שובה ישראל, ש"פ האזינו, שבת שובה, ג' תשרי, ה'תשל"ד

בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה, ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

שובה1 ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעונך2. וידוע הדיוק בזה3, דכיון שפסוק זה קאי בפשטות על ענין התשובה, הרי הצורך בענין התשובה מורה על מעמד ומצב שאינו בשלימות כו', וא"כ, למה נקט כאן (שובה) ישראל דוקא, שהוא שם המעלה4, ועד שמורה על תכלית השלימות, שהרי ישראל אותיות לי ראש5, והראש הוא החלק היותר מובחר שבגוף האדם, שבו נמצא ענין המוחין (כולל גם פנימיות המוחין ומוחין דגדלות), ועד שגם ענין התענוג שייך לראש דוקא [דאף שהתענוג הוא מקיף לכל הגוף בשוה, שלכן שמועה טובה תדשן עצם6, וכדאיתא בגמרא7 דוגמא לזה מעצם שברגל של אינו יהודי, שהו"ע תחתית המדרגות, מ"מ, ענין התענוג שייך לראש דוקא], וכמובן מזה שאומרים פנימיות אבא פנימיות עתיק8, וגילוי עתיקא בבינה9. ובפרט שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה10, והיינו שהשם ישראל מורה על זה שהם כלולים בתורה, והתורה כלולה בהם, שזהו תכלית השלימות. ואעפ"כ נאמר שובה ישראל דוקא. גם צריך להבין הדיוק המבואר בלקו"ת11, מהו הלשון שובה גו' עד הוי', והל"ל שובה להוי' (כהלשון הרגיל בכגון דא). גם צריך להבין מ"ש שובה גו' עד הוי' אלקיך, ומבואר בזה12, שעבודת התשובה צריכה להיות עד אשר הוי' יהי' אלקיך [ולהעיר, שעפ"ז יובן גם הדיוק עד. הוי' אלקיך, אך עדיין יש צורך בתוספת ביאור בזה], דלכאורה, הרי זה שהוי' יהי' אלקיך, כחך וחיותך, הו"ע נעלה ביותר, כי בפשטות שייך הענין דכחך וחיותך לשם אלקים דוקא, כי, שם אלקים מורה שהוא בעל היכולת והכחות כו' (כמבואר בטושו"ע13 בנוגע לכוונה בשם אלקים), וענין זה שייך רק לשם אלקים בגימטריא הטבע14, ואלקים לשון רבים15, ואילו כאן החידוש הוא שגם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד16, יהי' באופן של אלקיך, וא"כ, מה שייך ענין נעלה זה (שהוי' יהי' אלקיך) לעבודת התשובה, שהיא במעמד ומצב שאינו בשלימות כו'. גם צריך להבין המשך הכתוב17 ונשלמה פרים שפתינו, דלכאורה, ענין זה שייך לתפלות שכנגד תמידים תקנום18, שעל ידם מקיימים מ"ש ונשלמה פרים שפתינו19, ואינו שייך במיוחד לעבודת התשובה דוקא, וא"כ, למה נאמר ענין זה בהמשך לענין התשובה, שובה ישראל גו', ובפרט תשובה נעלית ביותר עד שהוי' יהי' אלקיך, כנ"ל.

ב) ויובן בהקדם משנת"ל20 בפירוש שיר המעלות ממעמקים קראתיך גו'21 (שהרי הפסוק שובה ישראל גו' הוא בהפטרת שבת שובה, שלאחרי ר"ה, אחד מעשי"ת, שבהם אומרים המזמור שיר המעלות ממעמקים קראתיך גו'), שב' הדעות שבזהר22 בפירוש ממעמקים, חד אמר שהוא עומקא דלבא וחד אמר שהוא עומקא דבירא דלעילא, הנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והיינו, דכיון שצריכים לעורר העומק דלמעלה, שהוא פנימיות התענוג בענין המלוכה, לכן צ"ל גם עבודת האדם מעומקא דלבא. וכמו בהכתרת המלך, שבכדי לעורר אצל המלך הרצון והתענוג בענין המלוכה, הרי זה ע"י ביטול העם אל המלך מתוך רצון ותענוג דוקא, כמאמר23 ומלכותו ברצון קבלו עליהם. וזהו ממעמקים, מעומקא דלבא [ולהעיר, שאף שענין ההכתרה הוא ע"י התענוג כו', ונת"ל שתענוג שייך לענין הראש ומוחין, מ"מ, הרי זה קשור גם עם עומקא דלבא, כיון שהמוח והלב קשורים זב"ז, וכמבואר במ"א24 שיחדיו יהלכו]. ומזה מובן, שכל פרטי הענינים בעומק שלמעלה (ממעמקים לשון רבים), צ"ל גם בעבודת האדם בעומקא דלבא. ואף שנת"ל25 שלמעלה כל הענינים הם באופן של הורמנותא, רשות ורצון בלבד, והיינו, שאין זה באופן שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, מ"מ, צ"ל גם בעבודה דלמטה מעין ודוגמת מה שנפעל למעלה כו'.

ג) והענין בזה, דהנה נת"ל20 בפירוש ממעמקים לשון רבים, שבעומקא דלמעלה יש ג' דרגות, רצון הגלוי, רצון הקדום, ורצון המוחלט בעצמותו ממש. וכן הוא גם בעומקא דלבא (דלמטה), שיש בזה ג' דרגות, מקיף דחי', מקיף דיחידה, ועצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' היחידה (שהרי איתא במדרש26 חמשה שמות נקראו לה (להנשמה), נפש רוח ונשמה חי' ויחידה, והיינו, שאפילו יחידה, שענינה יחידה ליחדך27, ה"ה רק א' השמות לעצם הנשמה, ואילו עצם הנשמה היא למעלה מכל החמשה שמות28 ), שזהו"ע ניצוץ בורא המתלבש בהניצוץ נברא29. וע"י ג' הדרגות בעומקא דלבא מעוררים את ג' הדרגות בעומקא שלמעלה.

ד) וביאור הענין, דהנה נת"ל30 שברצון הגלוי למלוכה שנעשה ע"י ההכתרה אין עדיין ענין המלוכה בפועל, כי ענין המלוכה בפועל, שזהו כאשר יושב כבר על כסא מלכותו להתבונן בעניני וצרכי המדינה כו', הרי זה שייך רק לאחרי הצמצום, משא"כ לפני הצמצום יש רק התעוררות הרצון למלוכה (ע"י ההכתרה), ומ"מ, כיון שיש כבר רצון גלוי למלוכה, הרי זה שייך כבר לענין המלוכה, שיש כבר השערה בכח על כל מה שיהי' בפועל31, ולכן נקרא כבר בשם מלך (ועד ששייך לומר גלה כבוד מלכותך32, שהו"ע המלוכה בגילוי). אמנם, כדי שיהי' הרצון הגלוי (ע"י הכתרה), הרי זה לפי שישנו עוד רצון שקדום לרצון הגלוי, שזהו מה שהוסכם והוחלט אצלו להיות מלך, אלא שעדיין אין זה בהתעוררות כלל, ולכן אינו בבחי' רצון גלוי גם בעצמו. וזהו ענין הורמנותא דמלכא33, רשות ורצון המלך, כיון שזהו מה שנתעורר כביכול מעצמו שלא ע"י התעוררות הנבראים, שאינם תופסים מקום אצלו, ולכן נקרא רצון זה רשות, כיון שאינו מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע כמו רצון הגלוי שנעשה ע"י ההכתרה. וגם מה שנמשך מהרצון הקדום להיות רצון גלוי למלוכה (ע"י ההכתרה), הנה זה גופא הוא רק באתעדל"ע מצד עצמו, שהו"ע רשות. אבל אעפ"כ, יש שייכות בין הרצון הגלוי לרצון הקדום, שהרי לולי הרצון הקדום לא הי' בא הרצון הגלוי. ואף שמצד ריחוק הערך בין הרצון הגלוי לרצון הקדום הנה התהוות הרצון הגלוי מהרצון הקדום הוא כעין התחדשות, הרי מ"מ אין זה בדרך הוי' חדשה (כמבואר בהמשך ר"ה תש"ג34 ). ולמעלה מזה הוא בחי' רצון המוחלט מצד העצם, והיינו, שאין זה באופן שחשב בזה והוחלט אצלו כך וכך, אלא הוא רצון מוחלט בעצם, כיון שזה נוגע בשלימות העצם, וכמו מי שאין לו בית אינו אדם כו'35. וזהו"ע בריש הורמנותא דמלכא36, שהיא בחי' ומדריגה גבוה יותר מבחי' הורמנותא דמלכא, שהו"ע הרצון הקדום, אבל בריש הורמנותא הוא בחי' הרצון המוחלט בעצמותו מצד רוממות העצמות, ובא בדרך הוי' חדשה.

ועד"ז יש גם בעבודת האדם ג' דרגות, מקיף דחי', מקיף דיחידה, ועצם הנשמה. והענין בזה37, דהנה, מקיף דחי', עם היותו בחי' מקיף, ה"ה פועל על הכחות הפנימיים (כמבואר גם בקונטרס העבודה38 ), ונקרא מקיף הקרוב. ולכן, בענין הספירות, חי' היא בחי' החכמה, דאע"פ שהיא בחי' נקודה, והמדרגות שלמטה הימנה אינם יכולים להשיגה, הרי היא מ"מ ראשית הספירות39 (וברוב הפעמים נמנית במנין העשר ספירות, ורק פנימיות אבא הו"ע בפ"ע שאינו נמנה כו'40 ). וענין זה הוא כמו רצון הגלוי, שעם היותו עדיין למעלה ממלוכה בפועל, יש לו כבר שייכות אל הפועל, שזהו ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. ולמעלה מזה הוא המקיף דיחידה, יחידה ליחדך27, שבזה לא שייך מציאות אחרת כלל, ועל זה אמרו שבבואה דבבואה לית להו41, שאינו שייך כלל בלעו"ז42, וזהו גם דיוק הלשון יחידה, מלשון יחיד, ולא אחד, כי אחד היינו שנותן מקום גם למציאות אחרת, משא"כ יחיד היינו שאין שני לו43. וענין זה הוא דוגמת בחי' רצון הקדום, שאינו שייך אל הפועל, שאינו תופס מקום אצלו, ונמשך רק באתעדל"ע מצד עצמו, שהו"ע רשות (כנ"ל). ולמעלה מזה הו"ע עצם הנשמה שלמעלה מכל החמשה השמות, שזהו בדוגמת בחי' רצון המוחלט בעצמותו ית' ממש.

ה) ועפ"ז יובן מ"ש שובה ישראל עד הוי' אלקיך גו'. דהנה, רבינו הזקן מבאר44 שאין זה כמו שהעולם טועים לומר שתשובה היא על חטא דוקא, אלא ענין התשובה הוא כמ"ש45 והרוח תשוב אל האלקים גו', ועד לתשובה עילאה כו'. ולכן נאמר שובה ישראל דוקא, שם המעלה, כיון שקאי על הענין דהרוח תשוב אל האלקים גו', כפי שישראל מושרשים בעצמותו ית', שלכן נאמר על זה ממעמקים קראתיך, קריאה דייקא, כאדם הקורא לחברו, כמשנת"ל46. ומ"ש שובה ישראל עד. גו', הנה מבואר בלקו"ת47 שעד הוא לשון נצחיות. ומובן, שענין הנצחיות אינו שייך בדבר שהוא תחת גדרי הזמן ממש, שהרי אינו נמשך בבחי' נצחיות, דלהיותו הוה, הרי סופו להיות נפסד48. וכמו"כ בדבר שהוא למעלה מן הזמן לגמרי, לא שייך לומר שהוא בבחי' נצחיות. אלא ענין הנצחיות שייך רק בבחי' המלכות, שהוא שורש הזמן ובמילא גם שורש המקום49, ולכן שייך לומר שהוא בבחי' נצחיות, דאע"פ שיש שם החילוקים דהי' הוה ויהי', מ"מ הכל הוא כאחד. וזהו עד הוי' אלקיך, שע"י התשובה (שובה ישראל) פועל גם בכל העולם (שגדרו זמן ומקום, ושרשו בבחי' המלכות, ששם שייך ענין הנצחיות, עד) שהוי' יהי' אלקיך. וממשיך כי כשלת בעונך, דעון הוא מלשון עיוות ועיקום50, דהיינו שאינו הולך בדרך ישר כו', אלא המשכת האור היא דרך צמצום, מסך ופרסא כו', שעי"ז נעשה ענין שבירת הכלים בעולם התהו, שזהו השרש לכל הענינים הבלתי רצויים כו'51. וזהו בעונך, דהיינו שלגבי מעלתם של ישראל כו', הנה גם ענין זה נקרא בשם עון.

ומסיים ונשלמה פרים שפתינו. דהנה, בדרך כלל נעשית עליית הקרבנות ע"י הארי' דאכיל קרבנין, שהוא הארי' דרביץ על מדבחא52 – פני ארי' שבמרכבה, ועליית העופות היא ע"י פני נשר שבמרכבה53. אמנם כאן נאמר ונשלמה פרים שפתינו., שענין הקרבנות נעשה על ידינו, והעלי' היא לא ע"י המלאכים, אלא ע"י הצדיקים שעומדים לפנים ממלאכים54 [וע"ד שמצינו שמשה לא רצה שתהי' העלאת הקרבנות ע"י מלאך כו', באמרו אם אין פניך הולכים גו'55, פניך דייקא, שהו"ע בקשו פני את פניך הוי' אבקש56 ]. ועי"ז נעשה ענין הקרבנות באופן של שלימות, שזהו ונשלמה פרים שפתינו, נשלמה גם מלשון שלימות. ועד שבאים לתכלית השלימות והעילוי בענין הקרבנות כפי שיהי' בביהמ"ק השלישי, ששם נעשה לפניך כמצות רצונך57, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו בקרוב ממש.