בס"ד. שיחת* אור ליום עש"ק פ' מטות-מסעי,

ער"ח מנחם-אב, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והקריתם לכם ערים וגו'.

* * *

ב. המוזכר במאמר1 ש"דברי תורה קולטין" (מדברי הגמרא במסכת מכות2 ) – הנה בנוגע לתורה ומצוות עצמם הרי זה במיוחד בנוגע לענין התורה, אבל בכללות, הרי כללות התומ"צ הם קולטין, אלא שישנם החילוקים בין "עידנא דעסיק בה" או אפילו "עידנא דלא עסיק בה"3.

ומובן גם שבמצוות שהם באופן של פעולה נמשכת (בלשון הידוע4 ), נמשך גם ה"עידנא דעסיק בה" (לא רק בשעת העשי', אלא גם) כל זמן שנמשכת הפעולה שלה.

וכל זה – נוסף על כללות הענין שאפילו "בעידנא דלא עסיק בה" הרי זה גם ענין של "מקלט", דכיון שזה קשור עם "דרך החיים", שהו"ע סטרא דקדושה, הרי מובן ששם אין שליטה ללעו"ז. ובלשון המשנה5 : "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט (מלאך מליץ טוב) אחד", והרי מובן שאין הכוונה ח"ו שה"פרקליט" יש לו קיום רק בשעת עשיית המצוה, אלא המלאך שנברא ע"י עשיית המצוה מליץ טוב עליו במשך כל ימי חייו – שזהו גם תוכן ענין הקליטה.

אלא שענין הקליטה בתורה הוא ביתר שאת וביתר עוז, ובלשון התניא6 (המובא במאמר7 ): "והוא יחוד נפלא כו'", משא"כ במצוות שהיחוד אינו באופן "נפלא", אבל אעפ"כ ישנו ענין של יחוד כו', ועד שהמצוות נקראים "שלוחים", כדאיתא בתנחומא8 "כבדו את המצוות שהם שלוחי", שלכן נקרא גם האדם המקיים מצוה "שלוחו של אדם כמותו"9 (כמבואר בלקו"ת בהתחלת ספר ויקרא10 ); ולכן, גם בכללות ענין התורה ומצוותי' ישנו ענין של קליטה, אלא שבזה גופא ישנו ענין של קליטה ביתר שאת וביתר עוז – "דברי תורה קולטין".

ג. דוגמא לדבר:

בפירושו על המשניות11 מביא הרמב"ם שאחד מששה סדרי משנה הוא הסדר שנקרא בשם "טהרות", ובסדר זה עצמו יש מסכתא שגם היא נקראת בשם "טהרות". והפירוש הפשוט בזה, שבכללות מבואר ענין הטהרות בכל המסכתות שבסדר זה, אבל במיוחד וביתר הדגשה הרי זה במסכתא אחת בסדר זה, שלכן דוקא מסכתא זו נקראת בשם "טהרות", משא"כ המסכתות האחרות.

ומביא גם דוגמא מעניני עולם – בנוגע לשמש וירח וכוכבים, שבין כל הכוכבים, שלכמה מהם יש שמות מיוחדים (כפי שמצינו בגמרא ובמדרש12 ), ישנו אחד שנקרא בשם "כוכב", שהוא אמנם פרט בכללות ענין הכוכבים, אבל אצלו הרי זה בהדגשה יותר.

ולהעיר, שאף שלכאורה אין זה קשור עם פנימיות הענינים, אלא רק ענין של קריאת שם באופן כך או באופן שני – הרי ידוע בנוגע לכללות ענין השמות בלשון הקודש שאינם שמות הסכמיים, אלא שמות שמורים על עצם הדבר13,

– וכמ"ש בשל"ה14, שבזה התבטאה חכמתו של אדה"ר שהיתה גדולה מחכמת מלאכי השרת, שכאשר שאלו אותם "מה שמו", לא ידעו להשיב, ואילו אדה"ר אמר "לזה נאה לקרותו שור וכו'"15, לפי שראה את הענינים כפי שהם בשרשם במרכבה העליונה –

ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט16 ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" הוא המהוה ומקיים ומחי' את הדבר הנקרא בשם זה, ועפ"ז מבאר המגיד17 את הפסוק18 "כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", שהשם הוא חיות הדבר.

וכיון שבלשון הקודש נקרא סדר מסויים בשם "טהרות", שזהו השם שמהוה סדר זה, ובתוך סדר זה יש מסכתא מסויימת שגם היא נקראת בשם "טהרות", ועד"ז בנוגע לשמות בעניני העולם, כשישנו אותו שם הן על הכלל והן על פרט מסויים בכלל זה, כמו שבכללות הכוכבים ישנו אחד שנקרא בשם "כוכב" – הרי מזה מובן שבאותו כלל יכול להיות פרט אחד שהוא ביתר שאת וביתר עוז.

ועד"ז בתורה ומצוותי', שנוסף לכך שכללות ענינם הוא "ונס שמה"19, שלשם בורחים מפני היצה"ר, "הוא שטן הוא יצה"ר כו'"20, ולאח"ז מקטרג ונעשה גואל הדם וכו'21 (כמבואר בארוכה בספרי מוסר וגם בספרי חסידות) – הרי זה מודגש במיוחד בענין התורה, ש"דברי תורה קולטין", כמו ערי מקלט.

ד. ובפרטיות יותר, יש גם חילוקי דרגות בנוגע לענינים אלו במצוות גופא:

לכל לראש – הרי זה נראה בגלוי בעיני בשר במיוחד בענין המזוזה, כמבואר בכתבי האריז"ל22 שמזוזה שומרת מן המזיקין, היינו, שנוסף לכך ששומרת מהיצה"ר (היינו, שלא יחטא מלכתחילה), הנה גם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך רח"ל, בכ"ז שומרתו המזוזה מן המזיקין.

וזהו הקשר של ענין המזוזה לערי מקלט – בדוגמת "דברי תורה קולטין" – כמדובר בארוכה בהתוועדות קודמת23, שהמזוזה נועלת את הבית וכל אשר בו שלא יכנס בו זר, ועאכו"כ שלא יכול ליכנס גואל הדם, דוגמת העיר מקלט שמציל מגואל הדם, שבשעה ש"נס שמה", לא יכול להגיע אליו גואל הדם.

ועד"ז גם ענין התפילין:

על הפסוק24 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אמרו רז"ל25 "אלו תפילין שבראש". ואם כן הוא בנוגע ל"עמי הארץ" עצמם ש"לא חזו", עאכו"כ שכן הוא בנוגע לשר שלהם למעלה – ד"מזלייהו חזי"26 – שע"י קיום מצות תפילין נעשה "ויראו ממך".

ועד"ז גם בנוגע לצדקה: אמרו רז"ל27 "אמר הקב"ה נפשו של עני כו' והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך כו'", והיינו, שכאשר בא "גואל הדם" ומתחיל לטעון כו', אזי נעמד ענין הצדקה ומגין עליו.

וביתר שאת – כשישנו הענין של "בית מלא ספרים":

ובהקדים הדיוק בלשון חז"ל28 – שהוא מדוייק בכל הפרטים – שלא נאמר שספרים נמצאים בבית, אלא "בית מלא ספרים", היינו, שכל עיקרו של הבית הוא זה שנמצאים בו ספרי קודש, והבית עצמו (וכל שאר הענינים שבתוכו) בטל וטפל אליהם29.

ובדוגמת "כלי שרת (במקדש) (ש)אין מקדשין .. אלא מלאים"30 (כלשון הכתוב31 : "מלאים"), שאז בטל הכלי לענין הנמצא בתוכו, ולכן הנה גם בענין הקדושה שבזה – גדולה יותר הקדושה בענין הנמצא בתוכו.

ועד כפי שנמשך גם בעניני העולם – כמדובר בארוכה שבהסבר בתורת החסידות בנוגע לאורות וכלים, שמציאות הכלים וענינם הוא ביטולם לאורות32, הובאה דוגמא מהלכה למעשה בפועל בהלכות שבת בנוגע להוצאת אוכלין בכלי:

ענין ההוצאה בנוגע לשבת קשור עם שיעורים – שמלאכת הוצאה נחשבת מלאכה שלימה רק אם נעשתה בשיעור שלה, ויש שיעורים מיוחדים לאוכלין ומשקין ושיעורים מיוחדים לכלים. אבל המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, הנה אפילו אם הכלי הוא בשיעור השלם שלה, ואילו היו מוציאים את הכלי ללא האוכל ומשקה היתה זו מלאכת הוצאה בשלימותה, הנה בשעה שבכלי נמצא אוכל ומשקה, אזי מתחשבים בשיעור של הענין הנמצא בכלי, ואם האוכל ומשקה הנמצא בכלי הוא פחות מכשיעור, ה"ה פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו33.

וכן בנוגע לעניננו – ענין ה"קליטה" וה"הצלה" – ידוע הפס"ד ש"מצילין תיק הספר עם הספר"34, דכיון שהספר הו"ע של קדושה, ניצל בגללו גם תיק הספר.

ועד"ז בנוגע ל"יד המחלקת לצדקה"35, וכללות רמ"ח אברים שבאדם שהם כנגד רמ"ח מצוות עשה36 – הנה ע"פ פס"ד הרמב"ם37 שכל אחד מישראל רוצה לעשות את כל המצוות, נמצא שהמציאות של רמ"ח האברים לאמיתתה קשורה עם רמ"ח מצוות עשה, באופן שמציאות האברים בטלה למציאות ענין המצוות, ועד שנעשים בדוגמת מאכל או אור הנמצא בכלי, שהכלי מתבטלת ממציאותה ("די כלי ווערט אויס מציאות") אפילו כפי שנמצאת בעוה"ז הגשמי.

כלומר: למרות שכדי להיות כלי שמחזיק אוכל ומשקה יש צורך בכלי שיש לה מציאות דוקא, ואם לא הי' בה אורך ורוחב ושיעור, לא היתה יכולה לפעול ענינה בתור כלי שמחזיק אוכל ומשקה – הנה בשעה שהכלי פועלת ענינה, ה"ה מתבטלת מלהיות מציאות בפני עצמה, כך, שיש רק מציאות המאכל שבתוכה, ולכן "מצילין תיק הספר עם הספר".

ועד"ז ב"בית מלא ספרים": כאשר ענין זה נעשה כפי רצון התורה (והרי כל אחד מישראל רוצה לקיים רצון התורה) – אזי כל מציאות הבית חדלה להיות מציאות בפני עצמה, אלא הוא רק כלי, מקום ובית שבו יכולים להמצא הספרים שיוכלו להשתמש בהם וללמוד מתוכם במנוחת הנפש וכו'.

וע"פ מרז"ל הנ"ל ד"דברי תורה קולטין", הנה כשהבית "מלא ספרים" – הרי עי"ז נעשה הבית "מקלט", ד"דברי תורה קולטין".

ה. ובקשר להציווי שבפרשתנו19 "והקריתם לכם ערים ערי מקלט .. למקלט מגואל גו'",

– וע"פ המבואר במאמר דלעיל38 השייכות דציווי זה לזמן ד"בין המצרים" (ושי"ל שזהו מהטעמים שכל השבוע דפ' מסעי ועאכו"כ קריאתה היא לעולם בזמן שבין המצרים, שזה מורה על השייכות ביניהם39 ) –

כאן המקום לעורר עוד הפעם בענין חמשת המבצעים שנדבר עליהם (תורה, תפילין, מזוזה, צדקה ו"בית מלא ספרים"), אשר להם סגולה מיוחדת לשמירת בנ"י מדברים המזיקים כו', דוגמת ערי מקלט40 שהם "מקלט מגואל גו'" (אע"פ שביתר שאת וביתר עוז הרי זה בענין התורה, ובגלוי כפי שנראה בעיני בשר, הרי זה במיוחד בענין המזוזה, כמדובר לעיל בארוכה).

ולכן צריך להשתדל בימים אלו "להגביר חיל ולהוסיף כח" בחמשת המבצעים הנ"ל, "מיט אַ שטורעם" ובדרכי נועם.

וזה יהי' ה"מקלט" לכאו"א מבנ"י ("ונס שמה"), לשומרם ("מגינא ומצלא"41 ) מכל דבר בלתי רצוי. ויתירה מזו: מכיון שה"מקלט" הוא מצוות הקב"ה – הרי "מקלט" ושמירה זו הם באופן ד"לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך"42.

* * *

ו. כיון שהיום הוא קודם וערב התחלת הט' ימים שבין ר"ח מנ"א לתשעה באב, אשר הכוונה בהם ושלימותם היא שיהפכו בקרוב ממש לששון ולשמחה43, לכן כאן המקום לעורר לפרסם דברים דלקמן לכאו"א מבנ"י, בענין שהזמן גרמא – לחזק בכאו"א מבנ"י האמונה והבטחון בהקב"ה, אף שהוא זמן דחושך כפול ומכופל דעקבתי דמשיחא – ובלשון רש"י44 : "בסוף הגלות לפני ביאת משיח":

סיבת הגלות היא אך ורק כמש"נ "ומפני חטאינו גלינו מארצנו"45, היינו שזוהי הסיבה היחידה לגלות בנ"י מארצנו. לולי סיבה זו, הנה אף שמלכות רומי, מלכות בבל וכו' היתה כאו"א מלכות אדירה46, ובנ"י הם בכמות "המעט מכל העמים"47, והי' לרומי כו' כמות גדולה של כלי זיין ונשק וכו' – לא הי' כלל ביכולתם להגלות את בנ"י, כי אין לגוי שום שליטה ח"ו על בנ"י.

ובזה הוראה גם עכשיו: אף שבנ"י הם ככבשה אחת בין שבעים זאבים48, בכ"ז אין מקום לפחד ח"ו, ולחשוב איך יכולים לישון ולהמשיך לעסוק בעניניהם מתוך מנוחה, בשעה שמוקפים ומסובבים בשבעים זאבים – כי, מהברכות של עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"49 – מובדלים מכל העולם והגויים אשר בו, כאילו שאין עולם כלל מסביבם, והם למעלה מכל חוקי הטבע ומכל הנהגות הטבע, ובמילא אי אפשר אשר מי שהוא יוכל לנגוע בהם ח"ו, ואפילו לא באיש אחד מבנ"י.

אלא שצ"ל כמש"נ בהתחלת הכתוב49 ובהקדמה: "כי מראש צורים (ג' האבות50, אברהם יצחק ויעקב) אראנו (עם זה) ומגבעות (ד' האמהות50, שרה רבקה רחל ולאה) אשורנו", בהנהגתו "רואים" את האבות והאמהות, הנהגתו (הוא "שוכן") באופן ד"עם לבדד", "דתיהם שונות מכל עם"51, ופשיטא שאין ח"ו שום נקב במחיצה המבדלת בין ישראל לעמים, כך, שאין ענין של "חטאינו" אפילו בדקות, מלשון חסרון52, כיון שלא חסר מאומה בעבודתו לקונו.

ואזי – "ה' בדד ינחנו"53, "וישכון ישראל בטח בדד54 עין יעקב"55, ישראל [שהם "עין יעקב", והם "בבת עינו", כביכול, של הקב"ה56 ] מתנהגים בההנהגה ד"בדד" (ואינם רוצים לחקות את הגויים ח"ו), והם שוכנים "בטח", מבלי שום פחד ח"ו.

ודברים אלו נאמרו לא לשם "הרגעה" בעלמא, אלא כן הוא אמיתית הדבר: ע"י שה"ישכון" דבנ"י הוא מ"ראש צורים אלו האבות" ו"גבעות אלו האמהות", ע"י הליכה בדרכם בקיום התומ"צ מבלי להתחשב עם הגויים שמסביבו (דוגמת האבות והאמהות, אף שהיו מתי מספר57 ) – עי"ז הוא שוכן בטח מבלי שום פחד מה"שבעים זאבים", ויתירה מזו, וכמש"נ באברהם אבינו אשר למרות ש"אחד הי' אברהם"58, בכ"ז (ודוקא ע"י זה) "ויירש זרעו את כל הארץ"58, כיון ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים"59 – ארץ שבעת עממין, ארץ כנען, שנעשית "ארץ ישראל", "לך ולזרעך עד עולם"60.

ז. ענין הנ"ל נוגע הוא לכאו"א מבנ"י, ובכל מקום שהם. ולכן כדאי להשתדל לפרסם זה ככל האפשרי בכדי שיגיע לכאו"א מבנ"י.

וע"פ מש"נ61 "מפי עוללים ויונקים יסדת עז גו' להשבית אויב ומתנקם", מובן שזה שייך ונוגע גם לקטנים וקטנות כו'. ולכן יש להשתדל במיוחד לפרסם ולהסביר כל הנ"ל גם לקטנים וקטנות – בסגנון המתאים להם.

ומכיון שזה נוגע, כנ"ל, לכאו"א, בכל מקום ומקום ובכל פינה, לכן (ומפני עוד כמה טעמים – אין ענין לאסוף את כולם דוקא במקום אחד, אלא) כדאי לבקר בכל המקומות (ובפרט במוסדות חינוך, קייטנות וכו') ששם נמצאים ילדים וילדות כו', ולדבר ולהסביר כהנ"ל.

ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב62, ולכן ברור שדברים הנ"ל יפעלו את פעולתם, לחזק בכאו"א מבנ"י הבטחון בהקב"ה ד"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"63 בכל מקום שהם ובכל הזמנים, ועי"ז ילך כאו"א לבטח דרכו, כפשוטו בעוה"ז הגשמי, ועאכו"כ בנוגע להליכה בדרך המלך, מלכו של עולם הקב"ה, "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"64 – לימוד התורה וקיום המצוות והתעסקות ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"65, מתוך הרחבה והרווחה ומתוך שמחה וטוב לבב.

ח. וע"פ המדובר כמ"פ66 שבימים אלו במיוחד, צריך להוסיף בין בתורה ובין בצדקה67 (כללות כל המצוות), הנה נוסף לכך שצריך להסביר (ולפרסם) לכאו"א (גם לקטנים) הענין ד"עם לבדד ישכון", שהוא ענין בתורה – צריך להשתדל אשר כאו"א (גם הקטנים) יתן עכ"פ פרוטות אחדות לצדקה, בכל יום חול מט' ימים אלו, בתחילת היום.

ובנוגע לשבתות שבימים אלו – כיון שביום השבת אסור לטלטל פרוטות, וגם אין להוציא מרשות לרשות (כמבואר בשו"ע68 ), הנה על זה ישנה ההוראה "והי' ביום הששי והכינו גו' והי' משנה"69 – שביום הששי יתנו "(לחם) משנה", סכום כפול לצדקה, גם בעד יום השבת70.

[ואף שגם ביום השבת עצמו אפשר לקיים מצות הצדקה ע"י נתינת מאכל לעני וכיו"ב [ואדרבה: עיקר הצדקה באופן שהעני יכול ליהנות מיד היא ע"י נתינת עניני אכילה ושתי', שיש בזה מעלה יתירה מבנתינת מעות, שלכן היתה הצדקה של אשת אבא חלקי' חשובה, וזירזה את הברכה של ירידת גשמים יותר מאשר הצדקה של אבא חלקי' עצמו, כמבואר בגמרא71 ], מ"מ, מכיון שע"פ רוב, אין הזדמנות לתת צדקה באופן זה, לכן יעשו כנ"ל].

ט. וכאשר יעשו כהנ"ל, בלי נדר, בכל מקום שבו נמצאים בנ"י, הנה בצירוף כולם יחד, וחיבת הקודש מצרפת72 – נעשה "כולנו כאחד", שממשיך הענין ד"ברכנו אבינו"73, באופן של ברכה נראית ונגלית בטוב הנראה והנגלה, בכל הברכות,

ועד לכללות הברכות ועיקר הברכות – "וישבתם לבטח בארצכם"74, "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם"75, ועד "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"76, מבלי להתפעל כלל מפני אינם יהודים.

ועי"ז ממהרים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, למטה מעשרה טפחים, ובחסד וברחמים, ע"י משיח צדקנו.

* * *

י. כיון שכל ענין התוועדות זו היא שלא ע"ד הרגיל,

אלא זהו בהמשך להמדובר אודות הצורך להגביר חיל בכל חמשת המבצעים, ובכללות הענין דיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, שזה נעשה ע"י עניני תומ"צ, ובפרט ע"י התעוררות ברבים (כמבואר בקונטרס החלצו77 ), בההתוועדות של כו"כ עשיריות מישראל,

ולכן היתה ההתחלה בענין של מאמר הקשור עם פנימיות התורה – שזהו ענין השייך להמבואר במאמר78 בפירוש הכתוב79 "ואם ירחיב הוי' אלקיך את גבולך גו' ויספת לך עוד שלש ערים", שכיון ש"אם ירחיב היינו בביאת משיח", הרי מובן, שהוספת ג' ערי מקלט [הוספה בתורה, "דברי תורה קולטין"] ענינה "התגלות טעמי תורה (פנימיות התורה) לע"ל", ו"טועמי' חיים זכו"80 ומעין זה ב"יפוצו מעינותיך חוצה", בתורת החסידות הכללית, וכפי שבאה לאח"ז בהבנה והשגה בתורת חסידות חב"ד – במאמר חסידות, שמיוסד על המאמר באור התורה ע"פ זה81, כמוזכר ומדובר לעיל,

הנה עד"ז גם בנוגע לצדקה (שענינה – לא דיבור, אלא מעשה), כדאי – שלא ע"ד הרגיל – שעכשיו גם יתנדבו ביד נדיבה וביד פתוחה, "כל נדיב לבו"82 וכו', ככל הפרטים שבדבר.

ומסתמא יחלקו גם פתקאות כדי שכל הרוצה יוכל לרשום שמו ושם אמו להזכירו על הציון לכל המצטרך לו.

וגם אלו שאין להם "מזומן" – יוכלו לרשום בפתקא הסכום שחושבים ליתן, בלי נדר, אבל בהקדם ובזריזות, כמו כל עניני מצוות שצ"ל בזריזות83, ועאכו"כ – הזריזות במצות הצדקה, כמבואר בארוכה באגה"ק סימן כ"א.

יא. כדי לנצל את הזמן עד שיביאו את הפתקאות עם המעטפות וכו' – הנה כאן גם המקום להוסיף ביאור בהאמור לעיל (ס"ו) שהקיום של בנ"י קשור עם ההנהגה באופן ד"עם לבדד ישכון (שעי"ז) ובגויים לא יתחשב", שזהו הענין ד"המבדיל בין ישראל לעמים".

וכפי שרואים זאת בענין הצדקה ובענין התורה:

בענין הצדקה – איתא בגמרא84 "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל", ועד"ז גם בענין התורה – "שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול"85,

אבל במה דברים אמורים – בשבע מצוות דילי', ועד"ז ההגבלות בשאר הענינים, משא"כ אם לומדים עמו ענין שאינו שייך אליו, הנה לא זו בלבד שלא עושים לו טובה, אלא אדרבה: עי"ז מחייבים אותו בענין של היפך החיים86, והיינו, שנוסף לכך שהלומד עמו עושה היפך ציווי הקב"ה, אינו יכול להשלות מישהו שכוונתו לעשות לו טובה; זהו היפך הטוב עבור היהודי שלומד עמו, והיפך החיים עבור הגוי שלומד ענין שאסור לו ללמדו, כיון שאינו משבע מצוות דילי'.

ועד"ז גם בנוגע לגיור, שזהו ענין שמשַנה ועושה מציאות חדשה – ששייך רק לפי הדרך שהראה יוצר האדם ב"דבר הוי' זו הלכה"87 שעל ידה יכולים לשנות מציאות של אדם.

ולכן, כל שאר הנוסחאות – אינם אלא לרמות את העולם, יהודים אחרים וגם גויים, והאמת היא – שלא מרמים אף אחד, מלבד את עצמו!...

וגם את עצמו – אינו מרמה, אלא שהוא משוחד מדבר שאין בו ממש, שהרי אילו הי' דבר שיש בו ממש, לא הי' מוליך אותו בדרך עקומה, שסוכ"ס הורסת לו את הציור והמעמד ומצב וכו'.

יב. וכפי שנתגלה עתה מה שאומרים במשך שלש שנים – בנוגע לענין השוחד:

לפני ימים אחדים נאמר בגלוי, במעמד ובפני כל עם ועדה, באופן רַשמי ע"י "מיניסטער" – שנתנו שוחד, ועי"ז עיוותו את כל הענינים, כפי שסיפרה כל הפרטים בדבר, כך, שעכשיו כבר לא שייך להתווכח על זה.

הדבר היחיד שלעת-עתה לא גילו עדיין (אבל גם זה הוא ענין שבמציאות וידוע לכל, אלא שעושים עצמם כלא-יודעים) – שמה שאומרים שהקונסרבטיבים והרפורמים אינם מרוצים מהאפשרות של תיקון החוק, הרי זה דבר שאינו במציאות!

בגלל ענינים הקשורים עם "כסאות" וכו' וכו' – ביקשו מהם ולחצו עליהם שיצאו במחאה, בקול תרועה וקול גדול וכו', שהם לא יהיו מרוצים מזה וכו', כדי שיוכלו להתווכח אם לכתוב נוסח כזה או נוסח אחר, ולהווכח אם "דידן נצח" או "דידהו נצח" – כידוע לכל מי שרוצה לדעת את המצב כמו שהוא לאמיתתו.

וכשם שעכשיו נתגלה ונאמר באופן רַשמי מה שהכחישו במשך שלש שנים בנוגע לענין השוחד, אע"פ שכולם ידעו את המציאות – הנה סוכ"ס יתגלה באופן רַשמי (מה שיודעים בגלוי גם עכשיו כל אלו שרוצים לדעת...) שהגיעו בקשות ולחץ כו' שישלחו מכאן מחאות וכו', אף שבאמת לא איכפת להם שיתקנו החוק.

יג. ואכן לאמיתתו של דבר, אין בתיקון החוק ענין של פגיעה בכבוד, או ענין של חלוקה לקטיגוריות וסוגי מעמד וכו' – כפי שרוצים לנצל ענינים אלו ולומר שבכך עושים מחיצה בין בנ"י – שהרי הכל יודעים שאינו אמת!

ובדוגמת המדובר לעיל88 בארוכה אודות החילוק ע"פ תורה בין "ראשיכם שבטיכם" עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"89 – שכאשר מי ששייך ל"ראשיכם" זקוק לעצים, לא ילך לחטוב עצים בעצמו, ואם ינסה לעשות זאת בעצמו – קרוב הדבר לומר שיזיק לעצמו ולסובבים אותו... ולאחרי כל זה לא יודעים עדיין אם יהיו בידו עצים חטובים!...

וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל המאסר והגאולה, בי"ב תמוז תש"ד90 (כפי שנזכר פעם בהתוועדות די"ב תמוז91 ), בנוגע לנשמות הטועות (בט'):

גביר עם בעל-עגלה הגיעו לעיירה ביום ששי. וכאשר הגביר ראה בעל-עגלה אחר שעגלתו שקעה בבוץ, נזכר שיש חיוב "עזוב תעזוב עמו"92, והלך לעזור לחלץ את העגלה מהבוץ. אך להיותו גביר, לא הי' לו שום מושג בזה, כך, שלא זו בלבד שלא הצליח לסייע, אלא עוד ניזוק והתלכלך וליכלך את בגדי השבת, והעגלה נשארה בבוץ!... ואילו בעל-העגלה – מצא אורחים והזמין אותם אליו לסעודת שבת. וכשבאו לשולחן – ישב הגביר לבדו חבול ומלוכלך (אע"פ שקיים את הציווי "עזוב תעזוב"), ואילו בעל-העגלה ישב עם מנין שלם של אורחים וערך סעודה "כיד המלך"...

וסיום הסיפור, שפסקו למעלה, שצריך לשלוח את הנשמות למטה עוה"פ, כדי שהגביר יעסוק בעיקר בהכנסת אורחים, ואילו בעל-העגלה יעסוק בענין של "עזוב תעזוב".

ועד"ז בהאמור לעיל, שכאשר "ראשיכם", ראשי סנהדרין, זקוקים לעצים חטובים כדי שלא לקפוא בחורף – עליהם לפנות ולבקש זאת מ"חוטב עציך", כיון שהוא בעצמו לא למד כיצד לחטוב עצים, ואילו "חוטב עציך", לא זו בלבד שלמד חכמת הדבר, אלא התמחה בזה גם במעשה בפועל, עד שנעשה אומן שיודע לחטוב עצים כדבעי; ועד"ז בנוגע ל"שואב מימיך".

ועד"ז בנוגע לעניני גיור – להבדיל לגבי חטיבת עצים ושאיבת מים, שהרי מדובר אודות ענין של מצוה שמשנה מציאות שלימה של אדם להיות מציאות של "עם לבדד ישכון".

והגע עצמך93 :

כאשר מישהו רוצה לעשות שינוי באבר אחד (או בחלק ממנו), ע"י ניתוח פלסטי – בודאי לא יגש לאדם הראשון שימצא ברחוב שמכריז שרצונו לערוך את הניתוח, אלא יחקור וידרוש אם פלוני למד חכמה זו, ולא די בכך, אלא יברר גם אם לאחרי הלימוד עסק בזה בפועל, ואם הצליח בזה; אם הוא חי בענין זה או שעושה זאת רק כדי לצאת י"ח.

ואם הדברים אמורים בנוגע לשינוי חלק של אבר אחד – מובן מזה במכ"ש וק"ו בנוגע לענין הגיור, שמשנה את כל האדם למציאות חדשה, שלכל לראש צריך לידע את החכמה שבדבר, כיצד לעשות זאת, כפי שנתגלה ב"דבר הוי' זו הלכה", בתורת הלכות גיור; וגם אז, לא ימסרו זאת למי שרק למד את החכמה, אלא יבררו תחילה אם גם עסק בזה בפועל, ואם זהו ענין הקשור עם החיות שלו, ונוגע לו באמת שהחכמה תבוא לידי פועל בשלימותה, או שלמד זאת רק לשם חכמה, או רק כדי ש"חכם יתקרי", אבל בנוגע לפועל ממש, לחיות בזה באופן שזוהי כל חיותו – הרי זה אצלו בענין אחר.

וכאשר לא מפקידים בידו לערוך שינוי זה, הרי הפירוש בדבר, שאין זה המקצוע שלו! הוא לא "חוטב עצים" – לא צריך ליתן לו לחטוב עצים; הוא לא "שואב מים" – לא צריך ליתן לו לשאוב מים.

ועד"ז בנוגע למי שלא למד להיות ראש הסנהדרין, או "ראשיכם" סתם, רב שצריך להיות מורה-הוראה בפועל בענין שבו נעשה מומחה – שהעובדה שנותנים לו תפקיד אחר, אם זה בעסקנות ציבורית או בענין כיו"ב, הרי זה רק בגלל שבמשך עשר, עשרים או שלושים שנה משנותיו לא עסק וחי בענין מסויים זה. והרי הם בעצמם יודעים שלא למדו מקצוע זה וכו'.

אבל אין בכך עשיית "מחיצה" בין בנ"י, אלא זהו סוג בפני עצמו: ישנו סוג של "ראשיכם", סוג של "שופטיכם", וסוג של "כל איש ישראל" – כל עשר הדרגות שנימנו בכתוב94 ; אבל כולם – "נצבים .. כולכם לפני הוי' אלקיכם"89. כל אחד מישראל, בין אם הוא רוצה או לא, ה"ה נצב תמיד לפני הקב"ה בעצמו; מבלי הבט על מה שאומר, ועל אופן הנהגתו ומעשיו – רוצה באמת להיות "נצב לפני הוי' אלקיכם" כדי לקיים רצון הבורא, כדברי הרמב"ם37.

יג. וכמדובר כמ"פ – עכשיו95 הוא הזמן שיוסיפו תיבת "כהלכה", בהסכם כולם יחד, כי:

לאמיתו של דבר, אין מחאה מחוץ-לארץ. ורק אלו שביקשו ודרשו מהם וצעקו עליהם כו' שישלחו מברקים או מכתבי-מחאה, עשו להם את ה"טובה", אבל באמת אין הדבר נוגע להם, כנ"ל.

וגם שם (בא"י), לא יחשוד אף אחד שהוספת תיבת "כהלכה" באה בגלל לחץ – כפי שנתגלה לפני יומיים96 :

אלו שאמרו בשבתם על ה"כסאות" שהם לוחצים לתקן את החוק – הנה גם אז הם לא לחצו; הם נאחזו ב"כסאות", עד שציוו עליהם ללכת... או שהלכו מעצמם מפני כו"כ טעמים שונים וסיבות משונות. ועכשיו הם מחפשים דרכים, ומציעים נוסחאות פראיות שאין בהם כל ממש, וכל אחד יודע שזהו היפך ההלכה, ובלבד לחזור ולתפוס את ה"כסא" – שזה גופא הוכחה שהם לא לוחצים לכתוב "כהלכה".

ולכן, כשיוסיפו תיבת "כהלכה" – לא יחשוד אף אחד, שפלוני, שרץ מכל הדלתות להציע שיכתבו נוסח שונה (רק לא "כהלכה"), ובלבד שיחזור לשבת על ה"כסא" – הוא זה שלוחץ שיכתבו "כהלכה".

ובודאי יבין כל אחד שעושים זאת ברצון הטוב, כיון שתפסו שזהו "עם לבדד ישכון",

וכשם שאומרים ומכריזים שחייבים להבטיח שהמחיצה הגשמית על הגבולות של א"י צריכה להיות נעולה באופן שלא יהיו בה פירצות, שאף אחד לא יוכל לחדור, שאז לא יוכל לחדור גם "מחבל" [ומי שרוצים להכניסו, ישנו פתח עם דלת שאפשר לפתחה באופן המתאים ובזמן המתאים וכו'] – הנה כדי שדברים גשמיים יהי' להם קיום והצלחה, יש צורך שתהי' להם "נשמה", ולדוגמא: "מחיצה" רוחנית ו"מקלט" רוחני, שזוהי ה"נשמה" שמחי' את המחיצה והמקלט הגשמיים, ובנדו"ד, הרי זו המחיצה הרוחנית שבין ישראל לעמים, עי"ז שיודעים מי יהודי ומי אינו יהודי; ואם יש מציאות של אינו יהודי שרוצה להיות יהודי – אזי אדרבה: יש "שער" ו"פתח" ו"דלת" שדרכו אפשר לעשות זאת בגלוי – שזוהי ה"דלת" שפתח הקב"ה, יוצר האדם, באמרו שאפשר לעבור דרכה ולהעשות מציאות חדשה.

ואַשרי חלקם של כל אלו שיפעלו להוסיף תיבת "הלכה" שעה אחת קודם, שעי"ז יוסיפו בתוקף של ה"עם לבדד ישכון", בבטחון בפני כל מחבל, ובהגנה והצלה מפני כל "אויב ומתנקם"61.

ודוקא ע"י דרך זו יאחדו את כל בנ"י ביחד, שתהי' אחדות אמיתית של בנ"י מכל הסוגים, מבלי הבט על השמות המשונים שיש כאלו שקורין לעצמם, ועד למי ש"בשם ישראל יכונה", שאומר ש"ישראל" אינו עיקר השם, אלא רק כינוי בעלמא97, כיון שהוא "כנעני" וכו' וכו' – יתאחדו כולם באופן ד"כולנו כאחד".

ואחדות זו תמהר את הברכה ד"ברכנו אבינו", ובשמחה ובטוב לבב, עוד ברגעים האחרונים של הגלות, ונזכה לקיום היעוד שישראל נגאלין מיד98, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

יד. אחת הכוונות לעריכת ההתוועדות היום – כדי שמיד יוכלו לשמוע את הדברים בכמה מדינות וערים (ע"י אמצעי התקשורת שמסתמא נעשו); ובשאר המקומות שלא הגיעו הדברים מאיזו סיבה שתהי' – הנה מסתמא ימָצאו אלו שימסרו להם מיד עכ"פ הנקודות האמורות כאן:

לפקח ולעורר את בנ"י ע"ד חמשת המבצעים; פרסום והסברת הענין ד"עם לבדד ישכון"; לעורר את בנ"י על נתינת הצדקה בכל יום חול מט' ימים אלו במיוחד.

וכיון שמפקחין על צרכי צבור בשבת99, מובן, שצריך להיות הפיקוח וההתעוררות גם ביום ש"ק ר"ח מנ"א, היום שבו "נכנס אב"100,

– ובפרט שר"ח אב בשנה זו חל בשבת, ש"אין עצב בה"101, ו"כל מלאכתך עשוי'"102, כך, שאפילו ה"מלאכות" שצריך לפעול במשך זמן הגלות, "מעשינו ועבודתינו"103, צ"ל בשבת באופן שכל אחד מישראל הוא במעמד ומצב של חירות, חירות גם מהגלות –

ועי"ז יביאו הענין ד"נכנס אב" לשלימותו – להפוך ימים אלו לששון ולשמחה. ועד"ז בש"ק חזון.

וכיון שהאופן דרפואת הקב"ה ("אני הוי' רופאך") הוא שמלכתחילה "לא אשים עליך"42 – מקדים רפואה כו', לכן, גם ההשתדלות בפעולות אלו צריכה להיות עוד לפני הזמן ד"משנכנס אב כו'" – ע"י התייעצות וכו' ביום ו' עש"ק, ערב ר"ח מנחם אב, איך שכאו"א יקבל על עצמו להתעסק בכל הנ"ל, בעצמו וכן בנוגע לפירסום כהנ"ל במקום שידו מגעת וכו'.

ויה"ר שכל זה ימהר קיום היעוד דיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, ובאופן ד"לא אשים עליך" – מעיקרא ימי ששון ושמחה.

טו. עוד ענין בנוגע להנהגת שבת זו, שבת ר"ח מנ"א104 :

מנהג חב"ד הוא לומר (בצבור105 ) ההפטרה ד"שמעו", ולא ההפטרה דשבת ר"ח, וכידוע הסיפור בזה מכ"ק אדמו"ר נ"ע106, שפעם אמר בשבת ר"ח מנ"א ההפטרה דשבת ר"ח ("השמים כסאי"), וכעבור שנים אחדות כשחל עוה"פ ר"ח מנ"א בשבת אמר ההפטרה ד"שמעו", ואמר אז, שמתחרט על אשר אמר לפני איזה שנים "השמים כסאי".

ובכל זאת – ע"פ מנהג חב"ד שבשבת שחל ביום א' דר"ח נוהגים להוסיף פסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר חדש107 (ועד"ז בשבת חנוכה שחל בר"ח108 ), מסתבר לומר, שגם בשבת זו, יוסיפו (אחרי ההפטרה ד"שמעו") פסוק ראשון ואחרון דהפטרת שבת ר"ח. ובמכ"ש, כיון שישנן דעות [וכן נהג (פעם אחת) כ"ק אדנ"ע, כמובא בסיפור הנ"ל] לומר בשבת זו ההפטרה דשבת ר"ח.

ולהעיר, שנוסף לכך שבסיפור הנ"ל יש הוראה שבשבת ר"ח מנ"א צ"ל ההפטרה השייכת ל"תלתא דפורענותא", ישנו גם חלק הסיפור שלפנ"ז, שפעם אמר אדנ"ע ההפטרה דשבת ר"ח.

ולכאורה: לשם מה מספרים אודות ענין שהתחרט עליו? – אך זה גופא הוכחה, שזהו ענין שיש לו אחיזה בתורה (שלכן אמר בפועל ההפטרה דשבת ר"ח), ולכן מספרים זאת, אלא שמוסיפים, שבנוגע לפועל מכאן ולהבא יש להתנהג כדברי הפוסקים שעיקר ההפטרה היא השייכת ל"תלתא דפורענותא".

וכיון שכן, כדאי וצריך להוסיף פסוק ראשון ואחרון דהפטרת שבת ר"ח, במכ"ש משבת שחל ביום א' דר"ח, שאין אפילו קס"ד שיאמרו אז ההפטרה דמחר חודש, ואעפ"כ מוסיפים פסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר חודש.

טז. לכאורה הי' אפשר לומר, שמכיון שההפטרה ד"שמעו" היא "מתלתא דפורענותא" (היפך השמחה), אין מקום להוסיף אחרי' פסוקי הפטרה דשבת ר"ח (ענין של שמחה).

אבל – אינו, כי גם בהפטרות ד"בין המצרים" ישנם גם ענינים של שמחה,

– ועד שסיום וחותם ההפטרה ד"חזון ישעי'" [שב"תלתא דפורענותא" גופא היא האחרונה וכו'. ומטעם זה "אין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב משום דקיי"ל דאין אבילות כו'"109 ] הוא "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", שזהו ענין של שמחה, ואדרבה, שמחה גדולה ביותר, בדוגמת מעלת בעלי תשובה כו' –

ובהמשך לעניני שמחה שישנם בהפטרות ד"בין המצרים" – בא גם ענין השמחה הקשור עם ההפטרה דשבת ר"ח.

ויש להוסיף ולהעיר מהשייכות דר"ח לתשעה באב – שהרי "אין אומרים תחנון בת"ב .. משום דמקרי מועד"110, כמ"ש111 "קרא עלי מועד", והרי מפסוק זה למדים112 ש"ר"ח איקרי מועד", כיון ש"תמוז דהאי שתא (דשילוח מרגלים) מלויי מליוה (שעשו אותו שלושים ימים כדי שיכלו המ' ימים בתשעה באב113 ), דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי" (ויום עיבור החודש קרי מועד)114.

יז. אך עדיין אפשר לומר שאין להוכיח מההוספה דמחר חודש להפטרת שבת ר"ח, כיון שהיא ג"כ בענין דר"ח, משא"כ בנדו"ד, שההוספה דהפטרת שבת ר"ח אינה שייכת לתוכן ההפטרה ד"שמעו" אלא היא כענין חדש.

אמנם, מצינו בנוגע למנהג "להפטיר בחתונה שוש אשיש", ש"אין דוחין מפני' שום הפטרה .. של ר"ח או מחר חודש או חנוכה או שירה"115, ש"נוהגין בשבת שיש בו חתן לומר אחר הפטרת השבוע שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש"116 ; והרי גם הוספת "שוש אשיש" היא כענין חדש.

ולהעיר, שבשו"ע117 יש שקו"ט בזה מצד הענין שאין מדלגין מנביא לנביא118, אלא שבזמן הזה אין חוששים לענין הדילוג מנביא לנביא, אם בגלל שקורין ההפטרה מתוך החומש כו', או מצד טעם אחר119 ; אבל לא נזכר שם חילוק אם ב' ההפטרות הם חד ענינא או שההפטרה הנוספת היא כענין חדש120.

יח. וכל זה – בנוגע להנהגה דשבת; ועד"ז גם מה שנוגע להנהגה שלפנ"ז, בערב שבת ר"ח, כנ"ל בארוכה.

וע"פ האמור לעיל ששומעים את הדברים במקומות נוספים, הנה אלו ששומעים זאת במקום ששם כבר אור היום, יתחילו מיד להגביר חיל ולהוסיף כח בענין חמשת המבצעים,

ובשאר המדינות – ינצלו את הזמן להתכונן עכ"פ לפעולות ביתר שאת וביתר עוז בערב שבת וערב ר"ח, עי"ז שיתאספו ויחליטו מה מקבל כל אחד בנוגע לעצמו ובנוגע לפרסום הענין בכל מקום שידו מגעת.

ועי"ז יפעלו שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה עוד לפני "משנכנס מנחם-אב", באופן ד"לא אשים עליך" מלכתחילה.

וע"י הפעולות בכל הנ"ל, הרי הובטחנו "מצוה גוררת מצוה"121 (מחמשת המבצעים – לכל תרי"ג מצוות), עד שמבטלים לגמרי ה"חטאינו" – סיבת הגלות, ועי"ז – מתבטל בדרך ממילא המסובב ד"גלינו מארצנו", "ומיד הן נגאלין"98 כפשוטו, למטה מעשרה טפחים, "בשעתא חדא וברגעא חדא"122, ע"י משיח צדקנו, שהולכים עמו קוממיות לארצנו,

ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, ועד שיראו בעיני בשר שירקדו בט' הימים, ובמיוחד בתשעה באב שייהפך למועד ויו"ט (כמבואר בכ"מ123 ), ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ שמחת-תורה'דיקן ניגון" (וניגנו ניגון ההקפות לאביו רלוי"צ ז"ל, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד ביותר השמחה).

ואח"כ אמר: מסתמא יקחו את היין והמזונות כדי לערוך מיד אסיפה ולעסוק בכל ענינים אלו בשמחה ובטוב לבב.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].