בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח וער"ח אלול, ה'תשל"ד.
בלתי מוגה
א. חודש אלול – שמתברך בשבת מברכים זה – הוא חודש החשבון, שבו צריך לערוך חשבון צדק על כל השנה שעברה, ולהתכונן לשנה הבאה, כמבואר בספרי מוסר ובפרט בספרי חסידות1.
וכמובן גם בפשטות, שכיון שא' בתשרי הוא ראש השנה (בנוגע לכמה ענינים)2, שבו נעשה מחדש בנין העולם (ובלשון הקבלה: בנין המלכות), שצריך להיות באופן ד"מעלין בקודש"3, הנה בתור הכנה לזה יש לערוך תחילה חשבון מהסדר והענין הקודם, וכאשר רואה שחסר איזה דבר שהי' שלא כדבעי, אזי מתקן ומשלים אותו, כולל גם מלשון שלימות4, היינו, שאפילו אם לא נחסר מאומה, אלא כל הענינים היו אצלו באופן של "די מחסורו אשר יחסר לו" (כלשון הכתוב בפרשת השבוע5 ), אזי פועל בהם שיהיו באופן של שלימות;
וענין זה גופא נעשה הכנה והתחלה טובה לשנה הבאה, באופן שיוכל להיות בטוח שיצליח בעבודתו בשלימות, ועד לאופן של עשירות, וכידוע בפירוש מארז"ל6 "כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה", שהחילוק בין "תחילתה" ל"סופה" הוא קודם תק"ש ולאחר תק"ש7, כך, שהענין ד"מתעשרת" נעשה מיד בהתחלת השנה, בשעתא חדא וברגעא חדא8.
וכיון ש"על שלשה דברים העולם עומד (ו"קיים"), על התורה ועל העבודה (ענין הקרבנות, ובזמן הזה – תפלות שבמקום קרבנות תקנום9 ) ועל גמילות חסדים"10, הרי מובן, שהחשבון שבחודש אלול (שהוא ההכנה לעבודת השנה הבאה) צ"ל בנוגע לג' קוין הנ"ל, שכן, כדי לבנות את העולם מחדש, צריך לבחון את היסודות שעליהם העולם עומד, כדי לחזק אותם וכו'.
ב. ועפ"ז מובן בנוגע לשם החודש – "אלול" [כידוע תורת הבעש"ט11 ששמו אשר יקראו לו בלשון הקודש מהוה ומחי' ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה. ועד"ז בנוגע לשמות החדשים, שאע"פ ש"עלו עמהם מבבל"12, הרי זה שם שנקבע ע"פ תורה בנוגע לכתיבה בשטרות וכו', ונתקבל בכל תפוצות ישראל13 ] – שבו מרומזים ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח (שבהם צ"ל ענין החשבון כו')14 :
"אלול" – ר"ת "א.ני ל.דודי ו.דודי ל.י"15, והרי החיבור של "אני" עם "דודי" הוא ענין התפלה (עבודה), שהיא מלשון התופל (כלי חרס)16, וכמובא בפירוש רש"י שא' הפירושים ב"נפתולי אלקים נפתלתי"17 הוא "לשון תפלה", כי תפלה היא "סולם מוצב ארצה וגו'"18, שעל ידו מתעלה האדם להתחבר עם הקב"ה – "אני לדודי", ועי"ז נעשה "דודי לי" – שזהו"ע ההמשכה וההשפעה מלמעלה בתפלת העמידה.
ו"אלול" ר"ת "א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך"19, שזהו פסוק שנאמר בנוגע לערי מקלט, וקשור עם ענין התורה, כמארז"ל20 "דברי תורה קולטין". ומרומז גם בפירוש רש"י על הפסוק – שעם היותו פשוטו של מקרא, יש בו גם "יינה של תורה"21, ובלשון השל"ה22 : "ענינים מופלאים" – "הוא שאמר דוד23 כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני הוא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם וכו'".
ו"אלול" ר"ת "א.יש ל.רעהו ו.מתנות ל.אביונים"24, שזהו ענין הצדקה – גמילות חסדים.
ג. והנה, כדי לפעול בנין העולם בשלימות, יש צורך שעבודת האדם בג' ענינים הנ"ל (שמצד עצמה יכולה להיות בכמה אופנים, החל מ"מצות אנשים מלומדה"25, ללא חיות כו') – תהי' בשלימות.
וענין זה נעשה ע"י עבודת התשובה, כמבואר בדיוק לשון חז"ל26 "תשובה ומעשים טובים" – אף שלכאורה מתאים יותר לומר "מעשים טובים ותשובה", שהרי תחילה צ"ל מעשים טובים, וכאשר חסר בהם כו', אזי צריך להשלים זאת ע"י ענין התשובה – שלאחרי הקדמת התשובה אזי המעשים הם (לא סתם מעשים, אלא מעשים) טובים ומאירים27.
וזהו גם ענין התשובה שבחודש אלול:
בר"ח אלול מתחילה ה"עת רצון" דארבעים יום האחרונים (עד יוהכ"פ) שבהם נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה וברצון28,
– מיד לאחרי כ"ט באב (שחל בשנה זו בשבת מברכים), כמובא בפירוש רש"י29 שבו כלו ארבעים יום האמצעיים שבהם הוצרך ענין התשובה לפי פירוש העולם30 שהיא על חטא ועון כו' –
ואז מתחיל סדר חדש בעבודת התשובה – שענינה "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"31.
וגם ענין זה מרומז בשם "אלול" – כי "אלול" ר"ת "ומל ה' אלקיך א.ת ל.בבך ו.את ל.בב זרעך"32, שבזה נרמז ענין התשובה בדרגא נעלית – תשובה עילאה, היינו, לא רק תשובה שנעשית ע"י עבודת האדם שעלי' נאמר33 "ומלתם את ערלת לבבכם", אלא כפי שנפעל ע"י הקב"ה – "ומל ה' אלקיך את לבבך גו'" (כמבואר באגה"ק34 החילוק שבין ב' ענינים אלו).
ד. וע"י כללות העבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח הנ"ל, כפי שנעשים בשלימות ע"י עבודת התשובה – באים לשלימות האמיתית שתהי' בביאת המשיח, שאז יהי' העולם בשלימות נעלית יותר מכמו שהי' בהתחלת הבריאה, שגם אז הי' העולם בשלימות, כמ"ש35 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "תולדות מלא כתיב"36, אבל בימות המשיח יהי' הענין ד"תולדות מלא" בשלימות נעלית יותר – "אלה תולדות פרץ"37, שממנו בא דוד38, והרי משיח הוא "מבית דוד"39.
וגם ענין זה מרומז בשם "אלול" – כדאיתא בכתבי האריז"ל40 שהר"ת ד"אלול" נרמז גם בפסוק41 "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ל.הוי' ו.יאמרו ל.אמר א.שירה", שקאי על הזמן דלעתיד לבוא, כמארז"ל42 "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה".
ה. וכל ענינים אלו – שנאמרו בתורה שבע"פ – הם חלק מהתורה שהיא לשון הוראה43, והוראה נצחית (שהרי התורה היא נצחית44 ), לכל אחד מישראל בכל הזמנים.
וההוראה היא – שיש לנצל את ימי חודש אלול לעבודה בכל הענינים הנ"ל, והנקודה הכללית בזה – שגם כאשר יהודי עורך חשבון מי"א החדשים שעברו ורואה שהיו בהם זמנים שלא ניצל אותם כדבעי למהוי, ובגלל זה נופל ברוחו כו', אומרים לו: "אל תבט אל מראהו"45 ; עליו לדעת שכיון שמתקשר עם התורה, הרי יש כח בתורה לשנות את מציאות העולם46, ועאכו"כ שיש בכחה לשנות את מציאותו של יהודי, גם כשיש צורך לשנותה מן הקצה אל הקצה!
ויש להתחיל בעבודה זו כבר בשבת מברכים אלול – ע"י קבלת החלטות טובות שיביאו לידי מעשה בפועל.
ולהעיר גם מפירוש רבינו הזקן במאמר רז"ל47 "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" – שאין הכוונה שהמחשבה היא במקום המעשה, דא"כ, "הוה לי' למימר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"48, אלא הפירוש הוא49, ש"כאשר איש ישראל חושב לעשות איזה דבר .. וחפץ בזה .. הנה הקב"ה (ש"עוזרו"50 ) מצרף כמה ענינים בהשגחה פרטית שיבוא לידי מעשה" [וע"ד הידוע51 בפירוש "והוא יכלכלך"52, שהקב"ה מזמין וממציא גם את הכלים כו'], שאז יצטרפו המחשבה והמעשה ביחד שהם כמו נשמה וגוף.
ועי"ז ממשיכים כבר את הכתיבה וחתימה טובה – כידוע המנהג53 מר"ח אלול ואילך לברך בכתיבה וחתימה טובה באגרת שכותב לחבירו (לאו דוקא בעניני קדושה, אלא אפילו סתם אגרת כו'), כך, שהברכה היא לא רק בדיבור, מעשה זוטא54, אלא בכתיבה, שהיא מעשה ממש, ומעשה זה מקשר וממשיך את הברכה שתבוא בפועל (כפי שמצינו שמקשרים את ענין הנבואה עם עשיית דבר גשמי כדי להמשיך את הענין בפועל ממש55 ).
ויה"ר שתהי' הצלחה בעבודה בכל ענינים הנ"ל, בכל הפרטים ופרטי פרטים, באופן של שלימות, ומתוך שמחה וטוב לבב.
* * *
ו. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר56 אודות המשל מאיש-חיל שיוצא למלחמה עם שיר-לכת ("מאַרש") של נצחון, אף שלכאורה הרי זה היפך הכלל "אל יתהלל חוגר כמפתח"57 – כיון שהיציאה למלחמה מתוך שמחה היא עצמה כמו "כלי נשק" שמסייע ופועל את הנצחון58.
וענין זה רואים גם אצל אומות העולם – כמובן ממ"ש בנוגע ליציאה למלחמה: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם", "ד' אזהרות כנגד ד' דברים שמלכי האומות עושין, מגיפין בתריסיהם .. ותוקעים בשופרות ומיני משמיעי קול"59, היינו, שהצד שכנגד יוצא למלחמה באופן של רעש ("טומל") גדול כדי להפחיד וכו'.
ועד"ז צ"ל גם בצד הקדושה, ועז"נ60 "כי תצא למלחמה על אויבך", למעלה מאויבך, היינו, שהיציאה למלחמה צ"ל מתוך רגש עליונות על האויב, והרי "אימת העליון על התחתון"61 (שלכן צריך להתיירא מהקב"ה, כיון ש"האלקים בשמים ואתה על הארץ"62 ).
וכאשר היציאה למלחמה היא באופן כזה, הרי זה פועל מיד ש"נתנו ה' אלקיך בידך"60, והיינו, שדי ביציאה למלחמה כשלעצמה להטיל יראה ופחד על הצד שכנגד באופן שמלכתחילה לא יהי' צורך במלחמה.
וכן הוא במלחמה הרוחנית בנוגע ליצה"ר – ואדרבה: הסיבה לכך שכן הוא במלחמה גשמית היא לפי שכן הוא במלחמה הרוחנית שממנה נשתלשלה (כלשון הידוע63 : "שנשתלשלו מהן") מלחמה גשמית – שצריך לצאת למלחמה בכל התוקף ולהטיל יראה וביטול כו', כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא64 במארז"ל65 "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר", "דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו וכו'"; ועד לאופן נעלה יותר – שאינו זקוק לענין של רוגז, אלא יכול לפעול באופן נעלה יותר ע"י שמחה, שפורצת כל הגדרים66.
ז. ובאופן כזה צ"ל גם היציאה לעבודת חודש אלול – לפעול תיקון ושלימות בכל הענינים שבהם תלוי בנין וקיום העולם67 :
לכל לראש – צריך יהודי לידע ולהכיר ולהיות בטוח שבכחו וביכלתו לפעול תיקון העולם, שנברא ע"י הקב"ה מלכתחילה באופן ד"אשר ברא אלקים לעשות"68, "לתקן"69, עי"ז שהאדם פועל תיקון ושלימות בעולם.
ובהקדים70 – שמצינו דבר פלא בפרקי דר"א71 בנוגע ל"פנת הצפון (ש)ברא ולא גמרו" (כדאיתא בגמרא72 "עולם לאכסדרה (שאין לה דופן רביעית) הוא דומה, ורוח צפונית אינה מסובבת" (במחיצה)), ש"אמר (הקב"ה) שכל מי שיאמר שהוא אלוה, יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי וידעו הכל שהוא אלוה":
הלשון "כל מי שיאמר שהוא אלוה יבוא כו' וידעו הכל שהוא אלוה" – אינו מובן כלל, ולכאורה הול"ל בלשון הפכי, שכיון שאף אחד אינו יכול לבוא ולגמור הפנה הזאת, הרי זו הוכחה שאינו אלוה?!
אך הענין הוא – שבזה מרומז שבכחו של יהודי לבוא ולגמור את הפנה הזאת, כי, רוח צפון הוא שורש הרע כו', כמ"ש73 "מצפון תפתח הרעה", ובכחו של יהודי לתקן זאת ולסתום (הפירצה ד)רוח צפון,
– וכמרומז בענין הסוכה, שע"פ דין מספיק לבנות סוכה בעלת ג' דפנות74, אבל אעפ"כ מנהג ישראל לבנות סוכה בעלת ד' דפנות75, היינו, סוכה שמסובבת מכל ד' רוחותי' כו' –
וכאשר סותם רוח צפון אזי פועל שלימות בכל הבריאה, ואז יודעים שהוא אלקה, כמו הקב"ה שברא את העולם – ע"ד מארז"ל על הפסוק76 "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל", "שקראו הקב"ה ליעקב א-ל"77, "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם (יעקב) בורא עולמות"78, שענין זה נעשה ע"י לימוד התורה, כדאיתא בזהר79 : "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא", ע"ד מ"ש80 "לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה", ועד לבריאת "שמים חדשים וארץ חדשה"81.
ח. ובזה נכלל גם הבטחון שהקב"ה יתן לו את כל צרכיו באופן של הרחבה:
אמרו רז"ל "כל ישראל בני מלכים הם"82, ויתירה מזה: "מלכים"83,
וכפי שמצינו בגמרא84 שהשוכר פועלים צריך להתנות עמהם מלכתחילה "על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד", דאל"כ, "אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב",
וכיון שמדובר אודות נתינת צרכיו של מלך, הרי מובן שענין זה צריך להיות ללא צער וטירחא כו' – במכ"ש מפרנס שנתמנה על הציבור שאסור בעשיית מלאכה בפני שלשה85, ועאכו"כ מלך, ובפרט שלמה שעליו נאמר86 "וישב שלמה על כסא ה'".
ובזה גופא – לא רק הבטחון שיש השפעה מלמעלה שנשארת ברוחניות כו' (כמבואר בקונטרס ומעין87 ), אלא בטחון שבודאי תומשך ההשפעה למטה בגשמיות, הן אצל "ראשיכם שבטיכם", שגם הם זקוקים להשפעה בגשמיות כפשוטה, והן – ועאכו"כ – אצל "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"88, שלהם נוגע בעיקר להרוויח מספר פרוטות לצורך מחייתם; ומובן שכדי שתומשך הברכה עד למטה מטה, צריכה להיות ההמשכה מדרגא נעלית ביותר.
וההסברה בזה – דלכאורה מניין הבטחון שהקב"ה יתן לו כל צרכיו, וכי הקב"ה חייב לו משהו?! וכפי שמצינו שאפילו צדיקים ש"רחוקים מצדקתו של הקב"ה", כיון ש"נזונין בזרוע", "בזכות שבידם"89, צריכים לבקש מהקב"ה בתורת צדקה, כמ"ש90 "לך הוי' הצדקה", ועאכו"כ אלו שאינם בדרגת "הרחוקים מצדקה"? אך הענין בזה – שישראל וקוב"ה כולא חד91, ומה שיהודי נמצא למטה, אין זה בדרך מקרה כו', אלא רק בגלל שהקב"ה שלח אותו לשם כדי למלא תפקידו ושליחותו, ולהיותו עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב92, בודאי נותן לו כל המצטרך בכדי שיוכל למלא תפקידו ושליחותו.
וכפי שאומר כל אחד מישראל בהתחלת היום: "נשמה שנתת בי טהורה היא", ועוד לפנ"ז: "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי", והיינו, שבכל יום מחזיר לו הקב"ה נשמתו "חדשה ורגועה", ונעשה "כברי' חדשה"93 ; ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני וכו'"94.
ט. וגם ענין הבטחון, שמוסיף חיזוק בעבודתו שתהי' מתוך שמחה שמוסיפה בענין הנצחון כו' – נרמז בשמו של חודש אלול:
אע"פ שבספרים שנתקבלו בכל תפוצות ישראל יש כמה ראשי- תיבות שמרומזים בשם "אלול" (כנ"ל ס"ב-ד), הרי הר"ת הנפוץ ביותר הוא "אני לדודי ודודי לי". וכמודגש גם בדרוש בלקו"ת [שכפי שנסדר לדפוס ע"י הצ"צ הרי זה בפ' ראה95, אע"פ שבכ"מ מציין הצ"צ96 לד"ה אני לדודי: "בלקו"ת פ' שופטים"] שבו מבאר רבינו הזקן ענינו של חודש אלול "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה .. (ו)הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה וכו'" – שהתחלתו: אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול.
ולכאורה: מהו הדיוק שהקב"ה נקרא כאן בשם "דודי" דוקא – "אני לדודי ודודי לי", בה בשעה שהר"ת ד"אלול" יכול להיות גם בלשון אני לה', או אני לאלקים וכיו"ב? – אך הענין הוא, שהפירוש של "דודי" הוא אהובי97, כך, שהרמז ב"אלול" ר"ת "אני לדודי ודודי לי" מורה על האהבה שבין הקב"ה ובנ"י.
ומובן, שכאשר מדובר אודות הקב"ה כפי שנקרא (לא בשם בורא וכיו"ב, אלא) בשם "דודי", ובזה גופא, לא רק "אני לדודי", אלא גם "דודי לי", כפי ש"דודי" נמשך ומתחבר עם כל אחד מישראל בהיותו במעמדו ומצבו כו' – הרי בודאי שיש לו בטחון גמור שהקב"ה יתן לו כל המצטרך לו וכו'.
ולא עוד אלא שענין זה הוא באופן המתאים לכל אחד לפי ענינו, וכמובן מתורת הרב המגיד בתחלת ספריו98 אודות המשל מאב שמצד גודל אהבתו לבנו הקטן מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות כו', ודוגמתו בנמשל בנוגע להקב"ה, שלהיותו כל יכול יש ביכלתו להגבי' ולהעלות את הבן אליו, ואעפ"כ, עוד לפני שמעלה את הבן, ה"ה מצמצם את עצמו ויורד לדרגתו של הבן כו'.
וע"ד מ"ש99 "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", "לפי רצונו ותאוותו" – בהיותו במעמדו ומצבו, בדרגת "חי", ובזה גופא – "לכל חי", עוד לפני שמתעלה לדרגא נעלית יותר.
י. וכל זה – כולל גם ברכת כתיבה וחתימה טובה כו' (כנ"ל ס"ה) – מתחיל כבר בשבת מברכים חודש אלול, ובפרט בקביעות שנה זו, ששבת מברכים אלול חל בערב ר"ח, וממנו נכנסים מיד לר"ח אלול, ללא הפסק בינתיים.
ועוד ענין מיוחד בקביעות שנה זו – ובהקדמה:
כיון שר"ח אלול הוא לעולם ב' ימים, ויום א' דר"ח אלול הוא יום ל' של חודש אב, נמצא, שבר"ח אלול ישנו העילוי שמהפכים יום של חודש אב לחודש אלול.
אמנם, בקביעות שנה זו שכ"ט אב חל בשבת מברכים אלול, אזי מהפכים (לא רק יום ל' אב, כבכל שנה, אלא) גם את יום כ"ט אב, שגם הוא שייך כבר לחודש אלול, כיון שבו מברכים ונכנסים מיד לחודש אלול.
ומעלה זו היא גם לגבי הקביעות שיום א' דר"ח אלול חל בשבת (ושבת מברכים אלול הוא בשבוע שלפנ"ז), שגם אז נכנסים ליום הראשון של חודש אלול (יום ב' דר"ח אלול) מיום השבת, אבל כ"ט אב הוא ערב שבת של חודש אב, ולא שבת מברכים חודש אלול (שחל שבוע לפנ"ז, אבל לאחריו הי' שבוע שלם של ימי חודש אב), ואילו בקביעות שנה זו מהפכים גם יום כ"ט אב לשבת מברכים שממנו נכנסים מיד לחודש אלול.
ומזה באים לכללות הענין של שבע דנחמתא, להפוך הענין הבלתי-רצוי דחודש אב ליו"ט גדול, ובנוסח ברכת החודש: "מי שעשה נסים לאבותינו .. הוא יגאל אותנו בקרוב כו'", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
* * *
יא. בהמשך להאמור לעיל (ס"ה) בענין מחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה, שכאשר יש מחשבה והחלטה טובה אזי עוזר הקב"ה שתבוא למעשה – הנה כדי שהמחשבה והחלטה טובה תבוא למעשה בפועל, לא די בהחלטה כללית, שהיא באופן מקיף, אלא יש צורך בהחלטה פרטית.
וע"ד המבואר100 בנוגע לענין ההתבוננות, שלא די בהתבוננות כללית, אלא יש צורך בהתבוננות פרטית דוקא, ועאכו"כ בנוגע להחלטה טובה, שכדי שתבוא למעשה בפועל, לא די בהחלטה כללית להתנהג כדבעי ע"פ הוראת השו"ע, אלא יש להחליט בנוגע לענין פרטי (ענין אחד או כמה ענינים פרטיים), שדוקא בדרך זו בודאי יצליח להתגבר על הצד שכנגד, שלא יוכל להשתמט ולומר בנוגע לענין פלוני שלא על זה היתה החלטתו כו', שהרי קבע החלטתו בנוגע לענין מסויים בזמן מסויים כו'.
ועד"ז מצינו בכמה ענינים, וכמו בנוגע לר"ה, שתחילה נאמר88 "אתם נצבים היום (שקאי על ר"ה) כולכם", ואח"כ מפרט הכתוב "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"; ועד"ז בנוגע לעבודה דר"ה בענין הקבלת עול (ראשית העבודה ועיקרה ושרשה101 ), שתחילה צ"ל קב"ע כללי, אבל אח"כ צ"ל גם קב"ע פרטי בנוגע למצוות פרטיות (וכמו החילוק בין קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצוות102 ), ועד בנוגע לפרטי עניני העבודה דחוטב עציך ושואב מימיך, כפי שמבאר רבינו הזקן103 ש"עציך" הוא מלשון עצה, שצריך לכרות את ה"רבות מחשבות בלב איש"104, ו"שואב מימיך", לשאוב ולרוקן את המים שמצמיחים כל מיני תענוג – איזה ענין של עצה או תענוג צריך לבטל כו'.
ועד"ז מובן בנוגע להחלטות טובות בשייכות לר"ח אלול החל משבת מברכים החודש (שהוא ענין כללי יותר מר"ח), שיש צורך בהחלטות פרטיות, וכמו בברכת החודש, שלא מסתפקים בברכה כללית, אלא מזכירים ששה ענינים פרטיים, ומסיימים "ונאמר אמן", שמורה על ההמשכה למטה בפועל כו'.
יב. ובנוגע להחלטות טובות בענינים פרטיים – הנה בדרך כלל הרי זה צ"ל אצל כל אחד לפי ענינו, ובלשון חז"ל105 : "במאי זהיר טפי", שיש לו בזה יתר חיות ולהט כו'.
ובהקדמה – שהדיוק בזה הוא "זהיר טפי"106, וכמו בנוגע לדוגמא שהובאה בגמרא105: "אבוך במאי זהיר טפי .. בציצית" – שברור הדבר שבשעה שהגיע זמן ק"ש קיים מצות ק"ש, ועד"ז בנוגע לכל המצוות [ולאידך גיסא, בנוגע לדוגמא שהובאה שם לעיל מיני': "מצות תפילין" – שבשבת ויו"ט שאינם זמן תפילין, עסק רק בענינים השייכים לזמן זה], אלא שבמצות ציצית היתה אצלו זהירות יתירה ומיוחדת, כיון שמצוה זו היתה ה"שער" שעל ידה עוברים כל עניני עבודתו כו'107.
אמנם, נוסף על הענינים הפרטיים השייכים לכל אחד לפי ענינו, ישנם גם ענינים שהזמן גרמא שבהם צ"ל "זהיר טפי", וכפי שמצינו בנוגע להלכות החג בחג, שהם קודמים לשאר הלכות, וכמודגש בהלכות הוראה, שיש להשיב על שאלה שהיא מענינא דיומא לפני שמשיבים על שאלה בענין אחר, גם אם היא שאלה בענין חמור ונעלה יותר כו'108.
יג. ובכן: הענין שהזמן גרמא הוא – המדובר לאחרונה אודות חמשה המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה ובית מלא ספרים, שזהו ענין שנתקבל והולך ומתפשט בכל תפוצות ישראל, וכפסק הרמב"ם109 בנוגע לתוקף של תקנה ומנהג שפשט בכל ישראל, וכמובן גם מתורת הבעש"ט110 בנוגע להשגחה פרטית, שכיון שרואים שזהו ענין שנתקבל כו', הרי זו הוראה שצ"ל התעסקות יתירה בזה, ובמיוחד בנוגע למבצע מזוזה שנתקבל ביותר כו'.
וענין זה שייך במיוחד לחודש אלול – שהרי נת"ל (ס"ב) שבר"ת ד"אלול" מרומזים כל ג' הקוין, שבזה נכללים כל עניני המבצעים111 :
מבצע תורה ובית מלא ספרים – קו התורה.
וכיון שבית מלא ספרים כולל גם סידור תפלה – הרי זה קשור גם עם קו העבודה (תפלה).
וכן מבצע תפילין – שחלק מהמצוה הו"ע שעבוד המוח והלב112, וענין זה נעשה ע"י עבודת התפלה. וזהו גם שהשמות "תפילין" ו"תפלה" שורשן אחד, כיון שענינם אחד – ענין החיבור (כמו החיבור ד"אני לדודי ודודי לי"), שזהו"ע התפלה113.
וכן מבצע מזוזה114 – שבמזוזה כתובים ב' הפרשיות דק"ש, שזהו"ע התפלה, וכללות ענין המזוזה שכותבים "שמע ישראל גו' הוי' אחד"115 וקובעים על דלת הבית מורה ופועל העלאת הבית וכל עניניו לאלקות, כמו קו התפלה שענינה העלאה מלמטה למעלה (כפי שמבאר הצ"צ באור התורה116 ), ועד שמזוזה היא כללות כל המצוות117 (שזהו ענין "נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין"118, שנר חנוכה הו"ע התורה ומזוזה הו"ע המצוות119 ), ובפרט ע"פ ביאור אאמו"ר120 שברשימה דמזוזה כלולים כל ז' הרשימות כו'.
ומבצע צדקה – הקו של גמילות חסדים.
יד. ומכל זה מובן, שההחלטות הטובות בשבת מברכים חודש אלול צ"ל במיוחד בנוגע לעניני המבצעים, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת כו'.
ולהעיר, שבפעולה על הזולת ישנו גם הענין ד"שנים אוחזין בטלית", ועד לאופן ש"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי"121, וכיון שזהו ענין שהובא בתורה, עכ"פ בתור קס"ד, הרי מובן ששניהם אמת וכו'.
ויש לעסוק בכהנ"ל בתוקף המתאים, מבלי להתפעל מאלו שרוצים להפריע בעבודתו, וכאמור לעיל (ס"ו) שהיציאה לעבודה צ"ל באופן ד"כי תצא גו' על אויבך", ואז – "ונתנו ה' אלקיך בידך".
ובלשון הכתוב בהתחלת פרשת השבוע – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה": "אנכי" – "אנכי מי שאנכי"122, בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות, "נותן" – ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"123, "לפניכם" – באופן של פנימיות כו'124,
ולא רק ברכה, אלא גם הענין ההפכי שבהמשך הכתוב, שנעשה באופן ד"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה"125,
– וכמשנ"ת בהתוועדות הקודמת126 מדברי הצ"צ באוה"ת127 שזוהי ברכה נעלית יותר, להיותה מבחי' חסדים המכוסים ששרשם נעלה יותר כו' –
ומסיים: "כי אהבך ה' אלקיך" – שזהו כללות הענין ד"אני לדודי ודודי לי" שהוא הר"ת ד"אלול" (כנ"ל ס"ב), שלכן נמשכת גם הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.
* * *
טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ושמתי כדכד שמשותיך וגו'.
* * *
טז. כרגיל לבאר ענין בפירוש רש"י בפרשת השבוע:
בפירוש רש"י על הפסוק128 "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך גו' ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך גו' בכל אות נפשך תאכל בשר" – יש ב' פיסקאות: בד"ה "כי ירחיב וגו'": "למדה תורה דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר". ובד"ה "בכל אות נפשך וגו'": "אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אא"כ מקדישה ומקריבה שלמים".
וצריך להבין:
א) ב' הפיסקאות הם לכאורה הפכיים זמ"ז, שהרי בד"ה הא' משמע שהפסוק מדבר אודות ענין של "דרך ארץ" בלבד, ולא אודות ענין של איסור והיתר, ואילו בד"ה הב' מבואר שזהו ענין של איסור?
ב) בפסוק נאמר "כי ירחיב גו' את גבולך", ורש"י מפרש "שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים (ומוסיף:) ועושר", אף שבפסוק לא נזכר ענין של עשירות?
ג) הלשון "ירחיב .. את גבולך" – מצינו גם בפרשת שופטים129, ושם מפרש רש"י שהכוונה היא על נתינת "ארץ קיני קניזי וקדמוני", ואילו כאן מפרש שקאי על מעמד ומצב של "רחבת ידים (ועושר)".
[ולהעיר, שכיון שהבן חמש למקרא לא למד עדיין פרשת שופטים, הנה בפרשתנו לא מתעוררת אצלו שאלה; אבל כשילמד פסוק הנ"ל בפ' שופטים, אזי תתעורר אצלו השאלה].
וכמדובר כמ"פ שכל הענינים בפירוש רש"י צריכים להיות באופן המובן לבן חמש למקרא ללא צורך בפירושים נוספים כו', וכפי שיתבאר לקמן.
יז. בנוגע להערות אאמו"ר – הנה על פרשתנו אין הערות, אבל יש הערה על מסכת קידושין130 בענין מצות הענקה שבפרשתנו131, שמבאר, ש"יוסף שהי' מתחלה עבד עברי, כמ"ש132 ושם אתנו נער עברי עבד, הנה כשיצא לחפשי ולחירות צריך לתת לו הענקה .. הנה עיקר ההענקה הוא מה שנתן לו הקב"ה, והוא מה ששלח את גבריאל ולמדו ע' לשון, ולא הוה גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה, שנאמר133 עדות ביהוסף שמו כו'". וממשיך, "ואל תקשי הרי הענקה צריך להיות מהאדון שהי' עבד לו, וא"כ הי' צריך להיות הענקה מפוטיפר שהי' אדונו, י"ל מפוטיפר הי' ג"כ הענקה, והוא מה שניתן לו בתו אסנת, כמ"ש134 ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע. וניתוסף ע', רומז על הע' לשון שלמד וכו'".
וצריך להבין:
א) מהו הענין ש"עיקר ההענקה הוא מה שנתן לו הקב"ה" – "הרי הענקה צריך להיות מהאדון שהי' עבד לו", שזהו "פוטיפר שהי' אדונו"?!
ב) ועיקר: מצות הענקה היא בנוגע לעבד עברי שנמכר לישראל – "כי ימכר לך אחיך העברי גו'"135. ובנוגע ליוסף – אף שהי' עבד עברי, כלשון הכתוב: "נער עברי עבד", הרי הי' עבדו של פוטיפר, שאצלו לא שייכת מצות הענקה שניתנה לבנ"י דוקא?
וכמדובר כמ"פ, שמצד הצמצום בנייר ודיו, כתב אאמו"ר הערותיו בקיצור, בסמכו על כך שהדברים הפשוטים יבינו לבד. וכפי שיתבאר לקמן.
יח. המשך הביאור בסיום על מסכת מכות,
– א) ביאור חילוקי הדעות של רבי עקיבא ושאר התנאים (רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע) בנוגע להלכה136 : אם צריך להתחשב (ועפ"ז להכריע) בהוה עם מצוה וחיוב שיבוא בעתיד137 (ולדוגמא: להתענות בצום גדלי' מדברי קבלה, אף שעי"ז לא יוכל להתענות ביוהכ"פ מדאורייתא. ובנדו"ד: חילול שם שמים ושם ישראל בהוה מצד גודל החורבן, כדי שמזה יבוא בזמן הגאולה עילוי לבנ"י וקידוש שם שמים גדול יותר), וגם, אם הידור בכללות המצוה מכריע וגובר על חסרון פרט בקיום המצוה (ולדוגמא: לערוך ברית מילה ברוב עם הדרת מלך, אף שיחסר בענין זריזין מקדימין. ובנדו"ד, הידור והוספה בשלימות הגאולה, למרות החסרון עתה בעצם הענין דקידוש השם);
ב) בענין הזכרת שמות שאר התנאים (ר"ג וראב"ע ור"י) במעשר שני138 : "מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה, אמר ר"ג, עשור (מעשר ראשון) .. נתון ליהושע (לוי הי') .. עשור אחר .. נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים .. אמר רבי יהושע, עשור (מעשר מן המעשר שאני צריך ליתן לכהן מן המעשר שנתן לי ר"ג) לאלעזר בן עזרי' (כהן הי') כו'" – שנוגע שמות כל אחד שאליהם שייך מעשר זה139 ; ובסוכה140 : "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא הי' לולב אלא לרבן גמליאל בלבד .. נטלו .. ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו .. ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזרי' במתנה, נטלו .. ויצא בו ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו .. ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל"141 – שאגב אורחא קמ"ל דינים בנוגע לקדימה דת"ח לגבי כהן142 –
נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה143 בלקו"ש חי"ט ע' 67 ואילך.
יט. המשך הביאור בפירוש רש"י דפ' עקב144 על הפסוק "ונתתי מטר ארצכם בעתו", "בלילי שבתות שהכל מצויין בבתיהם", בהשוואה לפירוש רש"י בפ' בחוקותי145 על הפסוק "ונתתי גשמיכם בעתם", "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות" – נכלל בשיחת ש"פ עקב סי"ג146.
* * *
כ. הביאור בנוגע להערת אאמו"ר:
בעבדות של יוסף בהיותו בבית האסורים היו ב' ענינים:
א) ישיבתו בבית האסורים בגלל המאורע שאירע בהיותו בבית פוטיפר (לאחרי התקופה שהי' "איש מצליח .. בבית אדוניו"147 ), כמ"ש148 "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר".
ב) "מפני שתלה בו (בשר המשקים) יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור (עוד) שתי שנים, שנאמר149 אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב"150 – שעבדות זו אינה מצד פוטיפר, אלא בתור עונש מהקב"ה על העדר הבטחון כו'. ולכן הוצרכה להיות הענקה (לא רק מפוטיפר, אלא) גם מהקב"ה.
אמנם, כיון שכללות ישיבתו בבית הסוהר (גם שתי השנים הנוספות שהוזקק להיות אסור בגלל העדר הבטחון בה') היתה בהמשך וכתוצאה מהמאורע דפוטיפר (שבגללו בא יוסף לידי נסיון לתלות בשר המשקים כו'), לכן, גם ההענקה שנתן לו הקב"ה ששלח את גבריאל ולימדו ע' לשון, מרומזת באות ע' ד"פוטיפרע" (פוטיפר ע').
כא. בהמשך להמדובר אודות יוסף – מצינו שכל ישראל נקראים על שם יוסף, כמ"ש151 "נוהג כצאן יוסף", לפי שהוא פירנסם וכלכלם בשנות הרעב152, כמ"ש153 "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם וגו'", שעי"ז פעל אצלם חיבור הנשמה עם הגוף, ובגלל זה נקראים על שמו כל בנ"י במשך כל הדורות!
ובענין זה מודגש גודל היוקר של יהודי – אפילו בנוגע לגופו, ועאכו"כ בנוגע לנשמתו.
כב. וכאן המקום להזכיר בקיצור עכ"פ בנוגע לענין מיהו יהודי – שמצד העדר השכל ושטות כו' מעלים הצעות שונות בנוגע לענין הגיור, שהם היפך האמת, שהיא אחת ויחידה!
ולפלא – שיושבים שם "חכמים ונבונים" (לא רק חוטב עציך ושואב מימיך), ומנסים כל מיני אופנים; זה אומר ששתים ועוד שתים הם חמש, וזה אומר שהם שלש, ואף אחד לא מעלה על דעתו לומר שהם ארבע!...
וכמו ההצעה לכתוב נוסח שהגיור צ"ל "כנהוג ומקובל בישראל מדור דור" – כפי שכבר נתבאר154 שעי"ז מוציאים מענין הגיור את כל המשמעות של פסק הלכה ע"פ תורה, באמרם שאין זה אלא מנהג שנהגו במשך כו"כ דורות לפנ"ז,
ומה גם שיש בזה פירצה שיכולה להביא לידי מכשול גדול ביותר – כיון שהלשון "מדור דור" כולל גם את הדור שבו היו "גירי אריות"155, וכן הדור שבו הי' רק מספר מסויים של "ברכים אשר לא כרעו לבעל"156, וכיון שעבדו ע"ז, הרי החשוד לדבר חמור חשוד גם לדבר קל מזה157 – שלא הקפידו על גיור כהלכה; ובפרט שעובד ע"ז נפסל מלהצטרף לב"ד (אפילו) של שלשה הדיוטות, כיון שאינו אדם כשר כו'158.
ומזה גופא שאלו שאינם מסכימים לגיור כהלכה מוכנים לקבל נוסח זה – מוכח שזהו נוסח שהוא היפך ההלכה, שהוצע ע"י מי שאינו מכיר כלל בהלכה!
כג. ולאחרונה ניתוספה המצאה שכתב פרופסור בחיבורו159,
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) אם היו אומרים זאת בשם רב, לא היו מתחשבים בכך, אבל כיון שאומר זאת "פרופסור", צריך לשמוע את דבריו, גם אם הם היפך השכל... –
שכל ענין הגיור ע"י מילה וטבילה הו"ע שנתחדש לאחרי חורבן ביהמ"ק, ע"י חכמים שהתייראו שמא יתבוללו בגוים כו', ואילו עד אז הי' ענין הגיור לא במובן של טקס דתי כו', אלא עצם העובדה שפלוני בא לגור במקום זה הו"ע הגירות, כלשון הכתוב160 "הגר הגר בתוככם", וכפי שמצינו בדברי אברהם לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם"161, שבודאי אין הכוונה לגיור ע"י מילה וטבילה (שלא הי' חסר אצל אברהם, ובני חת לא דרשו זאת כלל), כי אם לעצם העובדה שבא ממקום אחר – מאור כשדים, לגור במקומם.
ומה שמצינו בגמרא במסכת יבמות162 שענין הגיור נלמד ממתן תורה – יש לו תירוץ מדברי הגמרא במסכת פסחים163 : "אם בקשת ליחנק (לומר דבר שיהי' נשמע לבריות ויקבלו ממך) היתלה באילן גדול", ובנדו"ד, כיון שחכמים רצו שתתקבל תקנתם שגיור יצטרך להיות ע"י מילה וטבילה, לכן אמרו שענין זה אינו מדעת עצמם (שאז לא הי' מתקבל הדבר), אלא תלו זאת "באילן גדול" – במתן תורה!
כך כותב ומדפיס "פרופסור" באופן שמתבל את דבריו בפסוקים ומאמרי חז"ל, כביכול, בשם התורה!
כד. ועד כדי כך הולכים ומסתבכים, עד שנפלו על המצאה חדשה164 :
יש הצעה שנתפרסמה בשמו של רב, שכיון שעכשיו יש רעש ("טומל") בנוגע לענין הגיור, ואין אפשרות להרגיע את הרוחות, הנה העצה לזה, שבמשך חמש שנים לא יכירו כלל בענין הגיור – לא רק גיור שלא כהלכה (שהכירו בו עד עתה), אלא גם גיור כהלכה. וכעבור חמש שנים יחזרו וידונו בזה וסוכ"ס יגיעו למסקנא הנכונה כו'. ומביא הוכחה לדבריו, שמצינו בגמרא165 ש"לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה".
– כנראה נפלה איזו טעות בפירסום דברים הנ"ל, כי, כפי שהנני מכירו בתור יהודי שומר תומ"צ שיודע ללמוד וכו', אינני מאמין שאמר זאת! –
איך יתכן לומר על גיור כהלכה שלא מכירים בגיור זה?! – גר שנתגייר כהלכה הוא יהודי גמור, ושום דבר אינו יכול לשנות זאת! אפילו אם יתאספו "כל מלכי (רבני) מזרח ומערב"166 ויכריזו שאינם מכירים בגיור זה – לא יועיל להם מאומה, אלא יהי' וישאר יהודי גמור עד סוף כל הדורות, וכשיקדש אשה – תהי' אשת איש גמורה, ואם תנשא לאחר ללא גט, יהי' הולד ממזר ח"ו.
ומה גם שהצעה זו תגרום לכך שתהי' התורה נעשית כשתי תורות167, אחת בחו"ל ואחת בא"י, שכן, כשיבוא גר שנתגייר כהלכה בחו"ל, אזי הרבנים שבא"י לא יכירו בגיור זה!
ומה שמצינו שבימי דוד ושלמה לא קבלו גרים – הרי זה בגלל שחששו שהגיור הי' שלא כהלכה168, אבל כאשר ברור שהי' גיור כהלכה, בודאי נעשה יהודי גמור.
וכאמור, כנראה נפלה איזה טעות בפירסום הדברים כו', ובכל אופן, כבר אמרו רז"ל169 "חכמים הזהרו בדבריכם שמא .. למקום מים הרעים, וישתו התלמידים כו'", שיפרשו את הדברים כטוב בעיניהם!...
ובזה נכלל גם אלו שיפרשו את הדברים שבגלל זה מותר להם לחזור ולהכנס לממשלה, שהרי בתחילה הוצרכו לפרוש מהממשלה בגלל שהרבנים (בא"י ובחו"ל) הרעישו שכל זמן שלא מתקנים את החוק אסור להם לשבת בממשלה, וגם כשרצו להשאר בממשלה עוד כמה חדשים, אסרו עליהם (שהרי אם אסור לעבוד ע"ז לאחרי זמן, אסור גם עכשיו), ואילו עכשיו יפרשו את דבריו, שמותר להם לשבת בממשלה עכ"פ במשך חמש שנים. – אמנם הוא אמר רק שבמשך חמש שנים לא יקבלו גרים, אבל הם יאמרו ש"פלגינן דיבורא"!...
כה. ויה"ר שה"תלמידים הרעים" לא יפרשו את הדברים באופן האמור, ולא יעשה שום רושם כלל,
והצעה הנ"ל (להמנע מענין הגיור במשך חמש שנים) לא תתקבל – לא ע"י הממשלה (שהרי זה היפך שיטתם שרצונם להגדיל יותר את מספר התושבים...), וגם לא ע"י הרבנות, כיון שזהו היפך ההלכה.
"ודבר אלקינו יקום לעולם"170, עי"ז ש"שופטים ושוטרים תתן לך גו'"171 (כפי שהולכים לקרוא בתפלת מנחה) שישפטו ע"פ הלכה, ועד לקיום היעוד172 "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'".
כו. בנוגע לביאור בפירוש רש"י:
לאחרי שנאמר "כי ירחיב גו' ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר", מוסיף הכתוב "בכל אות נפשך תאכל בשר", ואינו מובן:
א) מהו כפל ואריכות הלשון בענין תאוה נפשך – דלכאורה הול"ל "ואמרת אוכלה בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר"?
ב) מדוע תחילה נאמר "כי תאוה נפשך לאכול בשר", ואח"כ נאמר "בכל אות נפשך"?
ומזה מוכיח רש"י שבפסוק זה נאמרו ב' ענינים:
א) במ"ש "כי ירחיב .. ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר" – "למדה תורה דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר", שהגבלה זו (אכילת בשר במעמד ומצב ד"כי ירחיב" בלבד) היא רק ענין של "דרך ארץ", אבל אין בזה ענין של איסור, שהרי לאח"ז נאמר "בכל אות נפשך תאכל בשר", ללא הגבלות (לא רק במעמד ומצב ד"כי ירחיב").
ב) ומ"ש "בכל אות נפשך תאכל בשר" – הו"ע של היתר ביחס לאיסור, שרק בארץ ישראל מותר לאכול בשר "בכל אות נפשך", ללא הגבלות, "אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אא"כ מקדישה ומקריבה שלמים"173, כפי שממשיך בפסוק שלאח"ז174 : "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם (ולא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם) וזבחת (ציווי בזביחה .. הלכות שחיטה) גו' ואכלת בשעריך בכל אות נפשך".
כלומר: כוונת רש"י בהוספה "אא"כ מקדישה ומקריבה שלמים" (אף שענין זה נאמר כבר מקודם לכן175 ), לבאר הדיוק ד"בכל אות נפשך" שנתחדש בכניסה לארץ – שגם במדבר היו יכולים לאכול בשר כשתאוה נפשם, אבל היתה בזה הגבלה שצריך תחילה להקדישה ולהקריבה שלמים, ולכן אין זה "בכל אות נפשך", ואילו בכניסה לארץ הותר להם לאכול בשר "בכל אות נפשך", גם בשר חולין, ללא ההגבלה שצריך להקדישה ולהקריבה שלמים.
כז. ובנוגע למ"ש "כי ירחיב .. ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר" – מפרש רש"י "למדה תורה דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר":
בנוגע ללימוד דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך הרחבה – אין לפרש "כי ירחיב" ביחס לכניסה לארץ ישראל, כי, על המעבר מ"מדבר" ל"ארץ נושבת" לא מתאים הלשון "ירחיב", כי אם (כמ"ש בפסוק שלאח"ז) "כי ירחק ממך המקום", שלכן "לא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום".
ולכן מפרש רש"י שהכוונה היא למצב של "רחבת ידים" – כפי שכבר פירש על הפסוק176 "והארץ הנה רחבת ידים" (בדברי חמור ושכם בנו אל אנשי עירם), "כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן וכו'"; ובהתאם לכך מוסיף: "ועושר", שקשור עם "פרקמטיא הרבה".
כח. אך עדיין אינו מובן: מדוע לא פירש רש"י מ"ש "כי ירחיב" כבפ' שופטים129 שקאי על "ארץ קיני קניזי וקדמוני"?
והביאור בזה:
בפ' שופטים נאמר "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך", ולכן מפרש רש"י שקאי על ארץ קיני וקנזי וקדמוני; משא"כ בפרשתנו נאמר רק "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך", ולכן הרי זה יכול להתפרש על הכניסה לארץ מיד.
כט. בנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
בשר – אינו כמו לחם ומים, שהם הכרח גמור לקיום הנפש בגוף (שעל זה אמרו177 "על כרחך אתה חי"), אלא זהו ענין של מותרות, ולא הכרח גמור, שהרי אפשר להתקיים גם ללא בשר178, ולכן יש צורך בזהירות יתירה – גם מצד גדרי ההלכה, ובפרט ע"פ חסידות, כפי שמצינו ש"עם הארץ אסור לאכול בשר"179, וכמבואר בחסידות180, שכדי לאכול בשר צריך להיות בדרגא נעלית שיוכלו לברר את הבשר, ולא להיפך שאכילת הבשר תפעל ירידה באדם האוכל כו'.
[אך יש להעיר ולהבהיר, שענין הנ"ל הוא כפי שהי' בדורות שלפנינו, אבל עכשיו, מצד חלישות הדורות, לא מספיק "לחם צר ומים לחץ"181 בשביל קיום הנשמה בגוף, אלא גם בשר נעשה דבר הכרחי כו', מצד "ונשמרתם גו' לנפשותיכם"182 (וע"ד המבואר באגה"ת183 לענין תעניות שיש חילוק בין "דורות הראשונים" ל"דורותינו אלה" שיכולים לבוא מזה לידי חולי או מיחוש כו'). אבל מ"מ יש צורך בזהירות כו'].
ובבשר גופא – יש חילוק בין קדשים לחולין, שבשר קדשים, שהבשר עצמו הוא נעלה כו', נקל יותר לברר, כיון שצריך לפעול רק שהקדושה שבבשר תתאחד עם הקדושה שבגופו של יהודי שהוא "גוי קדוש"184, משא"כ בשר חולין קשה יותר לברר ולהבטיח שהבשר לא יוריד אותו כו'.
וזהו הטעם185 שכאשר בנ"י היו במדבר, בדרגא שהיא בבחי' מדבר כו', נאסר להם בשר חולין, כיון שהיו במעמד ומצב שלא הי' ביכלתם לברר את הבשר; ורק כשנכנסו לארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה וגו'"186, שאז היו בדרגא נעלית כו', אזי הותר להם בשר תאוה, כיון שיכולים לבררו כו'.
ולכן, רק כאשר יהודי מרגיש בעצמו שכבר אינו בדרגת "מדבר", אלא בדרגת "ארץ ישראל", אזי יכול לאכול בשר.
ולהעיר מהפתגם של ר' הלל בשם ר' זלמן זעזמער ששמע מרבינו הזקן187, "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'", והיינו, שבכחו של יהודי לפעול על עצמו שגם בזמן הגלות יהי' במעמד ומצב כמו בזמן הבית כו'.
ובכללות – הרי זה ע"י עבודת התפלה, שפועלת הענין ד"פדה בשלום נפשי"188 – גאולה פרטית, וממנה באים לגאולה הכללית189, כמ"ש הרמב"ם190 שע"י "מצוה אחת", "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה", ועד לתשועה והצלה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים הציווי "שופטים ושוטרים תתן לך" באופן ד"אשיבה שופטיך כבראשונה", בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "בך בטחו אבותינו"].
הוסיפו תגובה