החודש הזה לכם, ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תש"ל

בס"ד. ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה1, וידוע הדיוק בזה2, מדוע כופל הענין באמרו ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שהרי כבר נאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולמה כופל ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומכללות הענין מובן שיש ב' בחי', הא', ראשי חדשים, והב', חדשי השנה. וצריך להבין הענין בזה. גם צריך להבין מ"ש החודש הזה גו', דהפירוש הפשוט הוא שעל חודש ניסן אמר לו זה יהי' ראש לסדר מנין החדשים (כפירוש רש"י ממכילתא), וכיון שהי' עומד בר"ח ניסן, הרי בלאה"כ הי' יודע דקאי על חודש ניסן, וא"כ מהו אומרו (החודש) הזה (ובפרט שזוהי מצוה ראשונה שנצטוו ישראל3, הרי זה צ"ל בתכלית הדיוק). וכללות הביאור הוא, דאף שהחודש הזה קאי בעיקר על ר"ח ניסן, הרי זה קאי גם על כל ר"ח, שנקרא הזה, וכדאיתא בגמרא בסוגיא דמ"ת במסכת שבת4, דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני5, וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח, והיינו, שהענין דהחודש הזה נמשך מר"ח ניסן בכל ר"ח, שזהו מ"ש ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וכיון שר"ח כולל כל ימי החודש, שלכן נקרא ראש, בדוגמת הראש שכולל כל אברי הגוף6, לכן נמשכת בחי' הזה מר"ח על כל ימי החודש. ונמצא, שיש בזה ג' ענינים, עיקר ענינו הוא בר"ח ניסן, ומר"ח ניסן נמשך לשאר ראשי חדשים של השנה, ומכל ר"ח נמשך על כל ימי החודש.

ב) ויובן ענין החודש הזה בהקדים ההפרש בין זה לכה7. דהנה, הלשון כה מורה שאינו רואה את מהות הדבר עצמו, אלא רק יודע אודותיו ע"י ראיות שמבחוץ כו', משא"כ הלשון זה מורה שרואה מהות הדבר, שלכן יודע בבירור כו'. וזהו ההפרש בין משה לשאר הנביאים, דכל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה8, והיינו, שאצל שאר הנביאים לא היתה הראי' והבירור במהות האלקות, משא"כ משה ראה מהות האלקות. וזהו מה שאמרו רז"ל9 כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ועד שמצינו הלשון שכל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת10, שהחילוק ביניהם הוא, שאספקלריא שאינה מאירה היינו שאין האור עובר על ידה, משא"כ אספקלריא מלוכלכת, הנה לא בלבד שאין האור עובר על ידה, אלא עוד זאת, שזהו היפך ומנגד להאור. ורק משה רבינו הסתכל באספקלריא המאירה. וענין זה מתאים ג"כ עם המבואר בכ"מ11 שמשה עמד על עמדו בעת הנבואה12, משא"כ שאר הנביאים, לפי שגופם לא הי' כלי לאלקות, ולא זו בלבד שהגוף לא נתן לאור הנבואה לעבור דרכו, אלא עוד זאת, שגשמיות וחומריות הגוף הי' מעלים ומסתיר על הנבואה, ורק משה הי' גופו כלי לאלקות, וכמשנת"ל במאמר דפורים13 שעליו כתיב14 ותרא אותו כי טוב, דכשנולד נתמלא הבית כולו אורה15, שזה הי' מצד הגוף16. וזהו גם מה שאמרו רז"ל17 שנולד מהול, היינו, שגם בגופו הגשמי הי' תמים, שהי' בהתקשרות באלקות בבחי' ברית עולם18, אפילו קודם עבודת הנשמה. ולכן היתה נבואתו בבחי' ראי' במהות האלקות, ועמד על עמדו בגופו הגשמי.

וזהו גם כללות החילוק בין שמשא וסיהרא, דסיהרא לית לה מגרמה כלום19, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, ושמשא היא אספקלריא המאירה. וענינו בספירות הוא החילוק בין ז"א שנקרא זה (אספקלריא המאירה), למלכות שנקראת כה (אספקלריא שאינה מאירה)20. ובפרטיות יותר, הרי זה החילוק בין בחי' המלכות כפי שיורדת לבי"ע, שעז"נ21 משם יפרד, ששם לא יכול להיות ענין הראי' במהות אלקות, בחי' זה, רק בחי' כה, משא"כ בחי' המלכות כפי שהיא באצילות, שאז נקראת בשם שלומי אמוני ישראל22, אזי היא בבחי' זה23. וזהו כללות החילוק בין נבואת משה שנתנבא בזה, שזהו ענין הנבואה כפי שהוא באצילות, לנבואת שאר הנביאים שנתנבאו בכה, שזהו כפי שנמשך ומתלבש בג' עולמות בי"ע, ובזה גופא היו חילוקים בין נביא לנביא, לפי אופן ההתלבשות דמלכות, בבריאה או ביצירה או בעשי'24 (וכמבואר בתו"א בדרושי מגלת אסתר25, שהמלכות כפי שיורדת לעולם הבריאה נקראת כה, וכשיורדת מבריאה ליצירה אזי נקראת ככה).

ג) וזהו ענין ר"ח, שענינו חידוש הלבנה, כמ"ש26 חדש אשתו, כי, מאמצע החודש ואילך פוחת והולך אור הלבנה, עד שמתעלם לגמרי, ובר"ח נעשה חידוש ומולד הלבנה בבחי' נקודה, ומתחילה לקבל אור מהשמש. וזהו ענין יחוד שמשא וסיהרא, דסיהרא, בחי' המלכות, כה, אספקלריא שאינה מאירה, העלם, מקבלת אורה מהשמש, בחי' זה, אספקלריא המאירה, והיינו, שגם בבי"ע יומשך בחי' זה, שהו"ע הראי' במהות האלקות. וזהו ג"כ מ"ש27 שהם עתידין להתחדש כמותה, שהוא עילוי גדול, וקאי על הגילוי דלעת"ל.

ובפרטיות יותר, הנה בר"ח גופא יש חילוק בין ראשי חדשים לחדשי השנה. דהנה, אמרו רז"ל28 משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, ומשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שזהו כללות החילוק בין תשרי וניסן, שענינו של חודש תשרי הוא ההנהגה טבעית, וענינו של חודש ניסן הוא הנהגה נסית, שהם שני אופני ההנהגה, כדאיתא בספר עקידה29 שעל ב' אופנים יכולים אנו לידע גדולת הבורא, הא', מהנהגת הטבע, שזוהי ההנהגה תמידית שמתנהג תמיד באופן אחד בלי שינוי ובלי הפסק (וזהו גם מה שאמרו רז"ל30 אין סומכין על הנס, דהיינו שצ"ל ע"פ טבע דוקא), והב', מההנהגה שלמעלה מהטבע, הנהגה נסית (ועד לאופן שעליו נאמר31 עושה נפלאות לבדו, שאין בעל הנס מכיר בנסו). וזהו החודש הזה לכם ראש חדשים, שזהו חודש ניסן, שענינו הנהגה נסית (חודש של גאולה). ומ"מ, יש גם עכשיו הענין של חדשי השנה, שר"ה שלהם הוא בתשרי, שהו"ע הנהגה טבעית. אך עז"נ החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שגם בחדשי השנה שבהם היא ההארה האלקית שנמשכה בעולם בלבושי הטבע, הנה ראשון הוא לכם, שיהי' נרגש בהם ענינו של החודש הזה, חודש של גאולה שלמעלה מהטבע. וזהו גם מה שפירש רש"י עה"פ32 בירח האתנים (מהתרגום), דעתיקייא קרן לי' ירחא קדמאה, שזהו כפי שהי' משבחר הקב"ה בעולמו, קודם מ"ת, ובפרטיות קודם אמירת החודש הזה לכם. אבל כען, אחר יצי"מ ומ"ת, הוא ירחא שביעאה, שגם בו נמשך מהחודש הזה לכם.

ד) והנה כללות הענין דר"ח שהו"ע יחוד שמשא וסיהרא, קשור עם הגאולה שהיתה בהחודש הזה לכם, וקשור גם עם גאולת פורים, כמארז"ל33 מסמך גאולה לגאולה, גאולת פורים, דאכתי עבדי אחשורוש אנן34, לגאולת פסח. והענין בזה, דהנה, בסוף ד"ה יביאו לבוש מלכות שבשערי אורה35 מבואר מ"ש36 מהר קח את הלבוש וגו', בב' אופנים, אם ענין המהירות הי' לרעתו של המן או לטובתו, ואינו מכריע ביניהם. אבל במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (שביום ב' ניסן, שחל בשבוע זה, ימלאו חמשים שנה להסתלקות-הילולא שלו) שנאמר לפני חמשים שנה37, כותב בפשיטות כאופן הב', שענין זה הי' לטובתו (וכן מבואר ברוב הדרושים שזהו לטובתו38 ). והביאור בזה, דהנה כתיב39 בעתה אחישנה, ואמרו רז"ל40 זכו אחישנה, לא זכו בעתה. וההפרש ביניהם, דהנה, יש סדר העבודה דבעתה, שעז"נ41 קץ שם לחושך, שיש קצבה מצד הטבע והבריאה כמה שיומשך להם, וככלות הזמן יאבדו לגמרי, ולא ישאר מהם מאומה, וכמ"ש42 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אמנם, סדר זה הוא כאשר ישראל לא זכו, ח"ו, לפעול ענין זה ע"י עבודתם בענין הבירורים, שאז נעשה קץ הימים וקץ הימין (כמבואר באוה"ת פ' מקץ43 ב' ענינים אלו) מצ"ע. אבל כאשר זכו ישראל בעבודת הבירורים, אזי תהי' הגאולה קודם הזמן הקצוב, כשיש עדיין מציאות החושך כו', הנה גם שם נעשה ענין הבירור כו'. וזהו מ"ש מהר קח את הלבוש גו', שענין זה הוא לטובתו של המן, שזוהי המעלה באחישנה על בעתה, שעי"ז מתבררים הניצוצות של המן, כדאיתא בגמרא44 מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. וענין זה הוא אפילו בנוגע להמן האגגי, שבא מזרעו של עמלק, שעליו נאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד45, מחה אמחה46 ומחה תמחה47, ואעפ"כ, הנה ע"י העבודה באופן של מהר גו', נעשה הבירור גם בו. ועאכו"כ שכן הוא בשאר הגוים, שעמלק הוא ראשיתם, שע"י העבודה באופן דמהר גו', פועלים בהם הבירור, וכמארז"ל44 מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון כו', שזהו כללות ענין הבירור שנעשה בהם כו'48. וענין זה קשור גם עם התחלת המגילה, ויהי בימי אחשורוש, כפי שמביא הצ"צ49 פי' אדה"ז50 שתחלת תיבת אחשורוש, אחש, הוא מלשון מהרה חושה51, שהעילוי בזה הוא שאינו נאבד לגמרי, אלא נהפך לקדושה כו'. וכ"ז הוא העילוי באחישנה על בעתה, שאז נעשה הבירור גם בהחושך כו', שלא יתבטל לגמרי (כמו בהסדר דבעתה), אלא יתברר כו', וכמבואר במ"א52 שזהו מ"ש ואחריתו עדי אובד, עד ולא עד בכלל, והיינו ע"י הבירור כנ"ל. ועי"ז נעשה תוס' אור בקדושה. ובאמת הנה גם כאשר יאבדו מעצמן יהי' מזה תוס' אור בקדושה, כמ"ש53 באבוד רשעים רנה, אבל ע"י הבירור, אזי התוס' אור הוא ביתר שאת ובבחי' גילוי פנימי יותר. וזהו מה שלעת"ל כתיב54 ועמדו זרים ורעו צאנכם, וכתיב55 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו כולם שכם אחד (דאף שזהו באופן דשכם, בחי' אחוריים, מ"מ, יהי' הענין דלעבדו כולם), והיינו, שתהי' מציאותם של אוה"ע, אבל כל מציאותם תהי' רק באופן שעמדו זרים ורעו צאנכם. וכמו שהי' קודם החטא, שהיתה תועלת במציאות הקליפה שהיתה כמו שומר לפרי56, וכמו"כ יהי' גם לעת"ל.

ה) ויש לקשר כל זה עם מ"ש בפרשת השבוע (פ' שמיני) כל הולך על גחון57, ואיתא בגמרא58 לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת. ולכאורה אינו מובן, מהו הענין בזה, למאי נפק"מ, ומהי השייכות לאות וא"ו דוקא.

אך הענין הוא, דהנה, כל הולך על גחון זה הנחש (כמבואר בתו"כ ופרש"י), ומבאר המהרש"א59, לפי שהסטרא דשמאלא וכח הטומאה הוא נחש הקדמוני כו', ע"כ הפסיק באותיות התורה בוא"ו דגחון, לרמוז כפי אותיות התורה שהן כולן שמותיו של הקב"ה60, אין כאן מקום כלל לכח הטומאה, דוא"ו דגחון מפסיקו. והענין בזה61, שהפסק כח הנחש הוא לא רק ביטול ואיבוד כח הנחש, אלא גם בירורו והפיכתו לקדושה, וכדאיתא בירושלמי62 עה"פ63 גם אויביו ישלים אתו, זה הנחש, והיינו, דאף שהנחש הוא "אויביו", כמ"ש64 ואיבה אשית בינך ובין וגו', מ"מ, גם הוא ישלים אתו65. ובירור זה נעשה ע"י גילוי שרש הנחש דקליפה בבחי' נחש דקדושה, כמבואר66 בענין מ"ש גבי נחש הנחושת שעשה משה, והביט אל נחש הנחושת67, וכמארז"ל68 שהיו מסתכלין כלפי מעלה, שהו"ע ההבטה וההסתכלות בבחי' הנחש דקדושה, שהוא שרש הנחש דקליפה, ועי"ז נעשה (והביט אל נחש הנחושת) וחי – בירור נחש דקליפה69. וזהו גם הענין דישלים אתו, שזהו השלום בין נחש דקדושה לנחש דקליפה. וענין זה נרמז בפסוק כל הולך על גחון, וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת. דהנה, בענין וא"ו דגחון מבאר הצ"צ70 שזה מרמז על ספירת התפארת כפי שעולה עד הכתר71 [וכמ"ש בזהר72 עה"פ73 ונתתם לי אות אמת, דא אות וא"ו], ולכן יש בכחה לחבר הב' חצאי הס"ת, שהם חסד וגבורה [וע"ד74 הידוע75 בענין חצות לילה, שמחבר ב' חצאי הלילה, שחצי לילה הראשון יונקת מבחי' הדין, וחצי לילה השני יונקת מבחי' חסד]. וזהו הטעם שהוא"ו דגחון צ"ל זקוף, שזהו הכח שמחבר ב' ההפכים שבתורה, שעלי' כתיב76 הלא כה דברי כאש, וביחד עם זה, ניתנה למטה דוקא, לאלו שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם77. ויש לומר, שגם השלום בין נחש דקליפה ושרשו נחש דקדושה הוא ע"י הוי"ו רבתי (דגחון), כי, החיבור בין מעלה ומטה – דלא כטעות המין שמפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז78, והיינו, שלא יהי' באופן שהשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם79, אלא יהי' שלום בין פמליא של מעלה עם פמליא של מטה80, רוחניות וגשמיות, נשמה וגוף – הרי זה ע"י קו האמצעי, שמבריח מן הקצה (הכי עליון) אל הקצה (הכי תחתון)81, ועד שפועל שגם בהנחש למטה יתגלה שרשו בבחי' נחש דקדושה. וענין זה יהי' בגילוי בביאת משיח צדקנו, שגם הוא נקרא נחש (דקדושה)82, והוא יפעל הענין דישלים אתו.

ו) וזהו שלימות הענין דיחוד שמשא וסיהרא, שזהו תוכן הענין דהחודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שממשיכים בחי' זה (החודש הזה) בכל השנה כולה, והיינו, שגם בעניני העולם יהי' נרגש ענינו של חודש ניסן שהוא למעלה מהעולם, כנ"ל. וכן תהי' לנו, שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות83, ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.