בס"ד. ש"פ במדבר, ה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע1. ומזה מובן שיש כאן ג' ענינים, נשמע, נעשה, והקדמת נעשה לנשמע. ויובן ע"פ המבואר בלקו"ת2 שנשמע הו"ע ההבנה וההשגה, כמו שמע ישראל גו'3, וכמו דבר גו' כי שומע עבדך4, ומ"מ הרי זה גם ענין של ביטול5, כי, מזה גופא שצריך לומר דבר כי שומע עבדך, מובן, שיכול להיות שלא ישמע מה שמדבר, וזהו החידוש באמרו דבר כי שומע עבדך, שיש בו ענין הביטול, שהוא מוכן ומזומן לכך שכל מה שישמע יתבונן בו וישיגו כו', ועד שיומשך מזה בעשי' לפועל כו'. אמנם, בחי' נעשה הוא ביטול נעלה יותר מבחי' נשמע, שלא נוגע לו ענין ההשגה, אלא שמסור לקיים בפועל פקודת האדון. ולמעלה מזה הו"ע הקדמת נעשה לנשמע, שהרי מצינו גם הענין דנעשה בלבד, שבתחילה אמרו (כל הדברים אשר דבר ה') נעשה6, ואח"כ אמרו נעשה ונשמע7, שהקדימו נעשה לנשמע, שמזה מובן שהקדמת נעשה לנשמע הו"ע נעלה יותר גם מנעשה בלבד.
ב) והענין בזה, דהנה, אף שגם בחי' נשמע הו"ע הביטול, וכמו שמע ישראל, שזהו"ע קבלת עול מלכות שמים8, מ"מ, ביטול זה הוא רק מצד ההבנה והשגה שלו, והיינו, שעי"ז שמתבונן ומבין ומשיג שהוי' אלקינו הוי' אחד3, אזי נעשה אצלו ענין הביטול עד לעשי' בפועל, אבל זהו רק מצד ההשגה, משא"כ בחי' נעשה הוא הביטול שלמעלה מהשגה. ונוסף על יתרון הביטול דנעשה שהוא ביטול שלמעלה מהשגה (למעלה מהביטול דנשמע שהוא מצד ההשגה), יש יתרון בהביטול דהקדמת נעשה לנשמע על הביטול דנעשה בלבד, שכאשר הביטול הוא באופן של נעשה בלבד, יכול להיות שהסיבה לכך היא לפי שלא טעם עדיין הטעם (געשמאַק) שבנשמע, ואפילו אם טעם זאת, יכול להיות שלא טעם זאת לתכליתו ולאמיתתו כו', ולכן יש בו בחי' הביטול דנעשה. אבל כשיודע הטעם שבנשמע, ואעפ"כ יש בו הביטול של נעשה (ובאופן של הקדמת נעשה לנשמע), הרי זה ביטול נעלה יותר. ונוסף על היתרון שאף שיודע הטעם שבנשמע מ"מ יש בו גם הביטול דנעשה (שיתרון זה יכול להיות גם כאשר הסדר הוא באופן דנשמע ונעשה), יש יתרון גם בעצם ענין הקדמת נעשה לנשמע. וכמובן גם מהמבואר במ"א9 שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע הוא הביטול לבעל הרצון, שלמעלה מרצונות פרטיים, שהוא למעלה מהביטול דנשמע (כולל גם נשמע ונעשה), שהוא הביטול לרצונות פרטיים.
ג) ויש להוסיף בזה, בהקדים ביאור מעלת קבלת עול מלכות שמים דר"ה10. דלכאורה אינו מובן, הרי גם בכל השנה ישנו הענין דקבלת עול מלכות שמים פעמיים בכל יום בק"ש שחרית וערבית, כמארז"ל8 למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות, שזהו"ע קבלת עול מלכות שמים שלמעלה מקבלת עול מצוות9, וא"כ מהי המעלה דקבלת עומ"ש בר"ה. ואם נאמר שהמעלה בקב"ע דר"ה היא להיותו הראש של השנה11, הרי אין זה יתרון בענין הקב"ע עצמו, שזהו אותו קב"ע כמו של כל השנה, אלא שהוא הראש שלו. אך הענין הוא, שהקב"ע דכל השנה הוא רק הכנה לקבלת עול מצוות, דבכדי שיקבל עליו עול מצוות צריך לקבל תחלה עול מלכות שמים, והיינו, שהקב"ע הוא רק בידיעה, אבל העבודה בגלוי ובפועל היא קבלת עול מצוות, ובסדר והדרגה, מן הקל אל הכבד ומן המוקדם אל המאוחר, שתחלה היא העבודה דבכל לבבך וכו' עד שמגיע לבכל מאדך12. אבל בר"ה, הענין דקבלת עומ"ש תחלה הוא לא רק בידיעה, אלא גם בעבודה בפועל, שזהו עיקר ענינו של תקיעת שופר, ורק אח"כ בא למצוות פרטיות. וכמו שהוא בענין הקבעמ"ש של ר"ה ועשי"ת, שבא מצד קירוב המאור13, שזהו מ"ש14 בהמצאו ובהיותו קרוב, כן הוא גם בענין הקדמת נעשה לנשמע בחג השבועות, שבא מצד הגילוי דוירד הוי' על הר סיני15, שאין זה רק הקדמה והכנה לעבודה בפועל (כמו הקב"ע דכל השנה), אלא שגם העבודה בפועל היא באופן שנעשית מצד הביטול שלמעלה מהשגה, ועד להביטול לבעל הרצון.
והענין בזה בנוגע ללימוד התורה דכאו"א מישראל, שנוסף על ענין ההבנה וההשגה שבתורה [שזהו ענין עיקרי בתורה, שהרי בלימוד תושבע"פ, אם לא ידע מאי דקאמר, אינו נחשב לימוד כלל, כמ"ש רבינו הזקן16 ], שזהו"ע התורה כמו שהיא מצד חכמה, ישנו גם הענין שלמעלה מהשגה, שזהו"ע ברכו בתורה תחלה17 (כמו הקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע הביטול לבעל הרצון), שזהו ע"ד הענין שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה18, כפי שמבאר רבינו הזקן19 שהו"ע המשכת בחי' אוא"ס בתורה, ועד שע"י ישראל נעשים אורייתא וקוב"ה כולא חד20.
ד) אך עדיין צריך לבאר דיוק הלשון (הקדימו) נעשה (לנשמע), שמשמעות פשטות הלשון הו"ע המעשה בפועל, ולכאורה, כיון שהענין העיקרי בזה הוא שלילת ההבנה והשגה דנשמע, הרי ענין זה יכול להיות במחשבה ודיבור, ולאו דוקא במעשה. ויובן זה ע"פ המבואר בד"ה והר סיני עשן כולו תש"א21, דצריך להבין, מה נשתנה ענין העשן שהי' במ"ת משארי הענינים כמו קולות וברקים ולפידים וקול שופר שהיו במ"ת, שבכולם לא נאמר שום טעם ע"ז, ורק בעשן אומר טעם, מפני אשר ירד עליו הוי' באש22. גם צריך להבין למה הי' ההר עשן, הרי זהו דבר בלתי טבעי לגמרי, דבשלמא קולות ולפידים כו' ה"ה דבר טבעי, ורק שכאן הי' באופן נפלא, אבל ההר עשן, שההר שהוא דומם, ולא הי' בו שום ענין של צומח, יהי' בו עשן מפני האש, זהו דבר בלתי טבעי לגמרי. אך הענין הוא, שכללות הענין דמ"ת הי' כדי לתת את התורה למטה (לא רק גם למטה, אלא דוקא למטה), שהרי התורה לא בשמים היא23, וניתנה למטה בעוה"ז דוקא. ובעוה"ז גופא עיקר הענין הוא שתהי' הפעולה למטה מטה ביותר, לא רק בבחי' צומח, אלא בבחי' דומם דוקא. וזהו והר סיני עשן כולו, כיון שזה הי' כל ענין מ"ת שיומשך למטה ביותר, והיינו לפי שדוקא עי"ז מגיעים לבחי' בעל הרצון. וזהו גם דיוק הלשון הקדימו נעשה דוקא, שענין הביטול צריך לחדור בעשי' דוקא, כיון שזהו כל עיקר התורה לפעול למטה ביותר, שלכן הנה כל עשה"ד הם דברים פשוטים שהשכל מחייבם, ובמעשה דוקא (וגם דיבור הראשון, אנכי הוי' אלקיך24, שהו"ע מצות אחדות הוי', ה"ז קשור עם היציאה ממצרים, כהמשך הכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שזהו ענין של מעשה, לא רק למעלה, אלא גם למטה).
ה) וענין זה ממשיכים מזמן מ"ת על כל השנה, והיינו, שנוסף על עבודת כל יום בהקדמת שמע לוהי' אם שמוע כדי לקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ עול מצוות, שזהו רק בידיעה כו', אבל העבודה בפועל היא בקבלת עול מצוות ובסדר והדרגה, הנה נוסף לזה ממשיכים גם מהקדמת נעשה לנשמע שבזמן מ"ת על כל השנה כולה. וזוהי גם ההכנה להתורה דלעתיד לבוא, תורתו של משיח, ע"י יפוצו מעינותיך חוצה25 בזמן הגלות, שנעשית הקדמה קרובה וכלי לגילוי תורתו של משיח (ע"ד26 הענין דתלמודו בידו27 כהכנה ללימוד התורה בג"ע28 ), כמ"ש29 ישקני מנשיקות פיהו, שהו"ע טעמי תורה וסתרי תורה שיתגלו לעתיד, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה