בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
א. יום ב' סיון יש לו חשיבות מיוחדת – כמדובר פעם בארוכה1 אודות דברי רבינו הזקן בשו"ע סוף הלכות פסח2 (ב"סדר תפלת חג השבועות") בטעם המנהג "שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח עד ח' בו כו'"3, "לפי שמיד אחר ר"ח (בשני בסיון) התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה, שבשני בשבת הי' ר"ח, ובשלישי בשבת (שני בסיון) אמר להם ואתם4 תהיו לי ממלכת כהנים וגו'" (וכפי שממשיך גם בנוגע לימים שלאח"ז)5.
כלומר: בנוגע לר"ח סיון אין צורך בטעם מיוחד מדוע אין אומרים בו תחנון – שהרי בכל ר"ח אין אומרים תחנון. וכן בנוגע לימים שלאחרי ב' סיון, הנה להיותם שלשת ימי הגבלה, מובן שאין אומרים בהם תחנון; ורק בנוגע לב' סיון יש צורך למצוא טעם מדוע אין אומרים בו תחנון – לפי ש"התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה".
ולהעיר:
יש אומרים6 שהטעם שאין אומרים תחנון בב' סיון הוא – לפי שעומד בין ר"ח ובין שלשת ימי הגבלה שבהם אין אומרים תחנון, ולכן גם היום שביניהם בטל לימים שלפניו ושלאחריו.
וכפי שמצינו עד"ז בכמה ענינים בתורה, ולדוגמא, בנוגע לאחז, שלא מנו אותו בין אלו שהיו היפך הטוב, "מפני שמוטל בין שני צדיקים, בין יותם לחזקיהו" (אביו יותם ובנו חזקי')7, וכפי שמצינו בנוגע לעירובין, שאם יש אויר משני צדי המחיצה "אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי'"8.
אמנם, אע"פ שגם טעם זה הו"ע גדול, הרי זה רק ענין צדדי, ולא ענין שיש לו חשיבות ויחוס בפני עצמו; משא"כ לפי הטעם שבדברי אדה"ז, יש ענין מיוחד ביום ב' סיון עצמו – שבו "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה".
ב. ויש להוסיף ולבאר גם דיוק לשונו של רבינו הזקן "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה" (כידוע9 עד כמה מדוייק לשון רבינו הזקן בשו"ע בכל תיבה, ובפרט ששינה מלשון המגן אברהם (שזהו לכאורה מקור הדברים) "בב' סיון א"ל משה לקדשם לתורה", הרי בודאי שזהו בדיוק10 ):
לכל לראש – מדגיש רבינו הזקן שזהו ענין שנעשה ע"י משה, וכוונתו בזה לשלול הן מי שלמעלה ממנו והן מי שלמטה ממנו.
והיינו, שאין זה ענין שנעשה ע"י הקב"ה, באופן של אתערותא דלעילא – שהרי ב' סיון הי' קודם מ"ת, שאז היתה עדיין הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים11, ולכן לא הי' יכול להיות ענין של אתעדל"ע אלא לפי שעה בלבד, ולא באופן של קיימא, ורק בדרך מקיף; אלא זהו ענין שנעשה באתערותא דלתתא ע"י בשר ודם – משה, שאודותיו טענו המלאכים כשעלה למרום לקבל את התורה: "מה לילוד אשה בינינו"12.
ולאידך גיסא, הרי זה נעשה דוקא ע"י משה, ולא ע"י מי שלמטה ממנו – משאר בנ"י, ואפילו משאר שבעת הרועים13, שגדלה מעלת משה מהם (נוסף על מעלת החביבות ד"כל השביעין חביבין"14 ), להיותו "רעיא מהימנא"15, היינו, שרועה ומפרנס את בנ"י ומשפיע להם ענין האמונה16 (שזהו ענינו של משה – "פתי יאמין לכל דבר"17, "זה משה"18 ).
והיינו, שאע"פ שכל ישראל הם מאמינים19 (גם ללא ההשפעה של משה), הרי זה רק ענין האמונה כפי שהוא מצד בחינת המלכות, ואילו משה משפיע לבנ"י ענין האמונה כפי שהוא מצד בחי' החכמה, שהיא למעלה מהשכל20, ודוקא מצד זה יכול להיות אמיתית ענין המס"נ באופן של ביטול המציאות לגמרי (ואילו ע"פ שכל יכול להיות ביטול המציאות רק כדי לבוא לענין נעלה יותר, והרי אין זה אמיתית ענין המס"נ)21.
ג. ועוד זאת מדגיש רבינו הזקן – שזהו ענין הקשור עם קבלת התורה:
לכל לראש – תורה עצמה, ולא רק קדושת התורה, והרי כל ענין הקדושה, הבדלה והפרשה כו', אינו מגיע למעלת ענין התורה, כמובן מהמבואר בתניא22 החילוק בין תורה למצוות, כולל גם המצוה ד"קדושים תהיו"23, "והתקדשתם והייתם קדושים"24, שככל שגדלה מעלתן בעילוי אחר עילוי, אין זה מגיע למעלת היחוד שנעשה ע"י התורה, שע"י לימוד התורה נעשים חד ממש עם הקב"ה, באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו".
ובתורה גופא – הרי זה קשור עם קבלת התורה:
בשעת מ"ת היו שני ענינים: נתינת התורה וקבלת התורה. ובב' סיון התחיל משה להתעסק עמהם (לא בענין נתינת התורה, וגם לא בכללות ענין התורה כפי שכולל ב' הענינים דנתינת וקבלת התורה, אלא) בענין קבלת התורה דוקא.
והענין בזה, שכיון שהי' זה קודם ששה בסיון, שרק אז בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים11, אבל קודם לזה היתה עדיין הגזירה – לא היתה יכולה להיות התעסקות בענין נתינת התורה מלמעלה, לפי שכל ההמשכות שמלמעלה היו רק לפי שעה ובאופן מקיף (כנ"ל),
– וכפי שמצינו בנוגע לקיום המצוות שע"י האבות, ש"ריחות היו"25, והיינו שאף שהגיעו אמנם למעלה מעלה ביותר, הרי זה רק עד שרש הנבראים, ולא למעלה מזה; ולכן הי' זה באופן שלא חדר את המטה בפנימיות באופן של קיום.
כלומר: אין הכוונה שהי' זה באופן מקיף בלבד, כיון שאז לא הי' יכול להיות ש"מעשה אבות" (באופן מקיף) יהי' "סימן לבנים"26, לאחרי מ"ת, שחודר את המטה בפנימיות. ועכצ"ל שבשעת מעשה הי' גם מעשה האבות בפנימיות (ולכן מזכירים את מעשה האבות בשייכות למ"ת, כיון שזה נוגע לענין של מ"ת), אלא שהי' זה רק לפי שעה, ולא הי' באופן של קיימא, ומה שנשאר הרי זה רק "ריחות" בלבד –
אלא התעסקותו של משה בב' סיון היתה "בענין קבלת התורה" – לפעול על המטה שיוכל להיות מקבל אמיתי, ע"י ענין הביטול, כדברי הגמרא27 "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר כו'", אלא צ"ל ענין היראה והביטול בתכלית, ודוקא עי"ז נעשים כלים לקבלת התורה.
ד. וענין זה ש"התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", צ"ל גם בב' סיון בכל שנה:
בכל אחד מישראל יש בחי' משה שבנפשו, שלכן נאמר28 "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'", ש"יראה מילתא זוטרתי היא"29 לגבי בחי' משה שבנפשו (כפי שמבאר רבינו הזקן15).
ומובן שענין היראה שמצד בחי' משה אינו נשאר ענין לעצמו, אלא זהו ענין שפועל קיום כללות התורה, כהמשך הכתוב28: "ללכת בכל דרכיו גו' ולעבוד את ה' אלקיך וגו'", ועד שע"י קיום כללות התורה באים להיראה שעלי' נאמר30 "ויצוונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה'", שזוהי יראה עילאה שבאה לאחרי הקדמת החכמה (תורה)31.
ומצד בחי' משה נעשית ההתעסקות – "התחיל משה להתעסק" דייקא – בענין קבלת התורה:
ידוע פתגם רבינו נשיאנו32 בנוגע לענין העסק בתורה, שצריך להתנהג כמו בעל-עסק בענין המסחר33, שאינו יושב וממתין עד שמישהו יספר לאחרים אודות הסחורה שלו, ואז יבוא מישהו לקנות, אלא כפי שרואים אצל כל מי שיש לו להט ("קאָכט זיך") בעניני מסחר, שהוא בעצמו מחזר והולך לספר ולהראות לכולם את טיב סחורתו, מבלי לחסוך טירחה ויגיעה כו'.
ובאופן כזה צריכה להיות ההתעסקות בענין קבלת התורה – שלא די בכך שהתורה נשארת אצלו, אלא עליו לפעול שגם ה"חוצה" [החל מה"חוצה" שבעצמו, ולאח"ז בנוגע לבני ביתו, ועד לחוצה ממש] יהי' כלי לקבלת התורה – עי"ז שמחזר והולך ומספר ומגלה בכל מקום עד שיגיע לכל אחד ואחד ענין התורה,
ובעיקר – שהיא לשון הוראה (כדאיתא בזהר34 ), וגם שנקראת "תורה אור"35, ועד כפי שנקראת בשם "אורייתא", כפירוש רבינו נשיאנו36 שהוא מלשון "אור ייתא", שזה מורה על המשכת ענין האור גם בלשון תרגום.
והענין בזה:
לשון תרגום (ארמית) הוא החשוב מכל הלשונות של שבעים אומות העולם37 – בדוגמת החשיבות שבכללות ענין הלשון, כמובן מדברי הגמרא38 ש"מלכות שאינה הוגנת .. אין להם לא כתב ולא לשון", היינו, שהלשון פועל את החשיבות של האומה כולה.
וכאשר בנ"י משתמשים בלשונות האומות עבור עניני תומ"צ, הרי הם מבררים את לשונות האומות39, ועי"ז מבררים גם את האומות עצמם.
וזוהי המעלה שבהמשכת אור התורה בלשון תרגום – "אורייתא", "אור ייתא" – שלא די בכך שהתורה עצמה ענינה "אור", כמ"ש35 "כי נר מצוה ותורה אור", והיינו, שכל עניני התורה הם מוארים כו' (היפך המעמד ומצב ד"במחשכים הושיבני"40 ), שאף שענין זה כשלעצמו הוא גדול ונפלא ("אַ געוואַלדיקע זאַך"), הרי עדיין אין זה מספיק בנוגע להמשכה בעולם שבו אין כבר ענין האור; ולכן צ"ל הענין ד"אורייתא", "אור ייתא", שהו"ע המשכת אור התורה בעולם למטה, ועד ל"חוצה" ממש.
ה. וזוהי העבודה של ב' סיון – התחלת ההתעסקות בענין קבלת התורה, ע"פ פס"ד השו"ע, שמהוה הוראה לכל אחד,
ולא רק לכל אחד אלא גם לכל אחת, ואדרבה: במ"ת נאמר תחילה "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים"41,
ועי"ז זוכים לקבלת התורה בחג השבועות – וכלשון הידוע בברכת רבינו נשיאנו42 – בשמחה ובפנימיות.
[ניגנו הניגון "אנא עבדא", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].
* * *
ו. לאחרי שרבינו הזקן אומר "שמיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה" – ממשיך ומפרט: "שבשני בשבת הי' ר"ח, ובשלישי בשבת אמר להם ואתם4 תהיו לי ממלכת כהנים וגו'".
ומקור הדברים – בגמרא43 : "בתרי בשבא איקבע ירחא .. בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי".
וכבר דובר פעם1 אודות פרטי הענינים שבזה – שבאמירה זו ("ואתם תהיו לי וגו'") גופא היו כמה ענינים, החל מהענין ד"כה תאמר לבית יעקב וגו'" עד "והייתם לי סגולה וגו'"44, ואעפ"כ נזכר בגמרא רק "ואתם תהיו לי" (ואין לומר שנזכר רק סיום הענין, שהרי לאח"ז נאמר עוד ענין: "וגוי קדוש"), ואפילו ללא הוספת "וגו'";
ואילו רבינו הזקן מדייק ומוסיף (לאחרי "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים") "וגו'" – אם מפני שמצא גירסא כזו בגמרא (שגם אז צריך ביאור למה בחר בגירסא זו, ולא הביא הגירסא המצוי' בש"ס), או שהוסיף מעצמו, ועכצ"ל שכוונתו להוסיף עוד ענינים, ולכל הפחות עוד ענין אחד – "וגוי קדוש".
ועל זה נאמר במכילתא: "קראן גוי קדוש, שנאמר45 ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו'".
והכוונה בזה – בפשטות – שהפסוק "ואתם תהיו לי .. גוי קדוש" נאמר בלשון של הבטחה; ועל זה מוסיף במכילתא שאכן הי' כך בפועל, ש"קראן גוי קדוש".
ומזה מובן, שענינו של ב' סיון שבו נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", שרומז להמשך הכתוב: "וגוי קדוש" – כולל גם את הענין ש"קראן גוי קדוש, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו'".
ז. והענין בזה:
בב' סיון מתחיל כללות ענין העבודה בכח עצמו ("אייגענע עבודה") – שהרי היום שלפנ"ז, ר"ח, ענינו הוא יחוד שמשא וסיהרא46, שאז ספירת המלכות (סיהרא) היא אמנם בבחי' מקבל, אבל רק מקבל בלבד, ועדיין לא שייך ענין העבודה בכח עצמו, כי אם ביום שלאח"ז, ב' סיון, שבו נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'".
ובהקדמה – שכללות הענין של עבודה בכח עצמו שייך רק אצל מציאות אמיתית, ולכאורה, הרי אין שום מציאות אחרת מלבד מציאותו של הקב"ה?!
– יכול להיות ענין של עזות וחוצפה, לומר "לי יאורי ואני עשיתני"47, אבל זהו ענין שהוא היפך השכל, ויתירה מזה, היפך הטבע, ואין זו מציאות אמיתית כלל. –
אך הענין הוא – שכיון שבנ"י הם "בנים אתם לה' אלקיכם"48, הרי הם מציאות אמיתית, ובפרט ע"פ המבואר בביאורי הזהר49 שמציאות האדם (בנ"י) למטה היא בדוגמת יש האמיתי, ולכן שייך אצלם הענין של עבודה בכח עצמו.
ומציאותם האמיתית של בנ"י מודגשת בכך שיש אצלם ענין הבחירה:
ענין הבחירה ישנו רק אצל שנים – הקב"ה ובנ"י: אצל הקב"ה – כידוע שענין הבחירה שייך דוקא במהותו ועצמותו ית', ולא בבחי' הגילויים כו'50 ; ועז"נ51 "הן האדם הי' כאחד ממנו", שכשם שאצל הקב"ה ישנו ענין הבחירה, כך ישנו ענין הבחירה גם אצל בנ"י – בהיותם למטה (משא"כ כאשר הנשמה היא למעלה, אזי אין אצלה ענין הבחירה).
ועד כדי כך, שהאדם יכול לטעון שיכול לבחור מה שרוצה, ואין לאף אחד להתערב בבחירתו, כיון שזהו ענין שניתן לו; הקב"ה יכול רק לבקש ממנו "ובחרת בחיים"52, וכמ"ש53 "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים"54, ולסייע לו בכך, החל מסיוע שע"י הבקשה כשלעצמה55 ; אבל הבחירה בפועל תלוי' אך ורק ברצון האדם, שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"29.
ולהעיר, שמציאותם האמיתית של בנ"י מתחילה כבר ביצי"מ – שהיא ההכנה למ"ת, כמ"ש56 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – כי:
ביצי"מ אכלו בנ"י מצה. וע"פ המבואר בחסידות57 שבאכילת המצה אכלו בנ"י אלקות (וזהו גם תוכן הענין שמצה היא "מיכלא דמהימנותא"58 ), והרי ענין האכילה הוא באופן שהמאכל נעשה דם ובשר כבשרו, נמצא, שענין האלקות נתאחד ונעשה מציאות אחת עם גופו של איש הישראלי (לא רק כמו לבוש שאפשר לפשטו כו'), ולא רק לפי שעה, אלא באופן של קיימא, כך, שהמציאות שלהם נעשית מציאות אמיתית כמו מציאות האלקות.
וכן גם בסיום הענין דיצי"מ, בשעת מ"ת, החל מב' סיון שבו "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה" – שאז נאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "גוי אחד בארץ", שנעשו מציאות אחת עם אלקות, עד שזוהי כל מציאותם.
ולכן מתחיל אז כללות ענין העבודה בכח עצמו, כפי שמתבטאת לכל לראש בענין ביטול המציאות, והיינו, שהבחירה שלו – שבה גופא מודגשת מציאותו – היא לבטל לגמרי את מציאותו להקב"ה, כאמור לעיל (ס"ג) שענין הביטול הוא ההכנה לקבלת התורה.
ח. ויש להוסיף בביאור דברי המכילתא "קראן גוי קדוש, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו'":
הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" הוא השבח שמשבח הקב"ה את בנ"י – כדאיתא בגמרא59 : "הני תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו .. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב60 את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר61 שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
[וענין זה נעשה ע"י הנחת תפילין, שעי"ז פועלים שגם הקב"ה יניח תפילין (כמבואר באחרונים62 שזהו הכתר של הקב"ה) – תפילין דמארי עלמא, שבהם כתיב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
וכל זה – נוסף על שאר הענינים שנפעלים למטה ע"י הנחת תפילין, הן הענין ד"טרף זרוע אף קדקד"63, שזוהי הפעולה בנוגע לענינים דשלש קליפות הטמאות, שיתבטלו לגמרי ממציאותם – "וטרף גו'", והן הענין ד"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"64 [ועד לאופן שהם מסייעים לבנ"י ומשמשים אותם, כמ"ש "ועמדו זרים ורעו צאנכם"65, ועד ש"היו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך"66, והיינו, שאפילו "מלכים" שיש תחתם שרים וכו', וכן "שרותיהם" שיש תחתם משרתים וכו', שיכולים לצוותם כו', הנה הם בעצמם יהיו "אומניך" ("כאשר ישא האומן את היונק"67 ) ו"מניקותיך", כיון שרוצים לישא חן בעיני בנ"י כו'], שזוהי הפעולה בנוגע לענינים שצריכים להיות כמו קליפה ששומרת על הפרי, כפי שהי' ענין הקליפה קודם החטא68 ].
ולכאורה אינו מובן: איך שייך לומר שהקב"ה "משתבח בשבחייהו דישראל" – בה בשעה ש"ממך הכל ומידך נתנו לך"69, והרי לא שייך להשתבח בעצמו?!
אך הענין הוא – לפי שבנ"י הם מציאות אמיתית, ויכולים לבחור כרצונם כו', ולכן, כאשר מבטלים את מציאותם להקב"ה, אזי משתבח הקב"ה בהם – "ישראל אשר בך אתפאר"70.
ט. וכל זה התחיל בשעה שאמר הקב"ה לבנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'".
ובזה גופא – לכל לראש כפירוש רש"י ש"ממלכת כהנים" היינו "שרים", והיינו, ש"שר" אינו המלך, אבל גם לא איש פשוט, אלא הוא שר של המלך, וכן הוא בנוגע לבנ"י, שאינם בדרגת איש פשוט, אלא כמו שר של המלך, שזוהי מעלת הביטול להקב"ה.
ולאחרי פירוש רש"י ע"פ פשוטו של מקרא ש"ממלכת כהנים" היינו "שרים", באים לפירוש המכילתא ב"ממלכת כהנים" (כשם שלאחרי "בן חמש שנים למקרא" באים ל"בן עשר שנים למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא"71 ) – "ראויין היו כל ישראל לאכול בקדשים", היינו, שכל בנ"י הם כהנים.
ועד שבאים להפירוש ע"פ חלק הדרוש והסוד שבתורה72 – פירוש המדרש73 [ששייך גם לחלק הסוד שבתורה, כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת74, ובקיצור באגה"ק שבתניא75 : "אגדה .. שרוב סודות התורה גנוזין בה"] שהובא בבעל הטורים, ש"ממלכת כהנים" היינו "כהנים גדולים"1.
י. ולאחרי ההכנה שע"י ההתעסקות בענין קבלת התורה ע"י האמירה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", מוסיפים "וגו'", היינו, שיהודי צריך לגמור את כל הענינים התלויים בו.
ועד שעי"ז זוכים לקבלת תורתו של משיח, שהיא למעלה יותר מהתורה שבזמן הזה76,
– כמובן גם מזה שההכנה למ"ת היתה ע"י הענין דיצי"מ, שאז לא היתה עדיין העבודה בשלימות77 כיון שלא היתה בגשמיות כו', ואילו ההכנה לתורתו של משיח (שכל הגילויים שיהיו אז תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות78 ) היא ע"י העבודה בפועל למטה בגשמיות –
בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, וגם בלשון תרגום: בעגלא דידן79.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה איש על דגלו באותות לבית אבותם.
* * *
יב. בנוגע למנהג ללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע – הנה בהמשך להמוזכר במאמר80 הפסוק81 "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו", הרי ישנו גם פירוש רש"י על פסוק זה, ומה גם שנזכר באגרת התשובה פרק י"א: "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, ופרש"י כו'" [ומסתמא יכולים למצוא מענין זה גם בפרק ששי דאבות82 ], כך, שאין צורך לחפש הלאה, בה בשעה שרבינו הזקן מציין בעצמו פירוש רש"י בפרשה זו!
ויש גם כמה דיוקים בדברי רבינו הזקן בענין זה, שיתבארו לאחרי ובהמשך לדיוקים שבפירוש רש"י.
יג. הביאור בפירוש רש"י, "מנגד", "מרחוק מיל, כמו שנאמר ביהושע83 אך רחוק יהי' ביניכם וביניו כאלפים אמה, שיוכלו לבא בשבת, משה ואהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו",
– שהפירוש ד"מנגד" הוא "מלפני" (נוכח), שיכול להיות בכמה אופנים: רחוק, סביב וכיו"ב, בכל מקום לפי ענינו. וכיון שכבר נאמר "סביב .. יחנו", עכצ"ל שההוספה ד"מנגד" היא "מרחוק", היינו, שמחנה ישראל יהי' רחוק מהמשכן יותר מכפי המוכרח מצד חניית הלוים סביב למשכן, כדי להרחיק יותר האפשרות שיכשלו זרים בכניסה למשכן – "מרחוק מיל", "כאלפים אמה", אבל לא יותר, כדי "שיוכלו לבוא בשבת" (כמ"ש84 "אל יצא איש ממקומו", "אלו אלפים אמה של תחום שבת").
ואף שלכאורה יוכלו לבוא בשבת גם אם מחנה ישראל יהי' אלפים אמה ממחנה לוי', יותר מאלפיים אמה מהמשכן – הרי כיון שסמוך למשכן חנו לא רק הלוים, אלא גם "משה אהרן ובניו", ולמזרח המשכן85 חנו רק הם, בשטח מקום קטן (משא"כ בשאר צידי המשכן שבהם חנו כל הלוים), לא הי' יכול להיות מחנה ישראל רחוק יותר מאלפים אמה (לבד מפורתא שתפסו אהלי משה ואהרן ובניו) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג בתחלתו.
* * *
יד. באגרת התשובה פרק י"א (שבו אוחזים) מבאר רבינו הזקן מ"ש86 "וחטאתי נגדי תמיד", ש"אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה ח"ו, דהא כתיב בתרי'87 תשמיעני ששון ושמחה .. אלא נגדי דייקא, כמו ואתה תתיצב מנגד88, מנגד סביב לאוהל מועד יחנו81, ופרש"י מרחוק".
וע"פ המדובר כמ"פ89 גודל הדיוק של רבינו הזקן בספר התניא, וביחוד באגה"ת, שממנה נדפסה גם מהדורא קמא, שגם היא בדיוק, ולאח"ז כתב רבינו הזקן מהדורא תניינא, הרי זה בודאי בתכלית הדיוק, מדוייק מן המדוייק, בכל תיבה ותיבה – צריך להבין90 :
א) מדוע צריך להביא ראי' מב' פסוקים, ואינו מסתפק בפסוק א'?
ב) מדוע מביא פסוקים אלו בשינוי הסדר – תחילה הפסוק "ואתה תתיצב מנגד" שנאמר בשמואל ב', ולאח"ז הפסוק "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" שנאמר בפ' במדבר?
[ולהעיר, שכבר נתבאר בא' ההתוועדויות שלפנ"ז91 הטעם שמביא תחילה הפסוק דשמואל, כי, בנוגע לראי' מפרשת במדבר זקוק רש"י להוסיף "ופרש"י מרחוק", כיון שאין זה מוכח מהפסוק עצמו, ורק בפסוק "ואתה תתיצב מנגד" מוכח מהפסוק עצמו שהכוונה היא מרחוק. אבל עפ"ז מתחזקת יותר השאלה הראשונה: למה לא מספיק הפסוק הראשון, שממנו עצמו מוכח שהכוונה היא מרחוק].
ג) למה צריך רבינו הזקן להביא ראי' מפסוק בשמואל, ומפסוק בפ' במדבר (שבו זקוקים גם לפרש"י) – הרי הי' יכול להביא ראי' מהפסוק92 "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא", שהכוונה בזה היא בודאי מרחוק, שהרי משה רבינו הי' מעבר לירדן (חוץ לארץ), ומשם ראה את הארץ מרחוק?
וכמו"כ הי' יכול להביא ראי' מהפסוק93 "ותשב לה מנגד" (שנאמר בהגר), שגם שם מפרש רש"י "מרחוק", אבל גם לולי זאת, מפורש בהמשך הכתוב: "הרחק כמטחוי קשת"?
והרי כל ענינים אלו צריכים להיות מובנים אפילו לפי שכלנו הדל,
וכמבואר במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר94 בנוגע ללימוד התניא, ש"התניא הוא כחומש, כל ישראל מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה וכו'", והיינו, שיש בזה כמה פירושים וענינים לפי ערכו של כל אחד, ומה שאנו מבינים נכלל בא' הפירושים,
ובפרט ע"פ מ"ש ב"דף השער" – שקאי לא רק על חלק ראשון של התניא, אלא גם על אגרת התשובה, חלק שלישי של התניא95 – "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד כו'", וא"כ, הרי זה שייך וצריך להיות מובן לכאו"א.
וכפי שיתבאר לקמן.
טו. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' בחוקותי על הפסוק96 "ורדפו מכם חמשה מאה וגו'" – נכלל בשיחת ש"פ בחוקותי סט"ו ואילך97.
* * *
טז. בשבת שלפני שבועות לומדים במסכת אבות פרק ששי, שנקרא "קנין תורה", כיון שכולו מוקדש לענין התורה, הן בנוגע לביאור גדלות וחביבות התורה, והן בנוגע לשלילת ההיפך כו'.
ועפ"ז צריך עיון מיוחד במשנה (או ברייתא) הב', "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף וכו'" – דלכאורה אינו מובן98 :
לכל לראש יש צורך לבאר מעלת וחביבות התורה, וכל המעלות שזוכה להם לומד התורה, ורק לאח"ז יש להוסיף אודות שלילת ההיפך כו'. וכמו בפסוק99 "כי לקח טוב נתתי לכם", ואח"כ מוסיף "תורתי אל תעזובו"; ואילו כאן, הנה עוד לפני שנתבארה מעלת התורה, נאמר מיד ענין השלילה – "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"?!
במשנה (או הברייתא) הראשונה נאמר אמנם "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'", אבל המדובר הוא בנוגע ל"בת קול", שבה לא נזכר (שיש משנה שבה נאמרה) מעלת התורה, ולכאורה, גם ה"בת קול" היתה צריכה להתחיל במעלת התורה, ורק לאח"ז לומר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
ויוקשה יותר מצד דיוק הלשון "אוי להם לבריות כו'":
ובהקדים ביאור רבינו הזקן בתניא פרק ל"ב בדיוק לשון חז"ל100 "אוהב את הבריות", שקאי על "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא", היינו, שמעלתם היחידה היא שנבראו ע"י הקב"ה.
ולהעיר גם מסיפור הגמרא101 אודות ר' אלעזר ש"נזדמן לו אדם א' שהי' מכוער ביותר .. א"ל ריקה כמה מכוער אותו האיש .. א"ל .. לך ואמור לאומן שעשאני כו'".
[המשך השיחה – הביאור בסיפור הנ"ל, שאותו האיש הי' במעמד ומצב שאפילו המעלה ד"בריות בעלמא" לא היתה ניכרת בו102, ולכן הוצרך ר"א לפעול בו ביטוש ושבירה (באמרו "כמה מכוער כו'"), ועי"ז נתגלתה אצלו המעלה103 ד"אומן שעשאני". וכן ביאור הסיפור אודות כ"ק אדנ"ע (בתחלת נשיאותו), שהשיב לא' שביקש ברכה לישועה, שאינו יכול לעזור לו, וכאשר אחיו הרז"א104 אמר לו שאין זה הסדר כו', חזר וקראו ובירכו ונתקיימה הברכה – כיון שהנ"ל הי' במעמד ומצב שלא הי' מוכשר לקבלת הברכה, וכאשר אדנ"ע פעל אצלו שבירת הלב כו', הנה עי"ז גופא נעשה כלי לברכה – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א98].
ובכן: בנוגע ל"אלו שנקראים בשם בריות בעלמא" – שמעלתם היחידה היא שנבראו ע"י הקב"ה (ויתכן שאינם מכירים אפילו במעלה זו) – בודאי צריך לספר תחילה אודות מעלת התורה, ורק לאח"ז יש מקום להוסיף ולומר להם גם "אוי .. מעלבונה של תורה"?!
וגם צריך להבין בנוגע להמשך דברי המשנה "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף":
בנוגע ל"בריות בעלמא" – מהי התועלת לומר להם "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף"?
והגע עצמך: כל המעלות שזוכה להם מי שעוסק בתורה, לא פעלו אצלם התעוררות לעסוק בתורה, והענין היחידי שיפעל עליהם לעסוק בתורה הוא – "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף"?!
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
כוונת רבינו הזקן לבאר שיש כאן דבר והיפוכו: מחד גיסא – צריך לחשוב שהחטאים הם רק מרחוק; אבל לאידך גיסא – אין הכוונה שהדבר לא יפעל עליו ("עס זאָל אים ניט אָנרירן") כלל, אלא שדבר זה גופא יפעל אצלו ענין השמחה (כפי שממשיך ש"לענין השמחה יועיל זכרון החטא כו'").
ולכן מביא רבינו הזקן ראי' מהפסוק "ואתה תתיצב מנגד", כיון שמפסוק זה רואים ש"מנגד" יש לו גם השפעה על האדם:
מסופר שם שכאשר יואב, שר הצבא של דוד, בא בטענה לאיש שלא הרג את אבשלום כשהיתה אפשרות להרגו (וכיון שאבשלום הי' מורד במלכות, נתחייב מיתה) – השיב לו ג' דברים: (א) "כי באזנינו צוה המלך גו'"106, ולכן אף שהיתה לו אפשרות להרגו, נאסר עליו להרגו בגלל ציווי המלך. (ב) "כל דבר לא יכחד מן המלך"88, ולכן התיירא להרגו, כי בודאי יוודע הדבר למלך. (ג) "ואתה תתיצב מנגד", והיינו, שכאשר יוודע למלך שאני הרגתיו, אתה תעמוד מנגד מבלי הציל אותי מידו, שלא תאמר שאתה ציוותני להרגו, ולכן אין להאשים אותי, אלא תעמוד מרחוק ולא תאמר מאומה.
ונמצא, שהטעם העיקרי שבגללו לא הרג את אבשלום הוא בגלל ש"אתה תתיצב מנגד", והיינו, שמצד ב' הדברים הראשונים בלבד לא הי' עומד בפני יואב והי' עובר על הציווי של דוד, ומה שפעל עליו שלא להרגו – הרי זה בגלל ש"אתה תתיצב מנגד", שעל זה לא השיב יואב מאומה, כיון שהיתה זו טענה צודקת.
ומזה מוכח ש"מנגד" אינו באופן של ריחוק שאינו שייך אליו – שהרי הא גופא שיואב הי' עומד מנגד, פעל עליו שלא יעבור על ציווי דוד.
ועד"ז בנדו"ד – שלא זו בלבד שהחטא הוא "מנגד", אלא שענין זה גופא פועל שיהי' בשמחה.
ולכן לא הביא רבינו הזקן ראי' מהפסוק "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" – שהרי אין כוונתו להביא ראי' שמנגד פירושו מרחוק סתם, אלא שהריחוק גופא פועל על האדם, וענין זה אינו מוכח מהפסוק "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא", אלא רק מהפסוק "ואתה תתיצב מנגד".
יח. אך עדיין יש להקשות (כמובא בבית רבי107 ) מהי הראי' מ"מ.נגד" ל"נגד" ("נגדי"), הרי "מנגד" פירושו מרחוק, ואילו "נגד" (כמו "ויחן108 שם ישראל נגד ההר"109 ) פירושו מקרוב?
ועל זה מביא ראי' נוספת – "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, ופרש"י מרחוק":
המשך הביאור – שאין כוונת אדה"ז שבכל מקום "נגד" פירושו "רחוק", אלא רק שאפשר לפרשו רחוק (כנ"ל סי"ג ש"מנגד" פירושו "נוכח", ואפשר להיות בכמה אופנים כו'), וההכרח שבנדו"ד פירושו רחוק, מקדים אדה"ז "דהא כתיב בתרי' תשמיעני ששון ושמחה"; והדיוק "ופרש"י מרחוק"110 (ולא כפי' הראב"ע "מנגד – רחוק"), בתוספת מ"ם, כמו המ"ם של "מ.נגד", שמזה מובן שגם "נגד" פירושו "רחוק" – נכלל בשיחה המוגהת (לקו"ש הנ"ל סי"ג הערה 33).
יט. ועדיין צריך להבין מ"ש רבינו הזקן "אלא נגדי דייקא", הרי מהלשון "נגדי" עצמו אין ראי' שפירושו "מרחוק"?
וגם: מדוע מביא את כל התיבות "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו", דלכאורה הי' מספיק להביא רק התיבות "מנגד גו' יחנו"?
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
כ. הביאור בפרקי אבות – שאפילו יהודי שנמצא במעמד ומצב שנקרא בשם בריות בעלמא, הנה כיון שיש לו נפש אלקית, ובפנימיותו יש אוצרות יקרים כו'111, אינו זקוק להסברת גודל העילוי של התורה; צריכים רק לגלות את פנימיותו, ע"י הסרת החומריות שמכסה על אור הנשמה, שזהו ענינה של הבת-קול112 ש"מכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל98.
כא. ענין זה מצינו גם גבי אחאב, שכאשר מלך ארם שלח לומר לו "כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן", ואח"כ הוסיף לדרוש "כל מחמד עיניך"113, "מאי מחמד עיניך .. ספר תורה"114 – השיב אחאב: "כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה (אבל) והדבר הזה (ליתן מחמד עינו, ספר תורה) לא אוכל לעשות"115.
והגע עצמך:
בנוגע לאחאב – אין זה סוד, אלא ידוע לכל שהנהגתו היתה היפך התורה, ועבר על כל התורה כולה, ועד שהרג את כל נביאי ה' וכו'. ואעפ"כ, כאשר מלך גוי אמר לו "לי תתן .. מחמד עיניך", ספר תורה – הרי זה פעל עליו להכריז בגלוי ובפשיטות: "הדבר הזה לא אוכל לעשות"!
עד עכשיו היתה הנהגתו שלא ע"פ תורה, וכאשר יהודי ניסה להשפיע עליו, לא הצליח לפעול. – בכלל אצל יהודי הרי זה תלוי במשפיע, שכאשר דבריו יוצאים מן הלב, נכנסים הם אל הלב116 ופועלים פעולתם, אבל אחאב לא התפעל גם כשדיברו אליו בדברים היוצאים מן הלב; מה פעל עליו – דוקא כשבא גוי ודרש ממנו "לי תתן .. מחמד עיניך", ספר תורה.
ובהקדמה – שמלך ארם רצה שדוקא אחאב יתן לו ספר תורה, וטעם הדבר – דלכאורה, הרי הי' לו ממון, והי' יכול לקנות לעצמו ספר תורה, או להתנפל על עיירה בישראל רח"ל וליטול משם ספר תורה?! – כיון שמלך ארם ידע שאינו יכול בעצמו ליטול ס"ת, כיון שאין לו שייכות לתורה, אלא רק יהודי יכול ליתן לו התורה, ולכן ביקש שדוקא אחאב יתן לו ס"ת, כי, כל זמן שאין יד ישראל באמצע, לא יכול הגוי ליקח התורה.
וכאשר מלך ארם אמר לאחאב "לי תתן .. מחמד עיניך" – הרי זה פעל על אחאב שאכן יהי' אצלו בפשיטות שהס"ת היא "מחמד עיניו" (שהרי אחאב לא התווכח עם מלך ארם אם הס"ת היא אכן "מחמד עיניו" או לא), ולכן אמר בפשיטות "הדבר הזה לא אוכל לעשות"!
ועד שהי' מוכן למסור נפשו על זה – שהרי אחאב ידע שע"פ טבע לא יוכל לעמוד נגד מלך ארם, שלכן הסכים לדרישתו באמרו "כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה ("כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן") אעשה", ואעפ"כ, לא הי' מוכן בשום אופן לתת "מחמד עיניך", באמרו, "הדבר הזה לא אוכל לעשות", עד כדי מס"נ, שהרי בגלל זה יצא מלך ארם למלחמה עם אחאב, אלא שבפועל הי' לבנ"י נצחון גדול, כמסופר בתנ"ך פרטי הדברים.
כב. וענין זה בא גם בהמשך להמדובר לעיל (ס"ו) אודות הכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שמצינו בזה מאמר תמוה במכילתא:
בהמשך לדברי המכילתא בפירוש "ממלכת כהנים" – לא רק שרים, אלא כהנים ממש – ש"ראויין היו כל ישראל לאכול בקדשים", נאמר: "נבוכדנצר מלך בבל המשילן כשה, מה שה זו כשהיא לוקה מאחת מאיברי' כל איברי' מרגישין, כך ישראל, אם נהרג אחד מהן כולן מרגישין ומצטערין, אבל אומות העולם אינן כן, אלא אם נהרג אחד מהם כולם שמחים במפלתו".
ולכאורה אינו מובן: מהי ההדגשה ש"נבוכדנצר מלך בבל המשילן כשה" – אם זה ענין אמיתי, לא נוגע מי אמר זאת, ואם אינו ענין אמיתי, מה תועיל אמירת נבוכדנצר?!
ובפרט שאין זה חידוש של נבוכדנצר, שהרי מפורש כמ"פ בתורה ובמדרשי חז"ל שישראל נמשלו לשה, כמו "שה פזורה ישראל"117, וכיו"ב.
אך הענין הוא – שהחידוש בזה שאפילו גוי יודע זאת!
אפילו גוי כמו נבוכדנצר, שהחריב את ביהמ"ק והגלה את בנ"י לגלות בבל, שגרמה גם לשאר הגלויות שלאח"ז [עוד יותר מאשר גלות מצרים, שהרי אז לא הי' ביהמ"ק שייחרב, משא"כ לאחרי שנבנה ביהמ"ק, ובא נבוכדנצר והחריבו כו'] – יודע גם הוא את מעלתן של ישראל, שכולם קשורים יחדיו, שלכן, ש"אם נהרג אחד מהן", אפילו יהודי אחד שנמצא בקצה העולם, הנה כולם מרגישים זאת, ועד שמצטערים מזה.
והרי נבוכדנצר יודע בעצמו שאצל אומות העולם אינו כן, כפי שרואה אצל אנשיו... ש"אם נהרג אחד מהם כולם שמחים במפלתו", כיון שעכשיו לא יוכל פלוני לקחת לו את הכסא או את הכסף, ובמילא לא תהי' לו "תחרות"...
ולעומת זאת, בנ"י קשורים כולם יחדיו, עד כדי כך, שברור הדבר שכאשר נופל אחד מהם, מרגישים זאת כולם, ועד שמצטערים מזה! – הצער אינו מזה שצריך ליתן "טשעק" או לצאת להפגין עבורו, אלא אדרבה: הסיבה לכך שנותן "טשעק" ומרעיש ודופק על השולחן וכו', היא, בגלל שמצטער ודואג ליהודי שנמצא בקצה השני של העולם!
כג. אמנם, כאשר באים ליהודי ואומרים לו שהבעש"ט אומר118 שהציווי "ואהבת לרעך כמוך"119 נאמר גם בנוגע ליהודי שנמצא בקצה העולם, שאינו מכירו ומעולם לא פגש בו – משיב הלה שזהו סיפור שהי' לפני מאתיים שנה... ואילו הוא אדם מודרני שלא יעשה דבר שהוא היפך השכל, לאהוב אדם שאינו מכירו כלל!
ומה גם – טוען הוא – שאינו יודע אם פלוני הוא בכלל "רעך", שהרי "אין דיעותיהם שוות"120, ועד שפלוני מתווכח ורב עמו: כשהוא אומר "יום", אומר פלוני "לילה", וכשהוא אומר "לילה", אומר פלוני "יום"... ועד שרוצה להכריח אותו לקיים תומ"צ!...
ובפרט אם הוא דר בארץ ישראל, הרי בודאי – טוען הוא – שאינו צריך לדאוג ליהודי שדר בחוץ לארץ, שהרי איתא בירושלמי121 : "תני בשם ר"מ כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל .. מובטח לו שהוא מחיי העוה"ב" (נוסף לכך ש"כל המהלך ד' אמות (ועאכו"כ יותר מד' אמות) בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא"122 ), ובפרט שהוא גם "מדבר בלשון הקודש"... (כהמשך דברי הירושלמי), ואפילו בימות החול, ולא כמו בחו"ל, שאפילו בשבת מדברים בשאר לשונות, ולא בלשון הקודש; וא"כ, בהיותו "בן עולם הבא" – בודאי אינו צריך לדאוג ליהודים שנמצאים בחוץ לארץ.
ועד"ז – טוען הוא – לאידך גיסא: יהודי שדר בחוץ לארץ, אין לו להתערב ולהביע דעה בנוגע לעניני ארץ ישראל; שיבוא תחילה לדור בארץ ישראל, ואז יוכל להביע דעה!...
ובכלל – טוען הוא – אין להתערב בעניני בנ"י שנמצאים במדינה אחרת, שכן, אפילו ע"פ קבלה יש לכל מדינה "שר" שדרכו נמשכת ההשפעה למדינה זו, כולל גם בנוגע לבנ"י שדרים במדינה זו, אם כי בדרך מעביר בלבד, וא"כ, אין להתערב בנוגע למדינה אחרת שבה נמשכת ההשפעה ע"י "שר" אחר.
ובכן: עליו לדעת, שאצל בנ"י אין הגבלות של מקום, וברור הדבר שמעמדם ומצבם של יהודים במדינה אחת נוגע ליהודים שנמצאים במדינה אחרת, וכאמור, שאפילו גוי מכיר בכך שהנהגת בנ"י היא באופן שכאשר יהודי אחד נופל, כולם מרגישים ומצטערים.
וכפי שמצינו שכאשר נבוכדנצר פגע בבנ"י שבירושלים, נגע הדבר ליכני' ולכל בנ"י שהיו אז בבבל, אע"פ שבהיותם בחו"ל היו במעמד ומצב טוב בגשמיות וברוחניות, והי' עמהם יחזקאל הנביא שסיפר להם נבואת ה' ולמדם תורה – כיון שכל בנ"י מרגישים ומצטערים כאשר נופל אפילו אחד מהם שנמצא בריחוק מקום!
כד. אמנם, כיון שברור הדבר ש"כולן מרגישין ומצטערין" – נשאלת השאלה: מדוע הנך מחביא את הצער?! מדוע הנך מחביא את האמת?!
ואפילו אם רצונך להחביא זאת בנוגע לעצמך, שזהו חשבון בינך לבין קונך – כיצד יכול אתה להחביא זאת בפני התלמידים והמושפעים, לשתוק ולא לומר מאומה, ובגלל זה יחשבו שאינך מצטער, ואין לך מה לומר – הרי זה חילול השם?! עליך לומר לתלמידים ומושפעים שזהו דבר המצער!
ומה שאתה טוען שלא יצייתו לדבריך – הנה בשעה שיש דבר המצער וכואב, אזי צועקים123, והסיבה לכך היא – לא בגלל שעי"ז יתבטל הכאב; הכאב נשאר, ואעפ"כ צועקים, כיון שהדבר כואב!... וכיון שכן, עליך לצעוק גם אם לא יצייתו לדבריך!
ואם משום שהנך מתיירא שבגלל זה ישנאו אותך ויכתבו עליך בעיתונים דברים בלתי-רצויים – מה בכך?! הרי מדובר אודות ענין של חילול השם, והדין הוא ש"כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב"124 – שזהו דין לא רק בנוגע לתלמיד, אלא גם בנוגע לרב, שבמקום שיש חילול השם אין לו לצפות שהתלמיד יכבד אותו!
ובפרט שהתלמידים רואים שהוא מדבר על כל הענינים – אודות וויעטנאַם, אודות מאורע עם אפרו-אמריקאים ("קאָלירטע מענטשן") או אודות מאורע בדרום אמריקא; ואילו כשבא לענין של גיור שלא כהלכה – כאן הוא שותק! הנהגה כזו היא חילול השם! – והרי חילול השם הוא לאו דוקא בנוגע לענינים הכי גדולים, אלא כדברי הגמרא125 : "היכי דמי חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר".
כה. זאת ועוד:
גם כאשר הוא מדבר – אזי חוזר על דברים שאמר איזה "משורר" לפני 300 שנה, דברים של איזה פילוסוף לפני 800 שנה, או דברים של מי שהרמב"ם קוראו במקום אחד בשם "חכם" ובמקום אחר קוראו בשם "רשע" – בה בשעה שיש לו תלמידים שבאים אליו כדי שיורה להם דרכם בחיים, בחיי היום-יום!
בשעה שתדבר עם "לומדים" – תוכל לנסות לתרץ את הסתירה בדברי הרמב"ם שכאן קורא לפלוני "חכם" וכאן קוראו "רשע" וכיו"ב; אבל בשעה שיש לך עסק עם כאלו שצריך לחנכם ולהתחיל ללמוד עמהם אל"ף-בי"ת של יהדות – מה לך לדבר אודות ענינים הנ"ל?!
כו. ולאחרי כן מנסה למצוא ראיות בתורת-אמת על ענינים הנ"ל, באופן ש"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"126, ואח"כ בא גם גוי וגם הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה – לא רק יהודי יכול לעשות זאת; גם גוי יכול לעשות זאת – ועד שמנסים למצוא ראיות בתורת-אמת על "אותו האיש"!
איך מגיע גוי לתורה?! – בה בשעה שמ"ת פעל לנתק את הגויים שלא תהי' להם שייכות לתורה:
לפני מ"ת החזיר הקב"ה את התורה בין כל אומות העולם לשאול אותם אם רצונם לקבל את התורה, כמ"ש127 "זרח משעיר למו הופיע מהר פארן", וכששאלו מה כתוב בה, ואמר להם "לא תרצח", "לא תנאף" – אמרו שאין רצונם לקבל את התורה128. ואף שהקב"ה הי' יכול להכריחם (לכפות עליהם הר כגיגית129 ) לקבל את התורה – הנה מאיזו סיבה שתהי' לא רצה להכריחם, והסכים שלא יקבלו את התורה, ונתנה לבנ"י דוקא. ואוה"ע מרוצים מזה שהתורה ניתנה – לא להם, שאינם רוצים בה, אלא – לבנ"י.
וכדאיתא במדרשי חז"ל130 ש"כשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה .. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע (עליו נאמר131 "יודע דעת עליון גו' נופל וגלוי עינים") ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם", עד ש"אמר להם (שאין להם ממה להתיירא), חמדה טובה יש לו בבית גנזיו .. וביקש ליתנה לבניו, שנאמר132 ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום".
גויים מרוצים מזה שהתורה – תורת חסד ותורת חיים – אומרת "לא תחי' כל נשמה"133, "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך"134, כיון שאין רצונם להתנתק ממשפחותיהם; ודוקא באופן כזה יכול להיות שלום אצל בנ"י, שלום אצל גויים, ושלום בין ישראל לעמים.
ומה שמצינו במדרשי חז"ל135 בנוגע להר סיני "שירדה שנאה לאומות העולם עליו",
– ויש אנטישמיים שרוצים להביא ראי' מכאן שיהודים רוצים להרוג את אומות העולם... ואע"פ שנאמר65 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", הנה יש מה שכתב משה ויש מה שכתבו אחרים וכו', ככל השטותים שאומרים על זה –
אין הכוונה לשנאה כפשוטה (כמו "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"136 ), אלא ע"ד מה שאמרה לאה "שמע ה' כי שנואה אנכי"137, שאין הכוונה "שנואה" כפשוטו [שהרי אשה שנואה חייבים לגרש, כדי שלא יהיו "בני שנואה"138 ], כי אם שלפי ערך גודל אהבת יעקב לרחל, נחשבת האהבה ללאה כמו "שנואה"139, ועד"ז בנדו"ד, שלפי ערך אהבת הקב"ה לבנ"י שנתן להם התורה, "ירדה שנאה לאומות העולם", שלא ניתנה להם התורה.
ועד ש"עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה", ורק "בשבע מצות דידהו" אמרינן ש"אפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול"140, אבל מלבד זאת, אין להם שייכות לתורה, והם לא רוצים שייכות עם התורה.
[ומה שמלך ארם אמר לאחאב "לי תתן .. מחמד עיניך" (ספר תורה) – לא רצה את מצוות התורה, כיון שבשביל זה יצטרך לוותר על תאוותו!... אלא רק בתור "מחמד עיניך"].
ולכן, כש"הזקנים כתבו לתלמי המלך את התורה יונית [כי גויים מצד עצמם אין להם שייכות לתורה, אא"כ בנ"י מתרגמים להם את התורה], הי' היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל"141 – כיון שעי"ז ניתנת לגויים אפשרות שתהי' להם שייכות ללימוד התורה, שזהו דבר בלתי-רצוי גם לגוי, שלא צריכה להיות לו שייכות לתורה.
כז. ובנוגע לעניננו: למה אתה צריך לחזור לפני התלמידים על דברי הגוי הטורקי או האנגלי שלקחו מהתורה – בה בשעה שאתה יכול לדבר אודות ענין בתורה?!
הדין הוא142 שגם דינים שאומות העולם דנים כדיני ישראל, אסור להביאם לפני ערכאות שלהם, אלא לפני ב"ד של ישראל! – ובנוגע לפועל, עניני יהדות אתה נותן להם על קצה המזלג, ובעיקר אתה חוזר על דברי הגויים! – לא בשביל זה הם באו לשמוע ממך!
ומה שאתה טוען שרצונך להראות לתלמידים שאתה חכם גדול, שלמדת ב"אוניברסיטה" ויש לך "תואר" וכו', ואז ירצו לשמוע ממך אודות עניני יהדות – הרי בסופו של דבר אינך מדבר עניני יהדות, כי לאחרי 55 דקות שאתה מדבר ענינים אחרים, מצלצל הפעמון, ואז יוצאים לשחק בכדור!...
כשמדובר אודות עריכת הפגנות, הנך חובש כיפה, וקופץ בראש, כדי שכולם יראו אותך! – מה יש לך להיות קופץ בראש כל חוצות?! – מוטב שתלמד עם התלמידים שלך תורה!
כאשר תלמיד שלך לא מתנהג כדבעי – למה אתה לא אומר לו כלום?!
יש לך תלמיד שטוען שאין בעה"ב לבירה זו, והוא מגייר גרים! – למה אתה לא אומר לו כלום?! – תקרא לו ותאמר לו שלא ידבר ולא יתנהג כך; תאמר לו שאתה מתנער ממנו!
תאמר לו: עוד מעט אתה הולך לומר "יזכור", לבקש מהקב"ה שיזכור את נשמותיהם של אביך ואמך, זקנך וזקנתך, וליתן צדקה בעבורם. ואם רצונך שהקב"ה יזכור אותם – הנה לכל לראש צריך אתה לזכור אותם!
והגע עצמך: אילו היית אומר דברים כאלו בפני הסבא או הסבתא – לא היו בכלל נכנסים אתך לשקו"ט, אלא היו מלקים ("אָפּגעשמיסן") אותך, וקוראים אותך "שוטה", "פּעטאַך", ולא היו רוצים לשמוע ממך!...
ובכן: אם רצונך שהקב"ה יזכור אותם – צריך אתה בעצמך לזכור אותם, ולהתחיל להתנהג כמותם, ואז, הנה לאחרי מאה ועשרים שנה, כשתפגוש אותם בפועל, יוכלו לומר: "ראו גידולים שגידלנו"!
כח. וענין זה – שגויים אין להם שייכות עם התורה, והם מובדלים מבנ"י – אינו ענין שיכולים לטעון שהוא היפך דמוקרטיא, והיפך הצדק והיושר,
– שלכן יש כאלו שבאים ל"גלח" ואומרים לו "אחינו אתה", כיון שרוצים בדוקא למצוא חן בעיני הגוי!
איזו שייכות יש ל"גלח" עם התורה?! ומדוע הנך להוט כל כך למצוא חן בעיני הגוי?! – כל ענין חורבן הבית התחיל מזה שחזקיהו רצה להראות לגוי מה שנמצא בקדש הקדשים143 ; מזה התחילו כל הצרות! –
כי, דבר שהוא ע"פ תורה, ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"144, הרי זה צדק ויושר, כך, שזוהי טובה לא רק עבור בנ"י, אלא גם עבור מציאותם של הגויים, ורק באופן כזה יכול להיות שלום עם גויים.
וכפי שרואים שיש בא"י שבט שנקראים "דרוזים", שהם מלומדים במלחמה, ובמשך 22 שנה עומדים הם על משמר גבולי א"י להגן על בנ"י, ורבים מהם נהרגו בגלל זה, כך, שלא יכול להיות ענין נעלה יותר; ואעפ"כ, הם רשומים בתור גויים, ולא עלה בדעת אף אחד שיהיו יהודים, וגם הם לא חשבו על זה; הם לא רוצים להיות יהודים.
כיון שהם מגינים על א"י – צריך לתת להם "מדלי'", למנות אותם ל"שרים" (אלא שזה דבר גדול יותר מדי שלא רוצים למסור להם...), אבל מחשיבים אותם בתור גויים, ולכן לא סובלים מהם צרות.
עד שהגיע מישהו והחליט להפוך את העולם, ולומר על גויים שהם יהודים! – בשעת מעשה מסכים הגוי לכך, אבל לאחרי כן יתחרט על זה, כיון שלאמיתו של דבר אין רצונו בכך.
מדוע צריכים יהודים להכניס בתוכם "גייס חמישי"?! – מזה באים כל הצרות, והלואי יצאו י"ח במה שכבר קרה עד אתמול והיום!
טוענים שיש שטחים ריקים, וצריך להביא לשם אנשים שיתיישבו שם, ובמילא צריך לומר עליהם שהם יהודים.
אבל בגלל זה תעמיד בסכנה את ה"אחיין" שלך שעומד על גבול א"י?!...
עזרא, שהי' נביא גדול, אמר שזוהי סכנה אפילו בנוגע לימיו145 ; ומכ"ש בנוגע לדור יתום כמו עכשיו!
ומה שאתה טוען שצריך להיות דמוקרטי ולרחם גם על גויים – הנה ענין של רחמנות לרשעים סופו אכזריות לצדיקים146, ואין זה ענין שבא בדרך סגולה, אלא אותו ענין של רחמנות לרשעים, סופו שנעשה אכזריות לצדיקים!
כט. המורם מכל האמור לעיל:
על בנ"י נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", ככל פרטי הענינים האמורים לעיל מדברי המכילתא, ובמילא יש להם כל הענינים: "כרכא דכולה בי'"147 ; אם צריך מלך – יש מלך, צריך שר – יש שר, צריך שופט – יש שופט, ואינם זקוקים לאף אחד משאר העמים, ועד שהם מובדלים מכל העמים; כשם שהקב"ה מבדיל בין אור לחושך, כך מבדיל בין ישראל לעמים; כל העמים צריכים להתנהג לפי הנהגת העמים, ובנ"י צריכים להתנהג לפי הנהגת בנ"י.
ואלו שרוצים לומר על גויים שהם יהודים – הרי זה שקר גמור, ואילו האמת היא שבנ"י הם לעצמם וגויים הם לעצמם, וסוכ"ס תנצח האמת, ובלשון הידוע148 : "אמת ראה ונפל על פניו", וצריכים רק לקוות שיהי' זה בחסד וברחמים.
אף אחד אינו יכול לשנות מה שכתוב בתורה,
– לא בעלי-בתים, ולא הרב. החילוק בין בעה"ב לרב הוא רק בהבנה והשגה, שבעה"ב לא למד או שאוחז באמצע הלימוד, ואילו הרב למד ויודע כבר את המסקנא, ולכן הולכים אליו לשאול שאלה; אבל, כשם ש"סנדלר" או "בן חמש למקרא" אינם יכולים לשנות את התורה, ואדרבה: לא עולה על דעתם לשנות את התורה, או שיש תורה או שאין תורה, וכיון שהם יהודים, ה"ה מקיימים את התורה – כך גם הרב, שיתכן שיעלה על דעתו שבכחו לשנות את התורה (כיון שבא מישהו ומבקש ממנו "הכשר" על קולא מסויימת...), אין ביכלתו לשנות את התורה –
שיהודים הם רק אלו שהקב"ה בחר בהם במ"ת,
– כמ"ש44 "והייתם לי סגולה מכל העמים", וכפירוש רש"י: "ולא תאמרו אתם לבדכם שלי, ואין לי אחרים עמכם .. (אלא כהמשך הכתוב) כי לי כל הארץ, ו(אעפ"כ בחרתי בכם דוקא, ואילו אומות העולם) הם בעיני ולפני לכלום" –
וכן אלו שנתגיירו ע"פ התנאים המתאימים שהקב"ה בורא העולם קבע בתורה, שאז נעשה מציאות חדשה, ועד שנעשה בן אברהם כו', שלכן פוסק הרמב"ם149 ש"הגר מביא וקורא (דלא כדברי המשנה בביכורים150 ש"לא קורא"), שנאמר לאברהם אב המון גויים נתתיך151, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ".
ל. ולכן, דבר נכון ודבר בעתו – כפי שהציעה אגודת הרבנים – שבחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", ידברו בבתי-כנסיות אודות ענין זה.
יש להכריז בקול גדול (שצריך אח"כ לבוא בסדר מסודר) שישנו ענין מבהיל: "בת קול מכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (וכאמור, שאין צורך לפרש מעלת התורה, אלא רק לומר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"), שזוהי רחמנות מרה על אלו שמביישים את התורה, ואסור להניח שהתורה תתבייש (וזאת – לא מצד המציאות שלו, כדי שהוא יתעלה כו', אלא מצד התורה עצמה).
וצריך לומר, שכשם שהתורה אינה מוגבלת בגדרי המקום, אלא היא בתקפה בכל מקום ללא שינויים, כך גם בנ"י אינם מוגבלים בגדרי המקום, כך, שאין לחלק בין יהודים שבא"י ליהודים שבחו"ל; והשאלה "מיהו יהודי", נפסקה כבר בשעת מ"ת, כשהקב"ה בחר בבנ"י ("ובנו בחרת"152 ) ונתן להם את התורה.
ובעמדנו ימים אחדים לפני חג השבועות, יש להחליט עתה, ביום הש"ק, שבחג השבועות ידברו על ענין זה – כל מי שדבריו נשמעים, ועד שיגיעו הדברים לכל אשר בשם ישראל יכונה.
וכאשר מחליטים לעשות זאת – מחשיב הקב"ה את ההחלטה הטובה למעשה בפועל, כפי שמצינו בנוגע לתענית, שאנשי המלחמה ש"אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו"153, וגם בשעה שאוכלים והמאכל נעשה דם ובשר כבשרם, מעלה עליהם הכתוב כאילו התענו – שזהו אפילו בנוגע לענין של תענית, אבל כבר דובר לעיל154 אודות חידושו של רשב"י שלא זקוקים לענין של תענית, וכידוע תורת הבעש"ט155 שאפילו בנוגע ל"חמור שונאך" צריכה להיות העבודה (לא בדרך של תעניות, אלא) באופן ד"עזוב תעזוב עמו"156.
ודוקא באופן כזה מגיעים למעמד ומצב שעליו נאמר157 "ונתתי שלום בארץ גו' וחרב לא תעבור בארצכם", אפילו חרב של שלום158, ובחסד וברחמים, ועד לקיום היעוד159 "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות".
* * *
לא. נשאר עדיין לבאר ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, וכן הדיוקים באגרת התשובה ובפרקי אבות.
ובכן:
נקודת הדברים בפרקי אבות – שאפילו בנוגע לאלו שנקראים בשם בריות בעלמא, שמעלתם היחידה היא שנבראו ע"י הקב"ה (ואפילו אם הם בעצמם אינם מכירים במעלה זו), קובעים חכמים במשנתם – דבר ה', כמודגש בהקדמה: "ברוך שבחר בהם ובמשנתם" – שאין צורך להקדים ולבאר להם מעלת התורה, אלא צריך רק לומר להם "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ואמירה זו תפעל כבר עליהם.
אלא מאי, הם בכל זאת "בריות בעלמא" – הנה על זה יש ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, "שיוכלו לבוא בשבת":
המשך השיחה – שבהתאם לאופן ההנהגה דיום השבת (שבו עומדים במעמד ומצב שלמעלה מעובדין דחול, ובאים לאוהל מועד לשמוע דבר ה' ממשה רבינו) נקבע שיעור הסמיכות והקירוב של מחנה ישראל למשכן ("אלפים אמה שיוכלו לבוא בשבת") גם בימות החול, שגם בהם נמשך המעמד ומצב דיום השבת160 – נכלל בשיחה המוגהת (לקו"ש הנ"ל סי"ג).
לב. וכן הוא בנוגע ללימוד התורה:
ובהקדים – שאיתא בזהר161 "תלמיד חכם איקרי שבת". ומוכרח גם ע"פ נגלה דתורה – שהרי מסופר בגמרא162 ש"רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו לי' תלת סאוי טחיי (רקיקין טחין פניהן בשומן), אמר להו מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו לי' מי עדיפת לן מינה" (כלום אתה חשוב לנו מן השבת, לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבא), ולכאורה, יש להקשות ע"פ נגלה: כיצד הותר להם לתת לו מאכלים שהכינו לכבוד שבת? והתירוץ על זה – ע"פ מאמר הזהר הנ"ל שת"ח איקרי שבת.
ובכן: לימוד התורה צריך להיות לא רק ביום השבת, אלא גם במשך כל השבוע, שבכל יום ויום, הן ביום והן בלילה, צ"ל קביעות עתים לתורה, ועד שלימוד התורה פועל שכללות ההנהגה במשך כל היום תהי' ע"פ תורה, ועד כדי כך, שכל ההתעסקות במסחר היא בשביל התורה – כפי שהבעש"ט163 הי' מלמד זכות על אלו שעוסקים בלהט ("קאָכן זיך") בעניני מסחר, שמסתמא הסיבה לכך היא בגלל שצריכים לחתן בת וליתן מזונות לחתן שיוכל לשבת וללמוד ב"כולל" – כפי שהי' נקרא פעם: לימוד התורה לשמה, ללא חשבונות.
אך לכאורה איך יכולים לדרוש שני קצוות – לעסוק במסחר, וגם לעסוק בלימוד התורה?!
הנה על זה אומר רש"י: "משה ואהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו", והיינו, שישנם אלו שהם "ממוצעים" בין בנ"י לאוהל מועד – הלוים, כמ"ש הרמב"ם164 ששבט לוי "הובדל לעבוד את ה' לשרתו וכו'", שהם נמצאים באוהל מועד במשך כל היום, והם אלו שפועלים לחבר את בנ"י עם אוהל מועד, ולפעול על בנ"י שגם בהיותם בחוץ ובריחוק מקום מאוהל מועד, יהיו קשורים עם אוהל מועד – שזהו ענינם של בתי-מדרשות שמעמידים לומדי תורה, ובתי-כנסיות שמעמידים עובדי ה' באהבה ויראה.
לג. ענין זה קשור גם עם חנוכת הבית של ישיבת תומכי תמימים, ולכן, כאן המקום להכריז על זה עוד הפעם165.
והעיקר – שנוסף על עיקר ההשתדלות עד עתה להשיג יותר כסף, ימשיכו להשתדל בכל הכח להשיג יותר תלמידים לישיבה, הן יותר תלמידים בכמות – שיתוספו ריבוי תלמידים כל כך עד שיאמרו "צר לי המקום" [ועי"ז יגיעו למעמד ומצב ש"לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום"166 ], והן יותר תלמידים באיכות – שהרי בלימוד התורה גופא יש כמה דרגות, החל מ"בן חמש שנים למקרא" ולאח"ז "בן עשר שנים למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא"71, ובכללות הם ד' הענינים דמקרא משנה גמרא והוראה, שזהו גם ענינם של משה ואהרן ובניו והלוים, ומה גם שהלימוד גופא יכול להיות לגירסא ובשטחיות או לימוד לעיונא (כמבואר בקונטרס עץ החיים167 פרטי הענינים שבזה), ועד ללימוד באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר"168, היינו, גם בענינים שאין בהם נפק"מ להלכה, כי אם להגדיל תורה (ולא רק להגדיל, אלא גם) ולהאדירה.
וענין זה תלוי בעיקר בתלמידים, שהרי תלמידי הישיבה הם אלו שבונים את השם של הישיבה, כך, שבמקום לחפש "תירוצים" שהמשפיעים וראשי הישיבה והעומדים על גבם אינם ממלאים את תפקידם כדבעי, עליהם להיות "עמלים בתורה", ועי"ז יפעלו גם על המשפיעים וראשי הישיבה להתייגע בתורה, כדי שיוכלו לתרץ את הקושיות שיתעוררו אצל התלמידים לאחרי יגיעתם בתורה.
וכאמור לעיל – יכריזו עתה אודות חנוכת הבית, המקום והזמן כו'.
ויה"ר שיהיו כל הענינים בהצלחה, ובאופן ד"ונתתי גשמיכם בעתם"169, כפירוש הבעש"ט170 שעיקר הברכה היא הענין ד"בעתם", ובנדו"ד, הרי סוכ"ס משלמים את המשכנתא עם האחוזים כו', אלא שהתשלום אינו בזמן... ובינתיים צריך למצוא "גביר" שיסכים לפרוע את התשלום עד שישיגו את הכסף; ועל זה היא הברכה ד"בעתם" – שיוכלו לשלם את כל החובות בזמן.
והעיקר – שיעמידו תלמידים לומדי תורה באהבה ויראה כדבעי למהוי.
ועי"ז יקויים היעוד171 "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" – כי, נוסף על הפירוש הפשוט שיוולדו הנשמות "שבאותו אוצר ששמו גוף"172, ישנו גם הפירוש הפנימי173 ב"יכלו כל נשמות שבגוף", שיהיו במעמד ומצב של כליון להקב"ה, שענין זה נעשה ע"י לימוד התורה באהבה ויראה, ואז "בן דוד בא", בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיכריזו ע"ד חנוכת הבית, ואח"כ אמר: מסתמא רצונה של הנהלת הישיבה שינגנו הניגון "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"].
* * *
לד. בנוגע להביאור באגרת התשובה174 :
כוונת רבינו הזקן במ"ש "נגדי דייקא" היא – להדגיש את השייכות אל האדם, "נגדי.", רחוק ממני, ובנדו"ד, שהחטא שהוא מרחוק ממנו, פועל עליו להיות בשמחה.
ובאופן הפעולה של דבר מרחוק – יש שני שלבים ומדריגות:
לכל לראש – "כמו ואתה תתיצב מנגד", שהפעולה בזה היא רק באופן של שלילה, "סור מרע", כאמור לעיל (סי"ז) שעמידת יואב מנגד פעלה שלא יעבור על ציווי דוד, ודוגמתו בנדו"ד, שזכרון החטא לא יפריע לעבודת ה' בשמחה.
אמנם, התכלית היא שלא ישאר רק ענין של שלילה ("סור מרע") בלבד, אלא שיפעל גם ענין חיובי, "עשה טוב" – כפי שממשיך ש"לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות כו'", ועד לסיום הענין בספי"ב: "ודעת לנבון כו'", שפועל תוספת הבנה והשגה.
ועל זה מביא את הפסוק "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו":
חניית בנ"י מרחוק לאוהל מועד היתה לא רק לצורך הזהירות שלא יתקרבו לגשת לאוהל מועד, אלא ההרחקה עצמה עוררה אצלם את גודל המעלה והיוקר של אוהל מועד, שהרי הסיבה לכך שבמצבו הוא אסור לו לגשת לשם היא בגלל שזהו מקום שעליו נאמר175 "ונועדתי לך שמה וגו'".
ומזה מוכח שפעולת הענין ד"מנגד", "מרחוק", היא בענין חיובי, "עשה טוב" – הדגשת מעלת ויוקר אוהל מועד, שלכן מביא רבינו הזקן גם את התיבות "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו".
ועד שעי"ז באים גם לענין ד"סביב לאוהל מועד", שלמעלה מאוהל מועד, דקאי על אור הסובב כל עלמין176, ובנדו"ד, שעי"ז שמהפכים את ענין החטא שעל ידו גופא יתוסף בעבודת ה', אזי ממשיכים אור הסוכ"ע.
וזהו גם הענין ד"מנגד גו'", כמבואר בד"ה איש על דגלו ה'ש"ת177 ש"מנגד הם הבירורים דדברים התחתונים שהם יש הנראה לנפרד שזהו מנַגד לאור העצמות ב"ה שבאוהל מועד", ו"ע"י הבירור מגיעים סביב לאוהל מועד".
ועוד זאת, שהמשכת אור הסובב ("סביב לאוהל מועד") היא באופן ד"יחנו", שבאה בפנימיות ובהתיישבות (וע"ד פתגם רבינו הזקן178 בנוגע להרב המגיד, שישיבתו בסוכה היא כפי ש"פנימי" יושב ב"מקיף" – כמו שמע"צ שהמקיף דסוכה נמשך בפנימיות179 ).
אמנם, ענין זה יכול עדיין להיות בהעלם; ועל זה מוסיף רבינו הזקן "ופרש"י מרחוק", שבפירוש רש"י (דברי סופרים) הרי זה בא בהתגלות, וע"ד מ"ש180 "מרחוק הוי' נראה לי".
לה. וכל זה נעשה ע"י ענין התשובה,
והרי "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"181,
שאז יקויים היעוד182 "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", שבפסוק זה נזכרו ג' הסוגים דכהן לוי וישראל: "אוהבי שמו" – כהנים, "זרע עבדיו" – שבט לוי, "וישבו שם וירשוה" – ישראל183.
ועד שבאים למנין העשירי דבנ"י184, שיהי' באופן ד"נשא את ראש גו'"185, היינו, שבנ"י הולכים בראש מורם, וכפירוש רש"י על הפסוק159 "ואולך אתכם קוממיות": "בקומה זקופה".
ובאופן כזה יוצאים לקבל פני משיח צדקנו, והולכים עמו לארצנו הקדושה, "ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש"186, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"187.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].
הוסיפו תגובה