בס"ד. שיחת* יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר, ה'תש"ל
– בכינוס הט"ו של אגודת נשי ובנות חב"ד** –
א. נפגשים אנו לאחרי שבת מברכים סיון, "חודש השלישי"1, לפי מנין החדשים אצל בנ"י שמתחיל מניסן. ומסופר בגמרא2 שזהו חודש מיוחד שיש לו משמעות מיוחדת – להיותו החודש שבו ניתנה תורה לבנ"י.
והרי ביחד עם נתינת התורה לבנ"י נעשו אז3 בנ"י לעם (עם מבין כל העמים), שנקרא "גוי אחד בארץ"4 – עם אחד ומיוחד בכל העולם כולו.
וכך הי' לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, והי' לבנ"י מלך וסנהדרין, עם כל שאר ענינים קדושים; ולא רק בשעה שקיבלו את התורה, שאז היו במדבר, חלוקים ומובדלים משאר העמים – אלא גם בהיותם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"5 [כאשר ע"פ רצונו של הקב"ה נשלחו בנ"י בין כל שאר העמים, בארצות שונות], אזי (אפילו אינם-יהודים מכירים ואומרים ש)"ישנו עם אחד"5, שזהו "עם אחד" ומיוחד גם בשעה שהוא "מפוזר ומפורד בין העמים".
ובמה מתבטא הדבר – בכך ש"דתיהם שונות מכל עם"5, היינו, שההנהגה וה"דת" שלהם הם באופן שונה מכל שאר העמים, ועי"ז נשארים בשלימות בתור עם ובתור יחידים, וזוהי הערבות היחידה לכך שלא ילכו לאיבוד ח"ו, בגשמיות או ברוחניות, או בשני האופנים.
וכיון שכך קבע הקב"ה, שהוא המקור וההתחלה שממנו נמשכת הנהגת כל העולם, והשפעת טוב וחסד (דברים טובים ולבביים) לבנ"י בפרט, הרי מובן, שלא נעשה הדבר כדי לייגע את בנ"י ולהקשות עליהם ח"ו, אלא אדרבה:
מה שניתנו להם "דתיהם (שהם) שונות מכל עם" – הנהגות וחוקים מיוחדים, ותורה שניתנה בזמן מ"ת להם במיוחד – הרי זה כדי שעי"ז יתעלו לדרגא ומעמד ומצב הראויים להם, וזה יהי' האושר והשלימות שלהם, שיהיו כפי שהם צריכים להיות, במלוא המדה, בחייהם בעולם בין כל העמים6,
ועד שגם כל העמים מכירים ש"היא חכמתכם ובינתכם"7 – כשבנ"י מתנהגים ע"פ התורה, אשר, כל העמים יודעים שניתנה לבנ"י [אפילו העמים שאינם מתנהגים כפי שהם צריכים להתנהג ע"פ תורה, מכירים כולם בכך שהתורה ניתנה לבנ"י במעמד הר סיני], וגם הם מכירים בכך, שהדרך שעל ידה יכולים בנ"י להשאר בתור עם, ובודאי שזוהי הדרך הטובה ביותר שעל ידה יהיו כפי שבנ"י צריכים להיות בתור יחידים, הרי זה דוקא עי"ז ש"דתיהם שונות מכל עם" – דוקא עי"ז שחיים ומתנהגים באופן שונה מהעמים שמסביבם.
ולא זו בלבד שלא תווצר עי"ז8 שנאה ח"ו לבנ"י, אלא אדרבה – דוקא זו היא הדרך שעל ידה יקבלו בנ"י את הכבוד הנכון וההערכה האמיתית מהעמים שביניהם הם חיים; כיון שהעמים רואים שבנ"י לא רודפים אחריהם, מנסים לחקותם, לשאת חן בעיניהם, ובשביל זה עוזבים ח"ו "מקור מים חיים"9 – המקור והשרש של חיים אמיתיים, גם של החיים בעוה"ז, שניתנו לבנ"י בתורה שנקראת "תורת חיים", שמביאה לקיום המצוות שעליהם נאמר10 "וחי בהם", היינו, שיהודי חי ע"י ובכך שמתנהג ומקיים את המצוות שנאמרו בתורת חיים.
ב. ובענין זה יש לימוד מפרשת השבוע – שאין זה כמו אלו שחושבים שהאמור לעיל הוא רק בנוגע למובחרים שבבנ"י, ולאחרים קשה הדבר, או שאין הכוונה לכל אחד ואחת מישראל:
התחלת הפרשה היא – מנין בנ"י: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני .. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם .. מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל".
ובכן: כאשר בנ"י הגיעו למעמד ומצב ד"יוצאי צבא", שכבר יכולים ומוכנים לצאת לעולם, ולהראות שם דוגמא ומופת של "חיילים" בצבאו של הקב"ה – לא עשו חילוק מאיזה שבט באים11, ומהי מדת הגדלות בתורה ומצוות, אלא כיון שהם בני אברהם יצחק ויעקב, הנה כל אחד מהם הוא לא פחות מאחד, כשם שאינו יותר מאחד, כי, בשעה שצריכים למלא את השליחות שנתן הקב"ה לצבאות ישראל (לעם ישראל, בתור צבא וחיל שלו) למלא בעולם – מתייחס הקב"ה מתוך חיבה12 לכל אחד מישראל, מקטן ועד גדול, ונותן לו את הכחות, האפשריות והברכות, כדי שיוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, ולעשות זאת בשמחה ובטוב לבב.
וע"פ הפתגם הידוע של רבינו הזקן13, שמהפרשה שבכל שבוע לומדים דבר הקשור עם המאורעות של השבוע, הנה הלימוד וההוראה הראשונה מפרשת במדבר היא – שצריך להתייחס לכל יהודי בכבוד הכי גדול כפי שמתייחסים להגדול שבישראל, כיון שמדובר אודות מי שהוא "חבר" בעם ישראל, ויש לו שליחות קדושה מהקב"ה, שהוא ובני ביתו, משפחתו, יחיו את חייהם באופן שכל מי שמסתכל עליו ועל ביתו, יכיר מיד שזהו אחד שהקב"ה "גייס" – הכניסו לצבא שלו – לכבוש את העולם, שיהי' עולם טוב ונכון, עולם רוחני, ועד שיעשוהו עולם קדוש, שזוהי השליחות הקדושה שניתנה לכל יהודי, איש או אשה, גדול או קטן – למלא אותה בעולם, במשך שבעים-שמונים עד מאה ועשרים שנה, שמעניק ונותן הקב"ה לכל אחד כדי למלא שליחות זו.
ג. ובנוגע לאופן ברכתו של הקב"ה, מצינו במנין בנ"י דבר מעניין ביותר הראוי לתשומת לב – שבו רואים שבנ"י הם במעמד ומצב שלמעלה מחוקי הטבע, אם הם רק קשורים עם הקב"ה, עי"ז שמתנהגים ע"פ תורתו של הקב"ה:
התורה מספרת שמנין בנ"י הי' "מבן עשרים שנה ומעלה"14 ; ובתור ענין בפ"ע נאמר שהם אלו שיכולים להיות "יוצא צבא בישראל".
והרי מובן, שבשביל זה צריכים להיות בשלימות הבריאות; וכפי שהדבר הוא גם למעשה ע"פ דין15, שהנלקח לצבא בישראל צריך שיהיו לו תנאים מסויימים בבריאותו – שיהי' חזק דיו כדי להיות בצבא כפשוטו, ולהגן על כל הדברים הטובים והקדושים שישנם בעולם.
אבל, לפי כל חוקי הטבע, לא יכול להיות, שבין למעלה משש מאות אלף אנשים, שהיו בני עשרים שנה, לא יהיו לכל-הפחות אחדים שלא יהיו בריאים וחזקים דיים כדי להכנס לצבא.
ובודאי שכן הוא, בשעה שנמצאים במדבר, ששם היו תנאי אקלים קשים (כמסופר בחומש16 ) – חום ו"נחש שרף ועקרב" [מסביב הי' הטבע באופן שגדלו חיות כאלו, שזהו דבר שאינו מתאים כלל לתנאים הדרושים לאדם, כפי שרואים גם עתה, שהאקלים המתאים לנחש שרף ועקרב, אינו ראוי לחיים אנושיים], וא"כ, האחוז של אלו שלא היו מתאימים להיות בצבא בישראל, בין המון כזה שלמעלה משש מאות אלף אנשים, הי' צריך להיות הרבה יותר גדול מכמו בשעה שחיים בתנאים נורמליים.
ואעפ"כ רואים בחומש17, שבשעה שמנו את בנ"י, והתנאי היחידי הי' "בן עשרים שנה ומעלה" – לא הי' אחד ויחיד ביניהם שלא הי' חזק דיו להכנס בצבא, שיכול לנהל מלחמה כפשוטה עם העמים שהיו אז מסביבם של בנ"י!
וההסברה בזה – כאמור לעיל:
כיון שבנ"י הלכו אז ממתן-תורה (שהרי מנין בנ"י הי' בשנה שלאח"ז), בלקחם עמהם את הוראות התורה, ובאופן כזה התנהגו במשך כל זמן היותם במדבר – אזי ראו, אפילו עם העיניים הבשריות, שבנ"י אינם נתונים כלל לשליטת חוקי הטבע; ולא רק בשעה שמדובר אודות מקרה שיש בו ציווי בתורה, או כשמדובר אודות חיי הרוח, אלא גם בריאות הגוף כפשוטו אינה קשורה כלל עם חוקי הטבע.
וכאשר הולכים בדרכה של תורת חיים, שמורה דרך בחיים – אזי נעשים בריאים ברוחניות ובגשמיות, ועד שכולם רואים כיצד בנ"י בכלל לא קשורים ולא תלויים בתנאי המדינות שבהם נמצאים, אפילו בשעה שמדובר אודות עניני בריאות.
בין העמים היו אז כאלו שטענו, שלאחרי שבנ"י היו מאתיים ועשר שנים בגלות מצרים [שהיתה אחת הגלויות הקשות19 ], והיו תחת שליטת פרעה [כפי שאומרים בהגדה: "עבדים היינו לפרעה במצרים", במצב של עבדות ושעבוד] – לא יתכן שישארו בקדושתם וטהרתם לאחרי מאתיים ועשר שנות גלות!
ועל זה אמר הקב"ה – במנין נוסף שאודותיו מסופר בסוף ספר במדבר20 – שהוא מעיד על כל משפחה בישראל שהם נשארו טהורים וקדושים; כפי שהם היו בבואם מארץ הקודש, ארץ ישראל, כשיעקב בא עם בניו למצרים – כך יצאו משם, באותה טהרה וקדושה.
ואדרבה: יציאתם מהגלות היתה קשורה בכך שנשארו טהורים וקדושים, ולא היו תחת השפעת המנהגים וההנהגות של ארץ מצרים שמסביבם,
– אע"פ שמצרים היתה אז הארץ המפותחת ביותר ביחס לתרבות, מדע ופילוסופיא, יותר מכל המדינות שהיו בזמן ההוא21. ועד שישנם ענינים במדע שמצרים הגיעה אליהם, שעד היום מתייגעים אנשי-מדע להגיע לחכמה ומדע של המצריים, שהיו יכולים לייצר כאלו כלים וכאלו צבעים וכל שאר הפרטים המתוארים בספרי המדע, ועד היום הזה לא הצליחו להגיע לזה –
ובהיותם עם במצב של עבדות, ובהמצאם לא במדינה קטנה, נדחת ובלתי מפותחת, אלא במדינה הכי חזקה ומפותחת בזמן ההוא – הנה לא זו בלבד שבנ"י לא קיבלו את המנהגים והמעשים של המצריים שהיו מסביבם, אלא, בידעם שהם בני אברהם יצחק ויעקב [הן הבנים, שנקראים בני אברהם יצחק ויעקב, והן הבנות, שנקראות בנות שרה רבקה רחל ולאה], ידעו ש"אנכי ארד עמך מצרימה"22 – שהקב"ה נמצא יחד עמהם (עם כאו"א מהם) בהיותם במצרים, ולכן ברור הדבר שעליהם להיות קשורים עם הקב"ה ולהתנהג ע"פ הוראותיו, ואז יצאו שלמים ממצרים.
וכמסופר בחומש, שיצאו בשלימות "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"23 ; כל הילדים, הן הבנים והן הבנות, הלכו לא רק עם ההורים, אלא גם "בזקנינו" – עם הסבים, ולא היתה מחלוקת ומריבה ח"ו, ואפילו לא פירוד הלבבות, מבט והשקפות עולם שונים, בין הסבים עם ההורים לילדים ונכדים, בנים ובנות, אלא יצאו עם מאוחד שלם ובריא, בגשמיות וברוחניות – לצאת ביחד ממצרים, כדי לקבל את התורה בהר סיני, בחודש סיון, ולקחת את התורה על כל אלפי השנים (שהיו אצל בנ"י מאז, ויהיו מעכשיו והלאה) בתור מורה-דרך בחיי היום-יום, שלאורה נלך ונסע, כפי שהלכו, הולכים וילכו לאור התורה, תורה אור, עד ביאת משיח צדקנו, שזו תהי' השמירה גם על השלימות של בנינו ובנותינו, ללכת כולם ביחד.
ה. והנה, מהסימנים שבזכותם ובשכרם יצאו ממצרים (וכאמור, בשלימות, עם הילדים והנכדים) – מספרים חכמינו ז"ל במדרש לקח טוב24 (ובריבוי מקומות נוספים25 ), שא' הדברים הי' שלא שינו את לבושם, הלבושים שהיו צריכים ללבוש בתור אנשים מבנ"י, ובמיוחד בתור נשי ובנות ישראל, מבלי להתרשם מהנהגת ארץ מצרים בענין הלבושים, שכן, בידעם שהם "עם אחד", אפילו אם הוא "מפוזר ומפורד בין העמים", הרי מובן שאין להם לשנות את לבושם; אסור לעשות זאת, ואין צורך לעשות זאת, ואדרבה, עי"ז מורידים ומשפילים את עצמם, בכך שרודפים אחרי המצרי, שכיון שלובש לבוש כזה, צריכים לחקות אותו ח"ו.
וזהו גם אחד היסודות העקרוניים של צניעות – שזהו הענין שבו בחרתן בתור נושא מרכזי של הכינוס26 – שהרי מה שבולט לעין מיד בצניעות הוא ענין הלבושים, שבזה ישנה ההוראה בתורה שההנהגה צריכה להיות באופן שלא שינו את לבושם.
ולא זו בלבד שעי"ז לא מאבדים את החן ואת הערכה בעיני המצריים שחיים ביניהם, אלא אדרבה: בכך רואים העמים שחיים ביניהם, שבנ"י הם עם שעומד על עקרונותיו, ואפילו אם לפעמים כרוך הדבר בקשיים, לא מתייראים מזה, ובלבד לשמור על הזהות, התוקף והקיום בתור עם ובתור יחיד (איש פרטי); וזוהי הדרך שמוליכה אל היציאה מהגלות.
כשהקב"ה אמר שהוא מעיד שמשפחות בנ"י נשארו טהורים וקדושים – שענין זה תלוי (כדברי רש"י שנלקחו מהמדרש18) בהנהגת נשי ישראל [אז ועתה ובכל הדורות שבינתיים] – הנה מבין שש מאות אלף יהודים "מבן עשרים שנה", מליוני אנשים, הי' רק מקרה אחד ויחיד בלתי-רצוי (וגם מקרה זה אירע באופן מרומה28 ). וכיצד התחיל מקרה יחיד זה (שלולי זאת לא היו יכולים לרמות אפילו אשה יחידה זו) – מספר רש"י29 שאירע הדבר בגלל שלא הי' אצלה ענין הצניעות בדיבור, היינו, שהנהגתה בדיבורה לא היתה באופן המתאים להנהגת אשה ובת בישראל.
ומזה רואים ענין נעלה יותר – שיכולים לדרוש מנשי ובנות ישראל, שלא זו בלבד שיתנהגו בצניעות בענינים עיקריים, כמו בנוגע ללבושים, אלא אפילו בינן ובין עצמן, ראויות הן, ויש להן את הכחות והברכות של הקב"ה, שאם רק רוצים, יהי' גם הדיבור ביניהן, ברחוב ובבית היהודי, באופן של צניעות.
וענין זה מהוה שמירה אפילו מענין של רמאות, ובודאי שלא יכריחו ח"ו לעשות דבר שאינו לפי הכבוד והרצון – האמיתי – של כל אשה ובת בישראל.
ז. וע"פ המדובר כבר ריבוי פעמים30, שהתורה איננה "ספר היסטורי'" ח"ו, לספר מה שאירע ריבוי שנים לפנ"ז, ועבורנו הרי זה רק סיפור שאירע עם אבותינו ואבות אבותינו, אלא התורה היא "תורת חיים", באופן ד"מעשה אבות סימן לבנים"31, היינו, שסיפור התורה מה שאירע עם האבות, סבים וסבתות, אבות ואמהות, הוא "סימן לבנים" בנוגע להנהגתם – הרי זה גופא מהוה הוכחה שגם כל אשה ובת יכולה ליישם זאת, ובשמחה ובטוב לבב, בימינו אלו, בשנה זו וביום זה, בכל מקום שבו נמצאת. וכאמור לעיל – החל מצניעות בכל הענינים, בנוגע להנהגה, בנוגע ללבושים ואפילו בנוגע לדיבור בינן לבין עצמן.
ובזכות זה שכך תתנהג כל אחת מכן, וכולכן יחד, ועל ידכן יגיע לכל נשי ישראל בכל המדינות ה"מסר" כיצד צריכה להיות הנהגת אשה ובת בישראל, וכך יחשב הדבר לזכות כל עם ישראל – הנה כפי שהי' אז, "כימי צאתך מארץ מצרים"32, שהקב"ה הוציא את בנ"י מגלות מצרים "ביד רמה"33, בראש מורם ובהרחבה, ובאופן ש"לא תשאר פרסה"34, שלא נשאר בגלות יהודי אחד ויחיד, ולא נשאר בגלות דבר אחד ויחידי ששייך ליהודי, אלא לקחו הכל לילך לארץ ישראל, "ארץ טובה ורחבה"35,
כך גם בזכותכן ובזכות כל נשי ובנות ישראל בכל מקום שהן [שלכל אחת מהן ישנו התואר שהיא "בת שרה רבקה רחל ולאה"], יוציא הקב"ה את בנ"י מגלות זה, "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"36, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", הבנים והבנות, הנכדים והנינים, לילך לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
* * *
ח. יש עוד ענין בזה:
בנ"י הם עם אחד, כאמור לעיל (ס"א), גם כאשר הם מפוזרים ומפורדים. וענין זה הוא בנוגע לכל אחד מאתנו בתוככי כלל ישראל – להרגיש את הקשר והאחדות עם כל אחד מישראל בכל מקום שהוא37 ;
ובודאי – במלוא המדה – עם בנ"י שנמצאים בארץ הקודש, ארץ ישראל, "ארץ טובה ורחבה", שזקוקים לברכה מיוחדת והגנה מיוחדת מהקב"ה, להוציא אותם מהמעמד ומצב שבו הם נמצאים, למעמד ומצב ד"וישבתם לבטח בארצכם"38 (כפי שקראנו בפרשה דיום הש"ק) – לשבת לבטח בארץ ישראל (וכן בנוגע לכל אחד מישראל בכל מקום שהוא) באופן ד"ושכבתם ואין מחריד"39, היינו, שאפילו כששוכבים לישון לא יהי' צורך בשומר, כיון שבודאי "אין מחריד" (אין מי שיכול להפחיד – לא רק לעשות משהו, אלא אפילו לא להפחיד), כיון ש"ה' שומרך", באופן ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"40, שאצלו לא שייך כל ענין השינה, ואדרבה: הקב"ה אומר ליהודי41 : "ושכבת וערבה שנתך", הנכם יכולים לישון ברוגע, כיון שאני עומד ומגן עליכם.
וגם בשביל זה יש צורך בענין הצניעות – כמ"ש42 "כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך" כיון ש"לא יראה בך ערות דבר"; בשעה שהקב"ה רואה שאצל עם ישראל, בכל מקום שהם, אין ענין של היפך הצניעות – מתהלך הקב"ה ביניהם "להצילך ולתת אויבך לפניך", כך, שבעצמם אינם צריכים לעשות מאומה, כיון שהקב"ה מציל אותם, ונותן את "אויבך לפניך", שנופלים לפני בנ"י, ועד ש"גם אויביו ישלים אתו"43, היינו, שמתהפכים וגם הם נעשים אלו שעושים שלום ומבקשים שלום בישראל – "ונתתי שלום בארץ"39.
ט. ובשביל זה יש צורך (כמדובר באריכות בשבת44 ) לידע שכשם שהכל יודעים שצריכה להיות ההבדלה ד"המבדיל בין קודש לחול", כמו"כ מוכרחת להיות ההבדלה "בין ישראל לעמים", ובשביל זה צריך לידע שיהודי הוא יהודי, ואלו השייכים לעמים – שבעים אומות – אסור להכריחם להיות יהודים, ובודאי אסור לרמותם שנעשו יהודים, בה בשעה שיודעים שהקב"ה אומר בתורתו שהם אינם יהודים, אלא נשארו אומות העולם;
צריך לומר להם את האמת כולה – שהקב"ה בעצמו לא דורש מהם להיות יהודים, אלא לכל אחד יש שליחות ותפקיד משלו: לבנ"י יש שליחות שהם צריכים לפעול בעולם, ולהבדיל בין ישראל לעמים – יש לעמים שליחות שהם צריכים לפעול, לפי האופן שלהם, ע"י שבע מצוות בני נח שניתנו להם45.
ואילו רמאות – היא לא רק נגד התורה ונגד הנהגת היהדות, אלא זהו נגד ה"מוסריות" של כל העמים; ואלו שרוצים ללכת בדרך זו, הולכים הם לא רק נגד יהדות ונגד יהודים, אלא עי"ז מחרחרים מלחמה עם אומות העולם – עם הטובים והמובחרים מבין שבעים האומות, שיודעים ששקר הוא שקר ואמת הוא אמת, אפילו בדברים קטנים, ובפרט בענין שכולל את כל החיים – אם הוא שייך לעם זה או לעם אחר; אם הוא קשור עם הוריו וזקניו, או שמרמים אותו ואומרים לו שהוא מנותק מהוריו וזקניו.
אין זה אמצעי שעל ידו יכולים לרכוש ידיד, ולא ענין שעל ידו יתוסף חוזק בעם ישראל; זוהי רח"ל דרך שמובילה לכך שלאחרי זמן קצר, יבואו הטובים מבין שבעים האומות [שמקווים שיסייעו לבנ"י להשאר בשלימותם, לא רק בתור עם, אלא גם בתור יחידים] ויטענו: מדוע מוליכים אתם אותנו בדרך מזוייפת? מדוע אתם מרמים אותנו לומר שאנחנו לא קשורים עם אבותינו ואבות אבותינו, בה בשעה שאתם בעצמכם יודעים שזה שקר, ואתם בעצמכם יודעים שהילדים שלנו ידעו שזה שקר?!
ואף פעם – עד לחדשים האחרונים – לא הי' דבר כזה, שתהי' חוצפה לצאת לעולם ולהכריז שיש ללכת בדרך של שקר, ולומר על גוי, ששייך לשבעים אומות העולם, שמנתקים אותו מאבותיו ואבות אבותיו, וזורקים אותו – באופן של רמאות – לעם שעליו אומר הקב"ה שהוא "מבדיל בין ישראל לעמים", ואילו כאן הולכים נגד הקב"ה, נגד בנ"י, ונגד כל שבעים האומות – עי"ז שמטעים אותם ורוצים לרמותם.
י. וכמדובר כמ"פ, שלמרות שהיצה"ר הוא אומן גדול, ומוצא דרכים שונות כיצד לרמות, ולפעמים קשה להבחין אם ענין מסויים בא מהיצ"ט או מהיצה"ר – הראה הקב"ה את הדרך של תשובה:
כיון שהקב"ה יודע שלעתים קרובות יכול אדם לטעות, ובפרט כשהיצה"ר נטפל אליו – בגלל שזהו ענין הכי חשוב שנוגע לכלל ישראל, ולכן, כשהיצה"ר יכול להביא ע"י אנשים מסויימים היזק וחורבן רח"ל על כל עם ישראל היל"ת, הרי מובן עד כמה הוא מתאמץ ומחפש וממציא כל מיני אמצעים כדי שאולי יתאפשר לו להתעות ולהסיר יהודי מדרך האמת – אומר הקב"ה, בידעו שיש לו עסק עם אנשים, בשר ודם, שכבר הבהיר שאין להתייאש ולחשוב שכיון שטעה פעם, הרי זה מקרה אבוד ח"ו, ואין לו ברירה אחרת, אלא יש דרך רחבה לשוב בתשובה.
עליו לספר שהוא לא טוב יותר מיהודים רבים שטעו ואח"כ הודו שהיתה זו טעות, ועי"ז נשארו בגדולתם כמקודם, ויתירה מזה, עי"ז התעלו והתייקרו אצל בנ"י שבחרו בהם בתור גדולים בישראל,
ובכך סללו את הדרך עבור כל אחד מאתנו, אלו שנמצאים כאן ואלו שנמצאים בכל מקום, ובמיוחד עבור אלו שנמצאים בארץ הקודש, ששם מסייעת גם קדושת הארץ – שיהי' נקל יותר לחזור ולעמוד על דרך האמת.
ודי "בשעתא חדא וברגעא חדא"46 ("איין קער"47 ) לתקן את כל ההיזק שהי' עד עתה, ועד לאופן שעוקר מעיקרו – שהקב"ה יתקן זאת באופן כאילו לא נעשתה הטעות מלכתחילה.
אבל הבחירה על זה ניתנה לכל אחד מישראל עצמו, והקב"ה מבקש ממנו "ובחרת בחיים"48 ; בחר בדרך של תורת חיים, שעל ידה עם ישראל חי – עד עתה, ויחי' מכאן והלאה.
וזוהי דרך האמת – לא לרמות את עצמו, ולא לרמות את אלו שנמצאים מסביבו; ואסור אפילו לרמות את שבעים האומות שחיים ביניהם, ובודאי אסור לגרות אותם – עי"ז שמנתקים מהם אנשים מתוך זיוף ושקר, בחשבם שהם הולכים לקראת האמת, ורימו אותם.
יא. ואז יגן הקב"ה על בנ"י בכל מקום שהם, ובודאי בארץ הקודש, ארץ ישראל, באופן ד"ושכבתם ואין מחריד",
– לא כפי שהיצה"ר רוצה לשכנע שאם יספרו אמת זו, יפגע הדבר בבטחון של בנ"י בארץ ישראל, או במקום אחר, ולכן מוכרחים לאחוז בשקר – אלא בדיוק להיפך: כשאוחזים בשקר – היפך הטבע היהודי, וגם שאר העמים, שבעים האומות, לא מקבלים את השקר, אלא הם רק מראים את עצמם כאילו רימו אותם – הנה לאחרי כן באים הם בטענות (בבוא הזמן, היל"ת).
והדרך היחידה להבטיח את מצב הבטחון היא – ע"י שיודו שעשו טעות; להודות ששקר הוא שקר, וכשעושים "עסק חבילה" ומסחר עם האמת, לא יתכן שהאמת תשאר אמת, כי עם אמת אי אפשר לנהל מסחרים!
וכאשר שבא היצה"ר ושולח יועצים שיחליטו כרצונו, וכמו שרוצה "נאַצר"49 רח"ל, שיהודים יסתכסכו עם כל שבעים האומות עי"ז שיוליכו אותם בדרך השקר, לנתק מהם אנשים ששייכים לשבעים האומות; אנשים שהם גויים, ורוצים להנפיק להם "פּאַספּאָרט" ו"תוית" שהם יהודים – הרי זו סכנת נפשות ממש להיגרר אחרי זה.
יב. וכמדובר כמ"פ, ככל שמתקרבים למתן תורה, אומר הקב"ה שבנ"י מתאחדים ע"י תורה אחת, ע"י ההחלטה לילך בדרך של תורה אחת, שהיא הדרך האחת והיחידה עבור כל אחד מישראל וכל בנ"י בכל מקום שהם.
וכיון שהתורה נקראת "תורת חסד"50 – שהתורה משתדלת ועושה את כל המאמצים שכל יהודי יקבל את דרכי' בחסד וברחמים, באופן בריא, ובדרך של חסדי ורחמי הקב"ה – הנה כל מה שאירע עד עכשיו לא יזיק ח"ו לאף אחד, ואדרבה, זה יוסיף אצל כל אחד, מכאן והלאה, לילך במצב רוח מחוזק בדרך האמת: לומר אמת ליהודים, ועאכו"כ לומר אמת לעצמו, ועד אפילו לומר את האמת הברורה ללא פשרות, וללא עסק חבילה, ללא מסחרים, אלא אמת כמו שהיא.
והרי זוהי השליחות של כל אחד מישראל, איש או אשה, וכאמור לעיל, ללא חילוק באיזו מפלגה הוא רשום, וללא חילוק איזה תפקיד הוא ממלא – יש להם אותה שליחות, והם נמנים באופן שוה בתור "יוצאי צבא בישראל", שזהו כל עם ישראל וכל אחד מעם ישראל.
ואז מקבלים את התורה, מתוך בריאות ושמחה, ובמעמד ומצב רגוע, עבור בנ"י בארץ ישראל, ובכל מקום שהם, בכל המדינות שבגלות,
ויקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ" – שלום אמיתי, ולא שלום שבנוי על שקר, שמוכרח להתבטל; "ושכבתם ואין מחריד", היינו, שבשעה ששוכבים לישון לא יצטרכו שיעמוד צבא על הגבול כדי לשמור שמא ישנו מישהו שרוצה לעשות דבר לא טוב – אלא "אין מחריד", שלא יהי' אפילו אחד שירצה להפחיד את בנ"י.
וזו תהי' ההכנה הנכונה לכך שכל אחד יהי' בריא בעצמו, וגם סביבתו תהי' בריאה, הן בגשמיות והן ברוחניות.
יג. ויהי רצון שפנייתכן בענין זה51 תביא את הפירות הנכונים, ובקרוב ממש.
וכיון שהייתן השליחות הטובות לשלוח בקשה זו – תזכו להביא את הבשורה הטובה: "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודא וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה"52, לבשר שהולכים לקראת משיח צדקנו, בדרך האמת לאמיתתה,
– להשליך את השקר מגבול ישראל, מכל בתי בנ"י, ומכל ארץ ישראל ומכל מקום שנמצאים בנ"י –
והולכים "בקומה זקופה", בראש מורם, ביחד עם בנים ובני בנים, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, עם משיח צדקנו, אמן כן יהי רצון.
הוסיפו תגובה