בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, כ"ף אלול, שבת סליחות, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה נקרא בפי העולם – בנ"י, שהם עיקר העולם, כדמוכח מזה שבשבילם נברא העולם, כמ"ש1 "בראשית ברא וגו'", "בשביל ישראל שנקראו ראשית" – "שבת סליחות", כיון שלאחריו מתחילים לומר סליחות.

ואע"פ שיום השבת הוא יום השביעי של השבוע שעבר, ולאחריו מתחיל סדר חדש,

– וכפי שמבאר רבינו הזקן2 הטעם ש"אנו מונין היום יום ראשון וכו'", אף ש"כבר עברו רבבות ימים משי"ב עד עתה, וא"כ איך אומרים היום יום ראשון כו', אלא מפני שבשבת .. העלי' למעלה מבחי' זמן, ע"כ כל יום א' הוא ממש יום ראשון, כמו יום א' של ששת ימי בראשית כו'", היינו, שבכל יום ראשון חוזרים כל הדברים לקדמותם כמו בתחלת הבריאה; ומרומז גם בגמרא3 בנוגע לשירו של יום: "בראשון מה היו אומרים, לה' הארץ ומלואה4, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו וכו'", שבכל יום אומרים מזמור הקשור עם ענינו של יום זה בששת ימי בראשית –

הרי יום השבת שייך גם לימי השבוע שלאחריו, ואדרבה: עיקר פעולת השבת ניכרת בימי השבוע שלאחריו, עי"ז ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"5,

– ועאכו"כ יום ראשון שסמוך לשבת, ועד שיש בו חלק שנקרא (ע"פ דין תורה ומנהג ישראל) בשם "מוצאי שבת", וכמודגש גם בפיוט הראשי והעיקרי ("די הויפּט סליחות"): "במוצאי מנוחה", ובפרט לפי מנהג חב"ד שאמירת הסליחות ביום ראשון היא (לא באשמורת הבוקר, כבשאר הימים, אלא) "אחר חצות לילה ובסמוך לה"6, וגם לפי המנהגים שגם ביום ראשון אומרים סליחות באשמורת הבוקר7, הרי גם אז אומרים "במוצאי מנוחה" –

כך, שמיום הש"ק זה נמשכת הברכה (לא רק ליום ראשון דסליחות, אלא) לכל ימי הסליחות [כמו שבת מברכים החודש, שממנו מתברך לא רק ראש חודש, אלא גם כל ימי החודש], ובקביעות שנה זו – שיש עוד שבת לפני ר"ה, הנה גם ימי הסליחות שלאחרי השבת שקודם ר"ה, הרי הם מתברכים מיום הש"ק זה.

ב. אך צריך להבין8 : מהי השייכות של "שבת" ל"סליחות"?

ולכאורה – אדרבה – הם בסתירה זל"ז, שהרי בשבת לא מזכירים ענין של סליחה ומחילה וכפרה9 [נוסף לכך שאין לבקש צרכיו בשבת10, ולהעיר גם ממ"ש רבינו הזקן בסידורו שבשבת אומרים בברכת המזון: "רוענו", ולא בלשון בקשה: "רענו"], ומה גם ששבת ענינו מנוחה11, ו"מנוחה שלימה שאתה רוצה בה"12, שבשביל זה יש צורך שתהא "כל מלאכתך עשוי'"13 [וכיון שזהו ציווי בתורה לכל אחד מישראל, הרי בודאי שהדבר הוא ביכלתו כו'], ואילו בשעה שיש צורך בבקשת סליחה כו', לא יכולה להיות מנוחה שלימה.

וכיון שאעפ"כ נקרא יום הש"ק זה בשם "שבת סליחות", והרי ידועה תורת הבעש"ט14 בענין "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש כו'", וכן תורת הרב המגיד15 על הפסוק16 "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", שמזה מובן שהשייכות של השם אל הדבר הנקרא בשם זה אינה שייכות חיצונית, ואפילו לא שייכות פנימית אבל רק בענין טפל, אלא זוהי שייכות פנימית בענינו העיקרי של הדבר – הרי עכצ"ל בנוגע ל"שבת סליחות" שענין השבת קשור ושייך לענין הסליחות.

ונקודת הביאור בזה – שיום השבת פועל עילוי בענין הסליחות שיהי' בהתאם לאופן העבודה שמצד יום השבת.

ג. ויובן בהקדם ביאור רבינו הזקן17 בענין יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, שאז נפעלים הענינים שנעשים בדרך כלל ע"י תקיעת שופר – מצד ענינו של יום השבת עצמו, ללא צורך בתקיעת שופר.

והחילוק שביניהם – שבר"ה שחל בחול שאז תוקעים בשופר, אזי תלוי' ההמשכה באופן עבודת האדם בתק"ש, במדת ההידור כו' ובעניני הכוונות וכו', משא"כ בר"ה שחל בשבת, שאז נמשכים הענינים מלמעלה ללא עבודת האדם, הרי מצד הקב"ה נמשכים כל הענינים בתכלית השלימות.

ועד"ז י"ל בנוגע לענין הסליחות – שבימות החול תלוי הדבר באופן עבודת האדם באמירת הסליחות, משא"כ בשבת שאין אמירת סליחות, אזי נפעל ענין הסליחות (לא ע"י עבודת האדם, אלא) ע"י הקב"ה, ובמילא, הרי זה בתכלית השלימות.

ד. אמנם, לאידך גיסא, יש גם מעלה בעבודת האדם בכח עצמו דוקא, ועד שאמרו רז"ל18 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" – כולל גם "חבירו" כפי שקאי על הקב"ה שנקרא "רעך" (כדאיתא במדרש19 שמביא רש"י במסכת שבת20 "רעך ורע אביך אל תעזוב21, זה הקב"ה"), כך, שהתשעה קבים הם בתכלית השלימות – שדוקא אז אין זה באופן של "נהמא דכיסופא"22.

ועד שאפילו בנוגע לשבת ש"מקדשא וקיימא"23 מצד עצמה, נאמר24 (לא רק "ושמרו בני ישראל את השבת", אלא גם) "לעשות את השבת", היינו, שישנו גם ענין השבת שבנ"י צריכים לפעול ("לעשות") ע"י עבודתם, אלא שהעבודה היא באופן של מנוחה ותענוג כו'.

וזהו החידוש של "שבת סליחות" – המשכת ברכה ונתינת כח לימי הסליחות, שעבודת האדם באופן ד"קב שלו" באמירת הסליחות תהי' באופן שיהי' בה גם העילוי ד"תשעה קבים של חבירו" (זה הקב"ה), עי"ז ש"הקב"ה עוזרו"25 שעבודתו תהי' באופן של מנוחה ("מנוחה שלימה שאתה רוצה בה") ותענוג.

וענין זה מרומז בכך שהפיוט הראשון בסליחות הוא "במוצאי מנוחה" – אף שלכאורה סתרי אהדדי, שהרי "מוצאי" מורה על היציאה משבת, ואילו "מנוחה" הו"ע השבת – להורות שהיציאה משבת לאמירת הסליחות היא באופן שענין המנוחה דשבת הולך ונמשך ופועל באמירת הסליחות, שנעשית באופן של מנוחה, כיון שבטוחים שבודאי נפעלים כל הענינים שבאמירת הסליחות.

וזהו גם מה שהתחלת הסליחות היא "לך הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים"26, כפי שמבאר רבינו הזקן27 ש"תשובה אותיות שבת, וע"י התשובה שקדמה לעולם כמו שבת, יוכל להגיע ולעמוד במקום שצדיקים גמורים אינן עומדים28, דהיינו בחי' שבת שבתון כו', והוא .. ע"י שלנו בשת הפנים", "בשת אותיות שבת", ש"אז יאיר בו בחי' שבת שבתון".

ועד שפועלים שעוד לפני אמירת הסליחות נמשכת כבר ברכת כתיבה וחתימה טובה [כמנהג ישראל שהחל מר"ח אלול מאחלים וכותבים איש לרעהו ברכת כתיבה וחתימה טובה29 ], לשנה טובה ומתוקה, ברוחניות ובגשמיות, בבני חיי ומזוני, ובאופן דרויחי.

* * *

ה. האמור לעיל שייך לשבת סליחות בכל שנה, ונוסף לזה, יש גם ענין מיוחד בקביעות שנה זו,

– וע"פ תורת הבעש"ט30 שכל דבר שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד ממנו הוראה בעבודת ה', הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לקביעות השנה –

ששבת סליחות אינו השבת שלפני ר"ה, אלא השבת שלפנ"ז, כך, שבימי הסליחות ישנם שתי שבתות.

וענין זה גופא יכול להיות בב' אופנים:

ובהקדים – שבנוגע לקביעות דר"ה ישנו הסימן "לא אד"ו ראש" (כמובא גם ברמב"ם הל' קידוש החודש31 ), כך, שר"ה יכול לחול רק בימים ב' ג' ה' ז'.

ובכן: "כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת, אז מתחיל (אמירת סליחות) ביום ראשון שלפניו (ואומרים סליחות במשך ד' ימים – כשר"ה חל ביום ה', או במשך ו' ימים – כשר"ה חל ביום ז') .. וכשחל ר"ה בב"ג, אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה"7 (ואומרים סליחות במשך ז' ימים – כשר"ה חל ביום ב', או במשך ח' ימים – כשר"ה חל ביום ג').

והמעלה בקביעות דר"ה ביום ג' (שזוהי הקביעות של שנה זו), מובנת בפשטות לכל אחד מישראל, אפילו "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"32 – שהרי החילוקים בין הסוגים שבבנ"י הם רק בנוגע לעניני כוונות וכו', אבל לא בנוגע למעשה בפועל (ש"הוא העיקר"33 ), כולל גם ענין הדיבור (כמו אמירת הסליחות) שהוא "מעשה זוטא"34, שבזה שוים כולם, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – שמספר הימים דאמירת הסליחות הוא הגדול ביותר: שמונה ימים!

ו. ויש לבאר תחילה מעלת ימי הסליחות גם לגבי חודש אלול (שיש בו כ"ט ימים, וביניהם יש ימים מיוחדים שנקראים ימי הסליחות):

חודש אלול כולו הוא זמן מיוחד של "עת רצון"35, חודש הרחמים36, וכפי שמבאר רבינו הזקן37 ענינו של חודש אלול "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

ולכאורה: לאחרי גודל מעלת חודש אלול – מה ניתוסף בזה בימי הסליחות?!

ובפרט ע"פ המובא בטור7 ש"יש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך"38, ולאידך גיסא, מביא (באותו סימן) גם שיש נוהגים "לומר סליחות ותחנונים (רק) בעשרת ימי תשובה", ומביא ש"אמר רב האי (גאון) מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד, ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול .. ואנו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול",

ומתאים גם עם דברי הרמב"ם (שהי' בסמיכות ובהמשך לזמן הגאונים) "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד"39, ולכן "נהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין"40, ואינו מזכיר אודות חודש אלול.

[אלא שמסיים7: "ומנהג אשכנז וכו'" – שאמירת הסליחות היא לא מר"ח אלול, אבל גם לא בעשי"ת בלבד, אלא בימים הסמוכים לר"ה, כנ"ל (ס"ה) פרטי האופנים שבזה].

וא"כ, צריך לבאר מהו העילוי המיוחד שניתוסף בימי הסליחות לגבי חודש אלול.

ז. והענין בזה:

ידוע מאמר רבינו הזקן בשם הבעש"ט41 : בחודש תשרי נותן הקב"ה מזונותיו של אדם בהקפה, ובבוא חודש אלול צריך לעשות את החשבון ולפרוע את החוב (שתשלומו ע"י תומ"צ ומעשים טובים) – ע"י התשובה. וכשהקב"ה רואה שרוצים לפרוע ופורעים את החוב, אזי מוחל את שיירי החוב. וזהו ענין התשובה של ימי הסליחות, שעי"ז נעשים בטוחים שבר"ה חוזר הקב"ה ונותן בהקפה קצבה נוספת לשנה הבאה.

ויש על זה משל מרבינו הזקן (שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ד"ה כי עמך הסליחה42, ומקורו ברשימות הצ"צ לתהלים עה"פ43 ): מי שחייב לבעל חוב סך רב ואין ידו משגת כי אם לפרוע המחצה, וגם זה בכמה שנים, מעט מעט מידי שנה, אזי אם בעל חובו יהי' טוב ויקבל זה ממנו, אזי ישתדל בכל לב לסלק לו מעט מעט כפי שידו משגת, אבל אם הבעל חוב קשה ורוצה שיסלק לו עד גמירא ולא ישאיר לעצמו כלום, אזי הלוה יתייאש מזה ולא יסלק לו כלום.

ומרומז גם בנגלה דתורה – כמובא בטור7 מאמר המדרש44 "משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אלי' בחיל לגבותו, כשנתקרב אלי' בעשרה פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו, אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו, הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר, יצאו כל בני העיר לקראתו, והניח להם הכל. כך המלך זה הקב"ה, בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה, ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם, בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביום הכיפורים הכל מתענין ומותר להם הכל".

ועפ"ז מובן גודל העילוי בקביעות שנה זו שר"ה חל ביום השלישי בשבוע, שאז הוא המספר היותר גדול בימי הסליחות – שהעילוי המיוחד שבימי הסליחות אפילו לגבי חודש אלול נמשך במספר הכי גדול של ימים.

ח. ויש להוסיף בזה – בהקדם המוזכר לעיל (ס"ו) מדברי הטור אודות חילוקי המנהגים בנוגע לאמירת הסליחות, ש"אמר רב האי (גאון) מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד", ואעפ"כ, "מנהג אשכנז כו'", שאומרים סליחות גם לפני ר"ה, לכל הפחות ארבעה ימים (כשחל ר"ה ביום חמישי), כדי שאותן שמתענין עשי"ת יוכלו להתענות ארבעה ימים קודם ר"ה, נגד ב' ימים ר"ה ושבת ועיו"כ שאין מתענין בהם45.

ובביאור טעם חילוק המנהגים – יש לומר ע"פ דברי רבינו הזקן46 בנוגע לתפלה, ש"בזמן שבהמ"ק הי' קיים לא היו מאריכין כ"כ בתפלה כמו עכשיו" (כי אם "ק"ש ומעט תפלה"47, "ברכות שלפני' ופסד"ז בקצרה"48 ), כיון שלא הוצרכו לאריכות התפלה מצד גודל מעלתם כו', משא"כ עכשיו, שנתמעטו הדורות, יש צורך באריכות התפלה, לאחרי הקדמת ההכנה לתפלה וכו'; ועד"ז י"ל בנוגע לאמירת הסליחות – שבזמן הגאונים הי' מספיק לומר סליחות בעשי"ת בלבד, ולא הי' צורך בהכנה נוספת לפני ר"ה, אבל עכשיו, שנתמעטו הדורות, ואין כח לפעול ענין הסליחות בעשי"ת בלבד, אזי יש צורך בהכנה דימי הסליחות לפני ר"ה.

ולאידך גיסא, יש מעלה בדורותנו אלו לגבי זמן הגאונים – שלאחרי עבודת ההכנה דימי הסליחות לפני ר"ה נפעל כבר ענין הסליחה (שהקב"ה מוחל ומוותר על שיירי החוב כו'), כך, שאין צורך באמירת הסליחות לאחרי ר"ה49, כפי שהי' בזמן הגאונים, שאז הי' צורך באמירת הסליחות במשך כל עשי"ת.

ובזה גופא יש מעלה יתירה בקביעות שנה זו – שענין הסליחות שנפעל לפני ר"ה הוא לא רק בשבת שלפני ר"ה, אלא ענין זה מתחיל כבר בשבת שלפנ"ז, ונמשך במספר ימים היותר גדול.

ט. וכיון שעוד לפני התחלת אמירת הסליחות יודעים כבר המעלה המיוחדת שבימי הסליחות בשנה זו – הרי ידיעה זו עצמה נותנת את הכח והבטחון שבודאי תהי' העבודה דימי הסליחות (ובמילא גם ההמשכות שעל ידה) בשלימות, כך, שיוצאים לעבודת ימי הסליחות מתוך "מאַרש של נצחון", וכמשנת"ל50 שזה גופא מוסיף בענין הנצחון על הצד שכנגד, באופן שמלכתחילה מתיירא להלחם נגדו, ועד ש"גם אויביו ישלים אתו"51.

וכך מסיימים את השנה מתוך ידיעה ברורה שהקב"ה מוחל ומוותר על שיירי החוב כו', וע"ד שמצינו שכבר בערב ר"ה "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים כו' לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס"7, ועד שהענין ד"מתעשרת (לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"52, אלא גם "להעשירו"53 ) בסופה"54 שהכוונה בזה היא לאחרי תקיעת שופר55 – הרי זה נעשה בשעתא חדא וברגעא חדא56 ע"י התשובה דימי הסליחות.

וזוכים לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד, שנת אורה וברכה וכו', ובאופן ש"כל מלאכתך עשוי'"13.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה את הוי' האמרת וגו'.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק57 "והשיבך ה' מצרים באניות (בספינות בשבי') בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך (אתם מבקשים להיות נמכרים להם) לעבדים ולשפחות ואין קונה (כי יגזרו עליך הרג וכליון)",

– ש"והשיבך ה' מצרים" הוא בהמשך למש"נ לפנ"ז58 אודות "מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם", ובפירוש רש"י: "אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו"; וזהו "בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה", שכבר הלכו בה וראו שזהו "מדבר הגדול והנורא גו' וצמאון אשר אין מים"59 (ללא הנסים שהיו במדבר בצאתם ממצרים). ועוד זאת, שגם הדרך למצרים תהי' "באניות", "בספינות בשבי'". ועד כדי כך יהי' המצב גרוע בשבי', ש"אתם מבקשים להיות נמכרים" אפילו "לאויביך", ואעפ"כ, "אין קונה", אבל לא באופן שישארו במצב הקודם, אלא "יגזרו עליך הרג וכליון".

והביאור ב"יינה של תורה" (שדברי התוכחה בפנימיותם הם ברכות נעלות ביותר60 ):

"והשיבך ה' מצרים" (בשבי') – שהסיבה לכך שיהודי יורד למצרים היא (לא ברצונו אלא) באופן של שבי', שהקב"ה61 מביאו לשם בעל כרחו, כדי להביאו למעלת התשובה ("והשיבך ה'"),

"באניות, ספינות" (בלשון תרגום) – שמורה על העבודה בבירור הענינים שצריך להפכם לקדושה62,

"אתם מבקשים להיות נמכרים" – מעלת העבד שעבודתו בכח עצמו,

"ואין קונה" – בחי' אַין שלמעלה מבחי' קנין דקאי על עולם האצילות,

"כי יגזרו עליך הרג וכליון" – שלימות העבודה ד"בן63 מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"64 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 235 ואילך65.

יב. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בפרשתנו אין הערות, אבל בס"פ שמות יש הערה בנוגע לחודש אלול, וז"ל66 :

"דודי לי ואני לדודי הוא יחוד זו"ן, דודי ואני, כמו שהם בחכמה, יו"ד של שם, שביו"ד קדים ו' דכורא ז"א לד' מל' נוקבא .. אני לדודי ודודי לי67 הוא יחוד זו"ן, אני ודודי, כמו שהם בבינה, כי בבינה, אות ה', קדים ציור הד' שבהה' הנוקבא להו' שבתוך הה' הדוכרא".

ומוסיף, "וזהו מה שהר"ת אני לדודי ודודי לי הוא אלו"ל68, מספר בינ"ה", וגם, שבתיבת "אלול" שיש בה "אל" ו"לו", "קדים א"ל לל"ו (היינו, שה"אל" שבאלול קודם ל"לו" שבאלול), שא"ל הוא מל"ת, נוקבא, ול"ו הוא מ"ע, דכורא" (וע"ד ב' הענינים ד"לא" ו"לו" שבפסוק69 "ימים יוצרו ולא [ולו] אחד בהם", שהכתיב הוא "לא" והקרי הוא "לו" – שהם מ"ע ומל"ת70, שבשבילם "ימים יוצרו").

אך עדיין צריך להבין: מהי השייכות של אלול לבינה, וגם לב' הענינים ד"אל" ו"לו" שב"אלול", שהם מצוות עשה ומצוות לא תעשה?

וכפי שיתבאר לקמן.

יג. נזכר בהתוועדות של ח"י אלול71 בקשר לחוק האומלל ד"מיהו יהודי", שהצעת ה"מורטוריום" היא היפך ההלכה, היפך הצדק והיפך היושר כו', כיון שיש איסור לצער גר צדק (שהוא "בנו של מי שאמר והי' העולם"), כדאיתא בגמרא72 ש"המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין", ועד שעל זה "הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות", והיינו, שהתורה שנכתבה בתכלית הדיוק בכל תיבה ואות כו', הזהירה על ענין זה ל"ו או מ"ו פעמים, שמזה מובן גודל חומר הדבר73.

ולכאורה אינו מובן: כיון שזהו איסור חמור כל כך, איך יתכן שפב"פ יכשל בזה?!

אך הענין הוא – שזהו בגלל שיש לו יצה"ר, ו"יצרו אנסו"74, באופן שמשקיע את כל כחותיו בזה.

ובהקדמה – שכאשר היצה"ר רוצה לפעול על יהודי לעשות דבר בלתי-רצוי, הרי כיון שיהודי מצד עצמו לא שייך לענין של חטא, וכדאיתא בזהר75 על הפסוק76 "ונפש כי תחטא", "תווהא", היינו, שזוהי תמיהה איך יתכן ענין של חטא אפילו בבחי' נפש, ועאכו"כ בדרגות נעלות יותר מ"נפש": רוח, נשמה, חי' ויחידה – צריך היצה"ר לעבוד ולהתייגע על זה במשך זמן רב. וכשרוצה אח"כ להחטיאו עוד הפעם, צריך לחזור ולהתחיל עוה"פ להתייגע על זה. וכיון שגם היצה"ר נברא כדי לשמש את קונו, הרי הוא חס על זמנו שלא לבזבזו "לריק"!...

ולכן, כשמזדמן ליצה"ר ענין חמור שעל ידו יכול "להרויח" בפעם אחת ג' לאוין ול"ו או מ"ו אזהרות – אזי משתדל ביותר ומשקיע את כל כחותיו להכשילו בענין זה, ואז, יש אפשרות שאכן יצליח להכשילו כו'.

וע"ד שמצינו בגמרא77 שמנשה אמר לאחד האמוראים (במענה לטענתו "מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים"): "אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם, מפני יצר עבודה זרה שהי' שולט), ומזה מוכח, שכאשר היצה"ר משתדל ומשקיע כל כחותיו על ענין מסויים, אזי יכול להצליח בזה.

ומובן, שזהו רק ביאור על האפשרות להכשל בדבר, אבל בודאי אין זה מצדיק את החטא עצמו כו'.

יד. ובפרט שעכשיו גם השמאלנים מסרבים (כרגיל) לקבל הצעה הנ"ל, באמרם, שאין רצונם שיהיו יהודים כאלו שיאמרו עליהם שהם אינם טהורים (כפי שנתפרסם בעיתונים), ואעפ"כ ממשיכים הם להציע הצעות של כל מיני נוסחאות כו'.

וכאן רואים שבמשך כל הזמן לא היתה כוונתם לתקן את המצב, אלא אך ורק להבטיח את ה"כסאות" שלהם – כפי שהם מציעים שבינתיים יכנסו לממשלה, ויהי' "סטאַטוס-קוואָ", וכעבור שנה יחזרו וידונו על זה,

– אבל לא יודעים מה יהי' אז, שהרי אין שום התחייבות מצדם להחליט באופן כך וכך, אלא הם רק חותמים על נייר שכעבור שנה יחזרו לדון על זה, ובינתיים ימשיכו להתנהג כמקודם –

כיון שלא איכפת להם משום דבר; אלא העיקר אצלם הוא שיוכלו לשבת על ה"כסא"!

ומה שטוענים שכאשר יהיו בממשלה יוכלו לפעול בנוגע לעניני דת וכו' – הרי מובן שעכשיו לא יתחשבו עמהם בכלל, במכ"ש וק"ו מזה שגם בעבר כשהתחשבו עמהם במקצת בגלל שפחדו שיפרשו מהממשלה, לא שאלו אותם ולא התייעצו עמהם (כפי שטענו בעצמם: היתכן שלא סיפרו להם אודות עניני בטחון78 ), ועאכו"כ עתה, שהם לא בממשלה ולא צריכים אותם (וגם לאחרי שניסו להכנס בכל מיני דרכים, לא עלה הדבר בידם), הרי בודאי שגם אם יכנסו לממשלה, לא יתחשבו עמהם כלל, בידעם שכל רצונם הוא אך ורק ה"כסא", כך, שלא יוכלו לפעול מאומה, לא בעניני בטחון ולא בעניני דת כו'.

– כנראה שזה נסיון גדול עבורם שאינו לפי ערכם... וכיון שכן, עליהם לעזוב כל ענין ציבורי, באופן שלא יעלה ולא יבוא... וישבו בבתיהם ויעסקו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל לא בעניני ציבור.

(וסיים:)

ויה"ר שבעמדנו בחודש אלול, שאז נמצא המלך בשדה, ו"רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" (כנ"ל ס"ו) – יתגלה גם פנימיות הרצון שלהם, שלאמיתו של דבר צועקים גם הם שרצונם לצאת להקביל פני המלך, והיינו, שאף שהם רוצים את ה"כסא", הרי גם עליהם חל פס"ד הרמב"ם74 שרצונו הפנימי של כל אחד מישראל הוא "להיות מישראל .. לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות".

וברור הדבר ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"79, ובודאי ימצא שלוחים טובים לתקן את הענין, שיהי' ע"פ "דבר ה' זו הלכה"80, באופן ש"דבר81 אלקינו יקום לעולם"82.

* * *

טו. בנוגע להמבואר בהערות אאמו"ר אודות חודש אלול:

ענינו של חודש אלול הוא – עבודת התשובה, ובתשובה גופא – הרי כיון שחודש אלול הוא מהארבעים יום האחרונים שעליהם נאמר83 "מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון", מובן, שהתשובה דחודש אלול היא דרגא נעלית בתשובה84 – "תשובה עילאה".

וענין זה קשור עם ספירת הבינה – כמבואר באגה"ת85 ש"בינה היא תשובה עילאה", שזהו"ע לימוד התורה בתכלית השלימות – "דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו כו'"86.

וזהו גם מ"ש87 "סור מרע ועשה טוב בקש שלום גו'", שהענין ד"סור מרע ועשה טוב" – שכולל גם התיקון על החסרון בקיום מצוות עשה ("עשה טוב", ז"א) ומצוות לא תעשה ("סור מרע", מלכות), שהו"ע התשובה כפשוטו – נעשה ע"י ענין שלמעלה משניהם, שזהו"ע "בקש שלום", שקאי על לימוד התורה, בינה (אם הבנים – ז"א ומלכות)88.

ולהעיר גם מתורת הבעש"ט89 ש"רע" קאי על הגשמי, ו"טוב" קאי על החיות האלקי שבו, וזהו "סור מרע ועשה טוב", שהאדם לא ירצה את התענוג שישנו בדבר הגשמי, אלא את החיות האלקי שבו. "בקש שלום ורדפהו" – שצריך להשתדל ולרדוף לעשות "שלום" בין הדבר הגשמי לחיות האלקי שמחי' אותו, ועד שעושים מגשמיות – רוחניות90 ; ודוגמתו בענין התשובה – שהתיקון על החסרון ד"סור מרע ועשה טוב" ע"י "בקש שלום" הוא באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"91.

וזהו גם הקשר לענין תיבת "אלול" שיש בה "לא" ו"לו", באופן ש"קדים א"ל לל"ו, שא"ל הוא מל"ת .. ול"ו הוא מ"ע" – שנוסף לכך שהקדמת מצוות לא תעשה ("אל") היא בגלל שהם נעלים יותר ממצוות עשה, כידוע92 שמל"ת הם מבחי' י"ה (שמי עם י"ה בגימטריא שס"ה, שס"ה מל"ת) ומ"ע הם מבחי' ו"ה (זכרי עם ו"ה בגימטריא רמ"ח, רמ"ח מ"ע), הנה העילוי שבמצוות לא תעשה הוא גם בגלל מעלת התשובה, שעל ידה "זדונות נעשו כזכיות", והיינו, שעי"ז נעשה בירור הניצוצות שנפלו במל"ת למטה יותר93, בגלל ששרשם הוא למעלה יותר (כידוע המשל מנפילת החומה, שהאבן שבראש החומה נופלת רחוק יותר94 ); וכיון שאלול הוא חודש התשובה, לכן, קדים א"ל שהוא מל"ת לל"ו שהוא מ"ע.

טז. וכאן המקום להזכיר גם בנוגע למ"ש במכתב95 אודות ה"לשון הרגיל בחז"ל96 "תשובה ומעשים טובים", "כי ע"י התשובה המעשים טובים וכו'", שצויין על זה ל"תו"א ריש מג"א" – שלכאורה מבואר שם97 ענין אחר, ש"מע"ט דוקא הם דברים שנעשה בהם המצוות שהם רצה"ע ב"ה .. משא"כ שאר כל המעשים כו'", ולא מבואר שם שע"י התשובה המעשים הם טובים.

וכרגיל – רובם ככולם לא התעכבו על זה, כיון שלא מעיינים במכתב כדבעי, ועאכו"כ שלא מעיינים במראה המקומות, ולכל היותר כורכים את המכתב ומניחים אותו ע"ג המדף, לשמרו כמו כל דבר יקר וכו' (כפי שהי' גם בדור שלפנ"ז, ועאכו"כ בדורנו זה).

אך אעפ"כ, לא ימנע הדבר להמשיך לכתוב מכתבים, כי כבר רגילים לזה, והרגל נעשה טבע98, וכדאי הדבר אפילו בשביל אחד או שנים שיקראו את המכתב, וכבנדו"ד, שהי' אחד ששאל על מה שצויין במכתב לתו"א ריש מג"א.

ובכן, יש לתקן ולציין99 לכל לראש ללקו"ת שמע"צ100, ואח"כ להוסיף "ולהעיר מתו"א ריש מג"א", ששם מבואר ש"מעשים טובים" קאי על מעשה המצוות דוקא, ש"הגם שהן מלובשים בדברים גשמיים .. יש בהם גילוי אוא"ס כו'".

יז. וכן יש לחזור ולהזכיר מ"ש במכתב הנ"ל101 (במיוחד בשביל אלו שעדיין לא קראוהו... וזוהי אחת הסיבות להתוועדות זו כדי לעורר על זה), שכדאי ונכון וטוב שיתאספו רבים וישתתפו ויתאחדו כולם בשלשת הדברים שעליהם העולם עומד102 : לימוד ענין בתורה, תפלה בציבור ונתינת צדקה,

ובהדגשה שכ"ז יהי' באותו מעמד – כדי שלא יצטרכו להתאסף ג"פ, בשביל תורה לחוד, תפלה לחוד וצדקה לחוד, שיש בזה טירחא דציבורא,

– והרי טירחא דציבורא הו"ע שצריך להתחשב בו, כפי שמצינו בהתחלת תושבע"פ בנוגע לזמן ק"ש של ערבית, שיש שקו"ט בתוס' ועוד ראשונים103 אודות המנהג שמתפללין ערבית מיד לאחרי תפלת מנחה, לפני צאת הכוכבים (שאז צריכים לקרות ק"ש עוה"פ), כדי שלא להטריח את הציבור לחזור ולהתאסף לתפלת ערבית –

ועוד ועיקר, מצד המעלה ד"החוט המשולש לא במהרה ינתק"104, שבפשטות מודגשת יותר כאשר כל ג' הענינים הם באותו מעמד.

יח. ובהתאם לכך, כדאי ונכון לעשות זאת גם בקשר לאמירת הסליחות:

כיון שאמירת הסליחות הו"ע של תפלה, וכדאיתא במדרש105 "שירד הקב"ה .. כש"ץ שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה וגילה לו למשה סדר סליחה" – הנה כדי שיהיו בזה כל ג' הקוין, כדאי לקשר אמירת הסליחות עם ענין של תורה וצדקה.

בנוגע לתורה – שילמדו ענין בתורה בסמיכות לאמירת הסליחות, ומה טוב – לפני אמירת הסליחות (כי לאחרי אמירת הסליחות יהי' בזה טירחא דציבורא).

ובנוגע לצדקה – ליתן לצדקה לפני אמירת הסליחות, כפי שנוהגים ליתן צדקה קודם התפלה, כפי ש"רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר דכתיב106 אני בצדק אחזה פניך"107 ;

ולאחרי כל אריכות הדברים בהתוועדות דח"י אלול108 בנוגע לנתינת צדקה בלילה – הרי הזמן שלאחרי חצות לילה (שזהו הזמן דאמירת סליחות הא') הו"ע אחר, ואז בודאי אפשר ליתן צדקה109 (ועאכו"כ בשאר הימים שאמירת הסליחות היא באשמורת הבוקר).

וע"ד שמצינו בנוגע ללימוד מקרא ואמירת תהלים110, שזמנו ביום ולא בלילה (כמובן מדברי המדרש111 "מנין הי' משה יודע (בהיותו בהר) אימתי יום ואימתי לילה, אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום, ובשעה שהי' מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה") – שהגבלה זו היא רק לפני חצות לילה, אבל לא לאחרי חצות לילה112.

וזהו ביאור נוסף בהנהגת רבותינו נשיאינו שהיו עורכים מגבית צדקה בפורים בלילה – כיון שזה הי' לאחרי חצות לילה.

ובפרטיות יותר:

כיון שמנהג חב"ד שסליחות הא' מתחילין "אחר חצות לילה ובסמוך לה"6,

– וטעם הדבר, בפשטות, דכיון שאומרים הפיוט "במוצאי מנוחה", הרי זה צ"ל בסמיכות ליום השבת, אלא שקודם חצות לילה אין אומרים סליחות113, ולכן מתחילין אחר חצות לילה, אבל באופן היותר סמוך וקרוב לה –

הנה לימוד התורה קודם אמירת הסליחות יכול להיות לפני חצות לילה; וכדי שנתינת הצדקה קודם אמירת הסליחות תהי' לאחר חצות, אפשר להתחיל אמירת הסליחות כמה דקות לאחרי חצות, כך, שתהא שהות ליתן צדקה לפני אמירת הסליחות (והרי אין זה ענין הדורש אריכות זמן, כיון שלא מדובר אודות חיפוש עני שזקוק לצדקה, אלא אודות נתינה לקופת צדקה, שאפשר לעשות זאת ברגע כמימרא).

ובנוגע לענין בתורה שילמדו לפני אמירת הסליחות – הנה ע"פ מ"ש במכתב114 "מה טוב (ללמוד) ענין שלם כולל גם המסקנה, שאז יש בזה גם המעלה שבהלכה דוקא", הצעתי, שילמדו מאמר רבינו הזקן (עכ"פ התחלתו וסיומו) ד"ה לך הוי' הצדקה27 שנדפס בהתחלת הסליחות, שיש בו ענין בתושב"כ, ענין בתושבע"פ, וגם ענין של מסקנה להלכה בנוגע לצדקה115.

ומובן שענין זה שייך לא רק לחסידי חב"ד, אלא לכל בתי הכנסת כו' – שהרי אמרו חז"ל116 "קבל את האמת ממי שאמרו", שהם דברים שהובאו בספרים, כך, שכל אחד יכול לראותם בספרים בעצמו, ואז יכולים להחשב כהוראה ופס"ד שלו.

ויש לחזור עוה"פ בקיצור על נקודת הדברים בנוגע לפועל117 – שכדאי לפרסם בכל מקום ומקום אודות הצעה הנ"ל לקשר אמירת הסליחות עם הקדמת לימוד ענין בתורה ונתינת צדקה, ועי"ז יתוסף בפעולת אמירת הסליחות וההמשכה שעל ידה כו'.

יט. וכאן המקום לעורר עוה"פ118 בנוגע לאורחים שהגיעו ליו"ט, שיסדרו עבורם מקום אכילה ולינה וכו', כבכל שנה, וכן יסדרו עבורם סדר לימוד – עכ"פ פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, וכאמור לעיל, שע"י לימודם של האורחים יפעלו גם על התושבים דכאן, "תושבים" בעיקר בעניני העולם כו'.

וכדי שלא יהי' באופן של "קדירא דבי שותפי"119, יבחרו אחד – ע"פ ריצוי הרוב – שיהי' האחראי שישתדל לפעול בכל הנ"ל על הצד הטוב ביותר.

כ. ויה"ר שע"י כהנ"ל יפעלו להמשיך בימי הסליחות כל הענינים הטובים כו'.

ובאופן ד"אתם נצבים גו'"32, מלשון "נצב מלך"120, שמורה על התוקף ד"אמר מלכא עקר טורא"121, מבלי להתפעל משום דבר כו', ו"כולכם", "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"32, שעי"ז ניתוסף בענין הברכה – "ברכנו אבינו כולנו כאחד"122 (ובאופן שעוד לפני ש"כולנו כאחד" – כבר "ברכנו אבינו").

ותומשך הברכה בענינים הרוחניים – כהמשך הכתוב123 "לעברך בברית וגו'", וגם בענינים הגשמיים [ואדרבה, שהרי עיקר הדין בר"ה הוא על ענינים גשמיים124, ובאופן שבנ"י עושים מהגשמיות – רוחניות90], שיומשכו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"125, וגם (כמ"ש בסידור הבעש"ט) "הג.דושה"126, למטה מעשרה טפחים.

[בסיום ההתוועדות, וכן לאחר תפלת מנחה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת"].