טהרות), וכן ע"י מזוזה, תפילין, צדקה, ובית מלא ספרים; ובקשר להציווי על זה בפרשתנו – יש לעורר על חמשת המבצעים, שסגולתם שמירה וקליטה (ב-ה)

ב. ט' הימים: לפרסם ע"ד "עם לבדד ישכון" והוספה בצדקה
חיזוק אמונת ובטחון כאו"א מבנ"י ע"י הפרסום בכל מקום – וגם לילדים בסגנונם ע"י ביקור במוסדות חינוך וקייטנות – שלגויים אין שליטה על בנ"י, אלא שצ"ל ההנהגה ד"עם לבדד ישכון"; נוסף לפרסום והסברת ענין זה בתורה – לעורר שיוסיפו גם בצדקה בט' הימים (ו-ט)

ג. 1) מגבית (שלא כרגיל) (י)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
הדגשת "עם לבדד ישכון" בענין התורה והצדקה; מה שהכחישו 3 שנים בנוגע לשוחד – מתגלה רשמית, וסוכ"ס יתגלה גם שלחצו על הרפורמים; תיקון החוק לא מפלג; גם "ראשיכם" זקוקים ל"חוטב עציך"; הלימוד מהסיפור ע"ד נשמות הטועות; לניתוח פלסטי פונים למומחה; ההזדמנות שנקרתה לממשלה לתקן החוק "כהלכה" (יא-ג)

ד. מעשה בפועל: ההנהגה בער"ח, ובשבת ר"ח מנ"א
לעורר כבר בער"ח ע"ד חמשת המבצעים, עם לבדד ישכון, וההוספה בצדקה (יד)בשבת ר"ח מנ"א – לאחר הפטרת "שמעו" יש להוסיף פסוקי ר"ח; שייכותם להפטרת בין המצרים, ושקו"ט בהוכחה מהוספת פסוקי מחר חודש בהפטרת שבת אדר"ח (טו-יז)עריכת אסיפה והתחלת הפעולות להגביר חיל בחמשת המבצעים (יח)

מעלת המתקת הגבורות – מרה – לא רק ע"י עץ מתוק (עץ החיים), אלא דוקא ע"י עץ מר – שהחושך עצמו נהפך לאור. וזהו"ע והפכתי אבלם לששון, שתשעה באב יהי' יו"ט גדול.

ובהקדים – שגבורה דקדושה היא בשביל החסד, ואדרבה: המשכת החסד היא רק חיצוניות החסד, ודוקא ע"י גבורה נמשך פנימיות החסד, כמשל המלך שרוחץ צואת בנו מרוב אהבתו. וזוהי מעלת תשעה באב – רחץ ה' צואת בנות ציון, לגבי התגלות חיצוניות החסד בפסח. וזהו והפכתי אבלם לששון – גילוי פנימיות אור האהבה והחסד.

אך יש אופן שהבן אינו יכול לקבל היסורים בגלל שאינו מרגיש שזהו מצד אהבת האב, ואז מתחרט האב על היסורים (שהרי ביכלתו לתקן החטא גם ללא יסורים) ומשפיע לו חסדים בגלוי. וזהו "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה" ("כי מרים הם" – בנ"י עצמם, שהיו במעמד ומצב ירוד, שלא הרגישו החסדים ד"מרה"), ולכן "ויורהו ה' עץ גו' וימתקו המים" – שהו"ע המתקת המים ע"י עץ החיים שהו"ע התורה (ע"ד דברי תורה קולטין). ואז – "ויסעו ממרה", שנתעלו מהגבורות דמרה, "ויבואו אלימה" – אותיות אלקים (גבורה), אבל הצירוף הוא "אלי" –בחי' חסד (אל) הנמשך מחכמה (אלי).

א. מעלת הקביעות: הגדלת השמחה "משנכנס אב" שחל בשבת
בהבטחה שימים אלו יהפכו (ובתורת אמת – כבר נהפכו) לשמחה ניתוסף כשמקשרים עם דבר גשמי (כדמצינו בכמה נבואות, ועד"ז במצוות של זכרון; וזהו שמזוזה שומרת גם מהיצה"ר שבפתח הרוחני כו') – ע"י שבר"ח אב שחל בשבת מוסיפים בשתיית יין המשמח, והשמחה (ובפרט בשבת) מגלה פנימיותו של יהודי שלמעלה מענין החטא, סיבת הגלות (א-ו)

ב. מעשה בפועל: הגברת חיל בחמשת המבצעים
המעשה בפועל [שהוא העיקר, הן בתלמוד והן בקיום המצוות] מהתוועדות זו – להחליט כבר בשבת ע"ד הגברת חיל בחמשת המבצעים, ועי"ז ממהרים "והפכתי אבלם לששון" בביאת משיח צדקנו (שגם אז ימשיכו לעסוק בענינים אלו, מתוך הרחבה כו') (ז-ט)

ג. 1) המשך: מי שהחסיר בפעולות דימים אלו – ישלים בכפלים (מוגה) (י)

2) המשך הביאור במנהגנו בהפטרת שבת ר"ח מנ"א (יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויסעו ממרה ויבואו אלימה

ד. 1) פרש"י (מסעי לה, כה) ד"ה עד מות הכה"ג: צריכות ב' הטעמים (הוגה) (יג)

2) לקוטי לוי"צ – בקשר לפ' מטות ולפ' מסעי (יד)

3) ההוראה מפרש"י במעלתן גם של הפחותים שבישראל (טו)

4) ע"ד "מיהו יהודי" ו"אתחלתא דגאולה"
הטעם שהתורה מספרת על מעשה זמרי; הנוסחאות שמציעים ובלבד לחזור לכסא; שלילת שיטת ה"אתחלתא דגאולה"; שעת הכושר לתקן החוק (טז-יט)

ה. מעשה בפועל: חיזוק הבטחון בה' וחמשת המבצעים
להסביר גם לילדים ע"ד מעלת בנ"י ויוקרם אצל הקב"ה; עוד לפני הפעולה בחמשת המבצעים – להתחיל בחיזוק הבטחון; אסיפה ע"ד הפעולות (כ-כא)

העילוי בהמשכת רחמים וחסד ע"י משפט וצדקה (י"ג מדה"ר והבחי' שלמעלה מהם) בזמן הגלות – כיון שדוקא ע"י ירידת הגלות באים לעלי' גדולה יותר.

ביאור הפסוק "איכה יעיב וגו'" – למעליותא – ש"יעיב" הוא בחי' עב וענן דקדושה, שעל ידו נעשה הענין ד"איכה" – חיבור "אי" (ע"ס והבחי' שלמעלה מהם) עם "כה" (מלכות). וענין זה נעשה ע"י בירור בחי' העב דקליפה, שזהו"ע התשובה – "באפו", שמורה על הגבורות שבעבודת התשובה.

"השליך משמים ארץ תפארת ישראל" – שע"י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ניתוסף ב"תפארת ישראל" (עבודת הצדיקים) העילוי דעבודת התשובה שהיא באופן של השלכה – למעלה מהשתלשלות.

"ולא זכר הדום רגליו ביום אפו" – שלעת"ל תהי' ההשפעה למלכות שלא ע"י ז"א (הדום רגליו, בחי' היסוד).

א. שבת חזון: הקשר דשני הפירושים ב"חזון"
הקשר דמחזה ביהמ"ק השלישי עם חזון ישעי' כפשוטו, בהקדם שחזון [ראי' דנבואה, שלזה יש צורך בביהמ"ק] ישעי' [ההתחלה שכוללת כל ס' ישעי', ל' ישועה] פי' ראיית הישועה (שהיא פנימיות הענינים הבלתי רצויים שבהפטרה), וכיון שישועה היא מגלות – ה"ז בביהמ"ק השלישי דוקא (שקדמה לו גלות, דלא כבית ראשון, ויהי' נצחי, דלא כבית שני), שנצחיותו היא כיון שהענינים הבלתי רצויים גופא נהפכו לגאולה (ע"ד מעלת בעלי-תשובה לגבי צדיקים), ולכן משבת חזון מתברך ת"ב – שאז מראים את פנימיותו (א-ו)

ב. מעלת הקביעות: ערב ת"ב שחל בשבת חזון
בקביעות זו מודגש שתכלית החורבן (ת"ב) הוא לבוא לביהמ"ק השלישי (חזון), דלהיותו שלא בערך למקדשות הקודמים, צ"ל "אין" באמצע (בין יש ליש שאינם בערך); העילוי לגבי הקביעות שת"ב עצמו חל בשבת; וההוראה – הכח בל"ג שיש לכאו"א לפעול בנין ביהמ"ק השלישי, ולא ליפול ברוחו מהענינים הבלתי-רצויים, שהם בדוגמת האין שבאמצע (ז-י)

ג. חיזוק הבטחון בה': מעלת הדיבור בזה, וההוראה מפרשת המן
עצם הדיבור בזה פועל פעולתו, כיון שאופן ההשפעה מלמעלה תלוי במדת הבטחון, וכדמצינו בנוגע פרשת המן (שאמירתה כדי "לבטוח" כו', כהדיוק בשו"ע מהדו"ב) – שחילוקי הדרגות בלקיטתו היו לפ"ע הבטחון (כמ"ש בס' אור המאיר); צ"ל גם בטחון שכוונת הגלות היא בשביל הגאולה, שתהי' ללא מדוה"ג, וההכנה לזה – ע"י עבודה ללא מדוה"ג (יא-ג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ציון במשפט תפדה

ד. 1) פרש"י (א, כז) ד"ה ותרגנו באהליכם: ההוספה על התלונה שבפ' שלח (הוגה) (טו)
(ובהערה: השייכות לערב ת"ב)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' קצח): ועתה שמע גו' מקדשך השמם
רשב"י הי' "בתוך הבית" (למעלה מהחורבן), ודרשתו עה"פ נשמעה גם ב"חוצה" (טז)

3) ע"ד מבצע מזוזה וחמשת המבצעים (יז)

4) עניני היום: תשעה באב

איך ממלאים החסרון בלימוד התורה בת"ב; שייכות ענין המזוזה במקומות הפטורים; טעם השינוי באופן נטילת ידים בת"ב ויו"כ; בת"ב יעסקו בחמשת המבצעים וחיזוק הבטחון (ומה גם שהקב"ה זימן שהאומות טרודים בסכסוכיהם כו') (יח-כ)

5) ע"ד "מיהו יהודי"
החורבן בהצעה "כנהוג ומקובל כו'"; תמיכת הדתיים; הלימוד מיוצאי רוסיא (כא-ג)

ה. 1) בפרש"י (א, ז) ד"ה עד הנהר הגדול: "משל הדיוט כו'"
הגוי לא ישאל מדוע נק' "הנהר הגדול", כיון שאפילו הדיוט אומר כו'; ובהמשך לענין חיזוק הבטחון – ע"י שיהודי יתנהג כדבעי גם הגוי יאמר ש"עבד מלך מלך" (כד-ה)

2) (ערב) תשעה באב: התעסקות בחמשת המבצעים (באופן המותר) (כו)

א. ביאור ענין השמחה בקשר ליאָרצייט ולשבעה דנחמתא
בנוגע להתוועדות זו – צ"ב מהו"ע השמחה בקשר ליאָרצייט (וכמנהג חב"ד שעושים "תיקון" כו'), ועד"ז בנוגע לרבים – מהו שהגורם לשבע דנחמתא הוא התלתא שלפנ"ז, וההכנה לגודל הענין דט"ו באב הוא ת"ב; והביאור – שאדרבה, גודל השמחה הוא מזה שאפילו במאורע זה גופא ה"ה עובד (מתחבר) לקב"ה. וזהו שעבודת התשובה צ"ל בשמחה גדולה מכל המצוות, וזהו"ע שבעה דנחמתא – נחמה וחרטה (תשובה), שמבטלת סיבת הגלות (א-ו)

ב. סיום על מסכת מכות
(פתיחה) במס' מדובר על ענין המקלט (המדובר לאחרונה); סיומה "עקיבא ניחמתנו" קשור לשבעה דנחמתא ולנחמת היחיד, והסיפור שבסיומה הובא גם בספרי לשישי דפ' עקב (ז)בסיפורים בסיום המס' צ"ב: מהי תמיהת ר"ע; מדוע התנחמו רק בסיפור הב' (הוגה) (ח)הקדמה: דמיון היחיד לכלל ולאדה"ר הוא מצד שייכותם זל"ז [שלכן מעשה היחיד מכריע העולם כולו כו']. ומזה מובן שענין המקלט שביחיד ישנו גם באדה"ר, גירושו מג"ע, וגם בכלל, ענין הגלות, וזהו שענין הגלות הוא כדין אשה שגולה לבדה; במקלט וגם בגלות יש ענין ההגנה, וענין הכפרה [כולל – ע"י מיתת הכה"ג (מיתת צדיקים), כביאור אאמו"ר]; מעלה בהגנה שהיא גם במזיד, ובכפרה – שהיא אפילו לאחרי שנגמר דינו לגלות. וי"ל, שכפרה שייך (כלפי שמיא) גם במזיד שעשה תשובה, שבכך נעשה ממזיד שוגג (ט-יד)ביאור ענין ההגנה וענין הכפרה שבחמשת המבצעים (שענינם מקלט) (טו)הגלות מגינה ע"י ש"כלה חמתו על העצים כו'", ומכפרת ע"י יסורים, אבל תכליתה אינה ענין היסורים אלא "שיתוספו עליהם גרים", ומ"ש שגלו "מפני חטאינו" – כי מצד החסרון בעבודה צריך ללכת אל המתברר ("גר"), ועי"ז באים לעילוי דבע"ת (טז-יז)ביאור סיום המסכת – שיטת ר"ע (בן גרים; והחכמים היו כהן לוי ישראל) לראות הטוב שיבוא מזה, ובסיפור הב' – שזהו חלק והתחלת הטובה (הוגה) (יח)מעלת המענה דר"ע שחווה בחייו הענין ד"אם כו' לעושי רצונו כו'" (ע"י אשת טורנוסרופוס) והעילוי דקה"ק (ענין התורה); הקשר להתחלת המס': הזמת טענת היצה"ר שיהודי הוא "בן גרושה" (מצד הגלות) ע"י ב' המענות דר"ע, שכנגד ב' עניני מקלט הגלות, הגנה וכפרה (כזכיות), וזהו שאמרו ב"פ "ניחמתנו"; והדיוק "ניחמתנו" – שנעשו ג"כ בע"ת (יט-כא)

ג. 1) ביאור סיפור המדרש ע"ד מענה ד' התנאים לטענת המין ברומי
המין התחכם לשאול את ארבעתם יחד (ד' סוגים כנ"ל, שלכן נתפרטו שמותם) כי בכך מובהרת טענתו – ששמירת שבת ע"י הקב"ה אינה באותו אופן שמצוה לישראל, כי חילוקי הדרגות ביניהם מורים שמצידם יש ד' רשויות שונות (ועד לגר ת"ח, שלמעלה גם מכה"ג שנכנס לרשות דקה"ק). ועל זה "אמרו לו" (כולם כאחד) שהכל חצר אחת, שענין השבת הוא בבחי' שלמעלה מהתחלקות, כי רצון ה' הוא בכולם בשוה; ומה שיש גם פרטי המצוות כו' שבהתחלקות – ע"ז אמרו לו שזוהי קומה אחת, שיש התחלקות ראש ורגל אלא ששייכים זל"ז: זהו הכהן של הגר, וזהו הגר שבשביל להוסיף אותו גלה הכהן (כב-ו)

2) ע"ד גיור כהלכה, וענין הגיור בעבודה
מצד הפלא שבגיור, המנגדים ל"הלכה" – היו צריכים לשלול כל גיור שהוא; הפלא שב"גיור" עניני הגולה שלוקחים משר המדינה, והקשר לביאור אאמו"ר בענין "ג(א)ולה" (כז)

ד. הקמת מוסדות: העילוי בהפיכת חלק מארץ העמים ל"מקדש מעט"
שיעבור (יחד עם העוסקים כו') לארץ ישראל עצמה (לא כפי שתתפשט כו') (כח-ט)כח הנשים לעשות מהבית הפרטי שעיקרו יהי' [לא ה"שטיח מקיר לקיר"... כפי שיש זקנים שמתפארים בזה, ומובן הרושם על הצעירים כו'; אלא "אם כו' עאכו"כ"] הספרים, כך שנעשה טפל לביהכ"נ, וי"ל שעי"ז יעבור הבית יחד עמו לא"י; ע"ד חמשת המבצעים (ל-לא)

ה. מגבית (לב)

ו. מבצע מזוזה: מענה לתמי' בנוגע לצורך לבדוק מזוזות (ותפילין)
באופני הלימוד אפשר מלכתחילה לומר את המסקנא, או לשאול ולתרץ, אבל – רק השאלות המוכרחות (שלכן קיצרו בהדרן כו'); ובנדו"ד – לא עלה בדעתי שיש צורך לשלול מלכתחילה הקושיא מהדין שמזוזה נבדקת רק פעם בכמה שנים כו', בהבהרה הפשוטה שכאן יש ספק אם מלכתחילה היו כשרות או מזוייפות, כפי שמצאו מזוזה ובה ברכת כהנים... נוסף למפורש במט"א שיש לבדוק כל שנה באלול (והרי עיבוד הקלף שונה מבזמן הש"ס כו'). והעיקר – להגביר חיל בבדיקת מזוזות ושאר המבצעים ולא לעכב זאת בגלל קושיות (לג-ז)

ז. ע"ד חיזוק הבטחון דבנ"י
ההמשכה למטה היא כפי תוקף הבטחון, שהו"ע הרצון, עיקר האדם (אלא שצריך לחדור גם בחב"ד, וזהו מ"ש במו"נ שההשגחה היא כפי ענין השכל כו') (לח)

ח. "ויהי בשלשים שנה": פעולת מיתת צדיקים בנצחון מלחמת היצר
מהשלימות דשלשים שנה-שינויים (שנצרכו ל'"ואראה גו'", כפי' העבוה"ק) – יש הכח לנצחון המלחמה (ע"י שהולך לפניהם הארון ובו שברי לוחות – שזהו"ע מיתת צדיקים) נגד היצר, ובאופן ד"על אויביך" נעשית ההגנה מ"חטאינו" וכפרתם ובאה הגאולה (לט-מ)

קביעת מזוזה – ב' פרשיות דק"ש – בפתח הבית היא בכדי להמשיך בחי' ה' יבנה בית, ע"י קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות (שלמעלה גם מעבודת הקרבנות – שמוע מזבח טוב) בנוגע לכל הדברים שבביתו וקנינו. ומרומז בתיבת "מזוזה" – זו זה – שבנ"י, עם זו, מתחברים עם זה א-לי, ועד שנעשים תיבה אחת.

בנין הבית הוא בחכמה ובתבונה – המשכת אור פנימי ע"י התורה ותפלה, עבודה ע"פ טו"ד; אך עיקר השמירה וקיום הבית היא עי"ז שה' יבנה בית, שהו"ע המשכת מקיף עליון על הבית, שנמשך ע"י העבודה דקבלת עול.

ונוסף על ענין הבית (דכללות העולם, והבית הפרטי של כל אחד מישראל) – כן הוא באדם עצמו, שנוסף על הבנין דד' הבחי' שבנשמה (טהורה, בראתה, יצרתה, נפחת), שהו"ע העבודה שע"פ טו"ד, בכחות פנימיים, צריך להיות ואתה משמרה בקרבי, המשכת בחי' המקיף, ע"י העבודה דקב"ע, הקשורה עם בחי' היחידה.

א. כ"ף מנ"א: השלמה לסיום על מס' מכות
שייכות יום הש"ק זה לכ"ף מנ"א – בתוך ג' ימים (א)המשך הביאור בסיום המס': דברי ר"ע לשיטתו (הוגה) (ב)שמות הזקנים שעלו לרומי נפרטו רק כשנוגע להענין, ולכן לפעמים נזכרו "זקנים" סתם, כמו בשאלה "לכמה נחש מוליד", מהי השתל' הדרגות עד שגם נחש (מקור הקליפות) יוכל להוליד, שנשאלה בעליית ה"זקנים", שקנו חכמות התורה, לרומי, תכלית הירידה (ג-ה)המשך הביאור בקשר הסיום להתחלת המס' בענין חיוב גלות, והגדר דמקלט (ו)

ב. המשך: ביאור הדיוק "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"
קה"ק (שבו הארון) ענינו תורה [ואחת בשנה קטורת, תפלה], והחורבן הוא התגברות החכמה דלעו"ז – "שועל" (שמנגד ל"דגים" כו'), ור"ע, שענינו תורה בלבד, ראה התיקון לזה – שהתורה (זקנים וזקנות) תתפשט מקה"ק גם ברחובות כו', והיינו ע"י הפצת המעיינות חוצה (ז-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכתבתם על מזוזות

ג-ד. 1) פרש"י עה"פ (יא, יד) ונתתי מטר ארצכם בעתו – החילוק מ"ונתתי גשמיכם בעתם" שבפ' בחוקותי (כ"שתהיו עמלים כו'") (הוגה) (יג)

2) "ק"כ מיל" (שנזכר בהסיום): תיווך פירושי רש"י גבי "כנפי נשרים"
בפ' בא שמפורש שבאו "מרעמסס סוכותה", ק"כ מיל, עכצ"ל שבאו על "כנפי נשרים", אבל בכתוב ד"כנפי נשרים" עצמו שאין הכרח זה, פרש"י שזהו נשיאתם מכל ארץ גושן לרעמסס (יד)

3) לקוטי לוי"צ (ע' תנח): "אתה .  . דא רזא דימינא וכו'"
צ"ב שדוקא גבי חסד ות"ת, שענינם גילוי, נקט "רזא", סוד והעלם (טו)

4) ההוראה מפרש"י במעלת שינוי טבע הרגילות גם דקדושה (הוגה) (טז)

5) גיור כהלכה: ההכרח לזה מצד הנס שבענין הגיור (יז)

6) ההוראה מפרש"י (המשך): הפעולה בההשפעה מלמעלה (הוגה) (יח)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
גילוי נעלה ביותר – נמשך תחילה ע"י צמצומים ושערות (שבכהנים דוקא, חסד, ולא בלויים, גבו'; ואדרבה, כילי צריך לפזר כו'), ולכן אור בגימט' רז; השייכות לר"פ ראה – הפיכת הקללה, והכלי לאור זה – עבודה שלמע' ממדוה"ג, ובמיוחד בחמשת המבצעים (יט-כא)

שהם וישפה – כנגד יוסף ובנימין, צדיק עליון וצדיק תחתון, המשכה והעלאה. ובעבודה – תורה ותפלה. ויש מעלה בכל אחד מהם: המשכה מלמעלה – אין בה הגבלות, ויכולה לירד עד למטה מטה; והעלאה – היא ע"י עבודתו ויגיעתו, ולא מתנת חנם. ולכן, לאחרי שישנם ב' האופנים הנ"ל כפי שהם ב' קוין – הנה בכחו של הקב"ה שלמעלה מהתחלקות קוין, נעשית ההתכללות ד"להוי כדין וכדין".

ושעריך (ששער משמש ליציאה וכניסה, המשכה והעלאה) – נו"ן שערי בינה, לאבני אקדח – שע"י המשכתם במדות נעשה גם לב האבן בבחי' אש קדחה, להתלהב באהבת ה'; וכל גבולך (לב), ל"ב נתיבות חכמה – נעשים אבני חפץ, פנימיות הרצון; וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך – התקשרות המשפיע ומקבל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וקישור וחיבור שניהם יחד.

ע"י העבודה בכהנ"ל פועלים קיום היעודים הנ"ל גם בענינים גשמיים (שהרי ההמשכה מצד העליון אין בה הגבלות כלל, ולכן נמשכת עד למטה מטה), שזוהי תכלית הכוונה – דירה בתחתונים דוקא, כשם שבקיום המצוות העיקר הוא מעשה בפועל דוקא.

א. חודש החשבון: הכנה לבנין העולם בשלימות
כהכנה לבנין העולם מחדש ובשלימות צ"ל חשבון וחיזוק יסודותיו – ג' הקוים שעליהם עומד; שייכות ג' הקוים, שלימותם ע"י תשובה נעלית, ואמיתית שלימות העולם שעי"ז לע"ל – לר"ת דאלול; שלילת יאוש מהחשבון כו', ולקבל כבר בשבת זו החלטות שיצורפו למעשה (א-ה)

ב. המשך: היציאה לעבודה דאלול בתיקון העולם – מתוך בטחון
היציאה למלחמת היצר (ומזה נשתלשל גם בגשמיות) צ"ל מתוך שמחה ורגש עליונות (שלמעלה מ"ירגיז כו'"); ועד"ז ביציאה לעבודה דאלול – שצ"ל בבטחון שיכול לפעול תיקון העולם (כולל רוח צפון, כנרמז בהדיוק שהעושה כן "ידעו הכל שהוא אלקה" – בל' חיובי), להיותו יהודי (ש"בורא עולמות"), וכן – בבטחון בהקב"ה שיתן לו כל המצטרך (ולפי ענינו כו'), להיותו "כולא חד" עמו, כמודגש בר"ת הכי נפוץ דאלול – שנק' "דודי", אהובי; וכל זה – החל משבת מבה"ח, ובפרט בקביעות זו – שגם כ"ט אב נהפך ושייך לאלול (ו-י)

ג. המשך: קבלת החלטות טובות – בנוגע לחמשת המבצעים
החלטות – צ"ל בענינים פרטיים, אבל במיוחד בענינים שהזמ"ג להיות "זהיר טפי" בהם – חמשת המבצעים; ביאור שייכותם לג' הקוים דאלול; התעסקות בהם בתוקף כו' (יא-ד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ושמתי כדכד שמשותיך

ד. 1) פירושי רש"י עה"פ (יב, כ) כי ירחיב גו' בכל אות נפשך גו'
צ"ב: האם כוונת הפסוק רק לענין של "דרך ארץ" או "נאסר כו'"; בפסוק לא נזכר "עושר"; בפ' שופטים פי' ש"ירחיב" היינו נתינת ג' הארצות (טז)

2) לקוטי לוי"צ (לש"ס ע' קכ): קיום מצות הענקה ביוסף
צ"ב: מהו"ע שעיקר ההענקה היתה מהקב"ה; הרי לא נמכר לישראל (יז)

3) המשך הביאור בסיום מסכת מכות: הנפק"מ משיטת ר"ע וחבריו להלכה, וענין הזכרת שמותם במס' מעשר שני וסוכה (הוגה) (יח)

4) המשך הביאור בפרש"י פ' עקב (ביחס לפירושו בבחוקותי) (יט)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
השנתיים הנוספות היו עונש מהקב"ה, ולכן ההענקה ממנו (ונרמזה ב"ע'" דפוטיפרע, כיון שמצדו היתה התחלת המאסר) (כ)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
היוקר ד"צאן יוסף"; הבעי' בנוסח "מדור דור"; ההמצאה שגיור במובן ההלכתי הוא חידוש מאוחר; ההצעה לא להכיר בגיורים חמש שנים, והרושם על "תלמידים הרעים" (כא-ה)

3) הביאור בפרש"י
מכפל ושינוי ל' הכתוב מוכרחים ב' הענינים; ירחיב אינו במקום (כ"ירחק"), אלא מצב דרחבת ידים, ומפי' בוישלח מובן השייכות לעושר; הפי' בפ' שופטים מוכרח מהמשך ל' הכתוב; אכילת בשר (גם עכשיו שהו"ע הכרחי כו') – צ"ל לאחרי "כניסה" לדרגת "ארץ ישראל" (כו-ט)