בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ב מנחם-אב, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה, שהוא בתוך שלשה ימים מיום כ"ף מנחם-אב, יש לו שייכות מיוחדת לכ"ף מנ"א1.

והיינו, שנוסף על השייכות של יום השבת לכל ששת ימי השבוע, שהוא מאסף ומעלה אותם,

– כמ"ש בנוגע לשבת הראשונה שלאחרי ששת ימי בראשית: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"2, שכל הענינים של ששת ימי בראשית נתעלו באופן של כליון כו'3,

והרי בכל שבת חוזרים ונשנים אותם הענינים שהיו בשבת הראשונה, וכפי שמבאר רבינו הזקן4 מה ש"אנו מונין היום יום ראשון בשבת, יום שני כו' עד יום השבת הוא יום השביעי, וקשה, הרי כבר עברו רבבות ימים משי"ב עד עתה, וא"כ איך אומרים היום יום ראשון כו', אלא מפני שבשבת העלי' .. למעלה מבחי' זמן, ע"כ כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית", ועד"ז בנוגע לכל ימי השבוע עד יום השבת,

וכמובן גם מדברי הגמרא5 בנוגע לשירו של יום: "בראשון מה היו אומרים .. על שם .. בשני מה היו אומרים .. על שם וכו'", שבכל יום אומרים מזמור שמתאים לתוכן ענינו של יום זה בששת ימי בראשית –

יש שייכות מיוחדת לג' הימים שהם המשך אחד עם יום השבת, כפי שמצינו בהלכות שבת לגבי כמה ענינים6 (ולהעיר גם מהדין (שמביא גם רבינו הזקן בשו"ע שלו7 ) ש"אין מפליגים בספינה .. פחות מג' ימים מעת לעת קודם השבת .. לפי שכל המפליגים .. יש להם בכל ג' ימים הראשונים צער ובלבול .. ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלשה ימים מעת לעת, ואם יפליג פחות מג' ימים קודם השבת לא יהי' לו עונג בשבת").

ולכן, כאן הזמן להשלים הענינים ששייכים להתוועדות דכ"ף מנ"א, שלא נאמרו מצד הפשטות שבהם, אבל כנראה שלא תפסו אותם כו'.

ב. המשך הביאור בסיום מסכת מכות – שדברי ר"ע הם על יסוד שיטתו "לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד"8 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ט ע' 67 ואילך9.

ג. ויש להעיר גם בנוגע להזכרת שמות התנאים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע, אף שכאן נוגע בעיקר שלרבי עקיבא היתה שיטה אחרת מהם10 :

ענין זה מודגש יותר – כשמשווים הסיפור שבסוף מסכת מכות (שהובא גם בספרי בפרשתנו11 ) עם סיפורים נוספים דוגמתם במדרשי חז"ל:

בשמו"ר פ' משפטים12, בענין מ"ש13 "מגיד דבריו. ליעקב חוקיו. ומשפטיו. לישראל", "לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו, מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", הובא "מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ורבי אלעזר בן עזרי' ור' עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם, אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם, שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן. הי' שם מין אחד, אחר שיצאו אמר להם וכו'" – שנתפרשו שמות כולם, כיון שבענין זה נוגע הדגשת החילוקים שביניהם, כמשנת"ל בארוכה14.

אבל מצינו עוד סיפור שבו לא נתפרשו כל השמות – בב"ר15 : "פילוסופוס אחד ביקש לידע לכמה הנחש מוליד .. כיון שעלו הזקנים לרומי, שאלו את רבן גמליאל .. לכמה הנחש מוליד, ולא יכול להשיב ונתכרכמו פניו, פגע בו רבי יהושע ופניו חולנית, אמר לי' למה פניך חולנית, אמר לו שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבו, אמר לו מה היא, אמר לכמה נחש מוליד, אמר לו לשבע שנים וכו'" – שכאן נזכר רק ר"ג, שאותו שאלו שאלה זו ולא ידע להשיב, וכן ר"י שהשיב על השאלה, אבל בנוגע לשאר – נאמר רק "שעלו הזקנים לרומי" (שמשמע שזה הי' באותה הליכה ואותם הזקנים), ואינו מפרש שמות כולם.

ועכצ"ל, שבאותם מקומות שבהם נזכרו כל השמות, נוגע הדבר לענין המדובר, משא"כ כשאינו נוגע לענין המדובר, נאמר "זקנים" סתם – בהתאם לכלל שעניני התורה הם באופן דלא תוסף ולא תגרע כו'16.

ד. ויש להוסיף ולבאר בנוגע לסיפור הנ"ל אודות השאלה "לכמה נחש מוליד":

עצם העובדה ש"נחש מוליד" היא דבר פלא הדורש ביאור – כי, ע"פ המבואר בחסידות17 שנחש הוא מקור הקליפות כו', וכמובן גם בפשטות, שהרי חטא עה"ד שהוא שורש כל החטאים נגרם עי"ז ש"הנחש הי' ערום וגו'"18, אינו מובן, איך יתכן שאצל נחש יהי' ענין של הולדה, התהוות מציאות חדשה, שזהו ענין ששייך לקדושה?!

בשלמא בנוגע לעצם התהוות מציאות הנחש – הרי זה מובן ע"פ מ"ש19 "ובחרת בחיים", שבשביל זה יש צורך שתהי' המציאות של "חיים" ו"טוב" וגם המציאות ההפכית כו' (וע"ד מארז"ל20 שאם בריאת העולם היתה במדת הרחמים בלבד, ללא מדת הדין, "הוי חטיוה סגיאין"), ולכן יש צורך בהתהוות מציאות הקליפות כו'; אבל השאלה היא איך שייך בקליפה ענין ההולדה – "נחש מוליד".

וזהו ששאלו "לכמה נחש מוליד": עצם העובדה ש"נחש מוליד" – הרי זה דבר שרואים במוחש; השאלה היא "לכמה נחש מוליד", כלומר, כמה הוא שיעור הזמן – לא רק זמן כפשוטו, אלא גם במובן הרוחני: השתלשלות המדריגות כו' – הנדרש לענין ההולדה אצל נחש, שמזה יוכלו להבין איך שייך הענין ד"נחש מוליד".

ה. ושאלה זו שאלו כ"שעלו הזקנים לרומי":

"זקנים" (סתם, מבלי לפרש שמותיהם) – מורה על הענין ד"זקן שקנה חכמה"21, שהו"ע ההבנה והשגה בתורה, ובאופן של קנין, שנעשה ענין שלו22, וכמארז"ל23 על הפסוק24 "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה גו'", "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו".

ולעומת זאת, "רומי" – מלכות הרשעה שהחריבה את ביהמ"ק – היא תכלית הירידה.

ולכן, כש"עלו זקנים לרומי", הרי זו ההזדמנות לברר את השאלה "לכמה נחש מוליד".

ו. המשך הביאור בקשר עם התחלת המסכת: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות" (שהרג את הנפש בשוגג), שדוגמתו הוא כללות ענין הגלות ש"דנתי אותם בגירושין כו'"25 ; והשקו"ט בב' הענינים דעיר מקלט: הגנה וכפרה בנוגע לשוגג ואפילו מזיד26 – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א סי"ב ואילך; ס"כ27.

(וסיים:) וע"פ מ"ש "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (כנ"ל ס"ג),

הרי כיון שבנוגע לערי מקלט ישנו הדין ד"וחי28, עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא"29, שב"ד צריך לדאוג שיהיו לו כל הענינים, לא רק לחם צר ומים לחץ, אלא כל מה שהוא צריך, ועד כדי כך, ש"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו", וכן "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו"29,

הנה יה"ר שכך תהי' גם הנהגת הקב"ה עם בנ"י – שגם כשנמצאים עדיין בימי הגלות האחרונים, לא יצטרכו להתייסר ("אויסגעריסן ווערן") ח"ו ביסורי הגלות [שהרי בודאי די בצער על ענין הגלות כשלעצמו שנמצאים שלא במקומם – בארץ ישראל, "אשר גו' עיני ה' אלקיך בה גו'"30 – כדי לפעול ענין הכפרה, ועד שבשביל זה מספיק גם ענין של גלות כמו בעיר מקלט ש"גולה משכונה לשכונה"31 ], אלא יהי' אצלם הענין ד"וחי", באופן שלא יהיו להם מניעות בנוגע ללימוד התורה בהתמדה כו', כיון שהקב"ה יתן כל המצטרך להם, מתוך הרחבה, גם בענינים גשמיים, שמהם עושים בנ"י ענינים רוחניים (כידוע פתגם רבינו הזקן32 ).

ובאופן כזה באים ל"עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו"33 – "נחמו נחמו עמי"34, "נחמה בכפלים"35, אלא שמיד לאח"ז – "ותאמר ציון עזבני ה' גו'"36, שכנס"י טוענת שאיננה מתנחמת בנחמת הנביאים, אלא רצונה בנחמה שע"י הקב"ה בעצמו37 – "אנכי אנכי הוא מנחמכם"38, ב"פ אנכי39,

ועד לקיום היעוד40 "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' (וב"פ זה41 ) זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

* * *

ז. בהמשך להמדובר לעיל אודות סיום מסכת מכות, יש פרטים נוספים הדורשים ביאור, ומהם, שבסיפור הב'42 נאמר ש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים כו'", שועל דוקא:

בהתאם למ"ש בפסוק43 "שועלים הלכו בו" – דלכאורה עדיין אינו מובן: מהו הדיוק בפסוק "שועלים (הלכו בו)" דוקא?

ואין לומר שזהו לפי שכך היתה המציאות בפועל – כיון שהמציאות בפועל היא מסובב מתוכן הענין שעליו מורה מציאות זו, ואם מצד תוכן הענין הי' צ"ל בעל-חי אחר, אזי הי' יוצא ומהלך בע"ח אחר, ולאידך גיסא, אם אין תוכן מיוחד ב"שועל" דוקא, לא הי' הכתוב צריך לפרש "שועלים (דוקא) הלכו בו", אלא הי' יכול לומר בעלי-חיים הלכו בו.

ח. ויש לומר הביאור בזה:

ענינו של בית קדשי הקדשים (שמשם "יצא שועל כו'") – המקום שבו הי' הארון, אשר "אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב גו'"44 – הו"ע התורה.

[והחידוש במקום זה – שבו נשארה הקדושה באופן של קביעות, ולא כמו הר סיני, שאף ש"משה קיבל תורה מסיני"45, לא נשארה קדושה בהר סיני, כמ"ש46 "במשוך היובל (הוא סימן סילוק שכינה47, ולכן) המה (ואפילו חיות ובהמות) יעלו בהר"].

וכיון שביחד עם ענין התורה צ"ל גם ענין התפלה – עכ"פ כ"רב יהודה .. דמתלתין יומין לתלתין יומין (שהי' מחזר תלמודו כל שלשים יום) הוה מצלי"48 (שזהו מצד גודל מעלת תפלתו ותורתו כו'49 ), ועד"ז אצל רשב"י, שאף שתורתו אומנתו50, מ"מ הי' אצלו גם ענין התפלה51 – הי' בקדש הקדשים "אחת בשנה"52 גם ענין הקטורת, שזוהי הדרגא היותר נעלית שבעבודת התפלה, ומצד גודל מעלתה (להיותה ביוהכ"פ, וע"י הכה"ג), פעלה על כל השנה (כמו התפלה שהתפלל הכה"ג בצאתו מקדש הקדשים, שפעלה על כל השנה).

ט. ומזה מובן, שענין החורבן של בית קדשי הקדשים הוא – חורבן בענין התורה, מצד התגברות החכמה דלעו"ז.

ועפ"ז יובן הדיוק ש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – כי, כשרוצים לתת דוגמא על חכמה דלעו"ז, הנה כיון שדוקא על בנ"י נאמר53 "אתם קרויין אדם", ואילו אוה"ע הם בדוגמת בעלי-חיים54, לכן הדוגמא היא מענין החכמה כפי שהוא אצל בעלי-חיים – שועל, פיקח שבחיות55.

וענין זה מודגש גם בסיפור הגמרא55 "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר לי', עקיבא אי אתה מתיירא מפני מלכות (שהרי זה ענין של פקו"נ), אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם .. רצונכם שתעלו ליבשה וכו' .. אמרו לו .. ומה במקום חיותנו וכו'" – שגם כאן רואים שהמנגד ללימוד התורה הוא ה"שועל", "פיקח שבחיות", חכמה דלעו"ז.

י. וזהו גם מה שדוקא ר"ע ראה בענין זה סימן והוכחה לקיום נבואת הגאולה:

ענינו של ר"ע – ש"כולהו אליבא דר"ע"56 – הו"ע התורה, ועד שכאשר משה רבינו ראה גדלותו בתורה, טען (מלבד טענתו "זו תורה וזו שכרה") שהתורה צריכה להנתן על ידו57.

אמנם גם שאר התנאים שהלכו עמו היו גדולים בתורה, אבל היו להם גם ענינים נוספים: ר"ג – הי' גם נשיא ישראל; ראב"ע (שבהיותו "כ.בן שבעים שנה" נתמנה לנשיא58 ) – הי' גם כהן; ור"י (שגם חכמי אתונא הכירו גדולתו59 ) – הי' גם לוי. ואילו ר"ע – כל ענינו הי' תורה בלבד.

ולכן, למרות שאת ה"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" (התגברות החכמה דלעו"ז) ראו כולם – הנה דוקא ר"ע ראה את התיקון לזה, ואמר, ש"עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' ("ציון שדה תחרש"60 ), בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"61.

והענין בזה:

"זקנים וזקנות" – מורה על הענין ד"זקן זה שקנה חכמה"21, וכידוע62 הדיוק ד"קנה", שקנין אינו משנה מהות הדבר שנשאר כמו שהוא, אלא רק העברת הדבר מרשות לרשות כו'.

ו"ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" – שענין התורה (חכמה), שמקומו העיקרי בבית קדשי הקדשים, יומשך ויתפשט גם "ברחובות ירושלים".

ומזה באים לקיום היעוד63 "מלאה הארץ דעה את ה", ועד – "כמים לים מכסים".

יא. וכיון שכל היעודים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות64, הרי מובן, שענין זה נעשה ע"י הפצת המעיינות חוצה, היינו, לא רק בבית, אלא גם ברחוב, ועד לרחוב הכי רחוק, שגם שם באים המעיינות באופן של הפצה.

וזוהי ההכנה שבקרוב ממש "אתי מר"65, דא מלכא משיחא, שילמד תורה את כל העם66, אפילו את משה רבינו ("כשיבוא משה רבינו עמהם"67 ), ועאכו"כ את ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, ואנו בתוכם.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק68 "ונתתי מטר ארצכם" – "עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי", "בעתו" – "בלילות, שלא יטריחו אתכם. ד"א בעתו, בלילי שבתות, שהכל מצויין בבתיהם",

– טעם החילוק בין מ"ש בפ' בחוקותי69 "ונתתי גשמיכם (לפי צורך בנ"י) בעתם" למ"ש כאן "ונתתי מטר ארצכם" (לפי צורך הארץ), כי, כאן "עשיתם (רק) מה שעליכם" ולא יותר (ולא כבפרש"י על הפסוק70 "השקיפה ממעון קדשך", "עשינו מה שגזרת עלינו", היינו, כפי שמקיימים גזירות ע"י ביטול השכל), ולכן נותן הקב"ה רק כפי המוכרח ע"פ טבע, לפי צורך הארץ; אבל "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים כו'"71, יותר מכפי החיוב, אזי גם הברכה היא למעלה מהטבע,

ולכן: בפ' בחוקותי מפרש רש"י "בעתם" – זמן שמוקדש לגשמים בלבד – בהתאם לטובת בנ"י: "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות", ואז רק הגשם לבדו בחוץ. וכיון שהברכה היא למעלה מהטבע, יספיקו גם גשמים בזמן מועט (בלילי שבתות בלבד);

אבל כאן, שהברכה היא רק ע"פ טבע, הנה לצורך הארץ צ"ל גשמים (לא רק בלילי שבתות בלבד, אלא גם) "בלילות" סתם. וגם השייכות לבנ"י ("מטר ארצכם") היא ביחס ל(עבודת ה)ארץ, "שלא יטריחו אתכם" (לעבוד בגשם). אך כיון שנאמר "בעתו" (אף שלפי' הנ"ל מוטב לומר "בלילות"), זמן הגשם עצמו (ולא ביחס לעבודת הארץ), לכן מוסיף: "ד"א בעתו, בלילי שבתות, שהכל מצויין בבתיהם".

וחילוק נוסף: שבפ' בחוקותי מדובר אודות השכר לסוג מיוחד דבנ"י ש"עמלים בתורה", ואילו בפרשתנו מדובר אודות השכר על קיום התומ"צ בכלל לכל בנ"י, ועפ"ז יובן שינוי הלשונות: "שהכל כו'", או "בני אדם כו'" (ולא כולם), וכן "מצויין בבתיהם" או "אין דרכם לצאת" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס72 בלקו"ש חי"ט ע' 115 ואילך.

*

יד. בהמשך להמדובר בנוגע לפירוש רש"י – יש גם ענין בפירוש רש"י הקשור עם הסיום על מסכת מכות:

נזכר לעיל73 בנוגע לסיפור ש"שמעו קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל", שהמספר ק"כ בקליפה יש לו מקור בקדושה – כמ"ש ביצי"מ (בפ' בא74 ) "ויסעו בני ישראל מרעמסס (שבארץ מצרים75 ) סוכותה", שזהו המסע הראשון לאחרי שיצאו ממצרים [ולהעיר מדברי המדרש76 ש"סוכותה" היינו ענני הכבוד, שעז"נ77 "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", "ענני כבוד"], ומפרש רש"י: "ק"כ מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר78 ואשא אתכם על כנפי נשרים".

אמנם, בפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" עצמו (בפ' יתרו) – מפרש רש"י: "זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כולם לרעמסס".

ולכאורה: כיון שכבר פירש רש"י לפנ"ז שמ"ש "ואשא אתכם על כנפי נשרים" קאי על נסיעת בנ"י "מרעמסס סוכותה" – למה לאח"ז, בפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים", מחפש פירוש אחר, ולא עוד אלא פירוש הפכי – שקאי על קיבוצם מכל ארץ גושן לרעמסס, בארץ מצרים עצמה, שזהו היפך פירושו לפנ"ז שקאי על הנסיעה מרעמסס סוכותה, לאחרי היציאה ממצרים, מגלות לגאולה?!

אך הענין הוא – שדרכו של רש"י לפרש פשוטו של מקרא, כולל גם ע"פ אגדה המישבת דברי המקרא79, בכל פסוק לפי ענינו, ובנדו"ד:

בפסוק "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה", ש"ק"כ מיל היו", מתעוררת השאלה איך נסעו מרחק גדול כ"כ בזמן קצר כ"כ ("באו שם לפי שעה"), ולכן מפרש רש"י – ע"פ מדרש אגדה – שעל נסיעה זו נאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

אמנם, כשבאים לפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" – הנה בפסוק זה אין דבר שמכריח לפרש שהכוונה לק"כ מיל שנסעו מרעמסס סוכותה, ולכן מפרש רש"י פשוטו של מקרא זה, שהכוונה היא לקיבוצם מכל ארץ גושן לרעמסס80.

טו. בהערות אאמו"ר81 מתעכב על מאמר הזהר בפרשתנו82 "אתה .. דא רזא דימינא .. הוי' דא רזא דאמצעיתא רזא דמהימנותא .. אלקינו דא סטרא דשמאלא וכו'", ומדייק: "באתה ובהוי' נקט תיבת רזא .. רזא דימינא ורזא דאמצעיתא. וכאן באלקינו לא נקט רזא, רק סטרא".

ומבאר, ש"רזא שהוא סוד והעלם, הוא כמו בחי' טוב, כי, טוב הו"ע גניזה והעלם, כמא'83 ע"פ84 וירא אלקים את האור כי טוב, כי טוב לגנוז .. א"כ טוב הוא כמו רזא. לכן, באתה, שהוא חסד .. ימינא, כמו יום ראשון שנברא בו האור, נקטו רזא דימינא, כמו שנאמר ביום ראשון טוב. ובהוי' ת"ת, כמו יום שלישי שלנגד ספירת הת"ת, נקטו ב"פ רזא, כמו שנאמר ביום השלישי ב"פ כי טוב. ובאלקינו שהוא לנגד מדת הגבורה .. כמו יום שני שלנגד גבורה, לא נקט בי' רזא, כמו שביום שני לא נאמר טוב".

ולכאורה הרי זה בסתירה להמבואר בדרך כלל שקו הימין, חסד, הו"ע של גילוי, ולא ענין של רזא, סוד והעלם, ואדרבה: חסדים המכוסים הו"ע של גבורה85, כי דוקא גבורה ענינה העלם כו'. וא"כ, מדוע דוקא ב"אתה" שהוא חסד, וכן ב"הוי'", תפארת, קו האמצעי, שגם ענינו גילוי, נאמר הלשון "רזא" שהוא סוד והעלם?

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר לא הוצרך לבאר זאת מרוב הפשטות שבדבר – אם כי ע"פ חסידות (ולא כמו הפשטות דפירוש רש"י שהוא פשוטו של מקרא), וכפי שיתבאר לקמן.

טז. ביאור ההוראה בעבודת ה' שיש ללמוד מפירוש רש"י בפסוק "ונתתי גשמיכם בעתם" שבפ' בחוקותי ובפסוק "ונתתי מטר ארצכם בעתו" שבפרשתנו (כנ"ל סי"ג) – גודל הענין של קיום התומ"צ באופן של עמל ("שתהיו עמלים בתורה") דוקא, שינוי הטבע, בכל מאדך (ולולי זאת נקרא "לא עבדו"86, "אין עושין רצונו של מקום"87 ) – נדפס בלקו"ש הנ"ל (סי"ג).

(ואח"כ אמר:)

וענין זה תובעים מכל אחד מישראל, כולל גם יהודי זקן, שכבר עמל בילדותו ובבחרותו כו' עשרות שנים, ועד שהוא כבר בן קי"ט שנה ושס"ד ימים, ונשאר לו רק יום אחד עד מאה ועשרים שנה – הנה כיון שיש לו יום נוסף, עליו לנצל אותו עבור העמל בתורה.

וזהו כללות הענין ד"שונה פרקו מאה פעמים ואחד"88, שדוקא אז נקרא "עובד אלקים"86, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא89, ש"זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל בה מנעוריו, שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן .. להיות נקרא עובד אלקים", משא"כ אם לומד רק מאה פעמים (שגם בשביל ללמוד כל דבר מאה פעמים יש צורך בעשרות שנים כו'), כיון שזה כפי רגילותו, הנה גם אם הוא צדיק גמור שיש לו אהבה בתענוגים, אינו נקרא "עובד אלקים", אלא "לא עבדו".

וטעם הדבר – מפני ששינוי טבע הרגילות הוא דבר הכי קשה, שע"ד הרגיל לא מוכנים לעשות זאת!

הוא מוכן לעשות את הכל – ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולעשות לו ית' דירה בתחתונים, ומוכן ליתן "כל90 חללא דעלמא"... ואפילו למסור נפשו; אבל מסירת הרצון – זאת לא!... בשום מחיר הוא לא מוכן לשנות משהו מהרגילות שלו!

ועל זה אומרים לו, שכל מה שעושה לא מספיק עדיין, אלא נוגע שישבור את נפשו הבהמית ויעשה דבר שהוא היפך רגילותו; לזוז ממקומו ולצאת ממציאותו!

וכל זה – לא בגלל שמקומו לא טוב, שכן, הדרישה והצורך לשנות את הטבע – הרי זה גם בנוגע לטבע דקדושה. ויתירה מזה, גם כשמדובר אודות טבע דקדושה שנעשה אצלו עי"ז ששינה את רגילותו, הנה לאחרי שנתרגל בזה עד שנעשה אצלו טבע שני, צריך להוסיף ולשנות גם טבע ורגילות זו.

וכשם שנדרש שינוי טבע הרגילות אפילו אצל צדיק גמור, כך לאידך גיסא, אפילו יהודי קל שבקלים ששובר את עצמו לעשות דבר שהוא היפך רגילותו, ולדוגמא: לקבוע מזוזה על דלת ביתו וכיו"ב – הרי זה ענין נעלה ביותר, ופועל שתומשך השפעה מלמעלה ללא מדידות והגבלות כו'.

יז. וכאן רואים גודל מעלתו של כל יהודי, אפילו פשוט שבפשוטים וקל שבקלים, שע"י פעולתו נמשכת השפעה בעולם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכיון שכן, הרי מובן עד כמה מופרך הדבר לומר על גוי שהוא יהודי, בה בשעה שגוי ויהודי אינם בערך זל"ז כלל!

הן אמת שגם נשמתו של יהודי מלובשת בגוף, ובנוגע לגוף אומר רבינו הזקן בתניא91 ש"נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", ולכן שייך לומר בנוגע לגוף "ובנו בחרת מכל עם ולשון", אבל אעפ"כ, כל אחד מבין שהעיקר הוא לא הגוף אלא הנשמה, ובנוגע לנשמה – יהודי הוא באין ערוך לגמרי!

ועד כדי כך, שכל ענין הגיור – גיור כהלכה – הוא פלא: איך יתכן – אפילו ע"י גיור – שגוי הופך ליהודי?!...

אך הענין הוא – שהקב"ה עושה נס שע"י גיור כהלכה נעשה יהודי, וכיון שזהו ענין של נס, הרי בודאי שהדבר צריך להעשות כפי רצונו של בעל הניסים – גיור כהלכה דוקא, ובמילא אין מקום לגיור שלא כהלכה. וממה-נפשך: אם הוא לא מאמין בנס – אזי אין מקום כלל לגיור, שהו"ע של נס; ואם הוא מאמין בנס – הרי לא יתכן שייעשה נס שלא כפי רצונו של בעל הנסים.

ולדאבוננו, למרות שזה דבר פשוט ביותר, נלחמים על זה כבר כמה שנים!

יח. בסיום השיחה נתבאר שע"י העבודה באופן ש"עשינו מה שגזרת עלינו", באופן של שינוי הטבע כו', פועלים הענין ד"השקיפה"70, להפוך גם ענין של היפך הברכה92 – נדפס בלקו"ש הנ"ל (סי"ג).

וסיים: ובאופן שעוד ברגעי הגלות האחרונים נמשכים כל הברכות בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי,

ולכל לראש – שלא יהיו ליהודי מניעות בעבודת ה', החל מהמניעה שמצד היצר כו', שלולי זאת נמצא כל אחד מישראל במעמד ומצב ש"רוצה לעשות כל המצוות כו'", אלא "יצרו הוא שתקפו" (כמ"ש הרמב"ם93 ), שזהו ענין של אונס (שלא זו בלבד שאין בזה החומר דמזיד, אלא אפילו לא החומר דשוגג94 ), וכיון שכן, צ"ל הענין ש"הקב"ה שעוזר לו"95, וכמ"ש96 "ה' לי בעוזרי", והעזר הטוב ביותר הוא – שכאשר יהודי לא יכול בעצמו להיפטר מהיצה"ר, אזי הקב"ה [שצריך ליתן לו את ה"כלים" – כידוע בענין "והוא יכלכלך"97 – להתמודד עמו] מבטלו לגמרי, ובפרט שהקב"ה בעצמו מתחרט על בריאת היצה"ר95 ("ניט ער האָט דאָס געוואָלט האָבן, און ניט ער וועט דאָס וועלן האָבן"98 ),

ועד שבקרוב ממש זוכים ובאים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

[ואח"כ אמר: בהמשך להמוזכר אודות הפסוק "השקיפה גו'", שסיומו "וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו .. ארץ זבת חלב ודבש" – הנה כיון שנמצאים כאן אורחים99 שהגיעו מכפר חב"ד, יגשו עתה לקבל משקה. ואמר, שזה גם עבור נחלת הר חב"ד. וכן נתן משקה ל"הרב מאוסטרליא" (הרח"ש הכהן גוטניק), עבור אנגלי', ועבור ישיבת תו"ת בצרפת].

* * *

יט. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:

מצינו בנוגע לענין השערות, שאצל כהנים צ"ל ענין השערות, כמ"ש100 "זקן אהרן שיורד על פי מדותיו", משא"כ אצל לוים, שבהם נאמר101 "והעבירו תער על כל בשרם" (ועל זה נתקנא קרח כו'102 ).

ועד"ז ישנו החילוק בין שערות דנזיר שבו נאמר103 "קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו", ל"שער באשה ערוה"104.

ומבואר בזה105 – ששערות הו"ע של צמצומים כו', והצורך בזה הוא דוקא כשיש גילוי נעלה ביותר, שמצד גודל מעלת האור, הנה כדי שיוכל להתגלות למטה בהכרח שיומשך ע"י צמצום דוקא, משא"כ כאשר הגילוי הוא מלכתחילה באופן מצומצם, אזי אין צורך בענין של שערות (צמצומים נוספים), ואדרבה, זה רק מבלבל כו'.

וכמו בענין ה"משל", שהו"ע של צמצום, שאצל חכם גדול כמו שלמה המלך נאמר106 "וידבר שלשת אלפים משל", כדי לצמצם ולהוריד את השכל מדרגא לדרגא כו', כיון שבלאה"כ לא יוכל להתגלות לתלמיד, משא"כ חכם ע"ד הרגיל או חכם קטן אינו צריך לצמצם את השכל ע"י משל, ואדרבה: אם יצמצם את שכלו, לא יתגלה השכל שצריך להתגלות.

וזהו גם החילוק בין כהנים ללוים בנוגע לענין השערות – שאצל כהן שהוא מבחי' החסד, ובפרט אהרן כה"ג שהוא בבחי' "רב חסד"107, יש צורך שתהי' ההמשכה באופן של שערות וצמצומים – "זקן אהרן"; משא"כ בנוגע ללוים שהם מבחי' הגבורה (וכפי שמבאר אאמו"ר ברשימתו הידועה108 בנוגע לשם "לוי" שענינו גבורה), אין צורך בענין של צמצומים, ואדרבה כו'.

[ולהעיר ממה שמצינו עד"ז בנוגע לענין הצדקה, שההגבלה ש"אל יבזבז יותר מחומש"109 היא רק כשנמצאים במעמד ומצב של שלימות כו', אבל "אם הי' כילי, יפזר ויתן ממון הרבה לעניים"110, ועד לנתינת הצדקה ללא הגבלות, כמבואר בתניא111 בפי' הכתוב112 "חסדי ה' כי לא תמנו", ש"לפי שלא תמנו, שאין אנו תמימים ושלמים בלי שום חטא ופגם כו', ע"כ צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם בלי גבול ותכלית כו'"113 ].

כ. ועפ"ז מובן גם בעניננו – ש"באתה ובהוי' נקט תיבת רזא":

אע"פ שבדרך כלל מבואר שקו הימין, חסד, הו"ע של גילוי – הרי זה בנוגע לחסד שהוא בערך כו', אבל כאן מדובר אודות בחי' חסד דאצילות שהוא בל"ג, ועד להגילוי מבחי' התפארת, קו האמצעי, שעולה עד הכתר114, ולכן המשכתו היא ע"י צמצום והעלם – "רזא" (משא"כ ב"אלקינו" לא נקט רזא, דכיון שזוהי המשכה שמבחי' הגבורה שהיא מלכתחילה מצומצמת ומוגבלת, שוב אין צורך בצמצום והעלם).

וזהו גם מה ש"אור" בגימטריא "רז"115 – שמצד גודל מעלת האור, המשכתו היא באופן של צמצום והעלם דוקא, וכמו אור השמש, שרק לעתיד לבוא נאמר116 "כצאת השמש בגבורתו", ש"הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה"117, אבל עכשיו מאיר האור ע"י כיסוי הנרתק, מצד תוקף האור כו'.

ועי"ז שתחילה נמשך האור באופן של צמצום והעלם (כמו חסדים המכוסים), הנה לאח"ז מתהפך הצמצום וההעלם, ואז נמשך ה"רז" באופן שהחסד הבל"ג בא בגילוי.

כא. וענין זה קשור גם עם התחלת פ' ראה (שקורין במנחה) – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה":

הצ"צ מבאר118 שגם ה"קללה" היא באמת ברכה (שלכן שייך לומר על זה: "אנכי נותן לפניכם היום"119 ), אלא שהיא בהעלם כו',

– ע"ד שמצינו בגמרא120 אודות ענינים שנאמרו בלשון של היפך הברכה: "הנך כולהו ברכתא נינהו", והטעם שנאמרו בלשון הפכי, הנה בפשטות הרי זה כדי לשלול ענין של עין רעה כו', ובפנימיות הענינים, שעי"ז שיצטער תחילה, הנה "לפום צערא אגרא"121, ואז יהי' ראוי לברכות אלו (לא בחנם, אלא) מצד עבודתו כו' –

ואדרבה: זוהי ברכה נעלית יותר – להיותה מבחי' חסדים המכוסים ששרשם נעלה יותר כו'122,

אך יש צורך לגלות אותם, שאז הרי זה באופן ש"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה (ומסיים:) כי אהבך ה' אלקיך"123, שזהו חסד בל"ג, באופן של פריצת כל הגדרים של מדידה והגבלה כו'.

וענין זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתנו באופן שלמעלה ממדידות והגבלות כו' (כנ"ל סט"ז),

כולל ובמיוחד בענין המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה ובית מלא ספרים, ובמיוחד בנוגע למזוזה, כמשנת"ל במאמר124 (שמיוסד על מאמר הצ"צ באוה"ת125 ) שיש בה ב' התיבות "זו זה"126 ; בתוככי כל הענינים דהפצת התורה – הן נגלה דתורה והן המעיינות דפנימיות התורה – וקיום המצוות,

שזהו ה"כלי" [שזה גופא צ"ל באופן ש"הוא יכלכלך"97] להמשכת האור גדול – "ה' יהי' לך לאור עולם"127, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[בסיום ההתוועדות (לאחרי אמירת ברכה אחרונה), ניגנו הניגון "תרננה שפתי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן רב.

לאחרי מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "בך בטחו אבותינו"].