בס"ד. שיחת ש"פ בלק, ט"ז תמוז, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. ענינו של יום השבת הוא – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"1, כפי' הצ"צ2 ש"ויכולו" הוא מלשון כליון וגם מלשון תענוג, היינו, שביום השבת עולים כל הענינים שהיו בששת ימי החול עד לתכלית השלימות, שזהו"ע התענוג (שהו"ע היותר נעלה בכחות הנפש), שזהו ענינו של השבת – "חמדת ימים אותו קראת"3.

ובנוגע ליום הש"ק זה, השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז – עולים בו כל עניני י"ב-י"ג תמוז עד לתכלית השלימות, שהו"ע התענוג.

ב. ובהקדים הענין המיוחד שבו יום השבת חלוק מכללות התורה ומצוות:

כללות התומ"צ ענינם להוסיף אורות באצילות4, והיינו, שרק הפעולה שגורמת זאת היא בעוה"ז, אבל מה שנפעל עי"ז הוא התוספת אורות באצילות, ורק לעת"ל תתגלה פעולת התומ"צ גם בעוה"ז.

[ואפילו המצוות שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז5 – אין הכרח שהמצוה תפעל פעולתה מיד על אתר, אלא הפירות יכולים לבוא לאחר זמן, וכפי שמצינו במצות צדקה, שעל זה אומר הקב"ה "נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב, ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין כו' ואזכור אני להם את המצוה שעשית עם העני ומציל אני אותם כו'"6, והיינו, שענין זה יכול להיות (לא על אתר, אלא) גם "למחר"].

אך ענינו המיוחד של יום השבת הוא7 – שפועל פעולתו גם בעוה"ז, כמודגש במענה של רבי עקיבא על השאלה בנוגע ליום השבת: "ומה יום מיומים" (למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים) – "נהר סבטיון יוכיח" (נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח)8, והיינו שההוכחה על ענינו של השבת היא – לא מהפעולה שנפעלת בעולם האצילות, אלא מנהר שזורק אבנים בעוה"ז הגשמי!

וענין זה פועל גם באדם – כדאיתא בירושלמי9 שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, והיינו, שאע"פ שתורת אמת אומרת שהוא "עם הארץ" שאי אפשר לסמוך עליו בנוגע לדמאי, הנה כשאומר בשבת שפירות אלו מתוקנים, ה"ה נאמן, כיון שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, עם היותו עדיין עם הארץ (שהרי לא נעשה "אויס עם הארץ"...).

ועד"ז בנוגע לאכילת שבת – כפי שמביא הצ"צ בספר המצוות10 מה ששמע מרבינו הזקן ש"האכילה דשבת אינה כשל חול לברר בירורים .. אלא .. כמ"ש11 צדיק אוכל לשובע נפשו .. כי בשבת (שנעשית עליית חיצוניות העולמות12 ) נפרד הטוב שבנוגה מן הרע שבנוגה .. ולכן א"צ לבירור, אלא כוונת האכילה היא להעלות הטוב למעלה מעלה כו'" (ולכן אכילת שבת אינה מגשמת, ואדרבה: מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי', בשר שמן ויין ישן13 ).

וענין זה שייך גם לי"ב-י"ג תמוז – כמ"ש בעל המאסר והגאולה במכתבו14 : "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", היינו, שאינו רוצה להודות ש"ישראל" הוא שמו האמיתי, וטוען שזהו כינוי בלבד – גם הוא נגאל בי"ב תמוז, שזהו ע"ד פעולת יום השבת שאפילו עם הארץ אינו משקר כו'.

ג. ונוסף על האמור לעיל ששייך לשבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז בכל שנה, יש גם ענין מיוחד בנוגע לקביעות של השבת בשנה זו, שגם מזה יש ללמוד הוראה.

ויש לבאר תחילה העילוי המיוחד שבי"ב תמוז של שנה זו:

ובהקדים – שהגאולה די"ב תמוז [שבגללה נקרא כל חודש תמוז בפי החסידים בשם "חודש הגאולה"], אף שאינה גאולה פרטית, אלא גאולה כללית בנוגע לכלל ישראל (כנ"ל ממכתבו של בעל המאסר והגאולה), הרי היא באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"15, אלא שמקוים ומצפים שמגאולה זו נבוא לגאולה האמיתית והשלימה (גם מהמעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן") ע"י משיח צדקנו.

וענין זה תלוי בקיום התומ"צ – כהמענה של משיח על השאלה "לאימת אתי מר", "היום, אם בקולו תשמעו"16.

וזהו גם ענינו של י"ב תמוז – כמ"ש בעל הגאולה במכתבו14 ש"ראוי הוא לקובעו .. לחיזוק התורה והיהדות", שזהו תוכן הענין ד"בקולו תשמעו" שעי"ז פועלים ביאת המשיח "היום".

ובענין זה יש הדגשה מיוחדת בי"ב תמוז שנה זו – שהפרק בתהלים שמתאים למספר שנותיו של בעל הגאולה שמתחילים לאמרו בי"ב תמוז שנה זו17 הוא פרק צ"ה, שבו נאמר הפסוק18 "היום אם בקולו תשמעו".

ובזה ניתוסף הדגשה מיוחדת בשבת שלאחרי י"ב תמוז (שבו עולים כל עניני י"ב תמוז עד לתכלית השלימות) – שקביעותו בשנה זו היא בערב שבעה עשר בתמוז, והרי בי"ז בתמוז מתחילים ג' השבועות שבהם מודגש העילוי דאתהפכא שיהי' לעתיד לבוא, שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה19.

ד. ויה"ר שהדיבור בזה יביא לידי מעשה – ככל דיבור של תורה שבכחו לפעול בנוגע למעשה – בנוגע לענין ד"היום אם בקולו תשמעו", שעי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה.

ובפרט שכבר "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה"20, והרי תשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא"21, ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"22 – שכל ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"23, כולל גם "אשר בשם ישראל יכונה", הולכים לקבל פני משיח צדקנו, בשמחה ובטוב לבב.

* * *

ה. דובר כמ"פ שכל דבר שמתחדש בעולם צריך לנצל אותו כדי ללמוד הוראה בעניני יהדות, וזוהי תכליתו של הדבר שנתחדש בעולם, כדי שילמדו ממנו הוראה בעניני יהדות.

והיינו, שאע"פ שלכתחילה רואים ענין זה בעולם, ויתכן שבמשך כמה שנים השתמשו בו רק עבור עניני העולם, מ"מ, תכליתו של ענין זה שילמדו ממנו הוראה בעניני יהדות, ורק בגלל ש"עולם" הוא מלשון העלם24, רואים לכל לראש את שייכותו לעניני העולם.

וע"ד המבואר במדרש25 ש"לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל ביהמ"ק", והרי מציאות הזהב והשימוש בו היו עוד לפני הזמן של ביהמ"ק, כמ"ש בהתחלת הבריאה "וזהב הארץ ההיא טוב"26, ואעפ"כ אומרים שתכליתו היא בשביל ביהמ"ק, ובגלל זה ישנו גם בעולם, ועוד לפני שהי' בביהמ"ק.

וכן הוא בנוגע לכל עניני העולם, כפי שאומרים לבן חמש למקרא שבריאת העולם היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית"27, ולכן, כל ענין שישנו בעולם, גם אם עד עתה השתמשו בו רק עבור עניני העולם, צריך לידע שתכליתו שישתמשו בו עבור ישראל ותורה, עי"ז שילמדו ממנו הוראה בעניני יהדות.

ובזה גופא – יש אפשרות לנצל ענין בעולם לקדושה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"28, היינו, שהדבר עצמו לא נעשה ענין של קדושה ("שמים"), אלא רק משתמשים בו עבור ענין של קדושה ("לשם שמים"), וע"ד ענין האכילה לשם שמים, כדי "לעבוד ה' בכח אכילה ההיא" (כמבואר בתניא29 ); ולמעלה מזה30 – שהדבר עצמו נעשה ענין של קדושה, כמו בנוגע לבריאת הזהב בשביל ביהמ"ק, שהזהב עצמו נעשה חלק מביהמ"ק.

ולהעיר, שגם בענין הזהב בשביל ביהמ"ק ישנו אופן שהזהב עצמו לא נעשה חלק מביהמ"ק, אלא רק משתמשים בו בשביל ביהמ"ק (כמו הענין ד"לשם שמים") – שע"י הזהב היו קונים כל הדרוש לצרכי ביהמ"ק.

וכפי שמצינו בפירוש רש"י31 בנוגע לתרומת המשכן: "ג' תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים .. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד י"ג דברים .. (ש)הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה" – שיש כאן ב' סוגי תרומה: ענינים שהם עצמם נעשו חלק מהמשכן, וענינים שהם עצמם לא נעשו חלק מהמשכן, אלא רק השתמשו בהם לקנות צרכי המשכן (קרבנות צבור).

וכפי שמצינו עוד לפנ"ז – אצל אברהם, עליו נאמר32 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", "שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב"33, ע"י עבודתו בהכנסת אורחים, ובכללות הענין ד"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה ומשפט"34, ובשביל זה השתמש בריבוי הכסף והזהב שהי' לו (כמ"ש35 "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"), שלא נעשה ענין של קדושה, אלא רק השתמשו בו לצורך עניני קדושה; ובזה גדלה מעלת המשכן וביהמ"ק, שהזהב עצמו נעשה ענין של קדושה – חלק מהמשכן וביהמ"ק.

ו. וענין זה בא בהמשך להמדובר לעיל36 אודות המציאות של "טנק" שנתחדשה בעולם:

ובהקדמה – שאע"פ שבמשך כו"כ שנים השתמשו ב"טנק" רק עבור עניני העולם, ולא בנוגע לעניני קדושה, הרי ע"פ האמור לעיל, מובן, שהתכלית שבזה היא – שסוכ"ס ישתמשו בזה לעניני קדושה ויהדות (כמו לימוד הוראה בעבודת ה'), ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז, כדי לתקן את העובדה שעד עכשיו, במשך כו"כ שנים, לא ניצלו ענין זה לעבודת ה'.

ובכן:

ענינו של טנק – שלא נשאר במקומו כדי להגן בלבד, אלא הוא יוצא ונוסע ממקומו לערוך מלחמת תנופה ולכבוש שטח נוסף, ועד לשטח שנמצא במקום רחוק.

והמעלה המיוחדת שבו – שביכלתו לנסוע גם בדרך לא סלולה, כמו במדבר, שאי אפשר להגיע לשם ע"י כלי רכב רגיל שנוסע על גלגלים, כיון שגלגלי הרכב טובעים בחול המדבר, ואילו "טנק" יכול לנסוע גם במדבר, ולכבוש אותו – לפעול שם הענין ד"ישושום מדבר וצי'"37. ועוד זאת, שנסיעתו היא באופן שלא מפריע לו אם יש באמצע הדרך חריץ ובור או תל, כיון שמדלג על זה ומגיע לעבר השני, וכן אם יש מחיצה של ברזל שמפסקת, הנה הכובד של ה"טנק" מפיל את המחיצה, וממשיך בדרכו כו'.

וזהו גם ענינו של "טנק" ברוחניות – לפעול כיבוש העולם, והיינו, שגם במקום רחוק שבו נמצאים ענינים שהם היפך הקדושה, יש לפעול שם הענין ד"סור מרע", ויתירה מזה, באופן של אתהפכא – "עשה טוב" מהרע עצמו, ועד שכובשים את כל העולם שיהי' תחת מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה; תחילה באופן של ממשלה, כמ"ש38 "ומלכותו בכל משלה", שממשלה היא בעל כרחו, ואח"כ גם באופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם"39, והיינו, שממשיכים ומגלים אלקות בכל העולם, שיהי' ניכר ש"לית אתר פנוי מיני'" (כלשון הזהר40 ), "אפילו סנה"41, שיח של קוצים שאינו עושה פירות – גם שם מגלים אלקות.

וענין זה נעשה באופן ששום דבר לא עומד בדרכו להפריע בעבודתו, לא חריץ ולא תל כו', שיש לבאר ענינם בעבודת ה',

– ובהקדם דברי הגמרא42 "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם לאחד הי' לו תל בתוך שדהו ולאחד הי' לו חריץ בתוך שדהו וכו'", וכיון שבנ"י נחשבו אצלם ל"תל" ו"חריץ", הנה "כל הפוסל במומו פוסל"43, שישנם הענינים ד"תל" ו"חריץ" גם בלעו"ז –

שהם ב' הדרכים של היצה"ר להפריע בעבודת ה': "תל" – שמורה על גאוה והתנשאות דלעו"ז, ו"חריץ" – שמורה על שפלות דלעו"ז, כאסקופה הנדרסת44, שלכן טוען שאין בכחו לפעול מאומה בעניני תומ"צ.

ועל זה הוא הלימוד מ"טנק", שאינו מתפעל לא מ"תל" ולא מ"חריץ", ופועל פעולתו בנוגע לשניהם, הן בנוגע לגאוה והן בנוגע לשפלות.

ז. ובענין זה נתבאר36 גם הרמז בר"ת של "טנק" בנוגע לסדר העבודה עם הזולת – ט.הרות נ.זיקין ק.דשים (וכאמור לעיל, שגם מי שאומר ענין שלא הובא בספרים, אם יכול לבוא מזה חיזוק ביראת שמים – תבוא עליו ברכה):

לכל לראש צ"ל הענין ד"טהרות" – לטהר את עצמו עכ"פ לגבי הזולת [שהרי אי אפשר להמתין עד שיטהר את עצמו לגמרי ויגיע לדרגא ד"נשמה שנתת בי טהורה היא"45, דכיון שצריך להביא את המשיח בהקדם הכי גדול, אין זמן להמתין... אלא המדובר אודות הטהרה הנדרשת להתעסקות עם הזולת גופא], שירגיש שאין לו פניות בדבר שבגללם מתעסק עמו, אלא כל כוונתו היא לקרבו לקדושה.

ואז יכול לפעול אצלו שלילת הענין ד"נזיקין" – שזהו כללות הענין ד"סור מרע",

ועד שפועל אצלו הענין ד"קדשים" – שזהו כללות הענין ד"עשה טוב", כמ"ש46 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזוהי כללות העבודה "לעשות לו ית' דירה בתחתונים"47, כמו בתחילת הבריאה (ש"עולם על מילואו נברא"48 ), ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה"49, כפי שבעל הגאולה מקשר את הדברים במאמר ההילולא50.

וכאמור, שפועלים גילוי אלקות בכל העולם, כך, שבכל מקום ופינה בעולם יהי' ניכר בגלוי ש"לית אתר פנוי מיני'"51.

* * *

ח. בהמשך להמדובר לעיל אודות הפעולה בעולם – יש להוסיף בפרטיות יותר גם ביחס לחילוקי הדרגות שיש בעולם.

ובהקדמה – שחילוקי הדרגות שבעולם נשתלשלו מחילוקי הדרגות בקדושה. ולדוגמא – חילוקי הדרגות שבמצוות, שאע"פ שכל אחד מישראל צריך לקיים כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, מ"מ, יש לכל אחד מצוה מיוחדת שבה הוא "זהיר טפי"52, כיון שזוהי המצוה העיקרית שהיא ה"שער" שדרכו עולים מלמטה למעלה כל עניני עבודתו בקיום התומ"צ, ועי"ז נמשכים גם כל ההמשכות מלמעלה למטה כו'53.

ונוסף על החילוק הנ"ל שהוא לפי ש"אין כל הנפשות או הרוחות והנשמות שוות כו'"54 – ישנו גם החילוק מצד הזמן, כמו החילוק בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים לזמן הזה, וכן ישנו החילוק מצד המקום, ובלשון בעל הגאולה במכתבו14 אודות "חיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו", היינו, שבכל זמן ובכל מקום ישנו הענין המיוחד שבו צ"ל "זהיר טפי".

ולדוגמא (בענין הזמן) – בנוגע לתקופת תמוז, שענינה המיוחד ("זהיר טפי") שבה מאיר "שמש הוי'"55 בגבורתו56, שהו"ע תוקף הרצוא לאלקות, ולכן יש צורך בזהירות מיוחדת שלא להשרף באש של הרצוא כו' (כמדובר לעיל57 אודות תוכן הניגון "גם באש לא נישרף"), אלא לפעול בעולם למטה בפועל ממש.

ויש לומר, שזהו גם הפירוש ד"חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לי'"58 למעליותא – ש"חמרא" היינו "חמור גרם", "חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד"59 (שמתקן את הענין ד"חמור שונאך"60 ), שזהו"ע הקבלת עול, שמצד זה אינו נשרף מתוקף הרצוא של ה"שמש הוי'", אלא "קרירא לי'", ולכן עובד עבודתו בעולם למטה בפועל ממש.

ומזה מובן גם בנוגע להאמור לעיל אודות ענין ה"טנק", שעל ידו פועלים ה"טנקיסטים" את כיבוש העולם מבלי להתפעל מחריץ או תל כו' (כנ"ל בארוכה) – שיש בזה ענין עיקרי שבו צ"ל "זהיר טפי".

ט. ובהקדם מ"ש בספר חסידים61 אודות ה"מסכתות .. שבני אדם אין רגילים בהם" (ללמדם) ש"הם דוגמת מת מצוה" שאין לו קוברין [זהו אמנם לשון חריף, אבל כך כתוב שם], ולכן צריך להשתדל יותר בלימודם כו'.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע ללימוד התורה, כן הוא גם בנוגע לקיום המצוות (ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"62 ), שכאשר רואים חלישות בענין מסויים שהוא בבחי' "מת מצוה", אזי צריך להשתדל יותר לעסוק בענין זה.

ובנוגע לעניננו:

יש "טנקיסטים" שפועלים בעיר גדולה – גדולה בכמות ובאיכות, שיש בה ריבוי אנשים שמתעסקים בזה, ומתוך "שטורעם" (אם כי "בדרכי נועם"), וגם פועלים על ריבוי אנשים, שיש בזה העילוי ד"ברוב עם הדרת מלך"63 וכו'; ולעומת זאת, יש "טנקיסטים" שנשלחו למקומות רחוקים – רחוקים בגשמיות וברוחניות, ששם אין ריבוי מתעסקים, וגם הפעולה היא על אנשים מתי מספר.

ולכן, הנה נוסף על גודל המעלה של אלו שעוסקים בעיר גדולה, עם כל ט"ו המעלות שנימנו ב"אמת ויציב", יש לעורר אודות הצורך להשתדל באופן ד"זהיר טפי" בנוגע להתעסקות במקומות הרחוקים, שבהם פועלים אמנם על אנשים מתי מספר, אבל אפילו נפש אחת מישראל היא "עולם מלא"64, וכידוע הסיפור של בעל הגאולה65 אודות השליחות למקום שבו הי' מעיין שחיכה אלפי שנים עד שיבוא לשם יהודי שיברך על מימיו "שהכל נהי' בדברו", וירחץ ידיו במימיו כדי להתפלל מנחה!

ויש להוסיף בנוגע למעלת ההתעסקות במקומות הרחוקים – שכאשר נמצאים בעיר גדולה שיש בה ריבוי מתעסקים, והפעולה היא בפירסום גדול כו', אזי יכול היצה"ר להתעורר ברגש של גאוה, לומר "שישו בני מעי"... ולטעון שכבר עשה מספיק, ועכשיו יכול כבר ללכת לישון!... משא"כ במקומות רחוקים, שהפעולה אינה בפירסום כ"כ, כיון שיש רק מעט אנשים, ורק קצת מהם מבינים בגודל מעלת הפעולה, אזי אין מקום לרגש של גאוה כו'.

ואשרי חלקם של כל ה"טנקיסטים", הן אלו שפועלים בעיר גדולה, והן אלו שפועלים במקומות רחוקים (שיש מעלה בכל אחד מהם, ויש צורך בשניהם), ועד"ז כל אחד מישראל שעוסק בכיבוש העולם לעשותו דירה לו ית'.

ולכן, יאמרו כולם "לחיים" (ויוציאו י"ח את אלו שלא נמצאים בד' אמות גשמיות אלו), ויה"ר שיהי' "לחיים ולברכה"66, שהו"ע ההמשכה כו'.

ובלשון הידוע בתיקון ליל שבועות67, שכל המתעסקים בתכשיטי המטרוניתא ביחד עם אם המלך כו', יזכו להשתתף בשמחה הגדולה שאין למעלה הימנה, בקרוב ממש.

* * *

י. האמור לעיל מיוסד על הדין המובא בשו"ע68 שמפקחין על צרכי ציבור בשבת, שזהו אפילו בנוגע לדברי הרשות (שלכן יש צורך להתיר לפקח עליהם, להיותם צרכי ציבור), ועאכו"כ בנוגע לעניני מצוה (שבהם אין צורך בהיתר), כבנדו"ד, שמדובר אודות חמשת המבצעים שהם עניני מצוות: תורה, תפילין, מזוזה וצדקה, ואפילו בית מלא ספרים, יש בו גם ענין של מצוה.

ובהקדמה – שיש שני סוגי מצוות, כמ"ש הרמב"ם בהל' ברכות69 : "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר .. ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה".

ויש גם דרגא פחותה מזה – בית מלא ספרים, שאע"פ שאין מצוה שהבית יהי' מלא ספרים, הרי מובן, שכאשר הבית הוא מלא ספרים אזי נעשה בית קדוש, והיינו, שנוסף לכך שכאשר יש בבית ספרי קודש אזי יכולים ללמוד תורה בבית (אף שגם בלאה"כ יכולים ללמוד בביהכנ"ס וביהמ"ד), הנה עצם העובדה שהבית הוא מלא ספרים פועלת על הבית שנעשה בית קדוש.

ובפרט ע"פ המבואר בספרים70 בענין "בית מלא ספרים", שספרים קאי על עשר ספירות דאצילות (שנקראים "ספרים"), והבית שמלא ספרים קאי על בחי' הכתר שלמעלה מכל העשר ספירות.

[ויש להעיר שענין זה קשור גם עם "טלית שכולה תכלת" – שבא ביחד עם הענין ד"בית מלא ספרים"71 – כי, גם טלית היא מצוה שאינה חובה אלא דומה לרשות, שהרי אין אדם חייב ללבוש טלית אחת שמכסה ראשו ורובו72, אלא יכול ללבוש כמה בגדים שכל אחד מכסה רק חלק מסויים בגוף, ואעפ"כ, הרי זה קשור עם בחי' הכתר73 ].

יא. ויש להוסיף בנוגע למצות מזוזה:

מצינו בגמרא במסכת סנהדרין74 דבר פלא בנוגע לפעולה של מצות מזוזה, ש"כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת".

והגע עצמך:

החטא שבגללו מגיע העונש של עיר הנדחת הוא חטא הכי חמור, כיון שזהו חטא הרבים שחמור יותר מחטא היחיד, ובזה גופא – חטא ע"ז, שהוא החטא הכי חמור, כפי שפירש רש"י בפ' שלח75 שעז"נ "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה", "מצוה אחת שהיא ככל המצוות"; ולכן העונש על זה הוא עונש הכי חמור – ש"מכין את כל נפש אדם אשר בה .. טף ונשים" (אף שלא מצינו בשאר חטאים שמענישים גם את הטף), ושורפים את כל העיר כו'76. ועד כדי כך חמור הדבר, שיש דעה בגמרא74 ש"עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות".

ולאחרי כל זה, הנה גם אם נעשה חטא שעליו מגיע עונש הכי חמור הנ"ל, יש עצה למנוע זאת – ע"י מצות מזוזה: "כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת", היינו, שמזוזה אחת על אחת הדלתות (לאו דוקא הדלת הראשית) של אחד הבתים שבעיר, מצילה את כל העיר מדין עיר הנדחת!

ומכאן רואים גודל מעלת מצות מזוזה – שהרי ענין זה אינו מצד מעלת לימוד הפרשיות שנכתבו במזוזה (מצות תלמוד תורה), כי, גם אם אין בכל העיר מי שיודע לקרות מה שכתוב במזוזה, נפעלת הצלת כל העיר מצד המזוזה עצמה*.

*) על השאלה מפירוש רש"י בדברי הגמרא "אפילו מזוזה אחת": "וכ"ש אחד מן החומשין, או ספר מכל הנביאים, שאזכרת השם כתובה שם", ובשו"ת הצ"צ או"ח ס"כ: "וכ"ש בהכ"נ"77 – ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א:

(בנוגע ללשון הגמרא "אפילו מזוזה אחת") באם בעניני עוה"ז הכל בדיוק – עאכו"כ בתומ"צ.

לפלא שלא תפסו העיקר: באם הפי' ד"אזכרת השם כתובה שם" כפשוטה, א"כ ל"ל לומר מזוזה, הול"ל אזכרת פסוק אחד, ולא ב' פרשיות כבמזוזה. והחילוק פשוט – באם נמצאו כו"כ אזכרות, אין זה חלק מהעיר, משא"כ מזוזה שנעשה חלק הבית, ובמילא דהעיר.

יב. וע"פ האמור שמפקחין על צרכי ציבור בשבת, שבהמשך לזה נאמר גם שפוסקין צדקה בשבת78 – הנני להודיע על ההשתתפות בהוצאות של השלוחים שמתעסקים במבצעים הנ"ל, הן אלו שנמצאים בעיר זו (שבה דר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעשר שנותיו האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין), והן אלו שנוסעים למקומות רחוקים.

ואף שבדרך כלל ההשתתפות היא במספר אחד או שנים, תהי' ההשתתפות עתה במספר חמש – כנגד חמשת המבצעים, ומתאים גם להאמור לעיל בענין בית מלא ספרים, ש"ספרים" הם עשר הספירות דאצילות והבית הוא בחי' הכתר, כך, שישנם חמש פרצופים (כנגד חמשת המבצעים): כתר, חו"ב (חכמה ובינה) וזו"נ (ז"א ומלכות).

ויה"ר שתהי' ההתעסקות בזה בכל חמשת הפרצופים שבנפש, החל מהכחות המקיפים: תענוג ורצון, ולא באופן שישאר (וישרף) ברצון, אלא שיומשך למטה בחו"ב, ולמטה יותר – בזו"נ, או בסגנון אחר: ד' אותיות שם הוי', שבהם יומשך מקוצו של יו"ד.

ועי"ז יפעלו שלימות בכל העולם שנברא באות ה' – "בהבראם"79, בה' בראם80, שדבר ה' יהי' ניכר בגילוי, כמ"ש81 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"82.

* * *

יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי מראש צורים אראנו וגו'.

* * *

יד. הביאור בנוגע לפירוש רש"י שאינו מפרש התמיהה שבכללות הפרשה: מה היתה יראתו של בלק מלך מואב מפני בנ"י (שחשש מזה ש"הוא יושב ממלי", "קרובים הם להכריתני"83 ), בה בשעה שבנ"י נצטוו84 "אל תצר את מואב"* – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ח ס"ע 86 ואילך.

*) ועד שהי' צורך בנס דפי האתון וכו'85 – על חשש שאינו במציאות, וכשדי מענה קצר לבלעם כו'.

* * *

טו. בהערות אאמו"ר על הזהר86 – מבאר מאמר הזהר87 "פתח ואמר, כי תצור אל עיר וגו'88, כמה טבין אינון ארחין ושבילין דאורייתא, דהא בכל מלה ומלה אית כמה עיטין כמה טבין לבני נשא כמה מרגלאן דקא מנהרו כו'", היינו, שבתורה יש כמה עצות וכמה טובות לבני אדם, וכמה אבנים טובות ומרגליות המאירות כו'; וממשיך לבאר, שהת"ח שאשתדל באורייתא, נותן לבני מתא עצות לשוב בתשובה, שזהו פי' סיום הפסוק88 "לבוא מפניך במצור", "לבוא לקמאי .. באתר .. דבעלי תשובה עאלין תמן .. דא איהו מצור, אתר תקיף כו'".

וכדרכו בקודש, מבאר אאמו"ר פרטי דיוקי הלשונות בזה באותיות הקבלה; וכמדובר כמ"פ שבנוגע לכללות הענין – סומך על המבואר במק"א.

ובכן: מדובר כאן אודות מעלת התורה ומעלת התשובה, שלכאורה הם שני ענינים שונים, ומן הקצה אל הקצה.

ובכללות – הנה בתורה ישנו העילוי דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה62; ובתשובה ישנו העילוי שבכחה לתקן ולהשלים כל מה שנחסר בקיום התורה כו'.

ומהחילוקים שביניהם – שענין התשובה הוא למעלה מהגבלה,

וכמו בנוגע לסדר העבודה, שאע"פ שסדר העבודה הקבועה היא שצריך להקדים תחילה ענין היראה, ואח"כ יאיר אור האהבה, הנה אצל בעל תשובה יכול להיות הסדר שהאהבה קודמת ליראה, כפי שהי' אצל ר' אלעזר בן דורדיא (כמבואר בתניא89 ),

וכמודגש גם בכך שכללות ענין התשובה הוא "בשעתא חדא וברגעא חדא"21, וכפי ש"בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת"90,

– ואע"פ שכדי שיהי' "עולמו", עולם שיש בו אורך ורוחב ועומק כו', יש צורך בריבוי עניני עבודה במחשבה דיבור ומעשה כו', שלא היו אצל ראב"ד, הנה מבואר בכתבי האריז"ל91, שראב"ד קיבל את עולמו של יוחנן כה"ג ש"שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"92, שבגלל זה איבד את עולמו, אך כיון שכל ענין של קדושה אינו נאבד כו', ניתן עולמו של יוחנן כה"ג לראב"ד, שזכה בו ע"י התשובה שלמעלה מהגבלה כו' –

ואילו ענין התורה הוא בהגבלה דוקא, וכמו בלימוד התורה, שהתינוק משמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו'93, ואח"כ הנה "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה .. בן חמש עשרה לגמרא"94.

ואעפ"כ, מקשר בזהר כאן את ב' הענינים דתורה ותשובה, שמתחיל במעלת התורה ומסיים במעלת התשובה, וכפי שיתבאר לקמן.

טז. בהמשך95 להמדובר במעלת התשובה, שעל ידה "קונה עולמו בשעה אחת" – הנה כאן המקום לעורר עוד הפעם בענין חמשת המבצעים,

וכמ"ש במכתב96 (מחמשה עשר בתמוז, שבחמשה עשר בחודש "קיימא סיהרא באשלמותא כו' אנפייהו דישראל"97 ) שהבקשה הנפשית "להגביר חיל ולהוסיף בכל המבצעים" פונה אל כל בנ"י, ועד לאלו ש"בשם ישראל יכונה",

והיינו, שאע"פ שהם אומרים ש"שם ישראל" הוא אצלם רק כינוי98 – הנה "אל תבט אל מראהו"99, דכיון שיש להם נפש שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"100, הרי בודאי שבאמת (בפנימיות) רצונם לעשות כל עניני התומ"צ, אלא ש"יצרם אנסם" (כפסק הרמב"ם101 ),

ונמצא, שבאמת לא קיים החילוק שבין דתיים ולא דתיים; החילוק אינו אלא שהיצה"ר של אחד גדול יותר ולכן אנסו יותר, והיצה"ר של השני הוא קטן יותר, אבל מצד המהות, האמת של כל אחד מישראל, שפנימיותו היא הנפש האלקית102 – אין חילוק כלל; כל אחד מישראל רוצה לקיים כל מה שהקב"ה רוצה,

ולכן פונים לכולם – כולל גם לאלו ש"בשם ישראל (רק) יכונה", ובשתי הפניות: שיקיימו בעצמם חמש ענינים הנ"ל, ויעוררו יהודים נוספים בכל מבצעים הנ"ל.

יז. אע"פ שכל אחד מהחמשה הוא ענין כללי, שלכן, הנה נוסף לכך שכל מצוה "גוררת מצוה"103, הנה חמש ענינים הנ"ל מביאים יותר לקיום כל המצוות, להיותם מצוות (וענינים) כלליים – יש מעלה מיוחדת במבצע מזוזה, שלכן כדאי להתחיל במבצע מזוזה (כמ"ש במכתב הנ"ל), כי:

נוסף לכך שראו במוחש שההתעוררות למבצע מזוזה נתקבלה במהירות גדולה ויותר משאר ענינים104, הנה על מצות מזוזה נאמר שהיא מצילה מהיצה"ר105.

ומזה מובן, שמצות מזוזה מביאה לקיום כל המצוות יותר משאר מצוות כלליות, כי בשעה שמצילים יהודי מהיצה"ר, אזי מתגלה רצונו האמיתי לקיים כל המצוות.

יח. וע"פ האמור לעיל (סט"ז) שהבקשה "להגביר חיל ולהוסיף בכל המבצעים" היא אל כל בנ"י אפילו לאלו ש"בשם ישראל (רק) יכונה" – הרי מובן, שכל אחד מישראל (מבלי הבט על מצבו ברוחניות) שהוא בעל השפעה מצד איזו סיבה שתהי', צריך לפעול עליו בדרכי נועם, שיצא בקריאה וכו' בנוגע לכל חמשת המבצעים ובפרט בנוגע למבצע מזוזה.

ועד"ז צריכה להיות גם ההשתדלות, שבשעה שמתקיימת אסיפה של חברה יהודית – אע"פ שהאסיפה נקראה בשביל ענין אחר, וגם החברה היא בנוגע לענין של דברי הרשות – צריכה לצאת קריאה מאסיפה זו בנוגע לכל המבצעים הנ"ל ובפרט בנוגע למבצע מזוזה.

יט. בחיוב של מצות מזוזה יש חילוק בין חוץ לארץ וארץ ישראל, כהפס"ד בשו"ע106 : "השוכר בית בחוץ לארץ .. פטור ממזוזה שלושים יום, והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל".

מזה שהטעם לכך שא"י חלוקה בחיוב מזוזה הוא "משום ישוב ארץ ישראל", מובן, שבקביעת מזוזה על דלת של בית יהודי בא"י יש מעלה מיוחדת (נוסף על כל המעלות שבמצות מזוזה בכלל) – שפועלת הוספה בישוב ארץ ישראל107.

וכיון שאמיתית ענין "ישוב ארץ ישראל" הוא שהישוב הוא באופן ש"ישבתם לבטח בארצכם"108 ללא בלבולים וכו'109, הרי מובן, שהפירוש בהאמור שקביעת מזוזה בא"י מסייעת בישוב א"י, הוא, שע"י כל מזוזה שקובעים בא"י, מוסיפים בענין ד"וישבתם לבטח בארצכם", ובפרטיות – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו' וחרב לא תעבור בארצכם"110, שלא תהי' אפילו "חרב של שלום"111, החרב של האו"ם, כיון שבנ"י הם בעלי-בתים היחידים על כל ארץ ישראל, ובאופן ד"וישבתם לבטח".

כ. וע"פ האמור לעיל שהבקשה להוסיף בכל המבצעים היא אל כל בנ"י, ובפרט לאלו שהם בעלי השפעה – הרי מובן, שבנוגע למבצע מזוזה בא"י, צ"ל השתדלות, שראש הממשלה (שיש לו ממשלה על כל א"י) יצא בקריאה בנוגע למבצע מזוזה, וששר האוצר יתן את כל האמצעים הדרושים לזה, שעל כל דלת שבכל בית יהודי תיקבע מזוזה כשרה.

וזהו ענין שלא צריך לגייס עבורו רבנים, שוחטים וכו', או שר של דת,

– אצל בנ"י אין "דתות" לשון רבים, אלא רק דת אחת112, שהיא תורת אמת. אבל זה נאמר רק בתור מאמר המוסגר. והכוונה לומר, שלא יערבו בזה ענינים אחרים, ועאכו"כ לא ענינים של מפלגות –

אלא לפנות ישירות לממשלה, ולפעול עלי' בדרכי נועם, לצאת בקריאה (וליתן את כל האמצעים הדרושים לזה) עבור מבצע מזוזה.

וכיון שרובם ככולם של אלו שיושבים עכשיו בממשלה הם ממפלגה אחת – אין חשש שמישהו יפרש שזה נעשה ע"י לחץ וכו', דכיון שכולם שייכים למפלגה אחת, הרי אין מי שילחץ.

וכאשר יסבירו להם גודל הענין של מצות מזוזה, ושמצות מזוזה מסייעת בישוב א"י – בודאי יפעלו זאת.

ועי"ז שיפעלו שעל כל דלת של בית יהודי תקבע מזוזה כשרה – יקויים מ"ש "וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וגו'", וכל הברכות המנויות בפרשה (בחוקותי), עד "ואולך אתכם קוממיות"113, כפירוש רש"י: "בקומה זקופה".

* * *

כא. בנוגע להמבואר בזהר אודות ענין התורה וענין התשובה:

אע"פ שתשובה היא לכאורה למעלה מתורה, שבכחה לתקן את החסרון שהי' בתורה, הרי מעלת התשובה גופא יודעים מהתורה114.

כלומר: אין הכוונה שלולי התורה היתה חסרה רק ידיעת מעלת התשובה, שבדרך מקרה נתגלתה בתורה, אלא שהתורה היא המקור שממנו נלקח ענין ומעלת התשובה, וזוהי הסיבה לכך שמעלת התשובה נתגלתה בתורה דוקא.

[וע"ד שכל עניני תושבע"פ נרמזו בתושב"כ, כמאמר115 "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" – שזהו לפי שכל עניני תושבע"פ נלקחים מתושב"כ שהיא מקורם].

והענין בזה:

בתשובה יש כו"כ דרגות – החל מתשובה כפשוטה שהיא על ענינים של חטא, כולל גם חטא מלשון חסרון116, שתשובה זו היא בדרגא ששייכת לעולם (שבו שייך ענין של חטא וחסרון, ולכן צריך להיות תיקון החטא ומילוי החסרון כו'), משא"כ קודם בריאת העולם לא היתה שייכת תשובה זו.

אבל יש תשובה שהיא בדרגא שלמעלה משייכות לעולם, ובלשון הידוע117 : "העולם טועים לומר שדוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה" – שזוהי התשובה ששייכת לעולם, אבל "האמת אינו כן", אלא "עיקר התשובה הוא כמ"ש118 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"119, והיינו, שבכל דרגא שלמטה מהדרגא ד"אשר נתנה" (שבזה גופא יש כו"כ דרגות), צריך להיות הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

והנה, הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" הוא ההשבה למקור של נש"י, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"120, ועל זה אמרו121 "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים", שעמהם היתה ההמלכה (ההתייעצות) על כל הענינים, כולל גם על ענין התשובה.

וכיון שהמציאות של נש"י היא מציאות התורה, כידוע ש"ישראל" ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה122, ו"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"123 (וכמודגש בלימוד התורה שהוא באופן של "יחוד נפלא כו'"124 ), נמצא, שגדלה מעלת התורה על התשובה, שהרי ההמלכה על ענין התשובה היתה עם נש"י, שמציאותם היא מציאות התורה.

וזהו גם מה שמסיים בזהר בפירוש "לבוא מפניך במצור", ש"מצור" שהוא "אתר תקיף" קאי על ענין התשובה – שזהו בגלל שהתשובה מגעת במקור של נש"י כפי שהם חד עם אורייתא וקוב"ה, שזהו "אתר תקיף" שלא שייך בו חילוף ושינוי כלל.

כב. וע"פ125 האמור לעיל במעלת בנ"י – מובן עוד יותר עד כמה מופרך לומר לאינו יהודי שהוא יהודי, וזה נותן תוספת הסברה בהכרח להוסיף תיבת "כהלכה", שדוקא מי שמתגייר כהלכה הרי הוא נעשה יהודי.

ואע"פ שזה דבר המובן ופשוט לכל – ישנם כאלו שמחפשים כל מיני המצאות ותחבולות שלא להוסיף ח"ו תיבת "כהלכה", ועד שלאחרונה נפלו על המצאה פראית:

כיון שישנם רבנים בעלי השפעה, שכל אחד מהם אומר בכל תוקף שחייבים להוסיף תיבת "כהלכה" – הלכו לאחד מהם וסיפרו לו דבר שקר126, שרב אחר הסכים שלא צריך להוסיף תיבת "כהלכה" (ומספיק שיכתבו "כנהוג ומקובל בישראל מדור דור" וכיו"ב), בחשבם, שכאשר כל אחד מהם ישמע שהשני הסכים כבר, יסכים גם הוא.

ואע"פ שסוכ"ס יתגלה קלונו ברבים, שהרי יוודע שהוא רימה באמרו שהשני הסכים לכך – אעפ"כ מנסים לעשות את הנ"ל, בכדי שלעת-עתה עכ"פ יהי' בלבול המוחות וכו'.

האמת היא שאין נתינת מקום כלל שרבנים יסכימו שיהי' כתוב "מדור דור" וכיו"ב, כי:

הדרישה להוסיף תיבת "כהלכה" היתה מיוסדת גם על הדין של "ערקתא דמסאנא"127 ; אפילו אם לא הי' מדובר אודות ענין רציני יותר, אלא אודות "ערקתא דמסאנא" שהוא מנהג בעלמא – הרי כיון שהכוונה בזה היא "להעביר על הדת", חייבים במס"נ בפועל על זה. ועד"ז הוא בנדו"ד: כיון שהמדובר הוא אם לקבל "דבר הוי' זו הלכה"128 או ח"ו לא לקבל – אין נפק"מ מהי ההלכה שאודותה מדובר, ואפילו אם הי' מדובר אודות ענין שאינו קשור עם ג' העבירות, חייבים במס"נ בפועל, ועאכו"כ בענין הכי חמור כזה שקשור גם עם ג' העבירות129.

וכיון שכן, הרי מובן שאין נתינת מקום שיסכימו שלא לכתוב "כהלכה", אלא לכתוב "מדור דור" – כי (אפילו לדברי אלו הטועים שכדי שענין הגיור יהי' כדבעי מספיק גם נוסח אחר, הנה) מאחר שלא רוצים להוסיף תיבת "כהלכה", הרי זו התעקשות שלא לקבל "דבר הוי' זו הלכה", ולכן יש לזה דין של "ערקתא דמסאנא".

ואע"פ שזהו דבר הפשוט שרבנים אינם יכולים בשום אופן להסכים שלא יכתבו "כהלכה" (כנ"ל) – אעפ"כ מנסים בכל מיני אמתלאות לרמות ולומר שיש רב שמסכים רח"ל על הנ"ל.

כג. ויה"ר שכל אלו שעד עכשיו עשו כל מיני אמתלאות ותחבולות להרס את המחיצה שבין ישראל לעמים – ישובו בתשובה,

ושבקרוב ממש יוסיפו תיבת "כהלכה".

וע"י חיזוק המחיצה שבין ישראל לעמים – יבטלו המחיצות שבין בנ"י עצמם (כאמור לעיל130 ),

וכמ"ש בפרשת פינחס (שעומדים לקרוא במנחה) שדוקא בגלל "בקנאו את קנאתי" אזי "הנני נותן לו את בריתי שלום"131,

והרי זהו גם כלי המחזיק ברכה, וכמארז"ל132 "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", וכמבואר בתניא133 ש"כולנו כאחד" הוא כלי ל"ברכנו אבינו".

* * *

כד. עוד134 ענין במבצעים שנוגע במיוחד לארץ ישראל:

דובר כבר135 שב"מבצע תורה" נכלל גם הענין של מוסדות תורה, ובכלל זה – גם מוסדות של חינוך לתורה, ועד אפילו גן ילדים, ואפילו "גנון" (שמיועד לילדים קטנים יותר מאלו שהולכים ל"גן ילדים") – כל זה נכלל בענין של "מבצע תורה".

ולכן, פשיטא שח"ו למעט במוסדות אלו, ואדרבה: דוקא עכשיו צ"ל חיזוק והוספה בכל מוסדות הנ"ל, וגם בבניית מוסדות חדשים.

פשיטא, שכל אלו שאוחזים באמצע בניית מוסדות הנ"ל, וכן אלו שרק החליטו לבנות מוסדות אלו – אין להם להתפעל ממניעות ועיכובים. וכידוע מאמר רבינו בעל המאסר והגאולה136, שכאשר יהודי מחליט לעשות דבר טוב (והחלטתו היא החלטה תקיפה, מבלי להתחשב במניעות ועיכובים) – פועלת ההחלטה גופא שיפתחו לו מלמעלה צנור חדש שיוכל לקיים בפועל את החלטתו137.

ואלו שטוענים שעכשיו קשה הדבר ביותר בגלל שיש חוק למעט בבנין – עליהם לדעת, שהם צריכים להסביר, שחוק הנ"ל לא שייך למוסדות הנ"ל.

וההסברה בזה היא פשוטה: כשם שבנוגע לבנין מקלטים, מובן לכל, שאע"פ שיש חוק למעט בבנינים, אין זה שייך למקלטים, ואדרבה: דוקא עתה בזמן שמביא לחוק כזה, יש להבטיח שבניית המקלטים תהי' במלוא המדה – עד"ז גם בנוגע למוסדות תורה (כולל גם מוסדות חינוך לתורה, קייטנות, גני ילדים וכו'), דכיון שתורה מגנא ומצלא138, נחשבים כל מוסדות אלו לענין של מקלטים. זהו אמנם מקלט רוחני, אבל המקלט הרוחני מגין גם על הגוף הגשמי.

ואדרבה, יש מעלה במקלטים רוחניים על מקלטים גשמיים: מקלט גשמי עוזר שהירי של השונא לא יגיע למקום המקלט, ואילו מקלט רוחני עוזר שהשונא לא יִּרה מלכתחילה; בשעה שיהודי לומד תורה, פועל כח התורה על השונא שלא יהי' בכחו לעשות רע ח"ו ליהודי, ועד שלא ירצה בכך – "ישוב מחשבתו הרעה"139.

ובכדי שהענין (שחוק הנ"ל לא שייך לבנין מוסדות) יתקבל במהירות גדולה יותר – יכולים להסביר זאת בהסברה פשוטה יותר: כיון שרוצים שהנהגת הארץ תהי' בסדר ומשטר, ולא מצב פרוע ח"ו, ובפרט בשעת חירום שגרמה חוק לצמצם בבני' – הרי זה תלוי בענין החינוך. ובמילא אין מקום למעט ח"ו בבנין מוסדות חינוך, שמביא גם למיעוט בחינוך, ואדרבה – יש להוסיף בזה, ועי"ז לשלול מעיקרא מצב פרוע ח"ו, ולכן צריך לעשות את כל ההשתדלות להוסיף בחינוך ובבנין מוסדות חינוך.

ויה"ר שיוסיפו בהשתדלות בכל המבצעים הנ"ל, ובפרט בארץ ישראל, וכיון שכל אחד מחמש ענינים הנ"ל "מגנא ומצלא", הרי זה יביא בודאי ל"וישבתם לבטח בארצכם", ועד ל"ואולך אתכם קוממיות".

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].