בס"ד. יום ו' ערב שבת קודש פ' בא, יו"ד שבט, אחרי חצות, תש"ל*

– סיום כתיבת ספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו –

– שעורר בזה והותחל בכתיבתה – בפני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו –

להבין ענין כתיבת ספר תורה, כמ"ש ברמב"ם1 שמצות עשה על כל איש ואיש2 מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו3 שנאמר4 ועתה כתבו לכם את השירה5, והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהי' לו כשהוא הדיוט שנאמר6 והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו גו'7. והראשון שכתב ספר תורה הי' זה משה רבינו, שהוא הרעיא מהימנא של כל ישראל8, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא9, וסיים אותה בערב שבת קודש, כמבואר בכ"מ10 – הנה כותב בזה כ"ק אדמו"ר הצ"צ11, שענין כתיבת ספר תורה יובן ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בענין ויכתוב משה, וכדלקמן.

ב) והנה כתיב12 אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים, ומדייק בזה כ"ק אדמו"ר הזקן בדרושי אלה מסעי13, שצלה"ב לשון אלה מסעי שהוא לשון רבים, ומסיים אשר יצאו מארץ מצרים, והרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה (שנסעו מרעמסס לסוכות). ומבאר בזה14, שכל המ"ב מסעות עד חנייתם מעבר לירדן יריחו, בארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו, הכל נקרא אשר יצאו מארץ מצרים. וע"ז אומר15 ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. ומדייק בזה כ"ק אדמו"ר הזקן16, דצריך להבין למה גבי ויכתוב משה הקדים מוצאיהם למסעיהם (ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם) ואח"כ הפך הסדר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם. ומבאר, ע"פ הידוע דתכלית כוונת ירידת הנשמה בגוף, שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא17, שהו"ע מצרים דעולם, או עכ"פ מצרים דקדושה18, הוא צורך עלי'. והעלי' היא לדרגא שלמעלה מהמקום שממנו ירדה, כמבואר בכ"מ19, שדוקא בזה מובן למה היתה הירידה, כי ע"י הירידה היא מגעת לדרגא שלמעלה ממקום ירידתה. וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם, העלי' מלמטה למעלה, לבחינת מוצאיהם20. וההקדמה והנתינת כח ע"ז הוא ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, היינו21 שמשה [הרעיא מהימנא, הרועה נאמן של כל ישראל בכל הדורות] כתב (וכתיבה ענינה המשכה22 ) והמשיך מבחינת מוצאיהם, מקור נשמות ישראל, למסעיהם, בחינת הנשמה המלובשת בגוף. ואומר בזה מוצאיהם (ולא – יציאתם וכיו"ב), שענינו הוא כמו מוצא23, שהענין שנמשך ממנו הוא כאילו בדרך ממילא. כי מוצאיהם היא דרגא כזו שאין שייך לומר עלי' שממנה נשפע איזה ענין ונעשה בה שינוי, כ"א מוצא, בדרך ממילא24. ומ"מ, משם דוקא נמשך הענין למטה, כמ"ש25 ויפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכי' נפח מתוכיותו ומפנימיותו26. ויתירה מזו, דבענין ויכתוב (משה) נכלל גם ענין החתימה, כדאיתא בגמרא27 בפירוש וכתב לה ספר גו'28, שלדעת ר' מאיר [שנקרא כן ע"ש שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה29 ] וכתב פירושו וחתם30. היינו, שמשה פעל ענין הכתיבה והחתימה דבחינת מוצאיהם למסעיהם. ועי"ז הי' אפשר להיות אח"כ והי' בפועל ואלה מסעיהם למוצאיהם, העלי' מלמטה למעלה, כנ"ל.

ג) וביאור הענין הוא (כמבואר בדרושים הנ"ל), דהנה איתא בזהר31 שתיקון השביעי שבי"ג תיקוני דיקנא הוא תיקון ואמת. דאף שכל הי"ג תיקוני דיקנא נמשכים מלמעלה מסדר ההשתלשלות לגמרי, שלכן י"ג מדות הרחמים הם מתקנים כל הפגמים, כמבואר באגה"ת32, מ"מ ה"ה נקראים תיקוני דיקנא, שערות דדיקנא. דענין השערה הוא33, דעם היות שיניקתה הוא מהמוחין שבתוך הגולגולת, מ"מ אופן המשכת החיות בהשערה הוא ע"י הפסק עצם הגולגולת, שזהו"ע צמצום עצום ביותר, ועד שאם יחתוך האדם שער ראשו לא ירגיש כאב כלל. והדוגמא מזה יובן למעלה, דאע"פ שההמשכה שבבחינת שערות דדיקנא היא למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, מ"מ אופן ההמשכה הוא בבחינת הארה בלבד שבא ע"י צמצום גדול הנקרא בשם שערות. משא"כ בתיקון השביעי די"ג תיקוני דיקנא, שהוא תיקון ואמת, בו נמשך ומתגלה האור שלא ע"י צמצום דבחינת שערות. אשר דוגמתו בהאדם למטה הוא חלק הפנים הפנוי משערות, כמבואר בזהר34. ועוד זאת, שעז"נ חכמת אדם תאיר פניו35, דבמאור פניו של האדם ניכר החידוש של ההמשכה החדשה מבחינת החכמה, וכמו ר' אבהו36 שצהבו פניו מפני שמצא תוספתא חדתא37. והשינוי שבפניו הוא באופן שגלוי לכל, וכדאיתא בגמרא38 גבי ר' יהודה שאפילו האינו-יהודי הכיר בו שהיו פניו צהובין, מפני שחכמת אדם תאיר פניו. וזהו מהחילוקים שבין ההמשכה שבשערות לההמשכה שבפנים, דאע"פ שהשערות נמשכים מהמוחין שבראש, וגם לאחר זה הן מקבלות חיות מהמוחין שבראש, ועד שעי"ז הן צומחות וגודלות, בכ"ז, מה שנראה ונגלה הם רק השערות לבד, והחיות שבתוכן אינו ניכר בהן, ועד שגם זה שהן מקבלות חיות ג"ז אינו ניכר בהן. משא"כ ההמשכה שבפנים דחכמת אדם תאיר פניו, הרי בפניו ניכרת החכמה. וזהו מה שתיקון הז' נקרא ואמת, דענין האמת הוא שאין בו שינויים39, כי החידוש (העילוי) דתיקון זה הוא שאינו משתנה (מתעלם) ע"י ההמשכה, שגם בהיותו נמשך הוא מאיר בגלוי.

ואולי י"ל, דזה שתיקון הז' נקרא ואמת (דענין האמת הוא שאינו משתנה) הוא גם מצד שרשו, דהבחינה שממנה באה ההמשכה דתיקון הז' היא אני הוי' לא שניתי40.

ד) והנה ע"פ הידוע41 שכל הגבוה גבוה ביותר נמשך למטה מטה ביותר, מובן, דתיקון השביעי, תיקון ואמת, נמשך בעיקר למטה. והענין הוא, דהנה אמיתית הענין דאני הוי' לא שניתי הוא בעצמותו ומהותו ית' שמציאותו42 הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו. כי בהגילויים43, שקדמה להם עילה וסיבה, אין לומר אמיתית הענין דלא שניתי, וזה גופא שקדמה להם עילה וסיבה, הרי זה שינוי, שהרי ישנו שינוי בין לפני שנמשכה מהעילה וסיבה, ובעת שנמשכה מהעילה וסיבה, ולאחר שנמשכה מהעילה וסיבה. משא"כ בעצמותו ומהותו ית' שאינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, הרי אין בו שום שינויים ח"ו, אמיתית הענין דאני הוי' לא שניתי. וענין זה נמשך בעיקר למטה, וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי44, דזה שהיש דלמטה מרגיש שמציאותו מעצמותו, ובהרגשתו לא קדמה לו עילה וסיבה, הוא מפני ששרשו הוא מעצמותו ומהותו ית' שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, דאמיתית המציאות דיש הנברא הוא יש האמיתי. וכמבואר בארוכה בד"ה מי כמוכה לכ"ק אדמו"ר מהר"ש45

[אשר, כפי שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר46 – לכל אחד מהרביים היו מאמרים קבועים אשר פעם בשתים או בשלש שנים היו חוזרים עליהם ברבים, ואחד ממאמרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש אלה – הי' ד"ה מי כמוכה],

ועד"ז מבואר ג"כ בהמשך מים רבים שלו47 בענין אין עוד מלבדו48 [נוסף על המבואר שם49 בענין הגדול הגבור כו'50 (ואמרז"ל51 הגדולה52 זו מעשה בראשית) המבואר בשער היחוד והאמונה53, שזה בא בהמשך להמבואר שם בתחלת ההמשך, דאע"פ שהנשמה יורדת למקום שישנם מים רבים ונהרות המבלבלים, הרי אעפ"כ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה54, הנה נוסף לזה מבואר שם55 ], דאף שהעולם הוא מציאות, בכ"ז אמיתית ענינו הוא אלקות, ודוקא למטה נראה ענין זה, כמבואר שם בארוכה. ועד"ז מבואר במאמרי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע56 שדוקא למטה בעוה"ז נראה ונגלה איך שאין ערוך לך, ועי"ז אנו יודעים שגם העולמות העליונים הם בבחי' אין ערוך לגבי העצמות. ועד"ז הוא גם בענין אין עוד מלבדו.

ה) והנה אמיתית הענין שהיש הנברא אמיתית מציאותו הוא יש האמיתי, עצמותו ית', קאי על נשמות ישראל כמו שהם למטה, שהרי דוקא עליהם שייך לומר התואר דיש (כי הם בבחי' מציאות), משא"כ אוה"ע וכו' אינם בבחי' מציאות57, כי כל ענינם הוא רק מה שהם טפלים לנש"י58 (כמבואר בכ"מ), ומה שאומרים דהיש הנברא הוא יש האמיתי, קאי על נשמות ישראל למטה ששרשם בעצמותו ית'. ואף שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו (וזהו יסוד היסודות ועמוד החכמות כו')59, בכ"ז, הנשמות הם חלק אלוקה ממעל ממש60, וידועה תורת הבעש"ט61 שכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו. ובזה יובן גם זה שבהיות הנשמה למטה הנה אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּגעריסן פון געטליכקייט ח"ו62, כי גם כמו שהוא נמצא למטה הרי באמיתת מציאותו נרגש בו כביכול אמיתית המציאות דעצמותו ומהותו ית' שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו.

ו) וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, שמשה רבינו המשיך בחינת עצמותו ומהותו ית' (מוצאיהם) בהנשמה למטה (מסעיהם), ועי"ז נעשה אח"כ עליית הנשמה, ואלה מסעיהם למוצאיהם. וכמבואר בארוכה במאמרי יום ההילולא דיו"ד שבט63 (ובפרט בפרק העשרים שבו64 ) בענין ירידת הנשמה, דלהיות שהנשמה ירדה למטה מטה, בגוף ונה"ט, לכן, בכדי שתוכל לעמוד בכל הנסיונות, ותמלא שליחותה ותפקידה, צריכה היא למדת הנצחון דוקא, ומדת הנצחון מביאה המשכת והתגלות אוצר העליון שהוא גילוי פנימיות ועצמות אין סוף ב"ה. ויתירה מזו, דע"י עבודת האדם נעשה עילוי, כביכול, גם למעלה. וכידוע תורת הרב המגיד65 בפי' המשנה66 דע מה למעלה ממך, פי' דע כל מה שלמעלה, בפרצופים וספירות העליונות, הכל הוא ממך, שתלוי בעבודת האדם. ובפרטיות יותר, מבואר בתורתו67 עה"פ68 עשה לך שתי חצוצרות כסף [שזה נאמר במשה רבינו רעיא מהימנא], חצוצרות הוא שתי חצאי צורות, שע"י עבודת האדם למטה הרי הוא פועל שלימות למעלה כביכול שתהי' צורה שלימה.

ז) והנה המשכת בחינת ואמת, תיקון הז', ע"י התיקוני דיקנא, ואח"כ ע"י העשר ספירות דאצילות וכל סדר ההשתלשלות עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו69, הוא ע"י התורה, וכמארז"ל70 אין אמת אלא תורה. והנה על התורה נאמר71 הלא כה דברי כאש, ודרשו רז"ל72 מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה, היינו, שהתורה נמשכת בכל מקום, גם למטה מטה. ולא זו בלבד שהתורה נמשכת גם למטה מטה, אלא עוד זאת, שגם בהיותה למטה הרי היא כמו שהיא למעלה, באופן דכה דברי כאש. שזהו בחינת אמת, שענינה הוא כדאיתא בירושלמי73 [בפי' חותמו של הקב"ה אמת], שאל"ף הוא תחילת כל האותיות, ותי"ו סוף כל האותיות, ומ"ם אמצעיתם, ואין בזה שינויים כלל, שזהו"ע אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי (גם באמצעיתא) אין אלקים74. ולכן ע"י התורה (שהיא אמת) נמשכת בחי' ואמת, תיקון הז', לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

ח) וזהו ויכתוב משה גו', שקאי על ענין התורה, דענינו של משה הוא (כמבואר בלקוטי תורה) ענין התורה, משה קיבל תורה כו'75, ונקראת על שמו, כמ"ש76 זכרו תורת משה עבדי, הנה ע"י התורה המשיך בחינה זו, ואמת, מי"ג תיקוני דיקנא (י"ג מדות הרחמים), מרצון העליון ב"ה, עד למטה מטה, ועד לאופן דכתיבה (ויכתוב) בדיו על הקלף. והיינו, דאף שכתיבת דבר שכל בכלל, ועאכו"כ חכמתו של הקב"ה, היא ירידה גדולה77, וצריך להיות כו"כ צמצומים עד שיומשך בדיו על הספר כ"ב אותיות התורה, כמבואר בתניא78, בכ"ז לא נשתנה כאן ע"י המשכתה, ונמשכת בחינה זו עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וזהו גם שבויכתוב (משה) נכלל (לדעת ר' מאיר) גם ענין החתימה, כנ"ל.

ובענין החותם ישנם ב' ענינים. ענין הא', שהוא נחתם על הדבר לבל ישונה79, בחינת אני הוי' לא שניתי [וענין זה ישנו גם בכאו"א מישראל, דזהו מ"ש80 אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, שאחד הפירושים בזה הוא81, דמכיון שאני הוי' לא שניתי לכן גם אתם בני יעקב לא כליתם]. וענין הב' שבחותם הוא82, דלא זו בלבד שאינו עצם האדם, כ"א שם וסימן בלבד להאדם (שהשם אין לו ערך לגבי עצמיות דבעל השם), הנה עוד זאת שכשחותמין בחותם על השעוה, הרי הוא נפרד ונבדל ממנו. שהנמשל מזה בעולמות הם עולמות בי"ע, דלאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון83, ובפרט עולם העשי' שאין למטה ממנו. והיינו, שבחינת אני הוי' לא שניתי (מוצאיהם), ענין הא' דחותם, נמשך ונחתם למטה מטה (מסעיהם), וכן ענין הב' שבחותם. וכ"ז נעשה ע"י ויכתוב משה, ע"י משה רבינו רעיא מהימנא.

ט) וזהו ענין מצות כתיבת ספר תורה, שע"ז כותב כ"ק אדמו"ר הצ"צ שהוא כענין ויכתוב משה גו', כנ"ל, כי בכל אחד ואחד מישראל ישנה בחינת משה שבו84 [וכמ"ש85 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, והקשה על זה בגמרא86, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא (ובפרט שאח"כ מפרט בכתוב כו"כ פרטים87, ועד לדרשת חז"ל88 אל תקרי מה אלא מאה, שהוא תכלית השלימות89, עשר כלול מעשר90, וגם כמבואר בכ"מ91 שיש מאה אותיות בפסוק זה), ומתרץ, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דמכיון שבכאו"א מישראל ישנה בחינת משה, לכן יראה היא מילתא זוטרתא אצל כאו"א92 ]. ומכיון שבכאו"א מישראל ישנה בחינת משה שבו, לכן, ביכלתו להמשיך ע"י כתיבת ס"ת בחינת ואמת כמו שהוא באמיתית המציאות [כמ"ש ברמב"ם93 שהוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו], ולהמשיכה עד למטה מטה, ובאופן דחכמת אדם תאיר פניו, שכל העולם כולו יכיר בו שמצא תוספתא חדתא. ונמשך גם בכתיבה, בדיו על הקלף, שהקלף הוא קלף של בהמה (ובע"ח) והדיו נעשה מצומח ודומם, ומכל זה נעשה ספר תורה שלימה, ועד לעיני כל ישראל94.

ויש לומר בדרך אפשר, דזהו מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורינו התחיל בכתיבת הספר תורה (ואנחנו זכינו לסיימה), כי ארז"ל95 משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון, שלכן שילה, שקאי על משיח96, הוא בגימטריא משה97, וכשמצרפים אחד98 לשילה ה"ז בגימטריא משיח, כמבואר בשיחה הידועה מכ"ק מו"ח אדמו"ר99. דהיינו, שכאשר ממשיכים בחינת אחד, שיאיר הא', אלופו של עולם, בהח' והד', שהם ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם100, ובאופן גלוי (דכמו שאני נכתב כך אני נקרא101 ), ה"ז גילוי המשיח. ולכן כמו שענינו של משה הו"ע כתיבת ס"ת, כנ"ל בארוכה, י"ל שעד"ז הוא גם ענינו של משיח. ויש להוסיף בזה, דהנה משיח צדקנו נקרא מלך המשיח102, כמ"ש103 ועבדי דוד מלך עליהם, ובס"ת של מלך נאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, והרי דרשו רז"ל104 עה"פ105 למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות106, וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, עוה"ז ועוה"ב, שמזה מובן גם בנוגע למה שנאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, שקאי גם על ימות המשיח.

י) והנה במעשה הרי כבר סיימנו את הספר תורה, שכ"ק מו"ח אדמו"ר קרא לו ס"ת של משיח, ואינו רק מחוסר זמן, ובקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ואז יהי' גילוי תורתו של משיח. דאע"פ שג"ז כבר ניתן למשה מסיני בעת מתן תורה, כי מתן תורה לא יהי' עוד הפעם, כמבואר בכ"מ107, הרי במ"ת הי' זה בהעלם, ולעתיד לבוא יהי' גילוי תורתו של משיח, ישקני מנשיקות פיהו108. וההכנה לזה היא, טועמי' חיים זכו בערב שבת קודש אחר חצות דהשיתא109 אלפי שני דהוה עלמא110, שאז הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר, לאחרי גילוי האריז"ל, ואח"כ גילוי הבעש"ט והה"מ, ואח"כ גילוי כ"ק אדמו"ר הזקן וממלאי מקומו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכל זה הוא ההכנה וההקדמה והכלי אשר, בקרוב ממש, כשכאו"א ישלים את עניניו, נזכה שתתגלה בפועל הנתינת כח של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורינו, ויקויים תקותו ורצונו, שעם ספר תורה זה נצא לקבל פני משיח צדקנו, ובשמחה ובטוב לבב, ושמחת עולם על ראשם111, ובאופן דבנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו112, בקרוב ממש, וגם בלשון תרגום, בעגלא דידן113.