בס"ד. ל"ג בעומר, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

להבין ענין הילולא דרשב"י1, הן כללות ענין ההילולא, שזהו לא רק ענין של שמחה, אלא שמחה גדולה ביותר שהיא בדוגמת שמחת חתונה, כלשון הכתוב2 ביום חתונתו, והן הענין המיוחד של הילולא דרשב"י, נשמה בגוף של צדיק, ובין הצדיקים גופא גדלה מעלתו ביותר, כדאיתא בירושלמי3 שר"ע אמר עליו דייך שאני ובוראך מכירים כוחך, ורשב"י עצמו אמר ראיתי בני עלי' והן מועטין כו'4, ועד שאם חד הוא אנא הוא5, וגם אמר יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה כו'4, וכן אמר6 אי בעי אברהם למקרבי מן גבי' ועד גבי ואנא מקרב מגבי עד מלכא משיחא, ואין לא בעי יצטרף אחי' השילוני עמי ואנן מקרבין מן אברהם עד מלכא משיחא, שכל ענינים אלו לא מצינו בשאר תנאים מלבד רשב"י.

ב) ומבאר במאמר7, שיש להקדים ענין מהלכים בין העומדים8, כי, ענין ההילוך קשור עם ענין ההילולא, כמאמר רז"ל9 האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא, לפי שאמיתית ענין ההילוך הוא עלי' שלא בערך עד אין סוף, וגילוי כח הא"ס למטה הוא בענין ההילולא. וזהו גם החידוש דל"ג בעומר, כפי שיתבאר לקמן (ס"ז).

והענין בזה, דמ"ש8 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, קאי על נשמות ומלאכים. דהנה, מלאכים נקראים בשם עומדים10, וטעם הדבר, כי המלאך יש לו גוף ונפש11, וכיון שהגוף שלו הוא במדה וגבול (מהלך ת"ק שנה12, או שלישו של עולם שנאמר13 וגויתו כתרשיש14, תרי שיש15 ), הרי מובן שגם נפש ונשמת המלאך היא באופן של מדידה והגבלה, כי, יצירת המלאכים אינה כמו יצירת האדם שנאמר בו16 ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה (ואח"כ) ויפח באפיו נשמת חיים, שזהו חיבור של בחי' דומם עם בחי' מדבר (שאינם בערך זל"ז), משא"כ בהמות וחיות, ועד"ז גם מלאכים, שנקראים בלשון הקודש בשם בהמות וחיות17, שאצלם הנפש והנשמה היא בערך הגוף, כמבואר בתו"א18 (ובדרושים שלאח"ז19 ). ומזה מובן, שגם נפש ונשמת המלאכים היא באופן של מדידה והגבלה. ולכן הנה כל משך עבודתם נקראת בשם עמידה, כי, אע"פ שיש להם עליות (זיי גייען און גייען), ומה גם שכל ענין העבודה הו"ע של עלי', מ"מ, הרי זה רק עלי' שהיא בערך הדרגא שקדמה לה, היינו, שכל העליות הם בדרגא אחת (לפי ערך). ועד שאפילו המלאכים שנקראים בשם שרפים, ע"ש שנשרפים בעבודתם20, והרי ענין השריפה הוא לכאורה ביטול המציאות, הנה לאחרי כל זה ה"ה עדיין באותה הדרגא, ואין זו עלי' שלא בערך שתוכל להקרא בשם הליכה. משא"כ נשמות נקראים מהלכים, ועז"נ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

ג) אך לכאורה צריך להבין, שהרי הנשמה היא ג"כ נברא (דאף שזהו כפי שאלקות נעשה נברא21, מ"מ ה"ז נברא), ועד שאפילו נשמות דאצילות אינם כמו כלים דאצילות שבהם יש התלבשות האור בהכלי, משא"כ בנשמות שהם באופן של הבדלה מהאור שמחי' ומהוה אותם (כמבואר באגה"ק22 ). וא"כ, איך אפ"ל שהנשמה היא בבחי' מהלך, שזהו"ע של העדר ההגבלה, הרי אפילו כלים דאצילות הם במדידה והגבלה, וכמאמר23 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, ועאכו"כ נשמות שאינם אפילו בדרגת כלים דאצילות (כמבואר באגה"ק הנ"ל).

אך הענין הוא, דלכל לראש, המדידה והגבלה של נשמה אינו בדוגמא למדידה והגבלה של מלאך. דהנה, מציאות המלאכים אינה בעולם האצילות, כמאמר הפרדס24 מי נתן מלאך נוצר באצילות, אלא למטה מזה, בעולמות בי"ע25, החל מעולם הבריאה ששם הם השרפים, שזוהי הדרגא הכי עליונה במלאכים. משא"כ נשמות, הרי יש נשמות דאצילות, בדוגמת נשמת רשב"י26 ונשמת משה רבינו27, וכמשנ"ת בכמה שיחות קדושות גם בנוגע לנשמת רבינו הזקן28, ומזה מובן גם בנוגע לממלאי מקומו, כל נשיא ונשיא בדורו29, אתפשטותא דמשה30, ועאכו"כ אלו שענינם הי' להפיץ המעיינות חוצה31, מעיינות הרשב"י, הרי הם בודאי נשמות דאצילות, שזהו"ע שלמעלה אפילו מהמלאכים דבריאה. ועד שאפילו נשמות דבי"ע, ואפילו נשמות דורנו דרא דעקבתא דמשיחא, הרי שרשם הוא בעולם האצילות, וכפי שנקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה שבכל יום ויום קודם התחלת העבודה אומר כל אחד מישראל בהתחלת ברכות השחר, נשמה שנתת בי טהורה היא, שזוהי מדרגת הנשמה כפי שהיא באצילות32 (למעלה גם מאתה בראתה). ויש להוסיף, שהענין דנשמה שנתת בי טהורה היא ישנו גם אפילו קודם העבודה דאמירת מודה אני (אף שבסדר האמירה קודמת אמירת מודה אני לפניך, לפני נטילת ידים, ואילו אמירת אלקי נשמה היא רק לאח"ז), כמבואר בפוסקים33 הטעם שברכת אלקי נשמה אינה פותחת בברוך, משום שהיא סמוכה לברכה שלפני', שהיא ברכת המפיל*. ומזה מובן, שהמדידה והגבלה של נשמה אינו בדוגמא למדידה והגבלה של מלאך, כשם שהמדידה והגבלה דעולם האצילות אינה דומה ואינה בערך למדידה והגבלה דעולמות בי"ע, וכמבואר בארוכה בדרושים על הפסוק34 מה יפו פעמיך בנעלים35, שהגבול דעולם האצילות ענינו שממנו משתלשלים ענינים של גבול בעולמות שלמטה מאצילות.

*) עיין שער הכולל פ"א ס"ו ואילך, ושם (ס"ט): ברכת אלקי נשמה נקראת ברכה שלאחר השינה (בשבלי הלקט ובמנהיג ואבודרהם, הביא דעות שלכן אלקי נשמה אינה פותחת בברוך, שסמוכה להמפיל. וכן הוא לשון (וסדר) הגמרא (ברכות ס, ב): "הנכנס לישן כו' כי מתער כו'". רק אחר תקנת הגאונים שתקנו להקדים על נטילת ידים ואשר יצר, היא סמוכה לאשר יצר).

ולכן מובן מ"ש בשו"ע (או"ח ס"ו ס"ג) ש"ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך, מפני שהוא ברכת ההודאה", ובשו"ע אדה"ז (שם ס"ז): "ומ"מ טוב לסמכה לברכת אשר יצר כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה" – כיון שזהו לאחרי תקנת הגאונים.

ד) אך עיקר הענין הוא, שגם כאשר הנשמות הם בשרשם בעולם האצילות, אינם במעמד ומצב של הליכה אמיתית, שהרי על הנשמה קודם ירידתה לעוה"ז נאמר36 חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, עמדתי דייקא, וכמאמר הזהר37 כל נשמתא ונשמתא הוי קיימא בדיוקנא קמי מלכא קדישא, שהלשון קיימא הו"ע העמידה38. ואילו הענין דמהלכים נעשה דוקא עי"ז שהנשמה יורדת למטה, ושם נעשה החיבור של הנשמה עם הגוף, שזהו חיבור של שני הפכים, כמו חיבור משפיע ומקבל, כדאיתא בזהר39 שחיבור הנשמה והגוף הוא כמו חיבור זכר ונקבה, שעי"ז נמשך ענין שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, כמ"ש40 זכר ונקבה בראם ויברך אותם גו', היינו, שנברך ונמשך ענין שלמעלה מכל מדידה והגבלה, וענין זה פועל בנשמה שתהי' בבחי' הליכה (אף שמצד עצמה הרי גם בעולם האצילות היא בבחי' עמידה).

אמנם ענין זה הוא רק בכח, וכדי שיבוא בפועל ובגלוי, הרי זה ע"י עבודת האדם (כפי שרצה הקב"ה בחסדו הגדול שכל הענינים יומשכו ע"י עבודת האדם) בתורה ומצוות, כמ"ש בפרשתנו41 אם בחוקותי תלכו גו', שענין ההליכה (תלכו) נעשה ע"י בחוקותי, שתהיו עמלים בתורה42, ובאופן שגדול לימוד שמביא לידי מעשה43, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, שעי"ז נעשה ענין ההליכה, ועד שלא זו בלבד שהנשמות מתעלות להיות בדרגת הכלים, או בדרגת האורות המלובשים בכלים, או בדרגת האורות שלמעלה מהכלים, אלא לאשתאבא בגופא דמלכא44, שמתאחדים כביכול עם עצמות ומהות א"ס ב"ה. וכל זה דוקא ע"י תומ"צ כפי שניתנו למטה דוקא (כמו ענין ההילוך בכח שנעשה בנשמה דוקא ע"י חיבורה עם הגוף הגשמי בעוה"ז שאין תחתון למטה הימנו), שהרי התורה, חמודה גנוזה כו'45, לא בשמים היא46, וכמבואר בתניא47 שהתורה ירדה ממדרגה למדרגה עד שנתלבשה בדברים גשמיים ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הקלף (ועד שנתלבשה בעניני טענות, ראובן טוען כך ושמעון טוען כך, שיש בהם טענה שאינה אמיתית48 ), בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כו'. ועי"ז נפעל גם בתורה ענין ההילוך, כמבואר בארוכה בדרושי חסידות49 (ממעין החכמה וספר הבהיר50 ), שדוד (מלכא משיחא) הי' מחבר תורה בהקב"ה. וזהו גם שדוקא ע"י לימוד התורה למטה נעשה הענין דחברים מקשיבים לקולך השמיעיני גו'51, שהקב"ה וכל פמליא דילי' באים לשמוע לימוד התורה כביכול מבנ"י למטה.

וכללות הענין בזה, שלימוד התורה וקיום המצוות למטה ע"י נשמה בגוף פועל הענין דיחוד מ"ה וב"ן, כי, ע"י לימוד התורה וקיום המצוות מבררים ניצוצי הקדושה שנפלו למטה, ניצוצי ב"ן, והבירור הוא ע"י שם מ"ה, שזהו ענינו של משה רבינו שאמר ונחנו מ"ה52, ולהיותו רעיא מהימנא של כאו"א מישראל, יש בכל אחד מהם ענינו של משה רבינו53, ולכן, ע"י עבודת איש ישראל בלימוד התורה וקיום מצוותי' נעשה בירור ניצוצי ב"ן. ועי"ז נעשית העלי' לשם ס"ג54, שזהו"ע בעטרה שעטרה לו אמו גו'55, שענין העטרה הוא למעלה מכל מדידה והגבלה, שזהו"ע ההליכה.

ה) וממשיך לבאר במאמר ענין נעלה יותר בזה, אלא שכותב זאת בדרך שאלה ותמיהה, וז"ל56 : אך צ"ע בזוהר57 כו' וברמ"ז58 כו' פי' פסוק59 איש וביתו באו, דבמלאכים יש ג"כ דכר ונוקבא כו', ועי' רמ"ז שם דשייך זיווג ממש במלאכים, א"כ שייך הולדה, ואמאי חשובים עומדים. ולולי דברי הרמ"ז בענין איש וביתו היינו משפיע ומקבל ע"ד רב לתלמיד, ולא כמו זיווג איש ואשתו כו'. אמנם הרמ"ז לא כתב כן, וצריך לומר, כיון דהזיווג [של המלאכים הוא] רק מחיצוניות, ואין זה ענין הילוך שהוא פנימיות כו', ולכן היחוד משובח לאין קץ כו' (עכ"ל).

והענין בזה, דלולי פירוש הרמ"ז שהענין דאיש וביתו במלאכים הוא (לא רק נפש וגוף, אלא גם) בדוגמת ענין הזיווג ממש, הי' מקום לומר שזהו רק זיווג נשיקין, שהוא בדוגמת השפעת הרב לתלמיד, שאף שזהו"ע של משפיע ומקבל, מ"מ, הרי זה רק ענין של השפעת שכל, אבל לא יכול להיות מזה ענין של הולדה, מציאות חדשה, והיינו, שכאשר התלמיד הוא בר שכל גם לולי השפעת הרב, אזי הרב מפתח את שכלו, עד שלאחר ארבעים שנה קאי אינש אדעתי' דרבי'60, אבל הרב אינו יכול לפעול את מציאות השכל מחדש, מאין ליש. ואין זה כמו ענין ההולדה, שנעשה ע"י זיווג גופני דוקא. אמנם, גם לפי מ"ש הרמ"ז שיש במלאכים ענין של זיווג ממש, עכצ"ל שגם בזיווג גופני יש חילוק בין חיצוניות לפנימיות כו'.

וביאור הענין בנוגע לתוכן המאמר (אף שלכאורה הוא כמו מאמר המוסגר), שעפ"ז מובן ענין נעלה יותר בעבודת הנשמות וההילוך שלהם, שלא זו בלבד שהוא למעלה יותר ממה שנעשה ע"י זיווג נשיקין, אלא יש בזה עילוי גם לגבי מה שנעשה ע"י זיווג גופני כפי שהוא מצד החיצוניות, וכמו כללות החילוק בין כללות הזמן דעתה לזמן דלעתיד לבוא, שרק אז יהי' הענין דזיווג פנימי, וכנודע שגילוי פנימיות עתיק יהי' רק לעת"ל61, ולכן איתא במד"ר פ' בא62 שכל הענינים של העולם הזה נקראים בשם אירוסין, ואילו ענין הנישואין יהי' רק לעת"ל, ומזה מובן, שאפילו עניני זיווגין הם עתה בדוגמת ענין האירוסין, והיינו, שבחיצוניות ישנו ענין הנישואין, אבל בפנימיות (שזהו העיקר) הרי זה אירוסין בלבד. אמנם, נשמות ישראל, ע"י ירידתם למטה באופן שמתקשרים ומתאחדים עם הגוף, ועד שכל צער שבגוף נוגע לנשמה63 (כמבואר בארוכה בכ"מ פרטי הענינים שבזה), נעשה אצלם הענין דזיווג גופני בפנימיות, ולכן נמשך עי"ז בחי' פנימיות עתיק, ואח"כ (לעת"ל) בא גם בגילוי.

ו) אמנם עיקר ענין ההילוך שנעשה ע"י העבודה דתורה ומצוותי' הוא ע"י פנימיות התורה דוקא. ובהקדים שבכללות הענין דתורה ומצוותי' ישנו גם ענין השכר, שעל זה אמרו רז"ל64 שכר מצוה מצוה, שמשכרה נדע מהותה65, והרי ישנו חילוק בענין השכר (לא רק השכר שיהי' לע"ל בעוה"ב, אלא גם השכר) שישנו עתה בגן עדן, שנחלק בכללות לג"ע התחתון וג"ע העליון (אף שבפרטיות יש בו ריבוי מדריגות עד אין סוף)66, ומבואר במאמר67 (ע"פ מ"ש בזהר68 ומבואר בארוכה בתניא69 ), שכדי לבוא לשכר דג"ע התחתון הרי זה ע"י מעשה המצוות, אבל כדי לבוא לשכר דג"ע העליון, שהוא בעולם הבריאה, עלמא דאתכסיא, בחי' המחשבה (למעלה מג"ע התחתון שבעולם העשי', עלמא דאתגליא), הרי זה דוקא ע"י כוונת המצוות ברעותא דלבא, שזהו פנימיות המצוות. וכמו"כ בתורה, הרי זה החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה. וזהו המשך וקישור הענינים בהמאמר, שעיקר הענין שהנשמה נעשית בבחי' מהלך עד להילוך שלא בערך, הרי זה דוקא ע"י הפנימיות דתומ"צ.

והענין בזה, כפי שמביא במאמר70 מ"ש בזהר71 תלת דרגין מתקשראן דא בדא, קוב"ה ואורייתא וישראל, וכולהו דרגא על דרגא סתים וגליא כו', והיינו72, שגליא דתורה מחבר הגליא דישראל עם גליא דקוב"ה, ואילו ע"י סתים דתורה נתחבר ונתקשר סתים דישראל עם סתים דקוב"ה. והענין הוא, דהנה, בהתלבשות הנשמה בגוף האדם יש חילוק בין בחי' נפש, שהיא העיקר שמחי' את הגוף, לבחי' רוח ונשמה (כמובן ממ"ש באגה"ק סי' ז"ך וביאורו, וכפי שיתבאר לקמן (ס"ח) בקיצור), ועד לבחי' הראש שבנשמה, שכללותה היא בחי' חי' ויחידה. וע"י גליא דתורה נעשה החיבור דבחי' הנפש, שמאירה בגלוי בגוף האדם, עם בחי' קוב"ה כפי שהוא ממלא כל עלמין, כמארז"ל73 מה הנפש מלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם. ולמעלה מזה הוא האופן שסתים דתורה מחבר את הסתים שבנפש, פנימיות הנפש, בחי' רוח ונשמה, ועד לחי' ויחידה, עם קוב"ה כפי שהוא סובב כל עלמין, אשר, עם היותו בבחי' סובב, הרי זה סובב כל עלמין, שיש לו שייכות לכולהו עלמין74, ועד שנמצא בהם בהעלם ע"י התלבשותו בבחי' ממכ"ע, בדוגמת התלבשות ראש שבנשמה ברגל שבנשמה, והתלבשות פנימיות התורה בנגלה דתורה. ומזה מובן, שכדי שיהי' ענין ההילוך למעלה ממדידה והגבלה, אין זה ע"י בחי' ממכ"ע, דכיון שעל זה אמרו מה הנפש מלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, הרי זה כביכול כפי שאלקות בא במדידה והגבלה לפי העולם, שלכן יכול העולם לקבל גילוי זה, משא"כ אם הי' בבחי' בל"ג, כמו סוכ"ע, לא הי' יכול להיות ממלא את העולם באופן שהעולם ישאר במציאותו. ומזה מובן, שאמיתית ענין ההליכה בישראל, מהלכים, הרי זה דוקא ע"י ההתקשרות עם בחי' סוכ"ע, שנעשית ע"י סתים דאורייתא, פנימיות התורה. וזהו גם שדוקא בפנימיות התורה מודגש בגלוי הענין דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים75 (כמבואר בארוכה בדרושי מינוי מלך76 ובדרושי אחש"פ77 ), שהרי בלימוד נגלה דתורה יש אפשרות שהאדם ילמד את כל התורה כולה78, וכמבואר בהלכות ת"ת (לרבינו הזקן79 ) כמה חילוקי דינים לגבי הלומד את כל התורה כולה, משא"כ פנימיות התורה, תורתו של משיח שילמד את העם כולו80, ה"ה למעלה מכל מדידה והגבלה81. ולכן דוקא על ידה נעשה אמיתית ענין ההילוך, שזהו אמיתית ענין הא"ס.

ז) ועפ"ז יובן ענין ההילולא דרשב"י. דהנה, כללות ענין ההילולא הוא ענין החתונה, שתכליתה ומטרתה הוא פרו ורבו82, שזהו ענין ההולדה, שיש בזה הארת הא"ס למטה בפועל ובגלוי83. וע"פ משנת"ל (ס"ה) מהמאמר, יש בענין החתונה המעלה דזיווג גופני (לא רק בחיצוניות, אלא גם) בפנימיותו (שעילוי זה לא נמצא אפילו אצל מלאכים), וההכרח לזה, שהרי עי"ז נולד זרע ברך הוי'84, שאח"כ יהי' אצלו הענין דלימוד פנימיות התורה, שבה ישנו הענין דפנימיות עתיק85, שעי"ז נעשה ענין ההילוך בנשמה באופן היותר נעלה, ע"י התקשרותה עם בחי' סתים דקוב"ה. וזהו גם הענין המיוחד של הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, שענינו הוא מתן תורה דפנימיות התורה86 (אע"פ שבכללות ניתנו כל הענינים במ"ת), כיון שע"י רשב"י התחיל הגילוי של פנימיות התורה. וזהו גם מה של"ג בעומר קשור עם ענין ההולדה, כפי שמצינו בכמה מאמרי ל"ג בעומר87 שמתחילים בפסוק88 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שענינו הוא זיווג דכר ונוקבא, ז"א ומלכות, שמזה בא ענין ההולדה. וזהו גם הביאור בפשטות בסיפור רבינו נשיאנו89, שאצל אדמו"ר האמצעי הי' בל"ג בעומר ענין המופתים בנוגע לזרעא חייא וקיימא90.

ח) אך עדיין צריך להבין, הרי כללות ענין האלקות הוא שלא בערך העולם, וא"כ, הן אמת שישנו ענין ההליכה שלא בערך ע"י פנימיות התורה, אבל אעפ"כ, כיון שע"י כללות הענין דלימוד התורה וקיום מצוותי' מבררים ניצוצי ב"ן, ומתעלים לס"ג, שהו"ע בעטרה שעטרה לו אמו (כנ"ל ס"ד), הרי מובן, שגם ע"י נגלה דתורה נעשה ענין של חיבור הפכים, ע"י גילוי והשראה ממקום שלמעלה מהם לגמרי, וא"כ, בודאי יש בזה גם ענין ההליכה וענין ההילולא. וזהו מה שממשיך במאמר67: אך להבין דהא עכ"פ גם בשארי צדיקים שלא גילו רק חלק הנגלה דתורה, יש ג"כ הילוך, ונקרא הילולא, ולמה הוא תענית. וכפי שמביא בהתחלת המאמר בנוגע להילולא דרשב"י: מ"ש משאר מיתת הצדיקים שקובעים תענית.

והביאור בזה, שבודאי יש בכל שאר הצדיקים ענין ההילולא, כיון שע"י עבודתם נעשה חיבור מ"ה וב"ן כו', ובפרט ע"פ המבואר בארוכה באגה"ק סי' ז"ך וביאורו, שבעת ההסתלקות נעשה העלאת מ"ן מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, וממשיך לבאר91 שעי"ז נמשך ויורד בחי' מ"ד מתיקון ונוצר חסד (מי"ג מדות הרחמים), כנודע שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו מאיר ומתגלה בבחי' גילוי בעת פטירתו (שזהו גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה). אבל אעפ"כ, עיקר ענין ההילולא בכל שאר הצדיקים הוא למעלה, ששם ניתוסף אור, ועד לאור שלא בערך. ויתירה מזה, שענין ההילולא ישנו גם אצל הצדיק עצמו, כיון שנעשה חיבור נשמת הצדיק עם הבירורים שלו (כנ"ל שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו מאיר ומתגלה בבחי' גילוי בעת פטירתו), שזהו בדוגמת חיבור מ"ה וב"ן, שעי"ז נעשית עליית ב"ן לס"ג, שהו"ע בעטרה שעטרה לו אמו, ולכן נעשית הליכה שלא בערך, בדוגמת ענין ההילולא שהוא גילוי הא"ס בפועל. אבל גם ענין זה (אצל הצדיק עצמו) הוא רק למעלה, משא"כ למטה הרי חסר האור, ולכן, נעשה למטה ענין של תענית, על העדר האור. ובענין זה יש מעלה מיוחדת אצל רשב"י שענינו הי' לימוד פנימיות התורה.

ויובן ע"פ המבואר באגה"ק הנ"ל, שיש ב' ענינים שנעשים ע"י הסתלקות הצדיק (שזהו"ע הילולא דרשב"י שבחד קטירא אתקטרנא כו'92 ), ענין הא', בחי' הארה לתלמידיו שאינה מתלבשת בתוך מוחם ממש, רק מאירה עליהם מלמעלה כו', ומכנסת בלבם הרהורי תשובה כו', שהארה זו נמשכת מבחי' נפש הצדיק. וענין הב', מה שנמשך מבחי' רוחו העצמית של הצדיק (ולא כמו בחיים חיותו בעלמא דין, שאז היו יכולים לקבל מרוחו רק ע"י אמצעות הנפש והגוף שמגבילים כו', משא"כ לאחרי ההסתלקות יכולים לקבל מבחי' רוחו העצמית), והמשכה זו היא לא רק בבחי' מקיף, אלא באופן של פנימיות (כפי שמוכרח מאגה"ק), ופועלת לא רק הרהורי תשובה, אלא גם המשכת חיי הצדיק, שהם (לא חיים בשריים, אלא) ענין האמונה, וכן הענין דאהבה ויראה (יראת ה' לחיים93 ), שזהו כללות ענין התורה ומצוותי', כי האהבה היא שורש לכל רמ"ח מ"ע והיראה היא שורש לכל שס"ה מל"ת47. ועפ"ז מובן, שבעת ההילולא של צדיקים שעיקר ענינם הי' נגלה דתורה, הרי כיון שנגלה דתורה היא בדוגמת בחי' הנפש, ישנה רק ההארה שבאה בבחי' מקיף ופועלת הרהורי תשובה, אבל בנוגע להמשכה בפנימיות, באופן שיכולים למשש כביכול, הרי זה באופן שלמטה חסר האור, ולכן מתענין. משא"כ אצל רשב"י שענינו הי' לגלות פנימיות התורה, שהיא בדוגמת בחי' רוח ונשמה (כנ"ל ס"ו), הקשורים עם בחי' המחשבה, שלמעלה מענין הדיבור הקשור עם בחי' נפש, אזי ההמשכה היא מבחי' רוחו העצמית, ועי"ז נמשכים חיי הצדיק (אמונה יראה ואהבה) בפנימיות לתלמידיו ותלמידי תלמידיו כו'.

וזהו הענין המיוחד בהילולא דרשב"י ביתר שאת ויתר עז, שלא מצינו דוגמתו בשאר הצדיקים, שאז מקבלים תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד סוף כל הדורות לא רק באופן מקיף, אלא גם באופן פנימי כו'. ומזה נמשך גם בפסק הלכה, שאף שישנם כו"כ ענינים בימים שלפני ל"ג בעומר ובימים שלאחרי ל"ג בעומר, הנה בבוא ל"ג בעומר, יום שמחתו94, נעשית שמחה בכאו"א מישראל, בתוך כלל ישראל, להמשיך שמחה עצומה למטה, עד לענינים שהם למטה מעשרה טפחים.

ט) ומסיים במאמר95 : "וז"ש רשב"י אנא סימנא בעלמא96, כי נשמתו היא מבחי' אצילות ממש", וסימן זה הי' "בעלמא", שזהו עוה"ז התחתון, עוה"ז הגשמי ועוה"ז החומרי, ועד לעולם כפי שירד באופן שאין ירידה למטה הימנו, בדרא דעקבתא דמשיחא, ואדרבה, נעוץ תחלתן בסופן97, כדאיתא בזהר98, שלא יהי' דור כדורו של רשב"י עד דור דעקבתא דמשיחא, שזהו הדור שבו יבוא משיח צדקנו, ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה, ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובאופן שבני ישראל יוצאים ביד רמה99, כפי' התרגום בריש גלי, ואיתא בספרים100 שברי"ש הוא ר"ת ר' שמעון בר יוחאי. וכל זה יהי' בקרוב ממש, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים, ושמחת עולם על ראשם101, וכמאמר רשב"י102 אנן בחביבותא תליא מילתא, שנאמר103 ואהבת את ה"א וכו', וכתיב104 אהבתי אתכם אמר ה', באהבה בגלוי, שאז ההמשכה היא באופן שכל הנותן בעין יפה הוא נותן105, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה106, ובאופן שהמטה הוא כלי לקבל גילוי זה ומתאחד עמו. ונעשית היציאה מהגלות באופן דואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות107, כפירוש רש"י (מתו"כ) בקומה זקופה, ואח"כ באים לאופן נעלה יותר בקוממיות, כשני קומות של אדם הראשון108, לא רק מאה אמה (כפי שהיתה קומת אדה"ר לאחר החטא109 ), אלא מאתים אמה (שקשור עם הענין דעשרים שנה110 ), שתי פעמים מאה, שזהו"ע הכתר, יחד עם פנימיות הכתר111, כפי שנמשך למטה, בקרוב ממש, ע"י יפוצו מעינותיך חוצה, מתוך שמחה וטוב לבב.