שיחת יום ד' פ' נצבים, כ"ד אלול, ה'תשל"ד

בס"ד. שיחת יום ד' פ' נצבים, כ"ד אלול, ה'תשל"ד

– לעסקניות של ישיבת "תומכי-תמימים" ו"בית רבקה" תחיינה –

בלתי מוגה

א. התאספות של כו"כ מישראל בכלל – בכל ימות השנה – היא ענין טוב ונעלה כשלעצמו, המגביר וממשיך למטה בעוה"ז את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך להם, בראותו שבנ"י עומדים בקירוב זה לזה, ומתאספים כדי להתדבר ביניהם – לא רק באופן ההתדברות של בני אדם השייכים לעם אחד, אלא בהתדברות שיש בה גם קירוב ואהבה, כבני אדם השייכים למשפחה אחת – משפחת אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה.

ובמיוחד כאשר התאספות זו היא בתקופת סוף השנה, בזמן שבו עורכים חשבון על השנה העוברת, מתוך כוונה שאם יש צורך להשלים או להוסיף דבר-מה, הרי נותרו עדיין מספר ימים בשנה, שבהם אפשר להוסיף שלימות בכל השנה העוברת – שתהי' שנה שלימה, וממילא – "שנה יהודית" ("אַ אידישער יאָר"), אשר דבר זה גופא ממשיך את ברכותיו של הקב"ה.

ולהוסיף, שימים אלו אינם רק ימי החשבון על השנה שעברה, אלא גם הכנה לשנה הבאה, כי כשאדם עורך חשבון כדבעי – הרי הוא מתבונן כדבעי גם בנוגע לאופן הנהגתו מכאן ולהבא (ומכאן ולמעלה) בשנה הבאה, ונמצא שימים אלו הם גם זמן עשיית הכלים וההכנה לקבלת ברכותיו של הקב"ה על כל השנה הבעל"ט.

וכאשר הקב"ה רואה, אשר מבלי הבט על החילוקים שבין המתאספים, שלכאו"א מהם יש גישה משלו לכל ענין, ויש לו ענינים משלו שהוא עוסק בהם, ואעפ"כ מתאספים כולם יחד (כאמור לעיל) מתוך קירוב, מאחר שכולם שייכים לעם אחד, ויתרה מזו – למשפחה אחת, ורצונם להתנהג באורח חיים אחד, כפי שהורה הקב"ה בתורתו –

הרי זה מגדיל עוד יותר את הכלי לקבלת ברכותיו של הקב"ה, ועי"ז ניתנת האפשריות שברכות אלו יהיו בריבוי גדול ביותר, ושגם כאן למטה ינוצלו ברכות אלו באופן הטוב ביותר, במלוא כחן, הן בגשמיות – בענינים הקשורים עם הגוף וחיי הגוף, והן ברוחניות – בענינים הקשורים עם הנשמה ועם החיים הרוחניים.

וכאשר מקבלים את ההחלטה בזה בימים אלו, שהם ימי סגולה, ימים שיש בהם ברכה מיוחדת, וממילא יש בהחלטה זו תוקף מיוחד ונתינת כח מיוחדת לקיימה בשלימות – הרי זו גם הכנה לשנה החדשה, שתהי' שנה מבורכת בכל המצטרך.

ב. כמו בכל ענין, גם בענין זה ישנה הוראה בתורה. וכמדובר כמה פעמים, שבפרשה השייכת לשבוע מסויים (שקורין בה בשבת ובשני וחמישי של אותו שבוע) ישנן הוראות מיוחדות בנוגע לימים המיוחדים שבאותו שבוע.

ובעניננו:

התחלת פרשתנו היא "אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם", היינו שמשה אומר בשם הקב"ה שבנ"י עומדים לפני הקב"ה כולם יחד,

וממשיך ומבאר, שעמידתם של בנ"י כולם יחד היא מבלי הבט על החילוקים שביניהם (המפורטים בהמשך הכתוב) – מ"ראשיכם שבטיכם", מנהיגי ישראל, עד "שואב מימיך", המתפרנסים ממלאכה פשוטה של שאיבת מים,

אשר מבלי הבט על חילוקים אלו – עומדים הם כולם יחד, מאחר שהם מתבוננים וזוכרים שעומדים הם "לפני ה' אלקיכם", ועי"ז מתאחדים הם "לאחדים כאחד" (כלשון אדמו"ר הזקן1 ), והחילוקים שביניהם אינם מפריעים להתאחדות זו,

ואדרבה – דוקא מצד החילוקים שביניהם פועלים הם שלימות זה בזה [ולדוגמא (בנוגע לסוגים הנזכרים בכתוב) – גם "ראשיכם שבטיכם" זקוקים למים לשתות, המסופקים להם ע"י "שואב מימיך", ולאידך גם "שואב מימיך" יודע שהוא זקוק ל"ראשיכם שבטיכם"], עד שדוקא בצירוף כולם יחד נעשים בנ"י בדוגמת גוף אחד, גוף בריא, המקבל את חיותו מנשמה אחת,

ו"נשמה" זו היא – הענין ד"נצבים לפני ה' אלקיכם", היינו שכאו"א מישראל, בכל מקום שיהי', ויהיו עיסוקיו ומעשיו אשר יהיו, יודע וזוכר שהוא עומד בקירוב מקום להקב"ה, לפני הקב"ה ויחד עם הקב"ה ("לעבן דעם אויבערשטן, און פאַר דעם אויבערשטן, און צוזאַמען מיטן אויבערשטן"),

ואזי בטוח הוא ששום דבר ושום אדם אינו יכול לפגוע בו, מאחר שהקב"ה נמצא עמו,

וגם כאשר מתעוררת אצלו שאלה או ספק בנוגע לאופן ההנהגה הנדרש ממנו – הרי כשהוא מתבונן בכך שהוא נמצא יחד עם הקב"ה, והקב"ה מביט עליו ורואה את הנהגתו, הרי ידיעה זו עצמה נוסכת בו בטחון ומעניקה לו צלילות הדעת, ועי"ז ביכלתו למצוא את הדרך הנכונה, את הדברים שעליו לעשות, ואת הדברים שמהם עליו להימנע.

ומטעם זה נקבע הסדר, שפרשה זו – פרשת "אתם נצבים", שבה אומרת התורה באופן ברור את האמת, שכאשר מדובר בעניני יהדות, אזי כל בנ"י, למרות החילוקים ביניהם בהתעסקותם בעניני פרנסה ובדרגות ההשגה שלהם וכו', עומדים "לאחדים כאחד", כאיש אחד (כאמור לעיל) – נקראת דוקא בימים הסמוכים לראש השנה, לפני התחלת השנה החדשה, כדי להודיע את סדר ההנהגה הראוי בחיי האדם בשנה החדשה.

ג. ונקודת הדברים – שלכאו"א מישראל צריך להיות הבטחון והתוקף שהקב"ה נמצא עמו, וממילא אין לו מה להתיירא, וביכלתו לנהל את חייו בדרך היהדות, מבלי להתפעל ממניעות ועיכובים,

וכאשר הוא מחליט כך בימים האחרונים של השנה העוברת, ועושה זאת בתוקף (כפירוש תיבת "נצבים" – עמידה בתוקף2 ) – אזי רואה הוא שהמניעות ועיכובים הם קטנים הרבה יותר מכפי שנראה בהשקפה ראשונה, ועל-פי רוב אינם מניעות ועיכובים אמיתיים כלל, אלא רק שבהשקפה ראשונה נראה שאולי יש בזה מניעה ועיכוב, ואולי הדבר יכול לעורר קשיים...

וכל זאת – אף שבנ"י הם מעטים בכמות לגבי האומות שסביבם, שלא כולם הם "אוהבי ישראל", ולא כולם מגלים יחס טוב כלפי בנ"י,

ובפרט כשהם מסתכלים ורואים שיהודי שונה בהנהגתו מכל האומות שסביבו, הן באכילתו – בהקפדתו על כשרות האכילה, והן בלימודו – שעיקר לימודו הוא בתורה שניתנה בהר סיני,

ועד שמיד בכניסתו לבית יהודי – רואה הוא שקבועה שם מזוזה, ועי"ז יודע הוא שבית זה שונה משאר הבתים שסביבו, כיון שדר בו יהודי, הכותב על מזוזת פתח ביתו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"3 – שכאו"א מישראל צריך לשמוע, ושומע וקולט ("דאַרף הערן, און הערט, און דערהערט") שה' הוא "אלקינו.", השומר ומגן עלינו, והוא "ה' אחד" – אחד ויחיד בעולמו, האדון היחיד והמנהיג היחיד של העולם כולו, והמקור היחיד לכל ההשפעות בכל המצטרך,

וכל זה נכתב – כמ"ש בסיום פרשה זו4 (הכתובה, כאמור, במזוזה עצמה) – "על מזוזות ביתך ובשעריך".

והנהגה זו מביאה – כלשון סיום וחותם המזוזה5 – "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", שנים ארוכות, טובות ובריאות,

החל מהימים שנותרו בשנה העוברת, ימי הסליחות, ולאח"ז – עם כניסת השנה החדשה, והשנים שלאחרי', שיהיו אלו שנים שאדם מתברך שיתארכו, כיון שכל יום בשנים אלו הוא יום טוב מכל הבחינות, מלא נחת מעצמו ומסביבתו,

ומסיים "כימי השמים על הארץ"5 – שהנהגה זו היא שתביא את בנ"י לארץ ישראל (שהיא "ארץ" סתם, כנזכר בריבוי מקומות בתורה).

ד. כאמור לעיל (ס"א), ההכנה לקבלת כל הברכות האמורות היא ע"י עצם ההחלטה בזה, עוד לפני קיומה בשלימות.

וכמאמר אדה"ז בשם הבעש"ט6, שכשהקב"ה רואה שבתחילת חודש אלול ערך האדם "חשבון", ובכוונתו לשלם את ה"חובות" שלא עלה בידו לשלם בחדשים הקודמים, ועושה תשובה על כך, ומתחיל לשלם את ה"חוב" בפועל, ועושה זאת בלב שלם ומתוך שמחה, בידעו שבזה מקיים הוא את רצון הקב"ה – אזי, בימי הסליחות (שהם הימים שנותרו עדיין עד ר"ה, בשבוע זה ולאחר יום השבת), מוחל הקב"ה על שאר ה"חוב" ואינו תובע אותו עוד,

– ובדוגמת בעל-חוב כפשוטו, שאם הוא פיקח, הרי בראותו שהלווה רוצה לשלם את החוב, וכבר התחיל לשלמו, אזי, אם הוא עשיר כדבעי, מוחל הוא ללווה על כל שאר החוב –

ובפרט בעמדנו כבר בימים האחרונים של חודש אלול, שבוודאי כאו"א מישראל עורך חשבון על הנהגתו ועל מה שפעל במשך כל השנה כולה, שהרי ברצונו להראות להקב"ה שהוא ראוי לברכתו, כיון שהוא רוצה לקיים בשלימות את רצון הקב"ה בתורתו, מתוך כוונה להוסיף עוד שלימות בזה ע"י מה שיספיק לעשות בימים הנותרים,

ואזי מודיע הקב"ה, ובאופן שהוא בטוח בדבר, שכבר בתחילת השנה, בראש השנה, יכול הוא להשפיע לבנ"י את כל המצטרך להם, בכתיבה וחתימה טובה, כי אף שהכתיבה וחתימה טובה בר"ה היא בתור "הלוואה", ובנ"י עדיין לא הוכיחו כיצד בדעתם לנצל השפעה זו – הרי הקב"ה בטוח, על-פי הדוגמא שהראו בנ"י באופן הנהגתם בימים האחרונים של חודש אלול, שבוודאי תהי' הנהגתם כדבעי,

ויתרה מזו – שיעשו כן בשמחה ובטוב לבב, ואזי יהי' זה בהצלחה רבה.

ה. נוסף לכל האמור לעיל, שהוא ענין השייך לכאו"א מישראל – ישנם תפקיד ושליחות מיוחדים שקיומם הוא ע"י נשי ובנות ישראל, בשני ענינים עיקריים:

ענין אחד הוא הנהגת הבית – איזו אווירה ("וואָס פאַר אַ רוח, וואָס פאַר אַן אַטמאָספיר, וואָס פאַר אַ שטימונג") מורגשת בעת הכניסה לבית, האם מורגש שזהו בית יהודי, בית של תורה – אשר הדבר תלוי בעיקר ב"עקרת הבית"7, האשה בעלת-הבית.

והענין השני הוא – חינוך הילדים:

גם אם האב הוא המתעסק בתשלום שכר הלימוד ("טואישאָן-פי"), והוא הבוחר את הישיבה או את בית-הספר שבו ילמדו הילדים – הרי אנו רואים שהלך-רוחם ("דעם רוח, די שטימונג") של הילדים, והיחס והרגש שלהם כלפי הענינים הנלמדים וכלפי הישיבה ובית-הספר שבהם הם לומדים, תלויים בדברים שהם שומעים מאמם, ובאווירה הכללית השוררת בבית.

וזו השליחות המיוחדת, התפקיד המיוחד והזכות הגדולה של נשי ישראל – שהקב"ה קבע את סדר הדברים בעולמו כך שהנהגת הבית תהי' תלוי' בהלך-רוחה וברצונה של בעלת-הבית, ושהלך-רוחם ואופן חשיבתם של הילדים יושפעו בעיקר מאמם, שהיא הנותנת את ה"טון" בכל הבית.

ועד"ז בנוגע לבנות ישראל שטרם נישאו – שכיון שגם הן מתכוננות ומתחנכות לזה שבבוא העת תקים כל אחת מהן בית יהודי מאושר, מחנכים גם אותן ברוח זו – שבבוא העת תוכלנה למלא את שליחותן בתכלית השלימות ועל הצד הטוב ביותר.

וכל זה – בנוסף לשאר עניני השליחות, שבהם שווים אנשים ונשים, שבנוסף אליהם יש לנשים זכות מיוחדת בנוגע לשני ענינים אלו: (א) אופן הנהגת הבית, הן בכללות והן בפרטיות; (ב) נקודת ותוכן החינוך הניתן לילדים.

*

ו. כיון שמזמן לזמן משתנות העתים, משתנות השנים, ומצב העולם משתנה – ברצוני להעלות הצעה בשייכות לשינויים אלו, הנוגעת במיוחד לבנות ישראל שעדיין לא נישאו.

ובהקדמה:

מאז ומתמיד רצו והשתדלו בנ"י שיהי' להם ריבוי אור ככל האפשר בחייהם, שהרי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה דוקא, וגם התורה נקראת "תורה אור"8 – תורה המאירה את החיים.

וכמו שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר9, בתוך סיפורי ה"שבחים" והמופתים שהראה הבעש"ט, שהבעש"ט אהב שהבית יהי' מואר כפשוטו.

וכאשר ישנו אור בבית כפשוטו – הרי זה מזכיר לכאו"א מישראל שתפקידו הוא להאיר את ביתו, ועי"ז – להאיר אפילו ברחוב.

ובזה גופא ישנה שליחות ומצוה מיוחדת לנשים, שלקראת קבלת פני השבת והכנסתה אל הבית – יום שבו שוררים מנוחה ומרגוע, ושבו אפשר להתמסר יותר לבני המשפחה, לאמירת דברי תורה וכו', כיון שהכל פנויים מכל הדאגות והמלאכות – הרי ההתחלה בזה היא ע"י הדלקת נר, כדי שיהי' אור בבית.

ז. אמנם, כאשר האור שברחוב פוחת והולך – אי-אפשר עוד להסתפק במדת האור שהיתה בעבר, אלא יש להוסיף באור.

וכן הוא במיוחד בזמננו, כאשר בעולם שמבחוץ מתרחשים מעשים פרועים והנהגות פרועות שלא היו כמותם מעולם, שמקורם הוא בחושך, העדר האור, שישנו בחוגים מסויימים – שהדבר מגביר עוד יותר את ההכרח להוסיף באור, באור אמיתי, כדי להאיר את החושך בכל העולם כולו, בכל מקום שיהודי יכול להגיע אליו ולהדליק בו פנס, ולפחות – נר, ולכל הפחות – נר קטן ("ווייניקסטנס אַ ליכטל, אָדער ווייניקסטנס אַ ליכטעלע").

וכמו בכל הענינים – ההתחלה בזה צריכה להיות בביתו שלו, שככל שהי' הבית מואר עד עתה – יש להאיר אותו עוד יותר, ולקשר זאת (את האור כפשוטו) עם ענין של תורה ומצוות, ענין של יהדות,

ובזה גופא – מצוה שבה מתבטא ענין האור באופן גלוי, שהיא (כאמור לעיל) מצות הדלקת הנרות בערב שבת וערב יום-טוב, שעל-ידה מכניסים את השבת והיו"ט אל הבית ואל כל בני הבית.

ח. ובפרטיות:

עד עתה הי' המנהג בחוגים שונים להתחיל להדליק נרות שבת קודש רק לאחר הנישואין, ועד אז יצאו הבנות ידי חובתן בהדלקת האם, בעלת-הבית, שכיוונה בעת הדלקת הנרות להוציא גם את בנותי' ידי חובתן.

אמנם, כיון שעתה ניתוסף בהעדר האור ברחוב (כאמור לעיל) – הרי יש להוסיף אור בתוך הבית, ע"י הדלקת נרות שבת ויו"ט גם ע"י הבנות קודם נישואיהן (כדלקמן).

ואמנם בחוגים שונים הי' נהוג10, גם בשנים עברו, להרגיל גם את הילדות הקטנות בהדלקת נרות (כשם שמרגילים אותן בקיום כל המצוות, ובפרט המצוות השייכות לנשים): כשהילדה הגיעה לגיל שביכלתה להבין את משמעות הדלקת הנרות בערב שבת וערב יו"ט – היו קונים לה "פמוט", ומלמדים אותה את הברכה, והילדה היתה מדליקה את הנר בעצמה בברכה, עם שאר הענינים השייכים לזה.

וכפי שראו בפועל – היתה לכך השפעה חזקה ביותר על היחס של הילדה לשבת ויו"ט ולמצוות בכלל,

והדבר נתן לה גם תחושת אחריות – שכשם שהאם מדליקה את הנרות עבור כל הבית, כך מתכוננת גם היא לקבל על עצמה, בבוא הזמן, להקים משפחה משלה, ומתחילה להתכונן לזה כבר עתה, ע"י חינוכה (נוסף על שאר המצוות שמחנכים אותה בהן – אמירת ברכות, "שמע ישראל" וכדומה) במצוה המיוחדת השייכת לנשים – מצות הדלקת הנרות בערב שבת וערב יו"ט.

[ישנם החוששים ומסתפקים אם להדליק את הנר בברכה או לא.

ובכן, בבית כ"ק מו"ח אדמו"ר ובבית רבותינו נשיאינו מליובאוויטש11 – וכן הורו לחסידים ששאלו בענין זה – נהגו כמנהג הנ"ל, שמיד כשהגיעו הילדות לגיל שביכלתן להתחיל להבין איך לברך ולומר "שמע ישראל" וכדומה, היו קונים להן נר, ומרגילין אותן לברך ולהדליק בעצמן נר בערב שבת ובערב יו"ט. ומכאן ראי' שאין שום חשש בזה, ואין מקום לספק אם מותר להן להדליק בברכה או שעליהן להדליק ללא ברכה.

וטעם הדבר – כי מאחר שהאם יודעת שבתה תדליק את הנרות בעצמה, אין היא מכוונת להוציאה ידי חובתה, וממילא אין כל חשש כשהבת מדליקה את הנר ומברכת עליו בעצמה].

ט. למרבה הצער, בשנים האחרונות ניתוסף בזה עוד טעם:

בימים כתיקונם – כל האמהות הדליקו נרות, וממילא הבית הי' תמיד מואר, החל מיום השבת, שממנו נמשך האור על כל ימות השבוע שלאחריו, ועד"ז ביו"ט.

אבל בזמנים הבלתי-רגילים של השנים האחרונות – ישנם, למרבה הצער, בתים יהודיים שבהם, מסיבות שונות, האם אינה יודעת כלל על מצות הדלקת הנרות בערב שבת ויו"ט!...

– הדבר אינו באשמתה – אם משום שלא לימדו אותה על כך, או מפני הנדודים והמלחמות כו', או סיבות אחרות שגרמו לכך שלא הגיעה אלי' הידיעה על מצות הדלקת הנרות בערב שבת ויו"ט. –

ובבתים כגון אלו – לפעמים קל יותר לפעול על הבת להדליק נר, ורק לאח"ז תתחיל סוכ"ס גם האם להדליק.

וכבר אירע כן בכו"כ בתים, שהבת התחילה להדליק נר בערב שבת ויו"ט, והדבר השפיע על הבית כולו והביא אליו את אור היהדות, עד שכעבור מספר ימים, שבוע או שבועיים – הלכה האם בעקבות בתה והתחילה אף היא להדליק נרות!

ולכן יש להנהיג מנהג זה – להוסיף באור הקשור עם עניני יהדות, עי"ז שגם הילדות קודם נישואיהן, ועוד קודם היותן בנות-מצוה, מיד כשהן מתחילות לומר ברכות ולומר "שמע ישראל", ידליקו נרות שבת ויו"ט – בכל בית יהודי, ולהשתדל שיגיע לחוגים רחבים ככל האפשר, כדי שעי"ז יתפשט המנהג גם באותם בתים ספורים שאינם יודעים עדיין אודות עניני יהדות,

– שהרי אין מקום להנהיג הדלקת נרות ע"י הבנות רק בבתים שאינם מקפידים על שמירת תומ"צ, כי אין זה סדר לעשות חילוקים בין בית יהודי אחד לחברו בענין קיום המצוות;

ונוסף לכללות ענין ההשוואה בין הבתים, הנה ע"י ההנהגה שכל בנות ישראל (גם אלו שאמהותיהן מדליקות כבר נרות שבת ויו"ט) ידליקו נרות – ניתוסף גם בענין "ואהבת לרעך כמוך"12, הפצת יהדות בכל מקום שאפשר להגיע אליו, כי כשהילדה תבוא אח"כ לבית-הספר, ותספר לחברתה על כך שהדליקה נרות בערב שבת או בערב יו"ט – יפעל הדבר גם על חברותי', גם אלו הבאות מבתים שעדיין אינם מקפידים על שמירת תומ"צ, שגם הן תדלקנה נרות.

י. וכשמדובר בנשים – ובפרט מורות ומדריכות – הרי בוודאי יודעות הן, רואות בעיניהן ומבינות בעומק לבן, עד כמה עצומה ההשפעה החיובית שתהי' למנהג זה על ילדות קטנות, ואפילו על ילדות גדולות מהן, כשיאמרו להן שמעתה הן "עצמאיות" במובן זה שביכלתן להוסיף אור בביתן על-ידי הדלקת נר בערב שבת ובערב יו"ט,

ובצירוף הברכה, שבה מביעות הן תודה להקב"ה שציווה להדליק נר של שבת, ומוסיפות ומתארות אותו בתואר "מלך העולם" – מלך ואדון העולם כולו,

כלומר שעי"ז שילדה מוסיפה אור בביתה ע"י הדלקת נר הקשור עם עניני יהדות – יש לזה גם השפעה על העולם כולו, שהעולם נעשה טוב יותר במקצת (לכל הפחות) מכפי שהי' קודם שהילדה הדליקה את הנר,

וכשתוספת אור זו תהי' ע"י ריבוי בנות ישראל – יפעלו סוף-כל-סוף להאיר את ביתן ואת כל בנ"י שבסביבתן, ועי"ז – גם בכל העולם כולו,

שיפסיקו לחשוב אודות ענינים בלתי-רצויים, אלא מחשבתם תהי' איך להתנהג בדרך הטוב והישר, וכשמדובר בבנ"י ובכאו"א מישראל, הן אנשים והן נשים – בדרך היהדות,

עד שיאירו בזה את ימי הגלות האחרונים, ויביאו את הגאולה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש,

וזו תהי' ההכנה לכתיבה וחתימה טובה בימים האחרונים של חודש אלול, וההכנה לגאולה על ידי משיח צדקנו, וההכנה לקבלת הכתיבה וחתימה טובה בראש השנה,

ולהמשיך ברכות אלו על כל השנה כולה.

*

יא. דובר לאחרונה, שאחת הדרכים להגביר את השפע ואת התוספת בברכותיו של הקב"ה היא ע"י נתינת הצדקה,

שהרי כל מה שהקב"ה נותן לבנ"י – ולאומות שמסביבם באמצעות בנ"י – אין זה משום שהוא חייב חוב למישהו ח"ו, אלא כל מה שהקב"ה נותן לכאו"א הוא באופן של צדקה, היינו שאינו חייב לו כלום, אלא שכשרואה שהאדם זקוק לברכות, הרי הוא נותן לו בסבר פנים יפות, בעין טובה ובשלימות,

ולכן, כדי לחזק ולהגביר את הצדקה שהקב"ה עושה עם בנ"י ועם העולם בכלל, שהם ברכותיו של הקב"ה – יש להוסיף גם במצות הצדקה שעושים בנ"י.

בכלל, הסדר אצל בנ"י הוא שכאשר אדם רוצה ותובע שחברו יעשה איזו פעולה – עליו להראות תחילה דוגמא עי"ז שהוא עצמו יעשה כן.

ולכן הנני מרשה לעצמי להציע לתת לכל אחת ואחת מהנמצאות כאן (לא בדרך הכרח ח"ו, אלא זוהי בקשה בלבד, לאלו הרוצות לקבל ממני שליחות זו), על-ידי השלוחות (כדלקמן), שטר של דולר, בבקשה שיתנוהו לצדקה בהקדם האפשרי, מחר או מחרתיים, ובכל אופן – לפני ראש השנה.

ומאחר שנמצאות כאן הנשים והבנות שעסקו עד עתה בסיוע למבצע צדקה, ובהפצת הרעיון של נתינת צדקה אצל רבים מישראל ככל האפשר – אבקש מהן שהן תהיינה השלוחות, לקבל ממני את שטרות הדולרים ולחלקם בין כל הנמצאות כאן, דולר לכל אחת (ומובן מאליו שתקחנה דולר גם לעצמן).

ויתן השי"ת לכאו"א מאתנו, ולכולנו יחד, בתוך כל בנ"י, כלשון התחלת הסליחות – "לך הוי' הצדקה"13 ("דו, דער אויבערשטער, האָסט די גרויסע צדקה"), והרי הקב"ה אינו זקוק לצדקה לעצמו ח"ו, וה"צדקה" שלו היא רק על-מנת לתתה לכאו"א מישראל,

ובמיוחד – בנ"י הנמצאים בארץ-הקודש, שיזכו לחיים בטוחים, חיים טובים, חיים של יהדות, ויתכוננו – הם במקומם, ואנחנו בחו"ל – לקבל פני משיח בקרוב ממש.

וכל ענינים אלו יהיו מתוך שמחה,

וכאמור – הקב"ה יתן שנת בריאות, שנת שמחה ושנה של יהדות, לכל אחת ואחת בתוך כל בנ"י, בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנכתב ונחתם בספרו של הקב"ה הנקרא "ספר החיים" – הספר הנותן חיים, פרנסה ובריאות, וכל זה בדרך היהדות,

ונלך בקרוב ממש, עם ילדינו ונכדינו, לקבל פני משיח צדקנו, אמן כן יהי' רצון.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן להשלוחות שטרות של דולר – לתת בשליחותו שטר אחד לכל אחת ואחת מהנוכחות, על-מנת לתתו לצדקה, ומה טוב – לפני ראש השנה].