בס"ד. שיחת יום ג' פ' יתרו, כ"ף שבט, ה'תש"ל.
– התוועדות "צאתכם לשלום" להאורחים שיחיו, לאחר תפלת מנחה –
בלתי מוגה
א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.
* * *
ב. בהמשך לסיום כתיבת הספר-תורה1, נערך גם סיום על מסכת מגילה (כפי המנהג לסיים מסכת בש"ס בשייכות ליום ההילולא)2, שמסיימת בהלכות ס"ת,
– ולהעיר, שגם כללות שם המסכת, "מגילה", קשור עם ס"ת, כדברי הגמרא3 ש"מגילה נקראת ספר", וכפי שמבאר רבינו הזקן בהוספות לתו"א4 –
ועד לסיום המסכת "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום .. הלכות חג בחג" (וכמשנ"ת פעם בארוכה5 מ"ש רבינו הזקן בהתחלת הלכות פסח6, שהכוונה בזה היא ל"הלכות הצריכות לבו ביום", נוסף על הלימוד שלושים יום לפני החג בהלכות הקשורות גם עם ההכנות לחג),
– ולהעיר ממארז"ל7 (שנזכר אז8 בדרך אגב) "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תושבע"פ שאינן בטלין לעולם", שבזה מודגש הקשר של ס"ת עם מגילת אסתר והלכות, שבהם בא בגילוי ענין הנצחיות שבתורה כפי שנמשך בגדר הזמן ובזמן בפועל –
ולפנ"ז מובא הדין ד"כל האוחז ס"ת ערום וכו'".
ג. המשך הביאור בה"סיום" על מסכת מגילה, "כל האוחז ס"ת ערום וכו'", ועד להסיום בתוס' "אבל אחזו במטפחת, אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" – נכלל בשיחת יו"ד שבט סל"ו2.
וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:
וכללות הענין בזה – שישנו ענין התורה, ענין המצוות, וצירוף שניהם יחד9, כפי שנמשכים ע"י משה, עליו נאמר10 "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו'", ו"תיקן להם לישראל", שיוכלו לפעול עבודתם בעולם התיקון,
ואז נמשך ענין ה"הלכות" – הלכות התורה, שעל ידם פועלים ב"הליכות עולם"11, כדרשת חז"ל12 "אל תקרי הליכות אלא הלכות",
ועד שנעשה "הלכות החג" – שפועלים בעולם שיהי' במעמד ומצב של "חג", שזהו המעמד ומצב דלעתיד לבוא, כי:
ענינו של יו"ט (חג) – שבו נמצא יהודי במעמד ומצב שכל המלאכות שאינם מלאכת אוכל נפש אינם שייכים לעבודתו (וכמו ש"כל מלאכתך עשוי'"13 ), וזהו גם המעמד ומצב דלעתיד לבוא, כמ"ש14 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", ש"מלאכתן נעשית ע"י אחרים"15, וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תשובה וסוף הלכות מלכים, שהסיבה לכך שנתאוו חכמים ונביאים וגדולי ישראל לימות המשיח אינה בשביל ענינים גשמיים. – יהיו אז אמנם ענינים גשמיים בריבוי ובהרחבה, ועד ל"מעדנים", אבל "כל המעדנים מצויין כעפר", רק בתור טפל והקדמה ללימוד התורה באופן של עשירות, כלשון הרמב"ם: "תרבה הדעה והחכמה והאמת", ועד למעמד ומצב ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"16.
וענינו של יו"ט הוא גם ענין השמחה – שזהו כללות ענין השמחה וטוב לבב שתהי' בעבודת בנ"י בביאת משיח צדקנו, שילמדו תורה ויקיימו מצוות מתוך שמחה והרחבה ביותר, ועד לאופן שיפעל ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן בקרוב ממש.
* * *
ד. בהמשך להמדובר לעיל17 אודות דברי הגמרא במסכת בבא בתרא18 "ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה", הנה ע"פ מארז"ל19 "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", וכמובא גם בפירוש רש"י על הפסוק20 "ושננתם לבניך", "אלו התלמידים .. שהתלמידים קרויים בנים", ומוסיף: "וכשם שהתלמידים קרויין בנים שנאמר כו', כך הרב קרוי אב, שנאמר כו'" (כמשנ"ת פעם בארוכה21 ) – הרי מובן, שהענין ד"למכור בנכסי אביו כו'" שייך גם בהנוגע לתלמידים, "לבניך אלו התלמידים".
והנה, הענין ד"כאילו ילדו" שנעשה בתחילת הלימוד, כשמתחיל הענין ד"מלמד בן חבירו" – הוא גם כאשר מתחילים לימוד באופן חדש, שאז נעשית הולדה חדשה.
ובהקדמה – שכיון שמצינו שהגמרא22 מחלקת בין "המלמד בן חבירו תורה" ל"המלמד את בן עם הארץ תורה", הרי מובן, ש"המלמד בן חבירו תורה" כולל גם "בן חבירו" שעוד לפנ"ז הי' כבר חכם גדול, אלא שפועל בו עילוי בלימוד התורה, ע"י לימוד ענינים חדשים.
וכמובן גם מהפס"ד להלכה בנוגע לכל החיובים של תלמיד לרב, ועד לרב מובהק23 – שחיוב זה אינו רק כאשר התלמיד בא לפניו בהיותו עם-הארץ, או בהיותו שייך רק למקרא או משנה וכיו"ב, אלא אפילו אם הי' כבר בדרגא נעלית ביותר בלימוד התורה, הנה כאשר מכאן ולהבא נעשה רבו מובהק, הרי הוא מחוייב בכל הדינים השייכים לרבו מובהק.
ומזה מובן שכן הוא גם כאשר נעשה סדר חדש בלימוד,
– ולדוגמא, כפי שמצינו בגמרא24 בנוגע לר' מאיר, ש"אתא לקמי' דר' ישמעאל וגמר גמרא (משניות שקיבל מרבותיו), והדר אתא לקמי' דר"ע וסבר סברא" (לפלפל ולדקדק במה שלמד כו') – שנעשה אצלו סדר חדש בלימוד: לא רק "למיגרס", אלא גם "לעיונא". ויתירה מזה, כפי שמצינו אצל ר' זירא22, שצם כמה תעניות כדי שיוכל לבוא לאופן הלימוד דתלמוד ירושלמי, עד שהוצרך לשכוח אופן לימודו הקודם, כך, שנחשב כאילו מתחיל עתה את הלימוד מחדש –
שאז נעשה הענין ד"כאילו ילדו" מחדש, ובמילא ישנם גם בזה כל הענינים ד"למכור בנכסי אביו כו'".
ומזה מובן גם בנוגע לעניננו:
ע"פ המבואר באגה"ק סימן ז"ך (ומובן גם מסימן כ"ח) שמרגע ההסתלקות ולאח"ז נעשה לימוד תורתו ללא מדידות והגבלות הגוף – הרי מובן שאז מתחיל סדר לימוד חדש בתורת בעל ההילולא.
ולכן, כשמסתיימים עשרים שנה של לימוד באופן כזה, אזי נעשה בזה הענין ד"למכור בנכסי אביו .. בן עשרים שנה", ובלשון הכתוב25 : "מבן עשרים שנה ומעלה".
ה. ונתבאר בזה, שתוכן העילוי ד"בן עשרים שנה ומעלה" מתבטא בלשון הכתוב לפנ"ז26 (בנוגע לענינים מעשיים ועניני הגוף) – "שאו את ראש":
הפירוש הפשוט ד"שאו" הו"ע המנין, אבל, ענין המנין יכול להתבטא בכמה לשונות, וכאן בחרה התורה דוקא הלשון "שאו", שמשמעותו – כפי שמבאר רבינו הזקן27 – שצריך להגבי' ולהעלות את ה"ראש" להדרגא ד"לגולגלותם", שזהו כפי שהענין הוא מצד הרצון, שהוא בדוגמת הגולגולת שמקיף את המוחין שבראש, ששם הוא מקום ומשכן השכל.
והענין בזה – דלכאורה כיצד שייך לומר שה"ראש" יתעלה להיות באופן של רצון? – שהלימוד בכח החכמה בינה ודעת שלו הוא מצד תוקף הרצון, ועד לאופן של מס"נ, שאז נעשה הלימוד באופן אחר לגמרי.
וכמדובר כמ"פ28 שכל ענין מתבטא בפס"ד להלכה – שזהו הדין ש"לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"29 (או כהלשון: "שרוצה"30 ), וכפשטות הענין, שכאשר חפץ ורוצה בלימוד זה, אזי יבין את הענין באופן טוב ועמוק יותר, לתכליתו ועל בוריו.
וזהו "שאו את ראש", היינו, שזהו אמנם ענין ה"ראש", לימוד בהבנה והשגה, אבל אין זה כמו שה"ראש" הוא מצד עצמו, אלא כפי שמתעלה "לגולגלותם", היינו, כפי שהלימוד הוא מצד הרצון ("רוצה"), ובעומק יותר – מצד ה"חפץ".
ולכן, כאשר שואלים: במה מתבטא העילוי ד"עשרים שנה ומעלה"? – הרי מובן שאין הכוונה בזה לשינויים והוספות בענינים שעליהם נאמר31 "לא תוסף גו' ולא תגרע" ח"ו; המדובר הוא אודות הוספה בעניני התורה גופא שעלי' נאמר32 "ארוכה מיני ארץ ורחבה מיני ים", שבשביל זה צ"ל אמנם הלימוד מתוך חכמה בינה ודעת, וכפי שנמשך לאח"ז במדות והרגש שבלב, אבל ענין זה צ"ל באופן ד"שאו את ראש .. לגולגלותם" – מצד הרצון ותענוג, ענין המס"נ כו', שאז פועל בכל עניניו בהצלחה מופלגה ביותר.
וזהו כללות הענין ד"למכור בנכסי אביו .. בן עשרים שנה", שאז מתעלה לדרגא נעלית יותר, כלשון הכתוב: "בן עשרים שנה ומעלה" – שלא נשאר בדרגת השכל דבן עשרים שנה, שאז "נכנסים בו מקיפי אבא"33 (ולא למעלה מזה ח"ו...), אלא מתעלה לבחי' "לגולגלותם", בחי' הכתר כו'; ומשם נמשך לבחי' המוחין, ואח"כ למדות שבלב, ו"לבא פליג לכל שייפין"34, בעבודה בפועל [ובסגנון שנתבאר במאמר35 (מיוסד על המבואר בארוכה באוה"ת להצ"צ) בפירוש "אנכי הוי' אלקיך"36, שבחי' "אנכי" נמשכת ב"הוי'" ואח"כ גם ב"אלקיך"], כך, שכל הענינים נעשים מצד בחי' "לגולגלותם".
וכללות ההוראה מזה – שהחל מ"עשרים שנה ומעלה" צריכים להוסיף בכל הענינים שבעל ההילולא קיוה ודרש ונתן כח עליהם, מתוך שמחה וטוב לבב, עי"ז שחדורים בכל התענוג ובכל הרצון, ואז נעשים גם באופן ד"פרצת עליך פרץ"37 – פריצת כל המדידות וההגבלות, ועאכו"כ שבטלים כל ההעלמות וההסתרים על לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם "ואהבת לרעך כמוך"38 – הפצת היהדות והפצת המעיינות בכל מקום שידו מגעת.
ו. ענין זה בא גם בהמשך להמדובר לעיל39 אודות הענין ד"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"40 – שיש בזה עבודה מיוחדת בסוף זמן הגלות, בדרא דעקבתא דמשיחא, כמובן ממ"ש בתרגום יונתן בפירוש "מדור דור" (שהפירוש הפשוט בזה הוא שקאי על כל דור בפני עצמו), שיש בזה ענין מיוחד בשייכות ל"דרא דמשיחא", שבו נעשה הענין עוה"פ באופן חדש – לאחרי ההקדמה ד"בחר לנו אנשים"41 :
משה צוה ליהושע: "בחר לנו אנשים", "לי ולך"42, אבל גם האנשים שנבחרו בשביל יהושע ("לך") הוצרכו להיות "אנשי משה" (כלשון רבינו הזקן בתו"א43 ).
ועתה ניתן הכח לכל אחד מישראל שלומד חומש עם פירוש רש"י והמפרשים שלאחריו – לפעול בעצמו הענין ד"בחר לנו אנשים".
ובהקדמה – שהנתינת-כח על זה היא מצד בחי' "משה" שיש בכל אחד מישראל בנפשו (כמ"ש רבינו הזקן בתניא44, שלכן דורשים מכל אחד מישראל "מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'"45, ש"יראה" היא "מילתא זוטרתי"46, מצד בחי' "משה" שבנפשו),
ומצד זה ישנו הענין ד"בחר לנו (תחילה – "לי ולך", ולאח"ז בעומק יותר – "אנשי משה") אנשים", לבחור בעצמו – ע"י השכל, הבנה והשגה שבזה, שמקבל מבחי' "משה" – את הכחות הדרושים: גבורה ויראת חטא ("גיבורים ויראי חטא"42), והכח לבטל את כל הענינים ש"מכחישין פמליא של מעלה" – "כשפים"47 ("שיודעים לבטל כשפים"42),
ואז מובטח לו שיצליח לפעול הענין ד"ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"48, ככל הפירושים שבזה, וכך ממלא חלקו הפרטי לפעול שיהי' "השם שלם והכסא שלם"49, ועד שע"י כולם ביחד נעשית ה"מלחמה לה' בעמלק מדור דור", באופן ד"מחה אמחה"50, ע"י הפעולה ד"תמחה"51 בעבודת ישראל.
ולאחרי "עשרים שנה ומעלה" נפעל הענין ד"בחר לנו אנשים" ביתר שאת וביתר עוז ובאופן נעלה יותר – שהרי כללות ענין הבחירה הוא למעלה מהבנה והשגה, שאז הרי זו בחירה חפשית, בדוגמת הבחירה שלמעלה, אבל לאח"ז יש להמשיך זאת בענין העבודה מצד חכמה בינה ודעת, ועד שיומשך בבחי' הרגל, שזהו"ע הקבלת עול, כפי שהיא למטה מן השכל ודעת, אבל נמשכת קבלת עול שלמעלה מן השכל ודעת.
וכאשר מגלים את הכחות שניתנו במלחמת עמלק כפשוטה בפעם הראשונה, בימי משה ויהושע, כך, שמהדור ההוא נמשך גם ב"דרא (דעקבתא) דמשיחא", אזי זוכים "בשעתא חדא וברגעא חדא"52 להמשיך זאת ב"דרא דעלמא דאתי" (כפי שמסיים בתרגום יונתן) – ע"פ דברי הרמב"ם53 בנוגע ל"עולם הבא", שנקרא כן "לא מפני שאינו מצוי עתה .. (ש)הרי הוא מצוי ועומד", אלא צריכים רק את המעשה שימשיך זאת בפועל.
וכל זה – ע"י הנתינת כח מהדור של משה ויהושע כפשוטו, הדור שיצאו מארץ מצרים בפעם הראשונה, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"54 – ב"דרא דמשיחא", לאחרי שמסיימים בעקבתא דמשיחא את סוף הגלות, ושורפים את הגלות55 ע"י "הלא כה דברי כאש"56, שהו"ע קיום התומ"צ באופן של "אש" – להעלות חלקו שבעולם, ע"י "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"57, עד לעצמות ומהות, ומ"דרא דמשיחא" – ל"דרא דעלמא דאתי", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ז. פעם נכנסתי אל בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהיותו בלענינגראַד (אז כבר לא היתה נקראת "פּעטערבורג", אלא "לענינגראַד"), באותו ערב שבו הי' צריך לנסוע מלענינגראַד למוסקבא.
– המדובר הוא אודות הזמן שהיו כבר הרדיפות והגזירות וכו' וכו', כך, שבשעה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוסע ממקום אחד למקום שני, אזי החקירה אחריו ע"י ה"בולשת" היתה ביתר שאת וביתר עוז, בידעם, שאפילו בשבתו במקומו, בחדרו, עוסק הוא בהפצת היהדות והמעיינות, ועאכו"כ שנסיעתו ממקום למקום קשורה בודאי עם הפצת המעיינות והיהדות, ואדרבה: ביתר שאת וביתר עוז, שלכן אי אפשר לפעול זאת ע"י מישהו אחר, אלא צריך לנסוע בעצמו, ועאכו"כ בנוגע לנסיעה למוסקבא שהיתה אז עיר הבירה. ומה גם שהי' זה לאחרי שידעו שכבר פקעה סבלנותם ולא היו יכולים לסבול יותר את העבודה שלו בהפצת היהדות והמעיינות, והחליטו שמוכרחים לעשות משהו... ואעפ"כ, המשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר בפעולותיו, וביתר שאת וביתר עוז. –
כשנכנסתי אליו – לא הי' אז אף אחד בחדר, מלבד כ"ק מו"ח אדמו"ר. הי' זה זמן קצר – שעה, מחצית השעה או רבע שעה – לפני שעמד לצאת מדירתו, ברחוב מאַחאָווייע 22, אל התחנה שמשם עמדה הרכבת לנסוע למוסקבא, וראיתי, שכ"ק מו"ח אדמו"ר יושב במנוחה גמורה, כמו באמצע יום רגיל ללא ענינים מיוחדים, מבלי שיהי' ניכר עליו כלל איזה ענין של טירדה, ועוסק בענין מסויים שבו הי' עסוק באותה שעה, שהי' דורש שימת לב ועיון.
הן אמת שהמוח שליט על הלב (וכפי שמביא רבינו הזקן בתניא58 ש"המוח שליט על הלב בתולדתו", ומציין לזהר: "כמ"ש בר"מ"59 ), אבל אעפ"כ, עד כדי כך?!...
ובכן, לא יכלתי להתאפק ושאלתי: עד כדי כך?!
וסיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר60, ששמע – כנראה מאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בשם אדמו"ר מהר"ש – שישנו ענין שנקרא הצלחה בזמן.
כלומר: למרות שאי אפשר להוסיף בענין הזמן בנוגע לאריכות היום או אריכות הלילה, הרי בזמן גופא יכולה להיות הצלחה שלא בערך – לנצל את הזמן במלוא המדה האפשרית, וזאת, כאשר אדם יכול לפעול בעצמו, שבשעה שעוסק בענין אחד, הנה כל שאר הענינים, הן אלו שעשה לפנ"ז והן אלו שיצטרך לעשות לאח"ז, אם אינם נוגעים לענין שעוסק בו עתה, הרי זה כאילו אינם בעולם, כך, שגם כשמדובר אודות רגע קטן, הרי כיון שברגע קטן זה אין לו מחשבות המבלבלות או ענינים המבלבלים, לא מהעבר ולא מהעתיד, אזי מתאפשר לו לנצל רגע זו במילואו. וזה נקרא הצלחה בזמן.
והובאה הדוגמא לזה (כמדומני גם בשם אדמו"ר מהר"ש) – מהנהגת הרשב"א, שהי' אומר בכל יום ג' שיעורים בלימוד התורה, ומלבד זאת הי' משיב על ריבוי שאלות (שהרי גם החלק שנשתמר משו"ת הרשב"א הוא ריבוי מופלג), ומלבד זה הי' רופא שהתעסק עם רפואת חולים כפשוטו, ומלבד זה הי' הולך לטייל בכל יום!... ומובן שכל זה הוא בהוספה על עניני תפלה, ושיעורי תורה לעצמו וכו', כפי שמחוייב כל אחד מישראל, ולא בזה מתבטאת גדלות הרשב"א.
והגע עצמך:
כדי לומר שיעור לפני תלמידים בכלל, ועאכו"כ לפני תלמידים במעמד ומצב ומדריגה נעלית שראויים להיות תלמידי הרשב"א, ולא רק שיעור אחד, אלא ג' שיעורים בכל יום – יש צורך בשימת לב והתמסרות מיוחדת כו'; ועד"ז בנוגע להתעסקות ברפואת חולים, וכן בנוגע לכל שאר עניניו של הרשב"א, כולל גם הטיול, שכדי ליהנות ממנו, צריך להיות במעמד ומצב ללא טירדא ודאגה.
וא"כ, איך הי' הרשב"א יכול לעשות את כל הדברים הנ"ל בסדר מסודר בכל יום?!
והביאור בזה – גם מצד הטבע – שהנהגת הרשב"א היתה באופן שבשעה שאמר את השיעור, הנה כל שאר הענינים לא היו במציאות אצלו; ולאידך גיסא, בשעה שהלך לטייל – הנה למרות שהי' זה באופן ש"החכם ניכר כו'" (כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות61 ), הרי זה נקרא בשם "טיול", ומזה גופא מובן שאינו דומה לאמירת שיעור, מ"מ, באותם רגעים שמטייל, הנה גם אמירת השיעור כאילו אינה קיימת!
זהו הביאור על הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיושב בחדרו ("אין קאַביניעט") ועוסק בענין הדורש שימת לב ועיון, וסומך על החלטתו בענין זה, וזאת, למרות שתוך זמן קצר עליו לצאת לנסיעה הקשורה עם סכנת נפשות בפועל, לא רק עבורו בתור איש פרטי, אלא בתור מנהיג ישראל בכל הדור ההוא וכל פעולותיו כו' – כיון שהנסיעה שתהי' ברגעים שלאח"ז אינה קיימת במציאות אצלו!
ח. אבל אעפ"כ, המציאות בפועל היא, שכאשר ישנם יהודים שיודעים שבעוד שעה ורבע צריכים לטוס,
– וצריכים עוד לארוז את החבילות, ולהיפרד מבני הבית, ליפול על צווארם בברכת "צאתכם לשלום", ובינתיים צריכים גם להתפלל מעריב –
קשה ביותר לפעול עליהם להיות במצב של ריכוז מוחלט, כאילו שמטוס "אל-על" אינו במציאות עדיין!
– ע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה62, יחדש הקב"ה את המטוס מאין ואפס המוחלט באותו רגע שיצטרכו לעלות עליו לטוס לאה"ק; אבל אעפ"כ, למרות שכולם מאמינים בכך ללא ספקות, קשה ביותר לפעול בעצמו שירגיש שעכשיו לא קיים המטוס, לא קיים שדה-התעופה "קנדי", ולא קיים "כרטיס הטיסה"; המציאות היחידה היא – שנמצאים ביחד בד' אמות של בעל ההילולא!...
הקהל יושב ומביט בשעון, או שמתאפק ואינו מביט בשעון, אבל, אז הבלבול הוא גדול יותר... כי, כשמביט בשעון, יודע לכל-הפחות שיש לו עוד כך וכך רגעים, משא"כ כשמתאפק שלא להביט בשעון, נדמה לו שנשאר פחות זמן, וכבר מוכרח לרוץ, ואעפ"כ ממשיכים לעכב אותו כאן!...
(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בבת-שחוק:) ולכן, אנסה לקצר עד כמה שאפשר... כדי שלא להעמיד יהודים בנסיון... והקב"ה יעזור להם שיצליחו באופן ניצול הזמן כו'.
ט. והנה, כמדובר כמ"פ63, נהוג אצל חסידים שכאשר עורכים התוועדות, מקשרים זאת גם עם אמירת "לחיים" – לא רק בדיבור, אלא גם ובעיקר – באופן של "לגימה", יין או משקה, "חמר מדינה" וכיו"ב.
ובהקדמה – שאין הכוונה ח"ו לשכר כו', אפילו לא את הנפש הבהמית64, ועאכו"כ לא את הנפש האלקית;
ענין זה מיוסד על מאמר חז"ל בגמרא65 "גדולה לגימה שמקרבת", ועד כדי כך, ש"מקרבת את הרחוקים" ו"מרחקת את הקרובים", כפי שהגמרא מביאה ראיות מתושב"כ, כך, שאפילו "בן חמש למקרא" יודע זאת.
ומיוסד גם על פס"ד של רבינו הזקן בשו"ע הלכות יו"ט66, ש"בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה (שהרי "אין שמחה אלא בבשר"67 ), ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים, אין יוצאים ידי חובת שמחה (ש"שמחה זו היא מצות עשה מן התורה") אלא ביין" ("אין שמחה אלא ביין"67), וכפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה (בה"ביכל" שנדפס מכתי"ק אדמו"ר האמצעי שיש בו גם הגהות מהצ"צ68 ) הענין ד"אין שמחה אלא בבשר", ומזה מובן גם בנוגע לענין ד"אין שמחה אלא ביין".
ואע"פ שלא מדובר עתה אודות ימים טובים שנקראים "מועדים לשמחה" – הנה כאשר יהודים מתאספים יחדיו מתוך כוונות טובות ומקבלים על עצמם החלטות טובות על מנת לקיימם בטוב, הרי זה "יום (שהוא) טוב"...
ולכן מקשרים זאת עם אמירת "לחיים" על דבר גשמי שיש בו ממשות – אע"פ שעושים ממנו דבר רוחני, בדוגמת חיים גשמיים של בנ"י שצריכים לעשות מהם "חיים רוחניים", כמובן מהמבואר באגה"ק סימן ז"ך וביאורה (כמדובר כמ"פ) – שאז הרי זה נמשך למטה מעשרה טפחים, בחיים גשמיים כפשוטם.
י. וכמו"כ כאשר מבקשים למסור פריסת-שלום, בצירוף דבר-תורה ("אַ וואָרט וואָס ס'האָט זיך גערעדט"), אזי מקשרים זאת גם עם נתינת דבר גשמי מהתוועדות זו, ובאופן שגם שם יעשו מעין זה – שיאמרו "לחיים" על דבר גשמי זה, כפי שנהוג בשנים האחרונות קודם שנפרדים בגוף איש מרעהו.
והרי באמת אין זה ענין של פרידה ח"ו,
וכמדובר כמ"פ69 אודות דיוק לשון חז"ל70 "קשה עלי פרידתכם", שאפילו כשיוצאים משמיני-עצרת ליום חול, אומר הקב"ה "קשה עלי [לא הענין ד"ויעקב הלך לדרכו"71 ללימוד התורה וקיום המצוות חוץ למקדש, חוץ לירושלים וחוץ לארץ ישראל, ועד לגלות כפשוטו; כל זה לא קשה להקב"ה, בידעו שמדובר אודות בנ"י שהם השלוחים שלו, אלא "קשה עלי] פרידתכם" – העובדה שלפעמים חסר אצלכם הענין של קירוב הלבבות, ועד שישנו מצב הפכי: "פרידתכם",
אבל אם מחליטים שאין ענין של "פרידתכם" – אזי מסירים מהקב"ה כביכול את הדאגה והקושי, ואז נותן הקב"ה לבנ"י כחות ואפשרויות ויכולת לעסוק במילוי שליחותו מתוך שמחה וטוב לבב.
ולכן, הביטוי שנוסעים ונפרדים כו' ("מ'פאָרט זיך פאַנאַנדער", "מ'פאָרט אַוועק") – אינו ברוחניות ח"ו, והתקוה חזקה שאין זו "פרידתכם" ח"ו, אלא נוסעים מתוך איחוד הלבבות וקירוב הלבבות, כאו"א בינו לבין עצמו בנוגע לכל כחותיו, ועאכו"כ ביחס לכל בנ"י שמסביבו,
ועאכו"כ ביחס לאותם יהודים שהם שותפים עמו במילוי שליחות אחת של הקב"ה, ש"גילה דברו על ידי עבדיו הנביאים"72, עד לנשיא דורנו, בעל ההילולא, למלא שליחותו בהפצת המעינות והפצת היהדות – הרי בודאי שנוסעים מכאן וממשיכים לעבוד מכאן ולהבא מתוך קירוב הלבבות כפשוטו, שאז תהי' גם ריבוי הצלחה בכל הענינים במילוי השליחות, ובדרך ממילא – גם הצלחה בעניניהם הפרטיים.
יא. ולכן:
כל אלו ששייכים לקבוצה שנוסעת היום לארץ הקודש, ובזכותם גם אלו שנוסעים למדינות אחרות, היום או מחר או במשך שבוע זה – אתן לכל אחד משקה,
וכל אחד ינצל זאת בבואו למקומו ועבודתו, באופן המתאים ובזמן המתאים, ובצירוף דבר-תורה והתעוררות ("אַ התעוררות-וואָרט") ללימוד התורה וקיום המצוות, באופן שיהיו הדברים יוצאים מן הלב, ונכנסים אל הלב73, ויפעלו פעולתם, פעולה בפועל ממש, ולמטה מעשרה טפחים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקני משקה להנוסעים74. ואח"כ אמר:]
אע"פ שנתינת המשקה היא עבור אמירת "לחיים" במקומות שנוסעים אליהם, הרי כיון שצריך להיות התחלה וקישור עם התוועדות זו, אזי מן היושר שיאמרו גם כאן "לחיים" מחדש, ובשמחה ובטוב לבב.
* * *
יב. פרשת השבוע נקראת פרשת יתרו, וכמדובר כמ"פ75 שכיון שזהו שם שבו נקראת הפרשה ע"פ תורה, ו"שמא מילתא הוא"76, הרי מובן, שהתוכן והנקודה הפנימית של כל הענינים שבפרשה זו מודגש בשם הפרשה – "יתרו".
וכמדומה שכבר דובר פעם בארוכה77, שלכאורה יש קושיא גדולה בזה: הנקודה הפנימית של פרשת יתרו היא – הענין של מתן-תורה, וא"כ, מדוע נקראת בשם "יתרו", שלכאורה אינו מורה על הענין של מתן-תורה?
והביאור בזה – ע"פ המבואר בזהר78, שכדי שתהי' נתינת התורה למטה, הוצרך להיות תחילה "וישמע יתרו", ועד ששמיעה זו נמשכה ובאה בפועל למטה מעשרה טפחים, ש"בא" ואמר "עתה ידעתי וגו'"79 (כמבואר בארוכה בפרשה), ובלשון הזהר – שזהו הענין ד"יתרון האור מפני החושך"80.
ולהעיר גם ממארז"ל בנגלה דתורה שהשם "יתרו" הוא "על שם שיתר פרשה אחת בתורה"81. ובפנימיות הענינים, מורה יתרו על הענין ד"יתרון האור מתוך החושך", שזהו הענין דמ"ת, אלא שאין זה באופן שהענין דמ"ת עצמו מודגש בהשם בגלוי, כי אם רק תכלית הענין – ענין ה"יתרון".
וכללות הענין בזה – שכשם שירידת הנשמה למטה היא "צורך עלי'", עלי' גדולה יותר לגבי מקורה ושרשה לפנ"ז, הנה בדוגמת ירידת הנשמה היא גם גלות השכינה (כמ"ש בתניא82 ), ובדוגמת זה גם ירידת התורה (אלא שבתורה אין זה באופן של גלות, שהרי בתורה כתיב56 "הלא כה דברי כאש") מלמעלה למטה, ש"נסעה וירדה .. ממדרגה למדרגה .. עד שנתלבשה .. בצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר" (כמבואר בתניא83 ) – שזהו כדי שבנ"י ע"י עבודתם יקשרו אורייתא בקוב"ה, וכמשנת"ל בענין "ויכתוב משה מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם"10, כפי שהענין הוא בנשמות ובעבודת ישראל, וכפי שהוא בתורה, שאז נעשים "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"84.
וכיון שבכל יום ישנו (נוסף על הענין דיציאת מצרים, כמבואר בתניא85 – גם ועאכו"כ) הענין דמ"ת, ויתירה מזה: "נותן התורה" בלשון הוה86, בכל רגע ורגע, כי, "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"87, כך שישנו הענין דמ"ת כמ"פ בכל יום – הנה יה"ר שכל אחד ואחד יפעל בענינים אלו ע"פ המדובר לעיל באופן ד"מבן עשרים שנה ומעלה", שאז נעשה הענין ד"שאו את ראש כל עדת בני ישראל (שהו"ע העבודה בחב"ד שבראש, אבל באופן של הרמה) לגולגלותם", ובהצלחה רבה ומופלגה,
וכפי שמסופר בנוגע ליתרו, שבארץ ישראל עצמה, "ארץ טובה ורחבה"88, נתנו את "מיטב הארץ" לבני יתרו89 – הנה כך יהי' גם בהנוגע לכאו"א, שהקב"ה יתן לו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"90 כל טוב רוחני וגשמי גם יחד, למטה מעשה טפחים, בעגלא דידן.
וכתורת רבינו הזקן שרבינו בעל ההילולא חזר ואמרה כמ"פ91, שהקב"ה יתן לבנ"י ריבוי גשמיות, ואז יראו בנ"י שבכחם לעשות מהגשמיות – רוחניות, ומתוך שמחה וטוב לבב.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך", והניגון "פרזות תשב ירושלים" (ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה), ואח"כ צוה לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו".
לאחרי שברך ברכה אחרונה נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את שירי המזונות עבור נשי ובנות חב"ד בכפר-חב"ד, ירושלים, אוסטרליא, לונדון ומנשסתר].
הוסיפו תגובה