בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. כיון ש"פותחין בדבר מלכות"1 – נפתח בפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר באחרון של פסח הראשון בבואו לאמריקא בפעם השני', בשנת ת"ש.
כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר אז2 פתגם שאמר הצמח צדק בתור מענה על שאלה, כפי שסיפר את כל פרטי הדברים – ששאלו וכו'.
ובהקדמה – שבדרך כלל הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לספר כל הענינים בפרטיות, כדי שיוכלו לחזור ולצייר את כל המאורע, אע"פ שאירע ריבוי שנים לפנ"ז.
וכמשנת"ל3 הטעם לגירסת רבינו הזקן "הא לחמא עניא", ולא "כ.הא לחמא עניא" (בכ"ף הדמיון), כי, אצל בנ"י בכלל, ובפרט בנוגע לענינים הקשורים עם תומ"צ, כשמציירים ענין, הרי זה באופן ש"נזכרים (ובמילא) ונעשים"4, והיינו, שנעמדים למעלה מהזמן, וחוזר ונעשה אותו ענין כמו בפעם הראשונה, ולכן אומרים: "הא לחמא עניא", כיון שאכן יש להם את המצה שהיתה במצרים.
ונוסף לכך נוגע בסיפור זה שהדברים באו בתור מענה על שאלה – כי, כשם שבימים ראשונים של חג הפסח מודגש ענין השאלה, "כי ישאלך בנך וגו'"5, ועד כדי כך, שאם אין לו בן, אשתו חייבת לשאול אותו, ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו6, הנה גם אחרון של פסח קשור עם ענין של שאלה.
ובתור מענה על השאלה – ולאחרי שכבר נאמר על זה תירוץ שכלי טוב ("אַ גוטער שכל'דיקער תירוץ"7 ) – אמר הצ"צ הביאור שלו (כדלקמן ס"ב), שלהיותו ביאור של נשיא בישראל, נשמה כללית, הרי מובן גודל העילוי שבזה, וגם מעלת הנצחיות שבו.
יום זה נקרא בשם "אחרון של פסח", והיינו, שהיום האחרון של פסח הוא סיום ממה שהתחיל בלילה הראשון של פסח.
הלילה הראשון של פסח הוא היו"ט שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים – גאולה ראשונה ע"י משה רבינו שהי' "גואל ראשון"8, שהיתה ההתחלה; ואחרון של פסח הוא היו"ט על הגאולה האחרונה שהקב"ה יגאל אותנו מהגלות האחרון ע"י משיח צדקנו, שהוא – משיח צדקנו – ה"גואל אחרון"8.
יום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבינו, ואחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח.
ג. והנה, מזה שמקשרים אחרון של פסח עם התחלת הפסח, מובן, שכשם שבהתחלת החג נוגע גם ההתחלה ממש, מהרגע הראשון של החג, כך גם באחרון של פסח נוגע גם הסיום ממש, עד הרגע האחרון של החג.
ובפרטיות יותר:
אע"פ שבנוגע לימים ראשונים של חג הפסח נאמר9 "בעצם היום הזה יצאו גו'", ולא ברגע הראשון של החג – הרי הענין ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה"10 הי' בלילה. ואע"פ שענין זה הי' רק בחצי הלילה – הרי זה רק בנוגע להגילוי מלמעלה, אבל אכילת קרבן פסח, שקשורה עם עבודת בנ"י, היתה לפנ"ז – בהתחלת הלילה.
ואף שענינו של קרבן פסח התחיל כבר משחיטת הפסח, ביום י"ד, וכן מילה, שהוצרכה להיות לפני שחיטת הפסח – הרי מצינו במדרש ש"כיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם .. שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח .. והי' ריחו הולך .. נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו, בבקשה ממך האכילנו מפסחך .. הי' אומר .. אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין .. מיד נתנו עצמן ומלו וכו'"11, "משה הי' מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה, וי"א יהושע הי' מוהל ואהרן פורע ומשה הי' משקה"12, ומזה מובן, ששחיטת הפסח (לאחרי הקדמת המילה) ביום י"ד היתה רק אצל יחידים, משה ואהרן ויהושע, וכן אלו שקיימו תומ"צ גם בהיותם במצרים במשך מאתיים ועשר שנה (קודם מ"ת), אבל בנוגע לכל שאר בנ"י – שהשתתפותם מהוה ענין עיקרי ביצי"מ, שהרי הגאולה ממצרים היתה לא רק עבור יחידים, שומרי תומ"צ, אלא באופן שאפילו יהודי אחד לא נשאר במצרים (וכפי שיהי' גם בגאולה העתידה)13 – שייכותם לקרבן פסח נפעלה ע"י משה בליל ט"ו.
ובהכרח לומר שענין זה התחיל מהרגע הראשון של ליל ט"ו – שהרי היו צריכים להספיק לסיים את המילה והפריעה כו' של כל בנ"י בזמן המותר לאכילת הפסח. ומה גם שבודאי היו רוצים לצאת י"ח לכל הדעות, גם לדעת ר' אלעזר בן עזרי' שאכילת הפסח היא רק עד חצות14.
ולכן, כשם שבנוגע להתחלת הפסח מתחילים מהרגע הראשון, כך גם בנוגע לסיום הפסח, ששייך למשיח, שנמשך עד הרגע האחרון.
וכמודגש בכך שאע"פ שאחרון של פסח כולו קשור עם משיח, הרי ההפטרה אודות משיח נאמרת ביום דוקא, ובעיקר שייך ענינו של משיח לזמן שלאחרי מנחה, כמובן מזה שהבעש"ט הי' נוהג לערוך סעודה מיוחדת באחרון של פסח לפנות ערב, והי' קוראה "סעודת משיח"15.
ד. וכיון ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"16, מובן הקשר והשייכות של הרגע הראשון של חג הפסח עם הרגע האחרון דאחרון של פסח, הרגע הראשון של גאולת משה עם הרגע האחרון של גאולת משיח, שהם המשך אחד.
וכמובן גם מזה שהתחלת חג הפסח נקראת יום ראשון של פסח – לא "אחד", אלא "ראשון", שזה מורה שאינו ענין בפני עצמו (כמו "אחד"), אלא הוא כולל (בכח או גם בפועל) את כל מה שבא לאחריו, עד לגמר וסיום הענין באחרון של פסח.
וענין זה משתקף גם בהלכה – בנוגע לברכת שהחיינו – שמי שלא ברך שהחיינו בהתחלת הפסח, "חייב לברך אימתי שנזכר .. עד סוף יום טוב האחרון של גליות"17, וכשמברך בסוף החג, הרי זה כמו שברך בהתחלת החג. ומודגש ביותר בלשון רבינו הזקן בשו"ע18 בנוגע לשביעי ואחרון של פסח: "אין אומרים שהחיינו .. כיון שכבר אמרו בשתי לילות הראשונים של פסח", היינו, שברכת שהחיינו שבהתחלת הפסח היא על כל חג הפסח (כמשנ"ת פעם בארוכה19 דיוק הלשונות בשו"ע), שמזה מוכח, שמהתחלת הפסח עד סופו הרי זה המשך אחד.
וענין זה מרומז גם במארז"ל8 "גואל ראשון הוא גואל אחרון", שזה מורה שגאולת מצרים והגאולה העתידה הם ענין אחד, והיינו, שהגמר של יצי"מ הוא בגאולה העתידה.
וזהו גם הביאור במ"ש20 "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי" לשון רבים – דלכאורה: "כיום מבעי לי', דהא בחד זמנא נפקו" (כקושיית הזהר21 ) – כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר22 ש"מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים".
[ומזה מובן גם בנוגע לחג הפסח, שכולו המשך אחד, מהרגע הראשון, שענינו יצי"מ, עד לרגע האחרון דאחש"פ, שענינו גאולת משיח].
וכמובן גם בפשטות, שכל זמן שלא באה הגאולה העתידה, חסר עדיין ביציאת מצרים – כי, כאשר אומרים לאדם שיוציאוהו לחירות, אבל מיד אומרים לו שתהי' גלות נוספת, אין זו חירות אמיתית; ורק כשאין לו מחשבה המבלבלת, בידעו שזוהי גאולה שאין אחרי' גלות, לא בהוה ולא בעתיד הקרוב, הרי זו חירות אמיתית. ומזה מובן, שהשלימות של יצי"מ היא בגאולה העתידה, שאז יגאלו כל הניצוצות, גם אלו שכבר נגאלו ביצי"מ, כיון שחזרו ונפלו כו'23.
וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שעי"ז פועלים את כל עניני הגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.
* * *
ה. ע"פ האמור לעיל יובן גם הטעם שחג הפסח – יחד עם יו"ט שני של גליות – הוא במשך שמונה ימים (ולא כמו חג הסוכות שהוא במשך תשעה ימים):
כיון שיצי"מ והגאולה העתידה קשורים זב"ז ובאים בהמשך זל"ז, הרי מובן שהם כוללים גם את הגאולות שביניהם (ובפרט שכל הגאולות קשורות עם יצי"מ, כיון שכל "המלכיות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל"24 ).
וכיון שבכללות יש ארבע גאולות (ממצרים, מבבל, מפרס ומדי, והגאולה העתידה), וכל גאולה קשורה עם גלות – הנה כדי לכלול בחג הפסח את כל ד' הגאולות הקשורות עם ד' הגלויות, יש בחג הפסח שמונה ימים, כנגד ד' הגאולות מד' הגלויות.
וענין זה מתאים גם עם העובדה שבחג הפסח יש כמה ענינים הקשורים עם מספר ארבע25, כמו ארבע כוסות וכיו"ב, והרי הענין דארבע הכוסות גופא קשור עם ד' הגלויות – לפי פירוש אחד26, ואפילו לפי הפירוש26 שד' הכוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע27 ) – הרי הגאולות עצמן קשורות עם גלויות, כנ"ל.
ו. אמנם עדיין צריך להבין: בשלמא ג' הגאולות הראשונות, כיון שיש אחריהם גלות, מונים ב' ימים יו"ט כנגד כל גאולה; אבל הגאולה העתידה שאין אחרי' גלות (שלכן יהי' אז "שיר חדש", לשון זכר28 ), הוצרכו למנות כנגדה יו"ט אחד?
אך הענין הוא – שאכן חג הפסח מן התורה הוא רק שבעה ימים, כיון שכנגד הגאולה העתידה יש רק יו"ט אחד.
אלא שאעפ"כ, פעלו רבנן להוסיף עוד יו"ט, ולא עוד אלא שיש בזה העילוי שחביבין ועריבין דברי סופרים יותר מדברי תורה29.
ולהעיר, שהמעלה של דברי סופרים קשורה גם עם אחרון של פסח – כפי שמצינו בספרי חסידות פולין30 שטעם ההידור לאכול מצה שרוי' באחרון של פסח קשור עם המעלה של דברי סופרים על דברי תורה:
מצד דברי תורה – כיון שהתורה לא נוטלת את ענין הבחירה, נשאר יהודי על עמדו כפי שהוא ע"פ תורה, ולכן צריך להזהר מענינים שיכולים לבוא ע"י אכילת מצה שרוי' (כמבואר בתשובה הידועה של רבינו הזקן31, וכידוע גודל הזהירות בזה במנהג בית הרב32 );
אבל מצד המעלה של דברי סופרים שחביבין וערבין כו' – יש בכחו של יהודי להשאר במעמד ומצב של זהירות כו' גם בשעה שאוכל מצה שרוי' בשופי.
ועוד זאת, שהמעלה של דברי סופרים קשורה עם אחרון של פסח מצד שייכותו לגאולה העתידה:
מהחידושים של משיח – כדאיתא במד"ר קהלת33 שהתורה של עוה"ז הבל היא לגבי תורתו של משיח, שאז "תורה חדשה מאתי תצא"34.
אמנם, אין הכוונה שיתוסף ח"ו בתורה שבכתב, שהרי זאת התורה לא תהא מוחלפת35, ובאופן שלא יתוסף ולא יגרע בה אפילו לא אות וקוץ כו', אלא החידוש יהי' בתורה שבע"פ,
– שאף שאינה ענין בפני עצמו, אלא ביאור בתושב"כ, שבה נכללים כל הענינים, הרי מתושב"כ עצמה אי אפשר לידע כיצד להתנהג למעשה, ש"הוא העיקר"36, כי אם ע"י תושבע"פ דוקא37 –
שבה יהי' חידוש שבאין ערוך, עד כדי כך, שהתורה דעכשיו נקראת "הבל" לגבי מה שיתחדש בתושבע"פ לעתיד לבוא.
ונמצא, שתורה שבע"פ – דברי סופרים – קשורה במיוחד עם משיח, ששייך לאחרון של פסח, מצד החידוש שיהי' בתושבע"פ לעתיד לבוא.
ז. ויש להוסיף ולבאר בהאמור לעיל (ס"ה) שכנגד כל גאולה יש בחג הפסח שני ימים:
ענין הגאולה קשור עם תשובה38, שעל ידה נעשה תיקון עניני הגלות. ומודגש ביותר בנוגע לגאולה העתידה, שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"39.
והנה, ענין התשובה הוא באופן ד"כפלים לתושי'"40.
ומתאים גם עם מארז"ל41 "אין טפה יורדת מלמעלה שאין עולין כנגדה טפיים", והיינו, שעבודת התשובה שהיא עבודה מלמטה למעלה היא באופן של "טפיים" – "כפלים לתושי'" – לגבי ההמשכה מלמעלה שבכללות ענין התומ"צ, כמודגש בנוסח הברכה: "נותן התורה", ו"אשר קדשנו במצוותיו. (של הקב"ה) וצוונו".
וטעם הדבר – כי ההמשכה למעלה, מאחדות הפשוטה, היא באופן של נקודה אחת, וכשנמשך למטה הרי זה בא באורך רוחב ועומק כו'.
וזהו שכנגד כל גאולה הקשורה עם תשובה ישנם שני ימים – כיון שענין התשובה הוא באופן של "כפלים לתושי'".
ולהעיר גם ממארז"ל42 "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה על שלא שמרתי יום טוב אחד כתקונו בארץ ישראל, הריני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ, סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם, ואיני מקבלת שכר אלא על אחד", והיינו, שלאמיתו של דבר נחשבים שני הימים לענין אחד, אלא שמצד ענין התשובה שהיא באופן ד"כפלים לתושי'", נעשה מיום א' – ב' ימים.
ח. וכל זה נמשך עד אחרון של פסח, שקשור עם הגאולה מהגלות האחרון (גלות אדום), וכולל גם את הגאולה מהגלויות שלפנ"ז, החל מגלות מצרים, ביחד עם כל הניצוצות כו', כאמור לעיל (ס"ד) שגם לאחרי שנגאלו, חזרו ונפלו למטה, ולכן יגאלו גם הם בגאולה העתידה.
וזהו גם מה שמשיח ילמד תורה את כל העם43, כולל גם משה רבינו, גואל ראשון – כיון שמשיח יגאל גם את הגאולה של משה.
וכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"44, הנה כשם שבנוגע לתורה יקבל משה ממשיח, כך גם בנוגע לענין המעשה – שגם הניצוצות שכבר נתבררו בגלות מצרים, יחזרו ויתבררו עוד הפעם.
וכל זה נעשה ע"י העבודה בדורנו זה – דור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כמשל הידוע45 ש"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו" (כולל גם ה"גג"), ועד"ז בנדו"ד, שע"י סיום העבודה של דורנו זה בבירור ה"פכים קטנים", נעשה שלימות הבירור כו'.
ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל46 שדרא דעקבתא דמשיחא הוא גלגול של דור המדבר, דור דעה, ולכן ע"י העבודה בדור זה נפעלת גם הגאולה של כל ד' הגלויות (החל מגלות מצרים) וכל הדורות, בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.
* * *
ט. ע"פ האמור יש לבאר גם נוסח הברכה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" (ומסיימים "כן .. יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו כו'")10, שמשמעות הלשון "גאלנו." היא שגם אצלנו היתה הגאולה ממצרים – דלכאורה אינו מובן:
הרי הגאולה ממצרים היתה בזמן משה, ואילו אנו מעולם לא היינו משועבדים במצרים?!
הן אמת ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"10, ולכן הרי זה טעם מספיק לשמחה גדולה ביותר על גאולת מצרים, אבל בפועל, הרי הקב"ה הוציא את אבותינו ממצרים, ובמילא לא היינו מעולם משועבדים במצרים, וא"כ, איך יכולים אנו לומר "אשר גאלנו.", שפירושו, שאנו בעצמו נגאלנו ממצרים?!
והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שגם הענינים שכבר נגאלו ממצרים חזרו לשם, ולכן שייך וישנו אצלם עוה"פ ענין של גאולה בפועל.
י. עפ"ז יש לבאר ענין נוסף:
"בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים", אבל אעפ"כ, "אין אסור אלא להשתקע שם", ו"מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא וכו'"47.
אבל עדיין צריך טעם והסברה – שהרי אין זו גזירת הכתוב – מהו הטעם ש"מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא":
יהודי צריך להיות במקום שבו יכול לפעול בעניני יהדות, ובלשון הקבלה – במקום שיש ביכלתו לברר ולהעלות ניצוצות קדושה, ולולי זאת אין לו מה לעשות במקום זה, שכן, כל רגע של יהודי צריך להיות מחושב, כיון ש"מה' מצעדי גבר כוננו"48.
וע"פ הידוע49 שביצי"מ ביררו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, עד ש"לא50 נשאר בהם עד אחד"51, כמ"ש52 "ונצלתם את מצרים", "מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים"53 – אינו מובן מדוע "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא", הרי כל ההיתר שיהודי יעסוק בפרקמטיא הוא רק בשביל לנצל את הממון עבור ענינים טובים ע"פ תורה, שעי"ז נעשה ענין הבירור כו', וכיון שלא נשארו ניצוצות קדושה במצרים, אין מקום לחזור למצרים אפילו לפרקמטיא?!
והביאור בזה54 – ע"פ האמור לעיל:
במשך הגלויות שלאח"ז, גלות בבל וכו', חזרו ונפלו ניצוצות קדושה למצרים, כך, שגם בגלויות שלאח"ז ישנו גם הענין דגלות מצרים, ובמילא יש גם בגאולות שלאח"ז הענין דיצי"מ; העיקר בכל גלות הוא אמנם ענינו הפרטי של גלות זה, גלות בבל, גלות מדי ופרס או גלות אדום (נוסף לכך שכל גלות כולל גם את שאר הגלויות), אבל כיון שבדרך אגב חזרו ונתגלגלו ניצוצות קדושה וחזרו למקומם במצרים, הנה בדרך טפל ואגב לגלות בבל כו', ישנו גם אז הענין דגלות מצרים.
וע"ד דברי הגמרא במסכת ברכות55 שגם לעתיד לבוא יזכירו את הענין דיציאת מצרים, אלא שענין זה יהי' בדרך טפל, ובעיקר תהי' מורגשת הגאולה העתידה.
יא. ומזה מובן גודל העילוי שבמעשינו ועבודתנו עתה, בדרא דעקבתא דמשיחא – כיון שעי"ז נעשית היציאה (לא רק מגלות זה האחרון, אלא גם) מכל הגלויות.
וכללות הענין בזה – שכאשר יודעים שעבודה זו פועלת את היציאה מכל הגלויות, אזי נעשית מתוך עריבות ("געשמאַק") וזריזות אחרת לגמרי!
ולאידך גיסא, הרי זה נותן הבנה כיצד יכולים אנו להתגבר על החושך כפול ומכופל שבסוף זמן הגלות, אף ש"אכשור דרא" (בתמי')56, וכהלשון באגה"ת57 : "דור יתום" – כיון שבדור זה ישנם גם כל הענינים שהיו בכל הגלויות שלפנ"ז.
ומובן, שאף שהעבודה שמוטלת על דורנו זה אינה עבודה קלה, הרי כיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"58, בודאי יש לנו את הכחות הדרושים להוציא מהגלות את כל הענינים, ועד שמוציאים מהגלות גם את הקב"ה, כמארז"ל59 "גלו לאדום שכינה עמהם", "שכינה" דייקא, ע"ש ששוכנת בתוכם60, וכמ"ש61 "השוכן אתם גו'" (גם כשנמצאים במעמד ומצב של היפך הטהרה כו'), וכמשל הידוע משוקא דבורסקי כו'62, ולכן גם היציאה מהגלות היא יחד עם הקב"ה, כהלשון63 "גויים ואלקיו", שלכן תהי' אז שמחה יתירה כו'.
ובאופן כזה – יחד עם הקב"ה – הולכים בנ"י לסיים את ה"פכים קטנים", ולצאת מהגלות, יחד עם משיח צדקנו, ו"שמחת עולם על ראשם"64.
* * *
יב. בהמשך להאמור לעיל אודות מעלת העבודה שבגלות האחרון (בסוף כל ד' הגלויות), שהשלימות של כל הגאולות שלפנ"ז, החל מהגאולה הראשונה מהגלות הראשון, נעשית דוקא ע"י העבודה בגלות האחרון – הרי ידוע שכללות ענינו של זמן זה הוא באופן ש"מאטו רגלין ברגלין"65.
ולהעיר גם ממ"ש באגה"ק66 בביאור הטעם ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה" – דכיון ש"נפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך כו' כי אם בבחי' עשי' ג"כ שהיא מעשה הצדקה".
[ומובן, ש"מעשה הצדקה" כולל גם הנתינה בסבר פנים יפות והפיוס בדברים לשמחו כו', כמארז"ל67 "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות"].
ונוסף לזה, הרי יש גם כמה מצוות התלויים ברגל, כפי שמצינו בספר חרדים (שמונה את כל המצוות הקשורות עם כל חלק בגוף, כולל גם המצוות התלויות ברגל68 ), וכמו מאמר המשנה במסכת אבות69 (שעלי' אמרו70 "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים .. מילי דאבות") "הוי רץ למצוה"71.
וענין זה קשור עם המנהג שנקבע בשנים האחרונות, לילך לשמח יהודים בשמחת החג – "מועדים לשמחה", ובפרט בימים האחרונים של חג הפסח – שמחת משיח, והרי ענין ההליכה72 – למקום רחוק (ברוחניות ובגשמיות), או אפילו למקום קרוב – הוא ע"י הרגלים, שבלעדם אי אפשר להגיע לשם.
וכללות הענין בזה – שעבודת הרגל קשורה במיוחד עם הזמן ש"מאטו רגלין ברגלין", וע"י הגבהת הרגלים מגביהים את כל סדר ההשתלשלות, ועד שזוכים לביאת המשיח, עליו נאמר73 "ועמדו רגליו על הר הזיתים", "רגליו" דייקא, כיון שביאת המשיח תלוי' בעבודת הרגל, כמבואר בכ"מ על פסוק זה74.
יג. ולכן, בעמדנו בסיום אחרון של פסח, הרי זה דבר נכון, שכל אלו שהקב"ה זיכה והצליח אותם ללכת לשמח יהודים בשמחת החג ובפרט בשמחת משיח – יאמרו "לחיים".
ויה"ר שיקויים אצלם הענין ש"מחי' חיים יתן לך חיים"75, וכן הענין ד"וחי בהם"76, שזהו"ע תוספת חיות בקיום התומ"צ, שבזה תלוי' שלימות בריאות האדם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, כיון שישנם אצלו בשלימות כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה77, ועוד זאת, שנוסף על מה שהוא מקבל מהתומ"צ, הרי הוא זוכה גם להענין ד"וחי בהם" – שהוא מחי' את התומ"צ (כפירוש המגיד78 שמביא הצמח צדק באוה"ת79 ), ועד להענין ד"מעלה אני עליכם כאילו עשאוני"80.
וכל זה – מתוך שמחה, ועד לשמחה בלי מדידה והגבלה, בלימוד התורה וקיום מצוותי', ועי"ז תומשך ברכתו של הקב"ה בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".
* * *
יד. בהמשך להמדובר לעיל אודות הזמן ש"מאטו רגלין ברגלין", הרי מובן, שדוקא בזמן זה נותנים כחות מיוחדים כדי שיוכלו לפעול הגבהת הבנין מתחתיתו (כנ"ל ס"ח).
וזוהי גם הסיבה לכך שדוקא בגלות האחרון הזה,
– לאחרי זמן הבית, ואפילו לאחרי הזמן שבו היו ה"שיריים" מזמן הבית, כדאיתא בגמרא81 "ותותר82 בימי רבי", וגם לאחרי תקופת האמוראים, רבנן סבוראי, גאונים ראשונים ועד לאחרונים שחיבוריהם נתקבלו בתפוצות ישראל, ובלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב83 : "שמעתי בשם רבינו נ"ע (רבינו הזקן) שכל המחברים עד הט"ז וש"ך (ובמק"א84 איתא בשם הריב"ש: "עד המהרש"א") והם בכלל עשו חבוריהם ברוה"ק", שמזה מובן, שבתקופה זו נסתיים ענין זה –
רואים ש"לא אלמן ישראל", והולכים ומתגלים חידושים בתורה (לא רק באופן ש"שכחום וחזרו ויסדום"85, אלא באופן שנקרא בתורה בשם "חידוש") – ע"פ אמיתתה של תורה, שבשביל זה יש צורך בסיוע מלמעלה כו' – אפילו בנגלה דתורה, ובפרט בפנימיות התורה, כפי שנלמדת ע"פ שיטת חב"ד באופן של הבנה והשגה [ובאופן שכל אחד יכול ללמוד לפי ההבנה וההשגה שלו, שנחשבת להבנה והשגה, והראי', שאסור לו ללמוד זאת קודם ברכת התורה], שכל זה הוא באופן דמוסיף והולך, ע"י הדפסת מאמרי רבותינו נשיאינו (שנלמדים לכל-הפחות ע"י אחד, שנים או שלשה, ואולי יותר מזה).
ונקודת ההסברה בזה – שככל שעובר הזמן ומתקרבים לביאת המשיח בשנה, חודש, שבוע ויום נוסף, אזי ניתן תוספת כח כדי שיוכלו להתגבר על חושך הגלות ולהפכו לאור.
טו. ובפרטיות יותר:
איתא86 בזהר87 "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו' וסימנך88 בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעינות תהום רבה". וכוונת הזוה"ק בפשטות היא, כי בזמן ההוא יפתחו שערי החכמות בכלל ושערי חכמת התורה בעיקר ובפרט. וכן ראינו באותו הזמן בנוגע לחכמות בכלל. ובחכמת התורה – זכינו באותם הימים לגילוי' של פנימיות התורה – חלק התורה שהי' כמוס וסתום עד אז,
שהרי בתחלה היתה חכמה זו גלוי' וידועה רק "ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים"89, כי הם העלימוה מעינם ועיונם של רוב עם ישראל. ורק מתחיל מהאריז"ל – הרי אמר "דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"89. אמנם גם אז טרם באה לידי גילוי והתפשטות בהרחבה – באופן ד"יתפרנסון"90, עד שהופיע כ"ק הבעש"ט, ובו ועל ידו התחילה חכמה זו להתגלות ולהתפשט בהרחבה בין כל ישראל – בהתאם לתשובתו של מלך המשיח (על שאלת הבעש"ט "אימתי אתי מר"), "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"91. ובפרט לאחר התגלותה של חסידות חב"ד ע"י כ"ק אדמו"ר הזקן92, עד היותה בבחי' "יתפרנסון", היינו שתורת החסידות נתלבשה בלבושי הבנה והשגה (מזון93 ) של השכל האנושי, ומני אז היא מתפשטת באופן ד"מוסיף והולך מוסיף ואור".
ולכאורה תמוה הדבר94 :
הרי דורות האחרונים הוא זמן של "עקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים"66, וה"ה "דור יתום"57, כי החושך בו הוא כפול ומכופל – ואיך יתכן שדוקא דורות הללו יזכו לגילויים נעלים כאלו שלא זכו להם הדורות הקודמים, אף לא דורות התנאים ואמוראים, הגאונים וראשונים וכו'?
טז. אמנם כגון דא אנו מוצאים גם בענין כללי בתורה:
אמרו רז"ל95 "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל ניתן למשה מסיני". ולכאורה גם בזה יש לתמוה: מכיון שחידושיו של התלמיד כבר ניתנו למשה מסיני, למה לא נתגלו כל אותם הדורות, עד כי יבוא תלמיד ותיק זה ויחדש ענין זה?
והביאור הוא96 :
כתוב בתורה97 : "את הכל עשה יפה בעתו", ואחז"ל98 "ראוי הי' אדה"ר שתנתן התורה ע"י כו' חזר ואמר (הקב"ה) כו' אני נותנן לבניו" – שכל דבר שהקב"ה עושהו בזמן מסוים, הרי זו היא העת ה"יפה", המתאימה וזקוקה לדבר הזה. מזה מובן אשר עד שיגיע הזמן שבו נתחדש ענין זה בתורה ע"י התלמיד ותיק, עדיין לא היו זקוקים להענין הזה, ולכן לא נתגלה,
כי הלא תורה הוא מלשון הוראה99, שתכליתה להורות לבנ"י את הדרך ילכו בה ואת העבודה אשר יעבודו לברר ולזכך את העולם – תכלית הירידה לעוה"ז100. ומכיון שהעולם לא הי' זקוק עדיין להבירור של הוראה זו הבאה בהענין שמתחדש ע"י התלמיד – לא נתגלה החידוש101. ובבוא הזמן שבו התלמיד ותיק מחדש את הענין בתורה – הרי זה גופא הוכחה שהוא הוא העת ה"יפה" לזה; והיינו לפי שמצב העולם הוא כזה, שנחוצה ומוכרחת ההוראה הנובעת מחידושו של התלמיד ותיק102.
יז. ועד"ז הוא בענין דידן:
כל הגילוים דלעתיד, בביאת המשיח, ה"ה דבר ה"תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"103. ואין הכוונה רק להעבודה של גלות זו האחרונה, אלא מאחר שארז"ל104 "אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה", הרי מובן שבגמר העבודה והבירורים של גלות הלזו, יוגמר ויסתיים גם ענין ותכלית כל הגליות (שהרי הגאולה מגלות זו היא גאולה שאין אחרי' גלות105 ). מובן עפ"ז, אשר עבודתינו זו, המביאה לגמר הגלות הרביעית והגאולה שלאחרי' – פועלת עילוי גם בשלש הגאולות הקודמות.
היוצא מזה, אשר דוקא וכיון שדורות אלו האחרונים הם "עקבתא דמשיחא" שבהם הוא בירור וגמר גלות הרביעית והאחרונה – מוטלת עליהם אחריות יותר גדולה, ועבודתם צ"ל יותר נעלית ובהתחזקות והתגברות יותר מזו אשר בדורות וגליות הקודמים. כי הלא עבודתינו זו היא הכנה אחרונה לגאולה השלימה: להפך את החושך כפול ומכופל – לאור כפול ומכופל106.
וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"58, ואינו מבקש אלא לפי הכחות שניתנו להם107, לכן בדורות האלה דוקא מתגלים חלקי התורה הנעלמים ע"ע והפנימיים (מה שלא זכו להם בדורות הראשונים), ובהם וע"י נשפעים מלמעלה כחות מיוחדים לעבודה נעלית זו – שהרי התורה היא "עוז ותושי'"108, היא הנותנת כח לעשות חיל בעבודה.
יותר מזה: נוסף על זה שעבודה גדולה זו מצד עצמה דורשת כחות מיוחדים – הרי ידוע, שכל שהעבודה מוכרחת יותר וקרובה יותר לתכלית הנרצה שבאה ע"י, מתגברת יותר הקליפה והיצה"ר לנגד ולמנוע וכו'109. והיות שעבודת דורות האחרונים נוגעת ממש לגמר והשלמת כל הבירורים, הרי התנגדות היצה"ר נגדה הוא ביתר תוקף ועוז – למנוע העובד לעשות את המוטל עליו – וא"כ גם בגלל זה מוכרחים בדורות אלו לכחות מיוחדים, כדי שע"י עבודתנו נוכל לקיים ולהשלים את רצונו של הקב"ה, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו (ית'110 ) דירה בתחתונים"111.
יח. עפ"י הנ"ל י"ל, שכמו שהוא בכללות, בהפרש שבין דורות האחרונים לבין הדורות שלפניהם, כן הוא הענין גם בדורות האחרונים עצמם – שבכל דור ודור שמתקרב יותר לביאת המשיח, כמו שהאחריות הולכת וגדלה112 – כן הולכת ורבה התגלות הענינים הנעלים דתורה, לגבי הדורות שקדמום. וכמו שאנו רואים שכן הוא הדבר בענין גילוי פנימיות התורה – מדור לדור היא מתגלית יותר ויורדת ומתלבשת יותר בלבושי הבנה והשגה ותפיסא.
גילוי בתוספת רבה כזו ניכר ובולט במיוחד במאמריו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע113, אשר בהם באים עניני החסידות בביאור יותר רחב ובהבנה והשגה שכלית יותר, מכמו שהם (בגלוי – גם לאנשים כערכנו) במאמרי רבותינו שקדמו.
והרי ידוע114 הפתגם של חסידים הראשונים שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הוא "הרמב"ם דתורת החסידות", לפי שעניני תורת החסידות באו במאמריו בסדר-מסודר, בהסברה מודרגת ובמשלים המבררים וכו'. ומובן, אשר ע"ד שהרמב"ם כותב115 אודות ספרו יד החזקה "וראיתי לחבר דברים המתבררים וכו' בלשון ברורה בדרך קצרה עד שתהא תורה שבע"פ כולה סדורה בפי הכל כו' דברים ברורים קרובים נכונים כו'" – הוא הדבר בנוגע למאמרי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אשר בהם באה תורת החסידות (בגלוי כנ"ל) ב"דברים המתבררים וכו', בלשון ברורה .. דברים ברורים קרובים נכונים" וכו'.
יט. מבין מאמריו גופא דיבר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במיוחד בשבח ההמשך תרס"ו. כי כל מעלות הנ"ל, בהן נשתבחו מאמריו, ישנן במדה מרובה ומיוחדת בהמשך זה116.
ולא רק שבהמשך זה באה תורת החסידות לידי התגלות יותר ובהשגה למטה יותר, אלא שגם שייכותה של "חכמה זו" לגאולה העתידה (וכנ"ל, שהיא היא הסיבה מה שפנימיות התורה מתגלית יותר מדור לדור) נראית יותר בהמשך זה,
וכידוע אשר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע קישר אמירתו של ההמשך בשנה זו (תרס"ו) עם ה"קץ"117 הנמצא בכמה ספרים על שנה ההיא118 (וגם עם זה שבזמן ההוא היו פרעות במדינת רוסיא ל"ע, ושהיתה מוצאי שנת העיבור).
ובנוגע לפועל: ע"פ כל הנ"ל שניתנו ונמשכו הגילוים והכחות מלמעלה להפוך את החושך כפול ומכופל, ו"גלו לאדום שכינה עמהם"119, שנקראת "בשם שכינה ע"ש ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין"60, היינו שגם כאשר נמצאים אנו בשפל המצב, מ"מ הרי הוא ית' הוא השוכן אתנו, ועד אשר "ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד"120 – הרי הוא הנותן לנו כח לסיים הגלות, לברר "הפכים קטנים" שעדיין לא נתבררו, ולזכות ל"קץ שם לחושך"121, קץ הגלות, ואח"כ – להאתחלתא דגאולה, ואח"כ לשלימות הגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו – במהרה בימינו ממש, אכי"ר.
כ. בהמשך להמוזכר לעיל122 אודות המנהג דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח שהתחיל בשנת תרס"ו (אף שסעודת משיח היתה גם לפנ"ז),
– וכמדובר פעם בארוכה123 שמנהג זה מתאים גם ע"פ נגלה, שהרי ד' הכוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה (או ד' הגלויות)26, ולכן, כשם שכנגד ד' לשונות של גאולה שביצי"מ תיקנו ד' כוסות, כמו"כ צ"ל ד' כוסות גם באחרון של פסח בשייכות לגאולה העתידה (ובפרט שיש דעה26 שד' הכוסות הם כנגד ד' כוסות שישקה הקב"ה לעתיד לבוא) –
מן הראוי שישתו עכשיו ד' כוסות, החל מתלמידי ישיבת תומכי תמימים, שבנוגע אליהם נתגלה מנהג זה, אבל לאח"ז נעשה ענין טוב לכל אלו השייכים לזה, ובאופן שהולך ומתפשט אפילו לאלו שנמצאים ב"חוצה", ועד – כלשון הידוע ב"קול קורא" – לכל אשר בשם ישראל יכונה124.
ויה"ר שמשתיית ד' הכוסות בקשר לגאולה העתידה יומשך ענין הגאולה בפועל למטה מעשרה טפחים, ובאופן הקשור עם ענין היין – מתוך שמחה.
* * *
כא. ישנו ענין נוסף ששייך לאחרון של פסח – שבו נהוג לנגן הניגון של הסבא משפולי ("דער שפּאָלער זיידע"): "האָפּ קאָזאַק" (כמצויין ברשימה125 ).
כב. ויש לבאר בדרך אפשר השייכות של הסבא משפולי לחג הפסח – כיון שמצינו אצלו ג' ענינים ששלשתם שייכים לחג הפסח:
א) אצל הסבא משפולי הי' בתוקף הענין של אהבת ישראל כפי שהוא ע"פ חסידות, וכידוע הסיפור126 שפעם הניח הבעש"ט את ידו על לבו של הסבא משפולי, ומאז נעשה לבו חם ("אַ וואַרעמע האַרץ"), וכתוצאה מזה הצטיין באהבת ישראל.
והענין של אהבת ישראל שייך במיוחד לחג הפסח:
אע"פ שגם כללות הענין דמ"ת בא מצד אהבת הקב"ה לבנ"י, שהרי במ"ת היתה בחירת הקב"ה בבנ"י ("ובנו בחרת"127 ), ועל זה אומרים בנוסח הברכה (ששייכת לברכת התורה128 ): "הבוחר בעמו ישראל באהבה" – אין זה דומה להתגלות האהבה בשעת יצי"מ, שעז"נ129 "כי נער ישראל ואוהבהו", "נער" דייקא, כידוע גודל אהבת ההורים לבן קטן באין ערוך לגבי בן גדול [ואף שזוהי אהבה עצמית שלא שייך בה שינויים, הנה השינוי הוא רק בהתגלות האהבה, שאצל בן קטן האהבה היא בגילוי יותר מאשר אצל בן גדול], וכידוע המשל130 שבשביל אהבת הבן הקטן מצמצם האב את עצמו בעניני קטנות שאינם לפי ערכו, ובאופן כזה היתה התגלות אהבת הקב"ה לישראל בחג הפסח, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", כמשל המלך שבא לשוק של בורסקי כו'62.
ומזה מובן שאף שהענין של אהבת ישראל ישנו בכל השנה, ובפרט בחודש תשרי, חודש השביעי, ש"משובע בכל"131 – הנה חג הפסח, "ראש לרגלים"132, יש לו שייכות מיוחדת לענין ד"נער ישראל ואוהבהו".
ב) עיקר עסקו של הסבא משפולי הי' בפדיון שבויים. והרי זהו ענינו של חג הפסח, שבו נפדו בנ"י ממצרים, שלכן נקרא חג הפסח בשם "זמן חרותנו", שזהו תוכן הענין דפדיון שבויים133.
ג) אצל הסבא משפולי מצינו את ענין הנסים והמופתים באין ערוך יותר מאשר אצל שאר רביים134, ועד שכל מציאותו היא ענין של נס.
ובהקדים – שיש חוקרים שמתיימרים להסביר כל ענין ע"פ טבע.
ובכן: ישנו ספר הנקרא בשם "רז' המלאך" ("רז'" – כיון שאין לומר את השם בשלימות, להיותו שם של מלאך, ושם בלתי רגיל135 ) – וכידוע שזוהי סגולה שיהי' בבית ספר זה – שנדפס עוד לפני שנולד הסבא משפולי, ועאכו"כ בנוגע לכתבי-יד של ספר זה, שהכל מודים שהיו מאות שנים לפני לידת הסבא משפולי, ובספר זה136 מצינו תפלה עבור "ליב בן שרה" (ר' לייב שרה'ס, שהוא הסבא משפולי137 ), שתהי' לו פתיחת המוחין138.
וכיון שמלבד הסבא משפולי לא מצינו בדברי ימי ישראל יהודי מפורסם בשם זה – והרי מובן שלא יציינו בספר תפלה מיוחדת עבור יהודי שאינו מפורסם – עכצ"ל שהכוונה היא אליו (ואכן נתקבלה תפלה זו, והיתה אצלו פתיחת המוחין), אף שנכתב ריבוי שנים לפנ"ז.
[ולהעיר, שמצינו עד"ז במגילת תענית139 שגזרו תענית על ט' טבת בגלל גזירה שהיתה מאות שנים לאח"ז140. אבל עדיין יש מקום לשקו"ט בדבר, וכפי שמצינו שיש מפרשים141 שמדובר אודות מאורע בימי עזרא; אבל בנדו"ד אין מקום לשקו"ט, שהרי אין לומר שמדובר אודות יהודי שאינו מפורסם, ויהודי מפורסם בשם זה, לא מצינו מלבד הסבא משפולי].
ובכן: אלו שאינם מאמינים בעניני מופתים וידיעת עתידות, אין להם שום ביאור על זה – מה מקומה של תפלה עבור ר' ליב שרה'ס, בספר שנכתב מאות שנים לפני לידתו?!...
זהו ענין של נס, ולא נס שאינו מפורסם, אלא נס שיכולים להורות עליו באצבע: בכל ספרי' יכולים למצוא ספר זה, לדפדף בו לדף ועמוד פלוני136, ולראות זאת שחור ע"ג לבן!
ומצד כל זה י"ל בדא"פ שיש שייכות מיוחדת לסבא משפולי לחג הפסח, מצד ענין הנסים ששייך במיוחד לחודש ניסן, כידוע החילוק בין ניסן לתשרי, שתשרי מורה על סדר ההנהגה בדרך הטבע, וניסן מורה על הנהגה נסית (כמבואר בעקדה142 ), ויתירה מזה, ע"פ דברי הגמרא143 "הרואה הונא בחלום, נס נעשה לו (נו"ן כנגד נו"ן), חנינא חנניא יוחנן, נסי נסים נעשו לו" (נוני"ן הרבה נסים רבים), והרי ב"ניסן" יש ב' נוני"ן, שמורה על "נסי נסים", שזוהי מעלתו של "ניסן" לא רק לגבי "תשרי", שאין בו אות נו"ן כלל, אלא אפילו לגבי "סיון" שיש בו נו"ן אחד.
כג. ובנוגע לניגון של הסבא משפולי – ישנו אמנם גם ניגון הגעגועים "קול ביער אנכי שומע"144, אבל בנדו"ד בחרו דוקא בשיר של ריקוד, ששייך לרגלים, וקשור עם "קאָזאַק", שענינו המיוחד בין אנשי צבא גופא, שיש לו משמעת הכי חזקה, והולך במסירת נפש ועד להפקירות, ובלשון הכתוב145 : "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'" (כפי שהי' בזמנו של הסבא משפולי, ועד"ז גם בזמנים שלאח"ז, כידוע לאלו שהיו שם).
וענין זה קשור גם עם המבואר בהמשך ההילולא146 אודות מעלת אנשי הצבא, שהם אלו שמנצחים בפועל במלחמה, ובשבילם מבזבזים את האוצרות, שנותנים אותם אמנם לפקידי החיל, אבל הכוונה היא שזה יגיע לאנשי החיל, שינצחו בפועל, ע"י מדת הנצח והמס"נ.
ויה"ר שיהי' זה מתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה, ועד לנצחון המלחמה מתוך הכרזה "האָפּ קאָזאַק", והליכה בריקוד בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו.
* * *
כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויצא חוטר מגזע ישי גו'.
* * *
כה. במכתב הכללי147 מדובר אודות הדין ש"מילת זכריו .. מעכבת בו מלאכול בפסח"148, שמזה למדים הוראה בנוגע לגודל הענין דחינוך הבנים – שאם ההורים לא מילאו חובתם לבניהם להכניסם ב"ברית" עם הקב"ה באופן שתהי' "בריתי בבשרכם לברית עולם"149, אזי חסר גם אצל ההורים, ולא רק בענין טפל, אלא בענין חמור – שאינם יכולים לקיים מצות קרבן פסח, שהיא אחת משתי המצוות עשה שחמורים יותר מכל רמ"ח מצוות עשה150.
אך עדיין נשאלת השאלה: מהי ההוראה בנוגע לנשי ישראל, שאינן חייבות בענין החינוך (בתור מצות חינוך), כמו שאינן חייבות למול את בניהם?
וכל זה – נוסף על השאלה מהי ההוראה לאלו שלפני הנישואין, או לאלו שזה עתה נישאו ועדיין לא נולדו להם בנים, או לאלו שבניהם הם לאחרי גיל י"ג שנה, שאז אין מילת הבן מעכבת את האב מלאכול בפסח?
כו. ויובן ממה שמצינו דוגמת זה בנוגע למצות תפילין:
ענינה של מצות תפילין היא הכוונה לשעבד את המוח והלב151. וכידוע שכוונה זו אינה דבר נוסף על המצוה, כמו בכל המצוות, אלא היא חלק מהמצוה (כמו במצות סוכה, שהענין ד"למען ידעו דורותיכם וגו'"152 הוא חלק מהמצוה)153.
ובנוגע לנשים שפטורות ממצות תפילין154 – הרי זה רק בנוגע לקיום המצוה בפועל, אבל בודאי יש אצלן הכוונה דשעבוד המוח והלב155.
והענין בזה – שהחילוק בין אנשים לנשים הוא, שאנשים, שיש להם שעבוד רק להקב"ה, חייבים בכל המצוות, משא"כ נשים, כיון שאמרו רז"ל156 "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה", הרי מובן שמצד השעבוד להקב"ה יש להם גם שעבוד לבעליהן, ולכן נפטרו ממצוות עשה שהזמן גרמא157.
[ואף שישנן גם אלו שלא נישאו עדיין – הרי התורה על הרוב תדבר158, ובכלל הרי הציור של אדם השלם הוא דוקא באופן ש"זכר ונקבה בראם גו' ויקרא את שמם אדם"159, ולולי זאת הרי זה "פלג גופא"160 ].
וכיון שכן, הרי מובן, שבנוגע לענינים שאינם בסתירה לשעבוד לבעליהן, כמו הענין דשעבוד המוח והלב, חייבות גם הנשים.
ועד"ז מובן בנוגע להלימוד האמור בנוגע לענין החינוך, שענין זה שייך לא רק לאנשים, אלא גם לנשים, כיון שאין זה בסתירה לשעבוד לבעליהן.
כז. ויומתק הענין – גם ע"פ נגלה בנוגע להלכה:
בנוגע לפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא – יש לומר בב' אופנים: (א) נשים אינן חייבות כלל במצוות אלו. (ב) גם הנשים מחוייבות בהם, אלא שיוצאות ידי חובתן עי"ז שבעליהם מקיימים אותם.
ומסתבר לומר כאופן הב' – דלכאורה קשה: וכי משום היותה "אשה כשרה" ש"עושה רצון בעלה", עלי' להפסיד את קיום המצוה?! ועכצ"ל, שיוצאת י"ח ע"י בעלה, וכך יש לה גם את כל הענינים שפועלת המצוה (וכידוע הראיות שמביאים על זה בנגלה דתורה)161.
וכן הוא להדיא בכתבי האריז"ל – באותיות של קבלה (כדלקמן), אבל מובן שמ"ש האריז"ל ע"פ קבלה מוכרח להתאים גם ע"פ נגלה, וכידוע שהאריז"ל הי' למדן גדול162, כפי שמעיד עליו הרח"ו,
– והרי הרח"ו (שהי' מבוגר מהאריז"ל163 ) הי' "מבין" בנוגע לנגלה, וכידוע שהי' מהיחידים שקיבלו סמיכה, שכן, בעת המחלוקת של מהר"י בי רב עם הרלב"ח בנוגע לחידוש הסמיכה, סמך מהר"י בי רב כמה מתלמידיו, והם סמכו כמה מתלמידיהם, וא' מהם הי' הרח"ו164, כך, שאפשר לסמוך על ה"מבינות" שלו –
בכתבו165 שהאריז"ל הי' "מהיר וקל העיון בתכלית", ואעפ"כ "הי' מעיין בכל הלכה והלכה ששה דרכים של פלפול .. ואח"כ דרך שביעי ע"ד הסוד", ו"עד שהי' נלאה ומזיע זיעה גדולה".
והגע עצמך: להיותו קדוש וטהור, ללא מחשבות המבלבלות, וגם ללא דאגות הפרנסה, כידוע166 שהי' לו קרוב עשיר שתמך בו כדי שיוכל ללמוד במנוחה, ובהיותו בעל כשרונות נעלים בעיון ותפיסה מהירה – הרי מובן עד כמה גדלה מעלת לימודו של האריז"ל בהששה דרכים שבלימוד ההלכה, ועאכו"כ לאחרי גודל היגיעה עד שהי' מזיע, שעי"ז הי' ה"מצאת"167 באופן נעלה ביותר.
וכיון שכן, הרי בודאי שלימודו ע"ד הסוד לא הי' יכול להיות בסתירה להלימוד ע"ד ההלכה.
ובנוגע לעניננו, מפורש להדיא בכתבי האריז"ל168 שמצוות עשה שהזמן גרמא הם ב"אותו מקום שהם (נוקבא ודכורא) דבוקים ביחד", "ולכן הנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא, דנוקבא אתכלילת בדכורא, א"כ, בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדנה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה וכו'".
וענין זה מתאים עם האמור לעיל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, לפי שיוצאות י"ח ע"י בעליהם.
כח. אך עפ"ז אינו מובן: מדוע מדגישים שמילת הזכרים מעכבת את האיש, ולא את האשה?
והביאור בזה – לפי שהתורה על הרוב תדבר, ובדרך כלל, כאשר האיש אינו נמנה על הפסח (מצד העיכוב דמילת בנו), גם האשה אינה נמנית על הפסח; אך כאשר היא "אשה כשרה" – הרי היא פועלת עליו שיוכל להימנות ולאכול מהפסח ע"י שימול את בנו, כידוע הפירוש169 במארז"ל "אשה כשרה עושה רצון בעלה" – שהיא פועלת את ה"רצון" אצל בעלה, שירצה לעשות מה שצריך.
וע"ד מארז"ל170 בנוגע לבנ"י ש"עושין רצונו של מקום" – שנוסף על הפירוש הפשוט שבנ"י מקיימים רצונו של הקב"ה, ישנו גם הפירוש171 שבנ"י פועלים אצל הקב"ה רצון חדש, והיינו, שכאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, אזי נעשה בדרגת צדיק, עליו נאמר172 "ותגזר אומר ויקם לך", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"173, כך, שכאשר הקב"ה אינו רוצה להשפיע ענין של ברכה, מתפלל הצדיק ומבטל זאת, ופועל אצל הקב"ה רצון חדש – כידוע בפירוש "יהי רצון"174 – להיות רופא חולים ומברך השנים.
ועד"ז בנוגע לבנ"י – "אתם קרויין אדם"175, "ע"ש אדמה לעליון"176 – אצל איש ואשה, שעליהם אמרו רז"ל177 "זכו שכינה ביניהם", ועד שכל האמור בשיר השירים בנוגע לאיש ואשה קאי על הקב"ה וכנס"י178 – שנוסף על הפירוש ש"אשה כשרה עושה רצון בעלה" כפשוטו, ישנו גם הפירוש שהיא פועלת את הרצון של בעלה.
וכדברי הגמרא179 בנוגע למעלת הנשים: "דיינו .. (ש)מצילות אותנו מן החטא". ואף ששם מדובר אודות חטא פרטי, חטא הידוע – הרי כן הוא גם בנוגע לכל החטאים, וכמובן גם מדברי הגמרא180 "חכמות נשים בנתה ביתה181, זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידה תהרסנה181, זו אשתו של קרח".
כט. ומכל זה מובן, שאף שהחיוב דחינוך מוטל על האב182, הרי הוא מוציא י"ח גם את האם, כך, שגם היא שייכת ויש לה חלק בזה, ובמילא צריכה גם היא לעסוק בזה באופן השייך אלי'.
וכל זה – נוסף לכך שהפטור דנשים הוא רק בנוגע למצות חינוך, אבל עדיין חייבות הן ב"הוכח תוכיח את עמיתך"183, "לפני עור לא תתן מכשול"184, "ואהבת לרעך כמוך"185 – שבכל ענינים אלו אין חילוק בין אנשים לנשים.
ומובן, שאם הדברים אמורים בנוגע לכל בנ"י, ש"כל ישראל ערבים זה לזה"186, הרי בודאי שכן הוא בנוגע ליחס של האשה לילד שלה ("אַ אייגענעם קינד"), וכהפס"ד ש"עניי עירך קודמין"187, שלכן צריכה גם היא לעסוק בחינוך, גם אם אין זה בתור מצות חינוך.
ויש להוסיף ולהמתיק יותר – ע"פ נגלה:
ידועה החקירה188 בנוגע ל"הוכיח תוכיח", וכן בנוגע ל"לפני עור" – אם זה פרט בכל מצוה בפני עצמה, או שזהו ציווי כללי בנוגע לכל הענינים.
ובנוגע לעניננו: אם נאמר שזהו פרט בכל מצוה בפני עצמה, נמצא, שמצד זה יש חיוב על האשה בנוגע לחינוך ומילה כמו החיוב על האיש.
ל. ובנוגע לפועל:
יש להתעסק בכל הענינים הקשורים עם אמיתית ענין החינוך – שלא להניח לילד להתנהג כרצונו, ולבחור בעצמו את דרכו בחיים, אלא כמודגש במצות מילה שתיכף ומיד189 מכניסים אותו ב"ברית עולם" עם הקב"ה.
ובאופן כזה צ"ל כללות החינוך – לפעול לא רק על הנשמה, אלא גם על הגוף – "בריתי בבשרכם לברית עולם" (ועד שגם גוי יכול לראות זאת), ובאופן שפועל חלישות התאוה כו'190 (שהרי לבטלה לגמרי אי אפשר, כיון שיש בה צורך191 בשביל קיום העולם, כדברי הגמרא192 שכאשר ביטלו יצרא דעבירה לא נמצאה ביצה לחולה. וכשם שיש צורך לעסוק בעניני העולם באופן ד"מלאכתך עראי"193, בשביל התועלת בעניני קדושה, כמו "מכשירי מצוה", שלגבי כמה ענינים יש להם דין כמו המצוה עצמה194 ).
ואופן ההתעסקות בזה צ"ל מתוך "שטורעם", וללא פשרות – כטבע בני אדם שגם אם בנוגע לעצמו מסכים להתפשר "למחצה", "לשליש" או "לרביע", הנה בנוגע לטובת הילדים משתדל ביגיעה עצומה שתהי' בתכלית השלימות; ועאכו"כ בנוגע לענין החינוך שהשפעתו נמשכת על כל השנים שלאח"ז, "גם כי יזקין לא יסור ממנה"195, מבלי הבט על כך ש"כמה הרפתקי"196 יעברו עליו – הרי בודאי שההורים ימסרו נפשם לשעה קלה, כדי שבמשך עשיריות בשנים יהי' לילדים כל טוב גשמי ורוחני.
וע"י ענין החינוך נעשה ענין הפסח – כשני הפירושים שבו197 : (א) "וחמלתי", מלשון רחמנות, (ב) "ודלגתי", היינו, שהקב"ה מדלג על כל הענינים הבלתי-רצויים, ועד שמדלג על הקץ198, ומוציא את בנ"י מהגלות, ומביא אותם לביהמ"ק השלישי, למטה מעשרה טפחים, ו"נאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"199, בקרוב ממש.
* * *
לא. דובר לעיל (במאמר200 ) אודות מ"ש בהפטרה201 "ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'", ד' פעמים "רוח" – שאיתא בזהר202, שענין זה קשור עם מ"ש בנבואת העצמות היבשות203 : "מארבע רוחות בואי הרוח וגו'".
והנה, כיון ש"תורה אחת לכולנה"204, בהכרח לומר, שמאמר הזהר הנ"ל יש לו מקור גם בנגלה דתורה205.
ובהקדמה – שהשייכות שבין חלקי התורה מודגשת בכך שנקראים בשם נסתר ונגלה, פנימיות וחיצוניות, שמזה מובן, שכל ענין שישנו בנגלה דתורה ישנו גם בנסתר דתורה, וכל ענין שישנו בפנימיות התורה ישנו גם בחיצוניות התורה.
ועאכו"כ בנוגע לספר הזהר, שנתחבר ע"י רשב"י, שגדלה ביותר מעלתו בנגלה דתורה, כפי שמצינו בגמרא206 שעל כל קושיא שהקשה רבי פנחס בן יאיר [שהי' מגדולי התנאים, ובפרט לפי ההכרעה שהי' חותנו של רשב"י (כידוע ב' הגירסאות בזה)207, כך, שהיתה אצלו גם המעלה ד"רוב שנים יודיעו חכמה"208 ], "הוה מפרק לי' רשב"י עשרין וארבעה פירוקי" – הרי בודאי שכל הענינים שנאמרו בזהר מתאימים גם ע"פ נגלה דתורה.
ובנוגע לעניננו – השייכות של העצמות היבשות לנבואת הגאולה מובנת בפשטות הכתובים:
בנבואה ע"ד העצמות היבשות נאמר209 : "כה אמר ה' .. הנה אני מביא בכם רוח וחייתם", וכפי שהי' בפועל: "ותבוא בהם הרוח ("מארבע רוחות") ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד"210 – ב"פ מאד, כמבואר גודל העילוי שבזה בלקו"ת פ' שלח211, בפירוש הכתוב212 "טובה הארץ מאד מאד".
ובהמשך הנבואה213 : "העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו וגו'", ועל זה אומר הקב"ה "הנה אני פותח גו' ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו'"214.
והפירוש הפשוט בזה – שהקב"ה מוציא את בנ"י מהגלות אל הגאולה, שאז יהיו במעמד ומצב ד"וחייתם", כיון שתהי' גאולה שאין אחרי' גלות. ועפ"ז מובנת השייכות של נבואת העצמות היבשות לנבואה אודות ביאת המשיח, "ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' וגו'".
לב. אך עדיין צריך להבין: מדוע צריכים לפעול אצל בנ"י ענין החיות – "וחייתם" – בה בשעה שבנ"י נקראים חיים, כמארז"ל215 "עשרה נקראו חיים .. ישראל נקראו חיים"?!
אך הענין יובן מהמשך מארז"ל הנ"ל שמביא ראי' לכך שישראל נקראו חיים – "שנאמר216 ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ומזה מובן, שכאשר חסר בהדביקות בהקב"ה, אזי חסר בענין החיות.
וכמסופר בגמרא בסוף מסכת ברכות217 אודות רבי עקיבא ש"הי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה" גם בשעה ש"גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה", בהסבירו זאת ע"פ משל לדגים שחייבים להיות במים ששם מקום חיותם, ודוגמתו בנמשל, שבנ"י חייבים לעסוק בתורה "שכתוב בה218 כי הוא חייך ואורך ימיך"; וכן אמרו רז"ל219 "למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך, מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד כו'".
ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "יבשו עצמותינו" – שהרי כל המשלים שבתורה הם בתכלית הדיוק220 – שזהו בהתאם להנמשל ש"העצמות האלה כל בית ישראל המה", וכיון שחיותם של בנ"י היא בהיותם במים, "אין מים אלא תורה"221, הרי מובן שהמצב ההפכי הוא באופן של יובש – "יבשו עצמותינו", "עצמות היבשות".
לג. ובפרטיות יותר:
"יבשו עצמותינו" – מורה על מעמד ומצב שיהודי רחוק מן התורה, שהיא חיותו, כמו דג שחיותו היא מי הים.
וענין זה הוא אצל כל אחד לפי ערכו: יש כאלו שעבורם מספיק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", כדברי הגמרא במסכת מנחות222 : "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא223 ימוש גו' יומם ולילה"; ויש מי שלומד תורה כמה שעות במשך היום, אלא שמבטל רגע אחד מלימוד התורה, ובגלל זה נאמר עליו224 "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת וגו'" – היפך החיים – בעוה"ז ובעוה"ב. אבל עצם השייכות של יהודי ללימוד התורה היא אצל כל בנ"י בשוה.
וזוהי המעלה שבלימוד התורה לגבי קיום המצוות – שבנוגע לקיום המצוות יש חילוקים בין אנשים לנשים, כהנים לוים וישראלים, משא"כ בנוגע לתורה אין חילוקים, כי, גם נשים, אף שאינן חייבות בלימוד התורה מצד מצות תלמוד תורה, הרי "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן .. וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה"225, ועאכו"כ שאין חילוקים בין כהנים לוים וישראלים, שהרי גם ישראלים לומדים הלכות כהונה, וכן כהנים לומדים הלכות תרומה ופדיון בכור, אף שלא נתחייבו בזה.
והענין בזה – כמבואר בספרים226 שרמ"ח מצות עשה הם בדוגמת רמ"ח אברים, שבהם יש חילוקים מן הקצה אל הקצה, מהראש עד לרגל; ואילו התורה – נוסף על היותה אחת מרמ"ח מצות עשה, ומצד זה יש חילוקי מדריגות באופן החיוב דלימוד התורה, ועד שנשים פטורות ממצות לימוד התורה – הרי היא בדוגמת הדם שממשיך חיות ע"י מרוצתו בכל האברים בשוה.
ולהעיר, שכללות הענין דלימוד התורה נוגע במיוחד בזמן הגלות, כמובן ממארז"ל227 "מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר228 על מה אבדה הארץ .. על עזבם את תורתי";
ובזה גופא – כפי שמפרש רבינו יונה229 בדברי הגמרא230 ש"לא היו מברכים בתורה תחילה", ש"ודאי היו עוסקין בתורה תמיד .. (אלא) שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי'", והיינו, שלימוד התורה צריך להיות מתוך הכרה בחביבות התורה המודגשת בנוסח ברכת התורה (ללא השכלות עמוקות, אלא בפשטות): "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (ולא בגלל שלא היתה לו ברירה אחרת, כיון ש"החזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה"231 ), ומסיימים: "נותן התורה" (לא כמו בהתחלת הברכה "נתן", לשון עבר, אלא "נותן"), לשון הוה232, כיון שהקב"ה הוא למעלה מהזמן, וכן התורה היא למעלה מהזמן.
אמנם כאשר חסר בהשייכות של יהודי עם התורה, הרי זה מעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו" – "עצמותינו" דייקא, שהרי גדר של "אבר" הוא שיש לו עצם233, וכאשר חסר בענין החיות שנמשך ע"י הדם, שזהו"ע התורה, הרי זה מעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו".
לד. ויש להוסיף ולבאר הדיוק בפרטי הענינים שבהמשך הכתוב (לאחרי "יבשו עצמותינו") – "אבדה תקוותנו נגזרנו לנו":
ובהקדים – שגם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו", אין זה כמו דג שפורש מן הים שחשוב כמת לאחרי שנמצא מחוץ למים משך זמן ששוב לא יועיל שיחזירוהו למים234 – שהרי אצל יהודי לא שייך מעמד ומצב כזה, כיון שיכול לשוב בתשובה, ולא עוד אלא שבשעת החטא גופא "ישראל הוא"235, כך, שאפילו אם יהודי חי שמונים שנה (יותר אפילו מ"ימי שנותינו בהם שבעים שנה"236 ) מחוץ למים, במעמד ומצב שהוא היפך התורה, יכול לשוב בתשובה, כיון ש"תשובה קדמה (לא רק לאדם החוטא, אלא גם) לעולם"237, ועד כדי כך, שאפילו "אחר" ש"שמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר"238, הי' צריך לשוב בתשובה באופן ש"דחק ונכנס"239.
אמנם, במה דברים אמורים – כאשר ישנה אצלו הידיעה וההכרה שביכלתו לשוב בתשובה, משא"כ כאשר חושב שכיון שכבר עברו ריבוי שנים מאז שהתנתק מה"מים חיים" של התורה, שוב אין לו תקווה: "אבדה תקוותנו".
זאת ועוד:
גם כאשר "יבשו עצמותינו" ו"אבדה תקוותנו" – עדיין לא אבוד, כל זמן שנמצאים בין יהודים, שאז בודאי ימצא יהודי שיקיים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ויעשה כל התלוי בו להחזירו לתומ"צ.
והענין בזה:
אמרו רז"ל240 "אכל בי עשרה שכינתא שריא". ומשמעות הלשון היא – שהענין דשכינתא שריא במעמד עשרה מישראל הוא גם כאשר אין עוסקים בתומ"צ, וכמפורש באגה"ק241 : "אף שאינם מדברים בדברי תורה" (שהרי "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם"242 הוא ענין בפני עצמו, ואילו כאן מדובר אודות השראת השכינה אפילו בשעה שאינם עוסקים בתומ"צ).
ומבואר בזה243 – שהתועלת מהשראת השכינה במעמד עשרה מישראל היא, שעי"ז נמשך מלמעלה תוספת כח וסיוע בעבודתו, הרהורי תשובה וכו', והיינו, שאפילו אלו שעד אתמול ואפילו עד הרגע שלפנ"ז היתה הנהגתם היפך התומ"צ, פועלת עליהם השראת השכינה שיפלו להם הרהורי תשובה.
ועוד זאת, שבכל הענינים שנוגעים לרבים, ובכלל זה גם ענין הגאולה, הן גאולה כללית, והן גאולה מצרה פרטית, הולכים אחר הרוב, והרוב מכריע שתהי' גזירה לטובה, והקב"ה ישפיע טוב בגשמיות וברוחניות, כולל גם – שיערה עליו רוח ממרום וישוב בתשובה.
אמנם, במה דברים אמורים – כשאינו פורש מדרכי הציבור, אבל כשפורש מדרכי הציבור, הנה נוסף לכך שענין זה גופא נחשב לחטא244, הרי בכך מראה שאינו חלק מהרוב, וכיון שכן, לא תועיל לו הכרעת הרוב, וכמו בדיני תערובות, שהביטול ברוב הוא רק כאשר המיעוט והרוב נמצאים ביחד (במקום, או בידיעת האדם245 ), משא"כ כשאינם ביחד, אזי לא מועילה הכרעת הרוב.
וזהו שמסיים בכתוב (לאחרי "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו") – "נגזרנו לנו", היינו, שמכרית ומפריד את עצמו ופורש מן הציבור, שאז אין שום דבר שיכול להועיל לו.
לה. אמנם, גם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך כו', ועד למעמד ומצב ש"יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" – הנה גם אז אומר הקב"ה "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"246, וכמארז"ל247 ש"הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן .. ומחזירן למוטב", שזהו לפי ש"לא ידח ממנו נדח"248.
ועז"נ "הנה אני פותח וגו' ונתתי רוחי בכם וחייתם" – "אני" דייקא, היינו, שהקב"ה בעצמו מחי' אותו.
וזהו כללות הענין דתחיית המתים, שעל זה אמרו רז"ל249 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אפילו אלו ש"אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו".
לו. וביאור השייכות של נבואת העצמות היבשות לחג הפסח:
איתא בשו"ע250 (בשם רב האי גאון) ש"בשבת שחל בחול המועד פסח מפטירין העצמות היבשות .. לפי שתחיית המתים עתידה להיות בניסן" (ועד"ז "בשבת של חול המועד סוכות מפטירין במלחמת גוג ומגוג" שעתידה להיות "בתשרי").
אך עדיין אינו מובן: אם משום ש"תחיית המתים עתידה להיות בניסן" – הרי בניסן יש שלושים יום, ולמה מפטירין העצמות היבשות בשבת חול המועד פסח דוקא?
לז. ובהקדם מקור הדברים בנוגע להשייכות דתחיית המתים לחודש ניסן:
מצינו בגמרא במסכת סנהדרין251 שאפילו "קליאופטרא מלכתא .. אמרה ידענא דחיי שכבי (שהמתים חיים), דכתיב252 ויציצו מעיר כעשב הארץ".
וכיון שהדוגמא שהובאה בתורה על תחיים המתים היא מצמיחת עשב הארץ, צריכה דוגמא זו להיות מתאימה בכל הפרטים (ואע"פ שידוע מ"ש הרמב"ם253 שהמשלים שבתורה אינם חייבים להיות מתאימים בכל הפרטים, אלא רק בנוגע לפרט שאודותיו הובא משל זה – הרי ישנם החולקים עליו ואומרים שהמשל מוכרח להיות מתאים בכל הפרטים254 ).
ובכן: הזמן של צמיחת עשב הארץ הוא בחודש ניסן – חודש האביב (לאחרי סוף החורף). ומזה מובן שגם תחיית המתים – שנמשלה לצמיחת עשב הארץ – תהי' בחודש ניסן.
ויש לומר, שדברי הגמרא הנ"ל שתחיית המתים נמשלה לצמיחת עשב הארץ הם המקור לכך שתחיית המתים תהי' בחודש ניסן.
ובחודש ניסן גופא – הרי זה שייך במיוחד לחג הפסח:
צמיחת עשב השדה היא גם ללא ריבוי גשמים, ועד שאפילו ללא גשמים כלל, יכולה להיות צמיחת עשב הארץ – ע"י הטל.
והרי ענין הטל שייך במיוחד לחג הפסח, כדאיתא בפרקי דר"א255 שבו "אוצרות טללים נפתחים", וגם הברכה "ויתן לך האלקים מטל השמים"256 היתה בחג הפסח, ולכן אומרים תפלת (וברכת) טל ביום א' דחג הפסח257.
וענין ה"טל" שייך במיוחד לתחיית המתים – כלשון חז"ל258 "טל שעתיד להחיות בו את המתים".
לח. ויש להוסיף ולבאר הטעם שבחג הפסח גופא מפטירין העצמות היבשות – לא ביו"ט עצמו (שני ימים הראשונים או שני ימים האחרונים), אלא בשבת חול המועד (אע"פ שלעת עתה לא מצאתי זאת בפירוש):
שני ימים הראשונים ושני ימים האחרונים ישנם בחג הפסח בקביעות, בכל שנה, משא"כ שבת חול המועד אינו ענין קבוע בכל שנה, שהרי כאשר יום ראשון של חג הפסח חל בשבת, אזי אין שבת חול המועד.
ולכן: הענינים הקבועים שחיובם מידי שנה בשנה – נתתקנו בימי הפסח שהם בקביעות בכל שנה ושנה; ואילו בשבת חול המועד שאינו דבר קבוע, נתתקנה אמירת ההפטרה דעצמות היבשות, הקשורה עם תחיית המתים, שתהי' דבר חד-פעמי.
[ועד"ז בנוגע למלחמת גוג ומגוג259 שכיון שעתידה להיות בתשרי מפטירין בה בשבת חול המועד סוכות – שכיון שתהי' דבר חד-פעמי, אין מפטירין בה בימי המועדים שהם בקביעות בכל שנה ושנה, כי אם בשבת חול המועד, שאינו קבוע בכל שנה ושנה, שהרי יש שנים שקביעותם היא באופן שאין בהם שבת חול המועד סוכות].
ולהעיר, שבנוגע למנהג לומר שיר השירים בשבת חול המועד פסח260 – "אם אין שבת בחול המועד, קורין שיר השירים באחד משני ימים טובים האחרונים שחל להיות בשבת"261, והיינו לפי ששיר השירים הו"ע קבוע, "לפי שיש בה מענין יצי"מ"260 (ושייך גם למ"ת הקשורה עם יצי"מ, כמ"ש262 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"), ולכן, משתדלים תמיד לקרוא שיר השירים בפסח; משא"כ בנוגע להפטרת עצמות היבשות (וכן ההפטרה במלחמת גוג ומגוג), שאמירתה בשבת חול המועד אינה בכל שנה, כיון שזהו ענין חד-פעמי.
לט. ובפנימיות הענינים:
מציאות כזו ש"אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" – ח"ו שיהי' זה מידי שנה בשנה, שהרי יהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מהקב"ה (כפתגם רבינו הזקן263 ), והוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם264, וא"כ, מציאות כזו שיאמרו "יבשו גו' נגזרנו גו'" הו"ע היוצא מן הכלל!
אמנם, גם כאשר יש מציאות רחוקה כזו, אומר הקב"ה "הנה אני פותח וגו'" (כנ"ל סל"ה), עד ש"ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד", וע"ד מ"ש רש"י על הפסוק265 "ונפל ממנו רב", "כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב", שלכן, כדאי "להרעיש" ("אויפשטורעמען") את העולם כולו אפילו בשביל יהודי אחד בלבד266.
ועד שפועלים שהקב"ה מוליך את כל בנ"י ל"ארץ טובה ורחבה"267, בביאת משיח צדקנו, כפס"ד הרמב"ם268 שדוקא הוא יקבץ נדחי ישראל, בקרוב ממש.
* * *
מ. יש ענין נוסף בשייכות של העצמות היבשות (לא רק עם חודש ניסן, שבו עתידה להיות תחיית המתים, אלא) עם חג הפסח:
בנוגע למתים (העצמות היבשות) שהחי' יחזקאל יש פלוגתא בגמרא269 : "רבי יהודה אומר .. באמת (בבירור) משל הי' (שהי' מרמז להם על הגלות, כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מתים שהחי' יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות", והיינו, שאין זה משל, אלא מאורע שהי' בפועל.
והגמרא מסיימת: "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" (שאותן תפילין היו שלהם)270.
ולכאורה: כוונת ריב"ב באמרו "הללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" להוכיח ש"אני מבני בניהם", שלא יצטרכו לסמוך על דבריו – שהרי יכולים לראות את התפילין שלהם.
ואינו מובן: מה ניתוסף ע"י ראיית התפילין – הרי עדיין זקוקים לנאמנות שלו שאכן "הללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם"?!
מא. ויובן בהקדם סיפור נוסף אודות רבי יהודה בן בתירא (אף שבכלל מצינו אודותיו בגמרא רק מעט ענינים), שקשור גם עם הלכה:
איתא בגמרא271 : "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב כל בן נכר לא יאכל בו272, כל ערל לא יאכל בו273, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר לי' רבי יהודה בן בתירא, מי קא ספו לך מאלי' (כלום נותנין לך מן האלי' לאכול? אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו, ונתכוון להטעותו, לכשילך עוד ישאל מן האלי'), אמר לי' לא, כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאלי'. כי סליק אמר להו מאלי' ספו לי. אמרו לי', אלי' לגבוה סלקא, אמרו לי' מאן אמר לך הכי, אמר להו, רבי יהודה בן בתירא (קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה, אלא מן הכחוש). אמרו מאי האי דקמן (מה הדבר הזה שבא לפנינו), בדקו בתרי' ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו. שלחו לי' לרבי יהודה בן בתירא, שלם לך רבי יהודה בן בתירא, דאת בנציבין (שם עירו), ומצודתך פרוסה בירושלים".
[ולהעיר בדרך אגב, שלכאורה יש ללמוד מכאן הלכה תמוהה – שגוי שאוכל כזית מן הפסח חייב מיתה274, אלא ש"ביד ר' יהודה בן בתירא לא הי' להורגו"275, ולכן סיבב את הדברים באופן כזה שיהרגוהו בירושלים].
ובתוס' שם: "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל, י"ל שלא הי' לו קרקע, או זקן הי' שאינו יכול להלך ברגליו, דפטור מפסח, כמו מראי', אי נמי נציבין חוץ לארץ היא כו'".
ויש לבאר הצורך בכל ג' התירוצים הנ"ל:
בנוגע לתירוץ "שלא הי' לו קרקע" – יש שקו"ט האם מי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל276, ולכן יש צורך בתירוץ נוסף – ש"זקן הי' כו'".
אך עדיין יש להקשות ("אַ בעל-הבית'שע קושיא"): אף שריב"ב בעצמו "זקן הי' שאינו יכול להלך ברגליו", הרי בודאי היו בעירו של ריב"ב כו"כ שלא היו זקנים (והי' להם קרקע), והיו חייבים לעלות לרגל, וא"כ, הי' ריב"ב יכול להעביר את הידיעה אודות "ההוא ארמאה" ע"י א' מבני עירו שיעלה לרגל, ולמה הוצרך להטעותו שילך וישאל מן האלי'?! – ולכן יש צורך בתירוץ הג', ש"נציבין חוץ לארץ היא", ולכן כל בני עירו לא היו חייבים לעלות לרגל.
מב. והנה, יש מפרשים277 שמקשרים את שני הסיפורים אודות ריב"ב:
בנוגע ל"מתים שהחי' יחזקאל" – איתא בגמרא269 ש"אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו (שלא הי' להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם278 אלא משנולד יצחק .. ומבין הבתרים עד שנולד יצחק הי' שלשים שנה .. ואותן שלשים שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים .. (ו)יצאו קודם זמנן ונהרגו), שנאמר279 ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת".
וזהו הטעם שריב"ב "לא הי' לו קרקע" (כתירוץ הא' בתוס') – כיון שהי' "מבני בניהם" של בני אפרים שדחקו את הקץ ונהרגו, ובמילא, לא נכנסו לארץ, ולא קיבלו חלק בארץ.
אמנם, אף שזוהי המצאה טובה, אבל, מדברי הגמרא גופא יש להוכיח שאין האמת כן:
כיון שריב"ב אמר "אני מבני בניהם (של ה"מתים שהחי' יחזקאל"), והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" – הרי אי אפשר לומר ש"מתים שהחי' יחזקאל" "אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו .. והרגום אנשי גת", דכיון שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני שנאמרה פרשת תפילין (ביצי"מ), לא היו להם תפילין!
ועפ"ז יש לבאר מה שהוסיף ריב"ב "והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" – לא בתור הוכחה לכך ש"אני מבני בניהם" (שהרי עדיין זקוקים אנו לנאמנות שלו שאכן "הללו תפילין .. מהם", כנ"ל ס"מ), אלא בתור הוכחה ש"מתים שהחי' יחזקאל" אינם בני אפרים שטעו בחישוב הקץ ונהרגו, שהרי להם לא היו תפילין, אלא "אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים כו'", כהמשך דברי הגמרא.
ונמצא, שדבריו של ריב"ב הם בנוגע לב' הפלוגתות שבגמרא בנוגע למתים שהחי' יחזקאל: (א) אם "משל הי'" או שאכן אירע בפועל, (ב) "מאן נינהו", אם "בני אפרים שמנו לקץ וטעו .. והרגום אנשי גת", או "אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים וכו'".
ועל זה אמר ריב"ב: (א) "אני מבני בניהם", היינו, שאין זה משל בלבד, אלא "מתים שהחי' יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות", (ב) "הללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם", שמזה מובן שאי אפשר לומר ש"אלו בני אפרים" ש"הרגום אנשי גת", שהרי לא היו להם תפילין (כנ"ל), אלא "אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים וכו'".
מג. ובנוגע לעניננו, הנה השייכות הנוספת של עצמות היבשות לחג הפסח היא – בגלל שריב"ב שהי' מ"בני בניהם" של "מתים שהחי' יחזקאל" (עצמות היבשות) השתדל להבטיח ש"ההוא ארמאה" לא יאכל מקרבן פסח!
וסיפור זה מהוה הוראה לכל אחד מישראל – שהרי סיפור זה נקבע בגמרא, תורה שבעל פה, תורה מלשון הוראה – שכאשר יהודי שומע אודות גוי שרוצה להתנהג כמו יהודי, כבסיפור הנ"ל ש"ההוא ארמאה" רצה לאכול מקרבן פסח, הנה גם אם הוא נמצא ב"נציבין" שבחו"ל, כך, שיכול לטעון שבודאי יש בירושלים אלו שיודעים מי ראוי להקריב ולאכול הפסח, ומה לו להתערב בזה, מוטלת עליו החובה להשתדל ולמצוא דרך למנוע זאת!
וענין זה קשור במיוחד עם חג הפסח – כיון שבנוגע לקרבן פסח נצטוו בנ"י "משכו וקחו לכם"280, "משכו ידיכם מעבודה זרה וכו'"281, ו"כל בן נכר לא יאכל בו", כך, שניכר בגלוי החילוק שבין יהודי לגוי, ולכן אין להניח לגוי להתנהג כמו יהודי.
ויש להוסיף בזה ענין של דרוש282 :
בסיפור הנ"ל בגמרא: "אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו". ולכאורה, כיון שכבר נאמר "כל בן נכר לא יאכל בו", למה צריך להוסיף גם "כל ערל לא יאכל בו"?
אך הענין הוא – שיש "בן נכר" שכדי לאכול מקרבן פסח מוכן להיות יהודי ("אויס בן נכר"), אבל בתנאי שהגיור יהי' כפי רצונו – גיור ללא מילה.
[ולכאורה: כיון שהגוי מסכים ורוצה את החלק הטוב שיש אצל בנ"י – אכילת הפסח, מה יש לו להפסיד אם גם ימול את עצמו?! אך הענין הוא, ש"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב"283, ולכן אינו רוצה להתנהג ע"פ תורה. הגוי מסרב למול את עצמו – לא בגלל שיש לו פחד מדם, שכן, הוא בעצמו ראה דם, ושפך דם... הסיבה שאינו רוצה למול עצמו, היא בגלל שאינו רוצה לקיים תומ"צ!].
ועל זה אומרים לו: זאת לא! "כל ערל לא יאכל בו"!
וכמודגש גם בסיפור המדרש המוזכר לעיל (ס"ג), שגם אלו שבעת הקרבת הפסח במצרים לא רצו למול את עצמם, הנה כשהי' הולך ריחו של הפסח שנכנס בו ריחו של ג"ע, ביקשו גם הם לאכול מהפסח, וכשמשה אמר להם "אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין .. מיד נתנו עצמן ומלו", כדי שיוכלו לאכול מהפסח – שכל זה שייך רק בנוגע לבנ"י, ולא בנוגע לגויים:
לכאורה אינו מובן: הרי הריח של הקרבן פסח התפשט והגיע לכולם, וא"כ, מדוע לא באו גם המצריים לבקש לאכול מקרבן הפסח, כולל גם פרעה שהי' יכול לומר "אנא מלכא אנא", ורוצה לאכול מקרבן הפסח?!
והביאור בזה – בפשטות – שהמצריים ידעו שמשה לא יתן להם מקרבן הפסח, כיון שזהו ענין ששייך רק לבנ"י, ואינו שייך לגוי!
מד. ענין זה שייך במיוחד לימים אלו – שישנם כאלו שרוצים להכריז על גוי שהוא יהודי, גם ללא גיור כהלכה, כי אם גיור רפורמי, בה בשעה שעי"ז גורמים צרות צרורות (לא רק לבנ"י, אלא) גם לגוי עצמו.
וכמו במאורע הנ"ל, שהאכילה מקרבן פסח ע"י הגוי – שידע שאסור לו לאכול מקרבן פסח, והבין שמעמיד עצמו בסכנה שיקבל על זה "פסק" (אף שלא ידע שיהרגוהו), ואעפ"כ רצה להראות "קונץ" שיתנו לו בירושלים מקרבן פסח – היתה גם היפך טובת הגוי, שלכן סיבב ריב"ב את הדברים באופן שיהרג ולא יאכל מקרבן פסח, כי, לאמיתו של דבר, מוטב לגוי שיהרגוהו, ובלבד שלא יגרום בלבול בכל הקשור עם הקרבת הפסח ע"ג המזבח, שיש בזה משום פגיעה ("פאַרטשעפּען זיך") בבנ"י, בתורה ובהקב"ה!
אלא שיש חילוק בין מאורע הנ"ל למצב בימים אלו:
מאורע הנ"ל אירע בזמן הבית, שאז היתה יד ישראל תקיפה (גם ביחס ל"א-ל זר אשר בקרבך", זה יצה"ר284, להתגבר עליו בתוקף שלא יחטיאו), ולכן לא הי' הגוי יכול לקבל מקרבן הפסח, ולא היתה לו ברירה אחרת אלא לרמות את בנ"י שהוא יהודי.
[ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון הגמרא "ההוא ארמאה", ולא "עכו"ם", כהלשון הרגיל בנוגע לגוי – מלשון "ארמי אובד אבי"285, ע"ש ענין הרמאות].
אבל עתה, בזמן הגלות, שאין יד ישראל תקיפה – לא צריך הגוי להתחבא; הוא מכריז בגלוי שהוא "ארמאה", ואינו רוצה ב"ברית עולם" עם הקב"ה; הוא עורך מלחמה נגד הרב ונגד התורה!
וכאשר שואלים יהודי שגר בחוץ-לארץ: למה אתה שותק?! – עונה: אינני ר' יהודה בן בתירא!
אבל, הרי זה סיפור בתורה ש"על הרוב תדבר"158, כך, שזוהי הוראה לכל אחד, ועד"ז בנוגע לסיפור הנ"ל בגמרא – תלמוד בבלי, ששייך יותר לחוץ-לארץ – שהידיעה אודות המצב הבלתי-רצוי שגוי אוכל מקרבן פסח, הגיעה מיהודי זקן וחלוש ("אַ אַלטער צובראָכענער איד"), עני, שלא הי' לו קרקע, וגר בנציבין שבחו"ל, כך, שהיו יכולים לבוא אליו בטענה: היתכן ש"את בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים", עליך להתיישב תחילה בירושלים, ואז תוכל להביע דעה!... ואעפ"כ, הרגיש חוב להודיע לבני ירושלים ע"ד ענין בלתי-רצוי שלא ידעו אודותיו, ואכן נתקבלו דבריו.
מה. ובפרטיות יותר:
מדובר אודות גזירה שמעולם לא היתה כמותה: בימי עזרא אמרו בפירוש שנשים אלו הם "נשים נכריות"286, ואילו עכשיו יושבים בארץ ישראל ורוצים לרשום גויים בתור יהודים, וליתן להם חלק בארץ ישראל!
אי אפשר לשנות את העובדה ש"אתם המעט מכל העמים"287, כך, שישנם הרבה גויים כנגד כל אחד מישראל; יכולים רק להשתדל לחיות עמהם בשלום ובשלוה, אבל בכמות הרי עדיין "אתם המעט". ולכן, רודפים אחרי צדק ויושר, ורוצים לקרב גויים, ועד שגזרו גזירה, שמהיום הזה ולהבא, רח"ל, יכול לבוא כל גוי שרוצה ולומר שהוא יהודי, ודי בכך שיביא פיסת-נייר (מפלוני בן פלוני שגר במקום פלוני) שאפשר להשיגה תמורת דולר אחד... ואז יקבל תעודת זהות שבה יירשם כיהודי, ותהי' לו דעה בארץ ישראל יחד עם כל בנ"י.
זוהי בכי' לדורות, שהרי זה נוגע לא רק לשנת תש"ל, אלא גם לשנים שלאח"ז: בנך ובתך – לא ידעו עם מי הם יכולים להתחתן! וגם אם הם עדיין ידעו – הרי הנכדים כבר לא ידעו, כיון שגם פלוני מדבר בלשון הקודש, ומגין על ארץ הקודש, וסבור שהוא יהודי!
יהודים אף פעם לא היו להוטים אחרי גרים, ועאכו"כ כשמדובר אודות גיור שאינו כהלכה; ואילו עתה – מזמינים לארץ ישראל לא רק את שבע האומות, אלא כל שבעים האומות, ואומרים, שמספיק שהגוי יאמר שהוא יהודי!
מו. ויש צרה צרורה נוספת בזה – שאומרים "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו":
כאשר שואלים את היהודים שגרים בחוץ-לארץ: למה אתם שותקים?! – עונים: בארץ הקודש ישנם הרבה דתיים, ולכל לראש – השרים בממשלה, שלולי הסכמתם לא היו באים לכל ההירוס הזה בא"י ובגולה, ובלשון הכתוב288 : "יד השרים .. היתה במעל הזה ראשונה"; ואילו אנו בני חו"ל – "יבשו עצמותינו", אין לנו "חיות" ללחום מלחמת ה', ואין אנו מוכנים "לקפוץ לאש" עבור מטרה זו.
ולא עוד אלא ש"אבדה תקוותנו", שהרי ישנו "סטאטוס-קוו", וכבר הגיע מעמד ומצב שלא זו בלבד ש"כ.היתר נעשה לו"289, בכ"ף הדמיון, אלא "היתר נעשה לו".
ומוסיפים לטעון: "נגזרנו לנו", שהרי אנו חיים בחו"ל, ובארץ ישראל ישנם רבנים, והם צריכים לדאוג לכך.
אבל האמת היא, שאע"פ ש"יד השרים .. היתה במעל הזה ראשונה", וההשתדלות בתיקון הדבר מוטלת על הרבנים וכו' – אין זה פוטר את כל שאר בנ"י להשתדל לפעול בזה כפי יכלתם, וכדלקמן.
מז. האמת היא, שההשתדלות בתיקון המצב היא מתפקידם של הרבנים באה"ק שיושבים על מכונם, ועליהם לדאוג לכל עניני יהדות, ולהבטיח כל דבר מבעוד מועד (וכפי שמצינו בנוגע לעגלה ערופה כו'290 ).
ולדוגמא: לקראת "שבת הגדול", צריך להבטיח שלא יהי' מצב שבעוד כמה ימים יבוא גוי, "ההוא ארמאה", ויבקש לאכול מקרבן פסח...
והרי בענין זה מתבטא החידוש של חג הפסח: לפני חג הפסח – לא הי' הבדל בין בנ"י לעכו"ם, כיון שבנ"י היו אז במעמד ומצב ירוד ביותר כו'291 (כיון ש"עבירה גוררת עבירה"292, ועד שהיו יכולים לבוא למעמד ומצב שלא יוכלו עוד לעזור להם293, היל"ת); אך לקראת חג הפסח אמר הקב"ה לבנ"י: "משכו וקחו"280, "משכו ידיכם מעבודה זרה וכו'"281, ואז נולד עם ישראל.
זהו איפוא הזמן להדגיש שקרבן פסח אינו שייך לגוי. ועד"ז בנוגע לכללות ענין המצוות – שקיום המצוות ע"י בנ"י שונה לגמרי מהאופן שגוי מקיים המצוות שלו, כמו עבודה זרה וגזל. ועד שבנוגע לשמירת שבת, הנה "עכו"ם ששבת כו'"294, כך, שזוהי הרעה הכי גדולה שאפשר לגרום לו.
וכן יש להדגיש שחוקי נישואין וגירושין הם רק עבור בנ"י; עבור גוי – אסור לומר "שבע ברכות", ואסור לרב לפסוק שאלה לגוי!
וכן אסור ללמוד עם ילד גוי תורה שבע"פ, ולכמה דעות – גם לא תושב"כ295. יש לחנך גוי להאמין בהקב"ה, אבל לא ללמדו חומש עם רש"י. ולא כמו אלו שמתפארים בכך שילד גוי לומד קיצור שו"ע או מסכת ברכות וכיו"ב (וזאת – אפילו אם עי"ז יכולים להציל את החינוך ה"ממלכתי דתי"; לא מצאתי בכל השו"ע היתר לוותר על י"ג עיקרים עבור חינוך או עבור שמירת שבת. – אוי ואבוי ל"חינוך" או "שמירת שבת" כאלו!...).
וכמו"כ האמת היא שכיון ש"יד השרים .. היתה במעל הזה ראשונה", עליהם להודות ברבים על טעותם,
– כפי שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו: "וישמע משה וייטב בעיניו", "הודה ולא בוש לומר כו'"296. ועד"ז מצינו בנוגע לרבא, שאמר הלכה בבית המדרש, ואח"כ חזר בו ואמר: "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי"297. ולכאורה, מדוע הגמרא צריכה לספר זאת, הרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב"298, ועאכו"כ כאשר מדובר על אמורא, וכ"ש אמורא כמו רבא?! – אלא הכוונה בסיפור הגמרא היא כדי שנלמד מרבא: לא הי' גדול יותר מרבא, והוא נשאר "רבא" אפילו לאחרי שטעה, בגלל שהודה בטעותו! –
ומכאן ולהבא עליהם לדרוש בתוקף שיתקנו את החוק ויקבעו שגוי יכול להיות יהודי רק ע"פ תורה – ע"י גיור כהלכה. וכאשר ידרשו זאת בתוקף, אזי תתבטל הגזירה (וכעבור שבוע וכיו"ב, יזכרו רק שבעבר הי' חושך כפול ומכופל, ויצאו הימנו); וכל זמן שלא יתוקן הדבר, אין מקום לבא-כח הדת לישב מסביב לשולחן העגול!...
אמנם, כל זה אינו פוטר את שאר בנ"י מלעשות כל התלוי בהם לתיקון המצב, ואין מקום לטענות "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו", כי:
גם מי שיושב ב"נציבין", צריך לידע שמוטל עליו הציווי "הוכח תוכיח"183, ואפילו אם הוכיח כבר 99 פעמים, עדיין לא קיים את המצוה בשלימותה299.
וגם אם אתה חושב ש"אבדה תקוותנו" – אמור פרק תהלים!... ולכל-הפחות תדע שעשית מה שתלוי בך (ע"ד שמצינו בנוגע לבדיקת חמץ300, שהכוונה היא – לא למצוא חמץ, אלא לחפש חמץ).
ובפרט שבפירוש לא "אבדה תקוותנו"; יש ידיעות מצד השמאל301 שהם ממתינים שיבואו וידרשו בתוקף כו' [כולל גם ע"י איום בהתפטרות מתפקיד "שר"... לא נורא ("ניט קיין גוואַלד") אם הוא לא יהי' "שר"... למרות הקושי שבירידה משררה, כדברי הגמרא302 "כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין"], ואז יבטלו את הגזירה.
אלא שצריך לבטל את המצב של "העצמות הישנות" – לא "יבשות" אלא "ישנות" (מלשון שינה): "מ'שלאָפט"!... ושנתם ערבה להם, וכשמעוררים אותו משנתו – מתהפך לצד השני וממשיך לישון... אבל אפילו לתרדמה עמוקה יש עצה!
מח. ולהעיר:
ברור הדבר שסוכ"ס (גם אם לא יפעלו כו') תתבטל הגזירה, כי "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"303,
– "ליהודים" דייקא, ש"יהודים" הם אלו שכופרים בע"ז304, באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה"305, וזוהי הדרך היחידה שלא יהי' "להשמיד להרוג ולאבד"306, אלא "ונהפוך הוא"307 (ע"ד הסיפור הנ"ל ש"קטלוהו" ל"ההוא ארמאה", ובנדו"ד – "מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא"308, כי, כדי להבטיח שגוי לא יאכל מקרבן פסח, די ב"קטלא פלגא" (שהרי ע"פ דין אינו מחוייב מיתה על זה) – שלא למלא את רצונו... ואז, הנה לאחרי משך זמן, כדי הילוך מיל... יבוא הגוי בעצמו ויודה על כך, שכן, כאשר ההנהגה היא בדרך התורה, "תורת חיים", הרי זה טוב גם עבור הגוי) –
אבל אעפ"כ, צריך כל אחד להשתדל בזה, וכמסופר במגילה, שאפילו לאחרי שאסתר שמעה שבכל מקרה "ריוח והצלה יעמוד ליהודים", העמידה עצמה בסכנה, וטעם הדבר – דלכאורה, מהו ההיתר להסתכן309 – כיון שמצוה בגדולים310.
מט. וענין זה מצינו בנבואת העצמות היבשות גופא:
בתחילת הנבואה מספר יחזקאל311 : "ויאמר (ה') אלי .. התחיינה העצמות האלה ואומר אד' ה' אתה ידעת".
ולכאורה אינו מובן: מדוע הקב"ה שאל את יחזקאל "התחיינה העצמות האלה" – הרי הקב"ה ידע שיחזקאל אינו יודע?!
אך התירוץ על זה – אותו תירוץ שישנו על שאלה אחרת:
אם הקב"ה רוצה שהעולם יהי' כדבעי – מדוע מאפשר שיהיו קשיים רבים כל כך?! כיון שיש חיוב על בנ"י לפעול שגויים יקיימו ז' מצוות בני נח312 – הי' הקב"ה צריך להבטיח שדבר זה יהי' בנקל!
אך הענין הוא – שהקב"ה רוצה שיהודי יעשה את החלק המוטל עליו לעשות, ואז יעזור לו הקב"ה בכך.
ועד"ז בנדו"ד: ברור הדבר ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"313, ובפרט כשמדובר אודות תחיית העצמות היבשות, שהרי "מפתח של תחיית המתים" הוא מה"שלשה מפתחות" ש"בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח"314 ; אבל אעפ"כ, נדרשת מיהודי ההשתתפות שלו, ולכל הפחות – לומר "ה' אתה ידעת", שאין הדבר ביכלתו, אבל לא לומר שענין זה אינו שייך אליו כלל.
– במצוות עשה, נעשית פעולתו של יהודי באופן של קירוב, ואילו במצוות לא-תעשה הרי זה ע"י דחי'; אך יש ענינים שמראים ליהודי כדי שישתתף בהם בכך שלכל-הפחות יוכל לומר שהוא את שלו עשה, ומה יהי' אח"כ – אינו יודע, אלא "ה' אתה ידעת", והקב"ה יעשה את שלו.
ובנוגע לעניננו – עומדים בתחלת ה"מסכת", ועדיין לא נעשה מאומה – חוץ ממה שאומרים שערכו "אסיפות" בד' אמות שלהם...
– "אסיפה" היא אמנם דבר טוב מאוד, "אז נדברו יראי ה' וגו'"315, וגם יקבלו עבור זה "עולם הבא"; אבל צריך לחשוב גם אודות התכלית, והתכלית של האסיפה היתה צריכה להיות – שיפעלו לבטל את הגזירה, לשלוח "טלגרמא" ולהתריע נגד אלו שרוצים "למכור" את כלל ישראל בעבור "נזיד עדשים"!... ולהבטיח את קיומה של הסיסמא הידועה ש"ארץ ישראל" שייכת ל"עם ישראל" ע"פ "תורת ישראל" (ולא די בכך שתהי' רק "תרבות", שהרי גם להיטלר ימ"ש היתה "תרבות"!...).
נ. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:)
אילו הייתי מפסיק כאן – הייתי נשאר ביחסים טובים לכל-הפחות עם אדם אחד, אבל לאחרי שהסתכסכתי כבר הן עם אלו שבא"י והן עם אלו שבחו"ל (נוסף על הסכסוך עם אומות העולם, ע"י ההכרזה שאין לעשות חשבונות מה יאמרו הערבים, או מה תאמר וושינגטון...) – אמשיך ואסתכסך עם כולם:
אם כבר הי' מישהו שהשליך ארצה סידור רפורמי בתור מחאה כו' – חזר בו והתנצל שלא הי' צריך לעשות זאת, ואין זה הזמן והמקום המתאים לכך וכו'.
ובכן: אם לכתחילה הי' צורך לעשות זאת – הרי זו שאלה בפני עצמה; אבל לאחרי שכבר עשית זאת – מדוע אתה מתחרט ותוהה על הראשונות?! הרי אתה בעצמך אומר ש"סידור" כזה – שהוא בגדר של "מסית ומדיח", ש"אין מלמדין עליו זכות"316, ומגיע לו עונש הכי חמור (אלא שענין של "עונש" שייך רק בנוגע לאדם חי, ולא בנוגע ל"ספר") – אסור שיהי' במקום אחר, וא"כ, מדוע אתה מתחרט על מעשה השלכתו?! ומהי הטענה שלא כאן המקום – הרי "לה'317 הארץ ומלואה"?!...
ויש מי שהוסיף להסביר ש"סידור" אינו בגדר של "ס"ת שכתבו מין ישרף"318, כי, דין זה הוא רק כאשר ה"מין" כתבו בידו, משא"כ בנוגע לסידור שנדפס ע"י ה"בחור-הזעצער"...
ולפלא, שיהודי דתי עם זקן, שיש לו "סמיכה" (הנני מכיר אותו), אומר דברי "עם-הארצות":
הדין ד"ס"ת שכתבו מין" הוא – כשהכותב אינו כדבעי, אבל הספר עצמו כשר בכל הפרטים; משא"כ כשהספר עצמו הוא "ספר של מינות" – אין נפק"מ מי כתבו; אפילו אם כתבו צדיק גמור – "ישרף"!
ובדורנו זה, להיותו דור יתום319, כתובים בפירוש כל הדינים, ובנדו"ד: הדין הוא שהמדלג ברכת המינים חוששים שמא נזרקה בו מינות320. וכיון שהרפורמים השמיטו מהסידור ברכת תחיית המתים, ביאת משיח, גאולת ישראל וכו' וכו', הרי זה בודאי "ספר של מינות" – מלא וגדוש במינות!
ובכן: בתחילה "מתירים את האסור" – לומר שאין זה "ספר שכתבו מין", ולאחרי כן, כשפלוני משליך את הספר ארצה, "אוסרים את המותר" – לזעוק על בזיון ה"סידור"!...
נא. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א):
ולאחרי שהסתכסכתי עם כולם – הנה לכל-הפחות שהדברים הנ"ל (שיכולים לראותם בשו"ע, ועוד יותר ממה שדובר כאן) לא יהיו "דברים בטלים", אלא יפעלו פעולתם (אף שלעת-עתה לא פעלו, שהרי זה דבר התלוי בהזולת266),
– כידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע321 : "שיפעול בי ובהשומעים" (בדייקו לומר: "בי ובהשומעים", ולא "בהשומעים ובי") –
ומי שיש בידו למחות – והרי ישנם כמה וכמה שהם בגדר זה – ימחה,
והעיקר – שלא לחשוב ש"אבדה תקוותנו", שכיון שכבר עברו כו"כ שבועות אזי יכולים לזנוח זאת, שכן, אם יזניחו זאת, שוב לא יהי' על מה להתדיין רח"ל.
נב. ויה"ר שבקרוב ממש יקויים היעוד20 "כימי צאתך מארץ מצרים (שאז הי' הענין ד"בדמיך חיי"322 ע"י דם הפסח ודם המילה323 ) אראנו נפלאות", שכל בנ"י יצאו מהגלות "ביד רמה"324, לקבל פני משיח צדקנו.
והרי גם אז תהי' ההבדלה בין ישראל לעמים (כפי שנפעל במ"ת הענין ד"ואבדיל אתכם מן העמים"325 ), כי, אע"פ שלעתיד לבוא נאמר "והלכו גוים לאורך"326, "ונלוו גוים רבים אל ה'"327, וכמ"ש הרמב"ם328 בנוגע למשיח ש"יבואו כל הגוים לשומעו", מ"מ, כל הגויים יהיו במעמד ומצב ש"עמדו זרים ורעו צאנכם"329, והעיקר יהיו "ישראל שבט נחלתו"330,
ואצלם יקויים היעוד331 "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה".
* * *
נג. דובר בהתחלת ההתוועדות (ס"ב) אודות החילוק שבין ימים הראשונים לימים האחרונים דחג הפסח, שימים הראשונים שייכים למשה, וימים האחרונים שייכים למשיח.
וענין זה מודגש גם בהפטרת היום: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'". ואף שטעם אמירת הפטרה זו הוא בגלל מפלת סנחריב שהיתה בפסח332, הרי ענין זה הי' בליל ראשון של פסח, ולא באחרון של פסח, ועכצ"ל, שאמירת הפטרה זו באחרון של פסח קשורה עם משיח333.
ובאמת קשורים ב' הענינים זב"ז – שהרי איתא בגמרא334 "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג", ומזה מובן, שמלחמת סנחריב קשורה עם מלחמת גוג ומגוג שתהי' קודם ביאת המשיח, ואז תקויים הנבואה אודות ביאת משיח שהיתה צריכה להיות כבר בימי חזקיהו.
ולכן מצינו כמה מאמרים שאמרו רבותינו נשיאינו באחרון של פסח שמדברים אודות משיח335 (כולל גם המאמר שנאמר היום, שמיוסד על מאמר של רבינו הזקן בלקוטי תורה336, ושל אדמו"ר האמצעי בשער האמונה בסופו337 ); וכאמור כמ"פ שכל הענינים משתקפים גם בנגלה דתורה, שהרי התורה היא "תורה אחת"205.
נד. והנה, בנוגע למשיח מצינו ענינים שהם מן הקצה אל הקצה:
מחד גיסא – נאמר עליו338 "והריחו ביראת ה'", "מורח ודאין"339, והיינו, שאף שע"פ תורה צ"ל הדין ע"פ מראה עיניו ומשמע אזניו של הדיין, נאמר במשיח "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"338, אלא באופן נעלה יותר. וכמו"כ מפליא הכתוב גודל חכמתו של משיח: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"340, "ירום מאברהם .. ונשא ממשה"341.
וביחד עם זה מצינו שמשיח "יזה גויים רבים"342, ו"יחלק שלל"343, ועד שיפעל גם על בעלי חיים – "וגר זאב עם כבש וגו'"344.
נה. ובהמשך לזה יש להתעכב על דברי הרמב"ם בב' מקומות שבהם מדבר אודות משיח – בהלכות תשובה ובהלכות מלכים345 :
בהלכות תשובה328: "אותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהי' יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם .. ויבואו כל הגויים לשומעו וכו'".
ובהלכות מלכים266 כותב הרמב"ם: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' וכו'".
ומובן, שמעלת המשיח שמבאר הרמב"ם בהל' תשובה – "בעל חכמה .. יתר משלמה (עליו נאמר346 "ויחכם מכל האדם") ונביא גדול .. ולפיכך ילמד כל העם כו'" – היא באופן נעלה יותר באין ערוך לגבי מ"ש בהל' מלכים ש"יכוף כל ישראל לילך בה כו'", שבשביל זה די בכך שהוא בעל כח כו', אבל אין צורך ב"בעל חכמה .. יתר משלמה ונביא גדול כו'".
ולכאורה: גודל הפלאת מעלתו של משיח הי' הרמב"ם צריך לבאר בהלכות מלכים, שזהו המקום העיקרי שבו נתבארו כל פרטי הענינים השייכים למלך המשיח; משא"כ בהלכות תשובה, ששם מדובר אודות ענין השכר, ש"סוף כל השכר כולו .. הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח כו'", הרי זה רק "כדי שינוחו .. וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא"?
גם צריך להבין השינוי בין הל' תשובה להל' מלכים, שבהל' תשובה כותב הרמב"ם "נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח", ואילו בהל' מלכים347 כותב רק "נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח", ואינו מזכיר "כל ישראל"348 ?
נו. ונקודת הביאור בזה349 – ע"פ הידוע350 שהדיוק בדברי הרמב"ם הוא גם בנוגע להמקום שבו כותב כל ענין, ובנדו"ד, שבכל א' מב' מקומות הנ"ל מבאר הרמב"ם את ענינו של משיח ששייך להלכות אלו – "הלכות תשובה" או "הלכות מלכים".
ובהקדים – שאצל משיח יהיו ב' ענינים, כמו ב' הענינים שהיו אצל משה רבינו, "גואל ראשון", ומזה מובן גם בנוגע למשיח, "גואל אחרון":
משה רבינו – (א) מלך הי'351, כמ"ש352 "ויהי בישורון מלך", (ב) מופלא שבסנהדרין353.
ומובן, שהיותו מופלא שבסנהדרין הו"ע נוסף על היותו מלך, שהרי מצד ענין המלכות, אין חיוב שהמלך צריך להיות למדן היותר גדול, וכפי שמצינו ביהושפט מלך יהודה, שהי' מלך כשר וצדיק, ש"לתלמיד חכם הי' עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי", כי, מצד כבוד התורה, "מצוה על המלך לכבד לומדי התורה"354.
ועד"ז ישנם ב' הענינים בנוגע למשיח – ענין המלך שבו, וענין התורה שבו, שעל ידו יהי' שלימות הענין ד"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"355, ע"י תורתו של משיח שילמד את כל העם.
נז. והסדר בזה – שלכל לראש יש צורך בענין המלוכה:
הטעם שיש צורך במלך דוקא, ולא די בסנהדרין ש"הם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל"356 – כיון שיש כאלו שאינם רוצים לקיים את הוראת הסנהדרין (כל זמן שלא נתקיים עדיין היעוד357 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"), ולכן כדי שכל בנ"י יקיימו את הוראות התורה, יש צורך במלך ש"יכוף כל ישראל כו'" להתנהג בדרך התומ"צ.
וכן יש צורך במלך ש"ילחם מלחמות ה'", כמו מלחמת עמלק שהיתה בזמן משה, ועד"ז מלחמת גוג ומגוג שתהי' קודם ביאת המשיח358.
ולכן:
כאשר הרמב"ם מדבר אודות מלך המשיח ב"הלכות מלכים", הנה מצד ענין המלוכה די בכך ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'",
– שאז "הרי זה בחזקת שהוא משיח", ו"אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי" –
אבל אין הכרח שיהי' חכם גדול כמו שלמה, וכפי שמצינו בדוד, שאמר "ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה"359, ואילו בנוגע ללימוד התורה – "אני נמלך במפיבושת רבי"359, שהי' גדול ממנו.
נח. אמנם, כאשר הרמב"ם מדבר אודות ימות המשיח בהלכות תשובה – אזי נוגע (לא הענין ד"ילחם מלחמות ה'", אלא) ענין התשובה ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר360.. ושבת עד ה' אלקיך"361, וכמאמר362 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא",
וכן נוגע הענין דתורתו של משיח ש"ילמד כל העם" (לא רק נביאיהם וחכמיהם) – כיון שמדובר כאן אודות ימות המשיח בתור הכנה ל"סוף כל השכר כולו .. חיי העולם הבא", ש"מפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו .. וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא",
וכיון שכן, הרי לא די בכך שמשיח יהי' "הוגה בתורה .. כדוד אביו", אלא יש צורך ש"בעל חכמה יהי' יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם".
ומובן גם שכאשר מדובר אודות המעמד ומצב ש"נתאוו .. לימות המשיח, כדי שינוחו .. וירבו בחכמה כו'", אין צורך בכך שמשיח "יכוף כל ישראל כו'" (כמ"ש בהל' מלכים), אלא "ילמד כל העם" בדרכי נועם כו'.
נט. ויש להוסיף ולבאר גם מ"ש הרמב"ם "ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו" – דלכאורה אינו מובן:
המקור לדברי הרמב"ם הנ"ל אודות מעלתו של משיח הוא – מדרש תנחומא פ' תולדות341, ושם נאמר "ונשא ממשה", וא"כ, למה כתב הרמב"ם רק "קרוב למשה רבינו", ולא גדול ממנו?
ואכן, יש אומרים363, שהרמב"ם כתב "ונביא גדול יהי' (יותר) ממשה רבינו", אלא שאחד המעתיקים נבהל בראותו זאת... ותיקן "קרוב למשה רבינו".
אבל באמת יש בירור בענין זה – ע"פ מ"ש הרמב"ם באגרת תימן364 ש"משיח נביא גדול מאד וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבינו ע"ה", "שכבר אמר365 ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"366, אבל "יחד אותו הבורא יתברך בדברים שלא יחד משה רבינו ע"ה, שנאמר בו367 והריחו ביראת ה' .. ונחה עליו רוח ה' וגו'".
ועפ"ז מובן מ"ש הרמב"ם ש"נביא גדול הוא קרוב למשה רבינו", שהדיוק בזה הוא שבנוגע לנבואה יהי' משיח רק "קרוב למשה רבינו" (כיון ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה"), אבל יש ענינים – ובנדו"ד: בנוגע ללימוד התורה – שבהם יהי' משיח גדול ממשה, וכנ"ל מדברי המדרש: "ונשא ממשה"368.
ולכן מבאר אדמו"ר האמצעי בשער האמונה369 בפירוש הכתוב "הנה ישכיל עבדי וגו'", שמשיח יהי' למעלה ממשה רבינו, ועד שמשיח הוא בחי' פנימיות עתיק, ואילו משה הוא בחי' פנימיות אבא – שזהו בין הענינים שאינם שייכים לנבואה, שבה יהי' משיח רק "קרוב למשה".
ס. ויש לבאר גם סיום דברי הרמב"ם: "ויבואו כל הגויים לשומעו" – דלכאורה אינו מובן מה שייך ענין זה לכאן?
ויובן בהקדם מ"ש הרמב"ם312 ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח370.. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת .. אינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".
וכאשר אומות העולם מתנהגים כן, אזי תהי' הנהגתם בביאת המשיח באופן ש"עמדו זרים ורעו צאנכם", שעי"ז יוכלו בנ"י להיות במעמד ומצב ש"ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה" (נוסף לכך ש"ינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן", לפי שבימות המשיח יתבטל "שעבוד מלכיות"), כיון שלא יהיו להם טרדות הפרנסה כו', כדברי הגמרא170 "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה .. תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'".
ומובן שכדי שענין זה יהי' בשלימות – יש צורך בכך ש"יבואו כל הגוים לשומעו".
סא. ועד שבאים לקיום היעוד – שהובא בדברי הרמב"ם הן בהלכות תשובה והן בהלכות מלכים – "כי מלאה הארץ דעה את ה'"371,
במהרה בימינו, בביאת משיח צדקנו, ובחסד וברחמים, כיון ש"חבלי משיח" היו כבר בעבר372,
החל מהיציאה מהגלות באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"324, ובאופן ד"אראנו נפלאות"20, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין"].
* * *
סב. כרגיל בכל התוועדויות אלו להזכיר אודות "פדויי ה'"64,
– שאף שעדיין נמצאים הם בחושך כפול ומכופל, ועדיין "שכינתא בגלותא"373, וישראל בגלותא, הרי היתה אצלם גאולה פרטית, שגם היא נחשבת לגאולה, ובלשון חז"ל374 : "שם גאולה עלה", ובלשון הכתוב375 : "פדה בשלום נפשי", שזוהי הכנה לגאולה הכללית, כדרשת חז"ל376 : "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" –
הנה כאן המקום להזכיר ביחוד אודות "הנצנים נראו בארץ"377 – אלו שזכו להיות מהראשונים שעליהם אפשר לומר "סולו סולו פנו דרך"378.
ולכן עליהם להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות, שהרי כל ישראל הם "קומה אחת שלימה"379, וכשם שכאשר יש חסרון ח"ו במקום אחד בגוף, ואי אפשר להגיע אליו ולתקנו, נעשה התיקון בדרך ממילא ע"י הוספה בשאר חלקי הגוף, כמו"כ כאשר יהודי מוסיף בעניני התומ"צ, הנה להיותו חלק מכלל ישראל, הרי זה מוסיף בריאות בכללות קומת בנ"י, ועאכו"כ כשיש אפשרות להוסיף חיזוק באבר פרטי זה, שדוגמתו בנדו"ד הם אחינו בנ"י שנמצאים במקום שממנו יצא, וכפי שענין זה משתקף גם בנגלה – ש"עניי עירך קודמין"187.
ומזה מובן, שאלו שיצאו משם, פועלת ההנהגה שלהם תוספת חיזוק אצל קרוביהם וידידיהם שהיו יחד עמהם (מלבד מה שכל אחד מהם מוסיף בעצמו)380.
וכיון שיש להם התחייבות נוספת, הרי מובן, שנותנים להם כחות נוספים, כולל גם נתינת כח להתגבר על היצה"ר, שניתנה לו האפשרות לבלבל ולא להניח לעשות זאת, כדי שתהי' בחירה חפשית.
ויה"ר שהקב"ה יוסיף בברכתו לכל הנמצאים בארץ הקודש, ובפרט אלו שעלו לאחרונה והתיישבו בנחלת הר חב"ד, ולפנ"ז – בכפר חב"ד381, שיוסיפו בלימוד התורה וקיום מצוותי', ועי"ז יסייעו למהר את יציאתם של קרוביהם וידידיהם ממדינה ההיא.
ובענין זה יש חיוב מיוחד על נשי ובנות ישראל, שהרי "אשה כשרה עושה רצון בעלה"156, שיש בכחה לסייע ולפעול את רצון הבעל, באופן שתהי' "זכו שכינה ביניהם"177, ויזכו ל"זרע ברך ה'"382, שיגדלו אותם מתוך שמחה והרחבה.
סג. וענין נוסף שצריכים לדבר אודותיו, ומפני קוצר הזמן ידובר רק באופן של נקודה:
זה כבר משך שנה מאז שהתחילו לדבר383 אודות ביסוס שכונות ישראל, ובפרט שכונה זו, שהרי "עניי עירך קודמין". ובכן: אף שאמנם עסקו בזה, הרי זה שלא בערך לגבי מה שהיו יכולים לפעול.
אבל, אין צועקין על העבר, כך, שאין הכוונה לומר דרשת-מוסר, כי אם לעורר בנוגע להבא, שתמורת זה שבשעה שהיו צריכים לעסוק בביסוס השכונה התעסקו בהענין דמי גדול ממי, ואין להאריך בזה, ובפרט במעמד כו"כ מישראל – יעשה כל אחד חשבון לעצמו, שזהו אמנם ענין שנוגע לטובתו הוא, אבל אי אפשר שיהי' זה על חשבון טובת הרבים שדרים בשכונה זו.
אמנם יש לו מוסד חשוב, שהרי "בשופטני לא עסקינן"384, ובודאי משתמש עם הכסף עבור מוסד זה, אבל עדיין הרי זה מוסד אחד פרטי לגבי רבים, ולכן אסור שעי"ז יחסר בכלל המוסדות שבשכונה.
ולהעיר: הן אמת שרק בנוגע קדשים נוגע מחשבה כו', ואילו בנוגע לחולין שנעשו על טהרת הקודש, לא איכפת אם יהי' שלא לשמה, היינו, שיתערב גם פניות עצמו, אבל אעפ"כ, יש להזהר מכאן ולהבא שלכל לראש יהי' נוגע טובת הרבים, ורק לאח"ז, אם ישאר כסף ומרץ כו', ינצלו זאת עבור טובת היחיד.
אין ברצוני להאריך ולהביא דוגמאות, אלא ע"ד הסיפור385 שהצ"צ אמר שהוא כמו "כובען", שמייצר כובעים ותולה אותם, מבלי לדעת למי מיועד כל כובע, ואח"כ בא פלוני ומודד את הכובע המתאים למדתו, וסיים הצ"צ: ואכן אליו היתה כוונתי!...
ובנדו"ד: מדובר אודות ענין שכולם יודעים אודותיו, וגם אני יודע. – ולא כמו אלו החושבים שכיון שאינני מטייל ואינני משתתף באסיפות, אינני יודע מה נעשה, אלא אעפ"כ הנני יודע, ועאכו"כ שאחרים יודעים.
ובכן: צריכים להיות זהירים בענינים שבין אדם לחבירו, ולדאוג לכל לראש לטובת השכונה, ולאח"ז לטובת מוסדות פרטיים, ואז בטוחים שלא זו בלבד שלא יגרע בטובתו הפרטית, אלא אדרבה, שיתוסף בזה.
וכאשר תהי' ההנהגה באופן כזה, אזי לא יהי' צורך ב"דין תורה" וכו', וכללות ההנהגה תהי' מלכתחילה ע"פ תורת אמת, ומפני האמת – מתפעלים כולם.
ואז תומשך ברכתו של הקב"ה להצלחה רבה ומופלגה בהרחבת השכונה כולה, לא רק ב' ג' רחובות, אלא בכל השכונה כולה, שתתרחב ותתפשט יותר ויותר, באופן ד"ענני במרחב י-ה"386, שהרי זוהי שכונה שדרים בה בנ"י, ולכן צריך להשתדל להרבות בה במוסדות תורה, בתי כנסיות ובתי מדרשות ומוסדות חינוך,
וכיון שלאחרונה ניתוסף גם המושג של מחנות-קיץ יומיים ("דיי-קעמפּ'ס"), הרי זה דבר נכון – ובנקל יותר – לייסד גם מחנות-קיץ יומיים,
ובאופן שמוסדות אלו יהיו מלאים בתלמידים, כולל גם תלמידים משכונות אחרות, אבל מבלי להזיק לשאר השכונות,
ויגדלו אותם באופן ש"כל רואיהם יכירום כי זרע ברך ה' המה"382, כיון שהילדות לבושות בצניעות וכו'.
ועי"ז תומשך תוספת ברכה בכל עניני השכונה, כולל גם בנוגע להשתתפות הממשלה בכל פעולות אלו – כשמתדברים יחדיו, ולא באופן שזה מושך לכאן וזה לכאן כו'.
ודבר נכון שכל תושבי השכונה יקיימו את ההלכה "עניי עירך קודמין", עי"ז שיתמכו בחנויות ובתי-עסק שבשכונה, כך, שיהיו כולם גוף אחד, ו"איש את רעהו יעזורו"387, לעזור לבעלי-עסק שבשכונה בפרנסתם, ובמילא יעזרו גם הבעלי-עסק ליושבי אוהל, וכולם יחד ישתדלו לבסס את השכונה.
ויה"ר שתהי' "תשועת ה' כהרף עין"388, ויתוספו בשכונה בתי- כנסיות ובתי-מדרשות ומוסדות חינוך, עדי קיום היעוד "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל (חוץ לארץ) שיקבעו בארץ ישראל389, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ אמר:]
"חייב אדם לומר בלשון רבו"390 – כפי שסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר את ההתוועדות דאחרון של פסח בשנת תש"ה391 :
לחיים! יעזור השי"ת שכל הגילויים של יו"ט זה, והגילוי של אחרון של פסח זה, שהוא הגילוי של משיח, יומשך בהתגלות בחסד וברחמים.
וכן תהי' לנו – שיתגלו בעגלא דידן למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.
* * *
סד. [לאחרי ברכת המזון – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
נמצאים כאן תלמידים שבאו מארץ הקודש – ע"פ היתר הרמב"ם392 – כדי ללמוד תורה, והיינו, שילמדו יותר ממה שלמדו לפנ"ז, שהם "כתרי מינן"393 ; וכן נמצאים כאן התלמידים שנוסעים מהכא להתם, שהם "כתרי מינייהו"393.
וכפי שהבטיחו לי (אם כי בלי נדר) – מקבלים כולם עליהם ללמוד בהתמדה, ובאופן שהלימוד יהי' מביא לידי מעשה.
ולכן, יערכו התוועדות ביניהם בקשר לכל הנ"ל, ויה"ר שמהתוועדות זו יתוסף כח והתעוררות שיהיו חסידים יראי-שמים ולמדנים אמיתיים, "לתהלה ולשם ולתפארת"394, ככל הפירושים – ובפרט פירושו של רבינו הזקן395 – שיש בזה396.
[לאחרי תפלת מעריב והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה"].
הוסיפו תגובה