בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

א. פרשת החודש נקראת בשם זה – בפשטות – ע"ש התחלת הקריאה בתורה: "החודש הזה לכם וגו'"1. אבל כיון ש"שמא מילתא היא"2, ובפרט שם שהוא ע"פ "מנהג ישראל תורה היא"3, הרי מובן, שהשם "פרשת החודש" מורה גם על התוכן של הפרשה – ענין החודש:

הענין של "החודש" בפשטות הוא – ראש חודש, וכדברי הגמרא4 : "כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני5, וכתיב התם החודש הזה לכם1, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח".

אבל אעפ"כ, לא מצינו שכל ר"ח ושבת מברכים החודש יקרא בשם "החודש" סתם, ותהי' בו קריאה בתורה מיוחדת הקשורה עם ענין החודש (כמו בשבת מברכים חודש ניסן, או בר"ח ניסן כשחל בשבת).

ומזה מובן, שאע"פ שבכל ר"ח ישנו הענין ד"החודש", הרי זה בעיקר ובמיוחד בחודש ניסן, וממנו נמשך על כל שאר חדשי השנה, כמ"ש1 "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – "ראשון" דייקא, מלשון ראש (ולא תחלה), בדוגמת הראש שבאדם שכולל את החיות של כל הגוף, וממנו נמשך בכל הגוף6, וכמו"כ כולל חודש ניסן את כל חדשי השנה והוא המקור שלהם.

ב. וכן היא משמעות הדברים ע"פ קבלה:

ידוע7 שי"ב חדשי השנה (ובשנת העיבור – י"ג חדשים) הם כנגד י"ב צירופי שם הוי'.

[ואף שבשם הוי' יש ד' אותיות שמהם נעשים כ"ד צירופים – הרי כיון שבשם הוי' יש ב' אותיות שוות, ב' ההי"ן (וכמבואר בשער היחוד והאמונה8 ש"כל אות .. היא המשכת חיות וכח מיוחד .. לכך גם תמונתן בכתב כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור כו'"), לכן יש רק י"ב צירופים (ולא כ"ד)9.

ואעפ"כ מצינו לפעמים10 שנימנו כ"ד צירופים בשם הוי' – כיון שיש חילוק בין ה' ראשונה לה' אחרונה, כמבואר בכ"מ11, ומובן גם מהמבואר באגרת התשובה12 ש"ה' תתאה תשובה תתאה ה' עילאה תשובה עילאה".

ואין סתירה בדבר – כי, יש ענינים שבהם אין חילוק בין ה' ראשונה לה' אחרונה, אלא שניהם בשוה, ובלשון הכתוב13 : "כאמה בתה", היינו, שבינה ("אמה", ה' ראשונה) היא כמו מלכות ("בתה", ה' אחרונה), ולגבי ענינים אלו (שבהם נכלל גם הענין דר"ח) מונים רק י"ב צירופים; ויש ענינים שבהם יש חילוק בין ה' ראשונה לה' אחרונה, ולגבי ענינים אלו מונים כ"ד צירופים].

ובהתאם לחילוק שבין י"ב צירופי שם הוי' שמאירים בי"ב חדשי השנה, חלוקים גם י"ב החדשים זמ"ז – דכיון שבכל חודש מאיר צירוף אחר משם הוי', שא' הפירושים שבו הוא מלשון מהוה14, הרי התהוותו היא באופן אחר.

ובנוגע לי"ב הצירופים דשם הוי', הנה לכל לראש ישנו הצירוף דשם הוי' כסדרו: תחילה י' ואח"כ ה' ואח"כ ו' ואח"כ ה', ולאח"ז באים שאר הצירופים, שכולם נכללים תחילה בהצירוף הראשון שהוא כסדרו ונמשכים ממנו.

וזוהי המעלה המיוחדת של חודש ניסן – שבו מאיר הצירוף דשם הוי' כסדרו15, שלכן כולל חודש ניסן את כל שאר חדשי השנה שנמשכים ממנו.

ונמצא, שענינו של חודש ניסן כפי שהוא ע"פ קבלה, מתאים עם המבואר לעיל בפשטות הכתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

ג. וענין זה נוגע לבני ישראל:

איתא במדרש16 : "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה".

כלומר: קביעת החדשים כפי שהיא מצד בריאת העולם ("משבחר הקב"ה בעולמו") היא באופן שחודש תשרי הוא ראש החדשים, אבל, זהו רק כפי שהסדר הוא מצד טבע העולם, באופן ש"זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו"17 ; ואילו "כשבחר ביעקב ובניו", הנה "החודש הזה לכם ראש חדשים" – חודש ניסן, חודש של גאולה, למעלה מדרך הטבע, כמרומז גם בשם "ניסן" שיש בו ב' נוני"ן, שמורה על "נסי נסים" (כמובן מדברי הגמרא18 "הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא (נוני"ן הרבה) .. נסי נסים נעשו לו").

וענין זה נעשה באופן ד"ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והיינו, שאין הכוונה שחודש ניסן בפ"ע נשאר חודש של גאולה, ורק בנוגע לבנ"י ("יעקב ובניו"), אלא מחודש ניסן נמשך גם בכל חדשי השנה, ובכל העולם, שגם בהם יהי' ענין הגאולה שלמעלה מדרך הטבע, כפי שנעשה בכחם של ישראל דוקא – "בחר ביעקב ובניו", "בחר" דייקא, מצד ענין הבחירה.

וכפי שהי' אז בפועל – שמיד לאחרי שנאמר "החודש הזה לכם וגו'", נאמר הציווי דקרבן פסח: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו'"19, שעי"ז מראים שלא מתפעלים מעניני העולם, עד כדי כך, שלקחו "שה", ה"עבודה זרה" של מצרים, וקשרו אותו בכרעי המטה, וכאשר המצריים שאלום "למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח20 פסח הוא לה' כו'", ולא זו בלבד שהמצריים "לא היו רשאין לומר להם דבר", אלא עוד זאת, שעי"ז נעשה הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם"21 (כמסופר במדרשי חז"ל, והובא בשו"ע של רבינו הזקן22 ) – שבזה מודגש שהענין שלמעלה מהטבע נמשך וחדר גם בעניני העולם.

ד. וענין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחד – שהרי התורה היא נצחית23, והוראותי' נצחיים הם:

גם כאשר נמצאים עדיין בזמן הגלות, קודם הגאולה, צריך ללמוד מהנהגת בנ"י בגלות מצרים – שכבר בר"ח ניסן, שאז היו עדיין בגלות מצרים (שהרי הגאולה היתה בט"ו ניסן), הי' כבר הציווי "החודש הזה לכם וגו'", ובהמשך לזה גם הציווי דקרבן פסח, שפעל שבנ"י לא יתפעלו מהמצריים כו'; וכך צריך להיות גם עתה, שכאשר נמצאים עדיין בגלות, צריכים לעמוד בתוקף שלא להתפעל מענינים זרים כו', ולעמוד בתנועה שלמעלה מדרך הטבע, ועי"ז יתבטלו כל הענינים המבלבלים.

וענין זה ממשיכים על כל השנה כולה – שגם ההנהגה שבמשך כל השנה כולה תהי' באופן שלמעלה מדרך הטבע.

ואז נותן הקב"ה את כל הענינים בהרחבה, הן בריאות והן פרנסה, ובלשון הגמרא24 : "חיי בני ומזוני", ובכולם רויחי.

וענין זה נעשה הכנה והקדמה וכלי להגיע אח"כ למעמד ומצב ד"בעשור לחודש", ועד לגאולה בחמשה עשר לחודש – כפי שהי' ביצי"מ, כמ"ש25 "כימי צאתך מארץ מצרים (בימים ההם, כך) אראנו נפלאות" (בזמן הזה), וכמארז"ל26 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ה. בהמשך להמוזכר לעיל אודות ההנהגה באופן שלמעלה מהטבע בקשר ליצי"מ – יש להתעכב על פרט נוסף בענין זה (כמדובר כמ"פ27 שהדיוק בעניני התורה הוא לא רק בכללות הענין, אלא גם בפרטי הדברים):

על הפסוק28 "זה א-לי ואנוהו" שנאמר בקריעת ים סוף, אמרו רז"ל29 : "הם הכירוהו תחילה" – שהתינוקות שנולדו בגלות מצרים, שלידתם היתה "בשדה", והקב"ה סיפק את מזונם, באופן ש"מלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר30 ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'", הנה "הם הכירוהו", כיון ש"ראו שכינתו כבר", ולכן אמרו "זה א-לי", "שראיתי כבר".

וכן הוא גם עתה:

בנוגע לענין ש"הם הכירוהו תחילה" – הרי כן הוא גם בנוגע לזמן שלפני הגאולה, כמ"ש במלאכי31 "והשיב לב אבות על בנים", ופירש רש"י: "על ידי בנים", היינו, שההתחלה היא ע"י הבנים, והם פועלים גם על האבות שישובו בתשובה.

ובנוגע לסיפוק המזון ע"י הקב"ה ("מלקט להן כו'") – הרי בהתבוננות קלה בלבד יכול כל אחד לראות שפרנסתו באה מהקב"ה בעצמו באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, וכידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש32 שפרנסתן של ישראל בזמן הגלות היא בדוגמת ה"מן" שניתן ע"י הקב"ה באופן נסי.

– אמנם אין זה "מן" בגלוי, כיון שישנו העלם הגלות; אבל, אפילו בהתבוננות קלה יכולים לראות שזהו כמו ה"מן" שניתן ע"י הקב"ה, ואין מקום לטעות שזהו ענין טבעי; הן במדינות שהפרנסה אינה בהרחבה, ועאכו"כ במדינות שהפרנסה היא בהרחבה33 – רואים מיד שהפרנסה באה מהקב"ה.

ואין מקום לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"34, וברור הדבר ש"ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל"35, אלא שזהו באופן ש"נותן לך גו'", ובאמצעות לבושים גשמיים, ובפרט בזמן הגלות, שלכן לא רואים זאת בגלוי, אבל אפילו בהתבוננות קלה מסירים את ההסתר הקל ורואים השגחה פרטית בכל דבר.

וענין זה הוא לא רק אצל אלו שבמשך שנים ארוכות נמצאים בד' אמות של תורה, או שכבר לומדים תורה ועוסקים במצוות במשך עשר שנים, אלא אפילו תינוקות, ואפילו תינוקות שנישבו, יכולים לראות שהכל בא מהקב"ה באופן שלמעלה מהטבע, ועד ש"הם הכירוהו תחילה".

וכל זה מודגש ביותר בחודש ניסן – "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – שקשור עם כללות ההנהגה שלמעלה מדרך הטבע, באופן של נס.

ו. ובאופן כזה צריכה להיות הנהגת כל אחד מישראל:

יהודי צריך למסור את רצונו – ה"ראשון" שבכחות הנפש – לרצונו של הקב"ה (שנקרא "ראשון"36 ), שזהו ענין המצוות (רצון העליון), כפי שנתגלה ע"י התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה, כך, שהענין הראשון שבהתחלת היום הו"ע התפלה להקב"ה, הנחת תפילין וכו', וענין זה נמשך בכללות העבודה במשך היום שהיא באופן ש"בכל דרכיך דעהו"37, היינו, שהתכלית והמטרה והכוונה שלו בכל הענינים היא לקיים על ידם את רצון הקב"ה, כולל גם עניני החולין שלו, שעובד את הקב"ה גם על ידם, ועד שלוקח גם את ה"עבודה זרה" של מצרים, ומוציא את דמה, ועושה ממנה קרבן לה'.

וע"ד שמצינו בנוגע לביהמ"ק שנקרא "ראשון" – כדאיתא בגמרא38 שיש "שלשה ראשון" וא' מהם הוא "בנין ביהמ"ק, שנאמר39 כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" – שע"י "חלוני שקופים אטומים"40 נמשכת ממנו האורה בכל העולם, גם בחוץ לארץ, ועד גם בזמן הגלות.

ובשביל זה צריך יהודי לעמוד בתוקף שלמעלה מדרך הטבע, שלא להתפעל מכל הענינים המבלבלים, ולא להתפעל מזה שבנ"י הם מיעוט, שע"פ תורה הוא בטל לגבי הרוב – דכיון שעומד בתוקף ובקביעות, עי"ז שהוא קשור עם שרשו ומקורו, הקב"ה, הרי הדין הוא שקבוע אפילו באלף לא בטיל41.

ולהעיר, שגם בענין התוקף שלמעלה מדרך הטבע יש כח מיוחד לנוער (ע"ד האמור לעיל בענין "הם הכירוהו תחלה"), שהם מבלבלים את כל הסדרים של דרכי הטבע, ואם רק יעזרו להם – ינצלו זאת עבור קיום התומ"צ מתוך תוקף שלמעלה מדרך הטבע.

ז. וכאשר בנ"י הקשורים עם הקב"ה מתנהגים בתוקף שלמעלה מדרך הטבע – אזי גם קבלת כל ההשפעות היא באופן שלמעלה מדרך הטבע.

ואז ההשפעות הם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – שהרי מצד הטבע כל דבר הוא במדידה והגבלה [וזהו גם א' הפירושים בתיבת "טבע", מלשון "מטבע שטבעו חכמים בברכות"42, שנקרא כן ע"ש הצורה והחותם שנקבעה בו], אבל כאשר ההשפעה היא למעלה מדרך הטבע, הרי היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, בלי גבול.

וכאמור לעיל – שממשיכים את הלמעלה מהטבע בטבע, כך, שנמשך בלי גבול למטה מעשרה טפחים, שנמשכים מעשר הספירות, שמהם מתחיל הענין של מדידה והגבלה.

וע"ד מ"ש בפרשת בחוקותי43 "ואכלתם לחמכם לשובע", "אוכל קימעא והוא מתברך במעיו"44, והרי המזון שבמעיו [לאחרי כל הסדר של חרישה וזריעה וקצירה עד לאפי' ובישול, ועד לאחרי האכילה] הוא בודאי במדידה והגבלה, ואעפ"כ, ע"י ההנהגה ד"בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו גו'"45, הנה גם במדידה והגבלה נמשכת ברכה בלי גבול. ובפרט בחודש ניסן, שהוא כבר לאחרי זמן החרישה כו' – בודאי יכולה להמשך ברכתו של הקב"ה הבל"ג, ומחודש ניסן נמשכת על כל השנה כולה.

ועד שבאים לקיום ההבטחה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בהיציאה מגלות זה, ובפרט ע"פ מ"ש בכתבי האריז"ל46 שדרא דעקבתא דמשיחא הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, וגם היציאה מגלות זה תהי' ע"י משה – שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"47, ו"משה" בתוספת "אחד" בגימטריא משיח48, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים.

* * *

ט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק49 "כל הולך על גחון"50 : "הולך על גחון" – "זה נחש, ולשון גחון שחיי', שהולך שׁח ונופל על מעיו. כל הולך – להביא השלשולין ואת הדומה לדומה". "הולך על ארבע – זה עקרב. כל – להביא את החפושית, אישקרבו"ט בלע"ז, ואת הדומה לדומה". "מרבה רגלים – זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד"ש",

– דלכאורה: כיון שרק נחש "הולך על גחון" ורק עקרב "הולך על ארבע", למה לא נאמר בפירוש "כל נחש" ו"כל עקרב"?

ועכצ"ל שכוונת הכתוב לרבות שרצים הדומים לנחש ועקרב בתכונות ד"הולך על גחון" ו"הולך על ארבע" דוקא, גם אם הדמיון הוא רק חלקי, כמו שלשולין, שזוחלין תמיד על מעיהם, ולא כמו נחש שהולך שח ואח"כ נופל על מעיו; וכן חיפושית, שיש לה יותר מארבע רגלים, אלא שהעליונים אינם משמשים כל כך.

אבל "מרבה רגלים" – מצינו בשרצים רבים, ולכן "כל מרבה רגלים" פירושו כפשוטו: כל שרץ שהוא מרבה רגלים; אלא כשם ש"הולך על גחון" ו"הולך על ארבע" קאי על שרץ אחד, מסתבר שגם ב"מרבה רגלים" כוונת הכתוב לשרץ אחד: "זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו".

ובפנימיות הענינים: הטעם שלא נאמר "הולך על מעיו", אלא "הולך על גחון", "שהולך שח" ורק אח"כ "נופל על מעיו", כי, התחלת פעולת הנחש על יהודי51 היא לכופף את ראשו ("הולך שח"), שיחסר הענין ד"שאו52 מרום53 עיניכם"54, ומזה יוכל לבוא למעמד ומצב ש"נופל על מעיו"55 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 117 ואילך.

* * *

י. בנוגע לאגרת התשובה שאוחזים עתה בפרק י"א – ישנו ענין בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז56, וגם (כרגיל) ענין חדש:

לאחרי שרבינו הזקן מבאר ש"אפילו במדת בשר ודם .. צריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה", ולא כמו הגבעונים שלא רצו למחול כו' – מסיים: "ובמדת הקב"ה עאכ"ו לאין קץ".

וממשיך: "ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח" – דלכאורה מהו השבח להקב"ה שהוא סולח, בה בשעה שגם בשר ודם צריך לסלוח – הנה החידוש בזה הוא "המרבה דייקא, וכמ"ש בעזרא ורב לסלוח".

אבל עדיין אינו מובן: הרי גם אצל בשר ודם צריך למחול כמה פעמים, וכמובן בפשטות שאם צריך לסלוח אפילו על ענין גדול, כמו "בקוטע יד חבירו", הרי בודאי צריך למחול על כמה ענינים קטנים, שנחשבים כמו ענין אחד גדול?!

ועל זה ממשיך לבאר, "שבמדת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח"כ חזר לסורו, קשה מאד שימחול לו שנית ומכ"ש שלישית ורביעית, אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים וכו'".

יא. ויש בזה כמה דיוקים – ובפרט בהשוואה למהדורא קמא של אגה"ת57 :

א) מהו הדיוק "חזר לסורו" – שלא נמצא במהדו"ק:

הפירוש ד"סורו" הוא "מנהגו" (כפירוש רש"י58 ). ולכאורה, כאשר יחטא איש לאיש פעם אחת, אין זה נעשה אצלו מנהג (אלא רק לאחרי ג"פ). וא"כ מדוע כותב רבינו הזקן "אם יחטא איש לאיש .. ואח"כ חזר לסורו", בה בשעה שאין זה מנהגו?

ויתירה מזה: בנדו"ד לא נוגע כלל לומר שזהו מנהגו (שיפול על זה הלשון "חזר לסורו") – שהרי העובדה ש"קשה מאד שימחול לו שנית" היא בגלל שחטא פעם נוספת (לאחרי שחטא פעם אחת וביקש ממנו מחילה), אפילו אם אין זה מנהג אצלו?!

ב) מדוע מוסיף רבינו הזקן "כמ"ש בעזרא ורב לסלוח" – דלכאורה אין שום הוספה במ"ש "רב לסלוח" לגבי "המרבה לסלוח"?

ואכן במהדו"ק מביא רק "המרבה לסלוח", ומפרש "שמרבה תמיד לסלוח אחר שחזרו וחטאו", ואינו מוסיף כמ"ש בעזרא ורב לסלוח.

ג) בכל59 עזרא לא כתוב "ורב לסלוח"60 !

ולהעיר, שמצינו לפעמים שגם נחמי' נקרא בשם עזרא61, אבל גם בנחמי' לא כתוב "ורב לסלוח", וגם בכל תנ"ך אין פסוק כזה! – בשביל זה לא צריך להיות בקי בתנ"ך; מספיק להסתכל בקונקורדנציא!...

זאת ועוד:

יש פסוק בישעי'62 (שאומרים בהפטרת "דרשו ה' בהמצאו" בתענית ציבור): "וישוב אל ה' גו' כי ירבה לסלוח". ולכאורה: במקום להביא מעזרא פסוק שלא נמצא – הי' יכול להביא פסוק שנמצא בישעי' (ומופיע בכל הסידורים שבהם נדפסה הפטרת תענית ציבור).

ואף שעדיין לא היתה מתורצת השאלה מהו הצורך בראי' מפסוק שאינו מוסיף מאומה על "המרבה לסלוח",

– ובפרט שלכאורה אין להביא ראי' ממ"ש בעזרא ורב לסלוח, שהרי אפשר לומר שזהו בגלל שעזרא הי' צדיק. וכן אין להביא ראי' ממ"ש "כי ירבה לסלוח", דיש לומר שזהו רק "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב"63 ; והראי' היא רק מהברכה "המרבה לסלוח", שכל אחד מישראל, ללא נפק"מ אם הוא צדיק או לא, אומרה ג"פ ביום, ע"פ ציווי אנשי כנסת הגדולה, בשם ומלכות, שמזה מוכח שכן הוא בודאי "בלי שום ספק וס"ס בעולם" –

תתבטל לכל-הפחות השאלה שלא מצינו פסוק כזה!

ולהעיר, שיש כאלו שלא מדייקים בספר התניא64 מצד גודל הקדושה כו'. אבל כאן אין זה ענין של דיוק, אלא שרבינו הזקן אומר "כמ"ש בעזרא ורב לסלוח", בה בשעה שלא מצינו בעזרא פסוק כזה65.

יב. וממשיך רבינו הזקן בנוגע ל"מדת הקב"ה" ש"אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים" – "כי המחילה היא ממדת הרחמים, ומדותיו הקדושות אינן בבחי' גבול ותכלית אלא בבחי' א"ס, כמ"ש66 כי לא כלו רחמיו וכו'".

ולכאורה67 הרי זה באופן שונה ממש"נ בהתחלת הענין:

בהתחלת הענין נאמר רק שהקב"ה הוא "מרבה לסלוח", "וכמ"ש בעזרא ורב לסלוח", והיינו, שהסליחה היא אמנם ריבוי פעמים, אבל עדיין הרי זה בהגבלה68, וסוכ"ס הרי זה מסתיים (וכמו הדוגמא ממחילה "בשלישית ורביעית", אבל לא יותר). וכמובן גם מפירוש רז"ל69 על הפסוק70 "ה' .. ארך אפים", ש"מאריך רוחי' וגבי דידי'", והיינו, שהקב"ה אמנם מאריך אף (בבחי' ריבוי), אבל אין זה לעולם, אלא סוכ"ס "גבי דידי'", כיון שזהו בהגבלה.

ואילו בהמשך הענין מסיים שזהו בלי גבול – ש"מדותיו הקדושות אינן בבחי' גבול ותכלית אלא בבחי' א"ס, כמ"ש כי לא כלו רחמיו"?

וגם ממ"ש לפנ"ז ש"במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים" – מובן שזהו בלי גבול:

ובהקדם מ"ש הבחיי71 ש"התינוק משנולד מתחיל להתייבש", דכיון שרואים שמגיע זמן שמציאותו מתבטלת לגמרי, בהכרח לומר שענין זה התחיל מיד כשנולד, דאל"כ, מדוע יהי' שינוי ברגע שלאח"ז וכו'. ועפ"ז מבאר הצ"צ72 מ"ש בירושלמי73 על הפסוק74 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שהם "חזקים כיום הבראם" – דכיון שלא נעשה בהם שינוי מיד כשנבראו, הרי מוכח שהם בלי גבול, כי, אילו היו בהגבלה, הי' צריך להיות בהם שינוי מיד ברגע הראשון; ולולי רצון הבורא שיהיו קיימים רק במשך שיתא אלפי שנין דהוה עלמא75, היו קיימים לעולם.

ועד"ז מובן גם בנדו"ד: אם יש חילוק בין פעם ראשונה ושני' (או שלישית ורביעית), הרי מובן שיש גבול עד כמה נמשך הדבר; משא"כ אם אין שינוי בין א' לאלף פעמים, הנה מזה גופא מובן שזהו בלי גבול.

ולכאורה, איך יתאים עם מ"ש בהתחלת הענין שהקב"ה הוא רק "המרבה לסלוח", שזהו רק ענין של ריבוי, אבל בהגבלה?

יג. ויש לומר שיש בזה ב' דרגות: יש דרגא שהסליחה היא בהגבלה – רק עד פעם רביעית, ולא יותר; ויש דרגא שהסליחה היא בלי גבול, ומצדה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים.

ומובן שב' דרגות אלו תלויים באופן התשובה: יש אופן תשובה שפועל רק הדרגא ד"חנון המרבה לסלוח"; אבל יש עוד אופן בתשובה שפועל הענין ד"כי לא כלו רחמיו", בלי גבול.

וזהו סדר הדברים באגה"ת – שתחילה מדבר אודות "המרבה לסלוח", שזהו בהגבלה (וכיון שזהו בהגבלה, יש חילוק גם בין פעם שנית לשלישית ורביעית), ואח"כ מדבר אודות דרגא נעלית יותר – "לא כלו רחמיו", בלי גבול.

יד. ועפ"ז תתורץ קושיא מדברי המדרש שלכאורה הם בסתירה לדברי רבינו הזקן באגה"ת:

איתא במדרש76 (והובא בפירוש רש"י77 ) בנוגע למ"ש במחלוקת קרח "וישמע משה ויפול על פניו"77, שזהו "מפני שכבר הי' בידן סרחון רביעי78, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר, כמה פעמים אטריח את המלך, אף כאן, חטאו בעגל – ויחל משה79, ויהי העם כמתאוננים – ויתפלל משה80, במרגלים – ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים81, במחלוקתו של קרח אמר כמה אוכל להטריח את המקום כו'".

ולכאורה איך יתאים זה עם מ"ש רבינו הזקן באגה"ת ש"במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים" – שעפ"ז הוצרך משה להיות בטוח שהקב"ה ימחל אפילו בפעם הרביעית?

ויובן ע"פ הנ"ל – כיון שבאגה"ת מדובר אודות דרגת התשובה שממשיכה הענין ד"כי לא כלו רחמיו" שהוא באופן של בלי גבול, משא"כ מצד דרגת "המרבה לסלוח" שהיא בהגבלה, יכול להיות חילוק בין פעם שנית ופעם שלישית ורביעית.

טו. ויש לבאר הטעם שנקט פעם שלישית ורביעית דוקא:

"בכל יום ויום ג"פ מברכים בא"י חנון המרבה לסלוח" – כיון שחוזרים וחוטאים גם לאחרי שמבקשים מחילה פעם הא' והב' (שהרי "אילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד"). ונוסף לזה יש גם פעם רביעית – כיון שחוזרים וחוטאים גם לאחרי שמבקשים מחילה בפעם השלישית, שלכן צריכים לחזור ולבקש "סלח לנו" למחרת בבוקר.

ואין לומר שבקשת "סלח לנו" בבוקר היא על העבירות שנעשו ביום זה קודם תפלת שחרית – שהרי ע"פ דין צ"ל "תפלתי סמוך למטתי"82, היינו, שצריך להתפלל מיד בקומו משינתו, כך, שאין זמן לחטוא קודם התפלה, וא"כ, על מה יבקש "סלח לנו"?! ועכצ"ל, שבקשה זו היא על העבירות שנעשו ביום שלפנ"ז, לאחרי בקשת "סלח לנו" בפעם השלישית.

וזהו שנקט פעם שלישית ורביעית – מצד הסדר שבכל יום.

ולאח"ז נקט "אלף פעמים" ("אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים") – כי, לפי החשבון שאומרים ברכת סלח לנו ג"פ בכל יום, נמצא שבמשך כל השנה אומרים ברכת סלח לנו לערך אלף פעמים (וכפי שממשיך בנוגע לכפרה דיוהכ"פ – "אחת בשנה"83 – על כל השנה כולה).

טז. ועפ"ז נמצא שיש בזה ג' ענינים:

בפעם הראשונה – מספיק ענין הסליחה מצד עצמו, ואין צורך בענין ד"המרבה לסלוח".

בפעם השנית – יש כבר צורך בענין ד"המרבה לסלוח", וכן בפעם שלישית ורביעית, וכנ"ל שזהו החשבון דאמירת "המרבה לסלוח" בכל יום.

ולאח"ז ישנו החשבון דאמירת "המרבה לסלוח" במשך כל השנה – "אלף פעמים", שזהו מצד הדרגא ד"כי לא כלו רחמיו".

ונקט מספר אלף – כיון שאלף הוא מספר השלם, וכידוע שבמספר השלם גופא יש חילוקי דרגות: עשר, מאה, ועד לשלימות ענין המספר – אלף, ולכן א' הפירושים ב"אלף" הוא מלשון אל"ף, שמורה על התחלת ענין המספר באופן מחודש84.

*

יז. ויש להתעכב גם על מה ששאלו בנוגע להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז56 אודות "הגבעונים שביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים כו'", ששאול בעצמו לא ביקש מחילה מהם – שמדברי הגמרא משמע להיפך85 :

איתא בגמרא86 : "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו .. (וראי' לדבר ממ"ש87 ) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות88 ואקראה לך להודיעני מה אעשה, ואילו אורים ותומים לא קאמר, משום דקטלי' לנוב עיר הכהנים (לפי שנתבייש ממנו, שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים, לפי שהרגת את הכהנים), ומנין דאחילו לי' מן שמיא, שנאמר89 (ויאמר שמואל אל שאול) ומחר אתה ובניך עמי .. עמי במחיצתי, ורבנן אמרי מהכא, והוקענום לה' בגבעת שאול (גבעונים אמרו לדוד (במענה לשאלתו: במה אכפר על שאול שהרג את הגבעונים) יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול) בחיר ה'90, יצתה בת קול (וסיימה אחריהם) ואמרה בחיר ה'" (דודאי הם לא אמרו בחיר ה', שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו).

ולכאורה מדברי הגמרא משמע ששאול עשה תשובה ומחלו לו?

אמנם, כד דייקת שפיר, הנה בגמרא הנ"ל נאמר חידוש גדול ("אַ געוואַלדיקער אויפטו"), אלא שאין זה שייך להמדובר לעיל, ולכן אין משם קושיא, ואדרבה כו', כדלקמן.

יח. לכל לראש יש להוכיח ששאול עצמו לא שב בתשובה ולא נמחל לו – מהמסופר בתנ"ך:

כאשר דוד אמר אל הגבעונים "מה אעשה לכם ובמה אכפר"91, אמרו הגבעונים "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום גו'", ודוד לא אמר להם שכבר מחלו לו כו', אלא הסכים עמהם ונתן להם שבעה מבניו "ויוקיעום גו'"92. ומזה מוכח ששאול לא שב בתשובה, ולא מחלו לו.

וענין זה מוכרח גם מדברי הגמרא גופא – ששאול התבייש רק על "דקטלי' לנוב עיר הכהנים", ולא על שהמית את הגבעונים, שזוהי עבירה בפני עצמה.

ואע"פ שעי"ז ש"מתבייש" אזי "מוחלין לו על כל עוונותיו" (גם אלו שלא התבייש מהם), וכדיוק לשון הגמרא: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", היינו, שהבושה היא על עבירה אחת, ועי"ז מוחלין לו על כל העבירות – הרי מה ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" הוא ענין בפני עצמו, אבל מובן שאין זה ענין של מחילה שע"י תשובה כו'.

וע"ד דברי הגמרא במסכת שבת93 (שהובאו בסוף ספר התניא94 ) "כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו" – שבודאי אין זה ענין של תשובה, שהרי שמירת שבת ("השומר שבת כהלכתו") אינה עבודת התשובה, ועכצ"ל ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" הוא ענין בפני עצמו, ולא מצד התשובה. וכן הוא בנוגע ל"כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", שזהו ענין בפ"ע, ולא ענין התשובה.

ובנוגע לעניננו: כיון ששאול התבייש רק על "דקטלי' לנוב עיר הכהנים", ולא על שהמית את הגבעונים, נמצא, שלא שב בתשובה על הריגת הגבעונים; ומה ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" – הרי זה באופן ש"אחילו לי' מן שמיא", אבל לא מצד הגבעונים.

וכפי שמצינו להדיא במשנה בנוגע ליוהכ"פ: "עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו"95, כי, בענינים השייכים לחבירו, לא די בכך שהוא (לעצמו) ישוב בתשובה, או שימחלו לו מן השמים, אלא צריך לרצות את חבירו.

וכיון ששאול לא ריצה את הגבעונים, לא הועיל מה ש"אחילו לי' מן שמיא". ולכן, כאשר הגבעונים לא הסכימו לקבל את הריצוי של דוד עד שיתנו להם שבעה אנשים מבני שאול וכו', הוצרך דוד ליתנם להם.

יט. ולהעיר:

בהתחלת אגה"ת כותב רבינו הזקן ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד" ("כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובחו"מ סס"י ל"ד לענין עדות"), ותשובה זו מהני על כל הענינים, ועד שע"י הרהור תשובה נעשה מ"רשע גמור" – "צדיק גמור" (כדברי הגמרא במסכת קידושין96 ). ולכאורה, אם עבר על ענין שבין אדם לחבירו, לא תועיל התשובה עד שישיב את הגזילה וכיו"ב?

אך הענין הוא97 – שכאשר מהרהר בתשובה, בודאי מחליט גם להשיב את הגזילה [וע"פ טבע בני אדם, מסתמא יסכים הנגזל לקבל את הגזילה], ולכן מועילה התשובה מיד, אע"פ שעדיין לא השיב את הגזילה.

אמנם, במקרה שחבירו אינו רוצה להתפייס ולמחול כו' – לא תועיל התשובה. אלא שבדרך כלל הנהגת בנ"י היא באופן שמוחלים תיכף ומיד, שלכן, "הגבעונים .. (ש)לא רצו למחול גזר דוד עליהם שלא יבואו בקהל ה' כו'".

ובכל אופן, כיון שהגבעונים לא רצו למחול, הנה גם אם שאול הי' שב בתשובה (אף שבפועל לא שב בתשובה), לא היתה מועילה תשובתו, כיון שהגבעונים לא נתרצו עד שיתנו להם שבעה אנשים מזרע שאול כו', ולכן הוצרך דוד לתתם להם, אע"פ ש"אחילו לי' מן שמיא".

כ. ועדיין יש לבאר בנוגע לשבעת האנשים מבני שאול שנתן דוד לגבעונים:

בנוגע להריגת הגבעונים – איתא בגמרא98 : "וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון (לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח), מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".

ואינו מובן: איך יתכן להרוג שבעה אנשים רק בגלל ש"מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן" – הרי ע"פ דין לא מגיע עונש מיתה על מיתת הגבעונים שרק נגרמה ע"י הריגת נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון?!

אך יש עוד פירוש בזה – ש"כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם (מהגבעונים) שבעה כו'"99, "ומ"ש יותן לנו שבעת אנשים מבניו, לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלו השבעה .. ואמרו .. אין אנו רוצים לקחת ממון אלא נפשות בעבור הנפשות שהרגו"100.

*

כא. ובדרך אגב יש להעיר גם בנוגע להמוזכר לעיל (סי"ז) אודות דברי הגמרא "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", שהובא שם הפסוק "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי" – שיש בזה ענין שלכאורה אינו מובן כלל, ואף אחד לא נעמד על זה:

איך הי' שאול יכול להעלות את שמואל ע"י מעשה אוב – הרי מעשה אוב וידעוני הוא איסור חמור, ועד שענשו סקילה, כמ"ש101 "באבן ירגמו אותם דמיהם בם", ואיך עבר שאול על איסור סקילה?! ובפרט שהלכו עמו שני אנשים, אבנר ועמשא102, שהיו צדיקים גדולים, וא"כ איך היו יכולים לעשות זאת?!

ויתירה מזה: טענתו של שמואל היתה רק "למה הרגזתני להעלות אותי", "החרדתני ממקום מנוחתי"103, היינו, שהפריע אותו ממנוחתו בגן-עדן, אבל לא טען שעבר על איסור אוב וידעוני, ולכאורה, למה לא הי' איסור בדבר?!

והביאור בזה – שכיון ששאול הוצרך לצאת למלחמה ולא ידע מה לעשות כו', הי' זה ענין של פיקוח נפשות של כל בנ"י, ופקו"נ דוחה את כל התורה כולה. וכיון ששאל בה' ולא נענה, לא היתה לו ברירה אלא לפנות לאשת בעלת אוב.

וזהו שטען שמואל "למה הרגזתני להעלות אותי", במקום לשאול בחלומות או בנביאים וכיו"ב, וכאשר שאול השיב ש"ה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות" ולכן "ואקראה לך להודיעני מה אעשה" – לא הי' מקום לטענה שזהו מעשה אוב, כיון שאין ברירה אחרת במצב של פקו"נ.

אמנם, בהכרח לומר ששאול הי' בטוח שיקבל מענה ע"י העלאת שמואל, וע"ד המבואר בתוספות בנוגע לדברי הגמרא104 אודות אליהו: "לאו כהן הוא מר" (בתמי'), דלכאורה "היאך החי' בנה של האלמנה כיון שהי' כהן" – "שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פיקוח נפש" (וכפי שמצינו בראשונים ואחרונים פלפולים עד לשמים בדברי התוס' הנ"ל105 ).

* * *

כב. כאן המקום להזכיר אודות ב' ניסן (שחל בשבוע הבא), שבו ימלאו חמישים שנה להסתלקות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ובמילא גם חמישים שנה להתחלת הנשיאות של כ"ק מו"ח אדמו"ר – כיון שתיכף ומיד (כמ"ש106 "וזרח השמש ובא השמש") עברה הנשיאות אליו, וכמדובר כמ"פ107 בנוגע לעניני ירושה שעוברים ברגע הראשון לבן הבכור, ועאכו"כ כשמדובר אודות בן יחיד, ובפרט ענין הנשיאות, כמובן מהדין שמלך בן מלך אינו צריך משיחה108, כך, שלא הי' רגע אחד שיפסיק בין הסתלקות כ"ק אדנ"ע להתחלת הנשיאות של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ובנוגע לשנת החמישים – הנה כפי שר' זלמן דוכמאַן ע"ה109 הי' נוהג לומר, שכאשר מגיע "יובילייעם"110, צריך לזכור שזהו "יובילייעם", והיינו, שצריך להיות הענין ד"נזכרים", על מנת שיומשך אח"כ ב"נעשים"111.

וע"פ המבואר בספרים112 שבבוא זמן מיוחד צריך לעשות חשבון על כל הענינים שהיו עד זמן זה,

– ולדוגמא: קודם השבת צ"ל החשבון על כל ששת ימי השבוע. קודם שנת השמיטה צ"ל החשבון על כל ששת השנים שלפני השמיטה. וכן בשנת היובל – לאחרי שעוברים "שבע שבתות שנים"113 ומגיעה "שנת החמישים"114, ש"קרויין עולם"115 [כמ"ש בשמואל: "וישב שם עד עולם"116, וכן "ועבדו לעולם"117, "עד היובל"118, שאז יוצא לחפשי] – שיש בו קדושה יתירה, שהרי יובל קשור עם ארץ ישראל בהיותה במעמד ומצב ש"כל יושבי' עלי'"119, שענינו בעבודה שכל הכחות שלו הם באופן ד"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה"120 –

הנה מהנכון שבימים ובשעות הספורים עד ב' ניסן, יערוך כל אחד חשבון בעצמו מה עבר במשך החמישים שנה, ולזכור איך הי' המעמד ומצב בזמנו של כ"ק אדנ"ע, והרי כל אחד (שלא רוצה לרמות את עצמו) יודע מה כ"ק אדנ"ע דרש וקיווה כו', וכן בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר יודע כל אחד מה הוא קיווה ודרש כו',

והעיקר – לא להיות מרוצה מעצמו,

– וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר121, שחסידים היו מסתכלים איך שפלוני מתפלל, והיו מפטירים: "זיך122 האָט ער שוין מוחל געווען"!... –

אלא לערוך חשבון צדק על כל מה שעבר במשך כל החמישים שנה (ואלו שלא נולדו אז – יערכו החשבון ממה שעבר במשך העשרים או השלושים שנה וכו'), ולתקן את כל הענינים.

ומובן, שכל הענינים שצריכים להיות במעשה – לא מספיק שישארו בדיבור, אלא צריכים לבוא גם במעשה,

– וכמשנ"ת בהתוועדות קודמת123 בנוגע למלאכת המשכן, שאפילו משה רבינו שלא השתתף בעצמו במלאכת המשכן, וחלקו במשכן הי' ללמד את בנ"י (ע"י דיבורו) כיצד לבנות משכן, הנה נוסף לכך שלימודו עם בנ"י הי' באופן שבמשך ב' ימים הביאו בנ"י את כל הענינים הדרושים להקמת המשכן124, ובאופן ד"די והותר"125, הי' צריך שיהי' לו חלק גם בעשיית המשכן בפועל, ועד לחלק שלא הי' יכול להעשות ע"י "שום אדם" –

והענינים שצריכים להיות בדיבור – לא מספיק שיהיו במחשבה, אלא צריכים לבוא בדיבור כו'.

וכאמור לעיל, יש לעשות זאת באופן שישלימו זאת עד ב' ניסן. – האמת היא שרק כאשר יבוא משיח אזי יושלם הכל, ועד אז עדיין צריך להיות ענין העבודה, אבל, ידוע מאמר רז"ל126 אודות "דור שאינו נבנה (ביהמ"ק) בימיו כו'"!...

ואע"פ שכאשר יערכו חשבון יראו שזהו חשבון גדול – הנה מה שיכולים להספיק לפעול במשך הימים הספורים עד ב' ניסן, צריכים לפעול; ובנוגע לשאר הענינים – יקבלו החלטה תקיפה שבודאי תבוא אח"כ במעשה בפועל (ע"ד האמור לעיל (סי"ט) בנוגע לעזיבת החטא, שכיון שהחליט בעצמו להשיב את הגזילה אזי נחשב כבר ל"צדיק גמור").

והעיקר – שיערכו החשבון צדק, ולא יסתפקו בהחלטה טובה, אלא ימשיכו זאת במעשה בפועל, ועי"ז תומשך הצלחה בכל הענינים בגשמיות וברוחניות.

כג. וכאן המקום לעורר אודות ההנהגה המבהילה בנוגע לעיכוב קבוצת התלמידים שרוצים להגיע לכאן127 :

מדובר אודות כמה עשרות בחורים שרוצים לבוא לכאן מעבר לים, כדי ללמוד פנימיות התורה.

והם מוכנים לעשות זאת מתוך מס"נ – החל מהצורך ללוות כסף עבור הנסיעה, מבלי לדעת כיצד יוכלו להחזיר את ההלוואה,

– כאשר יתחתן ויקבל "נדן", אזי ישלם את ההלוואה, או שיצטרך לעבוד אח"כ "עבודת פרך" כדי לשלם את ההלוואה, אבל בינתיים אינו חושב על זה!...

ואינם מתחשבים עם שום דבר – גם לא עם ההורים שאינם מעונינים שיסעו, באמרם, שבארץ ישראל לא חסר מאומה, יש שם מספיק ישיבות, כולל גם ישיבות שבהם לומדים פנימיות התורה, כך, שגם שם יכולים לילך מחיל אל חיל בלימוד התורה, ואדרבה: כמארז"ל128 על הפסוק129 "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ ישראל",

וכמו"כ אינם מתחשבים בהעדר הנוחיות וההתייסרות130 שתהי' מנת חלקם בכל הקשור להסתדרות במקום שינה ואכילה וכו'.

ולמרות כל זה – מתעקשים הבחורים שרצונם לבוא לכאן ללמוד פנימיות התורה.

וכבר ביקשו וקיבלו ממשרד הבטחון היתר-יציאה למשך י"ב חדשים – בגלל שנוסעים כדי ללמוד פנימיות התורה!

והגע עצמך: משרד הבטחון – אין ענינו לשלוח בחורים לישיבה... תפקידו של משרד הבטחון הוא להגן על ארץ ישראל ולהבטיח שגוי לא יפגע ביהודי, כך, שכשמדובר אודות בחורים שהם בגיל גיוס, הנה מצד משרד הבטחון עליהם להשאר בארץ ישראל, ואין לאפשר להם לנסוע לכאן.

ואעפ"כ אירע פלא גדול, שכאשר פנו לשר הבטחון131 ואמרו לו שבחורים רוצים לנסוע לכאן ללמוד פנימיות התורה – הסכים ונתן רשות (בידעו שיהיו לו צרות מחבריו, שיטענו נגדו היתכן שנתן להם רשות לנסוע...), כי, בשמעו שמדובר אודות לימוד פנימיות התורה – אף שאינו יודע בדיוק מה זה נגלה דתורה או פנימיות התורה... – אין רצונו להתערב!... ולכן נותן היתר-יציאה.

ולאחרי כל זה, הנה המניעה היא דוקא מכאן, שטוענים שאי אפשר לקבל קבוצה גדולה כל כך, כיון שאין מספיק מקומות עבור שינה ואין מספיק כסף עבור הוצאות האכילה!...

שמעתם דבר כזה?! – בכל ניו-יורק אין מספיק כסף להשיג מקומות שינה, מטות, מצעים ומגבות וכו', ואין מספיק כסף לקנות עוד כמה פרוסות לחם (שהרי הרבה יותר מזה לא נותנים להם)!...

האמת היא שיכולים להרויח כסף על ידם – כי, כשיפרסמו שמקבלים תלמידים גם מעבר לים, אזי יוכלו לקבל כסף עבור כל אחד מהם. אבל גם לולי זאת, אפילו אם אכן אין להם כסף – הרי זו האחריות שלהם להשיג כסף כדי שיוכלו לקבל את הבחורים, וכפי שרואים שבנוגע לענינים שנוגעים להם יכולים למצוא עצה, אלא שענין זה לא נוגע להם132, ולכן מחפשים תירוצים!

אין זה ענין של דיון ושקו"ט ("זיך אויס'טענה'ן") עם בשר ודם, עמי או עם מישהו אחר, אלא עם רבותינו נשיאינו מייסדי הישיבה!...

ומה שטוען שאין לו פנאי לעסוק בענין זה, כיון שהוא עסוק באמירת חת"ת – יחשוב ויתבונן ממה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מרוצה יותר: שיאמר חת"ת, או שייאחר אמירת שיעורי חת"ת ללילה, ובינתיים יקדיש חמש דקות להשתדל שיקבלו את הבחורים שרוצים לבוא לכאן.

ומה שטוענים שבין הבחורים יש כאלה שבנסיעתם לכאן מעורבת פני' שלא לשמה – מי אתה להבחין בענינים כיו"ב?!...

ולהעיר גם מהמענה של הגאון הרגצ'ובי133 לא' ששאל אודות שני תלמידים, האם יכול לדחות את התלמיד שאינו מסוגל כ"כ ללמוד לטובת תלמיד שמסוגל ללמוד יותר טוב – שאסור לעשות זאת, ובלשון הכתוב134 : "מי עמד בסוד ה'"!

ומה שטוענים שיש ביניהם "ווילדע בחורים" – הנה גם אם אמת הדבר שיש מישהו כזה135, הרי זוהי הסיבה שאינו "ראש ישיבה", אלא תלמיד, וזהו תפקידו של ראש הישיבה– לחנך את התלמיד שלא יהי' במצב כזה, אבל לא לדחותו ולוותר עליו!

ועד כדי כך גדולה האחריות של הרב כלפי התלמיד – שיש דין136 ש"תלמיד שגלה (לעיר מקלט בגלל שהרג נפש בשוגג) מגלין רבו עמו"! והגע עצמך: הרב טוען שאין לו שייכות עם התלמיד שגלה לעיר מקלט, ורצונו לישב בירושלים עיר הקודש וללמוד תורה. ואעפ"כ אומרת לו התורה: כיון שזהו תלמיד שלך, מוטלת האחריות עליך – להעלות את התלמיד לדרגא שלך, או לגלות יחד עם התלמיד!...

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א137 :)

ויה"ר שמכאן ואילך יוכלו לדבר בשבת ויו"ט רק דברים טובים ונעימים, בדרכי נועם ובדרכי שלום.

ויתן השי"ת הרחבה בכל הענינים, החל מהרחבת המוחין, וכשיש הרחבת המוחין, אזי מתבטלים כל הענינים המבלבלים – כדברי כ"ק אדנ"ע בשיחת פורים תר"פ138 (שנדפסה עתה139 ), שעכשיו אינו מתפעל מהם כלל, ואם יכנסו אליו לחדרו, אזי יתבטלו לגמרי!... ומ"חדרו" יומשך תוקף זה על שטח שלם, ומשם – על עיר שלימה, ומשם – למדינה שלימה, ויתבטלו כל הענינים המעלימים.

וכאמור, שתהי' הרחבה בכל הענינים בגשמיות כפשוטו, ועד לממון כפשוטו, וכל הענינים דזהב וכסף ונחושת כפשוטם, וכן בנוגע לזהב וכסף ונחושת ברוחניות140.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].