בס"ד. פורים, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)
והי'1 כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל2. וצריך להבין3, הרי במלחמת עמלק היו בנ"י במעמד ומצב שזה עתה יצאו ממצרים, ששם ראו נסים ונפלאות בגלוי, ועד למעמד קריעת ים סוף שעז"נ4 זה א-לי ואנוהו, זה דייקא, כפירוש המדרש5 שכאו"א הי' מראה באצבעו ואומר זה, שזהו"ע גילוי אלקות במוחש, ואעפ"כ, כדי שיהי' וגבר ישראל, היו צריכים לענין מיוחד, שירים משה ידו. ואיתא על זה במשנה במסכת ר"ה6, וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו', אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, היו מתגברים. וגם בזה צריך ביאור, מדוע דוקא במלחמת עמלק הוצרכו לזה, ולא במלחמת כיבוש הארץ, אף שלכאורה היתה מלחמה זו עם עמלק בלבד, משא"כ מלחמת כיבוש הארץ שהיתה עם שבעה עממין (הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי7 ) ול"א מלכים8, ואעפ"כ לא מצינו שם הענין דירים משה ידו או עכ"פ ענין דוגמתו, כי אם במלחמת עמלק דוקא.
וי"ל שע"ד הענין דירים משה ידו, הי' גם במלחמת עמלק בימי שאול, שאז קיימו לראשונה את הציווי דמחיית עמלק (לאחרי מלחמת עמלק בפעם הראשונה שהיתה בימי משה), כמ"ש (בהפטרה דפרשת זכור)9 פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל גו' עתה לך והכיתה את עמלק גו', שזו היתה המלחמה עם אגג מלך עמלק, וכן בימי הפורים, כדאיתא במשנה10 בפורים קורין ויבוא עמלק11, וטעם הדבר, לפי שהמן האגגי הי' מבני בניו של אגג שהי' מזרע עמלק, ועד גם למחיית עמלק שתהי' בדרא דמלכא משיחא [כפירוש התרגום12 עה"פ13 מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, דקאי (גם) על דרא דמלכא משיחא, שאז יקויים מ"ש14 מחה אמחה (נוסף על הציווי דתמחה15 ) את זכר עמלק, שלא ישאר זכר לעמלק, כמובא בפרש"י16 (ממכילתא17 ) שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה (גמל או שור כו') לומר בהמה זו משל עמלק היתה], הנה גם שם ישנו ע"ד הענין דירים משה ידו.
ב) ולהבין ביאור הענין, מהו הטעם שדוקא במלחמת עמלק הוצרך להיות הענין דירים משה ידו, משא"כ במלחמת הכנעני כו', יש להקדים ביאור החילוק שבין עמלק לשבעת האומות (שהם כללות השבעים אומות, כי, כל אחד משבעת האומות כלול מעשר). דהנה18 כתיב19 ראשית גוים עמלק, והיינו, שאע"פ שיש גוים לשון רבים, יש להם ראשית, שהוא עמלק, והרי ראשית יש בו ב' ענינים, הא', שהוא ראשית להם, אבל לא הם עצמם (שמובדל מהם), והב', ש(אעפ"כ) יש לו שייכות וקישור עמהם, שלכן נקרא ראשית גוים, שהוא הראשית שלהם (שהוא מקור להם). והנה, ידוע שכל הענינים שלמטה, נשתלשלו מהן20, מהענינים כפי שהם ברוחניות. ובפרט ע"פ המבואר בדברי חז"ל21 עה"פ11 ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, שרפידים הוא ע"ש שרפו ידיהם מדברי תורה, והיינו, שענין זה הי' הנתינת מקום לויבוא עמלק, שזהו כללות הענין דמדה כנגד מדה22, שכיון שישנו הענין דויבוא עמלק בנוגע לא-ל זר אשר בקרבך22, הנה מזה נשתלשל למטה הענין דויבוא עמלק כפשוטו. וכן הוא בנוגע למלחמה עם שאר הגוים, שכללותם הם השבעה אומות. ומזה מובן, שע"פ ההסברה וההבנה בביאור הענין כפי שהוא בעבודה בנפש האדם, יובן גם בנוגע למלחמת עמלק כפשוטו, והחילוק שבינה לבין מלחמת השבעה אומות בעת כיבוש ארץ כנען כדי לעשותה ארץ ישראל. וכיון שכללות העבודה היא באופן דלאום מלאום יאמץ23, הנה הענין כפי שהוא בלעו"ז, יובן מכמו שהוא בקדושה, שהרי את זה לעומת זה עשה האלקים24, והיינו, שיש דוגמתו גם בטוב, בנפש הקדושה, נפש האלקית של כל אחד מישראל, שגם בה ישנם ב' הענינים, הענין דגוים, והענין דראשית גוים, אלא שזהו כפי שהם בקדושה.
ג) וכללות הענין בזה, דהנה, יש בנשמה חלוקה כללית לשני סוגים. הא', הבחי' שנקראת ראש שבנשמה, ובעומק יותר, בחי' המקיף שבנשמה, והב', בחי' הפנימי שבנשמה. ובכללות הרי זה מ"ש במדרש25 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה, דנפש רוח נשמה הם בחי' פנימי שבנשמה, וחי' ויחידה הם בחי' מקיף דנשמה, אלא שחי' היא מקיף הקרוב, ויחידה היא מקיף הרחוק. ויש לבאר תחילה ענין ג' הבחי' דנפש רוח ונשמה (דאף שכל אחד מהם כלול משלשתן, הרי ישנו גם ענינו של כל אחד מהם כפי שהוא בפני עצמו), החל מהביאור דבחי' נשמה26.
ד) והענין בזה, דהנה, נפש האלקית הרי עיקרה הו"ע השכל, ואילו המדות נולדים לאח"ז מהשכל, וגם אז, צריך להיות המוח שליט על הלב27. וזהו ענין בחי' נשמה, שהיא במוח28, וענינה בספירות הוא ספירת הבינה, ובכחות האדם הו"ע ההבנה וההשגה. וע"פ המבואר באגה"ק ד"ה להבין משל ומליצה29 שבנפש האלקית כל המדות הן לה' לבדו (בעניני קדושה בלבד), הרי ענין הבינה דנה"א הוא הבנה והשגה ותפיסה בעניני אלקות. וכיון שענין האלקות נחלק בכללות לבחי' ממכ"ע, בחי' סוכ"ע, והבחי' שלמעלה מממלא וסובב, דכולא קמי' כלא חשיב30, הנה ההבנה וההשגה היא מן הקל אל הכבד, והיינו, שמתחיל להתבונן בהענין דכח הפועל בנפעל, איך שהקב"ה ממלא את העולם כשם שהנשמה ממלאה את הגוף31, שזהו איך שהקב"ה ברא את העולם לכל פרטיו, וכמ"ש מה רבו מעשיך הוי'32 ומה גדלו מעשיך הוי'33. ומזה בא אח"כ להבנה והשגה בענין נעלה יותר, איך שהקב"ה הוא סובב כל עלמין, והיינו לפי שהעולם אינו בערך שיוכל להכיל בחי' זו, וכמארז"ל34 הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ומזה בא להבחי' דכולא קמי' כלא חשיב, שלמעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע. וכל ענינים אלה הם אצלו באופן של השגה והבנה והסברה, שלכן נקראת הבינה בשם פנים מסבירות35.
ולהעיר שבינה היא פרצוף שלם36, אבל כאן מבואר שבינה ענינה הבנה והשגה. ועל זה מבאר במאמר37, שבבינה יש אמנם כמה ענינים, ואדרבה, ענינים שהם למעלה לכאורה מפנים מסבירות (ענין ההסברה), שהרי עצם ענין הסברת השכל פירושו שמסבירים את השכל ע"י ענינים שהם מחוץ להשכל (שזהו כל ענין ההסברה), ומזה יכול וצריך לבוא להשכל עצמו, ואח"כ לבוא לתמצית השכל, ועד לנקודת התמצית38, והרי ענינים אלו (השכל עצמו עד לנקודת התמצית) הם לכאורה עצם ענין הבינה, כיון שאינם ע"י ענינים שמחוץ להשכל כמו ענין ההסברה. אבל אעפ"כ, נקראת הבינה בשם הקשור עם ענין ההסברה (פנים מסבירות) דוקא, ומזה מוכח שעיקר ענין הבינה (שזהו מה שנקרא בשם נשמה), הו"ע ההסברה, הקשורה עם הבנה והשגה ותפיסה. וכמו שהוא גם בענין החכמה, שנקראת פנים מאירות35, שאור שנקרא יום39 הו"ע הגילוי40, אע"פ שישנו גם ענין החכמה כפי שהוא למעלה מגילוי (למעלה ממדריגת החכמה כפי שבאה באופן של אור וגילוי), שהרי כל גילוי קשור עם כלי, ואילו חכמה מצד עצמה ענינה הוא אור בלי כלי41. וכללות הענין בזה, שבספירות נקראת החכמה בשם פנים מאירות, והבינה נקראת בשם פנים מסבירות, כי, חכמה בערך הבינה היא כמו אור בלי כלי, ולכן נקראת החכמה פנים מאירות, ע"ש ענין האור, משא"כ בינה נקראת פנים מסבירות, ע"ש ענין ההסברה ע"י ענין שמחוץ ממנה, בדוגמת הכלי שהוא מחוץ להאור.
ה) וענין הרוח הוא בלב (שהרי נשמה היא במוח, ורוח הוא בלב)28, שאף שגם הוא כלול מכולם (כנ"ל ס"ג), הרי עיקרו הו"ע המדות. ואף שבמדות שבלב יש לא רק מדות טבעיות, שכל ענין המוחין אינו אלא לגלותן42, אלא גם מדות נעלות יותר, שנולדו מן המוחין, ועד לפנימיות המדות שהם כמו פנימיות המוחין43 (וע"ד משנת"ל שבבינה יש ענין נעלה יותר מאשר פנים מסבירות), מ"מ, עיקר ענין הרוח נקרא ע"ש המדות שבלב, שזהו ענין הלב שבו הוא משכן המדות. והענין בזה, דהנה, הן אמת שיש מדות שצריכים לבוא מן המוחין ע"י התבוננות והשגה, מ"מ, עיקר ענין הלב הוא כפי שהמדות הם בעצמם, והמוחין הם רק טפלים להם. ועד שאפילו כאשר המדות נמשכים מן המוחין, ונולדים ע"י ההתבוננות והשגה, הנה לאח"ז נעשים ענין בפני עצמו, ועד שיכולים להיות בתוקף גדול יותר מאשר המוחין (כמבואר בארוכה בכ"מ44 ). ועוד זאת, כמבואר לפעמים45 שאפילו בנוגע למדות שנולדו מן המוחין אי אפשר לומר שכל מציאותן אינה אלא מן המוחין (אפילו ממדות שבשכל, כפי שהמדות הם במוחין), דא"כ, איך יתכן שתהי' מציאותן היפך מהמוחין (שהרי מוחין הם לעצמו ומדות הם לזולת, והמוחין הם בנועם ובשקט דוקא, ומדות הם דוקא ברעש ובסערה (שטורעם)). אך הענין הוא, שהסיבה לכך שהמדות נעשים מציאות בפ"ע הקשורה עם רוח שבלב, אע"פ שנולדים מן המוחין, היא, לפי שאין זה באופן שהמוחין צריכים לפעול ענין חדש לגמרי, כי, ענין המדות ישנו כבר מן המוכן בחלק הנשמה שנקרא בשם רוח, אלא שהם בהעלם והסתר, אבל גם שם הרי הם בשלימות צורתם כפי שהם מצד הרוח שבלב (ולא מצד הנשמה שבמוח), ולכן הנה גם המדות שנולדים מן המוחין יכולים לבוא באופן שהוא היפך טבע המוחין. וזהו כללות ענין הרוח שבלב, שהו"ע המדות.
ו) וענין הנפש הוא בכבד28, שהו"ע המעשה בפועל (שזהו עיקר הענין, אף שיש בו ענינים נוספים, כשם שנת"ל בנוגע לנשמה ורוח), להתנהג באופן דסור מרע ועשה טוב46, ועד שאי אפשר להיות באופן אחר מלבד לקיים רמ"ח מצוות עשה ולשלול ולברוח משס"ה מצוות לא תעשה, כפי רצון הבורא. ויש בזה ג"כ אהבה ויראה, כמבואר בתניא47 שהאהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע, ובלעדה אין להם קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב כו' וחפץ לדבקה בו באמת, וכן בנוגע ליראה שהיא שורש לשס"ה מל"ת. אבל, נוסף לכך שהמעשה בפועל דקיום המצוות, ללא ההידור באופן של קיום וחיות כו', יכול להיות גם ללא אהוי"ר, הנה גם כאשר קיום המצוות הוא מתוך אהוי"ר, הרי עיקר הענין בזה אינו האהבה ויראה מצד עצמם, כי אם שמצד האהוי"ר נעשה קיום המצוה באמת.
ז) והנה כל ענינים אלו (נשמה שבמוח, רוח שבלב ונפש שבכבד), יכולה ומוכרחת הנשמה למסור אותם לאלקות (שהרי זוהי שליחותה בעולם, באופן של ירידה צורך עלי'). והיינו, שאף שהנשמה בהיותה למטה היא רחוקה מאלקות, מ"מ, ביכלתה להשיג ולתפוס עניני אלקות, ובאופן שיומשך במדות שבלב, ועד למעשה בפועל, ועד שביכלתה להשיג לא רק ענינים שלמעלה מבינתה, אלא למעלה אפילו מענין הבינה כפי שהוא למעלה, שלכן, הנה הציווי על ענין ההבנה וההשגה, דע את אלקי אביך48, הוא, לא רק על ההבנה וההשגה עד ספירת הבינה (והענינים הקשורים עמה), אלא צ"ל הלימוד ועד לאופן של השגה ותפיסה גם בבחי' חכמה וכתר עד למעלה מעלה כו'. וטעם הדבר הוא, הן מצד שורש הנשמה בעצמותו ית', והן מצד זה שעצמותו ית' צמצם את עצמו להיות מבין בבינה כו', ע"י התורה, שנסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה בצירופי אותיות גשמיות בדיו על הקלף, כדי שכל נשמה תוכל להגיע לזה, ולכן ביכלתה להגיע בעניני עבודתה עד להעצמות כו'. ועוד זאת, שג' ענינים אלו, הן הנשמה שבמוח, הן הרוח שבלב והן הנפש שבכבד, קשורים עם אברים פרטיים, ומתלבשים בהם, ועד שבכח המפליא לעשות49 הרי הם מתאחדים עמהם למציאות אחת, שמזה גופא מוכח שזהו"ע של כח פנימי, שהרי דוקא כח פנימי יכול לבוא בהתלבשות והתאחדות כו'. וכיון שזהו כח פנימי, שקשור עם תפיסה והשגה, מדידה והגבלה, הרי מובן, שהאדם בעבודתו ע"פ טעם ודעת, יש לו שליטה על זה, ובזה היא כל עבודתו, שמוטל עליו החיוב לפעול שהנשמה והרוח והנפש שלו יהיו קשורים באלקות, לנצל כל עניניהם לאלקות, ולהיות מושללים מכל דבר שאינו אלקות.
ח) אך ישנם גם הבחינות דחי' ויחידה שבנפש, שנקראים מקיפים שבנפש, והם אינם קשורים עם אבר פרטי, באופן של התלבשות, ועאכו"כ לא באופן של התאחדות. והענין בזה, דהנה, נתבאר לעיל (ס"ד) בענין החכמה, שנקראת בשם פנים מאירות, ולא פנים מסבירות, להיותה אור בלבד, בלי כלי [והיינו, שאע"פ שהחכמה מצד עצמה יש לה גם ענין של כלי (אלא שזהו כפי שענין הכלי הוא מצד חכמה)41, מ"מ, בערך הבינה הרי היא אור בלבד, שאינו קשור עם כלי]. וכשם שהוא למעלה, כן הוא גם למטה, שבחי' החכמה אינה קשורה עם אבר פרטי. ומ"ש שמשכן המוחין הוא במוח, הרי זה בעיקר בנוגע לבינה, משא"כ החכמה היא באופן מקיף. ועאכו"כ בנוגע לענין הרצון. וכן הוא בנוגע לבחי' חי', שהו"ע החכמה, כמ"ש50 והחכמה תחי', והיינו, שאין זה ענין השכל כפי שבא בהבנה והשגה ותפיסה, אלא רק נקודה בלבד, ועד כמ"ש רבינו הזקן בתניא51 בשם מורו הרב המגיד, שבחי' החכמה היא מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, והיינו, שאין כאן ענין של מציאות בפ"ע, אלא ענין הביטול. ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לבחי' היחידה.
ובפרטיות יותר, הנה הביטול דחכמה (חי'), שהוא לבדו הוא ואין זולתו, הרי זה באופן שיש צורך לשלול קס"ד וסברא אחרת כו'. וכן הוא בנוגע לכללות ענין הבירור שע"י החכמה, כמאמר52 בחכמה איתברירו, הנה אף שהחכמה פועלת ענין הבירור, הרי יש מציאות שצריכים לבררה, ורק מצד מעלת החכמה שענינה ביטול נעשה הבירור לאמיתתו, אבל עדיין יש צורך לפעול ענין הבירור, או לבטל את היש כו', ומזה גופא מוכח שזוהי דרגא שיש לה איזה שייכות למציאות היש ולהדבר המתברר. ובענין האין (שהחכמה מאין תמצא53 ), הרי אין זה האין האמיתי (שקודם ליש), כי אם האין שבא לבטל את היש54, וכידוע החילוק בין שני הענינים שבאין55, שהאין שבא לבטל את היש, הרי הוא בא לאחרי היש, והיינו, שהיש קדום אליו, ואין זו רק קדימה בדרך של סיבה ומסובב, אלא גם קדימה במעלה, שהיש הוא בשרשו למעלה משורש האין שמבטל את היש. ועד שגם האין כפי שהוא מצד עצמו, יש לו איזה שייכות אל היש, וכנ"ל שמזה גופא שצריך לפעול ביטול במציאות היש, מוכח, שיש איזה שייכות אל היש, והראי', שיש צורך בענין של עבודה, עבודת הבירורים, בחכמה אתברירו, או עבודה של התבוננות, שזהו"ע החכמה, באופן של הכרה, או יתירה מזה, ראי' דחכמה. אך יש ענין נעלה יותר, שזהו"ע היחידה, שעז"נ56 חבוקה ודבוקה בך יחידה ליחדך, והיינו, שאין כאן ענין שצריך לבטלו, אלא היא מלכתחילה חבוקה ודבוקה בך, וכל מציאותה אינה אלא ליחדך. ולכן, הנה הביטול של בחי' היחידה הוא ביטול אמיתי יותר אפילו מהביטול דבחי' החכמה.
וכיון שב' בחי' אלו, אפילו חי', ועאכו"כ יחידה, אינם באופן של התלבשות באבר פרטי כו', הנה מזה מובן בנוגע לעבודת האדם, שעיקר העבודה אינה בבחי' חי' ויחידה, אלא בבחי' נפש רוח ונשמה, שהיא העבודה שע"פ טו"ד, שהיא בכחו של כל אחד מישראל, וכל אחד נצטווה עלי'. ואע"פ שיסוד ושורש העבודה הו"ע המס"נ, שזהו מצד רצון עצמי ופשוט שאי אפשר באופן אחר, וכתורת רבינו הזקן57 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, הנה ענין זה הוא רק יסוד ושורש העבודה, אבל העבודה בגלוי היא העבודה שע"פ טו"ד, שזוהי העבודה דנפש רוח ונשמה.
ט) ועפ"ז יובן גם החילוק שבין מלחמת עמלק למלחמה עם השבעה אומות. דהנה, כאשר בנ"י הוצרכו לילך לארץ נושבת58, ארץ טובה ורחבה59, ששם העבודה היא באופן מסודר, באופן פנימי, אזי היתה המלחמה עם השבעה עממין, שהם בדוגמת שבעת המדות, שבירורם הוא ע"י מלחמה באופן פנימי, ובשביל זה הי' מספיק במלחמה שע"י העבודה שע"פ טו"ד. משא"כ כאשר היתה המלחמה במדבר, מלחמת עמלק, עליו נאמר ראשית גוים עמלק, שהוא באופן של ראשית והבדלה מהם (אלא שיש להם רק שייכות אליו, לפי שנמשכים ממנו כו'), הנה בשביל זה יש צורך במדריגת הקדושה שהיא באופן של הבדלה כו', למעלה מטו"ד, שזהו הביטול לאלקות דבחי' היחידה, שחבוקה ודבוקה בך יחידה ליחדך, או עכ"פ הביטול דחכמה (חי'), שהוא לבדו הוא ואין זולתו, היינו, שאין שום מציאות מלבדו ית', דכיון שביטול המציאות (ווערן אויס מציאות) הוא היפך טבעו, הרי זה עבודה שלמעלה מטו"ד.
והענין בזה, דהנה, כשם שבקדושה יש עבודה שלמטה מטו"ד, הנה זה לעומת זה עשה אלקים, שגם הנהגתו של עמלק היתה באופן שאין לזה מקום ע"פ טו"ד, שהרי יציאת בנ"י ממצרים היתה באופן דתפול עליהם (על כל עמי הארץ) אימתה ופחד60, ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שעמלק לא נתפעל מזה, אלא אדרבה, ויבוא עמלק וילחם עם ישראל11, ויבוא דייקא, היינו, שבא מעצמו, ולא באופן שבנ"י באו להלחם עמו, ולא היתה לו ברירה כו'. ובלשון הידוע61, חוצפה בלא תגא (ללא טעם). וכידוע המשל לזה62, דהנה, יש עזות שע"פ הטעם, וכמו עשיר יענה עזות63, שיש לו הסברה על זה בטו"ד, דכיון שחושב שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה64, לכן מתהלל בעשרו65, ועד שיענה עזות, ועד"ז בנוגע לחכם בחכמתו65. ואף שהאמת היא שאצל שניהם (העשיר והחכם) אין זו הסברה אמיתית, כמבואר בארוכה בקונטרס ומעין66, שכאשר יתבונן יראה שה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל67, הן בנוגע לעשירות כפשוטה, והן בנוגע לעשירות רוחנית, כולל גם בנוגע לחכם בחכמתו, מ"מ, יש לזה אחיזה בטו"ד. אך יש גם עזות של מי שיודע בעצמו שהוא שפל כו', וכפי שהי' בעמלק, שהי' בן שפחה (כדאיתא במדרש68 ), ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שלא נתפעל מהאימתה ופחד שנפל על כל עמי הארץ, אלא אדרבה, ויבוא עמלק וילחם עם ישראל, שזהו ענין שאינו ע"פ טו"ד. ולכן, העבודה הדרושה בכדי להתגבר על עמלק (זיך איינקערן מיט אים), אינה העבודה שע"פ טו"ד, שהרי ענין הטו"ד ישנו גם אצל עמלק (זה לעומת זה גו'), כלשון הידוע69 שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו, והיינו, שאף שיודע שזהו רבונו, ואין זו רק ידיעה סתם, אלא ענין שנקרא בתורה בשם יודע, שזוהי ידיעה חזקה, וכמבואר בתניא70 שענין הדעת הוא באופן שתוקע מחשבתו בחוזק, ואעפ"כ, הרי הוא מכוון למרוד בו, שזהו"ע דחוצפה בלא תגא, והיינו, שאף שאין לו שום הסברה על זה, עומד הוא בתנועה של חוצפה, ועד שאינו מתפעל מהאור כו'. ומזה בא גם ענין הקרירות בעבודה, והיינו, שאע"פ שרואה כמה ענינים שבגללם הי' צריך להיות בהתפעלות גדולה, מ"מ, נמצא בתנועה של קרירות, אשר קרך71. ולכן, העצה לנצח את עמלק, היא, לא ע"י עבודה (מלחמה) שע"פ טו"ד, אלא ע"י עבודה שלמעלה מטו"ד, החל מהעבודה שמצד בחי' חי', שזהו"ע החכמה, כנ"ל.
י) וזהו מ"ש והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דהנה, ענינו של משה הוא כמ"ש72 ונחנו מ"ה, בחי' מ"ה שבחכמה, ועד שגם בהיותו למטה הי' הכלי שלו באופן שלא הי' סותר לגילוי הנבואה, כמבואר בכ"מ73 שבשעת הנבואה הי' עומד על עמדו, והיינו, לפי שגופו הי' מבורר לגמרי, שלכן אמרו עליו74 ותרא אותו כי טוב הוא, שבשעה שנולד נתמלא הבית (הגוף75 ) כולו אורה, ועד שגופו הי' באופן ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו76. ולהעיר, שענין זה שגם גופו של משה הי' טוב לגמרי, הוא כמו בספירת החכמה, שגם הכלי עצמה היא בבחי' אור77, שלכן נקראת החכמה בשם חיוהי78, ואילו התחלת ענין הכלים (בערך החכמה) היא בבינה. ומצד גודל מעלת בחי' משה, הי' יכול להכיל (אויפנעמען) הבחי' דחי', וגם בחי' היחידה. ולכן, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, דכיון שמשה הי' רעיא מהימנא (רועה נאמן) של כל ישראל, הי' ביכולתו לפעול שגם אצל בנ"י תתעורר בחי' משה שבכאו"א מישראל79, ועי"ז שנעשו אנשי משה (כהלשון בתו"א80 ), אזי וגבר ישראל, שנפעל הענין דויחלוש גו' את עמלק ואת עמו לפי חרב81.
י)א) אמנם עדיין צריך להבין, דלכאורה, כיון שצריכים להתעסק עם קליפת עמלק ששם לא מועיל ענין האור, והראי', שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו, א"כ, איך נעשה הענין דויחלוש גו' את עמלק ואת עמו ע"י משה, בחי' החכמה, הרי ענינה של בחי' החכמה הו"ע אור, פנים מאירות (כנ"ל ס"ד), ואילו עמלק אינו מתפעל מענין של גילוי אור.
אך הביאור בזה, דהנה, יש גם ענין לגריעותא בשבעה עממין לגבי עמלק, שהשבעה עממין, שהם שבעת המדות, פועלים (לא רק לקרר, אלא) להחשיך את אור הנפש, ובכללות הרי זה בגלל שנעשה מושקע בתאוות, בתאוות איסור או אפילו בתאוות היתר (אם הם באופן של תאוות הגוף סתם, ולא לשם עבודת ה', כמבואר בתניא82 ), שעי"ז נעשה גסות וחומריות, ועד לטמטום כו', שאז אי אפשר לקבל גילוי אור, כיון שהאור אינו מגיע לשם. וזהו הגריעותא, שזהו מקום של חושך, שאין בו אור כלל, ולכן לא שייך בזה ענין של עבודה כו' (ס'איז ניטאָ אויף וואָס צו האָרעווען), כיון שיש לו שייכות רק לחושך, ואין אצלו ענין האור. משא"כ עמלק, כיון שיודע את רבונו, הרי יש אצלו ענין האור, ובמילא יכול להיות אצלו ענין העבודה (ער האָט מיט וואָס צו האָרעווען), אלא שלא מספיק העבודה והיגיעה באופן המדוד ומוגבל ע"פ טו"ד, אלא צ"ל העבודה והיגיעה באופן שלמעלה מטו"ד, ואז, כאשר מתבונן בהאור שישנו אצלו, אזי בא להבנה והשגה ותפיסה בזה, ובאופן דמלמטה למעלה, והיינו, שמההבנה וההשגה דבינה בא לנקודת התמצית, ומזה בא לבחי' החכמה, להכרה דחכמה, ועד להתאמתות שמצד ראי' דחכמה, ועי"ז מתבטלת קליפת עמלק. וכל זה הוא בגלל שיש אצלו ענין החכמה, והחכמה היא אצלו בגילוי, ובאופן ששייכת אליו (שהרי גם בהיותו במעמד ומצב דעמלק הרי הוא יודע את רבונו), ולכן יכול להיות אצלו ענין העבודה כו', כנ"ל.
י)ב) והנה מבואר בספרים83 שיש גם עצה לנצח במלחמת עמלק בעבודת האדם ע"י קריאת פרשת זכור, והיינו לפי שבתורה יש גילוי בחי' פנימיות אוא"ס, שכל ענינו הוא למעלה מטו"ד, וע"י הקריאה בתורה הרי הוא קורא וממשיך84 הענין דזכור את אשר עשה לך עמלק, עד לתמחה את זכר עמלק15. וכמו"כ ישנה העצה לבטל קליפת עמלק ע"י מעשה בפועל, שזהו הענין דמצוות מעשיות, והיינו, להשתדל בקיום המצוות ולהדר בהם, וכפי שהובאה85 הדוגמא לזה בנוגע למצות תפילין, בכתיבת הפרשיות (וכן הגהתן) ע"י סופר מומחה וירא אלקים, וכן תיקון הבתים ע"י מומחה וירא אלקים, והנחתן כדבעי, ושלא יסיח דעת מהם. ועד"ז בשאר המצוות.
וכללות הענין בזה, שישנו הנצחון במלחמת עמלק בדרך מלמעלה למטה, שעז"נ14 מחה אמחה את זכר עמלק, שזהו מה שנפעל ע"י קריאת פ' זכור, שקורא וממשיך מלמעלמ"ט ע"י הקריאה בתורה, ועד"ז ע"י קיום המצוות, שזהו גם באופן דמלמעלה למטה, שהרי יש נתינת כח על זה מלמעלה, שזהו"ע דקדשנו במצוותיו וצוונו. וזהו גם הנתינת כח שלאח"ז יוכל להיות הענין דתמחה את זכר עמלק15, בדרך מלמטה למעלה (כמבואר בארוכה במק"א86 שהענין דתמחה בא לאחרי הענין דמחה אמחה), והיינו, שמתחיל להתייגע עם האור שישנו בו, ועד שמגיע להכרה וראי' דחכמה, ולמעלה יותר כו'.
י)ג) וזהו והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, שענין זה נאמר במלחמת עמלק דוקא, ולא במלחמת השבעה אומות, כי, בשביל מלחמת השבעה אומות שענינה בעבודה בנפש האדם הוא בירור ז' המדות, מספיקה העבודה שע"פ טו"ד, כיון שהמדות בכללם שייכים למוחין, ואדרבה, יכולים לפעול שהמוח יהי' שליט על הלב. משא"כ במלחמת עמלק, ראשית גוים, שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו, חוצפה בלא תגא, אי אפשר לפעול ע"י ענין הידיעה (טו"ד) בלבד, אלא יש צורך בכחו של משה, שהו"ע הביטול דונחנו מ"ה, ואצלו הי' גם ענין הידיעה באופן שפעל גם על הגוף שיהי' טוב לגמרי כו' (כנ"ל ס"י). וענין ירים משה ידו הו"ע שאו ידיכם קודש87, כמבואר בלקו"ת ד"ה צאינה וראינה88 שהם ב' אופני העבודה דיחו"ע ויחו"ת, שבשניהם ישנו הענין דמשה כו'. וענין זה פעל על בנ"י שיהיו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, מסתכלין כו', ראי' חזקה ואמיתית, הו"ע ראי' דחכמה, ומשעבדין את לבם הו"ע קיום המצוות בפועל, כי, קיום המצוות צ"ל באופן של עבודת עבד89, שזהו"ע השעבוד. ועי"ז היו מתגברים (וגבר ישראל), היינו, שיהי' מחה אמחה את זכר עמלק, שזוהי הנתינת כח שלאח"ז יוכל להיות תמחה את זכר עמלק, אשר, ענין זה הוא בהניח הוי' אלקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר הוי' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה (כמ"ש בפרשת זכור)15, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה