התוועדויות תש"ל

ההמשכה דתיקון "ואמת" (תיקון השביעי שבי"ג תיקוני דיקנא) – בדרך גילוי ולא ע"י צמצום (משא"כ שאר יגת"ד המשכתם ע"י הצמצום דשערות), כיון שבא מבחי' "אני הוי' לא שניתי". והמשכתו היא בעיקר למטה, כי אמיתית המציאות דיש הנברא הוא יש האמיתי. וענין זה הוא בעיקר בנשמות ישראל, שהם "חלק אלוקה ממעל ממש", ולכן גם בהיותם למטה נרגש בהם אמיתית המציאות דעצמותו ומהותו ית'.

וזהו "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" – שמשה רבינו המשיך בחי' עצמותו ומהותו ית' בהנשמה למטה, כדי שעי"ז תהי' אח"כ עליית הנשמה – "ואלה מסעיהם למוצאיהם", ועי"ז נעשה עילוי גם למעלה. והמשכה זו היא ע"י משה, שהו"ע התורה ("אין אמת אלא תורה"), שגם בהיותה למטה היא כמו למעלה.

וזהו שב"ויכתוב" נכלל גם ענין החתימה (חותם), שיש בו ב' ענינים – (א) שנחתם על הדבר לבל ישונה (שהו"ע "אני הוי' לא שניתי"), (ב) שהוא נפרד ונבדל מהאדם (שהו"ע ההמשכה עד למטה מטה).

וזהו ענין מצות כתיבת ספר-תורה, כי בכאו"א מישראל ישנה בחי' משה, ובכחו להמשיך בחי' "ואמת" ע"י כתיבת ספר-תורה. וזהו ענין כתיבת ס"ת זה ע"י נשיא דורנו, כי "גואל ראשון הוא גואל אחרון", ולכן כתיבת ס"ת היא גם ענינו של משיח (ובפרט שמשיח הוא מלך, שעל הס"ת שלו נאמר "וקרא בו כל ימי חייו", שהכוונה בזה היא כדרשת רז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח").

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

א. פרש"י (יג, יד) "יש מחר שהוא לאחר זמן" (הוגה) (ב-ג)

ב-ג. אגה"ת (פ"ח) – "לשוב עד הוי' ב"ה ממש, ולעלות כו'" (המשך)
ההתאמה עם תשובת ראב"ד (בח"א פמ"ג) – דלכאו' הי' אצלו רק עצם התשובה ("לשוב . . ממש") ולא הפרטים דתומ"צ ("ולעלות כו'") – כי הי' גלגול יוחנן כה"ג וניתנו לו התומ"צ שלו ו"קנה עולמו" (אלא שזהו רק בדרך הוראת שעה) (ד-ה)

ההוראה מפרש"י – התעסקות גם עם "בנך" שבבחי' "לאחר זמן" (הוגה) (ו)

המשכת עיקר שכינה למטה לאחר הסילוק – היא למעלה מהמשכת עיקר שכינה למטה כפי שהיתה בתחלת הבריאה, הן לפי שכל עלי' שלאחרי ירידה היא למעלה מהדרגא שלפני הירידה, והן לפי שהמשכה זו היא ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא (ולכן היתה הקמת המשכן לאחרי חטא העגל).

הטעם שישראל נקראים "צבאות הוי'" – מצד עבודתם באתכפיא ואתהפכא, שהם כנגד ב' ענינים במעלת הצבא: (א) שע"י הכיבוש נעשה חידוש במדינת המלך (אתהפכא), (ב) שהמס"נ שלהם הוא למעלה מהגבלות (אתכפיא). והחילוק ביניהם הוא גם בההמשכה, שההמשכה שע"י אתכפיא היא למעלה מההמשכה שע"י אתהפכא.

בפרק האחרון מבואר סך-הכל דכל ההמשך – הכוונה בבריאת האדם (שבשבילו היא כל הבריאה), שהיא כדי לתקן את הגוף ונפש הטבעית וחלקו בעולם, ועי"ז נעשית גם עלי' בנשמה עצמה.

ובהקדמה לזה מבואר שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון (לא רק שאינה צריכה תיקון ממש, אלא שאינה צריכה תיקון כלל), כי בהיותה למעלה היתה בתכלית הדביקות, ויתירה מזו – שאין לה רצון זר [והחידוש בזה – שאין בה אפילו מציאות שבטילה בתכלית, כי היתה בבחי' אחדות הפשוטה המאירה בנקודת הלב; ומשם נמשך ענין זה גם למטה – "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", וזהו מקור כוחה להתגבר על כל המניעות והעיכובים למטה].

עיקר העבודה הוא למטה דוקא, כי ע"י עבודת הנשמה למטה, שהיא ביגיעה עצומה ובמלחמה כבדה ביותר, ניתוסף בה גם המעלה דאתכפיא.

הכח על העבודה בכל הג' קוין הוא מקו העבודה, עבודת התפלה, שענינה חיבור סובב וממלא (ובנשמה – חיבור הנשמה שבגוף, נר"נ, עם הנשמה שלמעלה, חי') ע"י המשכת עצמות אוא"ס שלמעלה מסובב וממלא (ובנשמה – גילוי היחידה). ועיקר עבודה זו היא בזמן הגלות, שאז העבודה היא במס"נ, שעי"ז היחידה עצמה היא בגילוי (ולא רק שנמשכת לחבר נר"נ עם חי'), ועי"ז נעשה עילוי גם בהיחידה עצמה.

הטעם שמחשבות המבלבלות בשעת התפלה מתקבלות אצל האדם (אף שגם מצד השכל דנפש הבהמית הי' צריך להבין שלא באו אלא כדי לבלבלו) – מצד ענין השקר שבאדם, וברובם הם ע"י שהאדם הביא עצמו לזה.

והעצה לזה – לא ע"י התבוננות שהכוונה בהבלבולים היא כדי לעוררו להתפלל יותר בכוונה, שהו"ע האתהפכא (כי התבוננות זו מועלת רק לבלבולים הבאים ע"י אדם אחר המבלבלו, ולא לבלבולים ממחשבות זרות שלו), אלא ע"י שמעורר את מדת הנצח שבנפשו, שהו"ע האתכפיא. ולזה נותנים לו מלמעלה (באופן של בזבוז) את האוצר העליון, וע"י שמתגבר על הבלבולים גורם המשכת אוצר העליון באופן נעלה יותר, גילוי פנימיות ועצמות אין סוף ב"ה.

א. "נשיא דורנו" – מס"נ עבור כל בנ"י
בכל המצבים (החל מקבלת הנשיאות וגם בארה"ב) פעל במס"נ (ע"ד "פרחה נשמתן" על כל א' מעשרת הדברות, להיותם "דיבור אחד") עבור כל בנ"י, ע"י היותו נשיא חב"ד. ומזה נתינת כח להחדרת מס"נ (מתוך הרווחה) כדרך חיים בכל עניניו, "בכל דרכיך דעהו", החל מחכמה בינה דעת, שעי"ז סרים המחיצות בין החוגים שבבנ"י (א-ד)

ב. מעלת ס"ת של משיח (המשך)
המס"נ עבור כל בנ"י התבטאה בכתיבת ס"ת של משיח לא בעצמו, אלא מלכתחילה זיכה בזה כל בנ"י (כיון שלא הכל מבינים הענין ד"מוסרו לציבור"). והשייכות דהס"ת למשיח – כי התחלת הגאולה היא ע"י תורה, וגם: כיון שאז לא תהי' שכחה, יהי' מותר לכתוב רק ס"ת (ולא תושבע"פ). ובס"ת שכזה רצה לכלול כל בנ"י (כולל אלו שירשמו בעתיד), כי המס"נ לאהבת ישראל מכניסה בציבור גם מי ש"פורש מן הציבור", ע"י הס"ת (ה-יא)

ג. הכוונה ביסוד כפר חב"ד וכו' באה"ק (המשך)
פעולותיו עבור הסתדרות חיי בנ"י באופן רוחני וגשמי גם יחד, ע"י "בכל דרכיך דעהו", התבטאו גם ביסוד כפר חב"ד וכו' בארץ ישראל כפשוטה (ע"י אלו שבהשגחה עליונה באו לשם, אבל אחרים אין להם לעזוב משמרתם בחו"ל) – כהוראה לבני חו"ל שאפשר "לעשות כאן א"י", ע"י שגם שם (אף שפטורים מתרו"מ וכו') ניכר ש"עיני ה"א בה" (שזוהי הסיבה לקדושת א"י). ועבודה זו דכיבוש חו"ל מחזקת את א"י (בבחי' "כיבוש יחיד") (יב-טו)

ד. המצב באה"ק: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"
בפרשתנו ("הלכות השבוע בשבוע") החידוש הוא שלא התחשבו אפילו בבחירת בנ"י כו' – ועאכו"כ כיום שמצרים "ממלכה שפלה", הגיע הזמן להכיר שסירובם לקבל מיהודים חלקים מאה"ק – הוא מלמעלה, "ביד חזקה אמלוך עליכם"; לגויים (המבינים ג"כ שרק עתה הגבולות בטוחים) יש להסביר שאלו (שאינם מבינים מה זאבים רוצים מכבשה...) לא מייצגים את בנ"י, ואדרבה, יש לגוי הזכות לפעול רצון ה' שאה"ק תהי' בבעלות עם קדוש, וזהו גם לטובת מצרים (שעכ"פ ישארו "ממלכה שפלה"); ובנוגע ל"יעלו בחומה" – הרי השטחים ניתנו מלמעלה (נגד רצון הממשלה), "בחוזק יד" (השייך ל"מבצע תפילין") (טז-כג)

ה. "נתן מלחמו לדל": מס"נ על הפצת היהדות
במס"נ דבעל ההילולא ש"נתן מלחמו לדל" נתן הכח לכאו"א, "לכו לחמו בלחמי", למסור נפשו על הפצת היהדות. ואדרבה, עתה ש"רבי יתקרי" וכו', יכול להיות גם "מתוך (כולל הפי' התוך והפנימיות ד)שלא לשמה" (ובלבד שתנוצל בעניני קדושה), אבל עדיין נצרך למסירת הרצון, ה"הזזה" הראשונה לגשת להפצת היהדות (כד-ו)

ו. "מבן עשרים שנה – ומעלה"
נוסף על פעולות בעל ההילולא בחייו, והשפעתו מרגע הסתלקותו (כמ"ש באגה"ק סכ"ז), והענין המיוחד כפי שמצינו בשמשון (ש"נקרא" אפילו ע"י פלשתים ע"ש "שמש הוי'" בגלוי) שהשפעתו נמשכה כ' שנה לאח"ז (עד השופט שלאחריו), הנה בנדו"ד, לאחר עשרים שנה "מעלין בקודש" – "שאו את ראש (הגבהת הראש ומוחין) לגולגלותם (כתר), מבן עשרים שנה ומעלה", עבודת המס"נ לצאת ולכבוש את העולם ("יוצא צבא גו'") הבאה לאחרי שלימות המוחין וההתבוננות ע"פ שכל (כ' שנה, שאז יכול "למכור בנכסי אביו") (כז-לג)

ז. סיום על מסכת מגילה
(פתיחה) הסיום על מסכת מגילה [שבא לאחרי מאמר החסידות, שכבר נאמר (גם) בש"ק] ע"ד ספר תורה – בשייכות למדובר לעיל אודות הס"ת (לד-ה)

"האוחז ס"ת כו'" – גדר מטפחת דס"ת (הוגה) (לו)

"ס"ת" ו"מטפחת" (תורה, מצוות) – ע"ד "הלכות חג בחג" (ההלכות, ומצוות החג) שבסיום המסכת ו"מגילה נקראת" (חלק מהתורה, ומצות קריאתה) שבתחלתה (לז)

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

ח. נשי ישראל: שלילת הענין ד"פיקוח ילודה"
ביצי"מ היתה ע"י ש"יצאו כל צבאות ה'" שהעמידו הנשים, וגם הגאולה תלוי' בהן ע"י ש"יכלו כל הנשמות שב(אוצר ששמו) גוף", כיון שכל בנ"י יגאלו. וזהו גודל השליחות של הנשים בלידת (ולידה מחדש) בנים ובנות, ושלילת ענין "פיקוח ילודה" (נוסף למצות פו"ר) (לט-מא)

ט. מגבית ל"קרן תורה" (מב)

ירידת הנשמה למטה היא – שתתעלה לדרגת בעל תשובה, כמ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – למעלה מהבחי' ד"נתת בי", שקאי על עולם האצילות.

וענין זה נעשה ע"י סולם התפלה שיש בו ד' שליבות – כנגד ד' המדריגות בירידת הנשמה מלמעלה למטה – ד' עולמות אבי"ע.

אך כדי שתוכל להיות העלי' בתפלה – צ"ל המשכה מלמעלה ונתינת כח ע"י התורה, שגם בירידתה למטה – "הלא כה דברי כאש", לפי ששרשה מז"א שנאצל בבחי' קירוב ודביקות (ולא כמו המלכות שנאצלה בבחי' ריחוק והבדלה, ועד"ז כנס"י, שנעשים בבחי' דבר בפ"ע).

אמנם, לאחרי הנתינת כח דתורה, פועלת התפלה (שענינה תשובה) עלי' למעלה גם מתורה – לא רק בד' השליבות דסולם התפלה (נרנ"ח), אלא גם לדרגא החמישית – יחידה. ועי"ז ממשיכים בחי' החמישית גם בתורה.

וענינו במדריגות שלפני הצמצום – לא רק גילוי אור (אפילו האור שהבדילו לעצמו), אלא האור הכלול בעצמותו ממש, שהוא בתכלית ההעלם (ושם מגעת עבודת התשובה – הפיכת ההעלם).

וזוהי ההפלאה דקרי"ס – "הפך ים ליבשה" – שהעלם העצמי בא לידי גילוי (אתגאי על גיותניא).

מאמר ד"ה אז ישיר

א. פרש"י עה"פ (יז, ט) בחר לנו אנשים
(פתיחה) דורנו הוא "דרא (דעקבתא) דמשיחא", "מדור דור", והעבודה היא מלחמת עמלק, ע"י "בחר לנו אנשים" – כאו"א מישראל שנבחר ע"י הקב"ה במ"ת (ב)

צ"ב: בד"ה בחר לנו – אינו מתרץ למה נאמר "בחר לנו" מעיקרא; מה שייך חבר ורב. בד"ה וצא הלחם – הרי יש יציאה ממצב. בד"ה מחר – למה מעתיק "אנכי נצב". בד"ה בחר לנו אנשים – מדוע חוזר לראש; "יראי חטא" ו"כשפים" מנ"ל; צריכות ב' הפי' (ג-ו)

ב. 1) אגה"ת (פ"י) – ומאחר שהתפלה היא בחי' תשובה עילאה וכו'
צ"ב: הרי בספ"ז כ' שתפלה במלכות (ה' תתאה); מה נוגע המ"מ למשנה קרא גמ' וברייתא; השייכות לענין התשובה (ז-ח)

2) הביאור בפרש"י
מצד חביבות כבוד התלמיד "כשלך" יש (א) להזכירו (גם כשאינו נוגע), (ב) בשוה לו; אלא שא"כ מה מיוחד בכבוד החבר (אהרן), ומתרץ שהוא "כמורא רבך", וכו'. וממשיך "צא מן הענן" (ולא ממצב), דכבר הי' מצב מלחמה. וכיון שבנ"י מוכים – "מחר, בעת המלחמה, אנכי נצב": לא "צא הלחם מחר" ו"אנכי נצב" להתפלל היום, אלא "מחר" (שבגמ' אין לו הכרע) קאי בפשש"מ אלאחריו, "אנכי נצב", והוא "מחר שהוא עכשיו" – "בעת המלחמה". ומעתה שבמלחמה הי' חלק למשה וליהושע יחד, מתברר גם הפי' "בחר לנו אנשים" שאכן קאי אשניהם, "גיבורים" ליהושע, "ויראי חטא" למשה [ועפ"ז יובן גם: (א) פרש"י להלן שגם "ויקרא שמו ה' נסי" לא קאי על משה, אלא (כמשנ"ת בלקו"ש) "שמו" של המזבח "הקריא" לכל ש"ה' הוא נס שלנו" – שלכל הי' חלק בזה. (ב) השייכות ד"דרא דמשיחא" ל"דרא דעלמא דאתי" (שבת"י עה"פ "מדור דור") – להיותו "מחר שהוא עכשיו"] (ט-יד)

ג. 1) הביאור באגה"ת
מצד עליית המלכות שייכת תפלה גם לתשובה עילאה. וכדי להדגיש שגם אז מוכרח תשו"ת קודם התפלה (כמ"ש בח"א שזהו כדי "להעלותו לתשו"ע יותר"), מציין שלמדים זה מ"משנה", שענינה אלקות בגלוי, ומ"קרא" לגבי חנה (נביאה). ולאידך תשו"ע שייכת גם לאוחז בתשו"ת – שלכן מציין ל"גמרא" (ו"קרא" שבעשי') ו"ברייתא", שאלקות לא תמיד בגלוי, ואעפ"כ שייך לתשו"ע ולשמחה בכח התורה – "ת"ר", "מאן מלכי רבנן" (טו-יז)

בנין ביהמ"ק השלישי ע"י העסק בענין התשובה שבחלק ג' בתניא (יח)

2) המשך הביאור וההוראה מפרש"י
הקושי בפי' הא' – מה צורך בציווי, ולאידך מה יועילו נגד כשפים (שמזכיר בהמשך הענין). ולפי' הב' קשה – היכן מצינו ש"אנשים" הם מבטלי כשפים (יט)

העונש ד"וידי משה כבדים" "לפי שנתעצל כו'" – דכבר נאמר לו בקרי"ס שכשבנ"י בצרה אין הזמן להתפלל, והי' לו להלחם בידים כמותם. וזהו מעלת משיח שנק' "מנוגע" – שמתייסר באותם ענינים יחד עם בנ"י, "עמו אנכי בצרה" – כפי שראינו בבעל ההילולא. והלימוד מזה – שיש לפעול עם כאו"א כפי שהוא במעמדו ומצבו (כ-כא)

ב"אנכי" – ב' ענינים: (א) "אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ", למעלה מ"הוי' אלקיך", (ב) אנא נפשי כתבית יהבית – כתיבה ונתינה למטה מ"הוי' אלקיך".

ובהקדם משנת"ל בענין "ויכתוב משה (הס"ת) מוצאיהם למסעיהם" – שהמשיך ממוצא ושורש הנשמה למסעיהם עד למטה; וירידה זו צורך עלי' – "מסעיהם למוצאיהם", שעולה למקורה ושרשה בעצמותו ית' (ע"י התורה).

וזהו הענין דמ"ת – שנמשך מבחי' "אנכי מי שאנכי" בשם הוי' ועד בבחי' אלקיך, לצורך העבודה למטה; ועד שהוי' אלקיך נעשים כמו בחי' "אנכי".

וזהו ב' הענינים שב"אנכי" – ש"אנכי מי שאנכי" נמשך בכתבית יהבית.

ועי"ז נעשה הענין ד"הוצאתיך מארץ מצרים" – למעלה גם מבחי' רצון (ארץ) העליון שלפני הצמצום.

מאמר ד"ה וידבר גו' לאמר

א. המשך ה"סיום" על מסכת מגילה
בקשר לסיום הס"ת, הי' הסיום על מגילה (ש"נק' ספר") אודות ס"ת, וההמשך אודות "הלכות (חג בחג)" – ששלשתם (ס"ת מגילה והלכות) אינם בטלים לעולם (ב)

המשך הסיום עמ"ס מגילה (הוגה); "משה תיקן (עולם התיקון) כו'": בכחו מתקנים ע"י הלכות את הליכות העולם, שנעשה "הלכות החג" – המצב דלע"ל (ג)

ב. העילוי ד"עשרים שנה ומעלה"
לאחרי "עשרים שנה" של סדר חדש בלימוד תורתו (ש"כאילו ילדו" מחדש) באים לעילוי ד"למכור בנכסי אביו" (רבו) – "שאו את ראש (שכל) גו' לגולגלותם (רצון), מבן עשרים שנה (מוחין) ומעלה" (כתר) – לימוד מצד הרצון והתענוג ומס"נ שחודר בחב"ד וכו'; ונעשה סדר חדש ביציאה למלחמת עמלק בדרא דמשיחא – שכאו"א פועל בעצמו "בחר (למעלה משכל) לנו אנשים", שבכח משה שבו בוחר ומגלה הכחות הדרושים כו' (ד-ו)

ג. "הצלחה בזמן"; חלוקת משקה לנוסעים
זמן קצר לפני נסיעה הכרוכה בפקו"נ הי' בעל ההילולא מונח לגמרי בענין עיוני כו', והסביר לי ש"הצלחה בזמן" (כמו הרשב"א) היינו – שכל רגע מנוצל רק לענינו, כך שהנסיעה שלאח"ז אינה במציאות אז; אך בנדו"ד, על אף שהנוסעים מאמינים שמטוס "אל-על" לא נברא עדיין, קשה לפעול שישכחו מהטיסה הקרובה ויתרכזו לגמרי בהתוועדות... ובכן אנסה לקצר: נתינת משקה בהתוועדות היא כיון ש"גדולה לגימה שמקרבת" ו"אין שמחה אלא ביין" (ביו"ט, והרי התוועדות היא יום שהוא טוב...), ולכן גם מסירת פ"ש ודברי תורה והתעוררות באה יחד עם משקה שיקבלו עתה מהתוועדות זו, וכיון ש"קשה עלי פרידתכם" – בודאי נוסעים מתוך קירוב הלבבות, שאז יהי' גם ריבוי הצלחה בכל (ז-יא)

ד. קריאת הפרשה דמתן-תורה ע"ש "יתרו"
השם "יתרו" מדגיש התכלית דמ"ת – וכן בנוגע למ"ת שבכל יום – לפעול "יתרון האור מן החושך", ואזי מקבלים (כבני יתרו) "מיטב הארץ" (יב)

"וידבר אלקים" – צמצום, שעל ידו הירידה וההמשכה מ"אנכי" בהוי' ועד שנעשה אלקיך. וע"י הלימוד דבנ"י – "לאמר" – נעשית העלי' למעלה מהמקום שבו הי' הצמצום ד"וידבר אלקים".

נוסף על הירידה וההמשכה לבחי' הדיבור – צ"ל גם ירידה והמשכה לבחי' המעשה – כתיבה וחקיקה. ומרומז ב"אנכי" – ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית".

ומתאים גם עם הפירוש ש"אנכי הוא מי שאנכי", שלא אתרמיז בשום אות וקוץ – כי, "חכמות בחוץ תרונה", שדוקא ע"י הירידה בחוץ, חכמה תתאה, ששייכת לעולם, נעשה עילוי גדול יותר (וכמו אין חכם כבעל הנסיון, שדוקא ע"י הירידה בעשי' ניתוסף עילוי בחכמה; "אל יתהלל גו' כי אם הַשְׂכֵּל – שפועל בזולתו שישכיל – וידוע אותי") – "תרונה", ענין העונג. ולכן, דוקא ע"י "כתבית" – הירידה לענין המעשה – באים לעילוי ד"אנכי מי שאנכי".

מאמר ד"ה וידבר גו' אנכי

א-ב. פרש"י (כ, ב) ד"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים
(פתיחה) ע"י "וידבר גו' לאמר" יכול כאו"א לפעול "הוצאתיך מאמ"צ", החל מיציאת הקב"ה מ"מצרים" וצמצומים, שגם ב"אלקיך" למטה יתגלה "אנכי" (ב)

הקושי בפסוק הוא מאי קמ"ל; צריכות ג' הפירושים (הוגה) (ג)

ג. 1) עשור ללימוד התניא ברדיו
לאחר עשר שנים – מספר השלם, הן למעלה והן באדם – צ"ל עבודה חדשה (ד)

2) אגה"ת (פ"י) – "ובפרט בק"ש .  . אין עומדין להתפלל כו'"
צ"ב [וכן בהקדמת ה"סידור"]: מה לק"ש ול"אין עומדין" דשמו"ע (ה)

ד. כ"ד שבט: יום נבואת זכרי' אודות "הגוים השאננים"
כיון שנבואה זו נתפרשה בנ"ך [שגם אותו יש ללמוד...] – שהקב"ה מקנא לירושלים וכו' – ה"ז "נזכרים ונעשים" בבוא יום זה, כפי שיראו מסתמא לאח"ז (ו)

ה. הביאור באגה"ת
בתפלה ב' ענינים: בקשת צרכיו בשמו"ע (וק"ש הכנה לשמו"ע), ו"אתדבקות כו'" בק"ש (ושמו"ע ביאור לק"ש). וע"פ חסידות: שמו"ע באצילות – ביטול עמוק יותר; וק"ש בבריאה – ביטול אמיתי יותר, כמשל ציפור המדברת כו', ולכן מס"נ עיקרה בק"ש. ולענין הדביקות דתשו"ע נוגע ענין הק"ש, אלא שאח"כ נמשכת ה"תשובה" ב"מעשים טובים" – "עומדין להתפלל" דשמו"ע (ז-ט)

ו. אודות ה"דינער" לטובת תו"ת (י)

מיד לאחרי מ"ת נאמר "כי תקנה עבד עברי" – כי, העילוי שנעשה בתורה הוא ע"י נש"י למטה שנקראים עבדים, ובאופן שקשורים עם שרשם ומקורם למעלה – "עבד עברי", ע"ש "בעבר הנהר (למעלה מהנהר שממנו מקבל גם עדן) ישבו אבותיכם", ובאופן דקנין ("כי תקנה"), שאין התחדשות בגוף הדבר, אלא רק עובר מרשות לרשות – שגם למטה נמשך שורש הנשמה.

וענין זה נפעל ע"י בחי' משה שבכל אחד מישראל (שעליו נאמר "כי תקנה") – ענין הביטול ("ונחנו מה") והמס"נ.

ועי"ז באים לשלימות הביטול דלעת"ל, שאז "יבוא כל בשר להשתחוות לפני" לא רק ביו"ט, שענינו שמחה, גילוי, אלא גם בכל שבת – כיון שאז יאיר בגילוי בחי' פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק, ור"ח – שאז מקבל הדיבור מבחי' החכמה שמאיר באותיות, שבזה נמשך ממקור החכמה, בחי' הכתר.

מאמר ד"ה והי' מדי חדש בחדשו

א-ב. פרש"י (כא, ו) ד"ה ורצע אדוניו את אזנו במרצע
(פתיחה) דין עבד עברי בא מיד לאחר מ"ת – להדגיש פעולתה למטה ביותר (ב)

אמירת "אהבתי גו'" מוכיחה על תחילתו, ולכן נענש (הוגה) (ג)

(ובהערה: שלילת קריאת עיתון בשבת ואפילו בחול)

ג. אגה"ת (פ"ג; פ"י); תוספת ביאור בלקו"ש השבועי
צ"ב: בפ"ג – הפירוט "בדורות הראשונים, בימי תנאים ואמוראים"; בפ"י – מהו "דור יתום" כשיש אדה"ז וכו' [אך בפ"ג לא כ' "דור יתום", דקאי בבריאות הגוף] (ד)

בפרש"י (כג, יט) ד"ה לא תבשל גדי מסתבר כגירסא שמביא ג' פסוקים (ובגירסא בת ב' הפסוקים נשמט א' מפני דמיון התיבות). וצ"ב: הצורך בשלשתם; סדרם (ה)

ע"ד יציאת רוסיא – שתהי' התחלה טובה לאחרי "יובל מופלג" של סבל (ו)

ד. הביאור באגה"ת
"דורות הראשונים" ו"דורותינו אלה" ישנם בכל אדם בפרט: "ראשונים כמלאכים" – רוחניות, מוחין. "בני אנשים" – גשמיות ורוחניות, מדות השייכים לשכל. "חמורים" – חומר הגוף (ודרפב"י – זיכוכו), מדות בפ"ע, מעשה. וזהו מ"ש בפ"ג שבדורות הראשונים, מוחין ורוחניות, הרבו בתעניות, ולא במעשה (צדקה), שהוא העיקר בדורותינו אלה (ואעפ"כ נוגע לידע גם אודות עבודתם כו'). ובפ"י, הקושי בשינוי המדות כו' הוא להיותו "דור יתום" ממוחין (אב ואם), שפועלים התכללות המדות. וההוראה – העצה לשינויים מ"שפּיץ חב"ד" לנפילות כו' היא התקשרות ל"ראש" ונשיא, ובפרט לאחרי כ' שנה, "כתר" כו' (ז-יג)

ה. הביאור בלקו"ש השבועי
רק מזה ש"בכמה מקומות" נתפרש "גדי עזים" מוכח ש"גדי" סתם הוא גם עגל וכבש, אך מקום א' הי' מלמד על הכלל כולו. וצריך לכל ג' הפסוקים: לא די בשנים הראשונים (מפ' וישב) כי בשני נאמר "גדי העזים". והשלישי הוא מדברי רבקה, ונשים מפרטות דבריהן. ולכן גם בא לבסוף. וגם: ברבקה אפ"ל שנתפרש שהיו עזים (לא "ללמדך כו'", אלא) מפני שפסח הי', וכדי שיהיו ידיו שעירות (יד-טז)

אודות המלוה מלכה לטובת הגמ"ח (יז)

ו. המשך הביאור בפרש"י: הזכרת שמות ריב"ז ור"ש (הוגה) (יח)
גילוי תורה ע"י אתהפכא – בריב"ז, ר"ע, גאולת אדה"ז ובעל ההילולא (יט)

"החכם עיניו בראשו" – שבתחלת הדבר מסתכל מה יהי' בסופו, ועי"ז מתגבר על פיתויי היצר.

וענין זה נעשה ע"י בחי' ראש שבנשמה, מצד הבחי' דשריא על רישי' – המקיף דנשמה, בחי' יחידה, שמשם נמשך הכח לבחי' הראש שבנשמה שתוכל לפעול על בחי' הרגל שבנשמה.

אך יכול להיות מעמד ומצב של כובד ראש – שחסר ענין ההתחברות של הראש והרגל שבנשמה. ועד לכובד ראש דלמעלה, בנוגע לחיבור דקוב"ה ושכינתי' בכל המדריגות.

וזהו "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – לפעול ענין קוב"ה ושכינתי' בכל המדרגות, ועי"ז גם החיבור דראש ורגל באדם.

וזהו "כי תשא את ראש" – היפך הענין דכובד ראש – הגבהת הראש לבחי' "לגולגלותם", בחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

א. השייכות ד"ויקהל משה" למלאכת המשכן
ציווי מלאכת המשכן, "באתי לגני, לגנוני", בא למחרת יוהכ"פ, מצב כקודם החטא (ועוד יותר, בעלי תשובה). וההכנה לזה היא הקהלת כל בנ"י למציאות אחת, כמו אדם הראשון שהי' יחידי, לעשות מהעולם משכן לה' אחד. וההוראה: קודם התפלה, חיבור אלקות והאדם (משכן), צ"ל קבלת "מ"ע של ואהבת כו'", אחדות עם כל בנ"י ע"י משה שבנפשו (ש"נאספים (ללא כפי') ע"פ דבורו", ש"עקר טורא" זה היצה"ר) (א-ה)

ב. הטעם שהמשכן נעשה מזהב כסף ונחושת (הוגה) (ו)

ג. הקדמת ענין שבת כנתינת כח למלאכת המשכן
ענין השבת נוגע גם לעשיית המשכן גופא – ולכן (א) נאמר בלשון חיובית, "אלה הדברים גו' לעשות אותם", (ב) מ"ויקהל" שעיקרו בקשר למשכן למדים הקהלת קהלות בשבת [כהכנה ל"תעשה מלאכה" בכניסה לארץ] – דזה שגם מי שבבחי' "נחושת" יכול להשתתף בעשייתו הוא לפי שכ"א מישראל הוא בבחי' "שבת", למעלה מהעולם, דבכח לימוד התורה בשבת (הקהלת קהלות) יכול גם בחול לעסוק בעניני ארץ באופן ד"תֵעָשה מלאכה" ("ע"י אחרים" – "יגיע כפיך"), ועד לעשות גם מהעולם "שבת" – משכן לה' (ז-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא

ד-ה.  1) אודות חנוכת הבית דישיבת תו"ת ("משכן") (יג)

2) פרש"י עה"פ (לה, ד) ד"ה זה הדבר גו'
(פתיחה) המשכן ענינו גילוי אלקות – בחי' "זה", שבו נתנבא משה (יד)

משה נצטוה רק "לאמר לכם", ולא השתתף במלאכה עצמה (הוגה) (טו)

ו-ז.  אגה"ת (פ"י-יא)
ברפי"א מדייק "בלי שום ספק וס"ס בעולם" – שנמשך כן גם בעולם (טז)

בספ"י כ' שהכנעה ושמחה סותרים זל"ז, וברפי"א מחדש עפמ"ש בח"א ס"פ ל"ד שיכולים להיות ביחד (אבל "בצירוף עוד האמונה כו'"), כי: בבינונים (עכ"פ בהוה), שבהם קאי בח"א, אין ב' הנפשות מעורבות, ויכול להיות חדוה מסטרא דא וכו', משא"כ בבע"ת, שבהם קאי באגה"ת. אמנם זהו מצד תשו"ת, שבפ"י; ומחדש שמצד תשו"ע, פרק (ובחי') "י"א", אפ"ל יחד עם השמחה (לא רק מרירות על נה"ב סתם כבח"א, אלא) אפילו הכנעה ש"היא בחי' תשו"ת" על חטאים – שלכן זקוק גם לצירוף הבטחון שנסלח לו כו'. ומצד הבטחון שנעשו כזכיות הרי אף ניתוסף ע"י עניני נה"ב בשמחת נה"א (הוגה) (יז-כו)

ההוראה מפרש"י: גם מי ש"תורתו אומנתו" צריך להפיץ תורה (הוגה) (כז)

(ובהערה: הזכות להבין תורה – כדי להיות "שליח" ללמדה)

ב' ענינים במשכן – "משכן" סתם ו"משכן העדות", שכינתא תתאה (מלכות) ושכינתא עילאה (בינה). וב' ענינים אלו ישנם גם בהמשכן דישראל, בכמה אופנים:

(א) "משכן" – מ"ע (ו"ה), ובעבודה – עבודת הלב, מדות, שהן בבחי' "נגלות", הן מצד פעולתן (שהן בבחי' גילוי להזולת) והן מצד המדות עצמם (שכל ענינם השפעה להזולת); "משכן העדות" – מל"ת (י"ה), ובעבודה – עבודת המוחין, שהם בבחי' "נסתרות" – הן מצד עצמם (שענין השכל הוא לעצמו) והן מצד פעולתם (שגם כשהאדם הוא לעצמו יכול להשכיל השכלות, וגם לאחר שמגלה את השכל לזולתו ה"ז בבחי' העלם).

(ב) "משכן" – עבודת הצדיקים, גם עבודת המוחין; "משכן העדות" – עבודת התשובה (שבה הוא עיקר מעלת המוחין, שענינם הבדלה ממציאות האדם).

(ג) "משכן" – תשובה תתאה (שהיא בעיקר בנוגע לתומ"צ); "משכן העדות" – תשובה עילאה (להשיב נפשו למקורה, ביטול במציאות).

"אשר פוקד על פי משה" – קאי בעיקר על "משכן העדות" (כי עבודה זו היא ע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל, כי משה ענינו ביטול במציאות), אבל גם על "משכן" סתם, כי ע"י העבודה ד"משכן העדות" גם העבודה ד"משכן" סתם היא באופן נעלה יותר.

וזהו ש"פקודי" הוא גם מל' פקידה ויחוד, כי ע"י הכפרה על חטא העגל נתגלה שהכוונה בזה היא כדי להגיע למעלת התשובה, שהיא מעצם הנשמה, ועי"ז גם קיום התומ"צ הוא למעלה מהגבלה, עד לבחי' פקידה ויחוד. ולכן דוקא בזמן החורבן היו "כרובין מעורין זה בזה", כיון שהכוונה בזה שנתמשכן המקדש היא בשביל היחוד דלעת"ל (אלא שפקידה זו היתה בהעלם, ולעת"ל תהי' בגילוי).

א. סיום ספר שמות: "בכל מסעיהם"
(פתיחה) גם ב"תורה אחת" כל ספר הו"ע בפ"ע; ספר בראשית (כשמו) הוא התחלת התורה, וספר שמות (התחלת גוף התורה) התחלתו גלות וסופו גאולה (א-ב)

ההוראה מ"בכל מסעיהם", "מקום חנייתן (גלות) קרוי מסע" (גאולה) (הוגה) (ג)

ע"י "הבאים מצרימה", גלות, באים ל"בכל מסעיהם", הליכה בל"ג (ד)

ב. ז' אדר וסיום הספר תורה
כיון שבשבת מת משה מובן שסיים הס"ת בעש"ק, ו' אדר [וקשה לומר שסיימו בשבת ע"י השבעת הקולמוס], ואף שי"א שז' אדר שבו מת הי' בעש"ק הרי לאדה"ז בשולחנו (גבי צו"צ) מת בשבת, וכן לרש"י (בגמ' גבי שבת של דיו זוגי. ודלא כהמפרשים שבת מלשון "שבוע"). ושייך גם למתן תורה – כיון שמדברי רש"י שמלידת משה בז' אדר מנו ג' חדשים שלמים מובן כהדעה ש"אותו היום" שהושלך ליאור ו' סיון הי' ולא שש"פ. ולב' הדעות – ה"ז מורה שמתוקף הגלות (השלכתו ליאור) באים לתוקף הגילוי. ושייך לסיום הס"ת של משיח, שנכתב ע"י האתפשטותא דמשה – "גואל אחרון" – שבדורנו, ושיתף בזה כל הסוגים שבבנ"י – כדמצינו במשה ששלל דברי הנשיאים "אנו משלנו נעשה המשכן", ובטובו נתן מלחמו לדל בדעת, שגם את המנגדים לזה מבנ"י – שרק מהם יכול לבוא כזה שריד חושך של הגלות ש"יצרו תקפו" להעלים על ענין השייך לפנימיות התורה (היפך ההלכה שאסור לפסוק בענין שאין עסקו בו) – מזכה גם בעל כרחם, מכח היותו נשיא (ל' "מעשין" וכפי'), וע"י "ויכתוב משה" הופכים חושך הגלות לגאולה (ומיתת משה ללידת משה) – "מסעיהם למוצאיהם" (ה-יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה פקודי (מוגה)

ג. פרש"י עה"פ (לט, לג) ויביאו את המשכן אל משה
צ"ב: מהו הקושי בפסוק; אם א"י להקימו למה הביאוהו אליו; איזה פירוש שולל רש"י בציון לתנחומא; איך יכלו להביאו אל משה (טז)

ד-ו. 1) המשך הביאור באגה"ת (יז)

2) הביאור בפרש"י
הקושי הוא למה לא הקימוהו בעצמם, ואיך משה טרם נשתתף "בידים" במלאכת בנ"י [אף שלא נצטוה ולא הוצרך לזה, והי' לו "אוהל מועד מחוץ למחנה"]. אלא שלא יכלו להקימו, וסברו שאולי הכובד מורה שאין זה תפקידם, מחמת חטא העגל, ומשה יקימו, ובזה גם ישתתף במלאכה ("בידך"). ומבאר שבאמת לא יכלו לפי ש"שום אדם" – היינו יחידי – אין יכול, כ"א ביחד (וכך הביאוהו למשה), והרי נצטוו לעשות כל איש ואיש בפ"ע. והציון לתנחומא שולל פי' הגמ' שמשה הי' גבוה עשר אמות (שאינו ע"פ פשש"מ) וכך הי' יכול להקימו. וההוראה: גם מלמד ומשפיע טוב צריך לעסוק בידיו בגמ"ח "בתוך המחנה" (יח-כג)

3) מענה לשאלה בענין עשירותו של משה (המשך)
מסתבר שגם למשה הי' חלק בניצול מצרים (אלא שלא "נתעסק" בביזה), ומפסולת הלוחות נתעשר (לצורך השראת השכינה) גם לגבי שאר בנ"י (כד)

4) טעם חילוק ההנהגה בין ז' אדר לל"ג בעומר
רשב"י, שלא כמשה, שמח בהסתלקותו (מצד הפעולה על הדור); אמנם חסידים הופכים גם ז' אדר ליום שמחה, ש"לא הי' יודע" ("עד דלא ידע") שבו נולד משה (כה-ו)

בנפש האלקית יש ד' אותיות שם הוי' – כחות פנימיים, נר"ן (החל מבינה), וכחות מקיפים, ח"י (חכמה ורצון). ולעומת זה יש בנה"ב גם בחי' המקיף – רצון תקיף וחזק לעשות דבר שהוא היפך השכל לגמרי, שזהו"ע קליפת עמלק.

הנצחון במלחמת עמלק – עי"ז שישראל מסתכלים כלפי מעלה, והו"ע התעוררות רחמים העליונים.

ונעשה בכח הרמת ידו של משה, שהו"ע "שאו ידיכם קודש וברכו את הוי'", כיון שמגיעים למעלה מד' אותיות שם הוי'.

א-ב. מחיית עמלק שבנפש כהכנה למ"ת (הוגה) (א)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור

ג-ד. פרש"י (ה, כא): "נפש כי תחטא .  . בשלישי שביניהם" (הוגה) (ג)

ה-ו. אגה"ת (פי"א) – והגבעונים כו'; ביאור בענין "הרגו בתענית"
צ"ב: הפירוט מי ביקש מחילה ממי כו'; הדיוק "(דוד) המלך ע"ה" (ד-ה)

באגה"ת פ"ז שולל הריגת היצה"ר בתענית – כי בדורותינו אין כח להתענות גם לכפרה וגם לזה, משא"כ בח"א פ"א – שקאי בבינוני שאי"צ לתענית כפרה (ו)

הביאור בפי"א: פרטי ענין הגבעונים מדגישים החשיבות דרחמנות. ומוסיף "(דוד) המלך" – דלהיותו "כלל ישראל" יכול לבקש מחילה בעד שאול (שלא ביקש בעצמו); ו"ע"ה" היינו שבחייו הי' מצדו בשלום עם שאול [ובעבודה: קב"ע (דוד) אינו שולל שכל (שאול), משא"כ להיפך], ולכן יכול לבקש בעדו (ז-יא)

ע"י מס"נ כמו בפורים (ו"עטרת זהב" דתפילין) – "ויראו ממך" (יב)

הטעם שדוקא במלחמת עמלק הי' צ"ל הענין ד"ירים משה ידו", ולא במלחמת שבעה עממין – יובן בהקדם ביאור החילוק בין "ראשית גוים" לגוים סתם, שדוגמתם בקדושה הם הראש והמקיף שבנשמה, חי' ויחידה, ובחי' הפנימי שבנשמה, נפש רוח ונשמה:

נשמה – במוח, בינה, הבנה והשגה ותפיסא באלקות (פנים מסבירות, ע"ש ענין ההסברה ע"י ענין שמחוץ הימנה, בדוגמת כלי שהיא מחוץ לאור, משא"כ חכמה, אור בלי כלי, שנק' פנים מאירות). רוח – בלב, מדות. ונפש – בכבד, מעשה בפועל. וכללותם – כחות פנימיים, שיש שליטה עליהם ע"י עבודה שע"פ טעם ודעת. ולמעלה מזה הם הכחות המקיפים: חי' – חכמה, נקודה בלבד, ביטול, הוא לבדו הוא ואין זולתו, אבל עדיין יש צורך בביטול היש ובירור כו'; ויחידה – "חבוקה ודבוקה בך", וכל מציאותה אינה אלא ליחדך.

והנה, עיקר העבודה היא ע"פ טו"ד (ורק שרשה הו"ע המס"נ), וזהו"ע המלחמה וכיבוש שבעה עממין, בירור המדות ע"י עבודה שע"פ טו"ד. משא"כ מלחמת עמלק – כיון שהמנגד אינו ע"פ טו"ד, חוצפה בלא תגא (ומזה באה הקרירות שאינו מתפעל), אי אפשר לנצחו ע"י עבודה שע"פ טו"ד (נר"נ), אלא ע"י עבודה שלמעלה מטו"ד (ח"י). וענין זה נעשה בכחו של משה – "ונחנו מ"ה", בחי' מ"ה שבחכמה, שלכן יכול להכיל חי' ויחידה.

עוד עצה לנצח במלחמת עמלק: ע"י הקריאה בתורה בפרשת זכור, וגם ע"י מצוות מעשיות – בדרך מלמעלה למטה.

א. המיוחד ביו"ט דפורים; הדיוק "מתנות לאביונים"
פורים קשור עם הזמן גופא, ולא רק עם מאורע שאירע בו (כשאר היו"ט), כדאיתא במדרש שבגלל קנאת המן בענין הזמן, "דתיהם שונות" ל' "שיניים", "שיניהון רברבן", שיש ריבוי שבתות ויו"ט שבהם אוכלים כו', סיבב הקב"ה שיהי' היו"ט דפורים – דלא ככל יו"ט שמסובב מהמאורע. וי"ל שזהו ששמחת פורים דוקא היא "עד דלא ידע" – להיותו עצם ענין היום [וההוראה – שיהודי פועל גם בענין כמו זמן כו'], עד שמזה בא גם (לא רגש גדלות כו' אלא) "מתנות לאביונים": לא רק "צדקה" מצד (ומלשון) צדק (ולא רחמנות גרידא כמו בלשונות אוה"ע), אלא אפילו בנתינה ל"אביונים" (שלמטה מעניים) מרגיש שזו זכות הכי גדולה עבורו ("מתנה", ש"עביד נייחא לנפשי'"). ועד"ז בהפצת היהדות ל"אביונים" (א-ח)

ב. ביאור מאמר רז"ל "רבי מכבד עשירים"
רבי הי' עשיר וידע הנסיונות הכרוכים בזה, ולכן העריך את הכחות העצומים שניתנו לעשירים לעמוד בהם. ומזה מובן בנוגע ל"עשיר" באיזה ענין שיהי' – גודל הכחות שניתנו לו והאחריות לנצל עשירותו "כדבעי לי' למיעבד" (ט-יא)

ג. "שיניהון רברבן" (המשך); "קם רבה שחטי' לר"ז"
מעלת האכו"ש אצל בנ"י נרמזת ב"שיניים", הכנה לאכילה – שגם באכילה ניכר ש"דתיהם שונות", שתחילה בוחן ובתוקף אם ראוי לאכול כו' (שזהו"ע השיניים, "חומה של עצם", לבחון ולפרר המאכל תחילה). ובאופן כזה יכול להיות בפורים ב' ההפכים דאכו"ש "עד דלא ידע" וביחד עם זה "שומר מצוה לא ידע דבר רע" – כיון שעושה זאת מצד ציווי ה'. וזהו ש(רק) אצל רבה ה"עד דלא ידע" הביא לכך ש"שחטי' לר"ז" – שהי' יכול לפעול "למחר בעי רחמי ואחיי'" (אלא שמצדו סבר ש"אנא בינוני" ותלה זאת בזכותו של ר"ז) (יב-יז)

קיום "עד דלא ידע" ע"י אחדים מהמסובים (יח)

ד. "כטוב לב המלך ביין": אופן עריכת "באַנקעט"
הביאור בדברי הגמ' שרק "ביום השביעי" ש"שבת הי'" [כמוכרח מזה גופא שהפסוק מפרט היום] הי' "לבי' (דאחשורוש) טב בחמרא", לפי ש"ישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ודברי תשבחות" (ביום השבת), ואוה"ע (גם לא בשבת) מתחילין "בדברי תיפלות" כו' – דלכאו' מה נוגע הנהגת בנ"י לאחשורוש – שזהו בהמשך למאמר הגמ' שאחשורוש צוה שיהי' "כרצון איש ואיש, מרדכי והמן": כיון שרק בשבת (שיש חיוב לענגו) הי' זה גם "כרצון מרדכי", נתמלא תנאי אחשורוש ולכן הי' לבו טוב. וכיון שגם פתחו אז בדברי תורה כו' (נוסף למצוה שבאכו"ש) – זכו למפלת ושתי ומינוי אסתר שהביאה לגאולת ישראל. ומזה בא תיקון יסודי ובפרט במדינה זו – שגם כשמסובים לסעודה "גלאַט כשר" ובקשר לקו הצדקה, "כרצון מרדכי", צ"ל גם ב' הקוין ד"דברי תורה ודברי תשבחות" (נגלה וחסידות), ובאופן שבזה "מתחילין" (ולא רק כהכנה להתרמה), ועי"ז מביאים לגאולתן של ישראל (יט-כז)

ה. ההוראה מ"עד דלא ידע" בקשר למרד הנוער
הצורך ב"לא ידע" הוא רק כהכנה להבנה עמוקה יותר ב"ארור המן וברוך מרדכי" (כנראה מהשינויים במעמד המן ומרדכי בתחילה, באמצע המגילה (כש"לא ידע") ובסופה). ועד"ז בנוגע ל"לא ידע" ומרד הנוער – שמאסו בהבנה השטחית שקיבלו ממחנכיהם כאילו הצורך בצדק ויושר הוא רק כדי לקבל כבוד וכיו"ב, ועתה מוכנים ומחכים לקבל תוכן עמוק ואמיתי בחיים, ואשרי חלקם של העוסקים בזה (כח-לא)

ו. (המשך:) השייכות ד"לא ידע" ל"עשרים שנה ומעלה"
האמור שאשרי חלקם של המתעסקים עם הנוער כו' – כולל גם אלו העוסקים במימון מקום מתאים לזה (גם בחיצוניות), שמעמידים "צבאות ה'", ובפרט "מבן עשרים שנה ומעלה" להילולא – ש"למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה", בחי' "עד דלא ידע", שלאח"ז נמשכת ומביאה לידיעה מסודרת ונעלית יותר למטה מעשרה טפחים (לב-ג)

מאמר ד"ה והי' כאשר ירים משה ידו

ז. "ויהי בשלושים שנה" לבוא בעל ההילולא לארה"ב
כיון שפורים אז הי' באותה הקביעות בשבוע (וגם בשנה מעוברת), ה"ז עת סגולה (ובפרט מצד העילוי ד"(עשרים שנה ו)מעלה") לפעולה בב' הקוין שמסר נפשו – שאמריקה תהי' מקום תורה, וש"אמריקה אינה שונה", ואדרבה – כל הוספה ביהדות כאן מוסיפה בכל הארצות שמושפעות מאמריקה כו' (לה-ח)

ח. "מיהו יהודי"
לכל יהודי חלק בא"י וזכותו וחובתו לחוות בה דעה. ובכן: גם כאן (כמו לאחרי מלחמת ששת הימים) לא למדו מהמסופר בתנ"ך, ובמקום לשלח את הנשים הנכריות כמו עזרא פסקו בשלב הא' שיש לרשום פלונית כיהודי', ואח"כ פסקו גם עקרונית שדי ב"גיור" סתם (גם מרפורמים, שביניהם כאלו ששולחים ילדים לכנסי'), היפך בטחון א"י – ש"גרים" כאלו ודאי ישארו נאמנים למולדתם בעת מבחן, והיפך טובת הנשים עצמן – שלא ירגישו מקובלות וכו'. זאת ועוד: במקום להתעקש ולנצח בזה אחת ולתמיד, הנה מחשש מלחמה בהם [שמתעקשים לנהלה בד בבד עם המלחמה בערבים, אף שדתיים תמיד יהיו...] בחרו הדתיים בדרך הפשרה (כמו לחלק בין גיור בא"י ובתפוצות ובין גיור לנישואין, דבר בלתי מתקבל כשלעצמו, מלבד הנזק בתפוצות) – שרק מזמינה עוד מלחמות! (לט-נ)

המענה ל"קושיא" שא"כ יתכן שחייל יחשב כגוי ומחבל כיהודי – שאין קשר: לגוי מגיע כבודו של עולם והיהודי חייב מיתה, וכמו שדין בן סורר ומורה הוא רק ביהודי. וכמו שעל אף הזהירות בכבוד הגר, לא מילא הלל בקשתו להתכהן. וזהו קשים גרים "כספחת" – "יתר" ("ספחת") ש"כנטול (מהחלק הבריא) דמי" – גיור היפך השו"ע. והטוענים שאין זו מדינת הלכה – שומטים את הבסיס לזכותם על א"י (אלא שיצרם אנסם – עד לרגע ששמעו את טענתם יוצאת מפי גוי בצרפת...). ואשר לקושיא איך בגיור כהלכה אין חשש לבטחון א"י – הנה (נוסף לזה שאכן אין רודפים לגייר גוי, הרי) כיון שזהו ע"פ ציווי ה', מובטחים אנו, והרי בין כך קיום א"י אינו ע"פ טבע. ובכל אופן: בזמן בו יש למעט במחלוקות כו' ולהתרכז בהגנת הארץ – לא די שמוסיפים ומתגרים גם ב"גוי גדול", ע"י הפגנות בצרפת ובארה"ב, אלא עוד מוסיפים פירוד לבבות בא"י – כרישום הגוי' מסקוטלנד (נא-ז)

הנצחון על המן ויורשיו – ע"י ש"דתיהם שונות": דוקא עמידה בתוקף על האמת ללא פשרות סופה שמביאה ל"שלום לכל זרעו", ועד שגם מהגוי מקבלים כבוד (נח)

ט. מגבית ל"קופת רבינו" (נט)

י. אסתר ושרה – "שוין לטובה": ברכה ליהודי רוסיא
חז"ל דימו מלוכת אסתר לקכ"ז שני חיי שרה שהיו שוים לטובה (למרות החילוקים במשך החיים כו') לפי שמצב בנ"י בכל חילוקי קכ"ז המדינות הי' שוה "לטובה" – במס"נ, וב"ונהפוך הוא". וכל המובא בתורת ה' "מחייב" גם אותו – שמצב בנ"י בכל המדינות יהי' שוה לטובה, ויעלו משם ויחגגו "משפחה ומשפחה", ובפרט שכבר היתה התחלה גשמית בזה – ההתיישבות בכפר חב"ד וכו', שתלך ותתפשט (ס-סד)

יא. כח הנשים: השם "מגילת אסתר", ו"תענית אסתר"
המגילה נק' ע"ש אסתר שהשתדלה שתיכתב – להורות על האחריות והכחות של כל אשה בישראל להציל כלל ופרט בישראל, ע"פ מאמר מרדכי (סה)

תענית י"ג אדר נק' ע"ש אסתר דוקא – כיון שכאשר "נקהלו ועמוד על נפשם" אנשים ונשים להגן על עצמם, היו הכל אסורים להתענות ביום המלחמה כדי "שלא לשבר כחם" [ורק קבלו ע"ע להתענות לאח"ז – ולכן גם מנהג ה"ג' ימי צום" הוא לאחרי פורים] מלבד אסתר (שהיתה בבית המלכות). וההוראה כנ"ל – כחה של אשה א' להציל כלל ישראל, ולא ע"י תמרוקים כו' ("לא בקשה דבר") אלא ע"י עשיית מאמר מרדכי (סו-ע)

חוקת הפסח וחוקת הפרה – בעבודת האדם:

ובהקדים – שיש בנפש בחי' נר"נ, כחות פנימיים, בינה (נשמה), מדות (רוח) ומעשה (נפש); חי' – חכמה, שהו"ע ההכרה ועד לראי', שפועלת ביטול במציאות (למעלה מביטול היש שע"י ההשגה דבינה), וזהו מקיף הקרוב, ששייך עדיין לבחי' נר"נ; ויחידה – מקיף הרחוק, בחי' הכתר שבאין ערוך לגמרי מכללות ההשתלשלות, רצון (ותענוג).

אמנם, גם הרצון מאיר ונמשך בכל הכחות, וכמו במצוות רצון העליון, שבכל מצוה פרטית נרגש גם הרצון הכללי, שלכן קיומה מצד קבלת עול.

וזהו החילוק שבין חוקת הפסח – המשכת הרצון במצוה פרטית, לחוקת הפרה (זאת חוקת התורה) – בחי' הרצון מצד עצמו.

א. פ' פרה: ההוראה ממעשה דמא בן נתינה
קניית פרה אדומה בממון רב מהוה הוראה (לא רק בכיבוד אב ואם, אלא גם) בזהירות בענין קל (גזל עכו"ם) גם כשמדובר בכספי ציבור עבור פרה אדומה הקיימת לכמה דורות. וע"י ההשתדלות אפילו בענין קל בלי חשבונות באה גם הכפרה על טומאת מת שהיא בלי חשבון (דע"פ שכל אפילו משה תמה "במה תהא טהרתו") (א-ה)

ב. הקביעות דפ' פרה בכ' באדר (חוני המעגל)
הלימוד מב' ההפכים ב"חוקת הפרה" – שכולה (גם העור) לה', ונעשית מחוץ למחנה – שגם מי ש"מחוץ למחנה" הרי הקב"ה שייך גם אליו ("נוכח פני אוהל מועד"), ולכן צריך ליתן הכל לה' ללא חשבונות (אם ישאר לו ממון למצוות אחרות כו'), ועד"ז בעניני חולין (שגם במסחר צריך לחשוב על הקב"ה כו'). ועד"ז למדים מסיפור חוני המעגל בכ' אדר – שגם לאחרי ג' (או ל"ג) שנים "מחוץ למחנה" (בצורת כו'), יכול לשנות טבעו, ליתן לקב"ה הכל, ולבקש באמת ויקבל הכל (ו-ט)

מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חקת התורה

ג. פרש"י (ח, כב) ד"ה איל המילואים
צ"ב: הרי גם לאחרי איל זה היתה עוד עבודה, ולמה נק' "מילוי" (גמר) חינוך הכהנים; בפ' תצוה פי' שהמילואים שלמים – שמשימים שלום, וכאן פי' שממלאים ומשלימים הכהנים בעבודתם; הדיוק "בעבודתם" ולא "בכהונתם" (יא-ג)

ד. אגה"ת (פי"א) – "ואילו .  . היו נגאלין מיד"
(פתיחה) נוסף לציון ל"מגלת אסתר" בהתחלת אגה"ת – מדייק בסוף אגה"ת "קומץ מנחה", רמז ללימוד הל' קמיצה ע"י מרדכי בבטחון שיבנה ביהמ"ק (יד)

צ"ב: כיון ש"אילו כו' נגאלין מיד" (רק שעד השלמת סדר הגאולה חוזרים וחוטאים) – הרי בזמן פורים לא עלה להם מחשבת חוץ כל השנה (טו)

ה. השלמת ה"עד דלא ידע" דפורים (ע"י בעה"ב) (טז)

ו. שלילת "הפגנות" נגד רוסיא; "מיהו יהודי"
למרות הנזקים שגרם לבנ"י – יותר חשוב לו להראות שהוא "מנהיג" וממשיך להפגין נגד רוסיא (וצרפת), היפך הנהגת מרדכי שלא הפגין ברחובות אלא פעל כפוליטיקאי, והיפך השכל (דגם "למעלה מהשכל" אין פירושו היפך השכל...). ובאשר להמצאה להשאיר "כסא ריק" בליל הסדר – אדרבה, הושב בו עוד יהודי! (יז-ט)

קליטת גוי כיהודי מזיקה הן לבטחון א"י (שעלול לחבור לאויב כו'), והן לגוי. ואעפ"כ אין עושים דבר, במקום לעשות סוף לנסיונות הסחיטה מצד הממשלה בכל תחומי הדת. ואם אכן אין מה לעשות – אדרבה, צאו מהממשלה! (כ-כב)

ז. הביאור בפרש"י ובאגה"ת
הביאור בפרש"י: "כי איל מילואים" בפ' תצוה הוא נתינת טעם להקרבת החלב וכו' בלבד – להיותו "שלמים שמשימים שלום כו' ולבעלים", וכאן הוא "איל מילואים" בשם התואר – "שממלאים ומשלימים כו'". וזה שדוקא בו הוא המילוי – להיותו מילוי ל"כהונתם", אכילת כהנים (ומילוי ל"עבודה" הי' באיל העולה, הראשון). אלא שבפ' תצוה כתיב "ואכלו אותם" ולכן פרש"י "איל ולחם" (שנאכלו כאחד) (כג-ה)

הביאור באגה"ת: המס"נ בפורים היתה רק בנוגע לע"ז, ואילו הבקשה "החזירנו בתשובה שלימה כו'" היא בנוגע לכל החטאים (כו)

ההוראה מפרש"י – מילוי הכהנים ע"י אכילה: ה"קונץ" הוא שיכולים לקדש גם האכו"ש. וזהו שפורים למעלה (והוא הבחינה) ליום "כפורים", שאין בו אכו"ש (כז-ח)

"ויהי ביום השמיני" – ביאת משיח, "כינור של שמונה נימין" (כט)

זה וכה – נבואת משה ושאר הנביאים – אספקלריא המאירה ושאינה מאירה; שמשא וסיהרא; מלכות כפי שהיא באצילות או כפי שיורדת בבי"ע.

ענינו של ר"ח – יחוד שמשא וסיהרא – שגם בבי"ע יומשך בחי' זה, ראי' במהות האלקות. ובזה גופא – שגם בחדשי השנה, שההארה האלקית נמשכת בלבושי הטבע, יורגש הענין דחודש של גאולה שלמעלה מהטבע.

הקשר עם גאולת פורים (שסמוכה לגאולת פסח) – מהר קח את הלבוש גו', אחישנה, שעי"ז מתבררים הניצוצות של המן, ע"ד הגאולה דלעת"ל שאז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד.

הקשר עם פרשת שמיני – כל הולך על גחון, זה הנחש, בירור והפיכת נחש דקליפה ע"י ו' רבתי דגחון, קו האמצעי שמבריח מן הקצה אל הקצה.

א. פ' החודש: החדרת הנהגה שלמעלה מהטבע בכל השנה
קריאת פ' החודש בשייכות לר"ח ניסן – להיותו "ראשון" לחדשים (כפי שגם צירוף שם הוי' שלו הוא כסדרו), וממנו נמשך בהם ובעולם הנהגת "יעקב ובניו" למעלה מהטבע, "חודש של גאולה", שלכן בהמשך לזה בא הציווי ע"ד קרבן פסח, שענינו שעוד במצרים לא התחשבו במצריים כו'. ועד"ז עתה, כהכנה לגאולה, שכבר בזמן הגלות צ"ל עמידה בתוקף ותנועה שלמעלה מהטבע, שנמשכת על כל השנה (א-ד)

ב. ההוראה מהנ"ל בנוגע למצב הנוער
כשם שביצי"מ "הם הכירוהו תחילה" ע"י שסיפק מזונם במצרים, גם עתה בגלות רואים גם תינוקות (שנישבו) שפרנסה היא ענין נסי – שזהו"ע ניסן שנק' "ראשון" וממשיך הלמעלה מהטבע בחדשי השנה ובהגבלת הטבע (ע"ד "מתברך במעיו"), והכלי לזה – למסור לה' בתוקף שלמעלה מהטבע את ה"ראשון" שבנפש (כח הרצון) ושבסדר היום, שממנו יומשך על כל היום, ובמיוחד הנוער ("הכירוהו תחילה", ועל ידם "והשיב לב אבות") שבין כך הופכים סדרי הטבע – לנצל זאת לתוקף בתומ"צ (ה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם

ג-ד. פרש"י עה"פ (יא, מב) כל הולך על גחון (הוגה) (ט)

ה-ו. 1) אגה"ת (פי"א) – "ומה שמשבחים .  . כי לא כלו רחמיו"
צ"ב: הדיוק "חזר לסורו"; בעזרא ובתנ"ך כולו לא נאמר "ורב לסלוח" (י-יא)

בסליחתו ית' ב' דרגות – "המרבה לסלוח" עד פעם רביעית (וסו"ס "גבי דידי'"), וסליחה בל"ג שלמעלה מזה (בהמשך הפרק) – בהתאם לאופן התשובה, וזהו שגבי קרח מצינו שלהיותו סרחון רביעי נתרשלו ידי משה לבקש מחילה; מספר "שלישית ורביעית" ו"אלף פעמים" – בהתאם לבקשת "סלח לנו" ג"פ ביום, לערך אלף פעמים בשנה (יב-טז)

2) בענין שאול והגבעונים (המשך); שאלתו באוב
אף שמשמע בגמ' שנמחל לשאול הריגת הגבעונים – ממ"ש בתנ"ך שדוד הסכים עם הגבעונים מובן ששאול לא ביקש מחילה מהם, וגם מהגמ' גופא "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו" מוכח שהתבייש רק בעבירה אחת – הריגת כהני נוב. ומחילת כל עוונותיו הו"ע בפ"ע, "דאחילו לי' מן שמיא", ואינו ענין לתשובה שצ"ל "עד שירצה את חבירו" (ו"עזיבת החטא" כוללת גם ההחלטה לפייס חבירו, דמסתמא ימחל); השבעה שנמסרו לגבעונים – הוא כהפי' שהשתתפו בהריגה (בפועל, ולא רק "כאילו" הרגו); זה ששאל באוב – מצד פקו"נ (ולכן שמואל לא רגז על זה) והי' בטוח שייענה (יז-כא)

ז. חמישים שנה לב' ניסן; אודות תלמידי ה"קבוצה" מאה"ק
עד ב' ניסן (שבו גם התחילה נשיאות אדמו"ר מהוריי"צ) – צ"ל חשבון צדק על יובל זה ולזכור המעמד ומצב בזמן אדנ"ע ודרישותיו, ולתקן הענינים במחדו"מ (כב)

חובת הנהלת הישיבה לקלוט התלמידים מאה"ק שמס"נ לבוא לכאן (שאפילו משרד הביטחון הבין שצריך לתת להם היתר יציאה) (כג)

בעשור לחודש – השלימות דספירת המלכות (כנס"י) בכל העשר ספירות שבה; שה לבית אבות שה לבית – שלימות העבודה בכל ג' הקוין.

הקשר עם הפסוק ואני תפלתי גו' עת רצון, שגם בו נזכרו כל ג' הקוין.

החילוק בין אברהם לדוד בענין עת רצון – בהתאם לב' הפירושים בעת רצון: חיבור יסוד ומלכות או בחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

אית רצון ואית רצון: רצון תחתון, ע"פ שכל, בכל לבבך; ורצון עליון שלמעלה מהשכל, בכל מאדך.

ובהתאם לכך הם ב' המדרגות שבעת רצון.

מאמר ד"ה החודש הזה לכם

א. שבת הגדול
לדעת אדה"ז בשו"ע נק' שבת הגדול ע"ש הנס גדול דלמכה מצרים בבכוריהם (ולא מה שהמצרים איפשרו הכנת הפסח, שזה הי' גם לאחרי שבת). וי"ל שנק' נס גדול לפי שהיו בו ב' נסים, שפרעה סירב לבקשת הבכורים, ושהרגו מצרים רבים מהם. ונקבע לשבת הגדול – דמכח זה הי' האתהפכא דהבכורים, כי שבת ל' השבתת מזיקין ("תשביתו"), וזהו שבת סתם (ולכן אין עובדין דחול), וגדלות דשבת הוא השבתתם שלא יזיקו, אתהפכא (כמו שבת הראשון שהחושך האיר). וגם עתה יש ממנה הכח להפוך ענינים הבלתי-רצויים לקדושה (ב-ו)

ב. שייכות שבת הגדול וי' ניסן
זכרון הנס נקבע לשבת מצד ענין האתהפכא (כנ"ל) ובשו"ע כ' אדה"ז שהוא מצד מיתת מרים בי' ניסן (מ' שנה לאח"ז) – כי מיתת צדיקים (מובחר שבבנ"י) היא לעו"ז דאתהפכא דבכורי מצרים, ולכן נדחה לשבת. וההוראה, שעכשיו אין העבודה לברר גקה"ט (ז-י)

ג. מעמד ירושלים עתה; ע"ד התלמידים מאה"ק
בהמשך למ"ש "אלקים יושיע ציון" (תהלים ס"ט) זו ירושלים, מובן ופשוט שמ"ש במכתב שנוסח ברכת ההגדה מסייע לזה שהקרבת "הפסחים" מותנית ב"בנין עירך" – היינו בנינה ע"י הקב"ה (וח"ו שישמע שסבל הגלות הי' כדאי בשביל המצב עתה). וזהו ע"י הוספה בלימוד התורה (שאותיות נק' בתים) ובמיוחד התלמידים מאה"ק. ויש (לסייע להם) להתחיל בזה עוד לפני פסח, ואז יסתדרו גם הבעיות ב"ניירות", ויהיו "אנשי חי"ל" (יא-ד)

ד. פרש"י (יד, יד) "תנוך, גדר אמצעי שבאוזן .  . טנדרו"ס" (הוגה) (טו)

ה. אגה"ת – פי"א; לקו"ש השבועי – בענין "חזי לאצטרופי"
צ"ב למה נקט דוקא "ורב לסלוח" דעזרא (נוסף שאין פסוק כזה); מקדים הראי' מ"ואתה תתייצב מנגד" לראי' מהחומש שבה נזקק לסיוע ד"ופרש"י מרחוק" (טז-יז)

אכילת חצי שיעור בסוף זמן האיסור חשיב "חזי לאצטרופי" (דלא כהצל"ח) – לפי ששיעור האכילה תלוי ברצונו, וגם מעשה האכילה שוה, משא"כ רואה דם יום י"א (יח)

ו. י"א ניסן: הבעת תודה למברכים (יט)

ז. הביאור באגה"ת; ע"ד "מיהו יהודי"
בעזרא הי' זה חטא היחיד חמור (נשים נכריות) שנשנה כמ"פ ללא זכות מיוחדת (משא"כ "סלחתי כדבריך" וכיו"ב); "ורב לסלוח" אינו פסוק אלא מאורע (כ)

התיקון למצב עתה דהכנסת נשים נכריות כו' – "תנו תודה" – שהדתיים שבממשלה יודו שטעו, ויתכן שכל הישיבה (האסורה) בממשלה לא נועדה אלא לזה (כא)

ח. ע"ד חלוקת "מצה שמורה" (כב)

ט. המשך הביאור באגה"ת
"מרבה לסלוח" – בכמות, "רב לסלוח" – באיכות. ולכן בתפלה אומרים "המרבה לסלוח" להיותה "כנגד תמידין . . והתמיד . . מכפר על מ"ע בלבד" (כג-ה)

אכילת הכרפס שלא בהסיבה; הלשון "מסלקין הקערה"; השייכות ד"יפסח" וחב"ד; הצורך בקושיות; סימני המכות; אופן אכילת המרור; זמן אכילת האפיקומן (א-ז)

בפיסקא "אילו . . ולא האכילנו את המן"

הקושיא הד' שכנגד אצילות; בפיסקא "שבאו תלמידיהם כו'" והעילוי דיחו"ע שבפסח; התואר "ברוך המקום"; מדרי' ה"אחד" שבד' הבנים; בפיסקא "חכם מה הוא אומר"; ה"וארבה" שביצחק; הפי' "ואתן לעשו . . לרשת אותו"; טעם השפיכה מהכוס שלא באצבע; בפיסקא "רבן גמליאל אומר"; הניקוד ד"(מצה) זו"; הגבהת הכוס לברכת אשר גאלנו; מיכלא דמהימנותא ודאסוותא; ע"ד שימוש בסכין בסעודה; מנהג תליית האפיקומן; פתיחת הדלת לכל (א-טו)

ביאור שאלת בן חכם: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם – אתם, שעבודתכם אינה כעבודת האבות במס"נ ובענינים רוחניים, אלא בעשי' בפו"מ, ואיך אפשר שעי"ז יומשך גילוי אוא"ס.

אך שאלת הבן חכם היא רק מצד החכמה; אבל העיקר הוא ענין הביטול, ויצוונו גו' ליראה.

משפטים עדות וחוקים – כנגד ג' המצות: ישראל – משפטים, ועליו הלוי – עדות, ועליו הכהן – חוקים.

והם ג' הענינים דלעתיד לבוא: וישבו שם וירשוה – ישראל, וזרע עבדיו ינחלוה – לוי, ואוהבי שמו ישכנו בה – כהן.

א. "הא לחמא עניא"
מכאן מתחיל "מגיד" ("פה סח"), סיפור יצי"מ בהרחבת הדיבור ובשמחה – וזהו "הא", ש"ה"א" הו"ע הדיבור, התחתון שבכחות הנפש ("עניא") – ולכן מנהג הרביים להתחיל ביאורי ההגדה בפיסקא זו, כהוראה לכל אחד ואחת (א-ד)

ב. "הא לחמא עניא .  . ייתי ויפסח"
השייכות ד"הא לחמא עניא" להזמנה (על זה) "ייתי ויפסח" (ב' הקצוות דתכלית העוני ותכלית העשירות) – כיון שאותו "אוא"ס (הוא) למעלה מעלה כו' ולמטה מטה כו'", וע"י הביטול ובגלוי ("הא . . עניא") מתגלה זה גם בהנברא (ה-ז)

ג. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"
אנו אומרים על המצה שאוכלים בשנת ה'תש"ל "הא כו' די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" (ולא כהגירסא "כהא") – כי כש"נזכרים ונעשים" באמת מתבטלים הגבלות הזמן והמקום והחילוקים בינינו ל"אבהתנא" ולזולתנו (ולכן "כל דצריך כו'") (ח-י)

ד. "כל דכפין כו'" בפסח מצרים
במדרש עה"פ "שהמלך במסיבו גו' ריחו" איתא שריח פסחו של משה התפשט כו' ובאו בנ"י לבקשו שיתן להם מפסחו, והתנה זאת לכל לראש בסילוק בני הנכר, ואח"כ במילה. וכאז גם עתה נוגע ענין זה ("מיהו יהודי") לגאולה. וצ"ל שמראש התכוון משה למנות על פסחו "כל דכפין", וביחד עם פסחיהם של אהרן ויהושע ובני לוי הי' כזית לכולם (יא-טו)

ה. "מסובין" בפסח מצרים – "משה במסיבו"
בפסח מצרים היו גם ד' הענינים דמצה מרור מטבילין (הדם) וכן מסובין – "המלך במסיבו" זה משה, שנתן לישראל מפסחו (כנ"ל). ולהיותו מלך שבו תלוי' מציאות העם – נחשב שינוי רצונם של בנ"י ע"י הנס דהתפשטות ריח הפסח דמשה כרצונם הם ע"פ טבע (דקיום מצוה צ"ל בדרך הטבע); וכאז כן עתה (טז-יח)

ו. "ברוך המקום .  . כנגד ד' בנים"
השבח שנתן תורה נקבע בשייכות לד' הבנים – כי לימוד הבנים נוגע לכללות ענין התורה. וזהו "(ברוך) המקום" – שקשור עם מקום גשמי שבו שייך פו"ר (יט-כא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה חכם מה הוא אומר

ז. "ובנה לנו את בית הבחירה וכו'"
מה שמזכירים בחלק ההגדה ששייך ליצי"מ כמה מעלות טובות שהיו לאחרי זה – כי יצי"מ (בפנימיות הענינים, וגם בפשטות) נשלמה רק כש"הכניסנו לא"י", וזו תלוי' בבנין ביהב"ח. וע"י "לכפר . . עונותינו" באים "לשנה הבאה בירושלים" (כג-ד)

ניגוב הכף; השמחה בליל הסדר; חילוקי ה"אחד" שבבנים; כוס ב' כנגד בן רשע; מאמר אדנ"ע עה"פ "ראה נתתיך אלקים לפרעה"; "לכפר . . עונותינו"; "לחיים" בסדרים (א-ז)

עישון בהסיבה; השפעת הגילוי דפסח ואכילת המצה; מקור בנגלה למאמר אדנ"ע; שמחה בפסח; ניגוב הכף (א-ה)

ההנהגה בליל שש"פ (וחשיבות "ספר המנהגים"); שיר השירים בשבת חוהמ"פ, "אקדמות" בשבועות, ומגילת-קלף של הפטרות; שיעור בשר ויין דשמחת יו"ט (א-ד)

הפטרת שבת חוהמ"פ, מלחמת גוג ומגוג ואופן תחה"מ; מעלת אחש"פ, ומעלת בנ"י בעת שירת הים; שייכות ניגון הסבא משפולי לפסח (א-ג)

הסדר באחש"פ וסעודת משיח; אכילת סעודה שלישית בשבת (א-ב)

ביאור מעלת ונחה עליו רוח ה' – רוח דעתיקא שלמעלה מרוח חכמה ובינה כו', והקשר עם ענין הריח – והריחו ביראת ה', דמורח ודאין – שמבחי' חוטמא, שקשור עם בחי' עתיק. וכל זה – נוסף על כללות מעלתו של משיח: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, למעלה מאדה"ר ומשה, שילמד תורה את כל העם, גם האבות ומשה רבינו, בבחי' ראי'.

ועפ"ז צריך להבין השייכות דונחה עליו רוח ה' וגו' למ"ש לאח"ז וברוח שפתיו ימית רשע, לא ירעו ולא ישחיתו.

ויובן בהקדם מ"ש והי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, שאזור הוא חגורה שהיא כמו פרסא שמפסקת בין פלגך ולעילא לפלגך ולתתא, שהכח על זה הוא ממקום גבוה ביותר, שיורד למטה ביותר. והתכלית היא לחבר ולהמשיך העליון לתחתון, שיהי' גילוי אלקות למטה, לבטל מציאות הרשע, ועד שלא ירעו ולא ישחיתו גו'.

וכל זה נעשה ע"י העבודה למטה דוקא, שעי"ז ממשיכים הגילוי דגבוה ביותר – הגילוי דמשיח, בחי' היחידה.

א. השייכות דסיום אחש"פ להתחלת ליל א' דפסח
הרגע האחרון דאחש"פ, היו"ט דגאולת משיח (כמובא בשיחת אחש"פ ת"ש) נעוץ ברגע הראשון דפסח (היו"ט דגאולת משה) – שמיד התחילו למול בנ"י כדי להספיק לאכול מפסחו של משה – להיותם המשך אחד (כמשתקף גם בהלכה לענין ברכת שהחיינו בסוף חגה"פ), כי הגמר דיצי"מ הוא בגאולה העתידה, "גואל ראשון הוא גואל אחרון" (א-ד)

ב. הטעם שחג הפסח הוא במשך ח' ימים
בחגה"פ ח' ימים, כנגד ד' גאולות וד' גליות שמיצי"מ עד הגאולה העתידה (שהם המשך אחד). ומן התורה רק ז' ימים, כי גאולה העתידה אין אחרי' גלות, ואחש"פ הוא מד"ס שחביבין וערבין (ושייך לתורתו של משיח). ועוד: גאולה באה ע"י תשובה, שענינה כפלים לתושי', ב' ימים כנגד כל א' מד' הגאולות. ואחש"פ הוא כנגד הגאולה האחרונה שע"י עבודת דורנו דור האחרון, שבו נגאלים ונשלמים גם הגאולות והגליות שלפנ"ז (דהניצוצות שנגאלו ממצרים חזרו ונפלו כו'), שלכן גם משה ילמד תורה ממשיח (ה-ח)

ג. מעלת העבודה בדורנו זה
מה שאנו אומרים "אשר גאלנו . . ממצרים" – כיון שהניצוצות שנגאלו ממצרים חזרו ונפלו לשם ונגאלים ע"י עבודתנו עתה. וזהו שמותר לחזור למצרים לפרקמטיא. ומזה מובן גודל העילוי והעריבות בעבודתנו עתה – שנעשית היציאה מכל הגליות שלפנ"ז (ט-יא)

ד. ע"ד ה"תהלוכה"
גלות האחרון (שע"י נשלמים הגאולות שלפנ"ז) שייך לענין הרגל ("מאטו רגלין ברגלין"), וזהו המנהג לילך לשמח יהודים ובפרט בשמחת משיח באחש"פ – שביאתו תלוי' בעבודת הרגל שעל ידו מגביהים כל ההשתלשלות; אמירת "לחיים" דמשתתפי התהלוכה (יב-ג)

ה. ע"ד "המשך תרס"ו"
דוקא בתקופה זו מתגלים יותר ענינים בנגלה ופנימיות התורה (יד)

תורת החסידות נתגלתה בדורות האחרונים דוקא ("בשית מאה שנין לשתיתאה") – ככל חידוש תורה שמתגלה בזמן שהעולם זקוק לו (אף שניתן למשה מסיני) – דכל שמתקרבים לביאת משיח העבודה נעלית יותר והאחריות גדלה (ועמה התגברות היצה"ר) לגמור גלות זו ושלפני', ולכן מוכרחים יותר לענינים הנעלים שבתורה. ובזה גופא, כ"ק אדנ"ע גילה תורת החסידות בהבנה והשגה יותר ("הרמב"ם דתורת החסידות"), ובמיוחד ב"המשך תרס"ו" (הוגה) (טו-יט)

שתיית ד' כוסות באחש"פ – כהמנהג החל מתרס"ו – ע"י כאו"א (כ)

ו. "האָפּ קאָזאַק": שייכות ה"סבא משפולי" לחג הפסח
הסבא משפולי א) הצטיין באהבת ישראל – ש"נער ישראל ואוהבהו" שייך במיוחד לפסח, ב) עיקר עסקו הי' ב"פדיון שבויים" – שזהו"ע "זמן חרותנו", ג) ענין הנסים הודגש אצלו (עד לנס מפורסם, שבספר רז' המלאך יש תפלה עבור "ליב בן שרה" מאות שנים קודם) – שזהו"ע "ניסן" ל' נסי נסים. ולכן מנגנים באחש"פ ניגון שלו, ובחרו ניגון ריקוד (ולא "קול ביער") שקשור עם מעלת אנשי החיל שמנצחים המלחמה כו' (כא-ג)

מאמר ד"ה ויצא חוטר מגזע ישי

ז. שייכות נשים לענין החינוך
הגם שנשים פטורות ממצות חינוך ומ"ע שהזמ"ג – שייכות הן לפרטי המצוה שאינם בסתירה לשעבוד לבעליהן (כמו שעבוד המוח והלב בתפילין), כי אינם פטורות בעצם אלא שנכללות בבעליהן. ואף שמילת הזכרים מעכבת את האב דוקא מאכילת הפסח (כהלימוד מזה במכתב הכללי בגודל ענין החינוך) כי בידו הדבר – הנה אשה כשרה "עושה (פועלת) רצון בעלה" (כדאיתא בגמ' ש"מצילות אותנו מן החטא"). ועכ"פ הרי חייבת ב"הוכח תוכיח" וכיו"ב, ובודאי ביחס לילד שלה, וא"כ צ"ל התעסקות ב"שטורעם" בחינוך הילדים (כה-ל)

ח. הפטרת "העצמות היבשות" בשבת חוה"מ פסח
נבואה זו שייכת לתחה"מ דלע"ל, ולכן מקשר זה בזהר עם רוחו של משיח; החיים דבנ"י הם כשדבקים בה', וזהו "יבשו עצמותנו" – שחסר בהשייכות של בנ"י (שנמשלו לדגים) עם התורה שנמשלה למים (ואין בה חילוקים בבנ"י, שלכן נמשלה לדם ביחס ל"עצמותנו" שהם המצוות), "אבדה תקוותנו" – שכעבור ריבוי שנים מתייאש מלחזור ל"מים", "נגזרנו לנו" – שאין לו זכות וסיוע אחרים כיון שפרש מהציבור. ועם כל זה "הנה אני גו' וחייתם", שהקב"ה בעצמו מחייהו. והרי תחה"מ תהי' בניסן (וי"ל המקור לזה בדברי הגמ' שתחה"מ נמשלה לצמיחת עשב הארץ, שזהו באביב) ע"י טל תחי', ובפסח מברכים טל. ומפטירין זה בשבת חוה"מ דוקא, שאינה בכל שנה ושנה – כי תחה"מ הו"ע חד פעמי, ובפנימיות הענינים – ש"אומרים יבשו עצמותנו" הוא דבר יוצא מן הכלל אצל יהודי (לא-ט)

ט. המשך; ע"ד "מיהו יהודי"
עוד ענין בהשייכות דעצמות היבשות ופסח – שר' יהודה בן בתירא שהי' "מבני בניהם" [ואמר "אלו תפילין כו'" שלהם – לשלול שהיו מבני אפרים שיצאו לפני יצי"מ ומצות תפילין] דאג מנציבין שבחו"ל (כג' תירוצי התוס' – שכולם צריכי – למה לא עלה בעצמו) שיקטלוהו ל"ההוא ארמאה" שרצה לאכול מהפסח, שבו הותחלה ההבדלה בין ישראל לעמים (ונאסר ל"כל בן נכר" וגם "כל ערל" – לרבות גיור שלא כהלכה...); רישום גוי כיהודי מזיק גם לגוי (שלכן "קטלוהו"), ועתה רושמים בגלוי (ללא "ארמאה" והערמה) גויים כיהודים (אפילו לא כ"נכריות" שבזמן עזרא) וכבעלי דעה בא"י – בכי' לדורות! חובת הרבנים בא"י לתקן מצב זה (וכיו"ב) אינה פוטרת את יהודי חו"ל ("נציבין") מלמחות, כי בפירוש לא "אבדה תקוותנו". ולפועל – "יבשו עצמותנו", "העצמות הישנות"... אמנם סו"ס "ריוח והצלה יעמוד ליהודים", אבל גם יחזקאל הוצרך להשתתף עכ"פ באמירת "ה' אתה ידעת" ("התחיינה העצמות האלה"), ועד"ז בנדו"ד [ובאותו ענין: אין מה להתנצל על ביזוי "סידור" רפורמי, שכולו "ספר של מינות", ולא רק "שכתבו מין"]. ויה"ר שיפעלו הדברים, ויקויים "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (מ-נב)

י. ע"ד השינויים בדברי הרמב"ם בנוגע למשיח
במשיח – ששייך לאחש"פ (כמודגש גם בהפטרה) – ב' ענינים, וזהו טעם השינויים בין הל' תשובה והל' מלכים ברמב"ם: בהל' מלכים קאי בגדר המלוכה שבמשיח, ולזה די ש"הוגה בתורה . . כדוד אביו . . ויכוף . . וילחם כו'", ובהל' תשובה קאי בשלימות דלע"ל, ובזה נוגע ענין התורה שבמשיח, שיהי' חכם "יתר משלמה", ולפיכך "ילמד כל העם" (ללא כפי'), ויהי' נביא "קרוב למשה" בענין הנבואה (ומ"ש במקורו שבמדרש "ונשא ממשה" הוא בענין התורה), ומסיים "ויבואו כל הגויים לשמעו", דעי"ז (ש"עמדו זרים ורעו צאנכם") יוכלו בנ"י להרבות בחכמה ו"דעה את ה'" (נג-סא)

יא. יוצאי רוסיא שבנחלת הר חב"ד וכו'; ביסוס השכונה
הוספה בתומ"צ אצל אלו שיצאו משם מסייעת לאלו שברוסיא (סב)

טובת השכונה קודמת למוסדות פרטיים; יסוד "דיי קעמפּ'ס" ותמיכה בבתי-עסק בשכונה (סג)

יב. אודות התלמידים שבאו מאה"ק ואלו הנוסעים לאה"ק (סד)

וספרתם – לשון בהירות – שייך לענין הספירות, שיש בהם ד' פירושים: (א) לשון מספר – ענין המדידה והגבלה שבכלים, שעיקרה במלכות. (ב) לשון סיפור והגדה – שמגלים את האור – בז"א. (ג) לשון ספר – בבינה, שבה מתייחד הכלי עם האור. (ד) לשון אבן ספיר – בחכמה, שנראה רק האור.

ובכל ד' מדריגות אלו צ"ל הענין דספה"ע, ובאופן דלכם.

הנתינת כח מהגילוי דחג הפסח; ועי"ז באים למ"ת ביום החמישים.

א. מעלת שבת מברכים אייר בשנה זו
בחודש אייר יש בכל יום המצוה ד"וספרתם לכם", וכיון שמולד הלבנה הוא ביום רביעי, שבו נתלו המאורות בהתחלת הבריאה מצד בחי' "חפץ חסד" – יש הכח להמשיך בחי' "חפץ חסד" (ביחד עם המעלה דאתעדל"ת) עד באופן ד"וספרתם לכם" (א-ד)

ב. המשך
הכח להמשיך בגלוי (כמו מולד הלבנה) מבחי' "חפץ חסד" בחושך הגלות הוא מעצומ"ה שלמעלה מאור וחושך, כמודגש בגילוי כח הא"ס בענין ההולדה בגשמיות, וק"ו בנוגע לנישואין ("לבנה" ר"ת "בתולה נישאת ליום הרביעי") דהקב"ה וכנס"י (ה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וספרתם לכם

ג. המשך הביאור בשינויים בדברי הרמב"ם בנוגע למשיח
בהל' תשובה, בשייכות לשלימות השכר, כ' "נתאוו כל ישראל כו' לימוה"מ כדי כו'", ובהל' מלכים, גבי תחילת הזמן דימוה"מ, רק "החכמים והנביאים" "לא נתאוו . . אלא כדי" שיוכלו ללמוד תורה, ומדריגה זו שייכת לכאו"א כשמסיים ומגיע להל' מלכים (לאחרי שהתורה לימדה אותו...), ומאידך דוקא אז מקבלים כל העשירות, "המעדנים כו'" (ט-י)

ד-ה. פרש"י עה"פ (טז, לד) ויעש כאשר צוה ה' את משה (הוגה) (יא)
(ובהערות: פי' תיבת "ויעש" בתורה * החידוש באהרן לגבי בצלאל)

כמו אהרן שמיד החליט ("ויעש") לגבי יוהכ"פ הבא – מיד כששומעים ציווי בעניני תומ"צ יש להחליט לקיימו; ועד"ז בקצה ההפכי, בנוגע ל"מיהו יהודי": מיד כשהחליטו להכניס גויים מרוסי' לא"י – התחילו צרות מרוסי' בנוגע לבטחון א"י. ובמקום לפעול בזה – מפגינים נגד רוסי' (התגרות ב"גוי גדול"), בסיסמת "שלח את עמי" – ללא "ויעבדוני", וכיו"ב פעולות חסרות תועלת. לכל לראש – יש לפעול "אפילו מאה פעמים" שלא ירשמו גוי רוסי כיהודי, ודוקא מזה לא איכפת לכל ה"קופצים בראש"! ויה"ר שיהי' "יכפר עליכם וגו'" (יב-ז)

ו. אגה"ת (פי"א); אודות "הסבא משפולי"
באגה"ת – שיש בה מהדו"ק ומהדו"ב, חסידות קבלה ונגלה [כמו: במהדו"ק פ"ה גבי "ויפח" מסתייע בהלכה (שאז ודאי שזהו"ע אמיתי) – נפיחת ריאה] – יש מקום לדייק יותר משאר התניא. ובה גופא – בפי"א ("אַ געשמאַקער פרק") מוצאים יותר דיוקים (יח-ט)

צ"ב: הדיוק "בלי שום ספק וס"ס בעולם"; ההוספה "משום חשש ברכה לבטלה" (כ)

כל עוד לא הוכח אחרת, מסתבר שר' ליב שרה'ס הוא הסבא משפולי (כא)

ז. פרקי אבות: משנת "כל ישראל"; ע"ד "צא"ח"
ממ"ש "לעולם ירשו ארץ" מוכח דעוה"ב הוא עולם התחי'; אך צ"ב למה הובא המשך הפסוק "נצר מטעי גו'" (וברמב"ם הושמט). "חלק לעוה"ב" היינו כל א' לפי ערכו (ובספי': חלק, בן, מזומן לעוה"ב – מל', ז"א, בינה), ולעוה"ב דוקא – כי ע"י הענינים שבינתיים כו' (לאחרי הק"כ שנה עד התחי') כולם ראויים לתחה"מ (משא"כ לג"ע). ולכן החובה להפיץ יהדות כו' – דמצד "ואהבת לרעך כמוך" יש להשתדל להגדיל חלקו של השני בעוה"ב, וגם שלא יצטרך לענינים שבינתיים כו'. וכיון שזהו"ע צא"ח – הנה עד תפארת שבתפארת (יום הווסדו) יש לקבל החלטות טובות להשתתף בפעולות, וכן לשתף כל מי שרוצה ללא חשש כו' (כב-ה)

ח. הביאור באגה"ת
רק מברכת "המרבה לסלוח" בתפלה (ג"פ ביום, לא בעת רצון, ללא כוונה אמיתית דוקא), ולא משאר פסוקים ע"ד תשובה, מוכח שתשובה לבדה פועלת הסליחה (להיותה למעלה ממדוה"ג – פרק "י"א") "בלי שום ספק וס"ס": ספק-ספיקא (שבנדו"ד – הוא להחמיר) הם ב' ספיקות המצטרפים (להיותם ב"ענין אחד": גם את"ל שמחילה היא לא רק פ"א, שמא בקשת המחילה צ"ל בכוונה אמיתית), ו"שום ספק" הוא ספק שאינו מצטרף להיותו שלא באותו ענין (שמא צ"ל עת רצון); והוודאות היא כי "ספק ברכות להקל" (שזהו רק טעם שאין חיוב לברך, ולכן מוסיף) ו"משום חשש ברכה לבטלה" – אסור לברך (כו-ח)

ט. הביאור במשנת "כל ישראל"; ע"ד ה"מעמד"
נתינת מעמד (גם עבור הזולת) ושייכותה לגאולה ותחה"מ ("עוה"ב") (כט)

כל ישראל "ירשו ארץ" מצד ענין הירושה שבא מלמעלה (ולכן הביא הרמב"ם רק זה), אבל צ"ל גם עבודה בתומ"צ, "נצר מטעי", ועד שזה ענינו היחידי, "מעשה ידי" לגמרי (משא"כ "מטעי" שגדלים גם מגשמים) – שרק ע"ז נאמר "להתפאר"; והם ג' הענינים שבפסוק "כי אלקים יושיע ציון" – "וירשוה" (כל ישראל), "וזרע עבדיו ינחלוה" (לויים), "ואוהבי שמו ישכנו בה" (כהנים, שצ"ל בקביעות בביהמ"ק, ונאמר בהם "לכבוד ולתפארת") (ל-לב)

אודות המלוה-מלכה לטובת ה"מעמד" (לג)

ביסוס ישיבות חב"ד; השייכות ל"קדושים תהיו"

בחזרה לאה"ק – שצ"ל "כתרי מנייהו" בלימוד התורה ותוצאותי' – יש לבסס ולהרחיב ישיבת תורת אמת (בפרט) וקרית גת; קיום ב' הפי' ב"קדושים תהיו, יכול כמוני" – כקס"ד ובניחותא, ובפרט בלימוד תורה קדושה בעיר הקודש; בשו"ט בכל האמור

א. השייכות ד"הצדעה ליהדות" להתחלת פרשתנו (בחוקותי)
הפתיחה בדבר תורה – ובפרט שרשב"י פתח ספרו ("פתח" ונתינת כח) במעלת התורה דילדים – בפסוק הראשון בפרשתנו: "אם בחוקותי תלכו" – באופן של חקיקה, ובהליכה והוספה, "ואת מצוותי תשמרו" (עוד לפני "ועשיתם אותם") – שהיחס למצוות אינו כ"עול" ח"ו אלא כ"שומר" על דבר הכי יקר ("הצדעה ליהדות"), וכיון ש"אם (ל' תחנונים) בחוקותי תלכו" – ודאי יעשו כן וישפיעו על זולתם בזה ("ואהבת לרעך כמוך"), וכש"לו (ל' תחנונים) עמי שומע לי . . כמעט (מיד) אויביהם אכניע" – "ונתתי שלום בארץ וגו'" (א-ו)

ב. "מיהו יהודי"
מדרכי התשובה שלא לומר "נקרה נקרית", שאז תחמיר הצרה, כמ"ש בפרשתנו "אם תלכו עמי בקרי": במקביל להדרדרות ב"מיהו יהודי" החמיר המצב, עד שכשפתחו דלתות א"י בפני גויים מרוסי' החלו הרוסים לטוס מעל א"י; לכל לראש על הרבנים באה"ק ובחו"ל לפרסם דעת תורת אמת בזה, ומהשרים נדרש ה"קרבן" לחזור בהם ולהתפטר עד שיתוקן החוק – מול הקרבנות שנופלים מצעירי בנ"י, כך שאין זה סובל דיחוי (ז-יא)

מהלכים בין העומדים – מלאכים נקראים עומדים, במדידה והגבלה, ורק נשמות נקראים מהלכים (בל"ג), כי, ההגבלה של הנשמה (נברא) היא בדרגת אצילות, שאינה בערך למדידה והגבלה דעולמות בי"ע.

אך עיקר ענין ההילוך הוא בירידת הנשמה למטה להתחבר בגוף (כמו חיבור זו"נ), שעי"ז נמשך מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות.

אך בפועל ובגילוי ה"ז ע"י העבודה בתומ"צ – חיבור מ"ה וב"ן, ועד שעי"ז פועלים ענין ההילוך גם בתורה.

ובזה גופא – העיקר הוא ע"י פנימיות התורה, שמחברת סתים דישראל (בחי' רוח ונשמה, חי' ויחידה) עם סתים דקוב"ה (בחי' סוכ"ע). ולכן נעשה עי"ז אמיתית ענין ההילוך, שזהו אמיתית ענין הא"ס.

וזהו העילוי המיוחד של ההילולא דרשב"י – מ"ת דפנימיות התורה – לגבי הילולא דשאר צדיקים שגילו רק נגלה דתורה.

א. זמן ההתוועדות קודם מעריב; פעולתה למטה ובגלוי – כרשב"י (א)

מאמר ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י

ב. "מיהו יהודי" (המשך)

(פתיחה) ע"פ המבואר במאמר [כנראה מהצ"צ, ויסוד לרוב מאמרי לג"ב] שעניני רשב"י נמשכים בעולם יובן מה שזכיותיו יכולים לפטור העולם מן הדין, ולכן "בשעת הדחק" ניתן לסמוך עליו ולדבר ענינים שלכאו' אינם של זכות (ג)

כיון שבמקביל להדרדרות בחוק "מיהו יהודי" – שהוכתר כהישג דתי [שאינו אלא "שיתוף": חצי סעיף נכון, וחצי הב' ("גיור" סתם) היפך השו"ע] והמשיך ברישום גויים מרוסי' כיהודים – החמיר מצב הבטחון, ועד שנפלו ילדים, צרה שאינה "מנהג העולם" וזו אכזריות עליהם לומר "נקרה נקרית" – יש להתפטר מהממשלה ללא דיחוי עד שיתוקן החוק; והטענה שה"מורל" יפגע – וכי משיקולי "מורל" (ה"סימפטום" של החולי) ימנעו מחולה תרופה חריפה?! ומורל – לא נשמר ע"י שקר! מחלקים בין גיור בא"י לחו"ל (בעוד מימון נשק בא מיהודי חו"ל), וממתינים למקרה מבחן בבית-משפט (שכביכול אז יתפטרו) – שעה שנופלים קרבנות! במצב חירום זה, ראשית – יש לחזק השלום (שאז א"א לפגוע בבנ"י) ע"פ תורת אמת, ושנית – להודות בטעותם ולהתפטר מיד (צעד שיגביר המורל) עד שיתוקן החוק (שבאמת הוצע ע"י הימניים...); אילו זכינו – כשהחל מבצע תפילין הי' "בקולו תשמעו" וביאת משיח, ויה"ר שעתה עכ"פ המחשבה טובה בהנ"ל תחשב כמעשה תשובה, ו"מיד הן נגאלין" (ד-טז)

ונתתי שלום בארץ – החיבור דקוב"ה (שלום) עם כנס"י (ארץ), יחוד ז"א ומלכות, ועי"ז נמשך השלום בכל סדר ההשתלשלות, עד למטה.

הקשר עם ההילולא דרשב"י – כי ענין השלום נעשה ע"י ריבוי הדעת, תורה, וזהו ענינו של רשב"י – תורתו אומנתו, ופעל המשכה בגשמיות העולם ע"י אמירת תורה עה"פ שבת אחים גם יחד – יחוד ז"א ומלכות למעלה, ובאופן שנמשך גם למטה.

ונוסף על פעולת השלום בעולם ע"י התורה, פעל רשב"י שלום בתורה – ביטול המחיצה שבין גליא לפנימיות התורה.

פעולת רשב"י בכאו"א מישראל, גם מי שנמצא במעמד ומצב של הודאה שבהודאה; ולא רק למעלה ובבחי' מקיף (כבשאר הצדיקים), אלא בפנימיות ולמטה.

א. שם הפרשה – "בחוקותי"
שם הפרשה (בתורה – הוראה לכאו"א) כולל כולה, ולכן מופיע בתחלתה (א)

צלה"ב איך אפ"ל "בחוקותי" ל' חוקים ול' חקיקה על כל התורה (שרובה ע"פ שכל; ורק עשה"ד היו באופן דחקיקה), והשייכות ל"עמלים בתורה" (ב-ג)

ב. הביאור בשם הפרשה – "בחוקותי"
כיון שמצות ת"ת נכללת ב"מצוותי תשמרו", עכצ"ל ש"אם בחוקותי תלכו" הוא לעמול בתורה (וע"ז שייך "אם", ל' תחנונים), כולל גם בעלי כשרונות, להיותה חוקה. והכתוב תולה הברכות בזה – כי בנ"י (ש"אתכם ידעתי" הנהגתם נוגעת; וגם מצדם) הם חד עם התורה, "חקיקה", ולהיותה מלאכה קשה, צ"ל עמל [לפ"ע בן מלך]. ומקדים זה ל"מצוותי תשמרו", דלכל לראש יהודי צריך לידע שהוא חד ("בחוקותי") עם הקב"ה והתורה (ד-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ונתתי שלום בארץ

ג. פרש"י עה"פ (כו, ז-ח) ורדפתם וגו' ורדפו מכם חמשה וגו'
(פתיחה) הדיוק בפרש"י, גם במה שאינו מפרש (יד)

צ"ב החידוש במ"ש "ורדפתם את אויביכם", ומספר "חמשה" דוקא; כפל הלשון בפרש"י "מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם" (טו-טז)

ד. 1) אגה"ת (פי"א) – חילוקי הלשונות ד"תיכף" ו"מיד"
(פתיחה) לימוד אגה"ת בשבת, ובפרט בספה"ע ולאחרי ל"ג בעומר (יז)

צ"ב שינוי הל' (ובאותו עמוד) "תיכף ומיד . . תיכף . . מיד . . תיכף ומיד" (יח)

2) הביאור בפרש"י
"ורדפתם" קאי בפשטות על אנשי הצבא, ועכצ"ל ש"ורדפו מכם" הם החלשים. ונקט "חמשה" – אגב חמשה החלשים (שבפ' ויגש). ומתורצת קושית התוס' שבמדת פורענות אחד ירדוף אלף, ד"חמשה מאה" הוא רק בחלשים, "ולא מן הגבורים" (יט-כב)

ה. פרקי אבות (ה, ה) – "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש"
נס זה נזכר ראשון – מצד החידוש שהי' אפילו מחוץ למקדש; והי' בו גם שידוד הטבע דבשר הקודש גופא (ע"ד נס בתוך נס), אף שמצד מעלתו גברה תשוקתה לאכלו (כג-ה)

ע"ד כינוס נשי ובנות חב"ד (כו)

ו. "מיהו יהודי"
הדתיים קובלים לא על זה שהחוק הוא היפך התורה אלא על אי כיבוד "עיסקת החבילה" של מכירת יהודי חו"ל ביהודי א"י, שהיא גופא היפך התורה; הדיבורים על החזרת שטחים גרמו לצרות באותם שטחים, הכנסת גויים לכל א"י גרמה צרות בכל א"י, ההנחות לגויים מרוסיא [כביכול עושים "טובה" ליהודים בעלי מס"נ כו'] גרמה לרוסים לטוס מעל א"י, ונעשה מצב שלא הי' 22 שנה, ועד שנפלו ילדים: אין זו נבואה, אלא הלכה ברמב"ם שיש לפשפש במעשיו בעת צרה – לראות ב"לוח" שההחמרה בחבלנות מקבילה להדרדרות ב"מיהו יהודי"; החשש משבירת ה"מורל" ביציאה מהממשלה – משול לרופא "נחמד" שלא נותן תרופה חריפה, בעוד שדוקא תיקון החוק יביא להפסקת הצרות; על הרבנים בפרט להרעיש בזה (ולנצל ה"דרשה" של שבועות לכך), מבלי לחשוש מ"מחלוקת"... שהרי זה פקו"נ; ולפועל צ"ל: (א) שלום ע"פ תורת אמת, (ב) לצאת מהממשלה, (ג) ביטול החוק (כז-לג)

ע"ד כינוס נשי ובנות חב"ד – שישלחו "מברק" בענין זה (לד)

ז. הביאור באגה"ת
"מיד" הוא בזמן, ו"תיכף" מורה על תכיפה וחיבור: מחילת הקב"ה היא "מיד" בזמן, ו"תיכף" – בלב שלם (חיבור); בברכת המרבה לסלוח נוגע "תיכף" ל' חיבור; בגואל ישראל "מיד" בזמן; מחילה בין אדם לחבירו צ"ל "תיכף ומיד" (לה)

"מיד (בזמן) הן נגאלין", "לאחד אחד (יוקר כאו"א) בנ"י" (מנין העשירי) (לו)

1) הלימוד ממנין בנ"י בחומש במדבר
במ"ת נעשו בנ"י "עם אחד" ע"י ש"דתיהם שונות", ודוקא עי"ז יקבלו הערכת הגויים. ומנין כאו"א מבנ"י בפרשתנו מורה שלכאו"א יש שליחות זו (ויש לכבדו בהתאם) וכח לזה, כנלמד מזה שכל הנמנים היו בריאים דיים להיות "יוצאי צבא"; מהמנין בפ' פינחס למדים בטהרת משפחות בנ"י שיצאו בשלימותם ממצרים (ללא נתק בין הורים לילדים) ע"י צניעות הנשים – הן בלבוש, שכיבדו עצמם ולא שינו את לבושם במצרים (אף שהיתה מדינה מפותחת כו'), ועד לצניעות בדיבור, ועד"ז עתה כהכנה לגאולה (א-ז)

2)  "מיהו יהודי"
לבטחון אה"ק (שתלוי ג"כ בענין הצניעות) – נדרשת דוקא אמירת האמת, שיש הבדלה בין ישראל לעמים, ואילו רמאות שכזו, רישום גויים כיהודים – היא התגרות בכל הגויים; לא מאוחר לעשות תשובה ולהודות בטעות ולחדול "לסחור" באמת, ובפרט עתה שמתקרבים למ"ת, ויה"ר שפנייתכן בענין זה תשא פירות (ח-יג)